אבן האזל/ברכות/א

אבן האזל ‏ ברכות א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

יב[עריכה]

רבים שנתועדו לאכול פת או לשתות יין ובירך אחד מהן וענו כולם אמן הרי אלו מותרין לאכול ולשתות, אבל אם לא נתכוונו לאכול כאחד אלא זה בא מעצמו וזה בא מעצמו אע"פ שהן אוכלין מככר אחד כל אחד ואחד מברך לעצמו, במה דברים אמורים בפת ויין בלבד אבל שאר אוכלין ומשקין אינן צריכין הסיבה אלא אם בירך אחד מהן וענו כולם אמן הרי אלו אוכלין ושותין, ואע"פ שלא נתכוונו להסב כאחד.

השגת הראב"ד רבים שנתועדו כו' עד להסב כאחד, כתב הראב"ד ז"ל תמיה אני למה הניח איכא דאמרי דמשמע לר' יוחנן פת ויין מהניא לה הסיבה אבל שאר מילי לא מהניא להו הסיבה וכל חד מברך לנפשיה והוא חומרא עכ"ל.

והנה הרמב"ם בתשובתו לחכמי לוניל כתב דאיכא דאמרי אינו חולק כלל על לישנא קמא ואינם חלוקים אלא בלשון המימרא, וכבר תמה ע"ז בכ"מ והביא שהקשה ע"ז הרמ"ה דהא בגמ' מקשה על לישנא קמא לחוד ועל איכא דאמרי לחוד ומוכח דפליגי, וכ' הכ"מ וצ"ל שהיה לרבינו גירסא אחרת בגמ', והנה הרי"ף פסק ג"כ כלישנא קמא דר"י וכ' הרא"ש דהיינו טעמא דכיון דברכות דרבנן הלך אחר המיקל ולכן פסק כלישנא קמא לקולא אף שתמיד פסקינן כאיכא דאמרי.

ונראה ליישב דברי הרמב"ם דהנה בגמ' דף מ"ג ע"א פריך ללישנא קמא דרב דאמר לא שנו אלא פת דבעי הסבה אבל יין לא בעי הסבה מהא דתניא כיצד סדר הסבה אורחין נכנסין ויושבין כו' בא להם יין כל אחד ואחד מברך לעצמו, ומשני בגמ' שאני אורחין דדעתייהו למיעקר, ופירש"י משום שדעתם לעלות ולהסב במקום אחר, ולפי"ז דחוק הלשון שאני אורחין דהא גם בעה"ב נמי, ודחק רש"י בזה דמשום דדרך להכניס אורחין עניים קרי לבני הסעודה אורחין והוא דחוק, ואולי אפשר לומר דמשום דברייתא מיירי באורחין כדקתני אורחין נכנסין אבל הוא הדין בבעלים, והרמב"ם נראה דלא ניחא ליה בזה וסובר דכונת הגמ' דוקא על אורחין ובבעה"ב באמת לא מהני סברא זו כלל ולא משום דדעתו לעלות ולהסב אלא דבאורחין אפי' לא היה דעתם לעלות ולהסב ג"כ אין קביעתם קביעות בלא הסבה אפי' לגבי יין דאף דסבר רב דיין לא בעי הסבה היינו בבעה"ב דהוא קבוע בביתו ולכן סגי בקביעות מעטה שכל אחד קבוע ומיסב בביתו, אבל אורח בעי הסבה ומשום דאינו קבוע כלל.

והנה מש"כ הרמב"ם בתשובתו לחכמי לוניל דהני לישני לא פליגי אלא בלשון ולא בעיקר הדין היינו משום דזה פשוט דעל כל מילי יכול אחד להוציא חבירו וכמש"כ הרמב"ם בתשובתו דלא מסתברי דדברים שהם פחותים בחשיבות יצטרך כל אחד לברך ומשום דבסתמא הלכה פסוקה הוא דאחד מברך לכולם, וביותר לפי"מ דהראשונים הביאו ראי' מכותבת דר"ע דנתן לו ר"ג רשות לברך אף שהרמב"ם לא הזכיר ראיה זו, עכ"פ סובר הרמב"ם דזהו פשוט דאחד מברך לכולם הוא בכל מילי אלא דבמתני' תנן דבעי הסבה, ולפי"ז ע"כ צריך לפרש דללישנא קמא אמרינן לרב דדוקא בפת בעי הסבה אבל ביין שאינו חשוב כפת לא בעי הסבה, ואיכא דאמרין סבר אותו הדין כמו לישנא קמא אלא מטעם אחר והיינו דרב סבר דלא שייך הסבה אלא על פת שדרכה בהסבה, אבל על יין לא שייך דין הסבה שאין זה קביעות ואין הדרך להסב ואף אם הסבו אין בזה קביעות סעודה, וממילא כיון דלא שייך הסבה ביין ע"כ מוכרח דלא בעי הסבה ביין דהא כללא הוא בכל מילי דאחד מברך לכולם, ונמצא דאיכא דאמרי מחדש דרב מוכיח דין זה דיין לא בעי הסבה מהסברא דסובר דלא מהני לו הסבה, ועכשיו מבואר שפיר דמה דאמר בגמ' דלהיאך לישנא דיין לא בעי הסבה קשיא רישא ולהיאך לישנא דלא מהני הסבה קשיא סיפא לא דללישנא בתרא לא קשיא אלא סיפא אלא משום דללישנא קמא לא קשיא אלא רישא לכך אמר ללישנא קמא קשיא ארישא וע"ז משני שאני אורחין דדעתייהו למיעקר ולכן בעי הסבה, וללישנא קמא שפיר דלכן בעי הסבה גבי אורחין אפי' ביין, ולכן אמר אח"כ להיאך לישנא דאמר רב דלא מהני הסבה קשיא סיפא דהא חזינן דמהני הסבה דהא עיקר סברת רב לאיכא דאמרי משום דלא שייך הסבה ביין שאין קובעים עצמם על היין והכא מהני להדיא הסבה, ואף דהיה אפשר לומר דגבי אורחין שאני דנימא דבעה"ב דוקא לא צריך הסבה ביין משום קביעות ביתו אבל גבי אורחין גם ביין אמרינן דלא הוי קביעות כלל כיון דדעתייהו למיעקר וע"ז היה אפשר לומר דלגבי אורחין עכ"פ מהני הסבה ביין, מ"מ סובר הגמ' דכיון דסבר רב דלגבי יין לא שייך הסבה מסתבר דלא מהני אפי' גבי אורחין, וע"ז משני שפיר בגמ' דכיון דמהני הסבה לפת מהני ליין דהא כבר היה כאן קביעות ולא אמרינן דלא מהני הסבה גבי יין אלא ביין לחוד, ולפי"ז באמת יש נ"מ בין לישנא קמא דרב לאיכא דאמרי לגבי אורחין ביין בלא פת דללישנא קמא מהני הסבה ולאיכא דאמרי לא מהני.

ואף דהרמב"ם כתב דליכא נ"מ בין הני לישנא בדינא אלא בטעמא כונתו לעיקר דינא דרב אבל ממילא דמטעמא אחרינא יוצא נ"מ לענין אורחין ביין בלא פת, ולא דייק בזה הרמב"ם בתשובתו משום דהך תירוצא דשאני אורחין דדעתייהו למיעקר לא פסקו הרמב"ם להלכה, ואף דנ"מ בזה לדידן בשאר דברים, משום דכיון דלא תירצו בגמ' זה אלא אליבא דרב דסבר דיין לא דמי לפת אבל לדידן דפסקינן כר' יוחנן דיין דמי לפת לא צריך להך תירוצא ולית לן סברא זו כלל, וממילא גבי שאר דברים אין נ"מ מבעה"ב לאורחין, וזה ע"כ צריך לומר לכל הפוסקים דהא גם הרי"ף והרא"ש לא הביאו הא דשאני אורחין דדעתייהו למיעקר לענין שאר דברים וע"כ משום דלדינא לית לן סברא זו כלל, והרמב"ם כ' בתשובתו רק עיקר דינא דמשום הכי לא פסק כאיכא דאמרי דלא מהני הסבה ביין וממילא היה נ"מ לדידן כן בשאר דברים משום דהא דאמר רב לאיכא דאמרי דלא מהני הוא נמי דלא בעי הסבה, ומיושבים ד' הרמב"ם בתשובתו לחכמי לוניל בפשיטות כפי גירסת הגמ' שלנו.

ונראה לי ראיה לפי' הרמב"ם דאי לפירש"י ושאר פוסקים דאיכא דאמרי סבר דיין לא מהני הסבה א"כ למה להגמ' להקשות מברייתא לאיכא דאמרי הא במתני' קתני להדיא דיין שלאחר המזון אחד מברך לכולם וע"כ משום דמיירי בתוך הסעודה אחר המזון שהיו מסובין על הפת וש"מ דמיגו דמהני הסבה לפת מהני ליין, ואין סברא לחלק דבמתני' בא היין לאחר המזון שכבר היו מסובין ובברייתא בא היין קודם המזון דעכ"פ כיון דמוכח ממתני' דבסעודה מהני הסבה גם על יין פשיטא דאין נ"מ, אבל לפי' הרמב"ם ניחא דממתני' לא מוכח כלל דצריך הסבה ביין אבל מברייתא מוכח שפיר וכנ"ל.

בכ"מ הביא מהרמ"ק שכתב להוכיח כדעת הרמב"ם מהא דתניא בדף ל"ז ע"א דר"ג נתן רשות לר"ע לברך כשאכלו כותבות, ולכאורה אין ראיה משם כלל דהא ר"ג סובר דמברך שלש ברכות ודינו כסעודה, ור"ע דברך מעין שלש ע"כ בירך רק לעצמו דהא קיי"ל אין מזמנין על הפירות וכמש"כ התוס' שם.

יג[עריכה]

כל השומע אחד מישראל מברך ברכה מכל הברכות כולן אע"פ שלא שמע הברכה כולה מתחלתה ועד סופה ואע"פ שאינו חייב באותה ברכה חייב לענות אמן ואם היה המברך (עכו"ם או) אפיקורוס או כותי או תינוק המתלמד או שהיה גדול ושינה ממטבע הברכה אין עונין אחריהן אמן. כל העונה אמן לא יענה לא אמן חטופה ולא אמן קטופה ולא אמן קצרה ולא אמן ארוכה אלא אמן בינונית, ולא יגביה קולו יותר מן המברך, וכל מי שלא שמע את הברכה שהוא חייב בה לא יענה אמן בכלל העונים. כל המברך ברכה שאינה צריכה הרי זה נושא שם שמים לשוא והרי הוא כנשבע לשוא ואסור לענות אחריו אמן, התינוקות מלמדין אותן הברכות כתיקונן ואף על פי שהן מברכין לבטלה בשעת לימוד הרי זה מותר ואין עונין אחריהן אמן, והעונה אחריהן אמן לא יצא ידי חובתו.

במשנה ר"פ אלו דברים עונין אמן אחר ישראל המברך ואין עונין אמן אחר כותי המברך עד שישמע כל הברכה כולה, וכתב בתר"י דעכו"ם דינו ככותי ואם שמע כל הברכה מפיו עונין אחריו אמן כיון דכונתו לשם, והביא ראי' לדבריו מהירושלמי, וכ"כ הרא"ש דכותי ועכו"ם שוין וכיון דשמע כל הברכה מוכח מילתא שאין כונתו לעכו"ם ועונין אחריו אמן, ולדבריהם צריך לומר דהא דנקט במתני' כותי לרבותא נקט דאף בכותי צריך לשמוע כל הברכה דוקא, וברא"ש נראה דגרס במתני' עכו"ם, וכ"מ בקיצור פסקי הרא"ש שם, אבל הטור באו"ח סי' רט"ו כתב ואין עונין אמן אחר כותי המברך עד שישמע כל הברכה מפיו דשמא כונתו לעכו"ם ועכו"ם כיון שבירך השם אע"פ שלא שמע כל הברכה עונין אחריו, ומקור ד' הטור כתבו המפרשים מהירושלמי שהביא הרא"ש שם עכו"ם שבירך השם עונין אחריו אמן לפי שאין דרך העכו"ם לכוין לעכו"ם כשמזכיר השם, [ברא"ש איתא כותי] ומדקתני לה בירושלמי אמתני' דכותי משמע דכונת הירושלמי דעכו"ם עדיף מכותי.

ודעת הרמב"ם דבין בכותי ובין בעכו"ם אין עונין אחריהן אמן, והרמב"ם השמיט הא דתנן בכותי ואם שמע כל הברכה כולה עונה אחריו, ומשמע מדבריו דאינו עונה אמן אחריו כלל דומיא דתינוק להתלמד, וכתב הכ"מ דסובר הרמב"ם דכיון דבמתניתין הזכירו רק כותי ולא עכו"ם משמע דדוקא אחר כותי הוא דעונה אחריו כי שמע כל הברכה אבל עכו"ם אפילו שמע מפיו כל הברכה לא יענה אחריו, והא דשאני כותי מעכו"ם היינו בימי חכמי המשנה אבל אחר כך כשעשאום כעכו"ם גמורים לכל דבריהם אין חילוק בין כותי לעכו"ם ואין עונין אחריהן כלל, ואע"ג דבירושלמי אמרו דאחר עכו"ם עונה כיון דבגמ' דידן לא הוזכר ופשיטא דמתני' מוכח דאין עונין אחריו הכי נקטינן.

והגר"א ז"ל בסי' רט"ו הביא מהתוספתא דקתני עכו"ם המברך השם עונין אחריו אמן כותי המברך השם אין עונין אחריו אמן עד שישמע כל הברכה כולה, והקשה מזה לשיטת הרא"ש ותר"י דסברי דבעכו"ם אינו עונה אחריו עד שישמע כל הברכה כולה ודינו ככותי ובתוספתא מוכח דעכו"ם עדיף מכותי, וכתב עוד דדברי הב"י צ"ע יותר שכתב דלהרמב"ם עכו"ם אינו עונה אחריו לעולם וכותי עכשיו כעכו"ם ודחק דכיון דבגמ' לא הוזכר עכו"ם ע"כ פליגא אתוספתא וירושלמי ודבריו תמוהין מאד עיי"ש, וכונתו נראה דהא לא נזכר בגמ' דידן כלל להיפוך, אכן באמת לא אבין דברי הגר"א ז"ל דהנה לדעת הרא"ש ותר"י דעכו"ם וכותי שוין אין סתירה ממתני' דנקט אין עונין אחר כותי המברך ולא נקט עכו"ם דיש לומר כמש"כ דכותי לרבותא קתני והירושלמי דתני דעונין אחריו מיירי בששמע ממנו כל הברכה, אבל דברי התוספתא דקתני דעונה אחר עכו"ם אפילו לא שמע כל הברכה א"כ דינו כישראל וע"כ דמתני' פליגא דהא במתני' קתני עונין אחר ישראל המברך ולדברי התוספתא למה הוזכר ישראל והא עכו"ם נמי דינו כישראל ורק כותי גרע, וע"כ דתנא דמתני' סובר דדוקא אחר ישראל עונה וסברי הרא"ש ותר"י דעכו"ם דינו ככותי, ולפי"ז נאמר לדעת הרמב"ם דסובר דעכו"ם גרע מכותי כדמשמע מפשטא דמתני', דמה דאיתא בירושלמי עכו"ם שבירך השם עונין אחריו אמן אתיא כמ"ד דתוספתא דעכו"ם דינו כישראל ופליג על מתני'.

ועוד נראה לומר דיש נ"מ בין דין חיוב דעניית אמן ובין איסור, דהנה מדברי הרמב"ם מוכח דבכל הני דחשיב בהל' י"ג דאין עונין אחריהן אמן לא יצאו מן הכלל אלא לענין דין חיוב עניית אמן היינו דאין השומע חייב לענות אמן אחריהן אבל אין איסור בעניית אמן אחריהן דהא בהל' ט"ו כתב דהמברך ברכה לבטלה עובר על לא תשא ואסור לענות אחריו אמן, ואח"כ כתב בתינוק המתלמד דמותר ללמדו אע"פ שמברכין לבטלה ואין עונין אחריו אמן והעונה אחריו אמן לא יצא ידי חובתו, הרי דלא הזכיר גבי תינוק להתלמד דין איסור עניית אמן וכן לא הזכיר כן בכל הני דכתב בהל' י"ג והזכיר גם אחר תינוק המתלמד, ומוכח דבכל הני דאין עונין אמן היינו לענין חיוב ומצוה דעניית אמן אבל אין כאן איסור דעניית אמן, ולא דמי לעונה אמן אחר המברך ברכה לבטלה דהתם כיון דעונה אמן אחר המברך הרי הוא מסכים על הברכה לבטלה והוי בכלל המברך ברכה לבטלה אבל כותי או עכו"ם אין בברכתם עבירה וכן בתינוק המתלמד דמותר לו לברך לכן אין איסור לענות אמן. ואמנם כ"ז ניחא שפיר אם נימא דעכו"ם המברך אין כונתו לעכו"ם אלא דאין עונין אחריו משום דאינו בכלל דיני ברכות אבל אם נימא דעכו"ם המברך מתכוין לעכו"ם בודאי היה אסור לענות אמן.

ולכן נאמר שפיר דהירושלמי אינו חולק כלל עם המשנה אלא דהמשנה הא מיירי מדין חיוב עניית אמן אחר המברך ולכן קתני דוקא ישראל וכותי דהוי כישראל גמור קודם שעשאום כעכו"ם ותני דיני חיוב דאמן, אבל בברכת עכו"ם דאינו בכלל דיני ברכות אין על ברכתו דין חיוב אמן ולא מהני שמיעה לחיוב אמן והירושלמי מיירי לענין דין אם מותר לענות אמן אחריו וע"ז שפיר נתן טעם דכיון דעכו"ם המברך אינו מתכוין לעכו"ם וכן מותר לענות אמן אחריו.

ובזה יבואר נמי התוספתא שהביא הגר"א ז"ל דעכו"ם עדיף מכותי דעכו"ם שבירך השם עונין אמן אחריו, דהנה הרמב"ם בפיהמ"ש כתב דהא דתנן במתני' דכותי עדיף מעכו"ם מיירי קודם שחקרו ומצאו שעובדים דמות יונה אבל אחר שמצאו להם הם גרועים ופחותים מעכו"ם, ולא ידענו לענין איזה דבר כתב דכותים פחותים מעכו"ם, ואמנם מצינו לענין יוצא ונכנס דמין לעכו"ם גרע מעכו"ם, ולזה יש לומר דכיון דכותים היו ישראל ועכשיו הם עכו"ם הם גרועים מעכו"ם, ולכן אפשר דהך חזקה דאמרו בירושלמי דעכו"ם כשבירך השם מכוין לד' ולא לעכו"ם היינו דוקא בסתם עכו"ם אבל לא בכותי דאדוקים בעכו"ם, ובזה שפיר מיתוקם דברי התוספתא דמה דאמר דאחרי עכו"ם עונין אמן אבל בכותי צריך לשמוע כל הברכה היינו משום דבתוספתא תניא אחרי שמצאו להם שהיו עובדים לדמות יונה ועכשיו הם גרועים מעכו"ם לענין דין איסור עניית אמן דמה דאמר עכו"ם שבירך השם עונין אחריו אמן לא מיירי מדין חיוב עניית אמן דהא דתנן במתני' דדוקא אחר ישראל צריך לענות אמן, אלא תניא לענין דמותר לענות אמן וסברא דמותר לענות אמן אחר עכו"ם וכדאמר בירושלמי דעכו"ם מכיון שהזכיר השם אינו מכוין לעכו"ם אבל כותי גרוע מעכו"ם ודינו כמין ולכן אסור לענות אחריו, ואמנם אם שמע כל הברכה כולה מותר לענות אמן אף אחר כותי כדאיתא בתוספתא, והטעם נראה דבירך הברכה כולה כתקנת חז"ל ולא שינה ממטבע שטבעו בה חכמים מוכח דמכוין ברכתו להשם ולא לעכו"ם.

ומה שכתב הרמב"ם אפיקורס, הנה במכוון הזכיר אפיקורס ולא הזכיר מין דאפיקורס אינו עובד עכו"ם אלא דמכחיש בתורה ונבואה ודינו כסתם עכו"ם, ונמצא למש"כ דהרמב"ם סובר דמין שמוחזק ואדוק לעכו"ם ובירך השם אסור לענות אמן אחריו וזהו דין כותי עכשיו אחר שמצאו להם דמות יונה, ואף שלא הזכיר הרמב"ם כל אלו החילוקי דינים, הנה הרמב"ם לא הזכיר כל הדינים היוצאים מתוספתא ומירושלמי.

ועכשיו מבואר שפיר דהתוספתא והירושלמי לא פליגי כלל עם המשנה אלא דמתניתין מיירי בכותים קודם שעשאום כעכו"ם וכמש"כ הרמב"ם בפירושו שם ולענין דין חיוב עניית אמן וזהו שהוסיף הרמב"ם לכתוב דבישראל חייב לענות אמן דהמשנה מיירי בעיקר דינא ולענין חיובא והתוספתא מיירי בתר דעשאום כעכו"ם ולענין אם מותר לענות אמן.

ובזה מבואר מה דהביא הרמב"ם דין דגדול ששינה ממטבע הברכה אין עונין אחריו אמן, והכ"מ לא כ' מקור לזה, והגר"א ז"ל בשו"ע כתב מקור מקטן להתלמד דמותר לברך ואינה לבטלה מכ"ש גדול ששינה ממטבע דהיא לבטלה, והנה לפימש"כ ע"כ צ"ל דלא דמי לברכה לבטלה, דגבי לבטלה כ' הרמב"ם דאסור לענות אמן וכאן לא כתב דאסור, ובאמת גבי משנה ממטבע הברכה לא כתב הרמב"ם דברך ברכה לבטלה אלא אינו אלא טועה וחוזר ומברך כמטבע, כן כ' בהל' ק"ש ועיין בפ"א מה' ברכות ובכ"מ שם, ולמה הסתפק הרמב"ם לכתוב טועה דהו"ל מברך ברכה לבטלה, וע"כ דכיון דמדאורייתא אין טופס ברכות לא שייך לומר דעבר על לא תשא דהא הרמב"ם סובר דאם בירך לבטלה עובר מדאורייתא על לא תשא, אף דגוף הברכות ברובן היא מדרבנן, וע"כ דעכ"פ מדאורייתא מותר לברך אבל דוקא אם צריך ליהנות או לעשות מצוה אבל לא לבטלה וכיון דמדאורייתא אין טופס ברכות עשה מצוה מדאורייתא ולא הוי לבטלה ואף דחוזר ומברך מ"מ כיון דמדאורייתא אינו חייב לא הוי בזה משום לא תשא, ולכן לענין אם מותר לענות אמן דוקא היכי דהברכה שהיא לגמרי לבטלה ועבר על לא תשא אסור לענות אמן דהוי כמו שמברך לבטלה אבל במשנה ממטבע הברכה דאם היה בברכה המחויב בה מדאורייתא היה יוצא מדאורייתא ולכן אפילו בברכה שאינו מחויב בה לא הוי לבטלה והוי בגדר אינו מצווה ועושה והוא פשוט.

ולפי"ז אין ראיה מקטן לדין שינה ממטבע דבקטן להתלמד אין בזה גדר ברכה כלל וראיה משיטות החולקים על הרמב"ם בעכו"ם והגר"א בתוכם ומ"מ בקטן לא פליגי משום דהוא להתלמד ולהדיא אחר הכל עונין אמן חוץ מתינוקות של בית רבן.

אך באמת דברי הרמב"ם ברורים דמכיון שפסק דכותי הוא דוקא לפני שעשאום וזה כ' להדיא בפיהמ"ש דאחר שנודע שהם עובדים דמות יונה גרועים מעכו"ם, וא"כ מאיזה טעם אמרי' במתני' דאין עונין אמן אחר כותי עד שישמע כל הברכה וע"כ משום דקבלו המצוה על פשוטה ואינם מאמינים בחז"ל והם משנים ממטבע שטבעו חכמים, ושפיר למד הרמב"ם דין זה ממתני', והשמיט כותי שנתבטל עכשיו והעמיד במקומו דין גדול ששינה ממטבע דמה"ט תני המשנה דאין עונין אמן אחר כותי.

יד[עריכה]