יצחק ירנן/ברכות/א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

יצחק ירנן ‏ ברכות א

ב

ומדברי סופרים וכו'. כתב מרן ריש פרק כיצד מברכין אמרו דילפינן לה מק"ו ומה כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כ"ש. ויש לדקדק דלפי מסקנא דש"ס שם מוכח דלאו מק"ו נפקא אלא מסברא בין לברכה דשאר מינים לאחריו בין לפניו וכ"כ הרשב"א בחידושיו יעו"ש כדמוכח מפשטא דש"ס וא"כ אמאי הביא מרן ז"ל סלקא דעתיה דש"ס. ובעיקר סוגיין אין דעתי דעת הדיוט סובל איך מסברא נפקא לברך לפניו ולאחריו ועת לקצר.

ומטעמת וכו' עד רביעית. וכתב מרן וז"ל וכתב הרא"ש וכן נראה שהוא דעת רבינו וכו'. והדברים מתמיהים כאשר יראה העיני בשר לו.
ולענ"ד יראה ליישב דרצונו לומר דדעת רבינו כדעת הרא"ש דכל שאינו בולע אפילו יותר מרביעית אינו מברך והוא ממה שיש להקשות דגבי תענית כתב טועם ופולט וכאן סתם דבריו נראה דאפילו בולע אינה צריכה ברכה והיינו דוקא פחות מרביעית ברם בכדי רביעית מברך והיינו טעמא כמ"ש אח"כ דבפחות מרביעית לא מכוין לאכילה ואנן כוונת אכילה בעינן וברביעית אף דלטעימה קא מכוין מ"מ הא קא אכיל וכיון דאכילה מיקרי כמכוין דמי ומברך והשתא שפיר יוצא האי דינא דהרא"ש לדעת רבינו מכ"ש דומה פחות מרביעית אף דבולע כיון דלא מכוין לאכילה אינו מברך כ"ש בטפי מרביעית דלא בלע כלל דלא מכוין לאכילה דאינו מברך וכן ברביעית דדוקא משום דאכילה חשובה היא אף דלא מכוין לאכילה מברך דמקריא כמכוין לאכול ברם כשאינו בולע אפילו יותר מרביעית אינו מברך דהא לטעימה קמכוין ובליעה ליכא כי היכי דנימא דיחשב כמכוין לאכול וא"כ מפורש יוצא לדעת רבינו כדעת הרא"ש דאפילו ביותר מרביעית כשפולטו אינו מברך.
בכ"מ ואפשר לתת סמך וכו' שיהא לו כוונת אכילה וכו' עכ"ל. הקשה הרב בס' בית ועד בנימוקיו על רבינו מההיא דאיתא בברכות דף ל"ו אבל נותן שמן הרבה וכו' ובולע פשיטא מהו דתימא כיון דלרפואה קמכוין לא לברך עליה כלל קמ"ל כיון דאית ליה הנאה מיניה בעי ברוכי, הרי דאף דלא מכוין לאכילה מברך עליה ואיך כתב מרן ולברך בעינן דיכוין לאכילה והוא נתעצם בקושיא זאת יעו"ש. ואחרי נשיקת ידיו ורגליו אין כאן קושיא דעד כאן לא כתב מרן כן דבעי כוונת אכילה אלא בפחות מרביעית ברם ברביעית אפי' במכוין לטעום או לרפואה מברך עליה דכיון דהוי רביעית חשיב כמכוין וכאן בברייתא איירי ברביעית או ביותר וכדקתני בפירוש אבל נותן שמן הרבה וכו' ברם אי הוי פחות מרביעית לא מברך וזה פשוט.

ה

ונוסח כל הברכות וכו'. וכתב מרן הכ"מ ראה פת נאה וכו' ועוד י"ל דפלוגתייהו וכו' עד מי גרע וכו' עכ"ל. ודברי מרן תמוהים מסוגיית הש"ס דמוכח בבירור דפי' דהך ברייתא הוי כפירוש קמא דמרן דפלוגתייהו אי מועיל שינוי או לא דה"ק הש"ס התם על פלוגתא דרב הונא ור' יוחנן דחד אמר דעל הכל אם אמר שהכל יצא חוץ מן הפת והיין וחד אמר אפילו פת ויין נימא כתנאי ראה פת ואמר וכו' ברוך המקום שבראה יצא דברי ר' מאיר ר' יוסי אומר כל המשנה וכו' לא יצא ידי חובתו נימא רב הונא כר' יוסי ור' יוחנן כר' מאיר וכו', הרי בפירוש דקי"ל לש"ס דבשינוי ברכות פליגי דאי לא פליגי בהכי אלא בהזכרת שם ומלכות היאך אתי הני אמוראי כהני תנאי ואדרבא רבי יוחנן אתי ככו"ע ור"ה דלא כמאן. עוד זאת קשה טובא דאם כן דפלוגתייהו בהזכרת שם ומלכות גבי פלוגתייהו דרב ודר' יוחנן אי צריך שם ומלכות או לא אמאי לא קאמר הש"ס לימא כתנאי דר' יוחנן כר' יוסי ורב כר' מאיר.
ולענ"ד נראה לתרץ מילתא דשוייא לתרוייהו והוא זה דאה"נ דפירושא דברייתא הוי הכי דפליגי בהזכרת שם ומלכות וא"כ קשיא טובא דרב הונא דלא כמאן אלא דלא ניחא לה לש"ס למותביה בהכי דיכול לומר ר"ה דפלוגתייהו לאו בהכי אלא אי מועיל שינוי בברכה או לא א"כ אנא דאמרי כר' יוסי אמטו להכי אומר הש"ס לימא כתנאי כלומר אפילו נאמר דבהא פליגי נמצא דפליגי בפלוגתא דהני תנאי ולזה משני אמר לך רב הונא וכו' ור"י אמר לך וכו' ואה"נ דלרבי יוחנן א"צ לכל זה כי יפרש פלוגתא דברייתא בקושטא דמלתא דפליגי בשם ומלכות ואיהו דאמר ככו"ע והיינו טעמא ג"כ גבי פלוגתא דלקמן דרב ור' יוחנן דלא קאמר לימא כתנאי די"ל דלא פליגי בהכי אלא אי מועיל שינוי או לא דמהאי טעמא לא מותיב לעיל לר"ה וכדכתיבנא. ושוב ראיתי לתורת משה בס' גולל אור שכתב בזה הלשון ועיי"ש מ"ש משם מורנו הרב הראב"ע נר"ו.
וכתבו התוס' בסוגיין דף מ' וז"ל נימא רב הונא וכו' וא"ת היכי מצי סובר וכו' ויש מפרשים דמצי למימר דאפי' ר' יוסי וכו' עכ"ל. ולכאורה תירוצם תמוה כמו שהקשה הרב חידושי הלכות ז"ל יעו"ש ותירץ וז"ל וי"ל דתלמודא ודאי לא ניחא ליה בהך סברא וכו' והמתרץ השיב דלרב הונא ג"כ לית לן לפלוגי בהכי אלא אנא דאמרי אפילו כר"מ וכו' ור' יוחנן אמר לך אנא דאמרי וכו' והיינו משום דקאמר ברכה דלא תקינו עכ"ל, האריך בסיום לשון זה לומר דעכשיו דסברינן דלית לן לפלוגי בהכי כדאסיק דעתיה המקשן בחילוק שכתבו התוס' ז"ל א"כ היאך קאמר ר"ה דאמר אפי' כר"מ וכ"ש כר' יוסי והא כר"י לא מצי אתיא וכקושיית התוס' ז"ל ולזה מתרץ דסמיך למ"ש אח"כ ור' יוחנן אמר לך וכו' דיש לחלק בין ברכה דתקינו בין ברכה דלא תקינו ומזה הטעם ג"כ הוא דאתי ר"ה כר' יוסי על דרך מ"ש התוס'.
המורם מדברי הרב חידושי הלכות לדעת התוס' ז"ל דמ"ש הם ז"ל שאינה ברכה כלל לאו היינו מ"ש הגמ' דלא תקינו לה רבנן אלא הוי מילתא אחריתי וא"כ יש להבין לדעתו מהו כוונתם, ולענ"ד נראה בבירור דכוונתם שכתבו אלא בברוך המקום שאינה ברכה כלל היינו הא דאמר דלא תקינו ליה רבנן ולא קשה בדבריהם אלא דכיון דהמקשן אסיק אדעתיה האי חילוק מאי מקשה נימא ר' יוחנן כר"מ אפשר לומר דאפילו כר' יוסי ס"ל ובהך חילוק דתקינו ליה רבנן וכתירוץ המתרץ ולזה י"ל כמ"ש הרב דהך סברא קלישתא היא ברם לר"ה צריך לדחוק בהכי לא כן לר"י והמתרץ נדחק אף בר"י וככמה דוכתי בש"ס.

וכל

ברכה וכו'. עיין מ"ש מרן וקשה טובא דוכי בתיבת אלהים חשיב מלכות מה בכך דעד כאן לא אמרינן דאלהי אברהם חשוב מלכות אלא משום דהמליכו על כל העולם לא כן בתבת אלהים וכן לתירוץ א' עד כאן לא אמרינן דהאל הקדוש חשיב מלכות אלא משום דקאמר בהדיה שאין כמוהו דחשיב גדולתו של הקב"ה וכן בברכת שמונה עשרה האל הגדול הגבור והנורא וכו'. ועוד קשה דא"כ דאלהים חשיב כמלכות אין לך ברכה שאין בה אלהינו וא"כ למה תקינו מלכות באופן שדבריו לכאורה תמוהים ועיין בב"י סי' רי"ד שדבריו שם נכונים.

יא

וכל העונה אמן. ועיין מ"ש מרן. ולי נראה בפשיטות דהוצרך רבינו ז"ל לזה לומר דאינו גדול העונה אמן מן המברך ולאפוקי מר' יוסי דאמר גדול העונה אמן יותר מהמברך משום הכי הוצרך לומר וכל העונה אמן הרי זה כמברך וק"ל.

היה

המברך חייב מדברי סופרים וכו' עד שיענה וכו'. וכתב מרן דעד אסיפא גריר וכו' יעו"ש. וקשה לי (דאי) [דהאי] סיפא יתירה היא והיה די למימר היה המברך וכו' לא יצא ידי חובתו. ולצאת ידי חובתו בשמיעה או בענייה זו אינה צריכה לפנים כי כבר כתבו רבינו בתחילת הדין וק"ל. ולולי דברי מרן לק"מ דהכי פירושו היה המברך וכו' לא יצא ידי חובתו עד שיענה דבענייה מהני או שישמע ממי שהוא חייב דאז אין צריך ענייה, ואולי מטעם זה חזר מרן עצמו וצידד להיפך בפ"ה הט"ז יעו"ש.

יב

רבים שנתועדו וכו'. הא דנקט רבים שנתועדו לרמוז מ"ש הרא"ש דה"ה נמי אי אמרו נאכל כאן שקבעו מקום ודוק. ולא כתב דין דהסיבה דהוי מכ"ש דתפש המחודש וכמו שמשמע מהגמ'. וכתב הלח"מ ז"ל ועוד י"ל וכו' יעו"ש. ולענ"ד נראה דלא תירץ רבינו כן משום דלפי' זה לא אתי תירוץ הגמ' שתירצו לקושיא שנית שהקשו להאיך לישנא קשיא סיפא ותירצו שאני התם דמיגו דמהניא ליה הסיבה לפת מהני ליין, דבשלמא לפירוש הרא"ש שפירש אתי כפי' איכא דאמרי בתרא דהיינו מידי דחשיב ליה מהניא ליה הסיבה ולכן לרב דוקא פת ולר' יוחנן יין נמי חשיב ומהניא ליה הסיבה א"כ כשהקשה מברייתא דקתני בא להם יין וכו' אחד מברך לכולם וכו' דקשה לרב דלא מהניא ליה הסיבה מתרץ שפיר דהן אמת דיין לא, כיון דמהניא לפת מהני ליין במיגו (דכתב) דמהני לפת דחשיב מהני ליין דלא חשיב לא כן אי יפרש כמ"ש הלח"מ דלהאי איכא דאמרי לרב היין חשוב מהפת ולכן לא מהניא הסיבה ולר"י שניהם שוין ומהניא א"כ כשהקשה מהברייתא לרב דמשם משמע דמהניא מאי מתרץ מיגו דמהניא לפת מהניא ליין וכי משום דמהני לגרוע מהני לחשוב שאני יין דחשוב ולא אזיל בתר הגרוע. ואף דלפי מה שהשיב רבינו לחכמי לוניל תירוץ הגמ' אין לה מובן מ"מ אנן הוא דלא ידעינן לפרש תירוץ הגמ' לפי דרכו ברם הוא ודאי פריש לה ברוחב מבינתו ושכלו הזך ודוק.

יג

כל השומע אחד מישראל וכו'. ז"ל הרא"ש ועונין וכו' אבל כותי אע"פ ששמע הזכרת השם כיון שלא שמע כל הברכה חיישינן שמא כיוון לע"ז וכו' ירושלמי כושי שברך ה' עונין אחריו אמן וכו' עכ"ל. נמצא דכושי משווהו טוב מכותי ולזר יחשב בעיני, ושוב ראיתי למהר"ש יפה ז"ל ביפה מראה פ"ח סי"ז תמה עליו והצריכו עיון ובקיצור פסקי הרא"ש כתוב וז"ל וכן ערום שברך אין עונין אחריו אמן עד שישמע כל הברכה ובכאן מוכרח שיש ט"ס וצ"ל וכן כותי או וכן גוי וכמ"ש שיירי כנה"ג הגהת הטור אות ב' והכריח להגיה כהגה אחרונה דאל"כ תיבת וכן לא אתי שפיר דלמעלה כתב וכן עונין אמן אחר ישראל המברך אע"פ ששמע כל הברכה ולא יצדק אחריו וכן אבל לפי הגהה זו השניה יצדק שפיר לישנא דוכן עכ"ל. ולא ידעתי למה בחר בהגה זו הב' יותר מן הא' דאילו הן אמת דאתי שפיר לישנא דוכן ברם צ"ל דט"ס יש בסוף הלשון וצריך למחוק תיבות אלו עד שישמע כל הברכה ואדנמחוק כל זה נמחוק תיבת וכן ובמקום עכו"ם כותי ויתישב הלשון שפיר וק"ל. ולענ"ד נראה לתת טעם כדי לתרץ קושיית מהר"ש יפה ז"ל דכותי כיון שהוא כיהודי מחמת יראה שם שמים מורגל בפיו אלא שבקרבו ישים ארבו והיה מכוין לע"ז, הורגל בזה וכל ימיו מזכירו לע"ז שלו כן, לא כן בגוי אינו מזכיר לע"ז בשם אלהינו שלא הורגל בזה וק"ל.
ומרן ז"ל העתיק לשון הרא"ש ועפ"ז כתב וז"ל ויש לתמוה על רבינו וכו'. ודבריו אלו תמוהים בעיני דעדיין קשה דהירושלמי ס"ל דבגוי אפילו לא שמע כל הברכה עונין ואיך משווהו הוא ז"ל לכותי. ועוד קשה לי עליו דקודם תירץ דלא ידעינן הא דלצדדין קתני אלא כפשט דברי רבינו דאין עונין ר"ל אפילו שמע כל הברכה א"כ אמאי לא קשיא לי קושיא יותר גדולה דרבינו השמיט דינא דמתני' דאילו מתני' קתני עד שישמע כל הברכה מכלל דאי שמע כל הברכה עונין ואילו רבינו קא פסיק ותני אין עונין דומיא דתינוק המתלמד דבחדא מחתא מחתינהו וא"כ עדיפא מינה הו"ל להקשות וכעת צ"ע.
ולקושיא הראשונה י"ל דכיון דהרא"ש לא העתיק לשון הירושלמי בשלימות אלא גוי שברך עונין אחריו אמן ולהך קאי מרן וכתב דעונין אמן אחריו היינו בשמיעת כל הברכה לדעת רבינו ז"ל וכנראה ג"כ דבאיזה נוסחאות ליתא בירושלמי כי אם הך בבא דגוי שכן ראיתי ביפה מראה כתוב תנא נכרי שברך את ה' עונין אחריו אמן ולא עוד, וכתב מהר"ש יפה נראה דדוקא כששמע כל הברכה וכו' וכדתנן בסוף פרקין גבי כותי ולא עדיף גוי מכותי אבל מדברי הרא"ש בפסקיו משמע דבהזכרת ה' די ועונין אחריו וצ"ע אם איתא דאיתיה להאי סיומא דכותי בירושלמי מאי מקשה מהר"ש יפה להרא"ש וא"כ צדק מרן במ"ש לדעת רבינו להשוות כותי ונכרי לפי הירושלמי אלא דהרא"ש טעמו ונימוקו עמו שהיה לו בירושלמי האי סיומא וכמו שהעתיקו הטור אלא שלא כתב הוא אלא הנרצה אליו. אמנם עדיין קשיא למרן דהו"ל לבאר החילוקים דיש מהרא"ש לרבינו בגוי דבמה שהקשה ויש לתמוה על רבינו וכו' נראה דקאי לדין הרא"ש בשלימות דבגוי אפילו בלי שישמע כל הברכה עונין באופן שלשונו מגומגם לפי יישובנו זה ועדיין קשיא קושיא הב' וצ"ע.

יט

כל האוכל דבר וכו'. הנה לרבינו אסור לברך בין בתחילה בין בסוף יען היא אכילה אסורה וכן במצה גזולה וכן בגזל דעלמא משום דבאה בעבירה ופסק כן מרן בספרו הקצר סי' קצ"ו. ואין להקשות ממה שפסק מרן גופיה ביו"ד סי' רס"ה דממזר אע"פ שנולד מטיפה פסולה הרי הוא כישראל ומברכין על מילתו דלמה מברכין כיון שבאה בעבירה דשאני מילה דאין המברך מביא עצמו לידי ברכה דמדאורייתא חייב למול משא"כ באוכל דבר איסור וגזילה דבאכילתו מביא עצמו לחיוב ולא יאכל ולא יברך ואפילו באינו מוצא מצה אחרת כי אם זו איתיה בתקנתא דישלם מעותיו כיון שאי אפשר בלאו הכי. גם יש לחלק בין עושה העבירה בעצמו ומברך לכשאין עושה העבירה המברך עצמו וק"ל.

וכתב הראב"ד טעה בזה וכו'. ועיין מ"ש מרן (על) [למה דחה דברי] רבינו בכך וכו'. ולענ"ד עדיין יש לבע"ד לחלוק לסייע גם לפי גירסא זו להראב"ד, והן קודם נדקדק דמאי שנא דנקט חלה ולא אמר שגנב סאה ואכלה כיצד מברך וכו' אין זה מברך וכו' אלא הכוונה הכי הוי וכמ"ש מרן ברם היינו דוקא בחלה דליכא הנאה בו אבל אי אכלה חייב לברך דהא מיהא נהנה הוא באכילתו וכמו שסיים הראב"ד ודוק.
עוד כתב מרן וגם מדברי רש"י בפ' שלשה שאכלו משמע דס"ל דאין מברכין על דבר איסור עכ"ל. ולענ"ד אין מדברי רש"י גילוי שכתב וז"ל ד"ה והשמש ובכל הני איצטריך לאשמועינן אע"ג דדמו לאיסור אין כאן ברכה בעבירה עכ"ל, ור"ל דלא נימא דאיכא איסור בברכתם ואף דמברך וכמ"ש הרא"ש דמברך אע"פ שהוא מנאץ מ"מ לא חזו לזימון דלא חשיבי קביעות קמ"ל דאין כאן ברכה בעבירה ושפיר מזמני וא"כ י"ל דרש"י כהרא"ש ועיין במ"ש רש"י בגמ' שם גבי דמאי בדף מ"ז ד"ה הא לא חזי ליה מפורש יוצא כמ"ש מרן ואף שיש לדוחה לדחות מ"מ האמת יורה דרכו ודוק.
עוד כתב וז"ל וכתב רבינו דאינו מברך לא בתחילה ולא בסוף משום דההוא טעמא באבל וכו' לא שייך אלא בגזל וכו' עכ"ל. ודבריו תמוהים דמי הגיד לו שדעת רבינו לפסוק כת"ק עד שנאמר שמ"ש רבינו לא בתחילה ולא בסוף היינו באיסור דלאו גזל אבל באיסור גזל מברך בסוף משום דדמים חייב ולא [נימא] שרבינו פוסק כר' יונה ורבי אילא דפליגי עליה דת"ק דסברי אף בגזל דאינו מברך בסוף ומה גם לפי נוסחתנו בירושלמי כמו שהעתיק מרן בתחילת לשונו דלא גריס ההיא מימרא דאין מצוה עברה ונמצא דבין ר' יונה ור' אילא פליגי אדר' אושעיא וסברי דאפילו בסוף אינו מברך כלל וראוי לפסוק כוותייהו דרבים נינהו וכ"כ בב"י סי' קצ"ה וז"ל ומשמע דלר"י ור' אילא בסוף נמי אינו מברך על מצה גזולה הרי בפי' דס"ל לדעת רבינו דפוסק דבגזל גם בסוף אסור לברך ואף לפי גירסת רבינו רבי יונה אומר אין עבירה מצוה ר' יוסי אומר אין מצוה עבירה וכו' אפ"ה לא פליגי באיסור ברכה אחריו ופלוגתייהו כמ"ש מהר"ש יפה פ"ק דחלה דלר' יונה טעמא משום דאין מהעבירה ראוי שתמשך מצוה ונפק"מ דאפילו לא גזל מצה אלא חיטין וכו' אפ"ה הוי מנאץ ולר' יוסי טעמא משום דאין ראוי ש[מ]המצוה תמשך עבירה הילכך [דוקא] בגזל מצה דלא קני לה עד שעת אכילה דבההיא שעתא עושה העבירה אבל אם גזל חיטין קנאם בשינוי וכי עביד מצוה לא עביד עבירה דדמים חייב לו עכת"ד, נמצא לכולהו מצה גזולה אסור לברך אחריו ורבינו פוסק כוותייהו וכה סייעני החכם השלם ה"ה הרב יעקב אלבעלי הי"ו דרבינו פסק דלא כר' אושעיא דיברך בסוף דדמים חייב שהרי פסק בהל' חמץ ומצה פ"ו ה"ז דאין אדם יוצא ידי חובתו במצה גזולה וסיים זה הכלל כל שמברכים עליו ברכת המזון יוצא בה ידי חובתו וכל שאין מברכין עליו ברהמ"ז אינו יוצא בה ידי חובתו עכ"ל, הרי דס"ל דבמצה גזולה אסור לברך עליה גם בסוף הרי דפוסק דגם בסוף אסור לברך עליה וצ"ע ועיין במ"ש הל' חמץ ומצה פ"ו ה"ז.
וע"פ האמור נתנה ראש ליישב למה שהקשה הלח"מ ז"ל כאן במ"ש רבינו הל' חמץ ומצה זה הכלל וכו' וז"ל וא"ת למה כתב רבינו בהל' חמץ ומצה וכו' היה לו לומר כל שמברכין עליו סתם דהא איהו סבר כאן דאינו מברך כלל וכו' עכ"ל, והרב מקראי קדש על מ"ש מרן בספרו הקצר סי' תנ"ד גזל מצה וכו' כתב וז"ל יראה דה"ה גזל שוגג וכו' אינו יוצא ידי חובתו וכו' שהרי כתב הר"מ כל שמברכין עליו בהמ"ז יוצא ידי חובתו ובזה יתורץ קושיית הלח"מ ז"ל זה תוכן דברו. ואחרי נשיקת ידיו ורגליו עדיין קושיית הלח"מ במקומה עומדת שהקשה דהיה לו לומר כל שמברכין וכו' ומשמע כל שחייב לברך יוצא ידי חובתו ולא שאם ברך כבר בלי חיוב דמן הדין יצא ידי חובתו דאין הדעת סובלתו ועדיין [יקשה] למה הזכיר רבינו בהמ"ז.
ולענ"ד נראה דהוצרך רבינו לכתוב כן לגלות דס"ל דלא כר' אושעיא דס"ל דבסוף דמים הוא חייב וחייב לברך אלא דאף בסוף אינו מברך כהחולקים עליו וא"כ אי הוה כותב סתם כל שמברכים עליו יצא ידי חובתו הוה משמע ברכה ראשונה דומיא דגזל דמשום דאינו מברך עליו לר' אושעיא ברכה ראשונה אינו יוצא ידי חובתו אף שמברך באחרונה לכן כתב כל שמברכין עליו בהמ"ז לרמוז דבברכה אחרונה תלוי א"כ גבי מצה גם בסוף פטור.
ומדברי רבינו אלו שכתב בהל' חמץ ומצה זה הכלל וכו' תברא למ"ש הב"ח ז"ל סי' קצ"ו לדעת הירושלמי דלכו"ע ברכה אחרונה מברך ואינו אפי' מנאץ יעו"ש, דהא כתב רבינו דבמצה גזולה אסור לברך עליה והוא הך ירושלמי עצמו שהעתיק גם בסוף מדכתב זה הכלל וכו' וכדכתבינא והוי דלא כמאן לדעתו. ועוד תימה דא"כ דלכו"ע בברכה אחרונה אפי' מנאץ ליכא א"כ בגזל חיטין וכו' והפריש חלה דכבר קנאו בשינוי אמאי הוי מנאץ הא הוי דומיא דברכה אחרונה דדמים הוא חייב. גם מ"ש דהירושלמי איירי בגזל חיטים וכו' הוא תימה דא"כ מאי האי דאמר רבי הושעיא הדא דתימא וכו' אבל בסוף דמים הוא חייב מה בין קודם אכילה לאחר אכילה הא קנאן בשינוי ודמים חייב וכן ראיתי (בב"י) [בכת"י] שהקשה כן היד אהרן נר"ו בנימוקיו על רבינו [במרכבת המשנה] ולק"מ דכבר הקדים לנו הידיעה הב"ח ז"ל דר' יונה לחוד ס"ל דשינוי קונה והיינו טעמא דמברך גם בתחילה לפי דרכו לא כן לרבי הושעיא דס"ל דשינוי אינו קונה לכן אינו מברך בתחילה אלא בסוף דדמים חייב לו דכבר אכלו.
אך קשה לרבי יוסי מאי שנא דמברך בסוף אין זה מנאץ ובתחילה הוי מנאץ הא לדידיה כבר קנה בשינוי. גם קשה דמלשון הירושלמי דתני מצה גזולה משמע דגזל מצה ממש דלא כמ"ש הב"ח באופן שכל דבריו תמוהים.
ודרך אגב ראיתי לצוות כאן מ"ש מהר"ש יפה פ"ק דסנהדרין סי' ב' על מ"ש בירושלמי הך דגנב סאה כלשון זה גנב סאה וכו' והפריש חלה והאכיל לבניו, וכתב ע"ז וז"ל מדכתב הכא כן נראה דדוקא כה"ג שהוא לא אכלה ואין בברכתו אלא על החלה אינו מברך אבל אם הוא אכלה מברך דהוי ברכת הנהנין עכ"ל. ולא ידעתי מאי שנא דאי אכלה הוא מברך ואי האכיל לבניו לא יברכו אדרבא כלפי לייא ועיי"ש בפ"ק דחלה מ"ש הוא עצמו דברים הפוכים ודוק.
עוד כתב ומעתה מתני' וכו' לאו דוקא זימון דה"ה לענין ברכה וכו' והרב ב"ח תירץ לזה דרבותא קמ"ל לא מיבעיא ברכה דאסור אלא אפילו להצטרף לזימון שאחר מברך נמי לא עכ"ל. ודבריו תמוהים דא"כ הו"ל לרבינו ז"ל לאשמועינן האי חידושא דזימון כשם שנחית תנא לאשמועינן דאי תנא נחית אנן לא כ"ש, ועוד שאין דרכו לשנות לישנא דמתני'. ולא תעזוב נפשי לשאו"ל מה שראיתי עוד להרב ב"ח שם שכתב משם מהר"א מפראג דלבסוף יברך שהיא דאורייתא והביא ראיה מדאמר בפרק במה מדליקין הדמאי מברכין עליו ומזמנים עליו אלמא דמאי הוא דמברכין עליו הא טבל אין מברכין עליו עכ"ל, ולא ידעתי מאי ראיה יש מהתם שברך ברכה באחרונה ואדרבא רבינו כתב דלא יברך לא בתחילה ולא בסוף וכתב מרן שכן דעת הרשב"א ושהביא ראיה מהא דבמה מדליקין יעו"ש וזה ודאי מחוסר ידיעה.
ובעיקר דברי הרמב"ם יש לדקדק דכאן משמע דס"ל לאסור במצוה הבאה בעבירה דודאי דמהאי טעמא נגע בה כאן שלא לברך ואילו הוא ז"ל פ"ח מהל' סוכה כתב דליכא קפידא על מצוה הבאה בעבירה וביו"ט שני דליכא לכם יוצא ידי חובה בגזול יעו"ש. ויראה דשאני הכא דהוי לענין ברכה ובפרט זה החמיר וקפיד למצוה הבאה בעבירה משום הזכרת שם שמים וכמ"ש התוס' פרק מרובה דף ס"ז ד"ה אמר עולא וכ"כ בגיטין דף נ"ה ד"ה מאי טעמא יעו"ש, לא כן בלולב דאה"נ דיוצא ידי חובה ברם אינו מברך עליו.
אך קשה לפי"ז מ"ש רבינו פ"ו מהל' חמץ ומצה ה"ז וז"ל אין אדם יוצא ידי חובתו באכילת מצה אסורה כגון טבל או מעשר ראשון וכו' זה הכלל כל שמברכין וכו' יוצא בו ידי חובתו וכו' עכ"ל, הרי דתלוי בברכה אי יוצא ידי חובתו או לא דאי אסור לברך אינו יוצא ידי חובתו ואי מברך יוצא ידי חובתו ואי יש הפרש בין ברכה ליציאת ידי חובה היאך תלאן זה בזה. ולזה י"ל דאה"נ דיש הפרש בין ברכה לקיום המצוה ומאי דתלאן כאן זה בזה היינו טעמא דהוי מצוה דאורייתא ובמצוה דאורייתא קפיד אמצוה הבאה בעבירה דהוי דומיא דקרבן דאמרו דלאחר יאוש פסול משום מצוה הבאה בעבירה והוי דומה לברכה דהחמירו משום הזכרת שם שמים לא כן לולב דאף דבמקדש הויא דאורייתא אף בשאר ימים מ"מ שאני מקרבן דהכא יוצא בשאול וכמ"ש הלח"מ פ"ח דסוכה ה"א יעו"ש נמצינו למדים דמצוה דאורייתא קפדינן אם באה בעבירה לא כן בדרבנן וכ"כ התוס' ריש פ"ג דסוכה ד"ה משום ומתוך יעו"ש.

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.