כסף משנה/ברכות/א

כסף משנה ‏ ברכות א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

מצות עשה מן התורה וכו'. כתב רבינו בסה"מ לשון התוספתא ברכת המזון מן התורה שנאמר ואכלת ושבעת:

ואינו חייב מן התורה וכו'. פרק מי שמתו (ברכות דף כ':) דרש רב עוירא אמר הקב"ה וכי לא אשא פנים לישראל שכתבתי להם בתורה ואכלת ושבעת וברכת והם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה. ופסק רבינו כסתם מתני' ואכתוב עוד בזה בסמוך:

ב

ומדברי סופרים לברך על כל מאכל וכו'. ר"פ כיצד מברכין (ברכות דף ל"ה) אמרו דילפינן לה מק"ו ומה כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כ"ש, וכתבו התוספות דלאו ק"ו הוא אלא ברכה דלפניו הויא דרבנן ואכתוב בזה בפ"ג.

ומ"ש ואפילו נתכוין לאכול או לשתות כל שהוא מברך ואח"כ יהנה. כן כתב רש"י והתוס' בפרק הישן והרשב"א והרא"ש בפרק כיצד מברכין משום דאסור ליהנות מהעה"ז בלא ברכה:

ומ"ש וכן אם הריח וכו'. בפרק כיצד מברכין (ברכות מ"ג).

ומ"ש וכל הנהנה וכו'. ברייתא ר"פ כיצד מברכין (ברכות ל"ה):

וכן מד"ס לברך אחר כל מה שיאכל וכו'. בראש פרק כיצד מברכין אמרינן דילפינן ברכה לאחריו בכל הדברים משבעת המינין. ופירש"י דכתיב חטה ושעורה וכו' וכתיב בתריה ואכלת ושבעת וברכת ודחי התם בגמרא ראיה זו ואסיקנא אלא סברא הוא אסור לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה. ואיכא למידק שרבינו כתב מ"ע מן התורה לברך אחר אכילת מזון וכל הדברים בכלל מזון חוץ מן המים ומן המלח כדתנן בר"פ בכל מערבין וא"כ היכי קאמר בתר הכי דמד"ס לברך אחר כל מה שיאכל. וי"ל דכיון דקרא דואכלת ושבעת וברכת כתיב בתר קרא דארץ חטה ושעורה וכו' אית לן למימר דלא חייבה תורה לברך אלא על שבעת המינין הכתובים באותו פסוק וכמ"ש סמ"ג בשם ה"ג, ולפי זה מ"ש

רבינו דמן התורה לברך אחר אכילת מזון אחר שבעת מינים קאמר וצ"ל דזייני טפי מדברים אחרים. ומיהו קשה דא"כ הו"ל לרבינו לומר שנאמר ארץ חטה ושעורה וכו' ואכלת ושבעת וברכת. ולכן נ"ל דרבינו דייק לישנא דתוספתא (ברכות מ"ח:) דקתני ברכת המזון מן התורה שנאמר ואכלת ושבעת ומשמע ליה דאחמשת מיני דגן דוקא קאמר מדנקט ושבעת ואין לך דבר שמשביע אלא ה' מיני דגן:

ומ"ש והוא שישתה רביעית והוא שיאכל כזית. בפרק כיצד מברכין (ברכות ל"ח ל"ט) א"ר חייא בר אבא אני ראיתי את ר' יוחנן שאכל זית מליח ובירך עליו תחלה וסוף א"ל ר' ירמיה לר' זירא ר"י היכי בריך על זית מליח כיון דשקליה לגרעינתא בצר ליה שיעורא א"ל מי סברת כזית גדול בעינן כזית בינוני בעינן והא איכא. ופירש"י בצר ליה שיעורא וגבי ברכת פירות הארץ אכילה כתיבא ואכילה בכזית. וכתב הרי"ף ש"מ דכל היכא דאיכא כזית בעי ברכה תחלה וסוף אבל היכא דליכא כזית תחילה בעי ברכה שאסור ליהנות מן העולם הזה כלום בלא ברכה ולבסוף לא בעי ברכה עכ"ל. וכ"כ התוס' והרא"ש. ובפרק שלשה שאכלו (ברכות מ"ה) תנן עד כמה מזמנין עד כזית ר' יהודה אומר עד כביצה. ובגמרא (שם מ"ט:) למימרא דר"מ חשיב ליה כזית ור"י כביצה והא איפכא שמעינן להו א"ר יוחנן מוחלפת השיטה אביי אמר לעולם לא תיפוך הכא בקראי פליגי וכו' התם בסברא פליגי. וכתבו התוספות וקי"ל בכזית דלפי מה שמחליף ר' יוחנן קאמר ר' יהודה בכזית ור"מ ור"י הלכה כרבי יהודה וגם לאביי דלא מחליף ור"מ אית ליה בכזית נראה דהלכה הכא כר"מ ובכזית דהא קם ליה ר' יוחנן בשיטתו לעיל (דף מ"ח) דאינו מוציא את הרבים עד שיאכל כזית וכן לעיל גבי אכל זית מליח וכן פסק בה"ג ור"ח ושאלתות עכ"ל. וכן כתבו עוד בפ' הישן ובירושלמי אמרו שאם הוא בריה כגון פרידה של ענב או של רמון אע"פ שאין בו כזית מברך עליו תחלה וסוף ומאחר שלא הזכירוהו הרי"ף ורבינו משמע דס"ל דפליג אגמרא דידן אעפ"י שהתוספות וה"ר יונה מיישבים בענין דלא פליג:

ומטעמת א"צ ברכה וכו'. ברייתא פרק היה קורא (ברכות דף י"ד) מטעמת אינה טעונה ברכה והשרוי בתענית פולט ואין בכך כלום ר' אמי ור' אסי טעמו עד שיעור רביעתא וכיון דתענית וברכה שוין ממילא דרביעית בעי ברכה וכן כי אמרו דלא בעי ברכה ל"ש לפניו מלאחריו. וכתב ר"ח דהיינו כגון שחוזר ופולטו וכן כתב הרי"ף בפ"א דתעניות. וכתב הרא"ש שם דטפי מרביעית אע"פ שפולטו חשובה הנאה לענין תענית אבל לא לענין ברכה דהא בעינן שיהנה בתוך מעיו וכן נראה שהוא דעת רבינו דגבי תענית כתב בפרק ראשון מהלכות תענית והוא שלא יבלע אלא טועם ופולט ולגבי ברכה כאן סתם דבריו נראה שאפילו בולע נמי אינה צריכה ברכה ואפשר לתת סמך לדבר דטעמא משום דכתיב ואכלת וברכת שיהא לו כוונת אכילה משמע ורביעית אף על פי שהיא מטעמת כוונת אכילה יש לה וכן פירש ה"ר מנוח. ואף על גב דהאי קרא לענין ברכה אחרונה מיירי מכל מקום יש לסמוך למקרא זה ברכה ראשונה:

ג

וכשם שמברכין וכו'. עוד יתבארו מיני ברכות אלו בפרקים הבאים בס"ד:

ה

ונוסח כל הברכות וכו'. נתבאר בהלכות קריאת שמע פ"א:

וכל המשנה וכו'. פרק כיצד מברכין (ברכות מ':) ראה פת נאה ואמר כמה נאה פת זו ברוך המקום שבראה ראה תאנה נאה ואמר כמה נאה תאנה זו ברוך המקום שבראה יצא דברי רבי מאיר רבי יוסי אומר כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות לא יצא י"ח. וק"ל למה שינה רבינו הלשון וכתב אינו אלא טועה וכן יש לדקדק למה כתב ואין ראוי לשנותם וכו' ונ"ל דתרי גווני שינוי הן האחד שהוא אומר נוסח הברכה שתקנו חכמים אלא שהוא מוסיף בה או גורע ממנה או שהוא אומר כעין נוסח שתקנו חכמים אבל הוא אומר אותה במלות אחרות ומ"מ הם רומזות לנוסח שתקנו חז"ל וכיון שכוונת דבריו עולה למה שתקנו חז"ל אין כאן טעות אבל אין ראוי לעשות כן. השינוי השני הוא שמשנה כוונת הברכה כגון ברוך המקום שבראה שהיא ברכה כוללת וחז"ל תיקנו לברך על כל דבר בפרטות המוציא לחם מן הארץ בפה"ע וכיוצא ועל זה כתב שאינו אלא טועה כלומר וכיון דטועה הוא לא יצא ידי חובתו וכדרבי יוסי. ועי"ל דפלוגתא דר"מ ור' יהודה לאו משום שבראה היא אלא מפני שלא הזכיר שם ומלכות שאילו היה מזכיר שם ומלכות ואומר בא"י אמ"ה שבראה לכ"ע יצא י"ח ומ"מ אע"פ שמזכיר שם ומלכות ואומר ענין הברכות בשינוי טועה הוא דמה בצע לשנות ועכ"ז יוצא י"ח. ולפי זה

מ"ש וכל המשנה וכו' אינו אלא טועה אדלעיל קאי שכתב ואין ראוי לשנותה וזה עיקר דאילו לפירושא קמא תיקשי מי גרע מבריך רחמנא מאריה דהאי פיתא:

וכל ברכה שאין בה וכו'. שם אמר רב כל ברכה שאין בה הזכרת השם אינה ברכה ור' יוחנן אמר כל ברכה שאין בה מלכות כלומר עם הזכרת השם אינה ברכה ואע"ג דאמר התם אביי דמסתברא כוותיה דרב פסק רבינו כר"י כדקי"ל בכל דוכתי וכן פסק הרי"ף, והרא"ש כתב שר"י היה מסופק הלכה כדברי מי ואמר שאם דילג מלכות שמים למי שפוסק כר"י צריך לחזור ולברך, וכתבו התוספות שלדעת זו אפילו דילג תיבת העולם צריך לחזור ולברך דמלך לבד אינה מלכות ולמאן דמספקא ליה דילמא הוי ברכה לבטלה. וא"ת ברכה אחת מעין ז' אין בה מלכות וי"ל דהאל הקדוש שאין כמוהו חשוב מלכות וי"א דאלהי אברהם הויא כמו מלכות לפי שעדיין לא המליכוהו עליהם העולם עד שבא הוא והודיע מלכותו בעולם כ"כ התוספות ובהכי ניחא לי ברכת אלהי נשמה שאין בה מלכות וגם אינה סמוכה לאשר יצר דהא מעיקרא לבדה התקינוה כדאיתא פרק הרואה (ברכות ס':) כי מתער משנתיה לימא אלהי נשמה וכו' אלא ודאי כיון דקאמר אלהי חשיב כמו מלכות.

ומה שכתב רבינו אלא אם כן היתה סמוכה לחבירתה הוא ממה שיתבאר פרק י"א שברכה סמוכה לחבירתה אינה פותחת בברוך וממילא אין בה מלכות דמלכות סמוך להזכרה ראשונה איתקן וכיון שברכה זו סמוכה לחבירתה בהזכרה ראשונה ה"ה במלכות ובהדיא אמרינן בפרק שלשה שאכלו ברכת הארץ מ"ט לית בה מלכות משום דסמוכה לחבירתה אלמא דסמוכה לחבירתה מהני אפילו למלכות:

ו

וכל הברכות כולן וכו'. גם זה שם (מ':) מנימין רעיא כרך ריפתא ואמר בריך רחמנא מאריה דהאי פיתא אמר רבא יצא ידי ברכה ראשונה מאי קמ"ל אע"ג דאמרה בלשון חול תנינא ואלו נאמרים בכל לשון פרשת סוטה וברכת המזון איצטריך סד"א ה"מ היכא דאמרה בלשון חול כי היכי דתקינו רבנן בלשון הקדש אבל לא אמרה בלשון חול כי היכי דתקינו רבנן בלשון הקדש כלומר אלא בנוסח אחר כי הא דמנימין אימא לא יצא קמ"ל, וזהו שחזר רבינו וכפל אפילו בלשון חול יצא לומר דאע"ג דאיכא תרתי שאין הברכה כתקנת חכמים והיא בלשון חול אפילו הכי יצא:

על מ"ש רבינו ואם שינה את המטבע וכו' יצא. כתב הרמ"ך תימה דבהלכות ק"ש כתב לא יצא וכו' וצ"ע עכ"ל. ויש לתמוה על תמיהתו דבריש הלכות ק"ש מיירי ששינה שחתם בברוך או פתח במקום שהתקינו שלא לחתום או שלא לפתוח או ששינה ולא חתם או לא פתח בברוך במקום שהתקינו לחתום או לפתוח והכא מיירי ששינה בנוסח הברכה ולא אמר אותו לשון ממש אלא שאמר ענין הברכה בנוסח אחר ולא שינה לא בפתיחה ולא בחתימה וזה מבואר בדברי רבינו:

ז

כל הברכות וכו'. פרק היה קורא (ברכות דף ט"ו) תנן הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא ר' יוסי אומר לא יצא ובגמרא אמר רב יוסף מחלוקת בק"ש דכתיב שמע ישראל אבל בשאר מצות ד"ה יצא ופירש"י בכל המצות בכל הברכות ותניא נמי התם לא יברך אדם ברכת המזון בלבו ואם בירך יצא. ופירש"י בלבו שלא השמיע לאזניו ומלשון רבינו שכתב בין שהוציא בשפתיו בין שבירך בלב משמע דאע"פ שלא הוציא בשפתיו יצא:

ח

כל הברכות כולן לא יפסיק וכו'. פרק כיצד מברכין אמר רב טול ברוך אינו צריך לברך הבא מלח הבא לפתן צריך לברך ור' יוחנן אמר אפילו הבא מלח הבא לפתן אינו צריך לברך גביל לתורי צריך לברך ורב ששת אמר אפילו גביל לתורי נמי אינו צריך לברך דאמר רב יהודה אמר רב אסור לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו. ופסק רבינו בהבא מלח כר"י דהלכה כוותיה לגבי רב ועוד דרב ששת קאי כוותיה ובגביל לתורי פסק כרב ששת דבתרא הוא וכן פסק הרי"ף והרא"ש ז"ל:

ט

כל הברכות וכו' מותר לטמא וכו'. בסוף פרק מי שמתו (ברכות כ"ו) תנן זב שראה קרי ונדה שפלטה שכבת זרע צריכין טבילה ור"י פוטר. כתב ה"ר יונה דמתניתין מקמי דבטלוה לטבילותא אבל השתא דבטלוה לד"ה אינם צריכין טבילה כלל וכ"כ רבינו בפירוש המשנה:

ואסור למברך וכו'. ברייתא פרק מי שמתו (ברכות כ"ד) האשה יושבת וקוצה לה חלה ערומה מפני שיכולה לכסות פניה בקרקע אבל לא האיש ותרגמא רב נחמן בר יצחק כגון שהיו פניה טוחות בקרקע כלומר פניה של מטה. ופירש"י טוחות דבוקות ומכוסות בקרקע ומותרת לפי שכשפניה של מטה טוחות גם מהעגבות אינו נראה דבר אבל לא האיש מפני שהביצים והגיד בולטים ונראים:

י

כל הברכות וכו' עד אף על פי שאינו אוכל ושותה עמהם. סוף פרק ראוהו בית דין (ראש השנה דף כ"ט) תני אהבה בריה דרבי זירא כל הברכות כולן אף על פי שיצא מוציא חוץ מברכת הלחם והיין שאם לא יצא מוציא ואם יצא אינו מוציא בעי רחבה ברכת הלחם של מצה וברכת היין של קידוש היום מהו ופשטינן דכיון דאכילת מצה וקידוש א"א בלא הנאה והנאה א"א בלא ברכה נמצאת המצוה תלויה בברכת הנאה ומפיק כלומר ואפילו אינו אוכל ושותה עמהם דאילו אוכל ושותה פשיטא דמפיק ומאי קא מיבעיא להו:

יא

כל השומע ברכה וכו'. סוף פרק אלו דברים (ברכות נ"א:) תנן עונין אמן אחר ישראל המברך ואין עונין אמן אחר כותי המברך עד שישמע כל הברכה ובגמרא (דף נ"ג:) למימרא דישראל אע"ג דלא שמע כולה ברכה עונה וכי לא שמע היכי נפיק אמר חייא בר רב כשלא אכל עמהם ובפרק לולב הגזול (סוכה ל"ח) אסיקנא דשומע כעונה א"כ כיון ששמע הברכה מתחלה ועד סוף יוצא י"ח ובראש פרק שלשה שאכלו (ברכות מ"ה:) אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן שנים שאכלו כאחד אחד יוצא בברכת חבירו מאי קמ"ל תנינא שמע ולא ענה יצא. ואע"פ שדברי רבינו שמצריך שישמע כל הברכה מתחלתה ועד סופה אמורים אצל יוצא בשמיעה לבד בלא עניית אמן ה"ה דאפילו עונה אמן אינו יוצא אלא אם שמע כל הברכה מתחלתה ועד סופה שהרי מאי דמשמע בגמרא שאינו יוצא אלא בשמיעת כל הברכה בעונה אמן היא:

וכל העונה אמן וכו'. בס"פ אלו דברים (ברכות נ"ג:) ר' יוסי אומר גדול העונה אמן יותר מן המברך ואיכא תנא דפליג עליה התם דתניא אחד המברך ואחד העונה אמן במשמע אלא שממהרין למברך יותר מן העונה אמן ופירש"י שממהרים לברך ליתן שכר ופסק רבינו דלא כרבי יוסי מדאמרינן התם דא"ל רב לחייא בריה וכן א"ל רב הונא לרבה בריה חטוף ובריך כלומר לפי שיותר טוב המברך מעונה אמן ולא אשכחן אמוראי דס"ל כר"י אלמא לית הלכתא כוותיה. וא"ת ע"כ בנתכוון לצאת עסקינן וא"כ מאי קמ"ל בעונה אמן הא אפילו לא ענה אמן אשמועינן רבינו דיצא. וי"ל דכשנתכוון ולא ענה אמן יצא ולא כמברך אבל כי ענה אמן יצא כמברך, א"נ דאתא לאשמועינן דאע"ג דענה אמן צריך שיהא המברך חייב באותה ברכה:

והוא שיהיה המברך וכו'. משנה בסוף פרק ראוהו בית דין (ר"ה דף כ"ט) כל שאינו חייב בדבר אינו מוציא את הרבים י"ח:

היה המברך חייב וכו'. למד כן מדבעיא לן פרק מי שמתו (ברכות דף כ') נשים בברכת המזון דאורייתא או דרבנן למאי נפקא מינה לאפוקי אחרים י"ח אי אמרת דאורייתא אתי דאורייתא מפיק דאורייתא ואי אמרת דרבנן הוי שאינו מחוייב בדבר וכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים י"ח הא בהדיא שהמחוייב מד"ס אינו מוציא את המחוייב מן התורה. ומ"ש לא יצא י"ח עד שיענה קשה דהא בעונה עסקינן וכדפתח היה המברך וכו' והעונה חייב מן התורה. וי"ל דעד אסיפא גריר דקאמר עד שישמע מפי מי שהוא חייב בו מן התורה כמוהו והכי קאמר בין שרוצה לצאת על ידי עניית אמן בין שרוצה לצאת ע"י שמיעה בלבד צריך שיהיה המברך חייב בה מן התורה כמוהו:

יב

רבים שנתועדו וכו'. משנה פ' כיצד מברכין (ברכות דף מ"ב) היו יושבים לאכול כל אחד ואחד מברך לעצמו הסבו אחד מברך לכולן ופירש"י היו יושבים בלא הסיבת מטות שמנהגם היה לאכול ולשתות בהסיבה כל א' מברך לעצמו דאין קבע סעודה בלא הסיבה ואמרינן בגמרא דכי אמרו ניזיל וניכול נהמא בדוך פלן הרי הוא כאילו הסבו ואחד מברך לכולן וז"ש רבינו רבים שנתועדו. וגרסינן תו בגמרא (דף מ"ג) אמר רב לא שנו אלא פת דבעי הסיבה אבל יין לא בעי הסיבה ור' יוחנן אמר אפילו יין נמי בעי הסיבה א"ד אמר רב לא שנו אלא פת דמהניא ליה הסיבה אבל יין לא מהניא ליה הסיבה ור"י אמר אפילו יין נמי מהני ביה הסיבה, ופסק הרי"ף והרמב"ן ז"ל כלישנא קמא דר"י וכתב הרא"ש ז"ל דהיינו טעמא דכיון דברכות דרבנן הלך אחר המיקל ולישנא קמא מיקל הוא דבשאר דברים בלא הסיבה נמי אחד מברך לכולן. ובזה מתיישבים דברי רבינו ונסתלקה מעליו השגת הראב"ד שכתב תמיה אני למה הניח איכא דאמרי וכו' והוא חומרא עכ"ל. ומצאתי תשובה אחת שהשיב רבינו על זה לחכמי לוניל וז"ל השאלה יורנו מורנו ורבינו למה נניח איכא דאמרי דמשמע לר' יוחנן פת ויין הוא דמהניא להו הסיבה אבל שאר דברים לא מהניא וכל חד וחד מברך לנפשיה ולא הוי חיובא:

תשובה הדבר ידוע כי הפת חשוב מן הכל וכן היין חשוב מכל המשקים ומכל הפירות ולפי חשיבות הדבר שמברכין עליו אנו מברכין לכל אחד ואחד בפני עצמו ולפי זה הפירוש שעלה על דעתכם בהנהו תרי לישני נמצאו שאר הפירות והמשקין חשובים מהפת והיין שהרי הפת והיין אחד מברך לכולן אם נתוועדו או הסבו ובשאר הפירות אפילו שנתוועדו או הסבו לא יברך אחד לכולן אלא כל אחד יברך לעצמו הפך גדול יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא ולאו הכין הוא פירוש הני תרי לישני אלא התרי לישני חד טעמא אית להו ואין לשם חילוק בענין אלא בשינוי המימרא בלבד ויש מקומות בגמרא כזה שמקפיד על נוסח המימרא היאך היתה אע"פ שאין ביניהם הפרש בענין וזהו הפירוש א"ר לא שנו אלא פת דבעיא הסיבה פירוש ואח"כ יברך אחד לכולן אבל לא הסבו לא אבל שאר דברים לא בעו הסיבה אלא אחד מברך לכולן אע"פ שלא הסבו ור' יוחנן אמר אפילו יין נמי בעי הסיבה איכא דאמרי אמר רב לא שנו אלא פת דמהניא ליה שיהא אחד מברך לכולן הא לא הסבו כל אחד מברך לעצמו ודין זה בפת בלבד אבל שאר דברים אין בהם דין זה כדי שנאמר מהניא להו הסיבה אלא בלא הסיבה נמי כן הוא ור"י אמר אפילו יין נמי כל אחד מברך לעצמו ואם הסבו אחד מברך דמהניא ביה הסיבה עכ"ל:

ואיני יודע ליישב הסוגיא כפי פירוש רבינו בהני תרי לישני דאיתא בתר הכי מיתיבי בא להם יין כל אחד מברך לעצמו עלו והסבו בא להם יין אע"פ שכל אחד בירך לעצמו אחד מברך לכולן כלומר דאין ברכה ראשונה פוטרתו כיון שאינו במקום סעודה להיאך לישנא דאמר רב לא שנו אלא פת דבעיא הסיבה אבל יין לא בעי הסיבה קשיא רישא שאני אורחים דדעתייהו למעקר ולהך לישנא דאמר רב לא שנו אלא פת דמהניא ליה הסיבה קשיא סיפא שאני התם דמגו דקא מהניא הסיבה לפת מהניא ליין עכ"ל הגמרא. והשתא בשלמא אם פירוש דברי רב בלישנא בתרא לא שנו אלא פת דמהניא לה הסיבה אבל יין וכל שאר הדברים לא מהניא להו הסיבה דאע"פ שהסבו כל אחד ואחד מברך לעצמו היינו דפריך ליה מסיפא דברייתא דקתני בא להם יין אחד מברך לכולן אבל אם פירוש דברי רב ללישנא בתרא כמ"ש רבינו בתשובה דה"פ לא שנו אלא פת דמהני ליה הסיבה שיהא אחד מברך לכולן הא לא הסבו כל אחד מברך לעצמו ודין זה בפת בלבד אבל שאר הדברים אין בהם דין זה כדי שנאמר מהניא להו הסיבה אלא בלא הסיבה נמי כן הוא מאי פריך לרב מסיפא אדרבא סיפא אתיא ליה שפיר דקתני אחד מברך לכולן ורישא הוא דקשיא ליה דקתני כל אחד מברך לעצמו כלומר אבל אחד לכולן לא. ועוד דלפי דברי רבינו בתשובה שאין חילוק בין שתי הלשונות לענין הדין לא שייך למימר להיאך לישנא קשיא רישא ולהאיך לישנא קשיא סיפא כיון דתרווייהו חד דינא קאמרי אי קשיא רישא לתרווייהו קשיא ואי קשיא סיפא לתרווייהו קשיא. וצ"ל שהיתה לרבינו גירסא אחרת בגמ'. אח"כ מצאתי כתוב שהרמ"ה השיג עליו השגה זו והשיג עליו עוד על מ"ש דלפי חשיבות הדבר שמברכים אנו מצריכים ברכה לכל אחד ואחד בפני עצמו אדרבא לפי חשיבות הדבר שמברכין עליו ברכתו חשובה להוציא בה את הרבים י"ח. ואלולי תשובה זו דברי רבינו פה מיושבים כמ"ש לעיל שפסק כלישנא קמא לקולא במידי דרבנן. וכיוצא בזה מצאתי להרמ"ך שכתב וז"ל אע"פ שפסק כלישנא קמא נראים דבריו מההיא דפרגיות (ברכות ל"ח) שנתן בר קפרא רשות לאחד מהן לברך ומההיא דכותבות (שם ל"ו) שנתן ר"ג רשות לר"ע לברך ומההיא דאמרינן אחד מברך לכולן משום ברוב עם הדרת מלך נמצא דלכל דבר שיש בו רוב עם טפי עדיף כשמברך אחד בעבור כולם וכן דעת רב אלפס וההיא דפרק כל הבשר דבריך כל חד לנפשיה מפרשינן ליה דוקא בשנים עכ"ל:

יג

כל השומע אחד מישראל וכו'. משנה סוף פרק אלו דברים (ברכות נ"א:) עונין אמן אחר ישראל המברך ואין עונין אמן אחר כותי המברך עד שישמע כל הברכה משמע דבישראל אע"פ שלא שמע כל הברכה עונה לאחריו אמן והיינו בשאינו חייב בה דאילו חייב בה צריך שישמע כל הברכה כמו שנתבאר כאן ובגמרא וכתבתיו בפרק זה. וכתב הרא"ש ז"ל שאמרו בירושלמי עכו"ם שבירך עונין אחריו אמן לפי שאין דרך עכו"ם לכוין לעבודתו כשמזכיר את השם כלום אלא לבורא עולם הוא מכוין. וגם רבינו יונה ז"ל כתב דאיתא בירושלמי א"ר ברכיה אני עונה אמן אחר כל המברכין משום ברוך תהיה מכל העמים. ובפרק אלו דברים בעי שמואל מרב מהו לענות אמן אחר תינוקות של בית רבן א"ל אחר הכל עונין אמן חוץ מהתינוקות של בית רבן הואיל ולהתלמד הם עשויין. ויש לתמוה על רבינו שכתב דאין עונין אמן אחר עכו"ם ואפשר לדחוק ולומר דלצדדין קתני אם היה עכו"ם או אפיקורוס או כותי לא יענה אם לא שמע כל הברכה אבל כששמע כל הברכה עונה אמן ובתינוק המתלמד אע"פ ששמע כל הברכה לא יענה. ויותר נראה לומר דס"ל לרבינו דכיון דבמתני' לעניין עניית אמן הזכירו כותי ולא עכו"ם משמע דדוקא אחר כותי הוא דעונה כי שמע כל הברכה אבל אחר עכו"ם אפילו שמע כל הברכה לא יענה ואע"ג דבירושלמי אמרו דאחר עכו"ם נמי עונה כיון דבגמרא דידן לא הוזכר ופשטא דמתני' מוכח דאין עונין הכי נקטינן. והא דמפלגינן בין כותי לעכו"ם היינו בימי חכמי המשנה אבל אחר כן כשעשאום כעכו"ם גמורים לכל דבריהם כדאיתא פ"ק דחולין אין חילוק בין כותי לעכו"ם ואחר שום אחד מהם אין עונין אמן אפילו שמע כל הברכה מראש ועד סוף והיינו דרבינו בחדא מחתא מחתינהו לעכו"ם וכותי ותינוק. והטור בא"ח סימן רט"ו העתיק לשון רבינו והשמיט עכו"ם מלשון רבינו ואם כך היתה נוסחתו בספרי רבינו היא גירסא נכונה. ורבינו דקדק בלשונו שכתב או תינוק המתלמד כלומר דהא דאין עונין אמן אחר התינוק היינו דוקא בשעה שהוא מתלמד אבל כשאומר לפטור עצמו עונין אחריו לרמוז למה שאמרו בגמרא וה"מ בדלא עידן מפטרייהו אבל בעידן מפטרייהו עונין:

ומ"ש או שהיה גדול ושינה וכו':

יד

כל העונה אמן וכו'. בפרק שלשה שאכלו (ברכות דף מ"ז) ת"ר אין עונין לא אמן חטופה ולא אמן קטופה ולא אמן יתומה. ופירש"י חטופה שקורא את האל"ף בחטף ולא בפת"ח והוא צ"ל אָמֵן ואומר אֲמֵ"ן. קטופה שמחסר קריאת הנו"ן שאינו מוציאה בפה שתהא נכרת. יתומה שלא שמע הברכה אלא ששמע שעונין אמן. ורבינו יונה כתב חטופה הוא שחוטף המלה ואומר במהירות. קטופה הוא שאינו מזכיר כל האותיות וי"ג קצרה ויהיה ההפרש שבין קצרה לקטופה שהקטופה ר"ל שאינו מזכיר הנו"ן וקצרה שאין מזכיר האל"ף. ורבינו אפשר שגורס ולא קצרה ואפילו אם לא גריס לה הכא למד שלא תהיה קצרה מדאמרינן שם כל המאריך באמן מאריכין לו ימיו ושנותיו.

ומ"ש ולא ארוכה. מימרא דרבה בב"ח שם שאני אומר כל העונה אמן יותר מדאי אינו אלא טועה:

ולא יגביה קולו וכו'. (שם מ"ה) בריש פירקא מימרא דרב חנן בר אבא:

וכל מי שלא שמע וכו'. כבר כתבתי שכך פי' רש"י לאמן יתומה וכן פירש בירושלמי וכתב רבינו דהיינו דוקא בברכה שנתחייב בה אבל אם לא נתחייב בה יכול לענות אמן יתומה וראיה מדאמרינן בהחליל (סוכה דף נ"א:) שבאלכסנדריא של מצרים היו מניפין בסודרין כשהגיע עת לענות אמן אלמא לא שמעי וקא ענו אלא היינו טעמא לפי שכבר התפללו כל אחד ואחד ולא היו מחוייבין בברכות שמברך ש"ץ היו יכולים לענות אמן אע"פ שלא שמעו הברכה וכן דעת ה"ר יונה ז"ל ורש"י תירץ בע"א:

טו

כל המברך וכו'. בפרק אין עומדין (ברכות ל"ג:):

התינוקות מלמדים אותן וכו'. ס"פ אלו דברים (ברכות נ"ג:) בעא מיניה שמואל מרב מהו לענות אמן אחר התינוקות של בית רבן אמר ליה אחר הכל עונין אמן חוץ מתינוקות של בית רבן הואיל ולהתלמד הם עשויין. משמע מהכא שמלמדין אותן הברכות בהזכרת השם כתיקונן בלא שום שינוי דאל"כ אפילו אחר גדול נמי אין עונין.

ומ"ש והעונה אמן וכו', היינו אפילו שלא בשעת לימודם אלא שמברכין לפטור עצמן העונה אחריהם אמן לא יצא י"ח לפי שכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא אחרים י"ח כדתנן בסוף ראוהו ב"ד (ר"ה כט):

טז

כל העונה אמן וכו'. ר"פ שלשה שאכלו (ברכות מ"ב:) תני חדא העונה אמן אחר ברכותיו הרי זה משובח ותניא אידך ה"ז מגונה ל"ק הא דעני אמן אחר כל ברכה וברכה והא דעני אמן בבונה ירושלים והטעם דאמירת אמן מורה שכבר גמר ברכותיו ואין לו לומר יותר וכשעונה אחר כל ברכה וברכה ה"ז מגונה שמראה בכל פעם שמסיים ואח"כ חוזר ומברך. וכתב רש"י שאחר סיום כל ברכות עונה אמן ואפילו אחר גאל ישראל דשחרית וערבית ולא הוי הפסקה בין גאולה לתפלה כיון שצריך לאומרו:

וכתב ה"ר יונה ז"ל שהגאונים ז"ל כתבו עוד שאחר אכילת פירות צריך לברך ומ"ש בתוספתא אחר המצות ואחר הפירות ועונה בסוף אמן ה"ז דרך בורות לא אמרו אלא בברכה שלפניו שאם משברך על עשיית המצות יענה אמן קודם העשייה נראה כמפסיק וכן בברכת הנהנין אבל בברכה אחרונה סוף ברכה נקראת וצריך לענות אמן. ואין כן דעת רבינו אלא שאין לענות אמן אחר ברכותיו אלא בשני תנאים. האחד שיהיו הברכות ההם שעונה אחר אחרונה שבהם אמן בסוף הענין לא בתחלתו וזהו שמעטו בתוספתא ברכת המצות שרובן יש בהם ברכה בתחילה ולא בסוף. והתנאי השני שיהיו שתי ברכות או יותר סמוכות ואז יענה אמן אחר הברכה שהיא סוף כל הברכות ההם אבל אם היתה ברכה אחת לבד אע"פ שהיא אחרונה לא יענה אחריה אמן וזהו שמיעטו בתוספתא ברכת הפירות וסתמא קתני ל"ש ברכה שבתחלה ול"ש ברכה שבסוף ולמדנו כן רבינו במ"ש והעונה אחר ברכה שהיא סוף ברכות אחרונות שבאומרו סוף ברכות משמע שצריך שיהיו שתי ברכות או יותר ובאומרו אחרונות למדנו דדוקא בברכות אחרונות שייך עניית אמן אבל לא בברכות ראשונות ובאומרו ואחר ברכה אחרונה של ק"ש של ערבית נתכוון לומר דדוקא של ערבית שהוא מברך אחריה שתי ברכות אבל אחר ברכה אחרונה של ק"ש של שחרית שאין שם אלא ברכה אחת אינו עונה אחריה אמן וכ"כ ה"ר יונה שזה דעת רבינו שלא לענות אמן אחר גאל ישראל דשחרית. ומ"ש בספרי רבינו פ"ט מה' תפלה סדר תפלות הציבור כך הוא וכו' עד שמברך גאל ישראל אמן י"ל דהתם לא שיענה אמן אחר ברכותיו אלא שימהר לגמור גאל ישראל קודם שליח ציבור ויענה אחר שליח ציבור. ויותר נראה לומר שאמן הכתוב שם ט"ס הוא וצריך למוחקו ובגירסת ה"ר מנוח ליתיה וכן מצאתי בספר מדוייק:

יז

ומ"ש רבינו ולמה לא יענה אמן אחר אהבת עולם וכו'. בא ליתן טעם לתנאי הראשון שאין עונין אמן בסוף ברכות שהם ראשונות:

יח

ומ"ש ולמה לא יענה אמן אחר ברכת הפירות וכו'. בא ליתן טעם לתנאי השני שהוא שאין עונין אמן אחר ברכה אחת אף ע"פ שהיא אחרונה וברכות המלך וברכות כ"ג מפורשות במשנה פרק ואלו נאמרים (סוטה דף מ' מ"א) וברכות כ"ג שנויות עוד ביומא פרק בא לו (יומא דף ס"ח) שאחר קריאת התורה היה מברך שמונה ברכות ובסופן עונה אמן:

וכתב הראב"ד לא ידעתי מהו זה וכו' ואין חוששים לדבריו עכ"ל. ביאור דבריו כי הוא ז"ל נסתפק במ"ש רבינו ולמה לא יענה אמן אחר ברכת הפירות אם אמר כן על ברכה ראשונה או על ברכה אחרונה ולכך אמר אם אמר על ברכה ראשונה טעמא בכלל ברכת המצות דהיינו כדי שלא יפסיק באמן בין הברכה ובין הדבר שבירך עליו ומה צורך לטעם אחר ואם בא ליתן טעם למה לא יענה אמן אחר ברכה אחרונה של שבעת המינין כלומר דאילו בשאר המינין ברכה אחרונה היא בורא נפשות רבות ולפום גמרא דידן אינה חותמת בברוך ס"ל להראב"ד דאינו עונה אמן אחריה ולכך אמר שאם כוונת רבינו ליתן טעם למה לא יענה אמן אחר ברכה אחרונה של ברכת הפירות של שבעת המינים גם זה הבל כו' ואין חוששין לדבריו כלומר אלא ברכה אחרונה מצטרפת לראשונה והו"ל שתים ועונה אמן אחריהם כדעת הגאונים ז"ל. ואין זו השגה לרבינו שהרי הוא מפרש פי' יפה בתוספתא כמו שכתבתי ונתן טעם לשבח לדבריו כמבואר בלשונו:

יט

כל האוכל דבר האסור וכו': כתב הראב"ד טעה בזה טעות גדולה וכו' למה לא יברכו הואיל ונהנו עכ"ל. טעמו מדתנן (ברכות מ"ה) שלשה שאכלו כאחד חייבין לזמן אכל טבל ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו ומעשר שני והקדש שלא נפדו אין מזמנים עליהם ומשמע ליה ז"ל דלא אמרו אלא שאין מזמנין עליהם אבל ברוכי מברכי. וכתב הרא"ש שנראה לו כדברי הראב"ד ז"ל מדתניא בפרק קמא דסנהדרין (דף ו':) ובפרק הגוזל (ב"ק צ"ד) ראב"י אומר הרי שגזל סאה חיטין טחנה לשה ואפאה והפריש ממנה חלה כיצד מברך אין זה מברך אלא מנאץ ועל זה נאמר ובוצע ברך נאץ ה' אלמא שחייב לברך אלא שברכתו הוא ניאוץ עכ"ל. ואיני יודע למה דחה דברי רבינו בכך דהא תניא בפרק כל שעה ובפרק קמא דחלה ירושלמי תני מצה גזולה אסור לברך עליה א"ר אושעיא ע"ש ובוצע ברך נאץ ה' הדא דאמרה בתחלה אבל בסוף דמים הוא חייב לו ר"י אומר אין עבירה מצוה א"ר אילא אלה המצות אם עשייתן כמצותן הרי הם מצות ואם לאו אינן מצות, ואין לדחות ולומר דאדרבה משם ראיה דטעמא דמצת מצוה היא הא לאו הכי שפיר מברך עליה, דהא איכא למימר דברכת המזון נמי מצוה היא דכתיב ואכלת ושבעת וברכת והא דנקט מצה להודיעך כחו דר' אושעיא דאע"ג דאיכא נמי מצות מצה מברך בסוף וההיא דגזל סאה חיטים נמי כדברי רבינו דייקא לפום נסחאי דידן שכתוב בהן כיצד מברך אין זה מברך אלא מנאץ דמשמע דמתמה כיצד אפשר שיברך והלא אם היה מברך אינו אלא מנאץ הילכך לא יברך וגם לפי נוסחת הרא"ש י"ל דה"ק אם בא לברך אין זה מברך אלא מנאץ הילכך לא יברך ועוד דבהדיא תניא בתוספתא דמסכת דמאי פרק שני לא יושיט ישראל אבר מן החי לבני נח ולא כוס יין לנזיר שאין מאכילין לאדם דבר שהוא אסור לו ועל כולן אין מברכין עליהן ואין מזמנין עליהן ואין עונין אחריהן אמן וגם מדברי רש"י בפירוש משנה קמייתא דפרק שלשה שאכלו משמע דס"ל דאין מברכין על דבר איסור וכן נראה שהוא דעת ה"ר יונה וגם הרשב"א סובר כן והביא ראיה מדתניא בפרק במה מדליקין (שבת דף כ"ג) הדמאי מברכין עליו ומזמנין עליו אלמא דמאי הוא דמברכין עליו הא טבל אין מברכין עליו ודוחק הוא לומר דמברכין כדי נסבא ואגב גררא דמזמנין ע"כ. וסובר רבינו שמה שאמרו אסור לברך עליה לאו דוקא אלא לומר שאינו צריך לברך עליה וכתב רבינו דאינו מברך לא בתחלה ולא בסוף משום דההוא טעמא דאבל בסוף דמים הוא חייב לו לא שייך אלא בגזל ולא בשאר איסורין ומעתה מתניתין דתנן בפרק שלשה שאכלו אכל טבל ומעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו ומעשר שני והקדש שלא נפדו אין מזמנין עליהן לאו דוקא זימון דה"ה אין מברכין עליהן אלא איידי דתנא רישא אכל דמאי ומעשר ראשון שנטלה תרומתו ומעשר שני והקדש שנפדו מזמנין עליהם דאשמועי' דלא מיבעיא דמברכין עליהן אלא מזמנין נמי תנא נמי סיפא אין מזמנין אבל ה"ה דאין מברכין עליהן:

ומה שכתב רבינו בין בשגגה. היינו לברכה שבסוף דאילו לשבתחילה לא שייך למימר בשגגה אינו מברך שהרי אינו יודע שהוא של איסור. ואמרו בגמרא טבל פשיטא לא צריכא בטבל דרבנן ה"ד בעציץ שאינו נקוב. מעשר ראשון שלא נטלה תרומתו פשיטא לא צריכא שהקדימו בכרי כלומר שאחר שנתמרח ונעשה כרי קדם לוי ונטל מעשר ראשון קודם שנטל כהן תרומה גדולה נמצאת תרומה גדולה של כהן בתוך המעשר הזה וסד"א שיהא דינו כאילו הקדימו בשבלים שיתבאר בסמוך קמ"ל. מעשר שני והקדש פשיטא לא צריכא שנפדו שלא כהלכתן מעשר שני שפדאו שלא בכסף צורה ואנן בעינן כסף צורה דכתיב וצרת הכסף הקדש שחללו ע"ג קרקע ואנן בעינן ונתן הכסף וקם לו ואשמועינן מתניתין דבכל הני אין מזמנין. ובהנך דקתני דמזמנים עליהם אמרינן דטעמא דדמאי משום דאי בעי מפקר נכסיה והוי עני וחזי ליה דתנן מאכילים את העניים דמאי ומעשר ראשון שניטלה תרומתו היינו כגון שבעודו בשבלים קדם לוי ונטל מעשר ראשון קודם שנטל כהן תרומה גדולה נמצאת תרומה גדולה בתוך המעשר הזה ואשמועינן מתני' שכיון שהקדימו בשבלים דאכתי לא אידגן פטור מתרומה גדולה וכיון שיפריש תרומת מעשר מזמנין עליו ומעשר שני והקדש שנפדו כגון שנתן את הקרן ולא נתן את החומש.

ומ"ש רבינו או שאכל מעשר ראשון שלא נטלו תרומותיו היינו אפילו ניטלה אחת מהן הואיל ולא ניטלה חבירתה אין מזמנין עליו:

מהדורה זמנית - הבהרה אוצר הספרים היהודי השיתופי עמל ליצור מהדורה מוגהת ומוערת של ספר זה, שתכלול גם הערות שיצטברו על שולי הגליון בידי הלומדים. כדי לאפשר כבר כעת ללומדי האוצר ליהנות מדברי התורה שהונגשו בידי נדיבי לב, הועלה הספר במהדורה זמנית בכפוף לרישיון המקור. מידע על רישיונות הספרים ניתן למצוא בדף אוצר:מהדורות הטקסט הזמני פורסם ברישיון התואם לפרסומו כאן. אך אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

מעבר לתחילת הדף