מעשה רקח/אישות/כד

מעשה רקח ‏ אישות כד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ספר מעשה רקח פרק כד מהלכות אישות

א

הנושא את האילונית וכו'. דקדוק הלשון מוכח מעצמו דבהכיר בה איירי ולכך לא הוצרך לבאר דאל"כ הול"ל הנושא אשה ונמצאת אילונית ועיין לרבינו פרק ט"ו דין ז':

ב

אבל הנושא אשה וכו'. כבר ידוע דהראב"ד ז"ל השיג על רבינו וז"ל ותמהנו עליו אילונית שלא הכיר בה למה יש לה תוספת ע"כ וטעמו מבואר בהר"ן וה"ה ומרן ז"ל אך מדקדוק הלשון שכתב ותמהנו עליו וכו' משמע דאיכא גאונים אחרים או לפחות גאון אחר דס"ל כוותיה דאין תוספת לאילונית וכן משמע שהבין הה"מ פרק ט"ו דין ח' שכתב וז"ל ודין האילונית הוא בפרק כ"ד ויש חולק לומר שהאילונית אין לה תוספת כמו שיתבאר שם ולדבריהם אפשר שאף לזו אין לה תוספת וכו' ע"כ מדכתב ולדבריהם בלשון רבים משמע דאיכא אחרים בהדיה דהראב"ד ז"ל והגם שתחילת הלשון מורה לשון יחיד שכתב ויש חולק לומר וכו' י"ל בחדא מתרתי או דנתכוון להראב"ד ז"ל שמצא דבריו מבוארים ולכן כתב בלשון יחיד וסיים בלשון רבים עפ"י דברי הראב"ד שכתב לשון רבים ותמהנו עליו וכו' וסמך לו עליו או נאמר שהלשון יש חולק כולל בין יחיד בין רבים כי כן הדרך לכתוב סתם כלפי הסברא דיש מי שחולק ע"ז יהיה אחד או יותר ולא חש לשנטעה כיון שהראב"ד ז"ל הזכיר הדבר בלשון רבים כמבואר וידוע שיש נפקותא טובא בדבר לענין המוחזק דמצי לומר קים לי כמ"ש מהר"י קולון ז"ל דאין אדם יכול לומר קים לי כפלוני הגאון היכא דכל חכמי ישראל חולקים עליו ובדין זה הרי ראינו לכל הפוסקים שפסקו דתוספת יש לה כדברי רבינו וגם הטור והרב"י בסימן קי"ו פסקו כן ומור"ם בהגה לא הגיה דיש חולקים על זה עד שראיתי להרב כנה"ג שם שעמד בחקירה זאת וכתב דאולי השמיטו כולם סברת הראב"ד הלזו משום שיחיד הוא בסברא זאת וכיון שכן אפילו המוחזק אין יכול לומר קים לי ואף שהראב"ד ז"ל כתב לשון שמורה שיש אחרים בסברתו אין זה הכרח דדרך הפוסקים לדבר בלשון רבים דרך ענוה והאריך בדבר והסכים דלא מצא כי אם הראב"ד בסברא זו ודברי הה"מ שהזכרנו כתב ג"כ על דרך ענוה וכו' כדברי הראב"ד ויש מי שחולק שכתב הה"מ פירושו כפשוטו דאין לנו אלא הראב"ד ז"ל שהוא יחיד בסברא זאת ושם הביא ג"כ דברי מהרש"ך ח"א שנסתפק בדבר זה כנז' ולא היה יכולת בידו להחזיק דברי הראב"ד כלפי המוחזק מן הטעם האמור אף דבח"ג הסכים מכח דברי הה"מ הנ"ל דודאי איכא מאן דקאי בשיטת הראב"ד ז"ל והוא חולק עליו ע"ע. והנה זיכני הש"ית לי אני הצעיר ומצאתי להרמ"ך ז"ל כ"י דקאי בשיטת הראב"ד ע"ש אמור מעתה דשמעתתא רווחא ואזלא דמצי המוחזק לומ' קים לי כוותייהו דדברי הראב"ד והה"מ באו בדיוק אמיתי ומה שלא הזכירוהו הטור והרב"י השכל מחייב דודאי לא ראו דברי הרמ"ך אלו שהם בכ"י כי לא מצינו דבריו נזכרים בדברי מרן כ"מ זולתי בכ"מ אמנם בשאר חלקי היד לא באו כי אם מעט מזער ואני תלי"ת זכיתי בכולם. ובעיקר דין התוספת נחלקו הפוסקים ז"ל דידוע שהתוספת המוזכר בדברי רז"ל בגמרא אינו דבר קצוב אלא בדעתו של בעל תלוי להוסיף על כתובתה כל מה שירצה לפי חיבתה אבל בזמנינו אין הדבר כן אלא הבעל מוסיף על הנדונייא שהכניסה לו שליש או החצי וא"כ הו"ל דבר קצוב ודינו כמנה מאתים דכי היכי דמנה מאתים אין לה ה"נ תוספת אין לה לכ"ע ועיין להכנה"ג שם אמנם הרב"ש כתב דכי מדמינן ליה לנדונייא כי היכי דנדונייתה שהכניסה לו חייב להחזיר דאין זה בכלל כתובה ה"נ התוספת ע"ע. ולעד"ן כן הדעת נוטה דסוף כל סוף כיון שהוא הוסיף לה מדיליה כל אפיא שוים אין לטעון המוחזק מדינא דודאי המע"ה גם במ"ש רבינו לקמן ולמה אין להם עיקר וכו' השיג הרמ"ך ע"ע ועיין במ"ש לקמן בע"ה:

וכשכופין אותו וכו'. זהו פירוש מ"ש במשנה ולא פירות דהכוונה לדעת רבינו דאין מוציאין מן הבעל הפירות שאכל אמנם רש"י ז"ל פירש ולא פירות דין פירות והוא פרקונה שתיקנו חכמים תחת פירות נכסי מלוג שהוא אוכל ע"כ ומשמע דפליג אפירוש רבינו וכן נראה מתוך דברי מרן ז"ל שכתב דרש"י פירש בענין אחר אמנם לעד"ן דרש"י לא פליג לפירוש רבינו כלל ופשיטא ליה דפירות שאכל אין מוציאין ממנו אלא דדייק מתניתין דקתני אין לה פירות ואם הם הפירות שאכל הוא מנכסי מלוג דבעלמא הם שלו לגמרי לא שייך למתני אין לה פירות דמשמע הפירות שהיו ראוים לה לכך פירש שהוא הפדיון אם נשבית דבאמת הוא דבר הנוגע לה ממש תחת הפירות שאוכל עליה בעלה גם הרא"ש ז"ל שם הביא השני הפירושים בסתם מסברא דנפשיה דמשמע דשניהם אמת ומעתה לדעת רבינו ג"כ אם נשבית אינו חייב לפדותה והשכל מחייבו דכיון שאינה אשתו כלל אין כאן תנאי ב"ד כדתנן לא כתב לה אם תשתבאי אפרקיניך ואותביניך לי לאנתו חייב שהוא תנאי ב"ד וכאן שאין אני מקיים בה ואותביניך לי לאנתו אין כאן תנאי ב"ד. שוב ראיתי להר"י בנבנשתי ז"ל בביאורו להירושלמי שכתב דרש"י גופיה פירש ביבמות דף פ"ד אמתניתין דשניה אין לה פירות דאין משלם לה פירות שאכל ואע"ג דקי"ל תיקנו פרקונה תחת פירות כדתנן לא כתב לה אם תשתבאי אפרקיניך חייב לפדותה שהוא תנאי ב"ד וזו אין חייב לפדותה דלא קרינן ביה ואותביניך לי לאנתו אפילו הכי לא ישלם לה פירות שאכל וכו' דתנאי כתובה ככתובה וכי היכי דקנסוה רבנן דלא גביא מניה כתובת נכסי צ"ב וכו' קנסוה נמי שלא תגבה פירות שאכל וכו' ע"כ. נראה שזה סותר דברי רש"י מניה וביה והרב ז"ל תירץ דלעולם דפירוש ולא פירות הוא שאינו משלם פירות שאכל ונרגש דלמה לא יחזיר הפירות והלא הפירות הם תחת פרקונה והוא אינו חייב לפדותה א"כ גם הפירות יחזיר לזה בא להשיב דאין לה דין פירות והוא פרקונה שתקנו לה חכמים וטעמא משום דתנאי כתובה ככתובה וקנסוה רבנן כמ"ש ביבמות ונמצא א"כ דמ"ש כאן דין פירות והוא פרקונה הוא האע"ג שכתב ביבמות וכו' ע"כ ועיין להתוס' שם דף פ"ה ד"ה אלמנה לכ"ג:

ג

אבל תוספת וכו'. הרמ"ך ז"ל בכ"י השיג על רבינו. וז"ל והדבר מבואר לדעת רבינו דכיון דהרי היא עומדת בתנאה והקנית לו הנאתה וכו' אין שייך בזה מקח טעות וכו' דמה לה לעשות הרי היא לא הטעתו אלא הוא הטעה את עצמו ולמה תפסיד מה שהבטיחה ודו"ק:

ד

ולמה לא חלקו בשנייה וכו'. רבינו השמיט החלוצה ששנו במשנה שם שהיא גם היא מד"ס ויש לה כתובה ומרן כתב דאשגרת לישן הוא במשנה ואה"נ דאין לה כתובה דומיא דשניה ולפ"ז צ"ל דנכלל במ"ש רבינו דשניה מפני שהיא מד"ס עשו בה חיזוק ונתכוון לכלול בו גם החלוצה אף שעדין הוא מגומגם:

ה

הממאנת וכו' אבל תוספת יש לה. אע"ג שאין כאן הטעם דהרי היא עומדת בתנאה וכו' שכתב בדין ג' דאדרבה היא היוצאת מ"מ שאני הכא דסבר וקביל שהרי היה יודע שהיא קטנה ואפשר שתמאן והתוספת אינו אלא על סיבת ביאה ראשונה ודו"ק:

ז

והיאך דין נשים אלו וכו'. רבינו לשיטתו אזיל כמ"ש הה"מ ומרן ז"ל ואין כן דעת שאר מפרשים עיין להרב"י א"ה סימן קי"ו והרח"ם וב"ש ז"ל:

יא

ואלו הן הדברים וכו'. הרבה יש לדקדק בדברי רבינו בחלוקות אלו דבפרק המדיר תנן להך מלתא ואחלוקא דיוצאת וראשה פרוע דקתני מתניתין דהוי דת יהודית פריך ראשה פרוע דאורייתא הוא דכתיב ופרע את ראש האשה ותנא דבי רבי ישמעאל אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפרוע ראש ומתרץ דאורייתא קלתה שפיר דמי דת יהודית אפילו קלתה נמי אסור ופי' רש"י קלתה סל שיש לו מלמטה בית קבול להולמו בראשה וכו' ע"כ וקשה דא"כ אמאי לא תני לה בהדי הנך דעוברת על דת משה דכולהו הוו מדאורייתא ליתני נמי יוצאה וראשה פרוע דהוי נמי דאורייתא לפום הך דרשא דבי רבי ישמעאל ואולי י"ל דהנך דתני במתניתין כלהו כתיבי להדיא באורייתא מאכילתו שאינו מעושר ומשמשתו נדה ולא קוצה לו חלה ונודרת ואינה מקיימת משא"כ הך דיוצאה וראשה פרוע דאף דהוי דאורייתא לא כתיבה להדיא כי הנך וכן יש לדקדק מדברי רש"י ז"ל שכתב אמתניתין ואיזו היא דת יהודית שכתב דת יהודית שנהגו בנות ישראל ואע"ג דלא כתיבה ע"כ כלומר דאילו עוברת על דת כתיבה להדיא וכיון שכן קשה על רבינו שהזכיר יוצאה בשוק ושער ראשה גלוי כעוברת על דת משה ולא עוד אלא שהזכירה בראשונה תו קשה למ"ש הה"מ ז"ל דדברים שאינן מעושרים שכתב רבינו היינו במעשר בזמן הזה שהוא מדבריהם וקשה דשם זה דעוברת על דת משה לא נאמר אלא על הדברים הכתובים בתורה הן אמת שהה"מ ז"ל הוכרח לפרש כן מכח מ"ש רבינו אצ"ל וכו' אלה דברים וכו' ועוד כתב ופלוני חכם טיהר לי את הכתם וידוע דכתמים אינן אלא מדרבנן וכמ"ש רבינו פ"ט דא"ב ולשון הגמרא הוא פלוני חכם טיהר לי את הדם דמשמע דם נדות גמור ואם באנו לדקדק בדבר כיון שמהגמרא לא משמע לן דיוצאה שלא בכתובה אלא העוברת על דת משה דהיינו דבר שמפורש בתורה או לפחות שיהא מן התורה כגון ראשה פרוע מנא ליה לרבינו להעמיס על האשה ולהפקיע ממונה ולאוסרה על בעלה אפילו בדבר שאינו אלא מדרבנן וחז"ל לא חשו אלא לדבר שהוא מן התורה או שיש בו פריצות ודרך זנות או חציפות כאותן ששנינו במשנה והגם שיכולים אנו לומר דס"ל לרבינו דאנך דקתני מתניתין אנהו ואביזרייהו קאמר אף שאינן אלא מדרבנן כגון כתמים ומעשר בזמן הזה מ"מ קשה דלמה תצא זאת מלפניו כנז"ל. והיותר נלע"ד דהה"נ דבהאכילתו איסורין דרבנן אין דינה לצאת בלא כתובה ומ"ש אצ"ל שקצים ורמשים ונבילות אלא דברים שאינן מעושרים הכוונה כמ"ש הה"מ ז"ל בדרך שני דבמעשר דאורייתא קאמר ומשום דבמעשר אפשר לו לבעל להפריש ולא יסמוך עליה וכו' ומ"ש שהחכם טיהר לה את הכתם אפשר דרבינו גריס הכי בגמרא וכגירסת הירושלמי והרי"ף והרא"ש אף דהטור סי' קט"ו הזכיר דם וא"כ צ"ל דהחמירו ג"כ בכתם אטו נדה גמורה ולא רצו לחלק משום חומרא דנדה ומינה דבשאר איסורין שאינן דרך אכילה כגון ביעור חמץ או שריפתו א"נ עירוב לשבת או לי"ט וכיוצא שצוה עליה והיא לא עשאתן דאין דינה לצאת בלא כתובה כלל עיין להרב חלקת מחוקק וב"ש שם וה"ט דקפדינן טפי בדבר אכילה כמ"ש חז"ל אין הקב"ה מביא תקלה אפילו על ידי בהמתם של צדיקים והיינו בדבר אכילה דוקא כמ"ש התוספות ז"ל ע"ע ולא נתבאר בדברי רבינו כאן אם בפעם הראשונה לבד שעוברת על אחת מאלו דינה חרוץ לצאת בלא כתובה או ביותר מפעם אחת אך ממ"ש לקמן דין י"ד דצריכה עדים והתראה נראה דאפילו בפעם ראשונה קאמר ועיין להרא"ש והר"ן ז"ל:

יוצאת לשוק ושער ראשה גלוי. מדשינה לשון המשנה דקתני יוצאת וראשה פרוע משמע דר"ל דאפילו מקצת שערה מגולה קאמר ואף דמפשט הפסוק משמע דכל הראש קאמר מדכתיב ופרע את ראש האשה שאני הכא דיוצאת לשוק שהוא מקום שהרבים בוקעים בו וחמיר טפי:

או שנודרת וכו'. הטעם בגמרא משום דבעון נדרים בנים מתים ולפ"ז צ"ע באשה שאינה בת בנים מה דינה ובפסקים וכתובים סי' ס"ח נסתפק בזה ע"ע אך לעד"ן דלא חילקו חז"ל בגזירתם וכההיא דאמרינן פרק אלמנה ניזונת דף ק"א גבי קטנה היוצאת בגט דצריכה להמתין שלשה חדשים אע"ג דליכא לספוקי במעוברת דלא חילקו חכמים בתקנתן בנשואות וכמ"ש רש"י ז"ל שם:

והיאך יודע דבר זה וכו'. נראה כמ"ש הפוסקים ז"ל דבאינה מכחשת אותו קאמר ותדע עוד דרבינו העתיק נוסחא זו פלונית הפרישה לי חלתה אף דבגמרא אמרו פלוני גבל וכו' ואם אין איך נאמין לאשה זו יותר מזו אם מכחישות זו את זו:

יב

או שהיתה משחקת עם הבחורים. נראה דה"ה עם שאר בני אדם אלא שדברו בהווה ולשון המשנה ג"כ מדברת עם כל אדם ובגמרא א"ר יהודה אמר שמואל במשחקת עם הבחורים ורבינו ס"ל דזה פירוש מדברת עם כל אדם כמו מדברת בתוך ביתה וכו' שפירושו ענין לייצנות וכו':

או שהיתה מקללת אבי בעלה בפני בעלה. לכאורה קשה טובא חדא דבגמרא א"ר יהודה א"ש במקללת יולדיו בפני מולידיו וסימניך אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי אמר רבא דא"ל ניכליה אריא לסבא באפי בריה ומדקתני יולדיו בפני מולידיו משמע שמקללת הזקן לפני בן בנו וכן דברי רבא ניכליה אריא לסבא וכו' משמע ולפני בן בנו מדקרי ליה סבא ולא קתני אבא ועוד מדמייתי סימנא דאפרים ומנשה ולפניו היו וכ"פ רש"י ז"ל וא"כ קשה לרבינו שכתב אבי בעלה בפני בעלה דמשמע דבפני בנו של בעל לא ומרן ז"ל כתב דס"ל לרבינו דרבא פליג אדרב יהודה וס"ל דעד שתקלל אבי בעלה בפני בעלה דוקא ופסק כרבא ע"כ וקשה דהוה ליה לומר ניכליה אריא לאבא כנז"ל ועוד דמשמעות הלשון נראה דרבא לא פליג אלא דמפרש להא דרב יהודה היכי דמי. אך האמת נראה דהכריח רבינו מלישנא דמתניתין אבא שאול אומר אף המקללת יולדיו בפניו פשטן של דברים נראה דבפני בעלה קאמר ותו קשיא לי דכיון דבמתניתין קתני אבא שאול אומר אף המקללת יולדיו משמע דאב ואם קאמר ובגמרא נמי נקיט לה בלשון רבים ולמה דקדק רבינו לכתוב אבי בעלה דמשמע דבאם הבעל אין קפידא ואולי דכיון דפשט דברי רבא דאבי הבעל דוקא קאמר אין להחמיר על האשה ולהפקיע ממונה בספק ועיין להר"א די בוטון סי' נ"ב שכתב דדוקא מקללת בלא סיבה וכו' וצל"ע:

יג

ואם לא חגרה אינה עוברת על דת משה. נראה דט"ס הוא וצ"ל על דת יהודית דמידי דצניעות הוא כמ"ש לעיל:

יד

העוברת על דת צריכה התראה וכו'. בעיא היא בסוטה דף כ"ה עוברת על דת צריכה התראה להפסידה כתובתה או לא ופשטוה ממתניתין דאלו שב"ד מקנין להם דצריכה התראה ופירש רש"י ז"ל עוברת על דת יהודית וכו' ע"כ וקשה דמשמע דדוקא דת יהודית הוא דאבעיא ליה דמשמע דעוברת על דת משה מיפשט פשיטא ליה דלא בעיא התראה וזה מנין לו ותו דיכולה לומר שוגגת הייתי דלא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד ועיין להרב בית שמואל א"ה סי' קט"ו ס"ק י"ז מעתה לפ"ז תפשוט ספיקו של הרב כנה"ג שם בהגהת הטור ס"ק י"ב שהביא מחלוקת הפוסקים אם עוברת על דת משה ויהודית שצריכים התראה אי בעינן שיאמרו לה אל תעשה דבר זה שאם תעשנו תפסידי כתובתיך או די שיאמרו לה אל תעשה דבר זה סתם והוא ז"ל מכת הסוברין דבעינן שיפרשו לה הנזק שיגיע לה והביא דברי רבינו פי"ב מה"ס וכיצד מתרץ בו ז"ל פירוש אל תעשה שזו עבירה היא וחייב אתה עליה מיתת ב"ד או מלקות וכו'. ולעד"ן לא מבעיא לפי דברי רש"י ז"ל דנראה דס"ל דדוקא בדת יהודית צריכה התראה אבל דת משה לא דפשיטא דא"צ לפרש אלא אף לדידן נמי אם איתא דהתראה זו צריכה להיות כשאר התראות דוקא אמאי לא פשיט לה מיפשט להדיא הכי ולא זו אף זו דדחי לה התם לכל אינהו ברייתות דמייתי עלה ע"ש דמשמע דלא פסיקא ליה מלתא כלל אלא דמצד אחר אנכי הרואה שיש להפך הסברא גם לדעת רש"י ונימא דבעוברת על דת משה פשיטא ליה דבעיא התראה דהא לא קנסינן שום קנס אלא בהתראה דלא ניתנה התראה וכו' אך בדת יהודית שהוא מנהג צניעות בעלמא הוא דאבעיא ליה וכפ"ז אכתי איכא לספוקי אם תהיה התראה עם כל הפרטים כשאר ההתראות או לא ומסתברא דהה"נ ודו"ק:

טו

והגיפו דלתות. כל החלוקות שהזכיר רבינו בכאן נתבארו בירושלמי פרק המדיר וקצתם בתלמוד שלנו ביבמות דכ"ד אך זו שכתב רבינו מהגפת דלתות צ"ע דהיה לו לבאר דהא בירושלמי שם קתני תרעא טריק סוטה מוגף צריכה הרי שחלקו בין טריק למוגף ומשמע דמוגף צריכה כלומר צריך עיון והוי כעין תיקו הנאמר בתלמוד שלנו או כעין לשון תבעי הנאמר כמה פעמים בנדרים גם הרשב"א בתשובה סי' אלף רכ"א וז"ל והגפת דלתות שאמרת אין זו יחוד עד שיהיה בית נעול דתרעא טריק בירושלמי שער נעול במנעול משמע וכו' וטעמא דכל שאינו במנעול ירא הוא שמא יכנס אחר שלא ברשות וכו' ע"כ. ובפירוש הירושלמי להרב יהושע שנדפס מחדש ראיתי שכתב דלדעת רבינו צ"ל דתרעא טריק שאמרו בירושלמי פירושו דבסגירת הדלת היא סוטה ואח"כ מפרש הירושלמי עצמו דהאי טריק דקאמר צריך שיהא מוגף במנעול אבל בציר מהכי לא תצא והיינו מוגף צריכה כלומר האי טריק צריך שיהא מוגף ע"כ והוא ביאור דחוק מאד ויותר נלע"ד לומר דרבינו מפרש טריד שאמרו בירושלמי שהוא במנעול וכיוצא דר"ל הגפת דלתות שכתב כאן אלא דלשון מוגף האמור בירושלמי לגבי טריד שאמרו שם בהכרח צריכים אנו לפרשו שאינו נעול במנעול שעליו אמרו צריכא דר"ל שהוא ספק ומכיון שהוא ספק אין בידינו להוציאה בלא כתובה ולכך כתב כאן הגפת דלתות שהוא לשון נעילה גמורה כמו ונעל הדלת אחריה דתמר שתרגומו וגף דשא בתרהא וכן ועשית לו מסגרת טופח סביב תרגום ירושלמי גיפוף פשך וכ"פ הערוך בערך גף והביאו ג"כ הרב שם וא"כ מבואר דוהגיפו דלתות שכתב רבינו היינו נעילת הדלת במנעול גמור וכן הבינו המפרשים ז"ל עיין בש"ות רש"ל סימן ג"ל ומהר"ם איסרלאס סי' י"ב והרב המבי"ט סי' רע"ו:

יז

מי שראה אשתו שזנתה וכו' ויתן כתובה. מבואר בדברי רבינו דאין בית דין כופין להוציאה אלא הוא מצד עצמו חייב להוציאה דאסור לו לבא עליה וראיתי למהריב"ל ח"ב סי' ו' הביאו הרב דינא דחיי שנדפס מחדש וז"ל ומשמע מדברים אלו שמי שראה אשתו שזנתה או עד אחד שמעיד שזנתה שקולין הם ויבואו שניהם ובתרוויהו קאמר דחייב להוציא אבל אין כופין להוציא שהרי כתבו שאין ב"ד כופין את האיש לגרש את אשתו עד שיעידו עדים שזנתה אשתו בפניהם ואילו בפ"ק דכתובות משמע דהאומר פתח פתוח מצאתי דמיא לשני עדים וכשם שבשני עדים כופין להוציא ה"נ בפתח פתוח כופין להוציא וכ"ש במי שראה אשתו שזנתה וכבר הקשה קושיא זו מהריב"ל ח"ב סי' ו' וצ"ע. ואני שמעתי ולא אבין דאיך יתן הדין שהב"ד יכופו אותו להוציאה עפ"י דבריו לבד וגם היא מכחשת אותו ושום עד אין כאן כ"א הבעל דהוי נוגע בדבר וההיא דפתח פתוח שאני ושאני שהרי אמרו בגמרא הטעם משום שאין אדם טורח בסעודה ומפסידה ופסקה רבינו פי"א דין י"ד וז"ל חכמים הם שתקנו עיקר כתובה לאשה והם התקינו ואמרו שכל הטוען טענת בתולים והאשה מכחשת אותו נאמן ועליה להביא ראיה לא על האיש שחזקה היא שאין אדם טורח בסעודה ומפסידה והופך שמחתו אבל ע"כ. וכתב שם הה"מ משם הרשב"א ז"ל דמלשון הגמרא שאמרו שאין אדם טורח בסעודה וכו' משמע דאם לא טרח בסעודה שאינו נאמן וכו' ע"כ אך מדיוק דברי רבינו שהוסיף על לשון הגמרא והופך שמחתו אבל משמע שאף אם לא טרח בסעודה הדין כן דסוף כל סוף הרי הופך שמחתו לאבל ודאי וכיון שכן אין להביא ראיה מההיא דפתח פתוח כמבואר דאלמוה רבנן לחזקתיה להאמינו בדבר זה כמאה עדים. אך מאי דאיכא למידק בדברי רבינו הוא בעיקר הדין שכתב או שאמרה לו אחת מקרובותיו או מקרובותיה שהוא מאמינם ודעתו סומכת עליהם וכו' דמשמע דר"ל דדוקא הקרובות דסתמא דמלתא דמצד הקורבה מקנאים קנאתו ואומרים האמת וזה גורם שסומכת דעתו עליהם אבל עד אחר דעלמא לא וזה נראה שהוא מדוייק בדבריו שלא כתב או שאמר לו אפילו אחת מקרובותיו וכו' דאז הוה משמע דלרבותא נקט קרובים וכיון שכן קשה טובא דהה"מ ז"ל ציין דינו של רבינו מההיא דפרק האומר דף ס"ו דאיבעיא להו אשתו שזנתה בעד אחד מהו ואפליגו אביי ורבא ופסק הרי"ף ורבינו כרבא דאמר הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים ומפרש עובדא דההוא סמיא אי מהימן לך כבי תרי זיל אפקה ופירש רש"י ז"ל דבבא לצאת ידי שמים או מהימן ליה כבי תרי מחייב לאפוקה וכו' ע"כ. ולכאורה תמיהא מלתא טובא דאף בבא לצאת ידי שמים לא נאמר אלא בעד כשר כפשטא דסוגיין אבל קרובים אפילו לצאת ידי שמים מנא לן ויותר יש לתמוה מהה"מ ומרן ז"ל שלא נרגשו מזה כלל וכבר בינותי בספרי הפוסקים ז"ל ואין גם אחד שנתעורר מזה כלל לבד ראה זה מצאתי למהרי"ק סי' פ"ב שהביא משם הרשב"א ז"ל דהך אי מהימן לך כבי תרי דאמרינן היינו דקים ליה בגווייהו כדאמרינן בפ' הכותב בבת רב חסדא לרבא וכו' וכן יש לדקדק גם מתוך דברי רבינו משה שכתב וז"ל מי שראה אשתו שזנתה וכו' משמע דוקא במאמינים וסמיך דעתו עליהם ולא בדמאמינם מפני שהוא חושד באשתו אלא משום דקים ליה בגווייהו דלא משקרי והיינו דנקט אחד מקרוביו וכו' דבהנהו רגילות הוא דקים ליה בגוייהו דלא משקרי ואע"ג דאיכא למימר דנקט קרובים לרבותא דאפ"ה מהימני מ"מ לכאורה לא משמע כן חדא דא"כ הכי הו"ל למימר או שאומר לו עד אחד ואפילו קרוב וכו' מדנקט או שאומר לו אחד מקרוביו וכו' משמע דוקא בכי האי גוונא דקים ליה בגווייהו דומיא דהני דרגילות הוא דקים ליה בגווייהו וכו' ע"כ אשר לפי דבריו מבואר דרבינו הוציא דין זה מההיא דכתובות דבת רב חסדא דהימנא רבא לאשתו להפוכי שבועה לשכנגדה ולא האמין לרב פפא לאורועי ההוא שטרא וא"ל דאשתו קים ליה בגווה דלא משקרא ורב פפא לא קים ליה בגויה הנה מתבאר דקרובים טפי אדם סומך דעתו עליהם משום דגייס בהו ורגיל בהו טפי מאדם אחר אף שיהיה אדם כשר והגון דהא רב פפא ודאי שלא נחשד בעיני רבא דמשקר חלילה והיה חשוב בעיניו הרבה עד שא"ל מר לא קים לי בגויה ומדקארי ליה מר כמה פעמים כדאיתא התם ש"מ שהיה מחשיבו הרבה ואפ"ה לא סמך דעתו עליו כמו שסמך דעתו על דעת אשתו וזאת היתה לו לרבינו שלא הזכיר אלא קרובים דדיבר בהווה ורגיל ומשום דקשה הדבר ובדוחק גדול שימצא אדם זר שאינו קרוב שתהיה דעתו של אדם סומכת עליו לכך לא הזכירו כלל ובזה מיושבים דברי רבינו קצת והה"מ ז"ל היה צריך לבאר שבאמת הדברים צריכים ביאור ודו"ק ומ"ש בס"ר לפיכך משביעה וכו' ומרן ז"ל הגיה בדבריו וכ"כ בב"י א"ה סי' קט"ו ובנ"א כ"י עיין בההרמ"ך. וכבר נתעורר בזה מרן ז"ל ע"ע:

יח

א"ל אשתו שזנתה וכו'. כן הוא במשנה אחרונה דנדרים דף ץ' ובגמרא הביאה הרבה מעשים שאף שיש רגלים לדבר שהוא כדבריה אפ"ה אינה נאמנת וכמ"ש רי"ו בפ"ג ח"ב ורבינו סתם הדברים דזיל בתר טעמא וראיתי להרשב"א בכ"י הביאו הכנה"ג בהגהת הטור אות י"ז שכתב שמי שאמר שזינה עם אשת איש וגם היא מודה לדבריו מלקין לאיש אבל לא לאשה כדי שלא תהא אסורה לבעלה וכו' ע"כ וק"ק דכי מלקינן לאיש גלינו דעתינו שבודאי זנתה ואולי יש לומר דמלקינן ליה מפני הוצאת השם רע על האשה דקי"ל מלקין על לא טובה השמועה. ובעיקר הדין הוה קשיא לי איך יכולים חז"ל להכשיל האיש הזה כיון דאם אמת כדבריה הויא עליה חתיכה דאיסורא מדין תורה ומשום שמא נתנה עיניה באחר נתיר אותה לבעלה בקום עשה עד שראיתי להר"ן ז"ל שהרגיש בקושיא זו ותירץ דכי היכי דאמרינן בכמה דוכתי כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושי מיניה ה"נ הכא כל שאמרה לבעלה טמאה אני אפקעינהו רבנן לקדושי מעיקרא ונמצא שבשעה שנאנסה פנויה היתה ומשו"ה שריא לבעלה וכו' אלא שלפ"ז תינח באומרת לכשר נבעלתי אבל אומרת נאנסתי מנתין וממזר אינה מותרת לבעלה ואינו במשמע ואחרים תירצו דמשנה ראשונה לאו דינא קתני דמדינא ודאי אין האשה נאמנת לומ' טמאה אני לך וכו' אלא משום דהאי מלתא דטמאה אני לך כסיפא לה תקינו במשנה ראשונה דלהימנוה וכו' ומכי חזו רבנן בתראי דאיכא למיחש לשמא תהא נותנת עיניה באחר אוקמוה אדינה ע"כ:

יט

האשה שזנתה וכו'. ממתניתין דיבמות דף ג"ל וראיתי למהרי"ק סימן קס"ח שנשאל על אשה שזנתה תחת בעלה ברצון והיא לא ידעה שיש איסור בדבר אם יחשב זה שוגג והשיב דאין לזו דין שוגגת להתירה לבעלה כיון שהיא מתכוונת למעול מעל באישה וכו' ודין זה הביאו הרב"י ס"ס קט"ו והגהות מהריק"ש שם והרמ"א סי' קע"ח והרב בני חיי שם ונסתייע מדבריו הרב טורי זהב י"ד סי' צ"ט ס"ק ט' והרב בית שמואל א"ה סי' קע"ח ע"ע והנה ראיתי בס' לחם יהודה שנדפס מחדש שעמד הרבה בדברים אלו וחלק על מהרי"ק ז"ל בכח ואל וסיים דאין לסמוך ע"ז אפילו למעשה וכו' ע"כ ואילו היה הוא מחמיר ומהרי"ק מיקל החרשנו אך מכיון שדברי מהרי"ק הם לחומרא גמורה לאוסרה על בעלה שהוא דין תורה איך יצוייר בשכל האנושי להקל באיסור דאורייתא ולהתירה לבעלה ולומר דשם שוגג חד הוא ותמיהני טובא מזה הרב איך הוציא דברים אלו מתחת קולמוסו נגד גאוני עולם הנ"ל ולהקל אפילו למעשה בספק דאורייתא על כן באתי להעיר בדבר זה להוציא הדין לאמיתו בע"ה ב"ה. הנה הרב מהרי"ק כתב וז"ל לעד"ן דאין לזו דין שוגגת להתירה לבעלה כיון שהיא מתכוונת למעול מעל באישה ומזנה תחתיו דהא לא כתיב איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בה דלישתמע דוקא במתכוונת לאיסור אלא ומעלה בו מעל כתיב ע"כ והקשה עליו דלאחר שנסתם התלמוד איך יוכל שום חכם להוציא שום דין מדרשא שידרוש הוא מעצמו ובפרט לקולא וכו' ותו דלא שייך לומר ומעלה בה דעיקר הפרשה נאמרה על הבעל שהוא המקנא לה וכו' וא"כ לא שייך לומר ומעלה בה ותו דאיך יעלה על הלב דזאת האשה השוגגת ולא ידעה שיש איסור בדבר יתקיים בה וצבתה בטנה וכו' וכ"י הקב"ה דן על השוגג כמזיד וכו' ע"כ ומ"ש בפתח דבריו ובפרט לקולא היא שגגה שיצאה מלפניו דהרי מהרי"ק מחמיר הוא שהרי אוסרה על בעלה ולזה מודה ואזיל הרב שהרי כתב לקמיה ותהא קולא יתירה להתירה לבעלה וכו' (כאן בלוי) שכוונת מהרי"ק מבוארת דמשמעות הכתוב לחוד על כרחין לומר כן דהא כל הפרשה כולה אינה אלא על שזנתה תחתיו ולא קאי על עיקר הזנות דזה כבר משפטו חרוץ שהיא בכרת דונכרתו הנפשות העושות כתיב ומה שדייק הרב דהא לא כתיב ומעלה מעל בה וכו' לא בא לומר דהכי הו"ל למכתב אלא פרושי הוא דקמפרש דמשמעות הכתוב מצד עצמו כן הוא ופוק חזי מ"ש ספ"ג דהל' סוטה וז"ל אשה שזנתה באונס או בשגגה וכו' אין המים בודקין אותה שנאמר והיא לא נתפשה פרט לאנוסה וכו' ותמעול מעל באשה פרט לשוגגת וכו' ע"כ והיא מהירושלמי פרק ארוסה ופרק כשם הרי מבואר שמשמעות הפרשה כולה אין הקפידה אלא על הבעל ואם היא שוגגת לגבי דידה שריא ליה ולהכי אין המים בודקין אותה מעתה דרשת מהרי"ק ז"ל היא אמיתית עפ"י פשט הפסוק והטעם משום שגוף זה המעשה נחלק לשני נושאים חד לגבי קב"ה שהוא איסור הכרת וחד לגבי הבעל שמעלה בו והפקירה עצמה לזולתו שע"ז חייבתה תורה לשתות מי הסוטה ע"י קינוי וסתירה ועבדינן לה כל טצדקי דמצינן למעבד כדי שתודה ולא ימחה שמו ית' על המים ולא הקפידה תורה לאוסרה על בעלה אלא כשזנתה לרצון שידעה בגוף המעשה שהיא מועלת בבעלה לאפוקי אם חשבה שזה בעלה לא נאסרה עליו וכיון שדבר זה מופרד מגוף האיסור רצוני שהקפידה לגבי דבעל אינה אלא על הרצון משא"כ לגבי גוף האיסור שבין הרצון בין השוגג היא בעונש אלא שעונש השוגג קל מעונש המזיד והרצון דין הוא שנחלק ביניהם וכל עוד שהמעשה לגבי הבעל היה ברצון אף שלגבי העונש היה בשוגג יש לדונו על פי חילוקו שהרי היא מותרת לבעלה להדיא אף שצריכה כפרה לגביה כיון שהתורה הקפידה בזה דוהיא לא נתפשה כתיב ודיוק זה בהכרח שגם הלחם יהודה יודה בו ובזה יפלו כל הקושיות דהרי מזידה היא לגבי בעלה וענוש תענש על זה מלבד שהרי היא עוברת על שבועת הכהן שהוא משביעה שתאמר האמת וכיון שהוא משביעה בתת ה' את ירכה נופלת וכו' והיא עברה עליה דין הוא שתענש ובזה תפול גם הקושיא השלישית דפשיטא ודאי שאין הקב"ה דן על השוגג כמזיד חלילה והעיני בשר לו יראה דלא ירד לעומק דברי מהרי"ק ז"ל שהרי הבין שראייתו היא מדלא כתיב ומעלה מעל בה וע"ז הק' שאחר שנסתם התלמוד וכו' וזה אינו ודאי. עוד כתב מהרי"ק ז"ל ומ"ש הרמב"ם אשה שזנתה תחת בעלה בשוגג או באונס שהיא מותרת לבעלה היינו דוקא ששגגה בגוף הזנות לא ששגגה באיסור דהתם לא קרינן ביה מזנה תחת בעלה בשגגה וכו' והיכי דמי מזנה בשגגה כגון שהיא סבורה שהוא בעלה ונמצא שהוא אדם אחר כהנהו עובדי דשלהי נדרים והק' עליו הרב לחם יהודה דאם דעת הרמב"ם אינה על כל מין שגגה אלא על שגגה פרטית היה לו לבאר ולחלק בין שוגג לשוגג כדי שלא נטעי להשוותם ותבא קולא יתירה להתירה לבעלה דהא כל סתם שוגג בכל מקום פירושו בין שוגג בידיעה ובין שוגג במעשה וכו' ע"כ והרואה יראה שמתוך מה שכתבנו אין כאן שום קושי דהרמב"ם ז"ל ביאר הדין האמור במשנה דיבמות דף ל"ג דשתי נשים שהוחלפו וכו' שכל אחת היתה סבורה שזה בעלה וכמו שציין מרן ז"ל שזה באמת תמיהא עצומה על הר' ל"י איך לא ראה דברי כסף משנה שזה הוא השוגג שכתב הרמב"ם דאם היתה יודעת שאין זה בעלה אלא שהיתה סבורה שאין כאן איסור ערוה הו"ל מזידה גמורה שהוא נדון מהרי"ק ז"ל מעתה מה לו להלחם יהודה להקשות על מהרי"ק ז"ל שפירש דברי הרמב"ם כשהיתה סבורה שזה בעלה דוקא הלא כן הוא האמת ודאי ומציאות מהרי"ק הוא על המזיד ולא על השוגג. עוד הק' הרל"י ממ"ש הרמב"ם דין ך' ודין השוגגת ודין הנאנסת אחד הוא שהשגגה צד אונס יש בה דמשמע דכל שיש צד אונס היא נכללת בדין אונס וא"כ שוגגת שאינה יודעת שיש איסור בדבר ג"כ יש בה צד אונס דאלו ידעה שיש איסור מי יאמר שלא היתה פורשת ע"כ. ואני אומר שמציאות מהרי"ק ז"ל אין בו שום צד אונס ולא שום שגגה שהרי היא מזידה גמורה לגבי בעלה אף שאין איסור בדבר אלא משום פריצות וזלזול כבוד הבעל דלזה קפיד רחמנא דוקא וכמו שהאריך ג"כ ס' החינוך שם ומש"ה פטר השוגגת ומה שהוצרך רבינו לתת טעם שהשגגה צד אונס יש בה היינו משום דקרא לא פטר אלא האונס דכתיב והיא לא נתפשה ודרשינן הא נתפשה מותרת שהוא האונס משא"כ אשה זאת שלגבי זלזול בעלה אין לה שום אונס אלא מזיד גמור כאמור ומבואר. עוד כתב מהרי"ק ז"ל וכי הא דגרסינן פרק הבע"י דף נ"ו א"א שנאנסה אעפ"י שמותרת לבעלה אסורה לכהונה ותנא תונא וכן הבא על א' מכל העריות שבתורה וכו' מאי וכן לאו ל"ש באונס ל"ש ברצון ל"ש בשוגג ל"ש במזיד והאי שוגג דהתם דמשמע דשריא לבעלה היינו שוגג דרישא דמתני' דקתני התם הבע"י בין שוגג בין מזיד וכו' והתם א"א לפרושי אלא שוגג שסובר כי אחרת היא כדפירש"י שם וכה"ג נמי מיירי רבינו משה ע"כ והק' עליו הרל"י וז"ל גם זה מן התימה דאע"ג דשוגג דגבי יבמה פירושו שגגת מעשה וכו' מכח חידושא דמתני' וכו' ואילו שוגג דלא ידע שהיבמה נקנית בביאה אין בו חידוש דאע"ג דלא נתכוון להקנותה בביאה זו מ"מ הא ידע דזקוקה לו לבא עליה שהיא כאשתו דליכא לא כוונת עבירה ולא כוונת מצוה אלא ביאה סתמית דפשיטא דמקרייא ביאה לענין הקנאה וא"כ לא מטעם זה יפול שם שוגג דידיעה מהכא וכו' ע"כ. וגם בזה איני רואה שום הכרח לחלוק על מהרי"ק ז"ל ומיניה וביה אבא נשדי ביה נרגא דכיון דידע שזו היא יבמתו וזקוקה לו ובא עליה מציאות זה נכלל במזיד או ברצון דקתני מתני' בהזיד ורצה לבא עליה וחידושא דמתני' דאף שלא ידע שבביאה זו קנאה אפ"ה קונה אותה ופשיטא דבביאה זו נתכוון לשם זנות בעלמא דמה ענין ביאה סתמית לזה כיון שאינה אשתו ואף לפי דעתו דזה נכלל בשוגג אכתי אית ביה חדושא דאף שבעל שלא במתכוין לקנותה אלא לשם זנות אפ"ה קנאה והו"ל למתנייה אך האמת נראה דזה הוי מזיד ורצון כאמור ועיין להתוס' שם. עוד כתב מהרי"ק ז"ל ותדע שכן הוא שהרי הרמב"ם עצמו כתב בפ' ב' דסוטה דקטנה שהשיאה אביה אם זנתה לרצונה שהיא אסורה לבעלה ופשיטא שאין לך שוגגת שלא לידע שיש איסור בדבר כקטנה בת שלש או ד' שנים וכו' אלא ודאי דכל שהיא מתכוונת לזנות אסורה לבעלה ע"כ. וכתב על זה הרל"י לא ידעתי מאי פשיטותא איכא דאע"ג דבת שלש שנים סתמא אינה מבחנת בין טוב לרע מ"מ ענין הזנות ואיסורו הכל יודעים ואם עדיין לא הגיעה לידיעה זאת מסתמא אינה יודעת שזנותה היא מרדות לבעל דמ"ש וכו' ע"כ. ולעד"ן דלזו אין צריך תשובה דמבואר מעצמו הוא דבשלמא ידיעת האיסור והמותר פשיטא שאין שייך בקטנה (ובגמרא אמרינן כמה פעמים חיובא לדרדקי) אמנם ענין הזנות ומרדות לבעל מישך שייך בה כיון שיודעת שזה בעלה ודאי ולא זולתו. עוד כתב מהרי"ק וז"ל ויש להביא ראיה ממ"ש התוס' בכתובות דף ט' ד"ה ואב"א וכו' גבי פ"פ מצאתי דאוקמוה בגמרא שקיבל לה אביה קידושין פחותה מג' שנים שהקשה דאכתי ס"ס הוא ס' באונס ס' ברצון ואת"ל ברצון שמא כשהיא קטנה זנתה דפתויה אונס הוא ותירצו דשם אונס חד הוא ע"כ ואם איתא דהיכא שאינה יודעת שיש איסור בדבר לא מתסרא אכתי מה מתרצים נימא הכי ס' תחתיו ס' אינה תחתיו ואת"ל תחתיו שמא מרוב קטנותה לא ידעה שיש איסור בדבר דהא בקבל אביה קדושין פחותה מבת ג' מוקמינן לה ונלע"ד דבר פשוט דלא שייך למימר הכא דשם אונס חד הוא כיון דלא צריכינן להא דפתוי קטנה אונס הוא דהא בגדולות אפשר ספק זה דשמא לא ידעה שיש איסור וכו' וגם אין לומר דשגגה ואונס חשיב כחד שמא וכו' דפשיטא דאינו דהרי באונס פטורה אפילו מקרבן ובשוגג שלא ידעה שיש איסור חייבת בקרבן וכתב ע"ז הרל"י וז"ל הדבר פשוט דיש לדחות דשוגג כיון שיש בו צד אונס כמ"ש הרמב"ם הרי הוא בכלל שם אונס ומה שדחה דחייה זו וכתב וז"ל דפשיטא דאינו וכו' נפלאתי הפלא ופלא דהרי גם בשוגגת דלא ידעה שהוא בעלה חייבת בקרבן ואף עפ"י כן לענין זה דאיתסרה על בעלה נכלל דין שוגג בשם אונס דכתיב בקרא והיא לא נתפשה ועוד דלפי דקדוקו מהתוספות אכתי ס"ס ס' תחתיו ואת"ל תחתיו שמא לא ידעה שום ידיעה כלל לא מאיסור ולא ממרדות הבעל וכו' ולא אכחד כי בזאת דברי מהרי"ק שגבו ממני לכאורה דמלבד מה שכתב מהרי"ל דברי מהרי"ק מצד עצמם קשים במ"ש תחלה דאכתי איכא ס"ס שמא תחתיו וכו' דכיון דבגמרא מוקמינן לה בקיבל אביה קידושין פחות מג' שנים מעתה אין שייך ספק בתחתיו דקודם לכן בתוליה חוזרים וכמ"ש רש"י ז"ל ופשיטא שלא זנתה אלא תחתיו ותמהני על מהרי"ל שמלבד שלא תפס עליו בזה עוד קיים דבריו במ"ש ועוד דלפי דקדוקו וכו' ובהכרח צ"ל שט"ס הוא וכו' וכוונתו על האונס ועל הרצון ולמה שהק' עליו דגם בשוגגת שלא ידעה שהוא בעלה וכו' גם בדבריו יש ט"ס וצ"ל ולא ידעה שאינו בעלה וכו' ולקושיתו י"ל דאף דשוגג צד אונס יש בו לא בשביל זה כלל שוגג באונס ולומר חד שמא הוא שהרי לשון הרמב"ם שהזכרנו מהירושלמי מוכיח דשוגג ואונס לאו חד שמא נינהו שהרי פרטו האונס מקרא דוהיא לא נתפשה והשוגג מותמעול מעל באישה כמ"ש הרמב"ם ספ"ג דהלכות סוטה וכיון שכן יפה צדק מהרי"ק ז"ל ומה שהקשה מהרל"י דשמא לא ידעה שום ידיעה וכו' כמו שגילה דעתו בראש התשובה ע"כ גילוי זה לא מצאתיו ואדרבה מתוך תשובתו נראה להדיא שאין המציאות בעולם שלא תדע שבביאה זו אינה מועלת באישה כיון שיודעת ודאי שהיא נשואה שהרי השאלה היתה שלא ידעה שיש איסור בביאה זו והרב מהרי"ק ז"ל תפס במשלם דאין לזו דין שוגגת כיון שהיא מתכוונת למעול מעל באישה אלא ודאי הוא הדבר אשר דברנו כנז"ל דודאי יודעת זה דאפילו קטנה גמורה והיא נשואה יודעת זה והמוחש לא יוכחש. עוד הק' הרל"י דכיון דלא שכיח קטנה שנשאת לבעל שלא תדע האיסור הא קי"ל במילתא דלא שכיחא אין לומר בה ס"ס כמ"ש הפר"ח י"ד בכללי ס"ס כלל י"ג וכו' ע"כ. ובזו לעד"ן פשוט גמור הוא דאפילו בגדולה יתכן דבר זה וכמ"ש הרב מהרי"ק ז"ל דמכח זה החזיק סברתו במ"ש דהא אפילו בגדולות אפשר להיות ס' זה דשמא לא ידעה שיש איסור וכו' ע"כ. עוד נסתייע מהרי"ק ז"ל ממ"ש גבי אסתר וכאשר אבדתי אבדתי כאשר אבדתי מבית אבי כך אבדתי ממך דעד עכשיו באונס ועכשיו ברצון והרי לא עשתה שום איסור אלא מצוה כדי להציל את ישראל ואפ"ה נאסרה על בעלה וכמעשה דיעל עם סיסרא וכו' ע"כ. והק' עליו הרל"י דזו אינה ראיה דהתם אע"ג דהותר אותו מעשה משום פקוח נפשות מ"מ המעשה עצמו הוא מעשה איסור ועבירה היא ועבירה קרו לה וכו' והרי זה כמחלל שבת בשביל פ"נ וכי משום זה נפקע שם עבירה מאותו חילול הא ודאי נקרא מחלל שבת והותר לו אותו חילול וכו' עכת"ד. ואף בזו לא צדק כלל דודאי דברי מהרי"ק שרירין וקיימין דמי יתן ידעתי מי הגיד להרל"י דפ"נ עבירה היא ועבירה קרו לה דהא פסוק מבואר הוא לא תעמוד על דם רעך ואין לומר דדוקא בדבר שאין בו איסור קאמר דהא קי"ל דרשינן מהאי קרא לרודף אחר חבירו להורגו דניתן להצילו בנפשו כדאיתא בילקוט פ' קדושים ובסנהדרין פ' אלו הן דרשינן לרודף אחר חבירו או אחר נערה מאורסה דניתן להצילו בנפשו אם אינו יכול להצילו באחד מאיבריו מקרא דוקצותה את כפה וכיון שהתורה חייבתנו להציל את אחינו בין שיהיה בסכנת מיתה או סכנת עבירה אפילו בהריגת נפש ששקול ככל העולם מעתה איך תקרא שם עבירה ואפילו מעשה עבירה חלילה הגע עצמך הקב"ה ציוונו שלא לקוץ הבהרת בהזהרת לאו והוא עצמו צוונו שכשישנה באותו מקום ובא עתו למול שידחה העשה של המילה לל"ת דצרעת וכי ראוי לומר בו שגוף המעשה עבירה הוא אלא שהקב"ה התירו חלילה לאל מרשע ושדי מעול אין זה דומה אלא לאשת אחיו שאסרה תורה והתירה היבמה וכן מליקה שהתירה לכהנים במקדש והבערת האש וכמה אבות מלאכות שהותרו בשבת בב"המ אין זה דומה אלא למלך שאסר לעבדיו דבר פלוני וצוום שבהזדמן דבר זה שלא יעשוהו או שיעשו דבר אחר במקומו וכי משום זה נאמר שהדבר שהתיר עבירה היא אין זה אלא שיבוש גמור דאדרבה כיון שזה הוא רצונו זו היא עבודתו האמתית ומכ"ש תורתינו הקדושה שכולה סודות נעלמים חוקים ומשפטים צדיקים וכמה מצות צוונו בלי טעם ונגד השכל מטעם שלו יאתה לבד והוא היודע והוא הנותן שכר טוב לעושים ומקיימי' מצותיו כדת מה לעשות וכו' וכשם שצוה שלא לזנות ושלא לחלל השבת כך צוה שלצורך פקוח נפש ידחה הכל וזו היא עבודתו המוטל עלינו לקיים דבריו כשאר כל מצותיו וכיון שכך צדקו דברי מהרי"ק ז"ל עוד כתב הרל"י ז"ל וביותר תימה על מה שסיים בסוף התשובה וז"ל ומה התם שלא היה בדבר שום נדנוד עבירה אלא אדרבה מצוה קא עבדא ואפ"ה נאסרה על מרדכי בעלה אשה שזנתה תחת בעלה לא כל שכן שהיא אסורה עליו ואע"פי שאינה יודעת שיש איסור בדבר דמ"מ עשתה עבירה צריכה כפרה וחייבת בקרבן עכ"ל דהרי גם שוגגת דנתחלף לה בעלה באחר צריכה כפרה וחייבת בקרבן ואעפי"כ מותרת לבעלה אלמא דלאו בכפרה וקרבן תליא מילתא עכ"ד. וגם בזו לא צדק הרל"י דהדבר מבואר דמאי דנקט מהרי"ק כפרה וקרבן אינו אלא לגבי הק"ו שעשה מאסתר אך הק"ו מצד עצמו ניתן ליאמר דברור הוא. עוד כתב הרל"י וז"ל ומטעם זה נלע"ד דהשמיט מרן בית יוסף תשובה זו ולא העתיק הדין הנאמר בה לא בספרו הב"י ולא בספרו הקצר אמנם הרמ"א ז"ל בהג"ה נגרר אחר מהרי"ק ולפי דעתי אין לסמוך על זה אפילו למעשה עכ"ל ואין ספק אצלי דמחמת דלא ראה הרל"י אלא דברי ההג"ה שהובא בסי' קע"ח ולא זולת הביאו לכלל דברים אלו וכבר כתבנו שהרב"י לא הביאו בסי' קע"ח והביאו בסי' קט"ו וכתב שמהרי"ק הביא כמה ראיות לדבריו דמשמע שראה גם ראיותיו וערבו לו מדלא חלק עליו ומה שלא הזכיר בשלחנו הטהור אין זה פלא דזו היא מלאכתו של הרמ"א ולא מפני זה י"ל דלא סבירא ליה הכי דאם איתא למה הזכירה בסתם ולא עוד אלא שכתב שהביא ראיות לדבר ואין דרכו של הרב"י לכתוב כן שהיה לו להביא הדין בסתם כדרכו הטוב בכל הפוסקים שמזכיר ומדהוסיף לבאר לנו שהביא ראיות ש"מ שרצה להשמיענו שראיותיו אמיתיים גם הגהות מהריק"ש הזכירו והרב בני חיי והרב בית שמואל והרב טורי זהב הנז"ל וסגנון אחד עולה לכמה נביאים ומה שהכריח הרל"י עוד ממ"ש התוס' בשבת דמשמע מדבריהם דהיכא דלא כתיבה אלא חד שגגה נכלל בה גם אומר מותר הרי דכל מין שגגה קאמר וזאת האשה ג"כ שלא ידעה שיש איסור בדבר אף שידעה שהיא מועלת בבעלה שוגג מקרייא ושריא ע"כ. כבר הוצאנו לעיל כוונת מהרי"ק ז"ל שאין כוונת הכתוב במעילת האיסור אלא במעילת הבעל לחוד וכיון שנתכוונה למעול בו מעל עכ"פ יש לנו די והותר לאוסרה עליו ע"פ אמיתותם של דברים וכ"נ שהבין הרב"ש א"ה סי' קע"ח שאחר שהביא סברת מהרי"ק כתב ובזה מיושב דלא תקשה הוא אומר מותר הוי בשוגג וכו' ע"כ והוא הדבר אשר דברנו ממש וכ"כ הרב בסי' ז' ס"ק כ"ז בשם ב"ה עיין שם ואין להאריך עוד:

כ

נשים שגנבו וכו'. כתובות דף נ"א ע"ב ויש הרבה פרטים בדבר אך רבינו סתם דכל שהיא דרך אונס שריא ובין מלך ובין הדיוט במשמע:

כד

ושהתה כדי טומאה. היינו כדי לצלות ביצה ולגומעה כמ"ש פ"א דהלכות סוטה וכתבו התוס' דבאש בינוני קאמר ע"כ ופשוט הוא:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---