מעשה רקח/אישות/כג
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
א[עריכה]
האשה שהתנית וכו'. רבינו דקדק בדבריו שבבא זו כתב האשה שהתנית ובבבות אחרות כתב התנה עמה וכו' כלשון המשנה דהכותב לאשתו וכו' נראה שנתכוון להשמיענו דכל אפייא שוים דבין שהתנאי היה מחמתה בין שהיה מחמתו כיון שהיא לטובתו והוא נתרצה שפיר דמי וכדאמר רב כהנא נחלה הבאה לאדם ממקום אחר מתנה עליה שלא יירשנה וכו' וכדאיתא התם וכיון דכן יש ללמוד למ"ש רבינו פרק ו' דין י' דבקידש אשה ע"מ שאין לה עליו שאר כסות ועונה דבשאר וכסות תנאו קיים ה"ה והה"נ אם התנית האשה עליו כן נראה לפי פשטן של דברים ומ"ש רבינו בדברים שזוכה בהם הבעל עיין פי"ב ופרק כ"א:
ב[עריכה]
ואם קנו מידו בעודה ארוסה וכו'. מדסתם וכתב בעודה ארוסה משמע להדיא דבעודה נשואה אין הדין כן וזה סיוע לדברי מרן הקדוש ז"ל ע"ע והרמ"ך ז"ל כתב וז"ל:
ג[עריכה]
אבל מוכרין את הפירות וכו'. בגמרא לא מוכח הכי מדאבעיא לן התם כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירי פירות מהו שיאכל פירות וכו' ומסיק כיון דאכלינהו לפירות פירי פירות מהיכא וליטעמיך וכו' אלא בדשיירה ה"נ בדשייר ע"כ משמע להדיא דאינו יכול לכופה למכור אלא שהדבר תלוי ברצונה וכו' והה"מ ז"ל כתב דפסק כדברי התוספתא והירושלמי אם לא שנאמר דרבינו מפרש מ"ש בגמרא בדשיירה ר"ל ברצון הבעל או שהיה גורס בדשייר וקאי הבעל והיא הגרסא ששלל רש"י ז"ל וא"כ משמע ליה דגם לפי תלמודא דידן הבעל יכול לכופה וכן מצאתי בספר שדה יהושע שנדפס על הירושלמי מחדש וגם הליץ עוד על רבינו מההיא דפרק חזקת הבתים שהביא הרא"ש ז"ל ונסתייע מדברי התוספות אשר שם ע"ע:
ה[עריכה]
התנה עמה שלא יירשנה וכו'. כתב הרמ"ך וז"ל ולפי מ"ש הה"מ בבבא הקודמת משם הרי"ף ז"ל אין כאן קושי מכ"ש דאפשר לדעת דרבינו כרשב"ג פסק כמו שנראה מתוך דברי הה"מ ז"ל:
ז[עריכה]
התנה עמה אחר נישואין וכו'. כתב הרמ"ך וז"ל נראה מדבריו שהבין דברי רבינו בלא קנו מידו וכמו שהבין הראב"ד ז"ל והדבר מבואר הרבה ממ"ש רבינו בריש הפרק וכמ"ש הה"מ ז"ל:
ח[עריכה]
הבעל שהוציא וכו'. כתובות דף ע"ט משנה המוציא הוצאות על נכסי אשתו הוציא הרבה ואכל קמעא קמעא ואכל הרבה מה שהוציא הוציא ובגמרא וכמה קמעא א"ר אסי אפילו גרוגרת אחת והוא שאכלה דרך כבוד א"ר אבא אמרי בי רב אפילו שיגרא דתמרי בעי רב ביבי אובצא דתמרי מאי תיקו לא אכלה דרך כבוד מאי אמר עולא פליגי בה תרי אמוראי במערבא חד אמר כדאיסר וחד אמר בכדינר אמרי דייני דפומבדיתא עבד רב יהודה עובדא בחבילי זמורות ע"כ ופי' רש"י לא אכלה דרך כבוד מאי בכמה הויא אכילה עבד ר"י עובדא דחשבה אכילה בחבילי זמורות שהן מאכל לפילין והאכיל מהם הבעל לבהמתו וגירש את אשתו וכו' ע"כ. ויש להבין תחילה אי פליג רבי יהודה אהנך תרי אמוראי או לא ואם באנו לפרשה כפשוטה משמע דלא פליג אלא דחידושא אחריתי אשמועינן דאכל דקתני מתניתין הכוונה שנהנה ותרי אמוראי לא פליגי אלא בשיעור דחד אמר באיסר וחד אמר בדינר ולא פירשו בדבריהם אי אכילה דמתני' דוקא אכילה או אם ר"ל הנאה דרך אכילה בין לאדם בין לבהמה מעתה תקשה להרא"ש ז"ל שכתב דהלכתא כר"י וכיון דלא יהיב שיעורא לחבילי זמורות מוקמינן לה אפחות שבממון והיינו שוה פרוטה ע"כ משמע להדיא דס"ל דרב יהודה פליג בתרתי וקשה טובא דמי הכריחו לפרש כן ותו קשה דיש מקום לפרש דבריו דכיון דהחמיר על הבעל כל כך עד שוה פרוטה מעתה פליג נמי על הא דרב אסי ואם אכל גרוגרת אחת ש"פ אף שאינה דרך כבוד הרי נתחייב מדלא חילק ז"ל במסקנא דמלתא אף די"ל דבהא לא הוצרך לבאר דמי יאמר דרב יהודה פליג עלה ואיך שיהיה דבריו צריכים לי עיון מלבד שפסק לחומרא נגד הבעל שאין נראה מצד הדין כיון שהוא הוציא ההוצאות וכמ"ש הה"מ ז"ל. גם דברי רבינו בפירוש סבהמשנה תמוהים הרבה שכתב וז"ל קמעא דבר מועט ואפילו כל שהוא ע"כ וכן העתיק הרע"ב ז"ל קצרו בדברים ומה שביארו הוי הפך התלמוד דהא לקמעא דמתניתין מוקמינן לה אפילו בגרוגרת אחת בתנאי שיהא דרך כבוד ובלא זה בעינן או דינר או כאיסר או ש"פ לפחות ואיך כתבו לשון כל שהוא לבד ואין לומר דלא נחית אלא לאשמועינן פירוש קמעא דכיון דהכא אינו כפשוטו מדבעי תלמודא עלה וכמה קמעא לא הוה להו לפרשו כפשוטו ואף שיש לדחוק בדבריהם צל"ע אכן כאן בחיבורו חזר בו שהרי פסק כההיא דרב אסי ושלא בדרך כבוד פסק לקולא לגבי הבעל כיון שהוא הנתבע וכההיא דרב יהודה פסק דאפילו חבילה אחת והשכל מחייב דחבילה אחת דקאמר היינו שהיא שוה דינר או יותר דהא החידוש אינו אלא דאף שאינו דרך אכילתו אלא שהאכיל לבהמה סגי דאם נפרשהו דחבילה אחת היינו אף שאין בו שוה דינר ומכ"ש פחות ממנו יקשה טובא כמבואר. שוב מצאתי שכן דעת הראב"ד ז"ל בהשגותיו להרי"ף הובא בס' תמים דעים סי' רח"ל ושיטת הירושלמי ג"כ להקל על הבעל שפירש קמעא דמתניתין שהוא מלא מתלא ופי' שם הרב בעל שדה יהושע שהוא סל מלא תמרים ע"ע:
ט[עריכה]
וכן אם נפלו וכו'. שם ההיא איתתא דנפלו לה ד' מאה זוזי בחוזאי אזל גברא אפיק שית מאה זוזי ואייתי ארבע מאה זוזי בהדי דקא אתי אצטריך ליה חד זוזא אפיק מנייהו אתא לקמיה דרבי אמי א"ל מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל אמרו ליה רבנן הני מילי דקא אכל פירא האי קרנא קא אכיל והוצאה היא א"כ הו"ל הוציא ולא אכל ישבע כמה הוציא ויטול ע"כ ומזה נתבארו דברי רבינו אך עיקר הדין דהיינו שאכל מן הקרן עצמו והוציא יותר מה דינו לא הזכירו רבינו והה"מ כתב שהוא מתבאר ממ"ש ולקח קרקע ואכל פירותיו ע"כ. ולא ידעתי איך הוא נלמד ומכ"ש דיש מקום לטעות בדבר דאיך יטול והרא"ש ז"ל כתב דשמין כמה שוין ת' זוזי שהם עתה בכאן ממה שהיו שוין כשהיו בי חוזאי ע"כ. וזה היה צריך רבינו לבארו והרב"י א"ה ספ"ח הביאו בש"ע להדיא וכפלו בסעיף י"א וי"ב ע"ש:
ואם ההוצאה יתירה וכו'. א"ל למה אין שמין לו כאריס וכדין שירד לתוך שדה חבירו שלא ברשות אם השדה עשויה ליטע שמין לו כאריס ה"נ אם היתה שדה עשויה ליטע אמאי אין שמין לו כאריס וכתבו רבינו בדין שאח"ז ותירץ הר"ן ז"ל דכיון שהוא אוכל פירותיהם ולא היא הו"ל לגבי דידה כאילו אין עשויה ליטע משא"כ גבי קטנה שכתב רבינו לקמן וע"ש בהר"ן ז"ל:
י[עריכה]
ושמין לו כאריס. שם ומסתברא דלהקל עליו אמרו דין זה וכ"כ הרשב"א ז"ל ע"ע:
יא[עריכה]
מנהגות רבות וכו'. שם דף ס"ו ורשב"ג אמר הכל כמנהג המדינה ונחלקו המפרשים ז"ל אי רשב"ג פליג את"ק או לא ומדברי רבינו כאן ובפירושו להמשנה נראה דפליגי שהרי כתב שם דהלכה כרשב"ג וכאן לא ביאר דין אם היא עיר חדשה כסברת מ"ד דל"פ כמ"ש הר"ן ז"ל ומהירושלמי שהביא הה"מ ז"ל נראה דבהכניסה לו כספים או זהב שמוסיף לה שליש אף בשעת גביית כתובתה צריך הוא לפרוע לה אותו שליש ודברי רבינו סתומים וכ"כ הרל"מ ז"ל אך נלע"ד דיש מקום לישב דברי רבינו דמדכתב בחלוקה זו כדי להרבות בפני העם נראה דלא איירי בהכניסה לו כספים אלא בגדים וכיוצא שדרך הוא להרבות בשומתן משא"כ בכספים או דינרים בעין שהם לטובת האיש לישא וליתן בהם בהא לא הוצרך לבאר שתגבה גם השליש כיון שנהנה בהם והרויח בהם ודו"ק ונרמז דין זה במ"ש אח"ז הנושא סתם וכו' וכשתבא לגבות כתובתה מגבין לה מה שבכתובתה וכו' כלומר כל מה שכתוב בכתובה בין עיקר בין תוספת:
יג[עריכה]
איש ואשה וכו'. מרן הקדוש הביא משם הריב"ש ז"ל דלרבותא נקט עמדו וקדשו וכ"ש בשעת נישואין וכו' והוכיח כן ממ"ש רבינו פי"א דהל' מכירה וכו' ע"כ. ושם כתב רבינו וז"ל ומפני מה הפוסק עם אשתו שיהיה זן את בתה חייב לזונה מפני שפסק בשעת נישואין וקדשה דומה לדברים הנקנין באמירה ע"כ מדכתב ז"ל מפני שפסק בשעת הנישואין דקדק ז"ל דאף בשעת נישואין מהני אך יש לגמגם בדבר חדא דהתם אינו אלא אגב ועוד דאם איתא למה לא הזכיר נישואין כאן בפרקין ולפחות היה לו להזכיר אפילו קדושין והוה משמע דכ"ש נישואין מלבד דיש לצדד ולומר דדוקא קדושין קאמר דשייך הטעם האמור בגמרא דבההיא הנאה דקמחתני אהדדי גמרי ומקני אהדדי משא"כ אחר הקדושין דכבר הם מחותנין ועומדי' תו לא שייך טעמא דבההיא הנאה וכו' דכבר נתקשרו ויחדיו ידובקו וכיון דיש פנים לומר כן הוה אפשר שפיר לומר דנישואין דכתב רבינו בהלכות מכירה לאו דוקא אלא ר"ל קדושין וסמך לו אמ"ש בפרקין שהוא עיקר הדין וכן זכיתי ומצאתי בספר דינא דחיי עשין מ"ח דף מ"ד ע"ג והוסיף ז"ל דבזמן רבינו היו נוהגים נישואין וקדושין בהדי הדדי ע"כ וכן הוא המנהג גם בזמנינו ברוב העולם כמבואר וכן יש לדקדק עוד ממ"ש רבינו בדין דלקמן שכתב ובנישואין הראשונים וכו' ומרוב שמחתו בנישואין ראשונים וכו' דמשמע קצת בדברי הרב ז"ל דבזמנו היו נוהגים לקדש ולהשיא בשעה אחת ומ"ש בס"ר ופסק האב האחד נראה דכוונתו לאבי הבן וכלפי אבי הבת שהזכיר תחילה ויותר נראה להגיה האב האחר בריש ומ"ש רבינו ובנישואין ראשונים שדעתו של אדם וכו' נראה מדבריו דבין לבן בין לבת לא אמרינן הן הן הדברים הנקנין באמירה אלא בנישואין ראשונים דוקא וכן משמעות דברי הירושלמי שם שהביא ראיה ממ"ש ר' חנינא המשיא את בנו בבית זכה בבית ובלבד מן הנישואין הראשונים וכלומר דכי היכי דגבי נישואין ראשונים קנה הבית מרוב שמחתו ה"נ קנה בדברים בעלמא בין לבן ובין לבת דלהאי מלתא לחוד איתקוש אהדדי ע"ש בירושלמי ולפ"ז צ"ל דמ"ש במכילתין דף ק"ב בההיא הנאה דקמתחתני אהדדי גמרי ומקנו אהדדי דלא נאמר זה אלא בנישואין ראשוני' דוקא ודו"ק כי הוא מוכרח לדעת רבי' כ"כ הה"מ בפ"ו דזכיה ומתנה ועיין מה שאכתוב לקמן בע"ה:
טו[עריכה]
האב שפסק וכו'. במשנה לא אמרו אלא פוסק לחתנו וכו' ומשם הוציא רבינו דה"ה פוסק לבנו ולבתו דכיון דאין כאן קנין אלא דברים בעלמא יכול לומר לא פסקתי אלא ע"מ שינשאו וכמ"ש בירושלמי לפי זה קשה על דברי רבינו האיי שהביא הה"מ והרא"ש והר"ן ז"ל שאם פסק לבתו בשעת קידושין קנתה אעפ"י שלא נישאת דלבתו הוא שפסק וקנתה עכ"פ ע"כ דכיון דאין כאן קנין מה לי חתן מה לי בן או בת ואי משום דמה שפוסק האדם בשעת קידושין נקנה באמירה בעלמא הרי בגמרא אמרו להדיא בפרק הנושא דף ק"ב דטעמא דנקנין באמירה בעלמא בלא קנין הוא משום דבההיא הנאה דקמתחתני אהדדי גמרי ומקנו להדדי וא"כ כיון שלא בא לכלל זה דהרי לא נישאת הרי חזרנו לדין המשנה בפוסק לחתנו וכו' דהיא היא אך אם נפרש דבריו ז"ל באם נישאת דווקא אף שלא נישאת לאיש זה יבא על נכון דמה לי חתן זה מה לי אחר דטב למיתב טן דו וכו' והרי דעת האב מיושבת שכבר נישאת בתו ותתורץ ג"כ קושיית הרא"ש ז"ל שהקשה דלא מסתבר כלל דודאי לא פסק אלא ע"מ שתנשא בהם ואם לא נישאת ומתה והיה לה בן לא יירש הבן אותו הממון וכו' ע"כ ואם נפרש כאמור אין כאן שום קושי אך מתוך דבריו נראה עוד דפליג על רבינו גם בזה ממ"ש ואם לא נישאת ומתה והיה לה בן וכו' דמשמע דגם בנישואין שניים הדין כן וכפשטא דגמרא הנז' בההיא הנאה וכו' ולא ידעתי מי הכריחו לזה ומ"ש רבינו ואעפ"י שהבת רוצה בו מסברא דנפשיה כתב כן וראויין הדברים למי שאמרן:
טז[עריכה]
הפוסק מעות וכו'. שם דף ק"ט פלוגתא דאדמון וחכמים ובגמרא מייתי ברייתא דפליג על משנתינו דקתני דלא נחלקו אדמון וחכמים בפסק לה אביה דלכ"ע יכולה לומר וכו' אלא נחלקו בפסקה היא לעצמה ואדמון ס"ל דאפ"ה יכולה לומר כסבורא הייתי שאבא נותן עלי וכו' ואמר ר"ג רואה אני את דברי אדמון ותו תנא במד"א בגדולה אבל בקטנה כופין ופריך כופין למאן אלימא לאב איפכא מבעי ליה אלא אמר רב כופין לבעל ליתן גט ופי' רש"י איפכא מבעי ליה אם באת לכוף את האב איפכא מסתבר טפי לפי שהגדולה תנאה תנאי ע"כ וכלומר דהך במד"א קאי על הברייתא דוקא ורבינו כיון דלא פסק כהברייתא כמבואר היכי מפרש לה לקושיית הגמרא איפכא מבעי ליה וכו' דנראה דקאי אמתניתין לדעתו ז"ל וכיון דאדמון ס"ל יכולה היא שתאמר וכו' איפכא מבעי ליה ר"ל דטפי מסתבר לומר דבגדולה כופין כלומר אף שאמרנו דיכולה לומר וכו' מ"מ כופין לאב ליתן ומעין זה פירש הראב"ד הביאו הר"ן ז"ל אך לפי דרכו של רבינו לא יתכן דהיכי מסתבר לומר דהיכא דיכולה לומר או כנוס או פטור בגדולה כופין לאב ליתן ובקטנה אין כופין כיון שדינם שוה שיכולה לומר וכו' ותו דהך במד"א אי קאי אמתניתין דוקא הו"ל למסדר התלמוד להזכירו סמוך ונראה על המשנה קודם הברייתא לכך נראה דהכוונה על דיוק המשנה דהיינו מה שמבואר בברייתא בפסקה היא על עצמה והבמד"א הה"נ דקאי על הברייתא אך משם נלמוד לדיוק היוצא מן המשנה וקאי על דברי חכמים שאמרו תשב עד שתלבין ראשה ואף דלא קי"ל בהא כחכמים כמבואר מ"מ יש ללמוד מזה לפסקה היא ע"ע דלפי המשנה מודה אדמון לחכמים שתשב עד שתלבין ראשה ודע דהרי"ף ז"ל השמיט הך במד"א משום דס"ל דהשתא דתקינו רבנן דין מורדת שכופין אותו ליתן גט מעתה אין שייך לחלק בהכי ובזה פליג על רבינו כמבואר. שוב ראיתי להכנה"ג סי' נ"ב בהגהת הב"י שעמד בדברי הרב"י והפוסקים ז"ל ע"ע שיש לישב ומה שכתבתי נראה ודו"ק. ודע דבגמ' אמרו דהלכה כאדמון אפילו בברייתא ולדעת רבינו ודעמיה הכוונה בעלמא דאילו הכא כיון דברייתא פליגא אמתניתין פשיטא דלא שבקינן מתניתין מקמיה ברייתא אכן מאי דקשיא לי למה לא חילק רבינו ודעמיה בין פסק אביה במעמדה לפסק שלא במעמדה שאמרו בירושלמי להדיא דשלא במעמדה מודין חכמים לאדמון דיכולה לומר וכו' וכמה דינים הזכיר רבינו מהירושלמי והתוספתא היכא דלא הוו הפך גמרא דידן ואין זה קושיא כלל דכיון דקיימא לן כאדמון ואפילו בפסק אביה במעמדה יכולה לומר מכ"ש וק"ו כשפסק שלא במעמדה דלא שייך בה שום חיוב וכיון דרבינו חילק בין פסק אביה לפסקה היא שמע מינה דבכל גווני קאמר ומבואר הוא ולא נתבאר בדברי רבינו אם זה שפסק אביה עליה או פסקה ע"ע הוא בשעת קדושין או שדוכין והר"ן משם הראב"ד ז"ל כתב דבפוסק בשעת קדושין לכ"ע יכולה לומר או כנוס או פטור כיון דבידו הוא לכוף אותו לפורעו אלא הכא בפוסק בשעת שדוכין ואחר זמן קדשה ובכה"ג לא קנה ואפ"ה אומדנא דמוכח הוא שעל דעת תנאים הראשונים קדשה זהו לחכמים אבל לאדמון כיון שלא היה התנאי בשעת קדושין לא מהני ע"כ. ולדעת רבינו אף דלא פסק כחכמים בהא נפקא מינה בפסקה ע"ע דאי בשעת שדוכין היכי כתב דהרי זו יושבת וכו' לכך נראה דרבינו מפרשה או בשעת קדושין או אף בשעת שדוכין ועמדו וקדשו מיד וסמך למ"ש לעיל איש ואשה שהיו ביניהם שדוכין וכו' ואפ"ה אדמון ס"ל דיכולה לומר כיון שהיא לא פסקה ע"ע אלא שעכ"ז אכתי תקשה לדברי הברייתא דקתני דבפסקה ע"ע לכ"ע יכולה לומר וכו' דלשיטתו של הראב"ד ז"ל אתי שפיר אך לרבינו קשה אם לא שנאמר דכיון דטוענת סבורה הייתי שאבי יתן עלי וכו' א"כ ע"ד כן פסקה ומה לה לעשות ואין לומר דמדכתב רבינו לקמן בפוסק לאשה שיזון את בתה וכו' והוא שיתנו בדבר זה בעת קדושין וכו' מכלל דעד השתא אף שלא בשעת קדושין קאמר דשאני התם דפוסק שיזון את בתה וכו' והוה אמינא דאין זה כשאר פסקות
ודוק היטב:
יז[עריכה]
הנושא אשה וכו'. בירושלמי תני זנה חמש שנים ראשונות בין ביוקר בין בזול היו ביוקר והוזלו אם הוא גורם נותן ביוקר אם היא גרמה נותן בזול היו בזול והוקרו בין שהוא גורם בין שהיא גרמה נותן בזול הדא היא הבת לא עולה ולא יורדת ע"כ ופירש הר"י בנבשתי ז"ל אם היו המזונות בחמש שנים ראשונים ביוקר ולא נתן לה ואח"כ הוזלו אם הוא גרם שעיכב מליתן לה צריך ליתן לה כשעת היוקר ואם גרמה היא שלא רצתה לקחתם או לא מצאה לתתם לה נותן לה כשעת הזול. היו בזול והוקרו אבל אם השנים הראשונים היו בזול ולא נתן לה בין גרם הוא בין גרמה היא נותן לה כעין אותם שנים שהיו בזול דהבת אינה עולה ואינה יורדת אלא כעין אותם שנים שחייב לה ע"כ ואפשר דגמרא דידן לא פליגא על זה וסתמו כפירושו ולהכי גם רבינו סתם הדברים ודו"ק:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |