אור שמח/אישות/כד

אור שמח ‏ אישות כד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ד

אבל אם נשא אחת כו' או אחת מחייבי עשה בין הכיר בה בין שלא הכיר בה יש לה כתובה כו' וחייבי עשה איסורן קל:

הנה מקור דברי רבינו לפי דברי הרב המגיד מפני שלא מצאנו רק חייבי לאוין, וזה ראיה חלושה. והנראה לענ"ד מהא דאמרו בירושלמי (כתובות פ"ק הלכה א'), דר' אלעזר אמר אם מצא הפתח פתוח אסור לקיימה משום ספק סוטה [שמא תחתיו זינתה ומתסרא לבעל] וחש לומר שמא אנוסה היא, קול יוצא לאנוסה, [וכיון דליכא קלא ע"כ דברצון זנתה] כו' א"ר יוסי ואילו [כצ"ל] תחוש לה משום אנוסה שני ספיקות ספק אנוסה ספק פתוחה ספק משנתארסה ספק עד שלא תתארס שני ספיקות מדברי תורה להקל, ואם כן מסקנת הירושלמי דאף באשת ישראל דאיכא שני ספיקות מ"מ אסור דספק דאונס אינו מצטרף דמדליכא קלא לא חיישינן ליה, ודלא כהבבלי דפליג ע"ז ושרי בב' ספיקות, ומוקי להך דר"א באשת כהן וכו' יעו"ש. ובסוף הלכה אמר ואתיא כי דתנינן תמן בתולה אלמנה וגרושה מן הנשואין כתובתן מנה ואין להן טענת בתולים הדא דאתמר לענין כתובה, אבל לקיימה אינו רשאי משום ספק סוטה ואתיא כי דתנינן תמן הנושא האשה ולא מצא לה בתולים והיא אומרת משארסתני נאנסתי כו' הדא דאתמר לענין כתובה אבל לקיימה אינו רשאי משום ספק סוטה, ואתיא כי דתנינן תמן היא אומרת מוכת עץ אני כו' הדא כו' אבל לקיימה אינו רשאי משום ספק סוטה וכולהון כו' ר' ליזר מצא הפתח פתוח אסור לקיימה משום ספק סוטה, והיינו כפום סברא דיליה דאפילו בשני ספיקות ג"כ אסורים מדברי תורה דספק דאונס אינו מצטרף וע"כ לקיימה אינו רשאי, וקשה לי, דבירושלמי סוטה ריש פרק ארוסה אמר מתניתא דב"ש היא כו' א"ר יוסי תמן כו' טעמייהו דב"ש כו' ברם הכא יודעת היית שאין ארוסה שותה למה הכניסה עצמה לספק המרובה הזה בשביל לפוסלה מכתובתה יעו"ש. [ובזה נשגבו ממני דברי המשל"מ בהלכות סוטה (פ"ב ה"ז) שכתב ועוד נ"ל מי שבא על אשה בלא קדושין דפשיטא דאינו מנוקה מעון כו' אם חזר ולקחה וקינא לה נהי דאין יכול להשקותה כו' מ"מ אינה מפסדת כתובתה כו', דאיך יתכן זה דפשיטא דמפסדת כתובתה ממנ"פ, אם זינתה ודאי דאין לה כתובה, ואם טהורה היא, הלא היא ידעה שלא תוכל לשתות שבעלה אינו מנוקה מעון, וא"כ מעשיה גרמו לה להאסר בסתירתה אף עפ"י שהיא טהורה, וא"כ ודאי דהפסידה כתובה וכהירושלמי ודוק] וא"כ קשה אמאי אית להן כתובה לו יהא דהן אומרות אמת, אבל לקיימן אינו רשאי, וא"כ היה להן לומר לבעל טרם כניסתן לחופה וטרם אירוסין, שהם בעולות ולא היו אסורות לבעליהן, ובשתיקתן הפסידו כתובתן דגרמו מעשיהן להאסר על בעליהן. ובשלמא בהך דמשארסתני נאנסתי, דאם היה נודע לבעלה בשעת האונס קודם הנשואין ג"כ לא היתה נאמנת, דאז ג"כ אמרו אינו רשאי לקיימה משום ספק סוטה, אבל בבתולה מן הנשואין הלא אם היו מודיעין לבעליהן טרם אירוסין היו מותרות לבעליהן, וא"כ מעשיהן גרמו להאסר על בעליהן במה שלא גילו אותן טרם אירוסין ואמאי יש להן כתובה, וקושיא חמורה היא:

ואפשר ליישב דמיירי באשת כהן וא"כ אפילו אם היתה גילתה אוזן בעלה קודם קדושין או תיכף לאחר הקדושין ג"כ היתה אסורה, דאז חיישינן שמא זינתה תחת בעלה הראשון כיון דיש עדים שלא נבעלה וכמו דמפרש שם בירושלמי איזו היא בתולה מן הנשואין אריו"ח כל שנכנסה לחופה ועדיה מעידין שלא נבעלה לא תלינן שנבעלה מבעלה [ולקמן אכתוב עוד בזה הישוב] והא דכתובתה מנה מפרש בירושלמי משום דאין לה חינא כיון שניסת [ואף שיש לומר אוקי אחזקה דהשתא נבעלה היינו אחר שמת הראשון, וזהו משום דמוקמינן לה בחזקת הגוף והשתא הוא דנבעלה, זה אינו מוכרח, ועיין בתוספות (דף י"ב) ד"ה כגון שקידש ובעל לאלתר וצ"ל שהראשון אחר שקדשה כנסה לאלתר כו' אע"ג דגם שם צריך לאוקמי אחזקה ולומר השתא הוא דנבעלה ומצאתי זה באחרונים ואכמ"ל]:

אולם הך מתניתא דהיא אומרת מוכת עץ אני כו' דר' יוסי מוקים למשנתנו בירושלמי בלא הכיר בה שהיא מוכת עץ וכמו דמוכיח ר' יוסי בירושלמי שם מהך משנה דהיא אומרת מוכת עץ אני דאפילו כנסה בחזקת בתולה ונמצאת מוכת עץ יש לה מאתים לר"מ, א"כ קשה הא אם היא היתה אמרה ליה קודם האירוסין היתה מותרת אליו, אם גילתה אז לו שהיא מוכת עץ, והשתא היא בעצמה גרמה לה להאסר עליו ואמאי יש לה כתובה, וזה צע"ג, דר' יוסי גופיה דמפרש לעיל מלתא דר' אלעזר ודאי סבר כוותיה ואיהו מוקי להמשנה דהיא אומרת מוכת עץ אני כשלא הכיר בה, ואיהו מפרש בסוטה דאף לבית שמאי ג"כ אינה נוטלת כתובה, מטעם דמעשיה גרמו לה להאסר, ואיך נוטלת כאן כתובה יפלא מאד:

לכן אמינא, דכאן מיירי כשאירוסין שלה היה בקטנותה, וא"כ אין לה להפסידה מתוך שהיא גרמה ולא הגידה לו, דקטנה לאו בת דעת היא. ולפ"ז נראה תו דלקיימה ג"כ רשאי משום דהוי ספק ספיקא, ספק שמא אינו תחתיו זינתה, ואפילו אם תחתיו שמא כשהיא קטנה ופתוי קטנה אונס הוא, ובאונס כזה לא שייך לומר אונס קלא אית לה והוי ס"ס גמור, ואף הירושלמי מודה, ואין לדון דאיכא כאן חזקת הגוף השתא הוא דנבעלה נגד השני ספיקות, דהא איכא חזקת היתר כנגד חזקת הגוף, וז"ב. והא דאמר אבל לקיימה אינו רשאי משום ספק סוטה, קאי אליבא דמ"ד דמוקי הך דהיא אומרת מוכת עץ אני היינו שהתניתי עמך קודם האירוסין שמוכת עץ אני ולפ"ז א"ש. אבל ר' יוסי מוקים ע"כ שהאירוסין היה בעודה קטנה ודוק:

ובזה א"ש מה שתמוהים דברי הירושלמי שם שאמר על דעתיה דר' אלעזר [פירוש דאיהו מפרש טעמא דמשנתנו משום טענת בתולין יעו"ש ולא כבר קפרא משום ברכה] בוגרת אימת היא ניסת בתולה מן הנשואין אימת ניסת כו' [פירוש לפי שאין להן טענת בתולים או דלמא לא פלוג], והוא תמוה הא ר' אלעזר אמר דלקיימה אינו רשאי, וא"כ עיקר טעמא שייך בהו שיבא לב"ד ולא יתקרר דעתו וכמו דאמר הירושלמי ויערב עליו המקח כו' וצ"ע. ולפי דברינו א"ש, דנותנין לבתולה י"ב חודש וא"כ כל ימיה של נערה אינן רק ששה חדשים, והאירוסין היה בעודה קטנה, וא"כ שריא מטעם ספק ספיקא שמא אינו תחתיו ושמא כשהיא קטנה ופתויה אונס, ולהפסידה כתובה אינו יכול לטעון טענת בתולים וא"כ לא שייך בהו טעמא דר"א לכן בעי שפיר אם ניסת בד' או לא ודוק:

יצאנו מענין אל ענין מפני חיבת הירושלמי ועתה נשובה לראש, דעדיין קשה הא הוי מקח טעות, ובבתולה מן הנשואין אמאי אין להם טענת בתולים, לו יהא דנבעלה מבעלה הראשון והעדים לאו שפיר חזו, או דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה כתובתה מנה וכמו דדייק בירושלמי, בכ"ז קשה הא אדעתא דתהא אסורה עליו לא נשאה ואין לך מקח טעות גדול מזה, והוי כמו נשא אשה בחזקת שהיא מותרת ונמצאת אסורה עליו. בשלמא בהך דמשארסתני נאנסתי א"ש דסבר הירושלמי דגם ארוסה יש לה כתובה וא"כ חיוב הכתובה חל עליו בעת אירוסין, ואחרי כן נסתחפה שדהו, אבל הך דבתולה מן הנשואין דאמר הדא דתימר לענין כתובה, אבל לקיימה אינו רשאי משום ספק סוטה איך משכחת לה שתהא מותרת לו הך אשה לנשואין הא באמת אסורה עליו יהא מצד ספק, הא מקח טעות הוי, דאם האירוסין היה בעודה קטנה [ובת מיאון הוי] א"כ איך אמר לקיימה אינו רשאי, והרי מוכח מדין זה דאע"ג דאסורה עליו דלענין איסור לא מהני ברי דילה, בכ"ז ממון יש לה ונוטלת כתובה דלענין ממון מהימנא ואמרינן דהיא לא זינתה, ומה דאסורה מצד ספק סוטה, על זה הצד שלא זינתה ואיסורה מטעם ספק, דהב"ד חוששין שמא זינתה לא גרע מחייבי עשה שלא הכיר בה שיש להן כתובה ודוק. ומזה ראיה עצומה למה שפסק רבינו דדוקא חייבי לאוין אם לא הכיר בהן הפסידו כתובתן, אבל חייבי עשה יש להן אעפ"י שאסורות וב"ד כופין להוציא, והבן כי זה ראיה נכונה לרבינו ז"ל:

ודע דבהך שישבתי דברי הירושלמי הך דבתולה מן הנשואין דאסור לקיימה, ולהפסיד כתובה אינה מפסדת דמיירי באשת כהן דאפילו גילתה אזנו קודם האירוסין ג"כ היתה אסורה שמא זינתה תחת בעלה הראשון, צ"ע עוד בזה, דהא איכא ס"ס, שמא בא עליה בעלה הראשון מן האירוסין בעודו ארוס, ושמא לאחר שנתאלמנה זינתה, ואולי סבר כאביי ביבמות סוף פרק אלמנה, דאפילו בדדיימא מניה ולא דיימא מעלמא ובא עליה ארוס [ללישנא קמא תמן] אמר רב דהולד ממזר דמדאפקרה נפשה לגבי ארוס אפקרה לכו"ע, א"כ אם תאמר שבא עליה ארוס, תו אמרינן מדאפקרה לגביה דארוס, אפקרה נפשה גבי כו"ע, ועיין תוספות (דף י"ד) ד"ה חדא דקא מודי יעו"ש, וזה לא מחוור, גם אפשר כיון דבעודה ארוסה רוב פסולים אצלה, א"כ תו ארוס הוי רק מעוטא ולא מצטרף אפילו לס"ס, ועיין תוספות (דף ט') ד"ה ואב"א וא"ת א"כ בס"ס נמי תיאסר דספק אונס כמאן דליתא יעו"ש, [אך צ"ע דהא מעוטא דארוס היתרא הוי, וטפי מסתברא דעם ארוס זינתה ודוק] ועיין תוס' (דף י"ב) ד"ה כגון שקידש ובעל לאלתר, וכן צריך נמי להעמיד שהראשון אחר שקידש כנסה לאלתר ומת מיד ועדים מעידים שלא זינתה תחתיו, דג"כ קשה הא הוי ס"ס, שמא בא עליה ארוס ראשון בעודה ארוסה ושמא כשהיא פנויה זינתה וצ"ל ג"כ מה שתירצתי על הירושלמי ודוק, ויש לי לדבר הרבה בדברי התוספות שם בכל הסוגיא ואכ"מ:

ובחידושי כתבתי קצת טעם מה דחייבי עשה אף בלא הכיר בה לא הוי מקח טעות, דרבינו סבר הבועל אשה שלא לשם קדושין לוקה משום ל"ת קדשה [ויעוין שו"ת לרבינו אברהם בנו שהביא הכסף משנה פט"ו מהלכות איסורי ביאה], וסובר דכל חייבי לאוין ועשה ליכא בהו לאו ועשה עד שיבוא עליה אחרי הקדושין, לכן אדרבא ניחא טפי שיהיו הקדושין כדי שיוקל האיסור, וכן ניחא להו לרבנן דמקדש על דעתייהו שיהיו קדושין וינצל מאיסור לאו, וזה בחייבי עשה אבל בחייבי לאוין בין כך וב"כ באיסור לאו קאי דמחליף איסור דל"ת קדשה על איסור דלאוי דידהו, א"כ ניחא להו דלא יתקיימו הקדושין והוי כמקח טעות לכן לא תקנו חכמים לה כתובה, אבל תוספת יש להן דמ"מ חיבת ביאה איכא בהו, דלא דמיא למוכר דברים האסורים ואכלן דאינו מנכה לו מדמי הנאת מעיו לפי שנפשו של אדם חותה מאכילת איסור, דהיינו דוקא במידי דאכילה שאינו מתכוין רק לאכול בשר ומכר לו נבילה עבור כשרה והנאת האכילה היה יכול לטעום בכשרה כמו בנבילה, וכן ביין נסך וכיו"ב שאותה הנאה היה יכול להשיג בהיתר, אבל זו כיון שמצאה חן בעיניו הלא לא היה יכול להשיג הנאתה באופן המותר כיון שהיא אסורה עליו, ולא שייך שהיה יכול לישא אחרת המותרת כיון שמתאוה לזו, וגדולה מזו כתבו תוספות במסכת ע"ג (דף י"ד), דאף בבהמה מתאוה לכל גוף ולא שייך דהא איכא ליה אחריתי יעו"ש, ורבינו כתב דיש להן תוספת שהרי הקנתה לו הנאתה ועומדת לפניו אלא שהתורה אסרה [ובאילונית ראוי לביאה אך אינה ראויה לבנים ובכה"ג יש להן תוספת עיין דברי רבינו פט"ו הלכה ה'] ואין לומר דהמום בה שהיא עומדת עמו במצב אחד שאילו הוא כהן והיא אלמנה, כמו שאלמנותה גורם האיסור, כן כהונתו, וכן הדין בממזרת שאם תאמר שבמה שהיא ממזרת הוא פעולת האיסור, תאמר להיפך שבמה שהוא ישראל כשר, דאילו הוה ממזר מותר בה, ושניהן עומדין על תכונתן ומזווג שניהם נתהוה האיסור. אבל באשה שאין לה ווסת הרי החסרון דבוק לה שהיא אינה עומדת בתכונה אחת שעלולה מרפיון גידי הרחם להתפעל להוציא דם, וא"כ החסרון מתיחס אל גופה ולכך אין לה תוספת, עיין פרק כ"ה והוי כנולדו בה מומים ודוק, ועיין במש"כ לעיל פרק י' בזה:

טז

עוברת על דת משה וכו' וכן זאת שעשתה דבר מכוער וכו':

הרב המגיד כתב, אבל בהלכות כתבו וכו' אבל מבעל לא מפקינן לה אלא בעדי טומאה דהיינו שיראו כמנאפין וכן דעת בעל ה"ג. והנה בה"ג כתב דמבעל לא מפיק רק שיראו כמכחול בשפופרת, וכולהו קדמאי הקשו על דבריו, דהא אף לענין מיתה מחייבין משיראו דרך המנאפין כדאמר סוף פ"ק דמכות מכש"כ לענין איסור, ונראה לן דתרי גווני איכא בענין עדות, יש עדות דלא בעינן שיראו הבעלי דברים את העדים, ויש כמו עדי קדושין, דאם נזדמנו אחורי הגדר וראו העדים את הקדושין כיון שהבע"ד לא ראו את עדי הקדושין שוב אינם מכוונים לשם קדושין וכמוש"פ הרשב"א הביאו ההמ"ג פ"ג הלכה ח', כן כוון הבה"ג, דאם ראו העדים את הבועל והנבעלת כדרך המנאפין ולא ידעו הבועל והנבעלת שהעדים רואים אותם, בזה כל זמן שלא ראו העדים כמכחול בשפופרת אמרינן דלא אבדו חזקת כשרות שלהן, ואף דעשו דבר המכוער מכל מקום לא עשו מעשה, ורק כי ראו העדים אמרינן, מדמפקרי כולי האי דידעי דעדים קלא אית להו ויספרו מעשיהן ומבזים עצמן מפני תאותן, תו אמרינן מדמבזי נפשייהו חזקה אש בנעורת כו' ומסתמא גמרו תאותן, אבל בה"ג מיירי בשמועה דרוכל יוצא ומנעלים הפוכין שבזה לא ראו הם העדים, בזה אמר דבעי שיראו העדים כמכחול בשפופרת כנ"ל ליישב דבריו, ועיין מה שכתבנו בהלכות איסורי ביאה פ"א בזה:

וכזה נ"ל לפרש דברי רש"י ז"ל כפי מה שהבין בשו"ת המיוחסות סימן קל"ג, ז"ל, ועוד מסתבר לי דלא אמרו אי מהימן לך אלא באינה מכחישתו כו' הא מכחישתו לא כו' ולא אמרינן ביה מהימן כבי תרי וההיא דשמואל בשאינו מכחישתו, וסעד לדברי מצאתי ברש"י שפירש אי מהימן לך כבי תרי הואיל ולא מכחישתו יעו"ש. ולדעתי נראה דרש"י סבר דכיון דהעד אמר שראה כדרך המנאפין מאי מועיל הא דנאמן ליה כבי תרי דלמא לידי מעשה לא באה, והיא סמכה אנפשה דתכחישנו ותעיז פניו לאמר ששקר הוא דובר ולא ידעה דבעלה יחוש לדבריו, וכיון שהכחישתו תו אמרינן דהבעל גופיה אף דמאמין להעד מכל מקום לא קים ליה דגמרה המעשה ויאמר אימור לא נבעלה כמכחול בשפופרת, ורק לקרוב בשר לא חששה כיון שידעה שבזה אין חיוב מיתה ולא מתסרא אבעלה, ואי דהעד לא ישתוק ויספר להבעל הלא חשבה שתכחישנו כאשר כן הוא האמת שהיא מכחישתו, אבל כי שותקת ואינה מכחישתו, הלא רואין אנו שלא תוכל האשה להעיז פניה נגד העד תו איך פגמה עצמה ובזתה בפני העד שהיה לה לדעת שיספר בפני הבעל והיא לא תוכל להכחישו, ומדפגמה עצמה כ"כ מוכח דהאמת שזינתה ודוק. ולפ"ז באומר העד שזינתה בפניו ועוד עדים, דרך המנאפים דלא שייך לומר שחשבה שתכחישם דתרי כי מכחישתן ג"כ תאסר, בזה כל שמאמינו כבי תרי אסירא ליה, וזה נכון בכוונת רש"י כפי הגירסא שהביא הרשב"א:

וראיתי חידוש בהלכות גדולות שכתב, שאם בא עד אחד ואמר לו שאשתו זינתה ואפקה על פיו, תו אינו מותר להחזירה אחרי זה, דכיון דהימניה כבי תרי תו שויא עליה חתיכה דאיסורא, ומאי רבותא דכיון דמהימן ליה כבי תרי אסור בה. ולכן נראה בכוונתו, דאף אם נותן אמתלא לא מהני דכיון דעביד מעשה תו לא מהני אמתלא וכמו שכתבו הקדמונים בהא דהוחזקה נדה בשכנותיה לוקה דלא מהני אמתלא כמו באמרה טמאה אני, יעוין סימן קפ"ה. וזה דין חדש, ויעוין ברמ"א סימן קט"ו סעיף ו' אשה שאמרה לבעלה שזינתה כו' אעפ"י שאינה נאמנת אם גירשה אסור להחזירה, ויעוין בחמ"ח שם ובתשובות נוב"י סימן י"א שחקרו הרבה אם מועיל אמתלא במקום מעשה, וכולם לא הביאו דברי הבה"ג, והאמתלא באמרה אשתו שזינתה חזק יותר דמצי לומר דגירשה כדי שתפסיד כתובתה. אמנם זה טעותא, דאף אם לא יגרשנה ג"כ הפסידה כתובה כמו שפסק רבינו בהי"ח אע"פ שאינה מאמינה, וא"כ למה ליה לגרשה. אמנם גבי עצמה לא מיחשב הגט למעשה דכיון דמתגרשת שלא לרצונה וכבר העירו בזה האחרונים אכמ"ל, ויעוין בתוספות המיוחס בטעות לר"י הזקן הנדפס מחדש בשמועה דעד אחד שאמר זינתה אשתך, ודוק היטב:

יט

האשה שזינתה תחת בעלה בשגגה או באונס ה"ז מותרת לבעלה שנאמר והיא לא נתפשה הא נתפשה מותרת כו':

כבר פירשו הקדמונים שאם היה השוגג באומר מותר. הרי זו אסורה משום שאפילו הורה לה חכם מובהק שמותרת לזנות אסורה דמעלה מעל קרינא בה, והעמיק בזה המהרי"ק. אך דא מסתפקנא אם ע"י כשפים עשה לה שזינתה עמו מי הוי אונס או לא. ונראה לפשוט מירושלמי מפורש פרק שני נזירין הלכה א', אמרו לו אם ירצה לאמר מזיד הייתי, בשפחה חרופה מה אית לך שוגג חייב מזיד חייב שיכול לומר הערתי אבל לא גמרתי, כדאמר רשב"ל נאנסתי מפני כשפים שעשתה לי, הרי דבעשה לו כשפים מיקרי אונס ואינו שוגג, כש"כ באשה שבכה"ג שעשה לה כשפים דהוי אונס ומותרת לבעלה, ובבלי דלא מזכיר זה, אין זה משום דחולק, רק חדא מתרי ותלתא טעמי הוא דנקט. ואמנם היכי דמתרין באיש והתיר עצמו למיתה או למלקות, אין התנצלות במה שיאמר דע"י כשפים הוי, דאל"כ מלקות בשפחה חרופה באשה הנבעלת היכי משכחת לה, ובכה"ג בכל איסורים שבתורה, רק לענין קרבן קא אמרינן הכי, וכן לענין נזירות דאמר בסוגיין מיגו דאי בעי אמר נשאלתי על נזירי ואטו אם התרו בו על אכילת איסורי נזיר או טומאת נזיר, האם יאמר נשאלתי על נזירי, וטעמא דכיון דמוחזק לנזיר והתיר עצמו למלקות שפיר חייב, וגדולה מזו בשפחה חרופה אמרו מיגו דאי בעי אמר לא גמרתי ביאתי, וא"כ איך השפחה לוקה, וע"כ משום דבכה"ג שאני. אולם נראה דבאמת מוקמינן בחזקה דאש בנעורת כו' ודאי גמר ביאתו. אך כ"ז דוקא רק למיתה ולמלקות דהורגין על כדרך המנאפין, דהעונשין המסורים לב"ד אין להם רק להביט לפי החזקה והמובן ע"פ ראית עדים. לא כן קרבן דמסור לשמים דמשום זה אמרו בירושלמי כתובות פ"ג דאין בו משום כדי רשעתו שאינו רק מסור לשמים, א"כ היכי שהם יודעים בלי שום צידוד דחייב בקרבן מתחייב שפיר ע"פ עדים, לא כן היכי דאית ליה צידוד לומר שהיה באופן שאין חייב קרבן לא מצו העדים לחייבו. ופוק חזי דיש סברא בגמרא דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש, והיינו משום דהוי מילי דמסור לשמים, והקו"ח דמייתי הוא רק על הנאמנות. ובזה יש ליישב קצת קושיית תוספות בריש מכות על חיוב גלות, דזה מסור בידי אדם והם דנין לפי ראות עיני האדם, יהיה איך שיהיה, בהא לא מצאנו חולק על ירושלמי דע"י כשפים מיקרי אונס ומותרת לבעלה ודוק:

כד

והיום שאין שם מי סוטה כו' ותצא בלא כתובה לא עיקר ולא תוספת, שהרי מעשיה הרעים גרמו לה להאסר:

צ"ע הא כאן ספק שמא זינתה ולבית הלל שטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי ומפסדת מספק שמא זינתה, דזה כבר כתב רבינו דבזינתה הפסידה כתובה ותוספת, וא"כ בעידי סתירה וקנוי מפסדת מספק כתובה עיקר ותוספת. ונראה ברור דתיבות אלו "שהרי מעשיה הרעים גרמו לה להאסר" מקומם בהלכה כ"ה שאחר זה, שכתב שם ואם הודית שנסתרה אחר שהתרה בה תצא בלא כתובה [שהרי מעשיה הרעים גרמו לה להאסר], ולפיכך משביעה ע"ז ואח"כ יתן כתובה כצ"ל, ושם א"ש, דתהא נאמנת במיגו דאי הוה בעיא הוית מכחישתו דלא נסתרה עמו או שלא קינא לה בעלה, ולכן תהא נאמנת במיגו דלא נטמאה, וע"ז כתב רבינו משום דאף כי יאמין לה הבעל שלא נטמאה, בכ"ז הואיל ועכשיו שנסתרה בפני הבעל אסורה דהא איהו רואה שנסתרה אחרי הקנוי שקינא לה, וכיון שמעשיה גרמו להאסר עליו אף כי טענה שלא נטמאה וכן אפשר שהוא האמת, בכ"ז ע"י סתירה לבדה גרמה להאסר על הבעל ותו הפסידה כתובה, והוי כמו דאמרו בירושלמי לבית שמאי דסברי דשטר העומד לגבות שפיר כגבוי דמי ומספיקא דשמא זינו לא הפסידו כתובה. ובכ"ז בשומרת יבם וארוסה כיון דידעו דאינן שותות ובסתירתן נאסרו על בעליהן אף אם לא נטמאו ג"כ הפסידו כתובה, וכמו שאמר למה הכניסה עצמה לספק המרובה הזה בשביל לפוסלה מכתובתה, וכן הכא לא שייך להאמינה במיגו שלא נטמאת, דלו יהא כדבריה שלא נטמאה כיון שמעשיה גרמו לה להאסר הפסידה כתובה ודוק. אמנם דא ברור, אם ראה אחד שנסתרה והאחד מהימן ליה כבי תרי, והיא מודה לדברי העד ואומרת שלא נטמאה אם מהימנא ליה להבעל ודאי לא נאסרה לדידיה, דכמו דמהימן ליה הבעל כן היא נאמנת לו ודוק:

כה

אמר לה בינו לבינה אל תסתרי עם איש פלוני וראה אותה שנסתרה עמו ושהתה כדי טומאה, ה"ז אסורה עליו בזמן הזה שאין שם מי סוטה:

דעת רבינו דחש להא דאמר ר' חנינא מסורא לא לימא אינש כו' דילמא מסתתרא כמו שהביא המגיד. ואבאר פה מה שחקרתי לדינא, בראובן שקינא לאשתו מאביה ומאחיה, ואח"כ ראה שנסתרה עם אביה או עם אחיה, מהו אם רשאי לקיימה. הנה לכאורה הדין פשוט לאיסור, אע"פ שהקנוי היה בינו לבינה ע"פ מה שפסק רבינו אמר לה בינו לבינה כו' ה"ז אסורה עליו בזמן שאין שם מי סוטה, והא פסק רבינו בריש הלכות סוטה קנוי האמור בתורה כו' אפילו היה אביה או אחיה כו' וא"כ פשוט דבכה"ג אסורה, וכן הועתק דבריו בשו"ע בלא חולק:

אולם באמת תמיה טובא, דבלמודין אמר דאביי סבר דקנוי ע"פ שנים, וכן פסק רבינו בהלכות סוטה דאין משקין רק ע"י קנוי דע"פ שנים, ובתנאי פליגי ר"א ור"י דבכ"מ הלכה כר"י, ור' חנינא מסורא אמר לכתחלה דלא יקנא לה ע"פ עצמו ג"כ דילמא הלכה כריב"י, ועצה טובה קמ"ל. אבל בדיעבד לחוש לאסור אשה לבעלה זה חידוש גדול. וכן מצאנו בפרק יוה"כ אר"א האוכל חלב כו' שמא יבואו ב"ד אחר כו' דרק עצה טובה קמ"ל, אבל לא לדון עי"ז. אמנם מחוייבים אנו לקבל ד"ק באימה, כיון דמצאנו דריש לקיש סובר כוותיה, ור' חנינא מסורא אמר דילמא קיימ"ל מוכח דמספקא ליה בהא, מאן מוכח ומאן ספון לחלוק על פסק רבינו ז"ל:

אולם מה שיש לצדד להקל ראוי להקל בזה [ועיין מש"כ מהרי"ט בח"ב חלק אבן העזר סימן א' בדברי רבינו יעו"ש ודבריו רחוקים], וזה כי רבינו כפל ושילש, דאם נסתרה אחר הקנוי בפניו אסורה עליו רק דתצא בכתובה דעל זה לא מהימן, אע"ג שפסק בהלכות סוטה דאין משקין רק כשתסתר ע"פ שנים, אבל מ"מ רחמנא כי קפיד אסתירה קפיד, ואם נסתרה ודאי דהיא טמאה לבועל ולבעל ולתרומה, א"כ הוא עצמו הוי כמאה עדים, ואם כי אינה שותה ע"י, אבל אסורה עליו שאומר שראה שנסתרה ונאמן על עצמו כמאה עדים וכתובה צריך למיתב לה, דלפוסלה מכתובתה לא מהימן, וביש עדים שנסתרה מהימני לפוסלה מכתובה, ובזה מדוייק גם לשון מרן בשו"ע סימן קע"ח שלפוסלה מכתובה בעי שנים, ולענין איסור פסק אם ראה בעצמו שנסתרה אסורה יעו"ש בלשונו הזהב ודוק. ולפ"ז צריך להבין מה דאמר בגמרא דילן לדברי ר"י בר"י כו' למשנתנו דזימנין דלא אסתתרה ואמר איסתתרה. וקשה להבין הא אף לדברי רבי יהושע ג"כ אם יאמר דאסתתרה אחר קנויו אסורה, וא"כ מה זה חידוש לדברי ר"א דמשנתנו. אולם א"ש, דמה שאוסרה על עצמו זה לא איכפת לן ומי יאמר לו אם יגרשה לגמרי, רק מה שיאסור אותה להאיש שקינא לה ויאסור אותה לתרומה ואם תתירא מלשתות ולא תרצה להתנוול, תצא בלא כתובה ע"ז חייש. וזה לר' אליעזר דמשנתנו דמשקה לה ע"פ עצמו. א"כ כשאומר שנסתרה תהיה אסורה להאיש שקינא לה ויאסור אותה לתרומה ותצא בלא כתובה אם לא תרצה לשתות, וכן איתא בהדיא בירושלמי, השיבו על דברי ר' ייסא בר' יודא, א"כ אין לדבר סוף הכל ממנו לקנאות לה [מפיו] ולהביא עדים שסתרה ולפוסלה מכתובתה, א"ר ייסא מה טיבה להסתר [פירוש דהא יחוד אסור גבה מה"ת ואיך שייך אין לדבר סוף אטו על העוברת איסור יחוד נחוש לתקנתא דילה הלא בלא קנויו צריכה היא למזהר], אלא אתיא על דמתניתין הכל הימנו לקנאות לה [בשנים] ולומר שנסתרה ולפוסלה מכתובתה כו'. הרי מבואר דלא חשש על שתיאסר עליו דזה לכו"ע אסורה עליו, דאע"ג שאינה שותה עי"ז בכ"ז הוא על עצמו נאמן שנסתרה, ואם נסתרה קרינן בה ונטמאה כמו דקרינן בכל הנשים שאינן שותות כארוסה וכי"ב. רק שאינו נאמן אך לגבי עצמו לא לאוסרה בתרומה ולבעל ולפוסלה מכתובה, וכמו שבארנו בס"ד:

והנה בירושלמי שם א"ר מנא אפילו כהדין תנייא [דשפיר מקשה לריב"י אין לדבר סוף], אתיא כהדין דאמר מקנא לה מאביה ומאחיה הכל ממנו לקנאות לה מאביה ומבנה ולהביא עדים שנסתרה עמו כו' התורה התירה עמו להסתר כו', וגמרא דילן דאמר אדרבא כו' התם ליכא עיקר, ופירש"י לכשיכעוס יאמר קנאתי וימצא לה סתירות הרבה, א"כ ודאי כוונתו על סתירות דלית בהו איסור יחוד כמו עם שנים או עם אביה ובנה שזה ימצא לה וכמו שמפורש בירושלמי. א"כ נראה דר"ח מסורא דמספקא ליה דילמא הלכה כר' ייסא ב"י היינו דמספקא ליה דילמא אינו מקנא לה מאביה ומבנה, ורק בהנך דיחוד דילהו אסור מה"ת בהנך מקנא לה. וא"כ ליכא פירכא דאין לדבר סוף ולכך אמר דילמא קיי"ל כריב"י. אבל אם נאמר דאף מהנך דליכא בהו איסור יחוד מקנא לה ומשקה לה א"כ שפיר השיבו חכמים דאין דבר סוף ולא חיישינן לפסקא דיחידאי דאיפרך טובא. א"כ אם נקטינן דאם קינא לה ע"פ עצמו מאיש המותר להתיחד עמו אסורה עליו אם נסתרה באופן המותר הוי כמזכה שטרא לבי תרי, וזה נכון ונ"מ לכמה גווני המותרים ודוק:

אולם נראה דר' מנא דדחיק לומר דדוקא למ"ד מקנא מאביה ומבנה פריך אין לדבר סוף לטעמיה אזיל, דלקמן בהלכה ב' אמר בירושלמי על משנה דנכנסה עמו לבית הסתר, דוקא עמו, הא בזה אחר זה לא, כן דייק ר' מנא, וטעמו משום דשמא היא אינה יודעת שהוא שם, או הוא אינה מניחה לצאת, וע"ז אינה צריכה לצעוק על יחוד לחודיה, ודוקא שנכנסו שניהן אמרינן דנכנסו לזנות, ור' אבין אמר אפילו בזא"ז מכל מקום יש רגלים לדבר, והיינו משום דהוי אחר הקנוי, וא"כ לר' אבין שפיר הקשו על ריב"י אין לדבר סוף, דבכה"ג שהאיש בבית הסתר והיא נכנסה ולא ידעה אם הוא שם, ויאמר הבעל שקינא לה ויהיה נאמן לאוסרה ולפוסלה לתרומה, וזה נכון ואולי מפני זה לא נזכר בגמרא דילן הפלפול, רק דנקטו בפשטא התם ליכא עיקר וכוונתה לכה"ג ודוק. [ואח"ז רב ראיתי למהר"ל בן חביב בסימן מ"ג שכוון לסברא דר' מנא מדעתיה ולא הביא הירושלמי עיי"ש:

אולם נראה לן לצדד אף אם קינא לה עפ"י שני עדים מאיש המותר להתיחד לה עמו, ג"כ לא הוי קנוי לאוסרה עליו, דטעמא דנתנה לו התורה רשות לקנא לה ממי שירצה אף בכה"ג שאינה אסורה עליו להתיחד עמו משום דקא קפיד, ואם היא לא שמעה לקולו, הלא תוכל להתברר זאת ע"י שתיה אם טהורה היא, ולכן טמאה הכתוב קודם שתיה, וזה דוקא בהנך דשותות, אבל בהנך דאינן שותות כמו ארוסה ושומרת יבם, לא מצי לאוסרה להתיחד עם המותר ולאוסרה על האיש שקינא לה מאתו ולפוסלה מתרומה ומיבם, ואם כי היא סברא חלושה, בכ"ז היא מאוששה, מהא דשקיל וטרי בתלמודין פרק ארוסה (דף כ"ה), אם עוברת על דת צריכה התראה או לא כו' ופשיט מארוסה ושומרת יבם ואלמנה לכה"ג דמקנאין להן אלמא להפסידן מכתובתן קנוי בעי, ובלא זה לא מפסדא כתובה, וזה פלא דלמא בכה"ג דלא הוין עוברת על דת כמו עם אביה ובנה או עם שני בני אדם וכיו"ב. ולפמש"כ ניחא, דבכה"ג אין ביד הבעל לקנאות לה באופן המותר, כיון שתשאר אסורה לעולם ולא יהא להן תקנה בשתיה ולאו כל כמיניה דבעל לאסור לה מה שהתירה תורה:

ואולי יש ליישב בזה הקושיא שמקשין העולם ובראשם הש"ק, דלהירושלמי דאף ממאה בני אדם מקנא לה בסוטה, א"כ איך ילפינן ספק טומאה ברה"ר טהור דמה סוטה רשות היחיד, והא בסוטה משכחת רה"ר וכגון שקינא ממאה בני אדם. ולפ"ז יש לומר דממה שאסרה תורה לבעלה ולתרומה עד שתשתה אין ראיה שעשה ספק כודאי למילף גבי שרץ, דשאני גבי סוטה דאית לה תקנה בשתיה ואסרה התורה כדי שתמהר ותשתה ותסיר כבלי האיסור מעל צוארה שאל"כ מי יכריחנה לשתות, ומשום שתתברר ע"י שתיה כן צותה התורה להתברר, משא"כ גבי שרץ שיהיה טמא לעולם ולא יתברר הספק אפשר דאזלינן בתר חזקה וטהור בספק מגע שרץ, דדוקא גבי סוטה שיכול להתברר הטילה התורה לברר, וא"כ עיקר הראיה למגע שרץ הוא מהני נשים שאינן שותות דאיתרבו מואמרת אליהם לקנוי וסתירה דקרינן בהו ונטמאה לבעל ולבועל, אעפ"י שאין יכול להתברר, בכ"ז לא אזלינן בתר חזקה ונטמאה, ה"ה לספק מגע שרץ שטמא אעפ"י שאינו עומד להתברר לא אזלינן בתר חזקה, וכיון שכן בהנך נשים הא פירשנו דאם קינא באופן שאין בסתירה שלהן איסור יחוד ד"ת לא סמסתרי ע"י קנוי, ולא הוי רק רשות היחיד היא והבועל [ואפילו בתרי ופריצי נראה דאינו אסור דבר תורה ודוק]:

ובספרי סימן י"א ר' יוחנן בן ברוקה אומר אין מנוולים בנות ישראל יותר ממה שכתוב בתורה כו' סדין של בוץ היה פורש בינו ובין העם כו' אמרו לו כשם שלא חסתה על כבוד המקום כך אין חסין על כבודה, נראה דבהא פליגי דריב"ב או דסבר דמשקה אותה עפ"י עצמה וא"כ אנן לא חזינן דנסתרה, ואטו על פיו של בעל נקום ונבזה אותה, או דסבר כר' יוסי ב"י דמקנא לה עפ"י עצמו, וא"כ אם נסתרה עם אביה, לא עשתה רע שהתורה התירה, רק שהבעל אומר שקינא לה ולא היה לה לעבור על צוויו, ומאין ידע שאמת בפיו שקינא לה, לכן סבר דאין מנוולין אותה בפרהסיא ורבנן סברי כר' יהושע. אולם עיין ירושלמי פ"ק הלכה ה' ומבזין על הספק א"ר שמלאי בכ"מ שאתה מוצא כו' את מוצא אנדרלמוסיא באה לעולם יעו"ש ודוק:

והנה נצדד מה שיש לנו להעיר בזה, דע"י קנוי וסתירה לא תאסר כלל בזה"ז, והוא, עפ"י מה שנסתפקתי בטעם דקנוי וסתירה דמתסרא לבעלה, דכפי הנראה דמה שלא מתסרא ע"י סתירה לחודא, משום דממה שעברה על איסור יחוד לא הפסידה חזקת היתרא לבעלה, אבל אם קינא לה, דגילה הבעל דעתו דקפיד והיא בכ"ז נסתרה, רגלים לדבר דזינתה עמו. ולפ"ז הא דאם מחל הבעל מחול היינו כיון דתו לא קפיד, א"כ יכול להיות שעברה על איסור יחוד ולא זינתה עמו. ולפ"ז אם מחל הבעל שלא בפניה הרחק ממנה והיא לא ידעה ונסתרה עם האיש שקינא לה ממנו אסורה על הבעל דהא רגלים לדבר איכא דהיא סברה דקפיד ובכ"ז נסתרה עמו, א"כ רגל"ד דזנתה עמו וסתירה זו לטומאה היתה, וזה חדש לא שמענו, [וזה כוונת תוספות התם שכתבו על ש"מ בעל שמחל על קנויו ותפשוט נמי עובר ע"ד אם רצה לקיימה מקיימה אפילו התרה בה ואם מחל והיא ידעה מזה הלא אין כאן התראה, וע"כ כוונו דמסתמא אף במחל שלא בפניה והיא לא ידעה מזה, ובכ"ז בטל הקנוי ונשארה מיהא עוברת ע"ד ע"י התראה דההתראה לא בטלה וכאילו התרו בה בלא קנוי], עוד מוזר, למאן דאמר [והכי קיי"ל] דמקנא לה מאביה ומבנה אין סברא לומר דהוי רגל"ד דזינתה עמו בשביל שקינא לה דאימור לא תחוש לצוויו ולבטויו לאסור לה מה שהתירה תורה, לכן אמינא, דהנה כלל גדול דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים, ומצי למשוי אנפשיה חד"א, וזהו מתורת הודאה דלגבי עצמו הוא כמאה עדים וכמו דמצי לשויא אנפשיה חד"א בענין שעבר, כן הוא מצי לומר שהיא חשודה בעיניו מאיש פלוני שאם תסתר עמו תזנה אתו ומצי למשויא אנפשיה חד"א לומר שהוא יודע יותר ממאה עדים שהיא דיימא עליה ובסתירתה עמו תטמא עמו, ותו אסור בה מצד ספק, והטילה התורה ע"י איסור ודאי ולאוסרה לאכול בתרומה ולבועל אף דע"ז לא מהני הודאתו דבעל ועדותו נגדה ולא כלום, בכ"ז עשאה התורה הספק כודאי וכל היכי דקרינא ונטמאה לבעל קרינא בה ונטמאה לבועל, ומצאנו ענין שויא אנפשיה חד"א כזה, להפוסקים בשו"ע יו"ד הלכות שחיטה סימן א' ס"ק י"ד. שוחט שהעיד עליו עד אחד ששחט שלא כהוגן כו' והעד בעצמו מותר לאכול משחיטתו, ועיין פרי חדש שהשיג עליו כיון דלפי דברי העד אותו שוחט רשע הוא, והוי חשוד לאותו דבר כל מה שישחוט מכאן ולהבא בלא קבלת דברי חברות, שחיטתו פסולה לפי דברי העד, תו שויא אנפשיה חד"א יעו"ש ובביאורי הגר"א, אף שהוא ענין להבא, דאטו מוכרח להוציא תמיד טריפות מידו, רק דאצלו הוא חשוד להבא ודוק, [וטעמא דמכשירים נראה דאמרינן שמא עשה תשובה, אע"ג דבלא קבלת דברי חברות לא מהני, דוקא בנודע פסולו בב"ד, הא בשעבר בינו לבין עצמו, סגי בתשובה בינו לבין עצמו וזה נכון. ועיין ביאורי הגר"א ז"ל. ובכתובות פרק נערה (דף מ"ד) בתוספות ד"ה לאורועי סהדי דמפסלי עדים לטובת המקבל התם משום שעבר כל אחד בפני חבירו ובפני המקבל מתנה ובפני הנותן, שהמקבל מתנה עם העד השני יכולים לפוסלו וכמו לדידי אוזיף בריביתא, והנותן שגם הוא יודע שהעיד שקר ובעו לעשות תשובה ברבים, ודלא כהמשל"מ פ"א מהלכות שחיטה שדבריו נסתר מדברי תוס' אלו]. וצפנתי בלבי כי זה חדש לפרסם זה בבי מדרשא, עד שהשגתי ספר השאלתות דרב אחאי גאון ראיתי בהעתקתו למה דבעי באם מחל אחר קנוי מי מצי מחיל, ז"ל, או דלמא כיון דקינא לה שויא עליה חתיכה דאיסורא, וכוונתו ודאי למש"כ דהוא העיד שאם תסתר חשודה עליו לזנות ותו אסורה עליו מספק כמו כל ספק סוטה תחת בעלה, ולכן אף מבנה ומאביה הודאתו כמאה עדים ונאמן לגבי עצמו לעשותה ספק איסור.

(נ"ב ולפי זה א"ש מה שכתב רבינו פרק ו' הל' יבום הלכה י"ט דצרת סוטה קודם שתשתה מתייבמת, משום דמה דמשוי עלי' ספק איסור לא מצי לאסור צרתה וכמו שאמר סוף פרק ב"ש וכי מפני שאנו כופין ומבקשין נאסור צרתה כן הכא אע"ג דמשוי אנפשי' חד"א לומר שהיא חשודה בעיניו מ"מ לגבי צרתה לאחיו לא מצי לאוסרה שנאמר דהוי ספק זינתה וצרתה אסורה ודו"ק).

ובזה יבואר לן מה שהכריחו התוספות ביבמות צ"ה דאם אמר הבעל איני רוצה להשקותה אין אנו משקים אותה ותו לא מצי הדר, וטעמא דמלתא לפי מש"כ דנתבונן בעדים גמורים שאומרים שנטמאת אין בכח ההשקאה לסתור עדותן דתלינן דזכות תלה לה או הבעל אינו מנוקה מעון וכי"ב, רק דעל ספק מברר ההשקאה, אבל אם אמר איני רוצה להשקותה, הוא כאומר יודע אני בה שזינתה ונטמאה בודאי ולא תהא מותרת להבעל בהשקייתה דנאמן על עצמו יותר ממאה עדים כל מקום שמהני נאמנות העדים, וא"כ לאחר השקייתה יהא אסור בה ולכך אינה שותה, [וכן אמרינן דאם אמרה היא איני שותה מחמת בריותא בעי אם הוי כאומרת טמאה אני לך יעו"ש] וכלום המים באין אלא להתירה לביתה [אולם בהנך דב"ד מקנאין התם ודאי משום דרגלים לדבר שזינתה כיון שב"ד קנאו לה ואח"כ נסתרה וילפי זה מקראי ודוק] וכיון דיהיה אסור בה תו אין המים בודקין אותה ונשארת אסורה לבועל ועיין משל"מ הלכות סוטה פ"ב הלכה י"ב. וכיון שזכינו לזה, א"כ בזה"ז שמשועבד לה מחדר"ג כיון שאסור לגרשה בע"כ, וכבר כתבו תוספות ור"ן סוף נדרים דהאומרת טמאה אני לך מן הדין, אינה יכולה לשויא נפשה חד"א למיפקע שעבודא דבעל כיון דמשעבדא ליה, וה"נ כיון דמשתעבד לה תו אינו יכול למשוי אנפשיה חד"א ולאוסרה עליו בספיקא דסתירה. אך לפי זה א"כ במוציא ש"ר ובאונס דמשעבד לה ולא יוכל לשלחה כתיב בהו א"כ אינן נאסרות ע"י קנוי וסתירה וזה לא שמענו, ולא הוי אשתמיט תנא למיתני דהנך אינן נאסרות, אלא ע"כ כיון דמה"ת אסורות להתיחד, א"כ תו שפיר מצי אסרה אנפשיה אם תתיחד דנאמן על עצמו למשוי איסור עליה דליה ברירא שאם תתיחד תזנה עם פלוני, ומאי אמרת הא מפקיע שעבודה, זה לאו מידי שהרי אסורה ג"כ מן התורה להתיחד. אולם ז"א מוכרח, דאפשר דהא דנאסרות נשים אלו ע"י קנוי וסתירה היינו משום דלא מפקיע שעבודן דהרי ראויות הן לשתיה וישתו ויותרו לבעליהן, רק כשהיא ארוסה וכיו"ב מנשים שאינן שותות צ"ע אם אמרינן סברא זו דאינו יכול להפקיע שעבודן, או כיון שאסורות הן להסתתר דבר תורה לא נקרא מפקיע שעבודן וכן מסתברא. אולם כ"ז זהו באופן שמקנא לה מאנשים האסורות להתיחד עמהן, אבל אם מקנא לה מאביה ומבנה או משני אנשים בזו הסברא נכונה דלא מציא לשויא אנפשיה חד"א להפקיע שעבודן שמשועבד להן. ולפ"ז בזה"ז שהאנשים משועבדים לנשיהן מחדר"ג תו לא מצי להפקיע שעבודה ולמשוי עליה חתיכה דאיסורא ע"י קנוי באופן המותר מותרת יחוד ושריין לבעליהן אף כי קנא בעדים ונסתרו בעדים, והבן כי זה חקירה חדשה, וביחוד בנידון דידן ראוי להקל, וזהו מה שצדדנו בזה:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.