מגיד משנה/אישות/כד

מגיד משנה ‏ אישות כד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

הנושא את האילונית ולא היו לו וכו'. מ"ש

רבינו שאם אין לו בנים ולא אשה אחרת שכופין אותו ומוציא. מבואר הוא פט"ו: ומ"ש שיש לה כתובה, בשהכיר בה. משנה פרק אלמנה ניזונת (כתובות דף ק':) ואם מתחלה נשאת לשם אילונית יש לה כתובה:

ב

אבל הנושא אשה ולא הכיר בה ונמצאת אילונית וכו'. דין האילונית במשנה הנזכרת מפורש שאין לה כתובה בשלא הכיר בה ודין חייבי לאוין אמרו שם שיש להן כתובה ופי' ר״י בגמרא דוקא בשהכיר בה אבל לא הכיר לא ותניא כוותיה. ודין השני במשנה הנזכרת אמרו שאין לה כתובה והכריחו בהלכות שהוא אפילו בשהכיר בה: ומה שכתב שאין להם מזונות מתבאר מן המשנה וממה שאמרו ביבמות פרק יש מותרות (יבמות דף פ"ה) ונזכר בהלכות בארוכה. וכן מה שכתב שאין מוציאין מן הבעל פירות וכו', גם זה מבואר שם. ומה שכתב שיש להם תוספת, הוא ממה שאמרו בגמרא כתובות (דף ק"א) לא שנו אלא מנה ומאתים אבל תוספת יש להן ותניא נמי הכי נשים שאמרו חכמים אין להם כתובה כגון הממאנת וחברותיה אין להם מנה ומאתים אבל תוספת יש להן ונתבאר בהלכות שאף האילונית בדין זה. ובהשגות א״א הרב ז״ל כתב כך וכו'. ודע שבפירוש אמרו בירושלמי אף באילונית שיש לה תוספת וזה דעת הגאונים ז״ל וכן הסכימו בעל העיטור והרמב״ן והרשב״א ז״ל וכדברי רבינו:

ג

ולמה אין להם עיקר וכו'. זהו נתינת טעם שכתב רבינו לדין הנזכר בסמוך:

ד

ולמה לא חילקו בשנייה וכו'. זהו דעת רבינו ביבמות פרק יש מותרות (יבמות דף פ"ה:) וכנזכר כאן בהלכות ורשב״א נתן שם טעם אחר וידוע שהלכה כרבי מחבירו:

אבל אם נשא אחת מחייבי לאוין וכו'. דין חייבי לאוין כשהכיר בהן מפורש פרק אלמנה ניזונת (כתובות דף ק') במשנה כמ״ש למעלה. ודין חייבי עשה הוא ממה שאמרו בפרק יש מותרות בגמרא דלדברי רבי חייבי עשה יש להם כתובה שהרי מן התורה הן ואין צריכין חזוק וכתב רבינו ואפילו לא הכיר בהן לפי שלא מצינו חילוק אלא בחייבי לאוין שאיסורן חמור אבל באלו שאיסורן קל בכל גווני יש להן כתובה:

ויש לשתיהן מזונות וכו'. מפורש בגמרא פרק יש מותרות שאין להם מזונות מחיים שהרי אומרין לו עמוד והוצא ואיך נחייבהו למזונות וכן מבואר שם שיש להם מזונות לאחר מיתה אם לא הספיק לגרשה עד שמת:

וכן אם לותה ואכלה חייב לשלם. כך מצאתי בספרי רבינו ושם פרק יש מותרות אמרו בגמרא בעא מיניה ר' אלעזר מר' יוחנן אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט יש להן מזונות או אין להן מזונות והקשו היכי דמי אילימא בדיתבא תותיה בעמוד והוצא קאי מזוני אית לה ותירצו לא צריכא שהלך הוא למדינת הים ולותה ואכלה מאי מזוני תנאי כתובה נינהו ומדאית לה כתובה אית לה מזונות או דילמא כתובה דלמישקל ומיפק אית לה מזוני [דלמא תיעכב גביה] לית לה אמר ליה לית לה והקשו והא תניא יש לה ותירצו כי תניא ההיא לאחר מיתה עוד שם אית דאמר [א"ל תניא] יש לה והקשו והא בעמוד והוצא קאי והקשו על קושיא זו ואלא הא תניא יש לה ותירצו כי תניא ההיא לאחר מיתה. וי"ל שרבינו פוסק כלישנא בתרא ולההוא לישנא ליכא שקלא וטריא כלל בלותה ואכלה והוא סבור שלא אמרו אין לה אלא ביושבת תחתיו אבל בלותה בעודו במדינת הים לכשיבא כופין אותו לשלם ולהוציאה ולפי זה כשתירצו כי תניא ההיא לאחר מיתה הוא הדין שהיו יכולין לתרץ בשלותה ואכלה אלא שמשמע יש לה מזונות הוא בנזונת והולכת ולפיכך העמידוה בלאחר מיתה. ואפשר שכתב כן רבינו מפני שהוא סובר שעל הדרך שהממאנת אין לה מזונות והוא בלותה ואכלה ומיאנה כמו שיתבאר בסמוך יש לחייבי לאוין מזונות זה נראה לדעת רבינו אבל בהלכות לא כתבו אלא לשון ראשון ואפילו לותה ואכלה אינו חייב לשלם וכן נראה עיקר חדא שלא לחייב את הבעל אלא בראיה ברורה ועוד דהא משמע דלישני לא פליגן במידי וכמה יש בתלמוד כיוצא בזה:

וכשכופין אותן להוציא וכו'. שם מתבאר זה וכן כתבו ז"ל:

ה

הממאנת אין לה עיקר כתובה וכו'. פרק אלמנה ניזונת (כתובות דף ק') משנה הממאנת וכו' אין להן כתובה ולא פירות ולא מזונות וכבר הזכרתי למעלה מה שאמרו בגמרא שיש לה תוספת ובדין המזונות אמרו בפ' שני דייני גזירות (כתובות דף ק"ז:) כיצד אמרו ממאנת אין לה מזונות אי אתה יכול לומר ביושבת תחת בעלה שהרי בעלה חייב במזונותיה אלא כגון שהלך בעלה למדינת הים לותה ואכלה עמדה ומיאנה ע״כ:

ו

מי שזינתה תחת בעלה וכו'. פרק אלמנה ניזונת (כתובות דף ק':) מבואר בגמרא שאין לה לא עיקר כתובה ולא תוספת ופשוט הוא שאין לה תנאי כתובה:

'[ז] והיאך'

דין נשים אלו בנדוניא וכו'. מה שכתב

רבינו שאפילו זינתה לא הפסידה בלאותיה הקיימים. מתבאר שם ועוד יתבאר למטה בפרק זה.

ומה שכתב שהשנייה או אחת מחייבי עשה אף על פי שלא הכיר בהן והאילונית וחייבי לאוין בשהכיר בהן שהן בנדונייתא ככל הנשים. הטעם בכולן חוץ מן השנייה הוא לפי שכבר נתבאר שיש להן כתובה עיקר ותוספת כשאר הנשים וכיון שכן דינן קיים בנדונייתא כשאר הנשים וכן מתבאר בהלכות. ועל הא דשנינו שם שאין לה בלאות אמר ליה רב הונא בר חייא לרב כהנא אמרת לן משמיה דשמואל לא שנו אלא נכסי מלוג אבל צאן ברזל יש לה וכו' אלא אשנייה וקנסו רבנן לדידה בדידיה ולדידיה בדידה פי' נכסי מלוג שהם שלה קנסוה חכמים ואין לה ולדידיה בדידה פי' נכסי צאן ברזל שהם ברשותו קנסוהו חכמים ויש לה ואמרו בגמרא שמע מינה מדרב כהנא עיילא ליה גלימא קרנא הוי ולא מיכסי בה וכו' פי' מדאמר רב כהנא דשנייה הוא דאין לה בלאות נכסי מלוג משום קנסא אבל שאר נשים אית להו אלמא עיילא ליה גלימא קרנא הוי ואין לבעל להשתמש בהן ולכלותם לגמרי עד בלתי השאיר בלאותיה ואם בלה אותם חייב לשלם לאשה ושנייה אבדה זה משום קנס והקשו אמר ר"נ פירא הוי [ומכסי בה עד דבלי] והיא המימרא שהזכרתי פרק כ"ב ותירצו דר"נ פליגא ואנן קיימא לן כר"נ בדיני וכן פסק רבינו פרק כ"ב והוא ז"ל סובר דאפילו הכי דין השנייה כדקאי קאי דר"נ לא פליג אדשמואל בהא וא"ת א"כ מאי איריא שנייה אפילו שאר נשים נמי אין להם בלאות כבר תירץ זה רבינו בפירוש המשנה ביבמות ואמר שאם לא מפני הקנס שקנסוה חכמים כשעברה עבירה היה ראוי שאחר שאין לה כתובה שלא יגיע לבעל שום דבר מהדברים הראויין לו וזה הוצרכה המשנה להשמיענו אלו דבריו. ונראה לפרש לפי שיטתו מה שאמרו דר"נ פליגא רוצה לומר אמאי דאמרי' שמע מינה מדרב כהנא עיילא ליה גלימא קרנא הוי דר"נ סובר דפירא הוי ואפילו הכי צריכין לשנייה משום קנסא מהטעם שהזכיר רבינו שראוי היה מן הדין שלא יגיע לבעל שום דבר ממנה אחר שאין לה כתובה ממנו ודעת ההלכות בדין השנייה כדעת רבינו:

ח

היתה אילונית או מחייבי לאוין וכו'. דין האילונית מפורש בסוגיית הגמרא פרק אלמנה ניזונת ודין חייבי לאוין נתבאר שם בהלכות וכן כתב הרשב"א ז"ל:

ט

והממאנת אין לה בלאות כלל וכו'. שם בסוגיית הגמרא ובהלכות:

י

מי שזינתה תחת בעלה וכו'. שם אמר שמואל [וכו' תניא נמי הכי וכו'] נשים שאמרו חכמים יוצאות שלא בכתובה כגון העוברת על דת וחברותיה אין להם תוספת וכ"ש מנה ומאתים והיוצאות משום שם רע נוטלת מה שלפניה ויוצאה מסייע ליה לרב הונא דאמר רב הונא זנתה לא הפסידה בלאותיה הקיימין ובהלכות בלאותיה הן בלאות נכסיה הנכנסין והיוצאין עמה בין נכסי מלוג בין נכסי צאן ברזל עד כאן:

יא

ואלו הן הדברים שאם עשתה אחת מהם וכו'. במשנה בפרק המדיר (כתובות דף ע"ב) ואלו יוצאות שלא בכתובה העוברת על דת משה ויהודית ואיזו [היא] דת משה מאכילתו שאינו מעושר ומשמשתו נדה ולא קוצה לה חלה ונודרת ואינה מקיימת ונתבאר בסוגיית הגמרא שם שאם היא הולכת בשוק ושערה מגולה שהיא עוברת על דת משה וכן אמרו שם ראשה פרוע דאורייתא היא דכתיב ופרע את ראש האשה ותנא דבי רבי ישמעאל אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפריעת הראש וביאר רבינו שכשאמרו מאכילתו שאינו מעושר כל שכן שאר דברים האסורין שהרי המעשר בזמן הזה אינו אלא מדבריהם כנזכר פרק ראשון מהלכות תרומות ומ״מ אפילו יהיה מן התורה ק״ו הוא לשאר דברים האסורים שהרי המעשר אפשר לו לבעל להפריש ולא יסמוך עליה ואעפ״כ יוצאה בלא כתובה מחמת כן כ״ש אם מאכילתו דברים האסורים והוא לא ידע ואשם:

והיאך יודע דבר זה וכו'. כל אלו מפורשין בגמרא כמ"ש רבינו. וכתב הרשב"א ז"ל שאם היא מודה כ"ש שמפסדת כתובה שאף ע"פ שאין אדם משים עצמו רשע להפסיד ממון הודאת בעל דין כמאה עדים:

יב

ואלו הן הדברים וכו'. במשנה הנזכרת ובגמרא שם ובהלכות נתבארו כל אלו שהזכיר רבינו ופירושו בהם מבואר.

ומ"ש או למבוי מפולש. כן נראה מן הירושלמי:

יג

עזרא תיקן להם וכו'. תקנת עזרא מפורשת בבבא קמא פרק מרובה (בבא קמא דף פ"ב) ופשוט הוא שאם לא עשתה שאינה קרויה עוברת על דת יהודית שהרי לא הזכירוה (במשנה):

וכן אם יצתה וכו'. בגמרא בפרק המדיר שם (כתובות דף ע"ב) ובירושלמי יש חצר שהוא כמבוי ויש מבוי שהוא כחצר חצר שהרבים בוקעין בו הרי הוא כמבוי מבוי שאין הרבים בוקעים בו הרי הוא כחצר ונזכר בהלכות וכתבוהו ג"כ בעל העיטור והרשב"א ז"ל:

יד

העוברת על דת צריכה התראה וכו'. במסכת סוטה פרק ארוסה (סוטה דף כ"ה) בעיא דאיפשטא שצריכה התראה והוזכרה בהלכות בפרק המדיר:

עברה בינו לבינה וכו'. זה מבואר שמחלוקת האיש והאשה בזה הוא כשאר כל התביעות שבין אדם לחבירו וכיון שהבעל רוצה להפסידה כתובה עליו להביא הראיה ומ"מ בלא ראיה יכול להשביעה. ונ"ל דדוקא כשידוע שעברה על דת אלא שנחלקו אם היה אחרי התראה אם לא או אם היתה שם התראה כלל אבל אם אינו ידוע אם עברה אם לאו נראה שאינו יכול להשביעה כיון ששטר כתובתה בידה ואחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן וכ"ש הוא לדעת רבינו שכתב פי"ד מהלכות מלוה ולוה שהטוען בשטר חוב שטר אמנה או רבית היה בו או אבק רבית שאינו יכול להשביע המלוה מחמת כך אלא ישלם ואחר כך יטעון על המלוה במה שירצה אם יודה יחזיר לו ואם כפר ישבע היסת ואף כאן כיון שאין ידוע שעברה הדין כן חייב לפרעה ואח"כ אם רצה לטעון עליה אם תודה תחזיר ואם תכפור תשבע היסת כנ"ל:

טו

כיצד היא יוצאה משום שם רע וכו'. כבר הזכרתי למעלה מ"ש פרק אלמנה ניזונת והיוצאה משום שם רע נוטלת מה שלפניה ויוצאה. ואלו הדברים שהזכיר רבינו בכאן כולם מפורשים בירושלמי בפרק המדיר וזה דעת הרבה מן המפרשים ז"ל שבדברים אלו אבדה כתובתה:

טז

עוברת על דת משה וכו'. בעוברת על דת משה ויהודית מוסכם הוא מכל המפרשים ז"ל ומתבאר בגמרא בסוטה שם (סוטה דף כ"ה) שאם רצה בעל לקיימה מקיימה וכ"כ הרשב"א ז"ל פרק המדיר דאף ע"ג דהתם בסוטה בעו לה ולא איפשטא כיון ששאלו אחר מכן בעל שמחל על קנויו מהו באם תימצי לומר בעוברת על דת רצה לקיים מקיים קא בעי לה וכ"ש שנתבאר שם שקנויו מחול קודם סתירה אבל במי שעשתה דבר מכוער נחלקו בו הגאונים ז"ל ויש מי שסובר ביבמות פרק כיצד (יבמות דף כ"ה) שאם היו שם עדי דבר מכוער וקלא דלא פסיק יומא ופלגא שמוציאין אותה ב"ד מן הבעל ודינו בזה כדין הנטען מאשת איש ונתגרשה וכפי מה שנתבאר פ"ב מהלכות סוטה וזה דעת רב אחא משבחא ורש"י ז"ל אבל בהלכות כתבו שכל מה שהוזכר בגמרא ביבמות לא אמרו אלא מנטען אבל מבעל לא מפקינן לה אלא בעדי טומאה דהיינו שיראו כמנאפין וכן דעת בעל הלכות גדולות שאין מוציאים מן הבעל בדבר מכוער וזהו דעת רבינו ודבריהם וראיותיהם בזה ארוכים וכבר הסכים רבינו יעקב ז"ל לדעת ההלכות ורבינו וכן דעת העיטור וכ"נ מדברי הרשב"א ז"ל.

ומ"ש רבינו שאף ע"פ שאינו מוציאה אין לה כתובה שהכתובה תקנת חכמים היא וכו'. דבר ברור הוא וטעמו עמו:

יז

מי שראה אשתו וכו'. בקידושין פי' האומר (קידושין דף ס"ו) איבעיא להו אשתו זנתה בעד אחד [ושותק מהו וכו'] אמר רבא הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים ואמרו שם דחד סמיא דהוה [מסדר מתנייתא] קמיה דמר שמואל וכו' וא"ל [חד גברא] אשתו זנתה ואמר שמואל אי מהימן לך זיל אפקה ואי לא לא תפיק ופירש רבא דה"ק שמואל אי מהימן לך כבי תרי זיל אפקה ואי לא אינו צריך להוציאה. ובהלכות כתבו הא דרבא ואמרו וה"מ בדיני אדם אבל בבא לצאת ידי שמים אי מהימן ליה כבי תרי מחוייב לאפוקה ויהיב לה כתובתה ע"כ וזהו דעת רבינו.

ומ"ש לפיכך משביעה בנקיטת חפץ וכו'. לא נתברר לי טעמו ומצאתי בעיטור כתוב כן בשם הרב אבן מיגא"ש ז"ל ובודאי אם יש שם עד אחד מן הדין הוא שתשבע להכחיש העד אבל אם אין שם עד כשר אע"פ שהבעל אומר שראה הדבר למה תשבע כיון שאין רגלים לדבר והם ז"ל דנין אותן כדין הנשבעין ונוטלין ולא ידעתי מאין זה וג"כ לא נתברר לי מאין הוכיח רבינו לחלק בין טענה זו לטענות אחרות ואולי מפני שמצינו שבזמן הבית היה יכול להשקותה ולהשביעה על חשש זנות וע"י קנוי וסתירה וכבר השיג עליו בכל זה הרמ"ך ז"ל ודברי רבינו צריכים תלמוד:

יח

אמרה לו אשתו וכו'. במשנה בפרק אחרון דנדרים (דף צ':) בראשונה היו אומרים שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה האומרת טמאה אני לך וכו' חזרו לומר שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה [אלא] האומרת טמאה אני לך תביא ראיה לדבריה ודקדקו בגמרא (דף צ"א) למשנה ראשונה במאי עסקינן אילימא באשת ישראל [ואמרה שזינתה] אי ברצון כלום יש לה כתובה ואי באונס וכו' והעמידוה באשת כהן ושאמרה שנאנסה. ומסוגיא זו יש ראיה למ"ש רבינו בכאן שהיא מפסדת כתובתה בהודאתה ואע"ג דקי"ל כמשנה אחרונה מ"מ לענין ממון הודאתה שזינתה ברצון כמאה עדים.

ומ"ש שאם הוא מאמינה שחייב להוציאה. נלמד מההוא דשמואל דלעיל וכ"כ הרשב"א ז"ל וזה לשונו כתבו בתוספות דאשת ישראל שאמרה לבעלה טמאה אני לך ואמר לה בעלה שמאמינה איהו נמי שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא ואסירא ליה לעולם ואפי' אם תחזור ואמרה דבאונס הוא ע"כ:

ואין ב"ד כופין וכו'. כבר נתבאר זה למעלה במה שכתבתי מן ההלכות:

יט

האשה שזינתה וכו'. זה מבואר בהרבה מקומות ומהם פרק נערה שנתפתתה (כתובות דף נ"א:):

וכל שתחלת וכו'. מימרא דרבא שם קרוב ללשון רבינו ותניא כוותיה:

כ

נשים שגנבו וכו'. שם אמר ר"י הני נשי דגנבי גנבי שריין לגברייהו וא"ל רבנן לר"י והא קא [חזינן] דממטיאן להו נהמא מחמת יראה [קא עבדן] והא קא חזינן דמשלחן להו גירי מחמת יראה [הוא] ודאי שבקינהו ואזלן מנפשייהו אסירן. ושם בגמ' אמרו עוד ת"ר שבויי מלכות הרי הן כשבויין גנובי ליסטות אינם כשבויין והתניא איפכא ותירצו מלכות אמלכות לא קשיא הא במלכות אחשורוש הא במלכות בן נצר ליסטות אליסטות לא קשיא הא בבן נצר הא בליסטים דעלמא ורבו בזה הפירושין ורבינו לא הזכיר מזה כלום אלא הא דר"י ודי בכך. וכתבו המפרשים ז"ל שכל שהיא אסורה לבעל מחמת מעשה כגון זו שכתב רבינו אם הניחום והלכו לליסטים מעצמן שאין הבעל חייב לפדותן ודבר ברור הוא והוכיחו כן מן התוספתא ואע"פ שבתחלה באת ביד לסטים זה באונס:

ודין השוגגת וכו'. זה פשוט ומתבאר בהרבה מקומות:

כא

במה ד"א כשהיה וכו'. שם בפרק נערה שנתפתתה ברייתא ומבואר בהרבה מקומות:

כב

אחד אשת ישראל וכו'. זה מפורש בגמ' (דף צ"א) פרק אחרון דנדרים:

כג

אשת כהן שאמרה וכו'. זו היא משנה אחרונה (שם דף צ') שהזכרתי למעלה חזרו לומר שלא תהא אשה וכו'.

ומ"ש ואם היתה נאמנת לו וכו'. כבר נתבאר למעלה באשת ישראל וה"ה לאשת כהן שאונס באשת כהן כרצון באשת ישראל:

כד

האומר לאשתו וכו'. זה מבואר בהרבה מקומות ומהם בראש מסכת סוטה (דף ב').

ומ״ש ואם מת קודם שישקנה וכו'. מחלוקת ב״ש וב״ה שם פרק ארוסה (סוטה דף כ"ד) וידוע שהלכה כב״ה שאמרו שאינה נוטלת כתובה.

ומ"ש והיום שאין שם מי סוטה וכו'. מתבאר שם פרק ראשון וכמו שאכתוב בסמוך:

כה

אמר לה בינו לבינה כו'. שם בפרק ראשון (דף ב':) אמר רבי חנינא מסורא לא לימא איניש לאיתתיה בזמן הזה לא תסתרי בהדי פלוני דילמא קי"ל כרבי יוסי בר (רבי) יהודה דאמר קנוי ע"פ עצמו ומתסרא וליכא האידנא מי סוטה למיבדקה וקא אסר לה עילויה איסורא דלעולם וסובר רבינו שכל שמעשיה גורמים לה ליאסר תצא בלא כתובה ודבר ברור הוא.

ומה שכתב שהוא אינו נאמן להפסידה כתובתה. גם זה פשוט אבל מה שכתב שהוא משביעה על זה כבר כתבתי למעלה בכיוצא בזה בדין השבועה:

מהדורה זמנית - הבהרה אוצר הספרים היהודי השיתופי עמל ליצור מהדורה מוגהת ומוערת של ספר זה, שתכלול גם הערות שיצטברו על שולי הגליון בידי הלומדים. כדי לאפשר כבר כעת ללומדי האוצר ליהנות מדברי התורה שהונגשו בידי נדיבי לב, הועלה הספר במהדורה זמנית בכפוף לרישיון המקור. מידע על רישיונות הספרים ניתן למצוא בדף אוצר:מהדורות הטקסט הזמני פורסם ברישיון התואם לפרסומו כאן. אך אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף