מחצית השקל/אורח חיים/תרנא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מחצית השקל ‏ אורח חיים תרנא

(א) כתב מ"א מבואר בסי' תקצ"ה. שם קאי לענין שופר מי שאינו בקי בתקיעות ולא בתפלת מוסף ולפניו שתי עיירות בא' תוקעין ואין בקיאים בתפלה. ובא' מתפללים ואין בקיאים בתקיעה ילך לעיר שתוקעים לפי שהתקיעה דאורייתא ותפלה דרבנן. ומיניה לענין לולב דיום א' הוי ג"כ דאורייתא. דדינו בזה כמו בשופר ויתר חלוקי דינים בזה ע"ש:

(ב) (ס"ק ב') סביב כו' ומיהו אפי' אגדו ללולב שלא במינו א"ח כו' דס"ד הא דכ' ויכול לאגדן במין אחר לא אתי לאשמועינן כ"א שאין בזה משום בל תוסיף. משום דקי"ל לולב א"צ אגר כ"א משום נוי לקיים מקרא זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות. וכיון שאינו מעיקר המצות אין לו חיבור לשאר ג' המינים של המצוה. ולכן אין בו משום בל תוסיף אבל מ"מ ס"ד דאית ביה משום חציצה וא"כ צריך להיות האגד למעלה מתפיסת היד. ובמקום שתופס הלולב בידו לא יהיה האגד. ואז ליכא חציצה. לכן קמ"ל מ"א דאפי' האגד תוך היד. כיון דהאגר בא לנאותו כנ"ל אין בו משום חציצה וכ"ה בגמ' דאמר רבה להני דקושרים ואוגדים הלולב שיניחו בית היד פנוי ויהיה האגד למעלה מתפיסת היד כ"ה דלא להוי חציצה ואמר רבה דאין בזה משום חציצה כיון דהאגד בא לנאותו. וקי"ל כרבה:

וה"ה אם אגדו להדס בלולב כו' קמ"ל אע"ג דכבר כתב מ"א אפי' אגדו ללולב במין אחר א"ח דהוי לנאותו. היינו דוקא כשאגד ללולב דהיינו שאגד כל ג' המינים יחד מיקרי לנאותה. אבל כשאגד להדס זה לא מיקרי לנאותה. וראיה לזה ממ"ש רמ"א ע"כ יזהר ליקח החוט כו' לכן קמ"ל מ"א דאם אגד להדס בלולב לא הוי חציצה דכל ג' המינים כחד דמי. ואע"ג דכ' בש"ע אם נשרו מהעלין תוך האגודה כו' אין לחוש. מ"מ איצטרך מ"א לאשמועינן דבריו דס"ד דוקא אם נשרו עלי לולב אין חוצצים בין לולב להדס וערבה כיון דהוא עלי לולב. ולמה יחוץ דמה לי אם הם דבוקים ללולב או נשרו מן הלולב. אבל אי אגד להדס בלולב והערבה סמוכה להדס (ולא עשה כמ"ש מ"א בס"ק ד' דאינו רק זהירות בעלמא) ס"ד דהלולב חוצץ בין ההדס להערבה קמ"ל דזה ל"מ חציצה דכל ג' מינים כחד מין חשיבי:

כ"מ בתו' שכ' בדף ל"ז ע"א בד"ה כ"ה דלא ליהוי חציצה כו' אהא דאמר רבה הנ"ל להאוגדים הלולב שיניחו מקום תפיסת היד פנוי בלי אגד כ"ה דלא יהיה האגד חוצץ בינו לבין היד ע"ז כ' התו' דרבה ס"ל מין במינו חוצץ כו' וכ' מהרש"א וז"ל מהך מלתא אין ראיה כו' דא"נ דמיירי שאגדו שלא במינו כו' אלא שהתו' סמכו דבריה' אדלקמן גבי לא לדוץ כו' דא"ל לרבה להדיא דמין במינו חוצץ כו' עכ"ל. וזה נראה למ"א דוחק. דא"כ הוי להתוס' לסמוך דבריהם על מימרא דלא לדוץ ולא אמימרא דהכא. לכן מפרש מ"א דברי התוס' דגם ממימרא דהכא דייקו התוס' שפיר דרבה ס"ל מב"מ חוצץ. מדסתם רבה דבריו להני שקושרים הלולב שיניחו פנוי מקום תפיסת היד ה"ל לפרש להם אם אוגדים הלולב שלא במינו דוקא אז צריכים להניח פנוי. אבל במינו אין בכך כלום דליכא חציצה אע"כ סבירא ליה לרבה דאפי' במינו חוצץ. ואכתי קשיא למ"א מנ"ל להתוס' דלמא לעולם רבה ס"ל מב"מ אינו חוצץ ואפ"ה הזהירם סתם שיניחו מקום תפיסת בית יד פנוי אפי' יאגדם במינו דהיינו דרך משל שיאגד ג' המינים בלולב אפ"ה הוי חציצה. ניהו דבאותו צד ששם הלולב אין האגודה חוצץ בין היד ללולב משום דהוי מב"מ. אבל כיון דהאגד סובב כל שלשה המינים. א"כ בצד השני ששם הערבה וההדס שם הלולב שאגד בו הוי מין בשאינו מינו עם הערבה וההדס ויהיה חציצה בין ההדס והערבה להיד. אע"כ ס"ל להתוס' דכל ג' מינים הללו כחד מין חשיבי לענין חציצה וא"ש:

(ג) [ס"ק ג] וכן נוהגים אפילו בחול ד"מ. וז"ל ד"מ וכן נוהגים אף בחול דלא כמשמעות דברי הטור לקמן דמשמע דוקא בי"ט דאסור לעשות קשר גמור יש לקשור כה"ג עכ"ל. ודעת הטור צ"ל דס' ל כמו לר' יודא דס"ל לולב צריך אגד בעינן שני קשרים זה ע"ג זה דלהוי קשר גמור כדאי' בש"ס ה"ה לדידן אע"ג דקי"ל לולב א"צ אגד. מ"מ כיון דלמצוה בעי אגד משום זה אלי ואנוהו בחול כיון דאפשר יש לעשות כמו לר' יודא דהיינו קשר גמור משום זה אלי ואנוהו. אבל המנהג אינו כן. כיון דלדידן אין הקשר כ"א למצוה משום נוי סגי בקשר כל דהוא הוי נוי:

(ד) (ס"ק ד) גבוה יותר והטעם ע"כ הקבלה ע' בלבוש:

ר"ל שהלבוש נתן טעם ע"פ הנגלה. וא' מהטעמים כיון דהדס מוזכר בקרא קודם לערבה יש לאגדו גבוה מהערבה. דיש ליתן חשיבות להדס כיון שהקדימו קרא לערבה. ויהיה החשיבות ע"י ההגבהה בקשירה:

(ה) (ס"ק ה) ג"ק נגד ג"א. והט"ז כתב דאם נקשור ג"ק ללולב לא יהיה אפשר לו לכסכס בשעת הנענוע לכן הרוצה לצאת ידי המרדכי שכ' לעשות ג"ק. יחשוב האגד שאגד לג' מינים יחד לקשר אחד. ויעשה בלולב עצמו שני קשרים ויהיה בצירוף ג"ק (ולענ"ד אפשר לדעתו אם יעשה בג' מינים שני קשרים זה למעלה מזה. די ללולב עצמו קשר א ) אבל בספר א"ר חולק. אלא דבעי' בלולב עצמו ג"ק. ודי אם טפח העליון של הלולב אין בו קשר אז ג"כ יוכל לכסכס. והביא ראיה ממהרי"ל ע"ש:

(ח) (ס"ק ח) יש ליטול כו' דומיא דתפלין. ר"ל דבתפלין כתיב וקשרתם לאות ע"י והיו לטוטפת בין עיניך ודרשינן מדכתיב וקשרתם לאות ע"י תחלה לכך צריך להניח תחלה של יד:

ומדכתיב והיו לטוטפת ב"ע דרשינן כל זמן שהן בין עיניך יהיו שתים. לכן כשחולצן צריך לחלוץ של ראש תחלה כמ"ש לעיל סימן כ"ה וסימן כ"ח. ולכן גם כאן כיון שהוזכר קרא אתרוג תחלה יש ליטול האתרוג תחלה כמו בתפלין של יד. ואח"ז אמרי' מסברא כמו בתפלין שמניח של יד תחלה. וכשחולצן חולץ של יד לבסוף. ה"ה בלולב. כיון שנוטל האתרוג תחלה כשמסירן יסיר של אתרוג לבסוף אע"ג דבלולב ליכא קרא לזה כמו בתפלין. ולכך לא יתננו לחברו בידו. לפי שהוא צריך להניח מידו תחלה הלולב וחבירו צריך ליטול תחלה האתרוג. לכן יניח הראשון הלולב ויניחנו ע"ג כלי או ע"ג קרקע. ואח"כ יניח שם גם האתרוג ואח"כ יקח חבירו מאותו מקום האחרוג ואח"כ הלולב. וכתב של"ה ליזהר בזה במקום שמוכרים העמידה אצל החזן בשעת ההלל:

וע' במ"א ס"ק י"ב מ"ש בזה:

(ט) (ס"ק ט) ואם היפך יצא משמע אפילו מי שאינו איטר כו'. לא מלשון הש"ע משמע כן אדרבא בש"ע משמע קצת להיפך דקאי דוקא על איטר כיון דלדעת הרב"י באיטר אזלינן בתר ימין דעלמא. לכן אף ע"ג דהמנהג דאזלינן בתר ימין דידיה מ"מ אם היפך יצא דסמכינן על דעת הרב"י. משא"כ מי שאינו איטר והיפך אפי' דיעבד לא יצא דאין מי לסמוך עניו. וכן פי' הט"ז דעת רמ"א אלא כוונת מ"א דבכל בו הובא בד"מ שממנו דין היפוך. שם מבואר דאפי' מי שאינו אטר אם היפך יצא:

אמרי' כשהפכו. אהא דתנן התם רבי יוסי אומר י"ט ראשון של חג שחל בשבת. ושכח והוציא לולב לר"ה פטור מפני שטעה בדבר מצוה. שרצה לקיים מצות לולב. וס"ל טעה בדבר מצוה פטור. ופריך הש"ס והא מדאגבהה נפיק וקיים מצות נטילת לולב וא"כ תו לא מיקרי טעה בדבר מצוה. ואמאי פטור. ומשני אביי דמיירי כשהפכו דעדיין לא יצא ידי מצוה. ופירש"י שהפכו שהפך העליון למטה ומקום האגד למעלה וכיון שנטלן שלא כדרך גדילתן לא יצא. אבל מ"א הביא בשם מ"ב בשם ר"ח שפי' הפכו שנטל הלולב בשמאל כו' וא"כ לשיטת מ"ב בשם ר"ח אם היפך ונטל אתרוג בימין ולולב בשמאל לא יצא. ולפירש"י אע"ג שפי' כשהפכו בענין אחר י"ל מ"מ לדינא מודה לדעת מ"ב בשם ר"ח. לכן עכ"פ אע"פ שבכלבו מבואר דיצא כנ"ל מ"מ לצאת גם לדעת מ"ב בשם ר"ח יטלנו שנית לולב בימין כו' בלי ברכה:

(י) (ס"ק י) לולב כו' אין לו בוהן כו' גבי מצורע ביום שמיני לטהרתו הזקיקו התורה להביא אשם ולוג שמן. וכתיב ולקח הכהן מדם האשם ונתן הכהן על תנוך אזן המטהר הימנית. ועל בהן ידו הימנית ועל בהן רגלו הימנית. וכן צריך ליתן מלוג השמן על ג' מקומות הללו. ואמרינן שם בסנהדרין דמצורע שאין לו בהן נותן על מקומו כו'. ובב"י בשם הרוקח הגרס' גידם שאין לו אלא יד נוטל כו' כצ' ל ולכן ס"ל להרב"י דתיבת אלא הוא ט"ס. כי אין לך הבנה ועפ"ז כ' בש"ע אדם שאין לו יד כו' והיינו לפי הגהת הרב"י דמיירי הרוקח שאין לו יד כלל. אבל ברוקח ד"ה הגירס' גידם שאין לו אלא יד אחד כו' וא"ש תיבת אלא דר"ל שאין לו יד שמאל. אלא יד ימין לבד. יטול לולב בימין כדינו ואתרוג בזרוע שמאל. וכ"כ ב"י בשם א"ח כו' ר"ל דהשתא דמיירי שי"ל יד א' למה הותר לו ליטול בזרוע. למה לא יקח הלולב וגם אתרוג באותה יד שיש לו ולכן הביא דברי הא"ח דס"ל דכה"ג לא יצא:

מדלא כתיב וכפות כמ"ש לעיל ס"ק ו' דמוחלפת השטה. ר"ל רשם בנזיר הובא המשנה הנ"ל דאין לו בהן בהיפך. דת"ק ס"ל נותנו על מקומו. ור"א ס"ל אין לו טהרה. אבל במשנה פרק י"ד דנגעים הגרס' כמו שהובא בסנהדרין וע"ש בתי"ט. וגם ס"ל כר"ח כו' ר"ל דהשתא תיקשי למה כתב ויותר טוב ממה שיקח הלולב ואח"כ האתרוג ולמה הוא יותר טוב אדרבה לכאורה עדיף טפי אם היה נוטל תחלה הלולב ואח"כ האתרוג שניהם באותה יד שיש לו. דהא השתא דנוטלו בזרוע. ניהו דס"ל לרוקח דהגירס' שהובאה בנזיר עיקר. דת"ק ס"ל דנותן על מקומו וקי"ל כותי' מ"מ הדין תליא בחילוף הגרסאות. ולפי הגירס' בסנהדרין דת"ק ס"ל אין לו טהרה א"כ ה"ה הכא אם נטלן בזרוע לא יצא. וא"כ הלא עדיף טפי ליטלן בזה אחר זה באותה יד שיש לו. דיוצא אליביה דכ"ע. ועז"כ דס"ל כר"ת כו' וא"כ בזה אחד זה ודאי לא יצא. אבל כשנוטל בזרוע דיוצא לפי הגירסא שבנזיר דנראה לרוקח כנ"ל:

אבל לרמב"ם כו' דפסק דאין לו בהן אין לו טהרה דיוצא בזה דלא קי"ל כר"ת:

ואפשר דהכ' כו' ר"ל ניהו לפי דברי הרוקח שדימה דין דהכא למי שאין לו בהן תליא אי קי"ל התם דיש לו טהרה או לא. אבל אפשר לומר דהכא אינו דומה למי שאין לו בהן ואפי' הרמב"ם מודה דשרי ליטלו בזרוע דדוקא במצורע דכתיב ונתן על בהן. ולכן פליגי אי בעינן קרא כדכתיב דוקא דהיינו על בהן וכמבואר שם בסנהדרין. אבל הכא דכתיב ולקחתם ולא כתיב ולקחתם ביד. לכן אין היד מעכב. ואם אין לו יד יטול בזרוע:

גבי חליצה. דאמרינן גדמת חולצת בשיניה ומסיק הטעם דמי כתיב וחלצה בידה וחלצה כתיב סתם. ולכן אפי' אין לה יד חולצת בשן:

(יא) (ס"ק יא) קודם כו' עסי' כ"ה דבתפלין מברך אחר הנחתן קודם ההידוק משום דצריך לברך עובר לעשייתן דהיינו קודם ההידוק אבל לא קודם הנחתן דה"ל עובר דעובר. דצריך עכ"פ להתחיל קצת במצוה קודם הברכה וה"ה הכא. עמ"ש סי' קס"ו סעיף ח' דאם שכח ואכל בלי ברכת המוציא יברך המוציא על מה שיאכל מכאן ולהבא:

(יב) (סקי"ב) עד כו' כמ"ש סי' ס' ס"ד אע"ג דקי"ל דמצוה דאורייתא צריכה כונה. מ"מ יש פוסקים דאפי' במצוה דאורייתא א"צ כונה ע"ש. ואע"ג דאכתי אפשר שיתכוין בפי' שלא לצאת. דכה"ג לכ"ע לא יצא וכ"כ הט"ז. ומ"ש הט"ז כיון שאין בו מעשה חיישינן שמא ישכח ע"ש מ"מ המ"א ע"כ לא ס"ל הכי. דאם כן המ"ל בקיצוד דגם אין לסמוך שלא יתכוין לצאת דיש לחוש שמא ישכח ויתכוין לצאת. אף שיש לחלק. דדוקא זה חיישינן שישכח לכוין שלא לצאת ויקחנו סתם. אבל לחוש שישכח ויתכוין לצאת זה לא חיישינן אבל יותר נכון כמ"ש הב"ח דגם בזה יש דיעות חלוקות הובא בהרב"י בס"ס קפ"ט דכתבו הרשב"א והרא"ה דאפי' עומד וצוח שאינו רוצה לצאת. מ"מ יצא ע"ש. ודע דמיום א' ואילד דהוי לולב דרבנן. ודאי לא מהני תקנת ש"ג דבררבנן כ' מ"א בסי' ס' בשם רדב"ז קי"ל מצות א"צ כונה ע"ש. ומיהו נ"ל שיקח כו' ונמצא יוצא ידי שניהם ר"ל כיון דתקנת ש"ג כבר דחה דלא יצא לכ"ע דהא איכא למ"ד מצות א"צ כונה:

ואין שיור כ"א התקנה שכתב בש"ע או שיטול הלולב לבדו ויברך קודם נטילת האתרוג. או יטול גם האתרוג אלא שיהפוך האתרוג והם דברי הרא"ש וע"ז הקשה הב"ח דהא הרא"ש כתב הטעם דבזה הוי עובר לעשייתן דקי"ל ד' מינים מעכבים זא"ז. א"כ אי מברך קודם נטילת האתרוג לא יצא. וכן אם מהפך האתרוג הוי שלא כדרך גדילתו לא יצא ידי אתרוג וא"כ גם ידי לולב לא יצא דהא ד' מינים מעכבים זה א"ז. ע"ז הקשה הב"ח דהא הרא"ש ס"ל הא דמעכבים זא"ז דוקא כשחסר לו א' מד' מינים. אבל כשכל ד' מינים לפניו אע"ג שנטלן זה אח"ז יצא והכי קי"ל בסעיף י"ב א"כ מאי מהני שנוטל לולב לבד תחלה או בהפיכת האתרוג מ"מ יצא ידי לולב ולא הוי הברכה על הלולב עובד לעשייתו ע"ש. לכן כ' מ"א תקנה אחרת והיינו שיקח הלולב והאתרוג ביד א' דכה"ג כתב הרב"י בשם הא"ח דלא יצא וכמ"ש מ"א ס"ק יו"ד (אלא שהט"ז בס"ק י"ד חלק עליו ע"ש) אלא שאם יטול שניהם ביד ימין ויברך ואח"כ יקח האתרוג בשמאל. נמצא נטל הלולב תחלה והא צריך ליטול האתרוג תחלה וכמ"ש מ"א בס"ק ח' ולכן כתב מ"א שיטול הלולב ואתרוג בשמאל ויברך. ואח"כ יטול הלולב בימין נמצא נטל האתרוג תחלה. וגם הוי עובר לעשייתן לכ"ע. וגם אם יעשה בדרך זה אם יקחנו מחברו א"צ שחברו יניחנו תחלה ע"ג כלי או קרקע כמ"ש בס"ק ח' בשם של"ה. אלא חברו נותן לו תחלה הלולב כדינו אלא שמקבלו בשמאל. אח"כ יטול גם האתרוג בשמאלו:

וע' בשל"ה. הוא מ"ש מ"א בשמו בס"ק ח':

(טו) (ס"ק טו) הלולב כו'. ב"י בפי' התוס. ר"ל ד' ל"ז שהוזכר שם בש"ס דין עשה בית יד ונתן בו הלולב דכ' המחבר שם דברי רבא הם דיצא דלקיח' ע"י ד"א שמה לקיחה. כ' התוס' סוף ד"ה דבעינ' כו' וז"ל ולולב שהוציא בכלי סוף פרקין (ר"ל אהא דפריך הש"ס על ר' יוסי שהובא לעיל ס"ק ט' והא מדאגבהה נפיק ביה ומשני רבא כגון שהוציאו בכלי ופריך הש"ס והאמר רבה לקיחה ע"י ד"א שמה לקיחה. ומשני ה"מ דרך כבוד אבל דרך בזיון לא). לא בשאחזו בדופני הכלי אלא מניח ידו תחת שוליו. או שאחזו בבית יד של כלי עכ"ל התו'. ופי' הב"י דברי התוס' וז"ל הרב"י לא באוחז בדופני כלי מיירי. דא"כ הוי ממעטי' ליה בגמרא משום חציצה (וא"כ מאי פריך והאמ' רבא לקיחה ע"י ד"א שמה לקיחה. הא מ"מ לא יצא משום חציצה) אלא במניח ידו תחת שולי הכלי. או אוחז בבית יד של כלי דליכא משום חציצה. אלא משום דלא הוי לקיחה תמה. ואפי' לרבא משום דדרך בזיון הוא. והלכך כל בכלי בין אוחז בדופני הכלי בין מניח ידו תחת שוליו לא יצא. אוחז בדופני הכלי אף משום חציצה. ומניח ידו תחת שוליו משום לקיחה תמה עכ"ל הרב"י:

וצ"ל מ"ש כו' בקנה חלול ואחזו. ר"ל אחזו ללולב שהלולב מגיע עד סוף הקנה. דאי אינו אוחז ללולב רק הקנה. כגון שהקנה בסופו ריקם ואין בו הלולב הא כה"ג מוזכר ריש הסעיף דאין בו משום חציצה. וכמו שביאר מ"א בש"ק י"ד. וע' בב"ח שפי' בע"א. והגיה בדברי התוס' וכצ"ל. לא בשאחז בדופני הכלי או בשאחזו בבית יד של כלי אלא מניח ידו תחת שוליו. ור"ל דבהני תרתי גווני באוחז בדופני הכלי או בבית יד ודאי דיצא דזה לא הוי חציצה. וגם אינו דרך בזיון. אלא מיירי במניח ידיו תחת שוליו דיש בו משום בזיון. וכ' דגם לפי גירסתינו בתוס' יש לפרש כן ברוחק עכת"ד. וכמעט בדרך זה דרך הט"ז ע"ש. ול"נ כפי' הב"י מדנקט שאחזו בדופני הכלי ולא נקט שאחז בדופני הכלי כצ"ל. ור"ל לפי פי' הב"ח דמפרש אם אחז בדופני הכלי שיצא. ע"כ לא מיירי כה"ג שכתב מ"א שתחב הלולב בקנה ומגיע הלולב עד סוף הקנה ואחזו נמצא דהלולב ג"כ בידו. דא"כ הוי ודאי חציצה. א"ו דס"ל לפרש שאוחז בדופני הכלי לבד ואין הלולב בידו כ"א חוץ לידו דכה"ג לא הוי חציצה. א"כ קשיא לשון התוס' דהל"ל שאחז בדופני הכלי (ולא הל"ל שאחזו) כיון דקאי האחיזה על הכלי לבד. משא"כ לפי' הרב"י דמיירי שאחז גם הלולב בידו. א"ש לשון שאחזו. דקאי על הלולב.

(טז) (ס"ק טז) י"א כו' כ' בלשון י"א כו' וא"כ ל' י"א לא קאי על שני הדינים רק על דין האחרון לבד.

(יז) (ס"ק יז) להסיר כו' קודם נטילה כו' ע"ל סי' כ"ה במ"א ס"ק ל' וס"ק ל"א:

(יח) (ס"ק יח) ואין כל כו' דהא בגמ' בעי למימר כו' הובא לעיל בס"ק ב' דרבה אמר לאנשים שאוגדים הלולב שיניחו הבית יד פנוי ויהיה האגד למעלה מתפיסת יד הנוטל את הלולב כ"ה דלא להוי חציצ'. ורבא חולק כיון דהוי לנאותו לא הוי חציצה וקי"ל כרבא מיהו אי לא הוי לנאותו מודה רבא דהוי חציצה אע"ג דהאגד אינו מכסה כל היד:

ול"נ דס"ל להאגודה כו' ר"ל כסברת הר"ן. שהביא מ"א בס"ק ט"ז אך במקצתו ס"ל כהר"ן. דהיכי דמקצת היד מכוסה ואותו מקצת שהוא על גב יד בטל ליה לגבי יד. וכדס"ל להר"ן בה"ג אפי' כל היד מכוסה שפיר דמי. ס"ל להאגודה דוקא כשרק מקצת היד מכוסה. משא"כ הש"ס דמיירי מאגד של הלולב כה"ג אפי' מקצת חוצץ בין הלולב ליד:

(יט) (ס"ק יט) בסעה כו' וכ"מ ממ"ש סימן תרנ"ז שקטן היודע לנענע כדינו אביו קונה לו לולב לחנכו. משמע דסגי ביודע לנענע אף שאינו יודע לקרות הלל. משמע דבשעת ברכה מנענע כדינו. דהא מיירי בקטן שא"י לקרות הלל אפ"ה התנה שהקטן יודע לנענע כדינו. (וקצת יש לדחות משמעות זה. דוקא בקטן כיון שאינו יכול לקרות הלל לא ינענע בשעת הלל לכן צריך לנענע בשעת ברכה. ולא ינענע בשעה שאומר השם. דבאמירת השם צריך כוונה יתירה. וע"י הנענוע יטריך ואינו יכול לכוין כ"כ כ"ה בלבוש.

(כ) ס"ק כ וההולכה כו' ובד"מ משמע כו' וחולק על הרב"י וס"ל דאינן חולקים:

ובתשובת רש"ל סי' פג כתב והמחמיר כו' דס"ל דלדעת הפוסקים סגי בג' הולכות וג' הבאות. ולדעת הרמב"ם סגי בהולכה א' והבאה א'. אלא דס"ל באותו הולכה גדולה צריך לעשות שם ג' הולכות והבאות קטנות והן הן הנענועים. וכן אחר ההבאה אצלו. צריך לעשות במקומו ג' הולכות והבאות קטנות לכן כ' רש"ל שדי אם יעשה הולכה א' גדולה ויעשה שם ג' הולכות והבאות קטנות:

וכן אחר ההבאה אצלו יעשה שם במקומו ג' הולכות והבאות קטנות. ואח"ז יעשה שני הולכות גדולות והבאות גדולות ובאלו שני הולכות והבאות גדולות א"צ להולכות והבאות קטנות. ויצא לכ"ע ממ"נ דלהרמב"ם דמצריך הולכו' והבאות קטנות הא לדידיה סגי בהולכה א' והבאה א' גדולה הראשונה ולשאר פוסקים דצריך ג' הולכות והבאות גדולות. הא לדידהו אינו צריך הולכות והבאות קטנות כלל:

ודעת הב"ח שדי ולכאור' הוא כדעת רמ"א:

(כא) (ס"ק כא) דרך ימין ע' בלבוש:

ובספר ימין ה' רוממה כצ"ל דכ' להיפך מזרח צפון מערב דרום. וזה מיקרי דרך ימין הובא גם בט"ז ועסי' קכ"ח במ"א ס"ק כ"ה:

וע"ק דגם במקיף דרך ימין ה"ל לשאלו כו' ר"ל את"ל דבמקיף דרך שמאל. אע"ג שאפשר משום שהוא איטר מקיף דרך שמאל. מ"מ מספקא שואלים אותו שמא מטעם שאירע בו דבר. אם כן דמספקא שואלים א"כ גם במקיף דרך ימין ה"ל לשואלו מספק. דשמא הוא איטר וראוי להקיף דרך שמאל. והשתא אירע בו דבר וצריך להקיף דרך ימין דזה הוי שינוי אצלו. ודע דמ"ש רמ"א דיש מדקדקים שלא להפוך הלולב כשמנענעים למטה. כדי שיהיו דרך גדילתן. כתב בד"מ א"כ כשמנענעים לכל ד' רוחות. ע"כ צריכים להטות הלולב לאותו רוח נמי לדידהו לא הוי דרך גדילתן ותי' כשמנענע לרוח א' אינו מהפכו בענין שיהיה ראש הלולב למטה כ"א שנוטה לצדדים כה"ג הוי דרך גדילתן דלפעמים גם באילן הענפים נוטי' כך. משא"כ כשמנענע למטה. אם יהפכו לגמרי שיהיה ראש הלולב למטה. כעין זה ודאי לא הוי דרך גדילתן עכת"ד. ולפ"ז כשמהפך האתרוג קודם הברכה כדי שיברך עובר לעשייתן. כמ"ש סעיף ה' אם לא היפך שיהיה עוקץ של אתרוג למעלה אלא לצדדים לא מיקרי היפך לדעת ד"מ הנ"ל. אבל בס' א"ר כ' שגם זה מיקרי היפך וקצת משמע כדבריו מדברי מ"א ס"ק ז'. ועמ"ש לעיל:

(כג) (ס"ק כג) בין ביום כו' ורש"ל כו' קודם הלל. אבל לא יברך על הלולב ובט"ז ס"ק ט"ו יש ט"ס בהעתקתו לדברי מהרש"ל אלו:

(כה) (ס"ק כה) ואם סח כו' מזה הלשון כו' מדכתבו בשם ר"ש. משום דחדא מצוה וה"ל כמי שבירך המוציא שקאי הברכה על כל מה שאוכל באותה סעודה ואפ"ה רשאי לשוח תוך הסעודה כיון שסמוך לברכת המוציא טעם בלי הפסק והתחיל כבר. ה"ה בחדא מצוה כיון שהתחיל במצוה אף אם הפסיק אח"ז בשיחה לא הוי הפסק ושאני גבי שח בין תפלה של יד לתפלין של ראש דהוי הפסק דשני מצות הן:

מברך על כאו"א דדוקא אם נטלן כלם בבת א' סגי להו בברכה א':

כתב בא"ח כו' וצ"ע דבסי' תרע"ב כתב בשם א"ח כו' הובא דבריו במ"א ר"ס תרפ"ו דס"ל צ"ל על כ"א בפ"ע. ר"ל אם אינו נוטלן בבת אחת כמו שכתב לפני זה משא"כ בנ"ח:

אבל לדידן א"צ לברך. והיינו בנדון הנ"ל שלא היה בו כלל ערבה. אבל אם היה בו ערבה. אבל אח"כ ראה שהערבה פסולה כגון נשרו רוב עליו וכדומה אפשר לענ"ד שצריך לברך. לפמ"ש סי' ר"ו סעיף ז' אם נטל פרי ובירך עלי' ולא היה דעתו לאכול יותר ונפל הפירי מידו ונמאס אם רוצה לאכול אחרים צריך לברך. והכא נמי כשבירך היה דעתו רק על ערבה שבלולב. וכיון שהיא פסולה ולוקח ערבה אחרת שלא היה דעתו עלי' בשעת ברכה כ"א על ערבה שבלולב ראוי לברך שנית. ואע"ג שאינו דומה ממש להאי דסי' ר"ו הנ"ל בנפל הפרי מידו. דשם היתה הפרי ראוי בשעת ברכה אלא שאח"ז נמאסת ע"י הנפילה משא"כ הכא דאפי' בשעת ברכה היתה פסולה מ"מ יש לדמותו למ"ש בסי' ר"ט סעיף ב' בהגה ובמ"א שס ס"ק ח' דאם בירך על הכוס בפה"ג והיה סבר שהוא יין ונמצא מים אם לא היה דעתו לשתות יותר צריך לברך וצל"ע כעת.

(כז) (ס"ק כז) משום כו' אבל לדידן דצריכים כוונה כמ"ש סי' ס"ד כו' דלעבור על בל תוסיף ולצאת דין א' להם ואם לצאת בעי כונה ה"ה דלעבור בעי כונה וה"ה אם לא בעי כונה לצאת ולעבור שוין וכדאי' ר"פ יו"ד דערובין:

דהאי לחודא כו' דבסנהדרין דף פ"ח ע"ב אמרי' דאינו נעשה זקן ממרא עד שיורה בדבר שעיקרו מן התורה ופירושו מדברי סופרים ויש בו להוסיף ואם הוסיף גורע ואין לנו אלא תפלין כו' ופריך והאיכא לולב דיש בו כל תנאים הללו. ומשני אי ס"ל לולב א"צ אגד האי לחודא קאי והאי לחודא קאי אם כו' ופי' התו' כיון דהאי לחודיה קאי אם הוסיף מין אחר ניהו דעבר על בל תוסיף אבל אם הוסיף גורע ליכא דלא גרע המצוה בכך ויצא ידי המצוה. אע"ג שעבר על ב"ת. משא"כ בתפלין אם עשה ה' בתים לא יצא ידי מצוה. אבל המ"מ והר"ן פי כיון דהאי לחודיה קאי אפי' על בל תוסיף לא עבר. ואפשר שזה דעת הטור והרב"י. ר"ל מדלא כתבו ועובר על בל תוסיף אלא כתבו משום בל תוסיף וכ"ה הלשון בטור משמע דלדידן לא עבר על ב"ת. רק יש בו משום מראית עין:

ומ"ש הטור אם נוטלו לשם מצוה כו' ר"ל דהשתא ל"ל כנ"ל דלדידן בעי כונה כיון דקי"ל מצות צריכות כונה דהא השתא לא איירי כ"א באיסור מראית עין ובזה לא יועיל במה שאינו מתכוין דאכתי איכא מראית העין דמי יודע מה שבלבו אם למצוה או לא. לכן כ' מ"א דכונות הטור ליישב קושית התו'. ור"ל מ"ש אם נטלו לשם מצוה. אין כוונת הטור שמתכוין למצוה. אלא ר"ל שיש לדון אותו שנוטלו לשם מצוה בהא איכא מראית העין. לאפוקי אם אגדו שלא במינו ליכא משום מראית העין. דהא נראה דעשאו לשם נוי. ולא לשם מצוה. דהאגד אינו אלא משום נוי:

דאינו נוטלו דרך גדילתו. ר"ל דוקא אם לולב צריך אגד הוי בל תוסיף אם אגדו במין אחר אע"ג דהוי שלא כדרך גדילתו כיון דצריך אגד וכל אגד הוי שלא כדרך גדילתו. א"כ מצות אגד צ"ל שלא יהא דרך גדילתו לכן אם אגדו במין אחר אע"ג דהוי שלא כדרך גדילתו עובר משום ב"ת דהוסיף כעין שהוא המצוה:

(כח) (ס"ק כח) מלולב כו' וצ"ע כו' ב"ה(ד"מ כצ"ל) ועי' סי' של"א שם הסכים מ"א לדינא עם הירוש' וכ' דוקא בדברים המוקצים מחמת שהקצם מדעתו אמרי' אם היה דעתו עליהן ב"ה כגון גרוגרות וצמוקים דכל זמן שהן לחים הם ראוי' וכשמתחילים להתייבש מסריחים ואינן ראוים וכשנתייבשו לגמרי שוב ראוים כה"ג אי היו ב"ה לחין והיה דעתו עליהן וכשהתחילו להתייבש ולא היו ראוים אם אחר כך נתייבשו לגמרי שריין ואין בהם משום מוקצה כיון דב"ה היו ראוים אף ע"ג שאח"ז בתחלת יבשותן לא היו ראוים מכל מקום מותרים דאין מוקצה לחצי שבת כיון דב"ה היה דעתו עליהן וגם עתה הן ראוים משא"כ דבר המוקצה מצד חסרון כיס. כגון אזמל של מילה אם צריך לו למול בו תינוק בשבת ניהו דכ"ז שלא מל לאו מוקצה דצריך לו למול אבל כשכבר מל שוב חוזר לאסורו דהוי מוקצה מ' חסרון כיס כי גם ביה"ש היה מוקצה מח"כ אלא שהיה דעתו למול בו כי לכך נעשה מתחלה ודומה לפירות שהתחילו להתיבש ועיי"ז נסרחו ועדיין לא נתיבשו לגמרי אע"ג דב"ה היו ראוים והיה דעתו עליהן מ"מ עכשיו שאין ראוי' הוי מוקצה וה"ה במוקצה מ' חסרון כיס כיון שמל חוזר למוקצ' מ' ח"כ ודומה לזה נדון דהכא:

מעבר לתחילת הדף · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.