משנה ברורה/אורח חיים/תרנא
א (א) שיטול. ביו"ט ראשון יותר טוב לילך למקום שיש בו לולב מלילך למקום שמתפללין דלולב ביום א' היא דאורייתא ותפלה דרבנן ואפילו לולב ספק אם ישיג שם ולתפלה ודאי ילך ביום א' למקום שיש בו לולב וביו"ט ב' ילך למקום שודאי מתפללין [פמ"ג]:
(ב) כל אחד. ולא שאחד יטול בשביל כולם (א) דכתיב ולקחתם לשון רבים ולא לקחת להורות שהחיוב על הרבים ולא מיבעי ביו"ט ראשון ואפילו בשאר ימים בעינן לקיחה לכל אחד [ולא כמו שצוה אחד במעשה שלא היה בבהכ"נ אלא אתרוג אחד שיקח הש"ץ עבור כולם והם ישמעו הברכה ויענו אמן] [תשובת ח"ס חאו"ח סי' קפ"ב]:
(ג) ושתי ערבות. ואם נטל בד אחד של ערבה (ב) צריך לחזור וליטול ולברך:
(ד) וג' הדסים. ואפילו שלשתן (ג) קטומים שנקטמו ראשן ופחות משלשה לא מהני אפילו לא היה קטומים:
(ה) ובמקום הדחק. לכאורה היינו כשאין משיג אצל אחרים אבל אם משיג אצל אחרים יקח משל אחרים, ובבכורי יעקב מצדד קצת להקל בזה, ונ"ל דאין להקל בזה כ"א בשאר ימים (ד) ולא ביום ראשון:
(ו) סגי ליה בחד דלא קטום. ועיין בשע"ת בשם תשובת דבר שמואל שמצדד דצריך ליטלו בלא ברכה אכן מפמ"ג ומישועת יעקב (כאן) משמע דיוכל לברך. והנה המ"א (כאן) הביא בשם הרמב"ן דדעתו דאפילו בחד וקטום יוצא וכתב המ"א דכדאי הוא לסמוך עליו בשעת הדחק והנה בזה (ה) בודאי יטלו בלא ברכה דבזה גם דעת ישועת יעקב שלא לברך:
(ז) ומצוה לאגדם וכו'. דאף דקי"ל דאין מחוייב לאגדם (ו) עכ"פ מצוה יש בזה משום זה אלי ואנוהו:
(ח) בקשר גמור. ולא בעניבה דאין זה קשר הנאסר בשבת ויו"ט ולא מקרי אגד ועיין בתשובת אגורה באהלך שמצדד דמה שנוהגין העולם שלא לעשות קשר אלא עושין מן עלי לולב כמין בית יד ותוחבין הלולב בו ג"ז בכלל קשר ע"ש:
(ט) במין אחר. ולית ביה משום בל תוסיף דכיון דאין חובה לאגדו האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי ומשום חציצה נמי ליכא (ז) אף שהקשר מפסיק בין ידו להלולב דכל לנאותו אינו חוצץ (ח) ואפילו אם הקשר היה בדבר שאינו מינו:
(י) החוט שרגיל להיות סביב ההדס. פי' שרגילין לקנות בדי ההדס מהעכו"ם אגודה אגודה וקאמר שצריך להסיר החוט משם דזה החוט הוא שלא במינו ואינו לנאותו (ט) אבל אם כרך בדי ההדס בלולב שרי ולא הוי חציצה דזה מקרי לנאותו [לב"ש] ומחצית השקל כתב הטעם דלהכי שרי דכל ג' מינים כחד חשיבי:
(יא) יש מי שכתבו וכו'. איו"ט (י) קאי דהשו"ע הביא ההיתר של עניבה והרמ"א בשם הטור מביא ההיתר דכריכה. אך מה דסיים הרמ"א וכן נוהגין ופי' המ"א אף בחול צ"ע דאף דבמרדכי נזכר ההיתר דכריכה אף בחול אבל לא באופן זה אלא שמתחלה קושר פ"א ואח"כ כורך וכו' ומתוך כך הוא כאלו קושר ב' קשרים זה ע"ג זה אבל בלא קשירה לא עדיף מעניבה אח"כ מצאתי שגם הגר"א מתמה ע"ז וע"כ נראה לפי מה שמבואר לקמיה דהמנהג לעשות ג' קשרים הקשר התחתון מה שמאגד הג' מינים ביחד יעשה בקשירה מקודם:
(יב) גבוה יותר. והטעם ע"פ הקבלה עיין בלבוש. ההדס צריך (יא) לקשרו בימין הלולב והערבה משמאלו [מ"מ] וכן נוהגין ואיטר יד דימין דידיה הוא שמאל דעלמא מצדד הפמ"ג דלא אזלינן בתר דידיה כ"א בתר דעלמא ועיין בבכורי יעקב:
(יג) כל ג' מינים בידו. דאע"ג דלקיחה ע"י ד"א שמה לקיחה כדלקמיה בס"ז (יב) מ"מ לכתחלה במקום דאפשר לא עבדינן:
(יד) ג' קשרים. כנגד (יג) ג' אבות. ונראה דהקשרים של מטה דהיינו מה שקושר כל הג' מינים ביחד משום נוי הוא נחשב לאחד ויעשה למעלה עוד שנים אם אפשר לו [ט"ז] ובא"ר משמע ג' קשרים בלולב עצמו לבד הקשר הד' שאוגד הג' מינים יחד (יד) ואם לא נאגד אלא אגד אחת כשר. כתבו האחרונים דצריך לעשות בענין שיכול לכסכס היטב בהעלין (טו) וע"כ צריך להיות טפח למעלה פתוח ולא מקושר:
ב (טו) הימנית. משום דהני תלתא מצוה והאתרוג חדא. ואפילו בירך עליו כבר ואח"כ נוטלו פעם שני כגון בשעת אמירת הושענות צריך ליטלו בימין. ואם נטל שניהם בידו אחת כתב בא"ח דלא יצא ודעת הט"ז דיצא (טז) כיון שלא היה האתרוג עמהם באגודה אחת ועיין במטה יהודא שחולק עליו ודעתו כהא"ח ולענין הלכה יש להחמיר בשל תורה וצריך לחזור וליטלו בלא ברכה:
(טז) ראשיהם למעלה וכו'. דבעינן שיטלן (יז) דרך גדילתן באילן ואם היפך (יח) אפילו בדיעבד לא יצא ומטעם זה כתב מהרי"ל שאותן הלוקחים הדסים יבשים הבאים מאיטליא יתירום ויראו שמונחים כדרך גדילתן דלפעמים מונחים ראשו של זה בצד עיקרו של זה וכתב במטה משה (יט) דגם כשנוטלין ראשיהן מן הצד הוי שלא כדרך גדילתן:
(יז) ועיקריהם למטה. ואע"ג דאתרוג כשהוא תלוי באילן עוקצו למעלה מ"מ מקרי (כ) דרך גדילתו עוקצו למטה אלא שהפירות מכבידין אותו:
ג (יח) דבתר ימין ושמאל דעלמא וכו'. דדוקא (כא) תפילין שהוא דאורייתא איטר אזיל בתר ימין דידיה אבל לולב דנטילתו בימין הוא דרבנן משום חשיבותא בעלמא דיש בה תלתא מצות איטר הוא ככל אדם וטעם הי"א דסבר דאזלינן בתר דידיה כמו בתפילין:
(יט) ואם היפך יצא. היינו בין איטר (כב) ובין מי שאינו איטר אם היפך ונטל לולב בשמאלו ואתרוג בימינו יצא ויש מחמירין בזה (כג) וע"כ טוב לחזור וליטלו בלא ברכה:
(כ) ושולט בשתי ידיו. ר"ל שעושה כל המלאכות בשניהם שוה בשוה (כד) אבל אם נקל לו לעשות בשמאל אף שיכול לעשות אותם גם בימין זה לא מקרי שולט בשתי ידיו:
ד (כא) שאין לו יד. ר"ל שאין לו ידים (כה) כלל נוטל הלולב בזרועו של ימין וכן האתרוג בזרוע שמאל דמי כתיב ולקחתם ביד:
(כב) בזרועו. היינו בית השחי ואם יש קנה נוטל במרפיקו דזה נמי לקיחה מיקרי אבל אין לו זרוע כלל אין ליטול בפה דזה לאו לקיחה היא כלל [פמ"ג] ובבכורי יעקב חולק עליו ע"ש:
(כג) וכן האתרוג. ואם יש לו יד אחד (כו) יטול הלולב באותו יד אפילו היא שמאל נחשבת אצלו ימין והאתרוג בזרוע שכנגדו ואם א"א לו ליטול האתרוג בזרוע יטול שניהם בידו בזה אחר זה ויוצא בזה כדלקמן סי"ב:
ה (כד) קודם שיטול האתרוג. מטעם דאין לברך (כז) קודם שיטלנו להלולב דלא מסתבר לברך בעוד שהלולב מונח בכלי וכן אין לברך אחר שנטל כל הארבעה מינים דבעינן עובר לעשייתן הלכך מברך קודם שיטול האתרוג דזהו עובר לעשייתן שמעכבין זה את זה (כח) דהיינו שאם חסר לו איזה מן המינין לכו"ע לא יצא הלכך מקרי עובר לעשייתן:
(כה) או יהפוך האתרוג. העוקץ למעלה דאינו יוצא בזה דבעינן דרך גדילתן וכדלעיל בסעיף ב' ולאחר הברכה יהפוך העוקץ למטה כדרך גדילתן ויוצא בזה ועיין בב"י דיש עוד עצה שיהיה קודם לעשייתן דהיינו (כט) שיכוין שלא לצאת בהמצוה עד שיטול כולם בידו ועיין בביאור הגר"א שכתב דזה העצה (ל) היא היותר מובחרת שבכולן:
(כו) עד שיברך. ואם שכח לברך קודם לקיחה (לא) מברך אחר כך (לב) דהא גם הנענוע הוא מן המצוה:
(כז) ויברך מעומד. ונטילתו (לג) תהיה ג"כ מעומד ובדיעבד אם עשה הברכה וגם המצוה מיושב (לד) יצא:
(כח) כמה פעמים. להידור מצוה כמנהג אנשי ירושלים כדאיתא בגמרא (דף מ"א ע"ב):
ו (כט) אלא בשעת נטילתו. אע"ג (לה) דמן הדין היה ראוי לברך שהחיינו תיכף בשעת עשיית הלולב (דהיינו בשעה שאוגדו) מ"מ אנן נהגינן להניח הברכה (לו) לכתחלה עד שעת נטילה. ועיין בחיי אדם שכתב דאם לא בירך שהחיינו ביום א' יוכל לברך אפילו ביום ז' כשנוטל הלולב:
ז (ל) בית יד. כגון שכל הלולב חוץ מידו ואוחז בבית יד הבולט הנעשה מן הסודר לא הוי חציצה כיון שאין אוחז הלולב בידו [מ"א] ודעת הא"ר הוא דבית יד הוא לנאותו וע"כ אף שאוחז להלולב בידו ג"כ דרך בית יד שפיר דמי ולא הוי חציצה אם לא שנעשה באופן שאינו מהודר וכן הסכים בדרישה דתלוי באופן עשייתו ע"ש:
(לא) בכלי ונטלו וכו'. ואפילו הוא של כסף דלא הוי דרך כבוד כשאוחזו בכלי ולא שמה לקיחה והסכימו כמה (לז) אחרונים דבכלי יש להחמיר בכל ענין בין שאוחזו (לח) בדופני הכלי או מניח ידיו (לט) תחת שוליו או אוחז בבית יד של הכלי:
(לב) עליו סודר וכו'. מטעם (מ) חציצה ודעת הר"ן משום דלא הוי לקיחה תמה:
(לג) או שכרך סודר. וה"ה אם לבש בתי ידים על ידיו ומה שכתב המחבר דין זה בלשון י"א משום דעת (מא) הר"ן דס"ל דיצא דבטל לגבי היד אבל בכרך סודר על הלולב גם לדעת הר"ן לא יצא דלא הוי לקיחה תמה [מ"א] וע"כ אם נטלו (מב) יחזור ויטלנו בלא ברכה:
(לד) ונהגו וכו'. ובשם האר"י כתבו (מג) שיברך תחלה בסוכה על הלולב ואח"כ יעשה שאר הנענועים בביהכ"נ:
(לה) להסיר וכו'. היינו שיקפלם אחורי אצבעו וי"א שיחלוץ התפילין לגמרי קודם נטילת לולב [ממ"א]:
(לו) אבל מדינא אין לחוש וכו'. וכמה אחרונים (מד) כתבו דאף מדינא יש הקפדה ע"ז משום חציצה אף שאין כל היד מכוסה בהן (מה) וע"כ אם נטל בעוד שלא הסיר התפילין מן ידיו או הטבעות יחזור ויטלנו בלא ברכה:
ח (לז) בשעה שמברך. אפילו נוטל שלא בשעת ההלל (מו) מנענע לכל הרוחות ואע"פ שיחזור ויטלנו בשעת ההלל (מז) ויחלק הנענועים בהודו לד' כי טוב קצת וקצת בכל"ח וכן באנא (מח) ולא ינענע בשעה שאומר השם וא"כ בהודו יעשה בכל תיבה נענוע אחת ובאנא בכל תיבה שתי נענועים. ובכל הנענועים יביא סוף הלולב נגד החזה [מ"א בשם כתבים] ובא"ר הביא בשם מהרי"ל שהיה נשאר עומד במקומו ופניו למזרח בכל הנענועים רק הפך ידיו נגד הרוחות (מט) ונגד מערב הרים את הלולב על כתפו מאחוריו. וכן משמע לשון השו"ע שכתב ומטין ראש הלולב לכל צד שמנענע משמע דהוא עומד על עמדו [מאמר מרדכי]:
(לח) וכן ינענע בהודו לד' וכו'. דכתיב (נ) אז ירננו עצי היער [ר"ל בעצי היער] וכתיב בתריה הודו לד' וכו' וכתיב בתריה ואמרו הושיענו וע"כ מנענעים גם באנא ד' הושיעה נא:
(לט) פעם אחת. עיין בב"י שדעתו כהר"ן שאין מנענעים אלא בהודו הראשון שאומרים אבל לא בהודו שאומרין הקהל אחר שאמר הש"ץ יאמר נא ישראל או יאמרו נא וגו' אבל הרמ"א כתב ומנענעים בכל הודו שיאמרו וכדעת הרא"ש וכן הוא מנהגינו [ד"מ]:
(מ) ומנענעים בכל הודו. ר"ל הקהל אבל הש"ץ אינו מנענע אלא בהודו הראשון:
(מא) שהש"ץ וכו'. היינו שהש"ץ מנענע בהודו ויאמר נא אבל ביאמרו נא בית אהרן ויאמרו נא יראי ד' לא מנענע (דכשאומר יאמר נא (נא) ישראל הוא כמו הזכרה לצבור שיאמרו הודו ע"כ מנענע עמהם משא"כ ביאמרו נא שאין מדבר על כלל ישראל) והקהל מנענעים בכל פעם שעונים הודו הרי ד"פ בהודו ובאנא הושיעה נא הש"ץ והקהל מנענעים ב"פ ובהודו שבסוף ג"כ הקהל והש"ץ מנענעים ב"פ ואם מתפלל ביחידי (נב) אינו מנענע אלא בהודו שבתחלת ההלל (נג) ובסוף ההלל ובאנא ד' הושיעה נא. אם לא הביאו לו הלולב ובאמצע הלל הביאו לו מותר לברך עליו בין הפרקים דהיינו בין מזמור למזמור [ח"א]:
ט (מב) שמוליך ידו וכו' וינענע שם ג"פ בהולכה וכו'. ר"ל ההולכה עושה (נד) פעם אחת אבל הנענוע בעת ההולכה עושה ג' פעמים וכן בהובאה כשמביא הלולב אצלו עושה ג"כ הנענוע ג"פ ועיין לקמיה בהג"ה:
(מג) ומכסכס העלין. ר"ל כסכוס מעט והמנענעין בכח עד שכמעט שהלולב נשבר עי"ז הוא טעות [ח"א]:
(מד) וההולכה וההבאה וכו'. ההג"ה חולק על המחבר (נה) ודעתו דצריך להוליך ולהביא ג"פ כמו שכתב לקמיה והא דכתב היא עצמה הנענוע (נו) אין ר"ל שא"צ נענוע כלל דהא כתב לעיל בהג"ה מכסכס העלין בכל נענוע אלא ר"ל שלא יעשה הנענועים בעת שיגמור ההולכה וההובאה אלא יעשם בעת ההולכה וההובאה גופא ובכסכוס כמו שכתב מקודם:
(מה) הואיל ומחזיק אותם בידו וכו'. ר"ל הואיל שהנטילה שנטל אותם מתחלה בידו היה דרך גדילתו שוב אין מקפידין על נענועין שיהיה דרך גדילתו אכן המדקדקין מחמירין שלא להפוך וכו' משום חשש שהוא שלא כדרך גדילתו ולא דמי לכל שאר הנענועים שאינו אלא מטה לצדדין ולא מהפך ממש משא"כ בזה אם יהפך יהיה ראשו למטה וסופו בידו וע"כ לא יהפכנו אלא ישפיל הלולב למטה אחר העלאה ג"פ:
(מו) וכן נ"ל עיקר. והט"ז כתב דיותר טוב שלא יהפכנו דבזה יוצא ידי הכל ואי מהפכו יש לחוש שמא אותה דיעה עיקר שאין זה דרך גדילתו וכ"כ בדה"ח ובח"א שכן הוא נכון:
י (מז) יקיף דרך ימין בנענועו מזרח דרום וכו'. וכן העתיק בדה"ח ובח"א דכן הוא המנהג הפשוט במדינותינו. והטעם דהחכמים הזהירו אותנו תמיד שתמיד תקח את הדרך שהוא בימין שלך במקום שיש ימין ושמאל לפניך תבחר לך הימין שלך ואין חילוק בין איטר לאינו איטר [מ"א].
ועתה אסדר בקצרה סדר הנענועים כפי מה שנהוג במדינותינו: סדר הנענועים לרוחות יחזיר פניו למזרח (נז) ושדרו של לולב לצד פניו ויעשה ג' (נח) הולכות למזרח ושלשה הבאות והיינו שמוליך ידו עם הלולב מכנגדו והלאה ג"פ (נט) ונכון שגם יכסכס בעלין בשעת הולכה והבאה ובשעת הבאה (ס) יקריבו הרבה אל גופו נגד החזה ואח"כ יטה ראש הלולב לדרום ויעשה ג"כ ג"פ הולכה והבאה הכל כמו במזרח אבל א"צ להפוך פניו להצד שמנענע רק יטה ראש הלולב לצד שמנענע וכן לצד מערב יטה ראש הלולב על כתפו ומוליך ומביא ג"פ ואח"כ לצד צפון מוליך ומביא ג"פ ואח"כ למעלה ואח"כ למטה (סא) הכל מוליך ומביא ג"פ כמו במזרח:
יא (מח) צריך לחבר האתרוג וכו'. דאף דאיננו עמהם באגודה עכ"פ צריך להיות מחובר עמו:
(מט) יצא בדיעבד. ואף דאם לא נענע כלל ג"כ יצא דהנענועים אינם מעכבים ומדאגבהיה לאתרוג נפק ביה (סב) מ"מ שם טוב לחזור וליטלו ולנענע משא"כ בזה:
יב (נ) מעכבין זה את זה. דבעינן לקיחה תמה וכולן מצוה אחת הן:
לא יברך על השאר. אפילו אם יודע (סג) בבירור שלבסוף יבואו לידו כולן כיון שאין מצוים לפניו בשעת ברכה:
(נא) בין בשאר ימים. הנה רש"ל בתשו' כתב דהורה לש"ץ ליטול ולנענע קודם הלל ובשעת הלל [בלא ברכה] אבל אחרים לא יטלו כלל דחיישינן שיבואו ליטול ג"כ בשנה אחרת ולברך אבל בא"ר חולק ע"ז (סד) ודעתו דאחרים יוכלו ג"כ ליטלו ולנענע בו כמו הש"ץ ואדרבה אם לא יטלו כלל רק הש"ץ יוכל לצאת מכשול לשנה הבאה דיסמכו על הש"ץ ולא יקחו כלל (סה) וכן מסתימת המחבר והרב משמע ג"כ דכל יחיד ויחיד יכול ליטלו לזכר בעלמא:
(נב) ונטלם אחד אחד יצא. דאגד שאנו עושין בלולב הוא רק למצוה בעלמא ולא לעיכובא וזה אשמועינן בס"א והכא אשמועינן יותר רבותא דאפילו אם הלקיחה לא היה בבת אחת רק בזה אחר זה (סו) ג"כ יצא:
(נג) כולם לפניו. כלומר (סז) סמוכים לו דהלא מברך ברכה אחת לכולם כדלקמיה ולא יצטרך להפסיק ביניהם:
(נד) ויטול הלולב תחלה ויברך וכו'. דכיון (סח) שמזכירין אותו בברכה צריך שיהא סמוך לברכה:
(נה) ודעתו גם על האחרים. ובזה (סט) פוטר את כולן אע"פ שנוטל כ"א לבד:
(נו) על כל אחד בפ"ע. דהיינו על הדס על נטילת עץ עבות ועל ערבה על נטילת ערבה וכן על אתרוג (ע) ומ"מ טוב שאח"כ ג"כ יחזור (עא) ויקחם כולם ביחד. (עב) אם בירך על הלולב ואחר הברכה ראה שלא היה בו הדס או ערבה או שהיו פסולים (עג) או מהופכים אם היה לו ההדס או הערבה בביתו באופן שא"צ להפסיק בינתיים כדי ליקח אותם יקח ארבעתן ביחד (עד) ויברך על אותו מין שהיה נחסר דהיינו על ערבה יברך על נטילת ערבה על הדס על נטילת עץ עבות ואם היה זה ביום ראשון צריך לברך עוד פעם שני שהחיינו בשביל הנחסר אבל על הלולב יצא כיון שהיה אצלו בביתו ארבעתם (עה) אבל אם לא היה לו בביתו ערבה אחרת או הדס אחר בשעה שבירך ואח"כ הביאו לו צריך לברך על ארבעתם יחד פעם שני על נטילת לולב כיון שלא היו מצויין אז אצלו בבית לא יצא גם על הלולב כמו שפסק המחבר וצריך לברך עליו פעם שניה ואם היה זה ביום א' צריך לברך גם שהחיינו פעם שנית:
יג (נז) לא יקח מין אחר. דאתי (עו) למיטעי ליקח ג"כ בשאר שנים משא"כ כשחסר מין אחד לא יבואו לטעות להסתפק בשנה הבאה בשלשה מינים דהכל יודעים שצריך ד' מינים:
יד (נח) לא יוסיף מין אחר וכו'. עיין בב"י דדעתו דאפילו אם אינו מכוין בהדיא לשם מצות לולב ג"כ אסור ועיין בביאור הלכה:
טו (נט) לא יטול יותר מלולב אחד ואתרוג א'. דכתיב ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ וגו' משמע (עז) אחד ולא שנים וה"ה ללולב דכתיב כפות תמרים חסר וי"ו דהיינו אחד (עח) וי"א דעובר בזה גם על בל תוסיף אבל בערבה לא נתן בה תורה קצבה והאי דקי"ל דבעינן שתי ערבות משום דכתיב ערבי נחל (עט) היינו דבהכי סגי דמיעוט ערבי שתים אבל טפי ג"כ שפיר דמי וה"ה בהדס דכתיב ענף עץ עבות ג"כ יכול להוסיף כמה שירצה:
(ס) להניח הדס שוטה. טעמם (פ) דהוא מין אחר ואסור כנ"ל בסי"ד והיש מתירין ס"ל דלאו מין אחר הוא דהא גדלי בערוגה אחת ובענף אחת אלא שהתורה פסלתו ועיין לעיל בסימן תרמ"ז איזהו נקרא הדס שוטה. ומן הנכון לחשוב לכתחלה שאינו אוגדן לשם מצוה אלא לנוי בעלמא [ואף דדעה ראשונה ס"ל (פא) דאף לנוי אסור לכתחלה לאוגדן הרבה פוסקים אין סוברין כן]:
< הקודם · הבא >