כף החיים/אורח חיים/תרנא

כף החיים ‏ אורח חיים תרנא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

א) [סעיף א'] מצות ד' מינים שיטול כל א' לולב א' וכו'. וכ"ה בהקדמת התיקונים ובזוה"ק פ' פנחס דף רנ"ו ע"א ובס' מגיד משרים למרן ז"ל פ' אמור ובשער הכוו' דף ק"ה ע"ג ועי"ש שנתן טעם בסוד שהם רומזים אל בחי' ז' חסדים ג' בדי הדס חסד גבורה תפארת. שני בדי ערבה נצח והוד. לולב יסוד. אתרוג מלכות עטרת היסוד יעו"ש. ועוד עי"ש בשער הכוו' דף ק"ו שכתב דלולב ומיניו נרמזו בשם ב"ן הוי"ה במילוי ההי"ן ג' בדי הדס באו' יו"ד. ב' ערבות בהה' ראשונה. לולב באות וו' (לפי שהוא בחי' היסוד וגם כולל ו"ק) אתרוג הה' אחרונה (לפי שהיא בחי' העטרה והחסד שבה) יעו"ש. ועוד עי"ש שכתב לולב גי' חיים וכן הדס גי' חיים ע"ה יעו"ש. ירושלמי פרי עץ הדר כנגד אל אחד. כף אחת נגד גוי אחד. וענף עץ עבות ג' נגד ג' אבות. וערבי נחל שתים נגד שני לוחות. א"ר אות א' ועוד עיין בסה"ק ישמח ישראל דרוש עה"ת פ' אמור מה שכתבתי רמזים בזה יעו"ש:

ב

ב) שם. שיטול כל אחד לולב אחד וכו'. ביו"ט ראשון יותר טוב לילך למקום שיש בו לולב מלילך למקום שמתפללין. מ"א ריש הסי' וביו"ט שני י"ל אנן בקיאין בקביעא דירחא ולא הוי ספק תורה א"כ אם לילב ספק ותפלה ודאי ביו"ט ראשון ילך למקום לולב וביו"ט שני כה"ג ילך למקים שודאי מתפללין. א"א ריש הסי' והוא על דרך שנת' לעיל סי' תקצ"ה לגבי שופר יעו"ש ובדברינו לשם:

ג

ג) שם. שיטול כל אחד לולב אחד וכו'. ולא שיטול אחד בעד כולם כדאיתא בסוכה דף מ"א ע"ב ולקחתם שתהא לקיחה ביד כל אחד ואחד והטעם כתבו שם התו' מדלא כתיב ולקחת לשון יחיד יעו"ש ומשמע דה"ה בשאר הימים בעינן לקיחה ביד כל אחד ואחד וכ"כ בתשו' חת"ס סימן קפ"ב וחלק על רב אחד שאמר דבשאר הימים לא בעינן לקיחה ביד כל אחד ואחד יעו"ש. והב"ד האחרונים:

ד

ד) שם. וב' ערבות. וג' הדסים וכו'. נטלו כל הקהל ולא היה בלולב אלא ב' הדסים צריך לחזור וליטול לולב בג' הדסים ואין כאן משום מוקצה אך לא יברכו. כנה"ג בתשו' חא"ח ח"ב סי' מ"ז. וכ"כ בתשו' ב"ד סי' תנ"ה. ברכ"י או' ב' שע"ת אות א':

ה

ה) וכתב שם בתשו' ב"ד דאם נטל בד אחד של ערבה צריך לחזור ליטול ולברך משום דערבי נחל כתיב תרתי משמע יעוש"ב. ברכ"י שם. ומיהו עיין בספרו יוסף אומץ סי' ב' שכתב להשיג על דברי הב"ד הנז' דקא פסיק ותני דבעי שתי ערבית דערבי כתיב והרי יש דרשות אחרות לרבות של בעל ושל הרים או א' ללולב וא' לערבה וע"כ כתב דאם נטל לולב ואחר כך מצא כי אין שם אלא ערבה אחת ישים ערבה אחרת ויטול כל הד' מינים פעם אחרת אבל לא יברך כיון דלדעת כמה גדולים יצא י"ח יעו"ש. וכ"כ היפ"ל ח"ב אות ב' להשיג על דברי הב"ד הנז' ודעתו שאין לברך עוד פעם אחרת כיון דיש כמה פו' דסברי דיצא י"ח יעו"ש. ועיין לקמן אות קכ"ג:

ו

ו) נכרי שהביא ערבה לישראל ביו"ט שנתלשה בו ביום שהיה חושב שהוא מותר והניחו בלולבו אסיר לטלטלה. הרשב"א בתשו' סי' רצ"ז ומהרשד"ם בחא"ח סימן כ"ב מתיר אבל מהרח"א בס' עץ החיים דף קמ"א ע"ג דחה דבריו וכתב לאסור כדברי הרשב"א יעו"ש. והב"ד י"א בהגה"ט. ועיין עוד מזה לקמן סי' תרנ"ה אות י"ב ואות י"ג:

ז

ז) שם. וג' הדסים. ובשעת הדחק שא"א באחר סגי בג' קטומים ויכול לברך עליהם גם כן כמ"ש לעיל סי' תרמ"ו אות נ"ט יעו"ש:

ח

ח) שם הגה. ובמקום דליכא הדס כשר סגי ליה בחד דלא קטום. והרמב"ן ס"ל דאפי' בחד וקטום סגי כמ"ש הרב"י והר"ן וכדאי הוא לסמוך עליו בשעת הדחק. מ"א סק"א. ומיהו מ"ש והרמב"ן ס"ל דאפי' בחד וכו' כ"ה נמי בא"ח שהביא ב"י בסימן תרמ"ו וכמ"ש הברכ"י בסימן זה אות ג' והער"ה אות א' יעו"ש. אלא שכתב המ"מ פ"ז מה' לולב על דברי הרמב"ן הנז' שדעת כל הגאונים לפסוק במנין כר' ישמעאל דבעי' ג' הדסים וכדברי הרמב"ם יעו"ש והב"ד ב"י בסימן זה וכ"כ הב"ח בסימן זה על דברי הרמב"ן הנז' אבל דעת כל שאר המחברים כדברי הטור דבעינן ג' בדוקא יעו"ש. וכ"כ בתשו' דב"ש סימן פ"ד על קהל א' שלא נמצא בו ביו"ט ראשון ממין ההדס הנאגד בלולב אלא בד אחד בלבד והביא דברי הפו' הנז' וסיים כיון דבעיקר הדין נחלקו הפו' חדשים גם ישנים וספיקא היא דאי' הטוב והישר הוא ליטול ביד אותו בד ההדס עם שאר הג' מינים כדי לקיים מספק את המצוה בלי ברכה מאחר דק"ל ברכות אינם מעכבות וסב"ל יעו"ש והב"ד השע"ת אות א' ומשמע דאין חילוק בזה בין יום ראשון לשאר הימים כיון שהם חסרים השיעור למ"ד וק"ל סב"ל:

ט

ט) שם. ומצוה לאגדם וכו'. ואע"ג דק"ל כרבנן דלולב א"צ אגד מ"מ מצוה לאגדם משום נוי דכתיב זה אלי ואנוהו. סוכה ל"ג ע"א. טור וב"י. לבוש. וא"כ כיון דמצוה לאגדם לכ"ע י"ל קודם שיקשיר יאמר לשם יחיד קבה"ו וכו' הריני בא לקשור הדס וערבה עם הלולב לתקן את שורש מציה זו וכל מצות הכלולים בה במקום עליון. ויהי נועם וכו':

י

י) שם. בקשר גמור וכו'. דתניא הותר אגדו ביו"ט אוגדו כאגודה של ירק וכו' הא בחול יש לאגדו אגד הנאסר בשבת ויו"ט ואין אסור אלא שני קשרים זה על זה. מרדכי פ לולב הגזול. ב"י:

יא

יא) שם. בקשר גמור וכו'. בתשו' אגורה באהליך דף י"ב מביא בשם בית דוד שתמה על מנהג העולם שלא לעשות קשר אלא עושין מן עלי לולב כמין בית יד ותוחבין בו והוא חלק עליו ומתיר דגם זה נקרא קשר יעו"ש. והב"ד פ"ת. מ"ב אות ח' ומ"מ הנכון לקושרם ביחד ואח"כ לתוחבן בבית יד אם חפץ בבית יד כדי לצאת אליבא לכ"ע. ועיין לקמן או' י"ד:

יב

יב) שם. בקשר גמור וכו'. ומצוה שיאגדנו שלא יתפזרו ענפי ערבות לכאן ולכאן. מט"מ סי' תתקכ"ו. של"ה דף רמ"ה ע"ב. ור"ל כדי שיהיו נוגעים בלולב ולפי זה ה"ה בהדס אלא דנקט ערבה משום דענפיה רכים יותר מהדס ועשוים להתפזר מהלולב:

יג

יג) שם. בקשר גמור וכו'. ויאגדם דרך גדילתם לכן יזהר בהדס להתיר אגודתו לראות אם מונח כתקנו כי הגוים לפעמים נותנים עוקצי של זה לצד עיקרו של זה ולפעמים גם כופפים ראשיהם לתווך כדי שלא ינשרו העלין ואז לא מונח כדרך גדילתו. אך יזקוף ויפשוט ראשי הגבעול ויניחם כולם דרך גדילתם. מט"מ שם. של"ה שם. א"ר אות ב' שע"ת או' ב':

יד

יד) ויאגוד ערבה בשמאל וההדס בימין ולולב באמצע כן הוא בדרשות אבן שועב והוא על דרך סוד. של"ה שם. ט"ז סימן תר"ן. מ"א סימן זה סק"ד. אמנם הרב מהר"י צמח כתב וז"ל אופן קשירת הלולב עם מיניו תשים ג' הדסים א' בצד ימין וא' בצד שמאל ואחד באמצע (וכ"ה בזוהר פ' תצוה דף קפ"ו ע"ב) והלולב תקח אותו השדרה נגד פניך כי צד הימין שלו הוא לימינך והשמאלי לשמאלך ואותו בד הדס שתשים באמצע תטה אותו לצד ימין כי כבר ידעת כי הלולב הוא היסוד המושך מן הדעת דרך חוט השדרה והבד ימין הוא חסד והבד שמאל הוא גבורה והבד האמצעי הוא ת"ת כי הוא מטה כלפי חסד לכן תטה אותו אל הימין וידעת כי ג' הדסים הם נגד חג"ת ושני ערבות הם נו"ה ותשים א' בימין וא' בשמאל כך שמעתי מהר"ץ שאמרו בשם הרח"ו שאמר בשם מורי זלה"ה עכ"ל פרע"ח שער כ"ט סיף פ"א. נגיד ומצוה. מ"א שם. הרדב"ז ח"א סי' ק"ע וכתב וכן אני נוהג:

טו

טו) וכתב אבן שועב בדרשותיו וצריך ליטול פנים בפנים פני הלולב כנגד פני הנוטל והשדרה לחוץ. אבל בעל תולעת יעקב כתב היפך זה כי הבא ליטול את הלילב יטלני ושדרתו כלפי פניו ופני הלולב כלפי חוץ והסוד וראית את אחורי ופני לא יראו יעו"ש והב"ד השל"ה שם. וכתב ומאחר שהרב בעל תולעת יעקב היה רב גדול בחכמת הקבלה וכל דבריו ע"פ הזוהר ראוי לנהוג כוותיה יעו"ש. והא"ר בסימן תר"ן כתב דהעיקר כדברי אבן שועב דאיכא כמה רבוותא דסברי כוותיה יעו"ש. אבל הרדב"ז שם כתב דאני ניטל אחורי הלולב כנגד פני לקיים וראית את אחורי וכו' וכן ראוי לפי סוד המצוה וכן נמצא בספרי הקבלה וכ"כ השה"ל בשם המדרש. ואפי' לפי הפשט ראוי לעשות כן וכו' וכן ראיתי נוהגין המקובלים הראשונים יעו"ש. והב"ד הברכ"י אות א'. וכ"כ המש"ז בסימן תר"ן דהעולם נוהגין כתולעת יעקב. וכ"ה לפי דברי האר"י ז"ל כמ"ש באו' הקודם. וכ"כ בן א"ח פ האזינו אות י"ג:

טז

טז) שמעתי משם האר"י ז"ל שצריך לעשות ח"י קשרים כנגד ח"י חוליות שבשדרה ויעשה ט"ו קשרים בלולב. וג' קשרים באגד הערבה וההדס. י"א סימן תר"ן בהגב"י. מיהו יש נוהגין לעשות כל הי"ח קשרים בלולב משום שהוא רמז לשדרה חוץ ממה שקושרים ההדס והערבה עם הלולב שזו בחי' אחרת:

יז

טוב) שם. ויכול לאגדם במין אחר. ולית ביה משום בל תוסיף כיון דאין חובה לאגדו האי לחודיה קאי והאי לחידיה קאי. ב"ח. ומשום חציצה נמי ליכא אף על גב דהקשר מפסיק בין ידו ללולב דכיון שהוא לנאותו אינו חוצץ. טור. לבוש. מ"א סק"ב. ר"ז אות ג' ואות ד'. מ"ב אות ט':

יח

חי) שם בהגה. ע"כ יזהר ליקח החוט שרגיל להיות סביב ההדס. פי' שרגילין לקנות בדי הדס מן העכו"ם אגודה אגודה וקאמר שצריך ליקח אותו החוט שאוגדין בו ההדס כיון שאינו לצורך אגודת הלולב אבל מה שאוגדין בו הג' מינין שהוא משום נוי אפי' אינו מינו אינו חוצץ דק"ל כל לנאותו אינו חוצץ. מאמ"ר אות ג'. ואם אגד ההדס בלולב ולא בחוט מיקרי ג"כ לנאותו ואינו חוצץ. לב"ש. מ"ב אות יו"ד. והר"ז אות ה' כתב כיון שהוא ממינים שבלולב אינו חוצץ:

יט

יט) שם. אי אפשר לאגדו ביו"ט בקשר גמור אלא אוגדו בעניבה. ואפי' בהוצא לא שרינן אלא כאגודה של ירק או' בעניבה אבל קשירה גמורה אסור. ער"ה או' ב' יעוש"ב. וזה דלא כמ"ש במו"ב אות רצ"א דבעלי לולב לא שייך דין קשירה יעו"ש. ועוד עיין לעיל סימן שי"ז אות נ"ט ואות ח' וסימן שכ"ד אות ט"ז ודוק:

כ

ך) שם. אלא אוגדו בעניבה. ובחוט או משיחה נמי מותר ע"י עניבה. ב"י. א"ר או' ד' מאמ"ר או' ד' והיינו שאינו עומד לתפירה אלא לכרוך בו איזה דבר וכדומה שלא הוקצה ואם לא נמצא יתלוש מעלי הלולב כמ"ש לקמן אות כ"ב יעויין שם:

כא

כא) שם בהגה. ויש שכתבו לעשות הקשר בדרך אחר שכורכין וכו'. איו"ט קאי כמ"ש בטור וב"י אלא שהש"ע הביא ההיתר של עניבה והרמ"א בהגה בשם הטור מביא ההיתר של כריכה כאגודה של ירק:

כב

כב) ואם לא היו לו עלין תלושין מלולב מעיו"ט מותר לתלוש מלולב ביו"ט ולעשות אגד דכל בתלוש לית איסור. א"א אות ג' ומיהו עיין בשע"ת אות ג' שכתב דהעולם נוהגין חומרא בזה שלא לתלוש ביו"ט ומכינין עלי לולב מעיו"ט ואם שכח להכין וא"א לו לאגוד בענין אחר כמדומה שיש נוהגין לתלוש בשיניו דאיכא שינוי ופשיטא דלצירך מצוה שרי בכה"ג ומ"מ טוב לעשות בצנעה יעו"ש:

כג

כג) שם בהגה. וכן נוהגין אפי' בחול. ד"מ או' א' מ"א סק"ג. א"א שם. וראבי"ה כתב אנן נהגינן לקשר פעם א' ושוב מתעגל וכורכו סביב ומתוך כך מהודק יפה כאילו קשרום בב' ראשי האגד ב' פעמים. ב"י. ואפשר שזהו נמי כוונת ד"מ דבחול יעשה קשר א' ואח"כ הכריכה כדי שיהיה כמו ב' קשרים:

כד

כד) שם בהגה. ויש לקשור ההדס גבוה יותר מן הערבה. שהרי הוזכר תחלה בפסוק. ועוד כדי שיראוהו כשהוא מברך עליו ולא יאמרו שמברך בלא הדס לבוש:

כה

כה) ואין להגביה ערבה על ההדס ולא לחפותו בו והמגביהו והמחפהו בה עובר על דברי חכמים ומסתכן בעצמו דתניא חומר כדברי סופרים מד"ת. ס' הפרדס לרש"י דמ"ה ע"א. יפ"ל ח"ב סימן תר"ן:

כו

כו) שם בהגה. וישפיל ההדס והערבה וכו'. דהיינו שיאגוד אותם בתחתית הלולב בענין שכשיטול הלולב בידו לשם מצוה יהיה בידיו ג"כ ההדס והערבה. ואם לא השפיל ונטל הלולב לבדו בידו וההדס והערבה אגודין בו למעלה ה"ז מותר ואעפ"י שאינו נוטל ההדס והערבה בידו אין בכך כלים דלקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה. ר"ז אות יו"ד. ועיין לקמן סעי' ז':

כז

כז) שם בהגה. כדי שיטול כל ג' מינים בידו וכו'. ואע"ג דלקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה כדלקמן סעי' ז' מ"מ לכתחלה במקום דאפשר לא עבדינן. ביאורי הגר"א. מ"ב אות י"ג:

כח

כח) שם בהגה. ויש שכתבו לעשות בלולב ג' קשרים וכו'. כנגד ג' אבות. מרדכי פ' לולב הגזול. מ"א סק"ה. א"ר אות ו' דהיינו שמלבד האגד שאוגד ג' מינים אלו ביחד עושין בלולב עצמו עוד ב' אגודות לאגוד העלין בשדרה וכו' ר"ז אות י"א. והיינו כדברי הט"ז סק"א אבל הא"ר שם כתב בלא קשר הדס וערבה עם הלולב קושרין ג' למעלה בלולב וכתב להשיג על דברי הט' ז הנז' יעו"ש. וכ"כ המאמ"ר אות ה' בשם הר' מנוח יעו"ש. ועיין לעיל או' ט"ז:

כט

כט) שם בהגה. לעשות בלולב ג' קשרים וכו'. וצריך ליזהר מאד שיהא שדרו של לולב יוצא למעלה מאגד העליון טפח כדי נענוע כמ"ש בסימן תר"ן. ר"ז שם. וכ"כ המש"ז אות א'. מ"ב אות י"ד:

ל

ל) שם בהגה. לעשות בלולב ג' קשרים וכו'. ובדיעבד סגי באחד. מט"מ סימן תתקכ"ו. א"ר שם. מ"ב שם:

לא

לא) כתב הרוקח מנהגינו בלולב לכפותו (ר"ל לקשרו) ששת ימים ובהו"ר מתירין אגודו למעלה כפת כתיב ששת ימים כפות בכפות א' וכן מהרי"ל בששת הימים לולבו פתוח למעלה רק טפח ובהו"ר התיר אגודו עד חציו. מט"מ שם. שע"ת אות ג' ועיין לקמן סי' תרס"ד או' כ"ה:

לב

לב) [סעיף ב'] יטול האגודה בידו הימנית. משום דהני תלתא מצות והאי חדא מצוה. סוכה ל"ז ע"ב. ואפי' בירך עליו כבר ואח"כ נוטלו פעם שנית צריך ליטלו בימין כגון בשעת אמירת הושענות. מ"א סק"ו. ר"ז אות י"ג. מ"ב אות ט"ו:

לג

לג) ואם נטל שניהם בידו אחת כתב ב"י בשם או"ח דלא יצא והט"ז ס"ק י"ד חולק וס"ל דיצא והמט"י בסעיף י"א כתב להשיג על הט"ז והסכים דלא יצא יעו"ש. אמנם מדברי הרמב"ם פ"ז מה' לולב ה"ט מבואר דיצא יעו"ש. וא"כ כיון דדבר זה בפלוגתא שניא וק"ל סב"ל יש לחזור וליטול כתיקונו בלא ברכה:

לד

לד) שם. ראשיהם למעלה וכו'. דא"ר ירמיה משום רשב"י כל המצות כולן אין אדם יוצא בהן אלא דרך גדילתן שנאמר עצי שטים עומדים שעימדים דרך גדילתן. סוכה מ"ה ע"ב. ואפי' בדיעבד לא יצא אם הפכו. ט"ז סק"ב. א"א אות ז' ר"ז אות י"ב. ח"א כלל קמ"ח אות ט' מ"ב אות ט"ז:

לה

לה) שם. ועקריהם למטה. ואע"ג דאתרוג תלוי באילן ועוקצו למעלה מ"מ מיקרי דרך גדילתו עוקצו למטה. מ"א סק"ז. ר"ז שם. ח"א שם. ור"ל כיון דתחלת גידולו הוא העוקץ למטה והראש למעלה אלא דאח"כ מכביד ויהיה העוקץ למעלה העיקר הוא תחלת ברייתו. ואם היה העוקץ למעלה אפי' בדיעבד לא יצא. ח"א שם. וכ"כ א"ר אות י"ד בשם ס' המנהיג:

לו

לו) שם. והאתרוג בשמאלית. ואם נוטלן בזה אחר זה (כמ"ש לקמן סעיף י"ב) יטול גם האתרוג בימין. ס' אמרכאל בשם ס' העתים. א"ר אות ח' א"א אות ו' שע"ת על הש"ע סעיף י"ב:

לז

לז) [סעיף ג'] דבתר ימין ושמאל דעלמא אזלינן וכו'. דדוקא תפילין שהוא דאו' איטר אזיל בתר ימין דידיה אבל לולב דנטילתו בימין הוא דרבנן משום חשיבותא דהני תלת מצות והאי חד מצוה איטר הוא ככל אדם. ב"י בשם בעל העיטור. לבוש. מ"ב אות י"ח. והי"א שהביא בהגה סברי דילפינן מתפילין. לבוש. ביאורי הגר"א. מ"ב שם:

לח

לח) שם בהגה. וכן נהגו וכן עיקר. וכ"כ המאמ"ר אות ו' שכן עיקר וראוי להורות כדברי מור"ם ז"ל ושאר האחרונים. אלא שכתב כמדומה לי שהעולם נוהגין כדברי מרן ז"ל ופשיטא דאין למחות בידם יעויין שם. ומיהו מ"ש שהעולם נוהגין כדברי מרן ז"ל היינו מנהג הספרדים דגרירי אחר דברי הש"ע כנודע. ומ"מ כיון דכמה גדולים הם דסברי כדברי מור"ם ז"ל אחר שבירך ונטל והגביה כדברי הש"ע יש לחזור וליטול הלולב בימין דידיה וכו' כדי לצאת אליבא דכ"ע וכן הנוהגין כדברי מור"ם ז"ל אחר שבירך ונטל והגביה כדברי מור"ם ז"ל יחזור ויטול הלולב בימין דעלמא וכו' כדי לצאת אליבא דכ"ע כיון דאין הפסד בדבר והמחמיר תע"ב:

לט

טל) שם בהגה. ואם היפך יצא. ואפי' שאר אדם אם היפך יצא. כן מבואר בדברי הרמב"ם פ"ז מה' לולב ה"ט. וכ"ה באו"ח דף קט"ו ריש ע"ד. וכ"כ ד"מ או' ב' בשם הכלבו. ט"ז סק"ד. א"ר אות י"ב בשם כמה פו' מחב"ר אות ג' שו"ג אות ז' מאמ"ר אות ח' ר"ז אות י"ג. ביאורי הגר"א. ח"א כלל קמ"ח אות ז' מ"ב אות י"ט. והמ"א סק"ט כתב דטוב לחזור וליטלו בלא ברכה. וכ"כ הר"ז שם. ח"א שם. מ"ב שם:

מ

מ) וכתב בשבו"י ח"ג סי' מ"ו מי שהוא איטר יד שעושה כל המלאכות בשמאל רק שכותב בימין נראה שיקח הלולב בשמאלו שהוא אצלו ימין אף שכותב בימין כל אדם אין זה אלא לענין תפילין איכא דעות משים דכתיב וקשרתם וכתבתם דמשמע דהקשירה תלוי בכתיבה משא"כ בשאר דברים הוי יד ימין אותו יד שלו שעושה בה כל המלאכות ומה לנו בכתיבתו יעו"ש. שע"ת אות יו"ד. ועיין לעיל אות ל"ז. ומיהו כבר כתבנו לעיל אות ל"ח דטוב לחזור וליטול הלולב בימין דעלמא יעו"ש:

מא

מא) שם בהגה. ושולט בב' ידיו וכו'. וזהו אליבא דכ"ע לבוש:

מב

מב) שם בהגה. ושולט בב' ידיו וכו'. היינו שעושה כל המלאכות בשניהם שיה בשוה. ונראה דאם לענין שאר המלאכות הוא שולט בשניהם אף שנקל לו לעשות בשמאל יותר וכותב בימין של כל אדם יקח הלולב בימין שכותב בה כיון שעכ"פ יכול לעשות כל המלאכות ביד זו. שע"ת אות יו"ד. מ"ב אות ך':

מג

מג) [סעיף ד'] אדם שאין לו יד וכו', פי' שאין לו אפילו יד אחד וכן מפורש בכלבו גידם שאין לו ידים נוטלן בזרועותיו שהרי אין כתיב ולקחתם ביד כיבמה גידמת שחולצת בשנים דמי כתיב וחלצה ביד עכ"ל ומשמע קצת שניטל לולב בזרוע ימין ואתרוג בזרוע שמאל. אבל כשיש לו יד אחת אפי' יד שמאל יקח הלולב בידו והאתרוג בזרוע. א"ר או' י"ג. ח"א כלל קמ"ח או' ח'. מיהו הברכ"י אות ה' כתב בשם מהר"י מולכו דאם אין לו ימין יטול הלולב והאתרוג בשמאל וכן אם אין לו בשמאל יטלם בימין והוא עדיף מליטול בזה אחר זה עכ"ל והב"ד השע"ת או' י"א וכתב דנראין דברי מהר"י מולכו שיטול שניהם בידו אחת ואמנם אפשר לקיים שניהם ליטול בזרוע ואח"כ בידו אחת או להיפך יעו"ש. ור"ל כי תחלה יקח הלולב באיזה יד שיש לו והאתרוג בזרוע ואח"כ יטול שניהם באיזה יד שיש לו. או בהיפך כי תחלה יטול שניהם ביד שיש לו ואח"כ הלולב ביד והאתרוג בזרוע. ואם אין לו אלא יד אחת ויד שנית אין לי כלל ואפי' זרוע וכן אם אין לו אלא זרוע אחד ויד שנית אין לו כלל לא יד ולא זרוע אז יטיל שניהם ביד שיש לו או בזרוע שיש לו כיון דיש מתירין בדיעבד כמ"ש לעיל או ל"ג יעו"ש. ואם א"א ליטול שניהם ביחד אז יטלם בזה אחר זה כמ"ש לקמן סעי' י"ב יעו"ש. מיהו ממ"ש לעיל אות ל"ג משמע דבזה אח"ז הוא יותר טוב מליקח שניהם ביד אחת וכ"מ מדברי א"א אות יו"ד והר"ז אות ט"ו ואו' ט"ז יעו"ש:

מד

מד) שם. נוטל הלולב בזרועו וכו'. היינו בין השחי או אם יש קנה יקח במרפיקו דזה נמי לקיחה מקרי אבל אם אין לו זרוע כלל אין ליטול בפה דזה לאו לקיחה כלל. א"א שם. וכ"כ הלק"ט ח"א סי' ע"ז דלקיחה בשיניו לאו לקיחה היא יעו"ש. מיהו הברכ"י שם כתב בשם מהר"י מולכו דאם אין לי ידים וזרועות יטיל בשיניו כיון דלא כתיב יד וכמ"ש בא"ה סימן קס"ט דגידמת חולצת בשיניה עכ"ל. והב"ד השע"ת שם וכתב דעכ"פ יטיל בלא ברכה יעו"ש. וכתב עו"ש השע"ת ופשוט דלא דוקא אין לי יד או ידים אלא אפי' יש לו אלא שידיו אסורות בענין שאין יכול ליטול בהם דבר מאיזה מקרה וסיבה דינא הכי עכ"ל:

מה

מה) [סעיף ה'] יברך על נטילת לולב וכו'. וקודם הברכה יאמר. לשם יחיד קבה"ו בדחילו ורחימו. ורחימו ודחילו. ליחדא שם י"ה בו"ה ביחודא שלים בשם כל ישראל הנה אנחנו באים לקיים מצות ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפת תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל לתקן את שרשם במקום עליון בשיעור קומה בכל פרטיה ותקוניה ודקדוקיה לעשות כוונת יוצרינו. ויהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו שבכח סגולת ארבע מינין אלו הרומזים לאותיות שם ב"ן הקידוש (יו"ד ה"ה ו"ו ה"ה) תקרב אותם אחד אל אחד והיו לאחדים בידי ובנענועי אותם יתנענעו ויעלו החמשה חסדים שנתפשטו בגופא דז"א מחסד עד הוד וכללותם שביסוד עד השורש שלהם דעת עליון דז"א ויקבלו אור רב משם להביא הארה מהם אל ראש המלכות דז"א העימדת מול התפארת שלו. ויהי נועם וכו' סידור הרש"ש ז"ל ועיין לעיל אות א':

מו

מו) והנה טוב הוא שאחר עלות השחר שהוא כבר יום קודם שתתפלל תטול הלולב בתוך הסוכה ותברך עליו ואח"כ הד' נענועים של הלל יהיו בבהכ"נ ומה טוב היה אם היית מתפלל בסוכה כדי שתתפלל ותיטול הלולב בברכתו בשעה הראויה אליו שהוא אחר תפלת שחרית קודם ההלל. שער הכוו' דף ק"ג ע"ד. פע"ח שער כ"ט סוף פ"ג. מ"א ס"ק י"ז. ועיין לעיל סימן תרמ"ד אות ג':

מז

מז) גם תזהר שלעולם תקח הלולב ותנענעו דרך גדילתו שהוא שורשו למטה וראשו כלפי מעלה אפי' בעת שתנענע נגד מטה שלא כאותם הנוהגין אז לכוף ראש הלולב כלפי מטה והשירש בידיהם כלפי מעלה אלא תניח הלולב כמו שהוא ראשו למעלה וסופו למטה אלא שתשפיל ידיך יותר למטה ממקומה ושם תנענע הלולב ג"פ ראשו למעלה וסופו למטה. שער הכוו' שם ע"ג. פע"ח שם:

מח

מח) גם צריך שלא להפריד כלל את האתרוג מן הלולב אלא שני ידיו סמוכות זו לזו ומתדבקין יחד הלולב והאתרוג. וגם בעת הנענוע תכוין בעת הובאת הלולב שתביאהו כנגד החזה שבגופך. וסדר הנענוע הלולב כך הוא להוליך הלילב למרחוק ולהחזירו פ"א וכן פ"ב וכן פ"ג הרי הם ג' הלכות וג' הובאות בכל קצה מו"ק שלא כאותם הנוהגין לעשות ג' נענועים בהולכה וג' נעניעים בהובאה א' ומוליכין הלולב מעט מעט ג"פ בהולכה א' וכן בהובאה. שער הכוו' שם. פע"ח שם. ועיין לקמן אות צ"ג:

מט

מט) וסדר הנענועים הם כסדר הו"ק ממש דז"א שהם חג"ת נה"י ולכן נענוע הא' הוא לצד דרום כנגד החסד ואח"כ נענוע הב' הוא לצד צפון שהוא בגבורה והג' במזרח שהיא בת"ת והד' והה' מעלה ומטה שהם שחקים נצח והוד זה על גב זה והששי הוא במערב שהוא היסוד. שער הכוו' שם. פע"ח שם. ועיין לקמן אות ק"ג:

נ

נ) וסך מספר הפעמים (ר"ל של נענועים) של נטילת לולב הם פ"א בעת הברכה ואח"כ ד"פ אחרות באמצע סדר ההלל והם בהודו לה' כי טוב הא' פ"א. ובאנא ה' הושיעה נא כפול ב"פ. ובהודו לה' כי טוב האחרון פ"א. שער הכוו' שם. פע"ח שם. וכ"ה בסידור הרש"ש ז"ל וכ"ה מנהג חסידי בית אל יכב"ץ שלעולם עושים ה' פעמים נענועים פ"א בשעת ברכה וד' פעמים בהלל ואעפ"י שמברכין על הלולב תיכף לקריאת הלל בסוכה ודלא כמהרש"ו שם בהגהת שער הכוו' שלחלק יצא יעו"ש:

נא

נא) וטעם היות כל נענוע ג"פ הם כנגד חכמה בינה דעת. וכשמנענע נענוע הא' שהוא בחסד יכוין להמשיך חב"ד מן חסד דחסדים שבדעת דז"א אל חסד שבגופא דז"א ומשם אל חסד שבמלכות, וכן בנענוע ב' להמשיך חב"ד מגבורה דחסדים דדעת לגבורה דגבורה דגופא דז"א ומשם לגבורה דמלכות. וכן בנענוע ג' שהוא בת"ת להמשיך חב"ד מת"ת דחסדים דדעת דז"א לת"ת דגופא דז"א ומשם לת"ת דמלכות. וכן על דרך זה בכל הששה נענועים ובנענוע הששי להמשיך חב"ד מיסוד דחסדים דדעת דז"א לסיד דגופא דז"א ומשם ליסוד דמלכות והיינו לבחי' אותו יום כמ"ש בשער הכוו' דף ק"ה ע"ד ופע"ח שם. וטעם שמנענעים ד"פ בהלל לפי שפעם א' ממשיכין שם ע"ב לבחי' ששה קציות ופ"ב שם ס"ג ופ"ג שם מ"ה ופ"ד שם ב"ן כמבואר בשער הכוו' ובסידור הרש"ש ז"ל. ובנענועים של הברכה נתקן בחי' החיצוניות ובשל הלל בחי' הפנימיות ובהקפת התיבה אור מקיף לבחי' המלכות והיינו לבחי' אותו היום וביום הו"ר ממשיכין ז' מקיפין לבחי' המלכות הקפה א' חסד ב' גבורה וכו' כמ"ש בשער הכוו' ובסידור הרש"ש ז"ל וז"ש פשט דברי שער הכוו' ואעפ"י שיש עוד עמק בזה והרחבת דברים כמ"ש בנה"ש ובסידור הרש"ש ז"ל כבר כתבתי כ"פ שאין רציני להרחיב בדברי האר"י ז"ל בס' הזה מטעם הכמוס:

נב

בנ) שם. יברך על נטילת לולב. הואיל ובמינו גבוה מכולן. סוכה ל"ז ע"ב. ור"ל כיון שבמינו גבוה מכולן חשוב הוא ונקראים כולם על שמו. ובהגהות הלבוש כתב הטעם דאין מברכין עליהם אלא ברכה אחת משום דמצוה אחת היא שהרי מעכבין זה את זה כמ"ש בסעי' י"ב ואין מברכין על כל חלק של מצוה ברכה אחת יעו"ש. ועיין לעיל סימן תרמ"ד אות ד':

נג

גנ) שם. יברך על נטילת לולב וכו'. והא דאין מברכין ליטול לולב בלמ"ד כמו להתעטף בציצית להניח תפילין לפי שכבר התחיל בנטילה מעט אלא שלא גמרה. לבוש. ועיין לעיל סימן תל"ב אות ד':

נד

דנ) שם. יברך על נטילת לולב וכו'. היינו אחר שיטול הלולב בידו קודם שיטול האתרוג יברך על נטילת לולב ושהחיינו כדי שיברך קודם לעשייתו שאילו יטול ארבעתן קודם שיברך נמצא שכבר יצא קודם לעשייתו שכיון שהגביה יצא. טור וב"י. לבוש. ט"ז סק"ה. מ"א ס"ק "א. מאמ"ר אות ט' ח"א כלל קמ"ח אות יו"ד. מ"ב אות כ"ד:

נה

הנ) שם. ושהחיינו. עיין לעיל סי' תרמ"ד מאו' ה' ואילך מ"ש בזה יעויין שם:

נו

ונ) שם. קודם שיטול האתרוג וכו'. ובאבן שועב כתב שיש לאדם להקדים נטילת אתרוג בשמאל ואח"כ לולב בימין. וכשמניחו או נותנו נותן הלולב תחלה כענין תפילין. מט"מ סי' תתקכ"ח. ולכן כשרוצה ליתן לחבירו יניח הלולב תחלה ואח"כ האתרוג על איזה מקום וחבירו יקח משם האתרוג תחלה ואח"כ הלולב. של"ה דף רמ"ם ע"ב. מ"א סק"ח. ועיין בתשו' זר"א א"ח סימן צ"ה שהביא מחלוקת אחרונים אם יטול לולב קודם שיברך או יטול האתרוג והעלה דהנוטל לולב קודם אין מזניחין אותו דיש לו על מה לסמוך ואדרבא יש פנים לומר דהכי עדיף ליטול לולב קודם דהכי רהטי דברי הש"ס והתו' והרא"ש והטור ומרן. מחב"ר אות ד'. וכ"ה דעת האחרונים שכתבנו באות הקודם כדברי הטור והש"ע ליטול הלולב תחלה וכ"ה מנהג העולם וכשנותנו לחבירו נותן הלולב תחלה ומברך ואח"כ נותן לו האתרוג:

נז

זנ) שם. או שיהפוך האתרוג וכו'. היינו העוקץ למעלה דאינו יוצא בזה דבעינן דרך גדילתן כמ"ש לעיל סעיף ב' ולאחר הברכה יהפוך העוקץ למטה דהוי דרך גדילתן ויוצא בזה דהוי מברך עובר לעשייתן. ומבואר בדברי התו' והרא"ש והטור ושאר פו' שיכול לעשות בדרך שלישי והוא שיתכוין שלא לצאת עד אחר שיברך דאפי' למ"ד מצות א"צ כוונה מ"מ אם מתכוון שלא לצאת לא יצא. מאמ"ר אות ט' ועי"ש מה שכתב להשיג על דברי הב"ח וגם על דברי המ"א ס"ק י"ב שכתב דאין לעשות כן לכתחלה כתב להשיג יעו"ש. ועיין לעיל סי' תע"ה או' נ"ט וסי' ס' או' יו"ד ודוק:

נח

חנ) והא דלא זכר הש"ע רק שני דרכים ולא דרך השלישי דהיינו שיכוין שלא לצאת כתב הט"ז סק"ה משום דלאו שפיר הוא הדרך הג' כמו ב' הדרכים הראשונים יעו"ש אבל המט"י כתב דטעם ההשמטה משום דלאו כ"ע גמירי הכוונה דסתם בני אדם אינם יודעים לכוין אבל אה"נ מי שדעותיו מכוונית ומכוין שלא לצאת דשפיר דמי אף להש"ע ולא נקט אלא דבר השוה לכל נפש יעו"ש. וכן הוא דעת המאמ"ר כמ"ש באות הקודם. ועיין באו' שאח"ז:

נט

נט) שם. או שיהפוך האתרוג וכו'. והכלבו כתב שאין זה נוי למצוה אלא זלזול. והב"ד א"ר אות ט"ז יעו"ש וע"כ מנהג העולם כדרך הראשון דהיינו ליקח הלולב ולברך ואח"כ האתרוג משים דכ"ה דעת רוב האחרונים:

ס

ס) שם. עד שיברך. ואם שכח לברך קודם לקיחה מברך עדיין. מ"א ס"ק י"א. והיינו משום דעדיין צריך לנענע. א"א אות י"א. לב"ש. מ"ב או' ה"ו. והקפה צ"ע כיון דאינו אלא זכר למקדש אבל לאחר שהסירו מידו לאחר גמר מציתו איני מברך עוד. ח"א כלל קמ"ח אות י"א. ועיין ב"י ולעיל סימן תקפ"ה או' ט"ל:

סא

סא) ואם לא הביאו לו הלולב ובאמצע הלל הביאו לו מותר לברך בין הפרקים דהיינו בין מזמור למזמור. ח"א שם אות י"ב. מ"ב אות מ"א. והוא ממ"ש לעיל סי' ס"ו סעי' ב' ובדברינו לשם אות א' לגבי תפילין מפני שצריך לקרות ולהתפלל בהן וה"נ משום שצריך לנענע בהלל:

סב

סב) שם הגה. ויברך מעומד. כ"כ בד"מ מהכלבו ומהרי"ו בדרשותיו יעו"ש וכ"כ השה"ל סימן קי"ח ובס' התניא סימן פ"ה משם תשו' הגאונים ומפרש הטעם דילפינן לקיחה לקיחה מאגודת אזוב דהתם הוי בעמידה. ובלקח טוב מפרש דילפינן לכם לכם מעומד וכו' יעו"ש. וכ"כ ר' פרץ בהגהת סמ"ק סי' קמ"ה. וכ"כ באו"ח. מחב"ר או' ה' יפ"ל ח"ב או' ז'. ועיין לעיל סי' תקפ"ה או' א':

סג

סג) שם הגה. ויברך מעומד. ונטילתו תהיה ג"כ מעומד. שה"ל. מ"א ס"ק י"ג. א"ר הי' תרמ"ד או' ד' ח"א כלל קמ"ח או' יו"ד. מ"ב או' כ"ז. ובדיעבד אם בירך או נטל מיושב יצא כמ"ש לעיל סי' תקפ"ה או' ה' וסימן תפ"ט או' ט"ז יעו"ש. וכ"כ א"א אות י"ג. מ"ב שם:

סד

סד) שם בהגה. אעפ"י שנוטלו כמה פעמים. להידור מצוה כמנהג אנשי ירושלים כדאי' בסוכה דף מ"א ע"ב:

סה

סה) [סעיף ו'] ולא יברך שהחיינו בשעת עשיית לולב וכו'. כ"כ הרא"ש דהאידנא לא נהוג לברך שהחיינו בשעת עשייה אלא בשעת נטילה כדאמרינן בשהחיינו דסוכה דרב כהנא מסדר להו אכסא דקידושא ה"נ דלולב מברכין ליה בשעת נטילה. ב"י. ועיין לעיל סימן תרמ"א אות ו' וסימן תקפ"ה אות ח"י:

סו

סו) ואם בירך בשעת עשייה יצא וא"צ לברך עוד בשעת נטילה כיון שכן הוא דינא דגמ' כדאיתא בסוכה דף מ"ו ע"א אלא דהמנהג הוא לברך בשעת נטילה כנז' באו' הקודם. וכ"כ השו"ג או' י"ג:

סז

סז) שם. ולא יברך שהחיינו בשעת עשיית לולב וכו'. הריטב"א בחי' כתב דראוי לעשות לולבו ע"י אחר כדי שלא יתחייב לומר זמן בשעת מעשה. וכ"כ הרמב"ן יעו"ש. ער"ה או' ו':

סח

סח) [סעיף ז'] אם עשה בית יד וכו'. כגון שכל הלולב חוץ מידו ואוחזו בבית יד הבולט הנעשה מן הסודר לא הוי חציצה כיון שאין אוחז הלולב בידו. מ"א ס"ק י"ד. והא"ר או' ך' כתב להתיר בבית יד אף שהוא תוך ידו ולא הוי חציצה כל שהוא לנאותו יעו"ש. וכ"כ הפרישה או' א' דכ"ש כשהוא תוך ידו דמותר אם הוא דרך נוי וכבוד דאז הוא דרך לקיחה טפי מכשהוא חוץ לידו יעו"ש:

סט

סט) ואם אחז האתרוג בעוקצו בשעת ברכה ונטילה ובגוף האתרוג לא נגע כלל יצא דלא גרע מכרך וכו' ומכ"ש דהעוקץ בגוף האתרוג הוא וכו' אלא דלכתחלה אין לעשות כן שמא ינתק העוקץ קודם שיצא בו גם א"א לעשות הנענועים כדין. שו"ת פני אריה סי' י"א. שע"ת או' ט"ו:

ע

ע) שם. כגון שנתן הלולב בכלי וכו'. ומשמע דאין חילוק ואפי' הוא כלי כסף משום דלא הוי דרך כבוד כשאוחזו בכלי ולא שמה לקיחה. וכ"כ חמ"מ או' ד' מ"ב או' ל"א:

עא

עא) שם. כגון שנתן הלולב בכלי וכו'. וכל בכלי בין אוחז בדופני הכלי בין מניח ידו תחת שוליו או אוחז בבית יד של הכלי לא יצא. ב"י בפי' התו' והב"ד מ"א ס"ק ט"ו וכתב ועיין בב"ח שפי' בע"א ונ"ל כפי' ב"י יעו"ש. וכ"כ א"ר או' כ"א דלענין הלכה עיקר כסברת ב"י דבכלי כלל לא אף שעושה כמו בית יד ואף בדופני הכלי לא הוי דרך כבוד וכ"מ מסתימת הפו' ודלא כט"ז עכ"ל. וכ"כ המט"י. חמ"מ או' ד' נה"ש או' ב' בכורי יעקב. מ"ב או' ל"א:

עב

עב) שם. ואם כרך עליו סודר וכו'. ומיפסל מטעם חציצה אם אינו לנאותו. ב"י:

עג

עג) שם. או שכרן סודר על ידו וכו'. או שלבש בתי ידים. ח"א כלל קמ"ח או' יו"ד. מ"ב אות ל"ג:

עד

עד) שם. י"א דלא יצא. כתב בלשון י"א משום דהר"ן ס"ל דיצא דבטל לגבי ידו אבל אם כרך סודר על הלולב אף הר"ן ס"ל דלא יצא משים חציצה. מ"א ס"ק ט"ז. וא"כ לשון י"א לא קאי על שני הדינים רק על דין האחרון לבד. מחצית השקל:

עה

עה) שם. י"א דלא יצא. ויחזור ויטלנו בלא ברכה. ח"א שם. ומשמע אבל בדין הראשון שהוא לכ"ע חוזר ונוטל בברכה והיינו אם אין לנאותו וגם אם לא חזר ונטלו מיד אלא אחר שעשה היסח הדעת:

עו

עו) אחד מהמינים שהוא בעציץ שאינו נקוב אם תופס רק העציץ בידו הוי לקיחה ע"י דבר אחר דרך בזיון ולא הוי לקיחה אך אם תופס המינים בידו ומגביהן כשהן בעציץ שאינו נקוב הוי לקיחה ויוצא י"ח. בכורי יעקב. והב"ד הפתה"ד ח"ב סי' ר"ג דף ל"ז נו"ד והשד"ח מע' ד' מינים סי' ג' או' ה' ועיין לעיל סי' תרמ"ט או' מ':

עז

עז) שם הגה. ונהגו להחמיר להסיר התפילין. היינו לנוהגין ללבוש תפילין בחו"ה כמ"ש לעיל סי' ל"א בהגה יעו"ש:

עח

עח) שם הגה. ונהגו להחמיר להסיר התפילין. קודם נטילת לולב. מ"א ס"ק י"ז. ח"א שם. וכ"כ לעיל סי' תכ"ג אות כ"ח יעו"ש. וכן אם כרוך חתיכת בגד על ידו משום חבירה יסירנו קודם הברכה משום חציצה. בן א"ח פ' האזינו או' י"ג.

עט

עט) שם בהגה. אבל מדינא אין לחוש הואיל ואין כל היד מכוסה. וכ"ה דעת הלבוש. וכ"נ דעת מ"א ס"ק י"ח והמט"י. אבל דעת הב"ח מדינא צריך להסירם משום חציצה. וכ"ה דעת הט"ז סק"ז. והב"ד א"ר אות י"ט. וכ"ה דעת הגר"א. וכתב שם הא"ר דבדיעבד יחזור ויטול בלא ברכה. וכ"כ ח"א שם. בן א"ח שם. מ"ב או' ל"ו:

פ

פ) [סעיף ח'] ינענע בשעה שמברך. מן התורה בלקיחת הגבהה בעלמא סגי דכתיב ולקחתם כיון שהגביהן יצא. אבל חז"ל אמרו שצריכין לנענע ואסמכוה אקרא דכתיב אז ירננו עצי היער וגו' כלומר אז ירננו בעצי היער וכו' לבוש. ועיין לקמן או' פ"ו ואו' ק"ט:

פא

פא) שם. ינענע בשעה שמברך. אפי' נוטל שלא בשעת הלל מנענע לכל הרוחות ואעפ"י שיחזור ויטלנו בשעת הלל. ר"ל חביב סי' ף'. מ"א ס"ק י"ט. א"ר אות כ"ה. ח"א כלל קמ"ח אות י"ג, מ"ב או' ל"ז. וכ"ה לפי דברי האר"י ז"ל כמ"ש לעיל אות ן' יעו"ש:

פב

פב) יחלק הנענועים בהודו לה' כי טוב קצת וקצת בכל"ח. וכן באנא. מ"צ ולא ינענע בשעה שאומר השם. כלבו. הגמ"י. ד"מ. ואם כן בהודו יעשה בכל תיבה נענוע אחד ובאנה. בכל תיבא ב' נענועים. מ"א שם. ח"א שם או' י"ד. מ"ב שם. ויש נוהגין לעשות באנא ב' נענועים ובהושיעה ג' ובנא פ"א:

פג

פג) ובכל הנענועים יביא סוף הלולב נגד החזה. מ"א שם. וכ"כ לעיל או' מ"ח בשם האר"י ז"ל יעו"ש:

פד

פד) שם. ינענע בשעה שמברך. מי שהביאו לו אתרוג ולולב כשר ע"פ הדין בשעת הלל ואחר שעה או שתים יביאו לו יותר מהודר ויפה אי שפיר דמי להמתין או נימא דזריזין מקדימין למצות עדיף. עיין שבו"י ח"א סי' ל"ד מה שהאריך בזה ומסיק דאם בודאי יובא לו אתרוג מהודר יותר יש להמתין על המצוה מן המובחר יעו"ש. ועיין בתשו' ח"צ סי' ק"ו לענון חבוש בבית האסורים והבטיחוהו שיצא פ"א בשנה וכו' דמסיים בה במצוה אחת שאפשר לעשותה היום שלא מן המובחר ולמחר מן המובחר טוב להמתין למחר ואין בזה משום אין מעבירין על המצות יעו"ש והב"ד השע"ת או' י"ז. ועיין לעיל סי' תרמ"ח או' ח':

פה

פה) שם. וכן ינענע בהודו וכו'. וגם בנענוע של הלל ד' מינים מעכבין זה את זה. תשו' זקן אהרן סי' נ"ב. והב"ד א"א שבגליון הש"ע. ועיין לקמן סעי' י"ב:

פו

פו) שם. וכן ינענע בהודו וכו'. דתנן פ' לולב הגזול (סוכה ל"ז ע"ב) והיכן היו מנענעין בהודו לה' תחלה וסוף ובאנא ה' הושיעה נא דברי ב"ה וב"ש אומרים אף באנא ה' הצליחה נא ע"כ. וידוע דהלכה כב"ה. ופירש"י בהודו לה' תחלה וסוף הידו שבתחלת הפרק והודו שבסוף הפרק בסוף ההלל. וכן הסכימו התו' שם. וכתבו שם התו' דטעמא דב"ה אעפ"י שאין אנא ה' הושיעה נא תחלת הפרק ולא סוף הפרק מנענעים משום דכתיב אז ירננו עצי היער וכו' וכתיב בתריה הודו לה' כי טוב וכו' וכתיב נמי בתריה ואמרו הושיענו אלהי ישענו. והיינו ירננו שמנענעק את הלולב ומשבחין בהודו ובאנא ה' הושיעה נא ע"כ. והב"ד ב"י והט"ז סק"ח:

פז

פז) שם. פעם אחת. כ"כ ב"י בשם הר"ן וכתב וכן נהגו. אלא שמור"ם ז"ל בד"מ אות ו' כתב על דברי ב"י הנז' דאין אנחנו נוהגין כן אלא כדעת הרא"ש שהצבור מנענעים על כל הודו אבל לא ש"צ. ומיהו במהרי"ל כתב שאף ש"צ ינענע ביאמר נא ישראל אבל לא באחרים וכ"ה במנהגים ובהג"א פ' לולב הגזול עכ"ל. וזהו מ"ש כאן בהגה ומנענעים בכל הודו וכו' וכן מ"ש אח"כ בהגה וי"א שהש"צ מנענע ג"כ וכו'. אמנם עתה שנתפשטו דברי האר"י ז"ל רובא דעלמא עושים כדברי האר"י ז"ל שכתבנו לעיל או' ן' יעו"ש. וכ"כ הר"ז בסידור דהש"צ והצבור אין מנענעין בהלל רק ד"פ דהיינו פ"א בהודו לה' שבתחלה וב"פ באמירת ב"פ אנא ה' הושיעה נא ופ"א בהודו שבסוף הלל יעו"ש והב"ד תו' חיים על ח"א כלל קמ"ח אות י"ב:

פח

חפ) שם הגה. ומנענעים בכל הודו וכו'. ר"ל הקהל אבל הש"צ אינו מנענע אלא בהודו הראשין כמ"ש באות הקידם. וכ"כ מ"ב אות מ' ומ"ש ומנענעים בכל הודו וכו' היינו במקום שנוהגים הקהל לענות הודו אחר יאמר נא ישראל וכו' כמ"ש לעיל סי' תכ"ב אות מ"ד ולקמן סוף אות צ"ב יעויין שם:

פט

טפ) שם. ובהודו לה' שבסוף וכו'. מנענעים ב"פ. ולפי דברי האר"י ז"ל אין לנענע רק פ"א כנז"ל והיינו בפעם הראשון אבל בפעם ב' שכופלים אותו אין מנענעים:

צ

צ) שם. וכן באנא ה' הושיעה וכו'. אבל לא באנא ה' הצליחה נא. מפני שהנענוע הוא לעצור רוחות רעית וטללים רעים ולגעור בשטן ולכך מנענעים בהושיעה נא כלומר הושיענו מאלו הנזקין אבל בהצליחה נא ליכא למימר האי טעמא. הרד"א. א"ר אות כ"ג. ועוד י"ל מפני שלשון ישועה רומז אל הגאולה כמ"ש כי קרובה ישועתי לבא. צפיתה לישועה. יצפה לישועה. ולכן מנענעים בו כלומר הושיענו בביאת הגואל ואז תהיה השמחה כפולה:

צא

צא) שם הגה. וי"א שהש"צ מנענע ג"כ כשיאמר יאמר נא ישראל וכו'. ר"ל שמנענע בהודו הראשין וגם כשיאמר יאמר נא ישראל אבל לא ביאמרו נא בית אהרן ויאמרו נא יראי ה' כמ"ש לעיל אות פ"ז:

צב

צב) שם הגה. וי"א שהש"צ מנענע גם כן כשיאמר יאמר נא ישראל וכו'. ואע"ג דהוא אינו אומר הודו באותו פעם מ"מ מנענע אגב הצבור והחילוק בין יאמר נא ליאמרו נא דכשיאמר יאמר נא ישראל הוא כמו הזכרה לצבור שיאמרו הודו ע"כ מנענע עמהם משא"כ ביאמרו נא שאין מדבר על הכלל ישראל. ט"ז סק"ט. ואם מתפלל ביחידי אינו מנענע אלא בהודו שבתחלת ההלל ולא ביאמר נא ישראל דאין מנענעין אלא בהודו אלא שהש"צ מנענע ביאמר נא כיון שהקהל עונין הודו גם הוא מנענע משא"כ ביחיד. ח"א כלל קמ"ח או' י"ג. ור"ל דדוקא בצבור שהקהל עונים הודו וכו' אחר יאמר נא ישראל וכו' כמ"ש לעיל סימן תכ"ב או' מ"ד והקהל מנענעים בזה ההודו כמ"ש כאן בהגה ע"כ גם הש"ץ מנענע כשאומר יאמר נא ישראל משא"כ ביחיד שאין עונים הודו אחר יאמר נא וכו' אין לנענע ביאמר נא וכו':

צג

צג) [סעיף ט'] הנענוע הוא שמוליך ידו וכו'. המנהג הנכון הוא מה שנהגו העולם ויש להם על מה שיסמוכו על דברי האר"י ז"ל שכ"כ בשער הכוו' לעשות ג' הולכות וג' הובאות לכל רוא דוקא. גט מקושר דף קכ"ז ע"א. מחב"ר או' ו' שע"ת או' ך'. ועיין לעיל או' מ"ח:

צד

צד) שם. וינענע שם ג"פ בהולכה וכו'. ר"ל ההולכה עושה פ"א אבל הנענוע בעת ההולכה עושה ג"פ וכן בהובאה כשמביא הלולב אצלו עושה ג"כ הנענוע ג"פ. כ"כ ביאורי הגר"א בדעת הש"ע וכ"כ מ"ב או' מ"ב:

צה

צה) שם הגה. טורף הלולב ומכסכס וכו'. והמנענעים בכח עד שכמעט הלולב נשבר עי"ז הוא טעות רק כסכוס מעט סגי. ח"א כלל קמ"ח או' י"ד. מ"ב או' מ"ג:

צו

צו) שם. ואח"כ מטה ידו לצד אחר וכו'. משמע מכאן שאינו הופך עצמו כלל אלא לעולם פניו למזרח ומטה ידו לכל הצדדים והוא עומד על עמדו וכ"ה משמעות לשון כל הפו' שלא הזכירו הפיכת פנים אלא לשון הטיית יד וכ"נ מדברי האחרונים אלא שהם כתבו כן בשם מהרי"ל ולא ידעתי מפני מה לא דקדקו הכי מדברי הטור והש"ע ושאר פו' וכמ"ש. ובאלו המקומות נוהגים להפוך פניהם ממזרח לדרום (עיין סעיף יו"ד) ומדרום למערב ומשם לצפון ואחר העלאה והורדה חוזרים להפוך פניהם למזרח להתחיל השני ולא מצאתי זה בהדיא בשום ספר ומ"מ נראה דליכא קפידא ושום הפסד בדבר וגם מתוך פי' דרך ימין למהר"י סמיגו ומדברי שאר הרבנים נראה שהיו הופכים לכל הרוחות יעוש"ב. מאמ"ר אות י"ג. וכ"מ מדברי האר"י ז"ל שכתבנו לעיל אות מ"ט שצריך להפוך פניו נגד אותו צד שמנענע שם יעו"ש וכ"ה מנהג חסידי בית אל יכב"ץ ההולכים ע"פ דברי האר"י ז"ל וכ"ה המנהג עתה בכמה מקומות:

צז

צז) שם. וכן לכל צד מד' צדדין וכו'. מוליך ומביא למי שד' רוחות שלו מעלה ומוריד למי שהשמים והארץ שלו. ועוד מוליך ומביא כדי לעצור רוחות רעות מעלה ומוריד כדי לעצור טללים רעים. סוכה ל"ז ע"ב. והטעם בסוד עיין לעיל או' נ"א:

צח

צח) שם הגה. וההולכה וההובאה וכו'. דברי ההגה חולק על דברי הש"ע כמ"ש בא"א או ך' ובביאורי הגר"א ודעתו כמ"ש בד"מ אות ח' בשם מהר"א שיוליך ג"פ ויביא ג"פ בכל צד ובאותן ההולכות והובאות יכסכס העלין. כ"כ בביאורי הגר"א. וכ"כ מ"ב או' מ"ד. ועיין לעיל או' מ"ח:

צט

צט) שם בהגה. ומטין ראש הלולב לכל צד וכו'. ולפי דברי האר"י ז"ל צריך לתפוש הלולב ביושר דרך גדילתו ולנענע בכל צד כמ"ש לעיל אות מ"ז יעויין שם:

ק

ק) שם בהגה. והמנהג כסברא ראשונה וכן נ"ל עיקר. מיהו בתשו' חינוך בית יהודה סימן כ"ב כתב להכריע כסברת מרן שלא להפוך לולב למטה ודלא כסברת מור"ם יעו"ש. וכ"כ הט"ז ס"ק י"ב דיותר טוב שלא יהפכנו רק ישפיל הלולב למטה אחר העלאה ובזה יוצא ידי הכל יעו"ש. וכ"כ ח"א כלל קמ"ח אות י"ד כי זהו הנכון. וכ"כ מ"ב אות מ"ד וכ"ה לפי דברי האר"י ז"ל כמ"ש לעיל אות מ"ז יעו"ש. ובתשו' זקן אהרן סי' ס"ב כתב דמשבשתא הוא נמי הא דמהפכי ראש הלולב בהורדה כדי להיות בכלל מוריד דליתא דהוי דרך בזיון יעו"ש. והב"ד עיקרי הד"ט סי' ל"ג או' י"ט ופ"ת:

קא

קא) [סעיף יוד'] יקיף דרך ימין וכו'. ואיטר יקיף גם כן כסדר הזה דאזלינן בתר ימין דעלמא. מ"א ס"ק כ"א. א"ר או' כ"ח. א"א אות כ"א. מ"ב או' מ"ז:

קב

קב) שם. מזרח דרום וכו'. וכן הסכים הט"ז ס"ק י"ג דלא כלבוש יעו"ש. וכ"כ ח"א שם. מ"ב שם:

קג

קג) ובעיר קדשנו ירושת"ו נהגו להקיף דרום צפון מזרח מעלה מטה מערב כמ"ש הרב הקדוש האר"י ז"ל. ומינה לא תזוז כי תורת אמת היתה בפיהו. גט מקושר דף קכ"ז ע"א. מחב"ר או' ז' שע"ת או' ך'. ועיין לעיל או' מ"ט:

קד

קד) [סעיף יא'] צריך לחבר האתרוג וכו'. כ"כ הר' מנחם מרקנ"ט בפ' אמור דצריך לסמוך האתרוג עם שאר המינים שלא להפריד מן הבניין וסוד זה נגלה אלי בחלום בליל יו"ט הראשין של חג הסוכות בהתאכסן אצלי חסיד א' אשכנזי שמו הרב ר' יצחק וראיתי בחלום שהיה כותב השם יו"ד ה"א והיה מרחיק הה"א אחרונה מן הג' האותיות הראשונות ואמרתי לו מה זה עשית והשיב כך נוהגין במקומנו ואני מחיתי בו וכתבתי אותו שלם ואשתומם על המראה ואין מבין. למחר בעת נטילת לולב ראיתי שלא היה מנענע רק הלולב ומיניו בלא אתרוג והבנתי פתרון חלומי וחזר בו. ורז"ל רמזו סוד זה בויקרא רבה אמר שם פרי עץ הדר זה הקב"ה שנאמר הוד והדר לפניו. כפות תמרים זה הקב"ה שנאמר צדיק כתמר יפרח. וענף עץ עבות זה הקב"ה שנאמר והוא עומד בין ההדסים. וערבי נחל זה הקב"ה שנאמר סולו לרוכב בערבות תראה שכל המינים האלו רומזים בשי"ת. עכ"ל. והב"ד ב"י. ט"ז ס"ק י"ד. ומ"ש זה הקב"ה וכו' ר"ל רומזים בשם הוי"ה שהוא שמו של הקב"ה כמ"ש לעיל אות א' יעו"ש וע"כ שמחבר האתרוג עם הלולב יש לכוין שמחבר אות ה' אחרונה של שם הוי"ה עם שלשה אותיות ראשונות שהם יה"ו:

קה

קה) שם. צריך לחבר האתרוג וכו'. ומ"ש הרב צרור החיים בשם הרמב"ן דאין לחברן אלא בשעת הברכה ולא בשעת הנענועים חלילה ליחס להרמב"ן סברא זו נגד כל חכמי הקבלה האמיתית. ועוד דהר"ם ריקנט"י תלמידו והולך על שיטתו ואיך יכתוב היפך דעתו ולא יזכור בדבריו שהרמב"ן רבו חולק ע"ז. זקן אהרן סי' ס"ב. עיקרי הד"ט סי' ל"ג או' י"ט. פ"ת. רו"ח אות ג' ועיין לעיל אות מ"ח:

קו

קו) שם. צריך לחבר האתרוג וכו'. ואני מדקדק שלא יפרידו אצבעיתי בין הלולב והאתרוג. טעמי המצות להרדב"ז קי"ח. פת"ע אות ל"ח:

קז

קז) שם. צריך לחבר האתרוג וכו'. למצוה מן המובחר אבל מדינא א"צ לסומכן יחד. ב"ח. שכנה"ג בהגב"י או' י"ג. א"ר אות כ"ט:

קח

קח) שם. בשעת נענועו וכו'. וכן באמירת הושענות. מהרי"ל. א"ר אות ל':

קט

קט) שם בהגה. ובאיזה דרך שנענע יצא וכו'. צ"ע דהא אפי' לא נענע כלל יצא כדאמרינן בגמ' (סוכה מ"ב ע"א) מדאגבהיה נפק ביה. וי"ל דאם לא נענע טוב לחזור וליטלו ולנענע. מ"א ס"ק כ"ב. ועיין לעיל אות ף':

קי

קי) [סעיף יב'] ד' מינים הללו מעכבין וכו'. כדתנן במנחות דף כ"ז ע"א וטעמא כתוב שם בגמרא משום דכתיב ולקחתם לקיחה תמה ופירש"י ארבעה כא'. וכ"כ הלבוש:

קיא

קיא) שם. ד' מינים הללו מעכבין וכו'. ודוקא ביו"ט א' אבל ביו"ט שני אין מעכב ב"י בשם הג"א והמרדכי אלא שכתב שאין דעת הפו' כן יעו"ש וכ"פ מור"ם כאן בהגה דאין חילוק בין יום א' לשאר הימים. וכ"כ הלבוש דאין חילוק אלא שזה דאו' והשאר דרבנן וכל מה שתיקנו רבנן כעין דאו' תיקון עכ"ל. וכ"ה דעת האחרונים. ובלא"ה הא ק"ל סב"ל ואיך יברך על דבר שיש בו פלוגתא ובפרט שכ"ה דעת מרן ומור"ם ואחרונים:

קיב

קיב) שם. שאם חסר לו אחד מהם לא יברך וכו'. שאין מברכין על חלק מן המצוה אלא על מצוה שלימה ובשאינם כולם הרי המצוה חסירה. ולא דמי לאתרוג חסר שמכשירין אותו בשאר הימים דהתם עיקר המצוה דד' מינין מיהא שלימה היא אבל הכא עיקר המצוה שהיא ד' מינין היא חסירה. לבוש:

קיג

קיג) שם. לא יברך על השאר. אפי' אם יודע בבירור שלבסוף יבואו לידו כולם כיון שאיך מצויים לפניו בשער ברכה לא יברך על השאר. כ"נ דעת הש"ע שפסק כהרמב"ם ולאפוקי מדברי הרמב"ן שהביא בב"י שמיקל בזה יעו"ש. וכ"כ מ"ב אות ן' ועיין לקמן אות קי"ז:

קיד

קיד) שם. אבל ניטלן לזכר בעלמא. כדי שלא תשתכח תורת לולב. הרא"ש בשם הראב"ד. ב"י. לבוש:

קטו

קטו) שם. אבל נוטלן לזכר בעלמא. וצריך ליזהר שלא יכוין לשם מצוה דיש בזה משום בל תגרע כמ"ש הט"ז ס"ק י"ז וכ"ה מפורש בהדיא בספרי פ' ראה יעו"ש. אכן מ"ש שם הט"ז דאפי' בעת שהוא נוטלו ללולב אחר שכבר קיים המצוה ורק משום חיבוב מצוה בעלמא גם אז יזהר ליקח דוקא ד' מינים שלא לגרוע ממנו ולא להוסיף עליו כדי שלא יעבור על בל תוסיף ובל תגרע חלקו עליו האחרונים ודעתם כיון שכבר קיים המצוה אין שייך בזה עוד בל תוסיף ובל תגרע. א"ר או' ל"ח. מט"י בסעי' י"ד. נה"ש או' ה' חמ"מ אות ה' מ"ב בב"ה:

קטז

קטז) שם הגה. בין ביום א' בין בשאר ימים. וכ"פ הב"ח. ורש"ל בתשו' סימן ח' כתב שהורה לש"צ ליטול ולנענע קודם הלל ובשעת הלל אבל אחרים לא יטלו דחיישינן שיבואו ליטול בשנה אחרת ולברך יעו"ש. מ"א ס"ג כ"ג. אמנם הא"ר אות ל"ג חלק על דברי רש"ל ודעתו דאחרים גם כן יוכלו ליטול ולנענע בו כמו הש"צ וכתב דאדרבא אם לא יטלו אז יבא מכשול לשנה הבאה שיסמכו נמי על הש"צ ולא יקחו בעצמם יעו"ש. וכ"מ מסתמיות הש"ע ומור"ם ז"ל דלא יש חילוק בין ש"צ לאחרים. וכ"כ א"א או' כ"ג. מ"ב או' נ"א:

קיז

קיז) שם. ואם היו ארבעתם מצוים אצלו וכו'. כ"כ הרמב"ם והיה נראה מלשון זה אעפ"י שאינם לפניו אם הם מצויים אצלו יצא כשנוטל אותם א' א' זה אחר זה אבל מדברי מור"ם בהגה מבואר דבעינן שיהיו כולם לפניו וכמ"ש הטור והכי מוכח קצת מדברי מרן בב"י שהבין כן דברי הרמב"ם ולכן כתב שהוא חלוק על הרמב"ן ומיהו אין זה מוכרח דאף אם נאמר שחלוק על הרמב"ן מ"מ שפיר י"ל דכל שמצויים ברשותו ש"ד אעפ"י שאינם מונחים לפניו יעו"ש. מאמ"ר או' י"ז. והמ"א ס"ק כ"ד כתב על מ"ש מור"ם בהגה ובלבד שיהיו כולם לפניו כלומר סמוכים לו שלא יצטרך להפסיק ביניהם ור"ל משום הפסק ברכה כמ"ש א"א אות כ"ד יעו"ש. וא"כ כיון שהטור כתב בהדיא שיהיו כולם לפניו וכ"פ מור"ם בהגה והלבוש וכן יש לפרש דברי הרמב"ם וגם יש לחוש להפסק ברכה כמ"ש המ"א יש להחמיר ולהצריך שיהיו כולם לפניו בשעת ברכה ואם לאו לא יברך:

קיח

קיח) שם. ונטלם אחד אחד יצא. דק"ל לולב א"צ אגד ולאפוקי מדברי ר"ת דס"ל כיון דכולם מצוה א' לא מסתבר שיועילו בזה אחר זה כמבואר בב"י יעו"ש. ועיין לעיל אות ט':

קיט

קיט) שם בהגה. ויטול הלולב תחלה ויברך וכו'. לפי שמזכירין אותו בברכה. ב"י בשם הרא"ש. לבוש. ועיין לעיל או' ל"ו שכתבנו דאם נוטלו בזה אח"ז גם האתרוג יטול בימין יעו"ש:

קכ

קך) שם בהגה. ואם סח ביניהם צריך לברך וכו'. ואם היתה השיחה מענין דברים שמברכין עליו א"צ לברך כמ"ש לעיל סימן קס"ז סעיף ו' יעו"ש:

קכא

קכא) שם בהגה. צריך לברך וכו'. דהיינו על הדס על נטילת הדס ועל ערבה על נטילת ערבה ועל אתרוג על נטילת אתרוג:

קכב

קכב) שם בכגה. צריך לברך וכו'. ולדידן דק"ל בסי' תקצ"ב דאינו מברך משום דחדא מצוה היא א"כ ה"נ אינו חוזר ומברך דהא חדא מצוה היא כדאיתא במנחות. מ"א ס"ק כ"ה וכ"ה דעת הלק"ט ח"ב סי' ר"ו. וכן הברכ"י אות ט' הביא דעת החולקים בזה וכתב דאין לברך משום דכיון דאיכא פלוגתא ק"ל סב"ל יעו"ש. וכן הער"ה אות יו"ד הביא דעת כמה רבוותא דסברי שלא לברך יעו"ש. וכן הסכים המאמ"ר אות י"ט שלא יברך. ומ"מ נראה דיש לברך בלבו כיון די"א דמהני כמ"ש הרמב"ם פ"א מה' ברכות ה"ז יעו"ש ולא יש בזה משום הפסק ולא משום חשש ברכה לבטלה כיון שאינו מוציא בשפתיו:

קכג

קכג) כתב באו"ח מעשה בה"ר משולם שנטל לולב ביו"ט ראשון ובירך על נטילת לולב ושהחיינו ואחר כך הסתכל בו ולא מצא בו ערבה והניחה בלולב וחזר ונטלו ונעל ג"כ האתרוג ובירך על נטילת ערבה ושהחיינו משום ערבה ונהי דא"צ ליטול אלא הערבה בלבד מ"מ מצוה מן המובחר בעי למיעבד ליטול ד' מינים בבת אחת וכן מצינו מכ"י הראב"ד ז"ל עכ"ל והב"ד ב"י. מ"א ס"ק כ"ה. אלא שכתב שם המ"א דאו"ח והראב"ד לשיטתם אזלי דס"ל דצריך לברך על כל א' בפ"ע אבל לדידן א"צ לברך אלא א"כ סח בנתיים ולכן השמיטו דין זה בש"ע יעו"ש. וכ"כ המאמ"ר או' ח"י. וכ"כ המחב"ר בק"א אות ה' דיטול בלא ברכה יעו"ש והב"ד השע"ת אות כ"ג. וכ"פ בספרו יוסף אומץ סימן ב' שמי שבירך וראה שחסר או פסול א' מהמינין שיטול בלא ברכה ואם סח והפסיק יברך על אותו המין שהיה חסר או פסול יעו"ש. והגם דאיכא מן האחרונים דסברי דאף בלא סח מברך על אותו המין כמ"ש באות שאח"ז כבר כתבנו דק"ל סב"ל ואפי' כנגד הרוב כמ"ש לעיל סי' י"ח אות ז' יעו"ש. אלא שיוכל לברך בלבו כמ"ש באו' הקודם. ועיין לעיל או' ה':

קכד

קכד) וה"ה אם בירך ואח"כ מצא ההדס או א' מהמינים מהופך דחוזר ומברך על אותו שהיה מהופך. דרישה אות א' א"ר אות ל"ה. ח"א כלל קמ"ח אות ד' מ"ב אות נ"ו. ומיהו כבר כתבנו באות הקודם דק"ל סב"ל ואין לברך אלא אם כן סח והפסיק או לברך בלבו:

קכה

קכה) [סעיף יג'] לא יקח מין אחר במקומו. כגון פריש או רמון וכדומה. סוכה ל"א ע"א. דאתי למטעי ליקח ג"כ בשאר שנים משא"כ בחסר מין אחד ליכא למטעי שהכל יודעים שצריך ד' מינים. הרא"ש. מ"א ס"ק כ"ו:

קכו

קכו) [סעיף יד'] לא יוסיף מין אחר וכו'. בטור כתוב לא יפחות מהם ולא יוסיף עליהם מין אחר ואפי' אם לא יאגדנו עמהם אם יאחזנו בידו עמהם לשם מצות לולב איכא בל תוסיף עכ"ל והקשה הב"י דהא איתא בר"ה דף כ"ח דלעבור בזמנו לא בעי כוונה עכ"ל ולכן סתם פה בש"ע לומר דאפי' לא נטלו לשם מצוה עובר. ולא ראה מ"ש רי"ו נ"ג ח"ג דהני מילי אליבא למ"ד מצית א"צ כוונה אבל לדידן דצריכין כוונה כמ"ש סימן ס' סעי' ד' אינו עובר עד שיכוין. וכ"ה ר"פ יו"ד דעירובין בגמ' ודעת המ"מ והר"ן דאין עובר משום בל תוסיף דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי אלא דלכתחלה לא יעשה כן דנראה כמוסיף ואפשר שזהו דעת הטור והש"ע. מ"א ס"ק כ"ז. א"א אות כ"ז. וכ"כ בביאורי הגר"א דאסור רק לכתחלה. ועיין לעיל אות קט"ו ובסי' תע"ה סעיף ד' ובדברינו לשם בס"ד:

קכז

קכז) שם. לא יוסיף מין אחר וכו'. נשים המחמירות על עצמם לקיים מצות לולב וכדומה שפטורות הן מ"מ אם מוסיפין במיניהם עוברות על בל תוסיף. שדה הארץ ח"ג סי' ל"ב. עיקרי הד"ט סי' ל"ג אות י"א. אבל אם נוטל הלולב כמה פעמים ביום ליכא משום בל תוסיף. מרדכי פ"ק דר"ה סימן תש"ה:

קכח

קכח) שם. משום בל תוסיף. ועיין בא"ר אות ג' שכתב דלדעת האגודה יש למחות למה שנוהגין לצבוע לולב הלבן משום בל תוסיף ואפשר דס"ל דאין בו ממשות לחול עליו בל תוסיף והוא דחוק יעו"ש. אמנם השבו"י ח"ב סי' כ"ח כתב דאין כאן משום בל תוסיף והוא היתר פשוט יעו"ש וכ"ה דעת השע"ת סי' תרמ"ה אות ו' אלא שכתב רק שהמוכר לולבים אין רשאי לעשות כן כדאיתא בחו"מ סימן רכ"ח ואם ידוע שזה המוכר יש לו לולבים לבנים וצובען מותר יעויין שם:

קכט

קכט) [סעיף טו'] לא יטול יותר מלולב אחד וכו'. הואיל וכתבה התורה בלשון יחיד פרי עץ הדר וכפת תמרים בלא וי"ו בין פ"ה לתי"ו משמע ג"כ לשון יחיד ולא יוסיף עליהם. לבוש. ואם הוסיף שנטל שני אתרוגים או שני לולבין בבת אחת איכא פלוגתא בזה אם עובר בבל תוסיף כמ"ש בב"י יעו"ש:

קל

קל) וכתב בד"מ (סי' תרנ"ב) אמרינן בירושלמי ספ"ג הניחו על הארץ אסור שיב לטלטלו משמע דס"ל דלאחר גמר מצות לולב אם הניחו על הארץ אסור שוב לטלטלו ביו"ט וצ"ע דהא ק"ל אין מוקצה לחצי שבת והא הוי ראוי ביה"ש וכו' עכ"ל והב"ד מ"א ס"ק כ"ח. מיהו השש"א הקשה ע"ז ועי"ש מה שהביא פלוגתא בזה והוא דעתו כהאוסרים אלא שכתב נראה פשוט דדבר זה ליתא אלא אחר שהניחו להצניעו אבל אם הניחו ע"ג קרקע בבהכ"נ לא הוי מוקצה כיון דדעתו לפנותו משם יעו"ש וא"כ ה"ה אם דעתו ליתנו לכל הבא לצאת י"ח לא הוי מוקצה. אפי' אם הצניעו כיון דדעתיה עליה לחזור לקחתו וליתנו לאחרים ומה שמצניעו הוא שחושש לשמא יקלקלו אותו הילדים או לשמא יתיבש:

קלא

קלא) שם. אבל בערבה והדס מוסיף וכו'. דמיעוט ערבי שתים משמע וה"ה הרבה כי הכל בכלל וכן בכלל עבות משמע הרבה. לבוש. ב"ח. וי"א דגם בערבה איכא בל תוסיף אם הוסיף על ב' ערבות כמ"ש ב"י סי' תרס"ד יעו"ש. והב"ד שכנה"ג בסי' זה בהגב"י או' י"ז:

קלב

קלב) שם. ויש מי שפוסל וכו'. טעמם דהוי מין אחר ואסור להוסיף כמ"ש בסעי' הקודם. והיש מתירין סברי דלאו מן אחר הוא דהא גדילי בערוגה אחת ובענף אחת אלא שהתורה פסלה אותו. ביאורי הגר"א. מ"ב או' ס' ועיין לעיל סי' תרמ"ו סעי' ג' איזה נקרא הדס שוטה יעו"ש:

קלג

קלג) ודע דבאותן ספיקות אי עבר בל תוסיף י"ל דיחזור ויטול כדינו בלא ברכה דכל המוסיף גורע ופסול. א"א או' כ"ח:

קלד

קלד) שם. והמדקדקים אינם מוסיפים וכו'. וכ"כ במנהגים דלא יקח אלא ב' בדי ערבה וג' בדי הדס. וכן נראה משום דאיכא למ"ד דאית בהו משום בל תוסיף. ד"מ או' ט"ו. וכתב הלבוש דיש בו סוד ג"כ במספרם זה ע"פ הקבלה שהם כנגד ז' ספירות הבנין. וכ"ה לפ"ד האר"י ז"ל כמ"ש לעיל או' א' יעו"ש. וכ"כ הרדב"ז ח"א סי' ק"ע דהמקובלים הראשונים לא היו קושרים אלא ג' הדסים וב' ערבות ולא יותר וכן אני נוהג אחריהם יעו"ש:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---