מחצית השקל/אורח חיים/תסב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מחצית השקל ‏ אורח חיים תסב

(א) כתב מ"א כתב בש"ג כו' תפוח שרסקו ר"ל תפוח של תרומה שרסקו ונתנו לתוך עיסה של חולין אסורה לזרים:

דהוי מי פירות. ומתני' הנ"ל מיירי שעירב בו מים ואפ"ה לא הוו רק חמץ נוקשה:

(ב) (ס"ק ב) להתיר כו' ביין שבכלי עליון. דהיין העליון אסור משום ניצוק חיבור וכמ"ש ביורה דעה סי' קכ"ו דהוי כאלו נתערב יין שבכלי תחתון עם יין שבכלי עליון. וביי"נ גמור אוסר במשהו ובסתם יינם בעינן ששים נגד יין האסור ואם יש ביין העליון גם מים אמרי' סלק היין העליון והמים מבטלים דמים סגי אם הוא ששה חלקים כמו יין האסור וכמ"ש שם סי' קל"ד וע"ש סי' קכ"ו ובש"ך ס"ק י"א:

(ג) (ס"ק ג) קודם כו' אבל אם נתערב מים כ"ש כו' אסור. אף על גב דבס"ק א' נסתפק במעט מי פירות. אבל במעט מים פשיטא לי' דאסור וכך כתב בס"ק ו':

(ד) (ס"ק ד) ואפי' כו' ופשוט כו' דלא כע"ש דס"ל דחלב ודאי מותר מדעביד ריב"ל עובדא ולש בחלב אבל באמת בכל הפוסקים משמע דחלב שוה ליין ושמן ודבש. וריב"ל פסק כר"ע דמתיר גם ביין ושמן ודבש:

(ה) (ס"ק ה) במי כו' ומ"מ קשה ומה בכך כו' דהא אינו נכון להפקיע עיסה מחלה וללוש פחות מכשיעור כדאי' בפסחים הביא ט"ז. אם לא שיש הכרח. וכ"כ הדרישה כו' הוא קושיא ג' דאפי' להרא"ש הפוטר היינו דוקא מ"פ שאינן מז' משקין וא"כ למה בלש ביין שרי יעשה פחות משיעור דהא כה"ג לכ"ע חייב אלא במי ביצים וה"ה בשאר מי פירות שאין מז' משקים כיון דאי' בירושלמי שאם לש עיסה בהן אינו חיבור לענין טומאה. ואם נגע טבול יום במקצת העיסה לא פסל אלא מקום מגעו ולא כל העיסה. וה"ה דאינו חיבור לענין חלה והוי כמו עיסה פחות מכשיעור לכן צ"ל דקאי אמ"פ שאין מז' משקין. ובזה נתישב קושיא ג'. אבל שני קושיות הראשונות עדיין אינן מיושבות:

וכמ"ש בי"ד הטעם כו' ובזה מיישב גם ב' קושיות הראשונות:

ואסור לשרפה. בשלמא אי נילושה בא' מז' משקין דהם מכשירים וכיון דכלנו טמאי מתים נטמאה העיסה והחלה. ולכן רשאי לשרפה כדין תרומה וחלה טמאה. ואעפ"כ הקילו חכמים בחלת ח"ל דכהן שלא יצא טומאה מגופו אם ירצה רשאי לאכלה. אע"ג דהוא טמא מת וגם החלה טמאה. אבל אי נילושה במי פירות שאינן מז' משקין דאין מכשירים נשארה העיסה וגם החלה טהורה. וחלה טהורה אסור לישרף:

וגם כו' ועססי' תנ"ז. ור"ל דאף ע"ג דמ"מ כהן שלא יצא טומאה מגופו מותר לאכלה. והיינו גדול שטבל לקריו או קטן פחות מבן ט' שנים וכמ"ש גם הרב"י פה בשם רבי' נתנאל. מ"מ מבואר לעיל ס"ס תנ"ז דהמנהג שלא להאכיל לכהן אפילו קטן או גדול שטבל וע"ש הטעם לכן יעשה העיסה פחות מכשיעור:

ומיהו במקום שרגילים לרחוץ כו' ובזה"ז הכל רוחצים ומיהו נ"מ אם נשאר לו מקמח שהכין לצורך המצות עד אחר הפסח דקמח זה אינו לתות:

(ו) (ס"ק ו) ובלבד כו' ול"נ דסברות חלוקים דהאי דסעיף ג' הם דברי סמ"ג והאי דהכא הם דברי הטור. והם חולקים זה ע"ז ולכן קשה על הרב"י שהעתיק שניהם כאלו אין ביניהם מחלוקת:

וז"ל ת"ה כו' אייתי ראיה שיש דעות דס"ל דאין המים בטלי' אפי' הם מועטים:

דלמא יערב בו מים תחלה. משמע דאי מערב אסור ואע"ג דהוי מים מועטים וכדמשמע ל' מערב. וכלהו ע"י מי' ר"ל הא דתנן רפ"ג אלו עוברין וחשב ד' מיני מדינה ומכללן חומץ האדומי. והוא תערובת חמץ לפי שלא היה יין האדומי מחמיץ עד שנותנים לתוכו שעורים והקשו בירושלמי מה בכך הא יין הוי מי פירות ואין מחמיצים ותי' ע"י מים שמערבים גם מים בתוכו והוי מ"פ עם מים דמחמיץ:

שצוה לבער כו' ורצה הרא"ש לומר משום דס"ל אפי' מי פירות לבד מחמיצים. ואותו מ"פ ס"ל דהחשש שמא נתערב בו מים והוי מ"פ עם מים אבל מ"פ לבד מודה דאינו מחמיץ ומסתמא הוי מעט מים. מ"מ נשמע שיש כמה דעות דס"ל דאין בטלין המים וכן י"ל דס"ל להטור וחולק על סמ"ג דסעיף ג' וא"כ קשה על הרב"י שהעתיק שניהם בלי מחלוקת:

מי גשמים. ר"ל דהא על כל ענבים במחובר יורדים עליהן גשמים ונבלעים תוך הענבים ל"מ מזוג דהמים משתנים ונעשו יין שמ"ש לעיל בשם ת"ה לאסור חטה שהיא כבושה בתירוש:

וגם בשכר כו' ונ"מ כו' ר"ל דהא בלא"ה בלעה החטה משכר ויי"ש דהן חמץ בצונן דלא בלעה החטה. לכן יש ספק אי החטה בעצמה החמיצה:

כתב בשל"ה כו' תרנגולת צלוי' אע"ג דמוהל ושומן התרנגולת הוי מי פירות ובמה נתחמצה החטה. אלא ע"כ משום מי הדחה שיש על התרנגולת. הובא דין זה בסי' תס"ז סעיף ט"ו. ומ"ש הטור בבשר יבש בסי' תס"ו בשם רוקח בשר יבש שמזיע בשעת הגשמים מחמיץ מכח המים שהודח בו עכ"ל:

ומסיים ר"ל הרוקח בדין תרנגולת ומזה מה שמסיים מביא מ"א ראיה לדבריו דהר"ש באמת נתקשה בזה וצ"ל דס"ל להרוקח דאעפ"כ חיישינן שהיה במים כשרחצוה. וכ"כ בספר צ"צ והביאו פר"ח בסי' תס"ז וגם דברי של"ה:

וכתב בשם צ"צ דאין לחוש שמא נפלה החטה תוך השומן קודם הבישול והרתיחה דעדיין המים היו בהוייתן ולא נשתנו והחמיצה דאמרינן כאן נמצא וכאן היה אחר שכבר הורתח:

ונראה קצת מדברי הפר"ח דוקא אי נמצא החטה בקדרה שעירו לתוכו השומן מן האלפס שהרתיחו בה השומן דה"ל ממקום למקום אבל אי נמצא באלפס שהורתח לא אמרי' כאן נמצא כו' דמזמן לזמן לא אמרינן כאן נמצא כמ"ש סי' תס"ז ס"ק ט"ז:

מ"מ לפי מ"ש מ"א סי' תס"ז ס"ק כ"ה בסופו אפי' נמצא באלפס אין לאסור אלא א"כ נמצא באלפס כשעדיין עומדת על הכירה על האש אבל אי כבר סלקוה מן הכירה אע"ג שנמצא החטה באלפס כיון שנשתנה מקום עמידת האלפס ה"ל ממקום למקום ואמרינן כאן נמצא ועתה נפלה אחר שהורתח ושרי:

(ז) (ס"ק ז) המלח כו' דאז כו' ר"ל ובא ליתן טעם מה לי אם מבררו קודם פסח או ימתין עד הפסח:

וצ"ע אם נמצא כו' ר"ל דדין של הש"ע הוא לכתחלה עדיף לבררו אבל נסתפק דיעבד אם מצא בי"ט אם יש לאסור המלח במשהו כה"ג:

דאף לדעת האוסרים כו' ר"ל דהא הרבה פוסקים ס"ל דמליחה אינו אוסר כי אם כדי נטילה בדבר כחוש ואפי' לדידן דמחמירים לעיל סי' תס"ז במליחה היינו כו'. מיהו בב"י בי"ד כתב בשם הרמב"ם כו' דין זה הוא גמרא ערוכה בחולק דף קי"ב והכי קי"ל שם בי"ד סי' צ"ה אלא דאנן ס"ל הטעם שמא יפול מן הכותח לתוך המלח והוא לא ידע ויתן המלח לתוך הבשר. אבל הרמב"ם לפי גרסתו בש"ס נתן טעם אחר לפי ששואב כו' הרי אע"ג דהמלח יבש שואב מן הסמיך לו כ"ש ששואב מן החטה המונחת בתוכו:

ומיהו בתו' חולין דף קי"ג ד"ה טהור כו':

אבל לעיל סי' תמ"ז סעיף ו' משמע דאינו בולע. לא ידעתי משמעות שם אדרבא משמע קצת להיפך. שכתב שם מלח ששמו במדוכה מותר למלוח בו בשר בפסח. דשם ג"כ הטעם מבואר בסה"ת שהביא הרב"י שם על דברי המרדכי שמתיר מלח הניתן במדוכה משום שאינו מפליט מה שבלוע תוך הכלי (ואע"ג שהפר"ח שם כתב דסתם מדוכה יש בה חמץ בעין ע"ש מ"מ הבאי' אחריו חלקו עליו וגם אין בזה רמז בדברי מ"א שנאמר שנתכוין לזה דס"ל למלתא דפשיטא דסתם מדוכה יש בה חמץ בעין. היפך ממה דמשמע בהרב"י שם ) לכן לבי אומר לי שהוא טעות הדפוס ונתהפכו הדברים וכצ"ל דבר חריף. אבל לעיל סי' תמ"ז ס"ו משמע דאינו בולע:

ומיהו בתו' ורא"ש כו' משמע קצת כו' אצל מאכל בולע לכן נ"ל כו':

ור"ל דתחלה כתב שמדברי הרב"י בשם הרמב"ם משמע דבולע ואף שכתב דרך אפשר דכותח שאני כו' מ"מ ס"ל לעיקר דמשמע מדברי הרמב"ם דבולע ואין חילוק בין כותח לדבר אחר. וע"ז כ' אבל לעיל סי' תמ"ז משמע דאינו בולע מדמתיר מלח הניתן במדוכה. ועז"כ ומיהו בתו' ורא"ש כו' משמע כו' אצל מאכל בולע:

ולפ"ז גם בסי' תמ"ז גבי מדוכה י"ל הטעם דאין כח במלח להפליט מן הכלי וכדקי"ל בי"ד ס"ס צ"ה ובסי' ק"ה סעיף י"ג. עכ"פ אין להמ"א ראי' גמור' לא לאיסור ולא להיתר לכן הכריע דלכתחלה יש להחמיר כו':

אבל כדי נטיל'. שאסור מן הדין:

וה"ה אם נמצא בער"פ. ר"ל דאז בטל בס' מ"מ כדי נטילה אסור דהא מן הדין אינם מפעפע יותר ומה מהני שיש ששים כנגדו:

וכמ"ש בי"ד סי' ק"ה. ולאו דוקא בע"פ ה"ה קודם פסח. אלא נקט ע"פ דאז צריך להשליך לאיבוד כדי נטיל' משא"כ קודס פסח דאפשר לאכלו קודם פסח:

והטור כו' וכתב בד"מ כו' מוכח דפלוגתייהו. ר"ל שהטור כתב וז"ל מ"כ שאם נמצאת במלח חטה מלוחלחת מחמיץ כי המלח מתולדת המים ואינו בכלל מי פירות. ואינו נ"ל דהא שרינן ותיקא במשחא ומלחא. (והוא דין המבואר סי' תס"ג סעיף ב') אלמא דמלח הוי בכלל מי פירות עכ"ל:

אבל בטור משמע לכאורה כו' מדכתב כי המלח מתולדות המים משמע דהאוסרי' גופייהו אין אוסרים כ"א מלח שמבשלים כו' שהוא מתולדות המים. ולפ"ז דבמלח שחופרי' מקרקע מודי' האוסרים דשרי צ"ל הא דמקשה הטור מותיקא. ולא ניחא ליה דהש"ס מיירי במלח שחופרי' מקרקע. משום דס"ל דסתם מלח המוזכר בש"ס הוא מלח שמבשלי' ממים. כתב רש"ל כו' ופשוט דשרי דיעבד דלא כדמשמע בטורי זהב ע"ש:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.