מחצית השקל/אורח חיים/תלד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מחצית השקל ‏ אורח חיים תלד

(א) (ס"ק א) אחר הבדיקה וה"ה בשעת הבדיקה כו' ר"ל דודאי קודם הבדיקה א"צ לזהר דהא אפי' יטלנו עכבר לפניו ויהיה צריך בדיקה מה בכך הא באמת צריך לבדוק דהא עדיין לא בדק וכמ"ש הט"ז אבל בשעת בדיקה צריך ליזהר דיש לחוש דלאחר שהשלים לבדוק זויות אחת וילך לבדוק זויות אחרת יטול עכבר לפנינו ויגררנו לזויות שכבר בדק:

והעולם כו'. גם מצניעים החמץ שמשייר לאכילתו. מ"מ המון עם טועים וסוברים שאין הבודק רשאי לראות אותו חמץ כי לפי טעותם כל חמץ שרוא' הבודק בשעת הבדיק' צריך לבער ולכן מטמינים אותו לבל ישזפנו עין הבודק וטח עיניהם מראות והוא מחסרון ידיעתם:

(ב) (ס"ק ב) יטלנו כו' נריך לבטל פ"א. ר"ל אם בדק שנית ולא מצא מה שגרר העכבר:

עכ"ל הרב"י צ"ל עכ"ל ד"מ ובס' ח"י כ' שלא מצא כן בהרב"י ובאמת כן הוא שלא נמצא בב"י כ"א בד"מ. ול"נ דלא כיון הר"ן כו' דהד"מ הבין דכוונת הר"ן במ"ש שהרי חמץ זה שגרר' העכבר מתוך הבית עדיין לא נתבטל משום דנוסח הר"ן היה בביטול לומר כל חמירא דאיתא בהדין ביתא (ובאמת לפי מה שראיתי בר"ן משמע שגם הוא היה נוסחתו כנוסחת הטור וז"ל על מ"ש הרי"ף אר"י הבודק צריך שיבטל והיכי מבטל אמר הכי כל חמירא דאיכא ברשותי דלא חמיתיה כו' וע"ז כתב הר"ן ל' זה אינו בגמ' אלא כך הוא מקובל ביד הגאונים ז"ל עכ"ל ועיין בב"י)וא"כ כיון שגררתו החולדה חוץ לבית לא היה בכלל הביטול. ולפ"ז לפמ"ש הטור שלא לומר כל חמירא דאיתא בהדין ביתא אלא דאיתא ברשותי כדי לכלול גם חמץ שיש לו במקומות אחרים א"כ גם חמץ שגררה החולדה חוץ לבית הוי בכלל ביטולו וע"ז כ' מ"א דאין זה כוונת הר"ן אלא דאפי' נוסחת הטור שאומר ברשותי מ"מ אין החמץ שגררה בכלל הביטול:

שהרי שייר' כו' ומה"ט אומרים בלילה דלא חמיתיה כי החמץ שרואה ומשיירו למחר אינו מבטל:

מיהו אנו נוהגים בלא"ה לבטל כו' אע"ג שכ מ"א בס"ק ז' דאפי' לדידן שנוהגים לשרוף קודם שש אין לסמוך על ביטול היום היינו בקבע ולשנות מנהג הש"ס שהיו מבטלים בלילה אבל בנידון זה שכבר ביטל בלילה כתקנת הש"ס אלא ע"י מקר' צריך לבטל שנית יש לסמוך על ביטול היום ולא ח־ישינן שישכח לשרפו עד אחר שש דהוא חשש רחוק:

(ג) (ס"ק ג) א"צ כו' ס"ס תל"ט ס"ק ו' בשם התוס':

(ד) (ס"ק ד) יכפה כו' ואע"ג דבפסח לא סגי בכפיית כלי והבין הח"י דכוונתו שהמוצא חמץ בחש"מ דקיי"ל רסי' תמ"ו שצריך לבערו מיד. ומזה קשיא ליה למ"א למה לא סגי גם שם בחש"מ בכפיית כלי. וכתב ע"ז דלק"מ דבחה"מ דע"כ צריך לבערו אמאי יכפה עליו כלי הא זריזים מקדימין כו' משא"כ הכא כו' ע"ש. ולענ"ד לא לזה נתכוון מ"א אלא כוונתו לדחות ראיית הב"ח שכ' וז"ל וכ"מ (דאין לסמוך לכתחל' על כפיית כלי) לחד פי שכ' רש"י בהאי דמוצא חמץ בי"ט דכופה עליו כלי דהיינו משום דלא אפשר אבל היכי דאפשר לא סמכי' אכפיית כלי משום דהכלי ניטל לצורך עכ"ל הב"ח. ר"ל אהא דאמר ר"י א"ר דף וי"ו ע"א המוצא חמץ בביתו בי"ט כופה עליו כלי ואמר ר"י א"ר חמצו של גוי עושה לו מחיצה עשרה טפחים ע"ז כ' רש"י ולא סגי ליה בחמצו של גוי בכפיית כלי שהכלי ניטל לצורך. ומיהו האי דלעיל (ר"ל במוצא חמץ בי"ט) לא אפשר ליה במחיצ' דבי"ט אסור לעשו' מחיצה ועוד כ' רש"י טעם אחר ע"ש. ולזה נתכוון מ"א במ"ש ואף ע"ג דבפסח לא סגי ליה בכפיית כלי ר"ל בחמצו של גוי ומ"ש כמ"ש סי' תמ"ו או דט"ס הוא וצ"ל וכמ"ש סי' ת"מ ס"ב או כיון דקושית רש"י הוא מהאי דסי' תמ"ו כתב סי' תמ"ו אבל יותר נראה דט"ס הוא וצ"ל סי' ת"מ:

כמ"ש הר"ש רפי"א דפרה שכ' על הברייתא שהובא בחולין דף י' ע"ב צלוחית של מי חטאת שהניחה מגולה ומצאה מכוסה טמאה אבל הניחה מכוסה ומצא' מגולה טהורה. ואריב"ל מ"ט מפני שדרכן של שרצים לגלות ואין דרכן של שרצים לכסות. ולכן ברישא דמצאו מכוסה וע"כ אדם כיסהו וחיישינן שמא אדם טמא היה וטמאוהו. אבל סיפא דמצאו מגולה תלינן דודאי שרץ גלוהו שדרכן לגלות ואין בו טומא אבל לא חיישינן לאדם דדרכן של בני אדם לכסות ולא להניח דבר מגולה מפני שרצים כן פי' הר"ש. ומ"א נקט דברי הר"ש שמזה ראייתו יותר פשוטה אך גם לפירש"י שם וכן פי' הרמב"ם פט"ו מה' פרה לודאי גם ב"א לפעמים מגלים ואפ"ה בסיפא טהורה דהוי ס"ס חדא שמא שרץ גלוהו ואת"ל אדם שמא היה אדם טהור ה"ה הכא יש לסמוך לכתחלה ול"ל שמא יגולה ע"י אדם והעכברים יגררוהו דהוי ג"כ ס"ס חדא שמא לא יתגלה ואם יגלהו שמא יכסהו ואם לא יכסהו שמא לא יטלנו עכבר ואפי' יטלנו עכבר שמא יאכלוהו ואע"ג דאין לעשות לכתחלה ס"ס בכה"ג דאיכא ספיקא טובא וחשש בעלמא סמכינן וכ"כ בס' ח"י ע"ש ומ"ש בש"ע באר היטב עמ"ש בש"ע או יניחנו בתיבה ממ"ש בח"מ סי' רס"א דסתם תיבה חתורות אצל עכברים לק"מ דהא כ' רמ"א דהכל לפי ענין וכאן לפי שעה עד מחר ודאי לא הוי חתורות לענין עכבר:

(ה) (ס"ק ה) יבטלנו כו' מ"ד אמי שאכל כו' הם דברי מ"א לתת טעם לדברי הטור:

משמע דאם לא כו' דלא כהטור:

וכ"מ מל' הרא"ש כו' אהא דאמרי' דף ו' ע"ב אר"י א"ר הבודק צריך שיבטל ואמרי' מ"ט אי נימא משום פירורין וכ' הרא"ש דקים לן שלא מצא בבדיקה ונשארו ועובר עליהן בבל יראה ואע"פ שאינו רואה דהא לא כתיב לא תראה כו' ואע"פ שאינו יודע שהם בביתו מ"מ בל ירא' איכא כו' ופריך הא לא חשיבי הפירורים וממילא בטלו והוי הפקר ואמר רבא גזרה שמא ימצא גלוסקא יפה דדעתו עליה כלומר חיישי' שמא בא' מן הזויות היתה גלוסקא יפה שדעתו עליה ולא בטלי ממילא ולכן צריך ביטול ופריך וכי משכח לבטלו ולמה הצריכו לבטלו בשעת בדיק' ומשני דלמא משכח לה לבתר זמן איסוריה דלא מצי מבטל כו' עכ"ל הגמ' והרא"ש ומדהוצרך הרא"ש לומר גבי פירורים דקי"ל שלא מצא כו' ולדעת הטור אפילו לא קים לן שיש שם פירורים צריך לבטל שמא יש שם פירורים ואפי' לא ידע עובר לולי דלא חשיבי אע"כ דהרא"ש ס"ל כהרמב"ם דאם אין לו ידיעה בתחלה אינו עובר לכן הוצרך לומר דקים לן כו' וכה"ג אפי' לא ידע עובר דהוי כאלו ידע וכן בגלוסקא משמע מלשונו כשהיה בא' מן הזוית ראוהו ועיין בב"ח וט"ז והוא דלא כמ"ש הפר"ח בסי' תל"א שמשוה דעת הרא"ש לדעת הטור דאפי' לא ידע תחלה עובר. וכ' לפ"ז מ"ש רבא שמא ימצא גלוסקא יפה תיבת ימצא הוא לאו דוקא דאפי' לא מצאה רק שהיא ברשותו עובר לדעת הטור וכבר כתבתי בע"ה בחדושי הש"ס דלפ"ז לא הבנתי קושית הש"ס וכי משכח לבטליה דאכתי איכא למיחש שמא לא ימצאנו כלל ואי לא הוי מבטל ליה הוי עובר לדעת הטור לכן י"ל לענ"ד דשמא ימצא דוקא כי הוא מילתא דלא שכיח שבבדיקתו בחורין וסדקים לאור הנר אם יש שם גלוסקא יפה שלא ימצאנו. ואף שאפשר ע"י מקרה לא ראוהו בבדיקתו מ"מ כל הלילה ויום ערב פסח אם הוא בא' מן המקומות לא שכיח שלא יראנה(ושתהא הגלוסקא יפה בחור לא שכיח)ומשום מילתא דלא שכיחא לא עבדי רבנן תקנתא. וא"כ אי לא ימצא כלל לא הוי צריך ביטול דהיינו תולין דודאי ליכא גלוסקא ולכן צ"ל דחיישי' שמא באמת ימצאנו אלא שיהיה אחר זמן איסורו. ולפ"ז צ"ל מ"ש הטור שצריך שיבטל דהשתא אפי' נשאר בבית חמץ שלא מצא אינו עובר דמשמע דמה"ט צריך שיבטל שמא יש בביתו חמץ ע"כ זה ליתא דהא מהי"ט לא היינו צריכים לתקן שיבטל דהא לא שכיח אלא כ' האמת דאפי' לא ימצאנו כלל הי' עובר אבל השתא דבטלו אינו עובר כן צ"ל לדעת הטור:

וע' בתוס' ריש כ"ש (דף כב) ר"ל דמשמע מדבריהם שגם הם חולקים על הטור וקצת קולא יותר מהרמב"ם דאהא דתנן כל שעה שמותר לאכול מאכיל לבהמה וחיה כו' ומסיק וצריכא דאי תנא בהמה ה"א דאי משיירה חזי לה אבל חיה אי משיירי מצנעי לה אימא לא. ואי תני חיה משום דאי משייר' מיהת מצנע' אבל בהמה זימנין דשיירה ולא מסיק אדעתיה וקאי עלה בבל יראה אימא לאצריכא. וכ' התוס' וז"ל וא"א חיה משום דמצנע לה ואין עובר משום בל יטמין דבל יטמין נפקא לן מלא ימצא ואין זה מצוי כיון שאינו יודע היכן הוא. וכ"מ בפ"ק דפריך וכי משכח לה לבטל' משמע דכל כמה דלא משכח לה לא עבר בב"י עכ"ל התוס':

ודע דפרורים כו' עסי' ת"ס ס"ג. דפרורי עיס' לא בטלי ממילא כי נדבקי' יחד וחשיבי.

(ו) (ס"ק ו) ואם כו' בלה"ק יצא ואח"כ מתחיל ענין בפ"ע כל חמירא כולל כו' ולגירסא זו קאי אדלעיל שכ' שיאמר בל' שמבין מ"מ אם אמרו בלה"ק אפי' אינו מבין יוצא. ועל זה כ' מ"א דלפחות צריך לידע שהפקיר חמצו. אבל לא ידעתי מה הפרש בין לה"ק ללשון אחר ה"ה אם אמרו בל' אחר שאינו מבין ויודע שבזה מפקירו ג"כ ראוי לצאת וע' באחרוני':

שהבודק לאשה תבטל כו' דטוב שלא לבטל ע"י שליח וכמ"ש בסוף הסי' וכיון דהאש' מבטל' וע"פ הרוב אינה מבינה לה"ק תבטל בל' שמבינ' כו':

ובסדה"י כ' הטעם כו' הובא בס' א"ח שלא יקטרגו המקטריגי' שנרא' הביטול זלזול לפת שהוא חיי אדם ואע"פ שמוכרח לקיו' מצות ה' לבל יעבור בבל יראה צ"ל שהי' לו לחפש אוכלי' קודם לזה כדי שלא ישאר לו חמץ שיהי' צריך לזלזל בו לבטלו:

(ז) (ס"ק ז') וטוב כו' לפי שזכה בפת כו' דהא דהוצרך לו' ששוב זכה כו' ת"ל שמעולם לא הי' בכלל ביטול הליל' דהא בביטול הליל' אומר דלא חזיתי' שאין כוונתו לבטל מה שמשייר למאכלו וכן הק' הט"ז אלא די"ל דאי מה"ט למה צריך לבטל שנית ביום טפי הל"ל בלילה דחזיתי' ודלא חזיתי' כמו ביום ולא יצטרך לבטל שני' ביום לכן אמר דלא סגי בזה דהא שוב זוכה בו כשבא לאכלו. ועמ"ש הט"ז:

ואפי' לדידן כו' ר"ל בזמן הש"ס ניחא שלא הי' זמן קבוע לשורפו ויש שהם מאחרי' עד אחר זמן איסורו דאז לא מצי לבטל משא"כ לדידן שנוהגי' לשרוף כו':

(ח) (ס"ק ח) אלא הו' קודם שעה ו' דאח"כ לא מצי לבטל וכ' רמ"א שאין לשרו' בלילה עיין לקמן סי' תמ"ה ס"א בהג"ה:

ס"ק ט' שלוחו כו' א"י לבטל דמן הסתם אם עשאו שליח לבדוק לא עשאו שליח גם לבטל:

וכמ"ש ס"ס תרע"ז שכ' מ"א בשם הב"ח אי מדליק נ"ח לאש' תעמוד האשה אצלו בשעת ברכ' דמצות שהיא חובת הגוף קשה לעשות ע"י שליח (לאפוקי הפרשת תרומה וכדומה דהוי חובת התבואה) לכן עכ"פ תעמוד אצלו ה"ה הכא:

וב"ח פסק כו' הר"ן כ' אע"ג דבכל התורה שלוחו כמותו (חוץ משני דברים המבוארים שם) מ"מ כיון דהביטול הוא מטעם הפקר אם אומר אדם לחבירו שיפקיר נכסיו וכן עשה חבירו ואמר נכסי פלוני יהיו הפקר ל"מ דהא במה שאמר לחבירו שיפקיר בזה לא יצאו נכסים מרשותו. וא"כ אמירת חבירו שאמר נכסי פ' יהיה הפקר א"א שעי"ז יצאו מרשותו וה"ה לענין ביטול והב"י כ' עליו כיון דאקילו בי' דאפי' ביטול בלב מהני אע"ג דבהפקר ל"מ בלב. והיינו מטעם שכתב הר"ן כיון דבלאו הכי חמץ אינו ברשותו ש"א אלא שעשאה התורה כאלו הוא ברשותו לעבור עליו בב"י ובב"י א"כ בגילוי דעתו בעלמא סגי אפילו בלב. וא"כ ה"ה דסגי ע"י שליח והב"ח דחה טעם הרב"י אדרבה הבו דלא להוסיף עליה וכיון דמצינו קולא אחת ניקל קולא אחריתי. אדרבה כיון שהקילו בה א' אין ראוי להקל יותר גם ע"י שליח. והט"ז הסכים עם הרב"י וכ' וז"ל דאמרי' כיון שרוצה להפקיע א"ע מאיסור חמץ. מסתמא נתן החמץ במתנ' לה שליח כדי שיהיה יוכל לבטלו ע"ש. ועדיין לא ידעתי במה זכה השליח באותו חמץ כיון שלא עשה שום קנין ועכ"פ צריך שוב לו' סברת הרב"י דבגילוי דעתו סגי. וכ' הט"ז לפי סברתו לא יאמר השליח חמצו של פלוני ע"ש:

(י) (ס"ק י) ואם כו' פי' דאל"כ מנא ידעה האשה שאין הבעל מבטל במקומו:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.