מחצית השקל/אורח חיים/תלג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מחצית השקל ‏ אורח חיים תלג

(א) (ס"ק א) ואם עבר כו' אפי' בבית אפל. ר"ל לא מיבעיא במקום שיש אור היום דלא מהני נר ביום כמ"ש שרגא בטיהרא מאי מהני אלא אפילו בבית אפל לא ונותן טעם בירוש' דנר לא כמה שמאיר בלילה מאיר ביום:

(ב) (ס"ק ב) ואכסדרה כו' ואין לה כותל. ובח"י חולק וכ' דאפילו יש לה שלש כתלים ופרוצה ברוח רביעית מקרי אכסדרה ע"ש:

(ג) (ס"ק ג) אם בדקה ובגמ' איתא כו' להיות דברי הש"ס הללו נצרכים באיזה מקומן בסי' זה כי מהם נובעים הרבה דינים אעתיקנו ת"ר אין בודקין לא לאור החמ' ולא לאור הלבנה ולא לאור האבוקה אלא לאור הנר מפני שאור הנר יפה לבדיקה כו' והוינן האי אור החמה ה"ד אי נימא בחצר הא אמר רבא אמצעה (כ"ה גרסת הרמב"ם) של חצר א"צ בדיק' מפני שהעורבים מצוים שם אלא באכסדרה והאמר רבא אכסדרה לאור' נבדקת ומשני ל"צ אלא לארובה שבחדר ודהיכי אי בהדי ארוב' היינו אכסדרה אלא לצדדין עכ"ל הש"ס דף ח' ומזה משמע דאכסדר' אפי' לכתחלה נבדקת לאורה. חדא דלשון לאורה נבדקת משמע לכתחיל' ועוד דא"כ מאי פריך מברייתא הא ברייתא איך בודקים לאור החמ' קתני דהיינו לכתחלה ובזה מוד' רבא א"א דרבא דאמר נבדקת ר"ל דיעבד. והב"ח רצה ליישב קושית המקשן דהוי ס"ד דלא לאור החמ' הוי דומיא דאור הלבנ' ואבוק' דאפילו דיעבד לא מהני ע"ש. והוא דחוק קצת כיון דהברייתא לא מיירי כ"א מדין לכתחילה ולא מדין דיעבד איך שייך לומר דומיא על דבר דלא איירי ביה ברייתא. ולכן כ' מ"א ליישב הא דמשמע בגמ' אפי' לכתחלה מותר היינו כשבדקה ביום ר"ל ששכח לבדקה בליל' לאור הנר ובא לבדקה ביום אע"ג דבכל מקום אפי' בודק ביום צריך אור הנר אבל אכסדרה בודק אפי' לכתחלה בלי נר כי אם לאורה והא דמשמע בש"ע שהוא ל' הרמב"ם דוקא דיעבד משום דלכתחל' צריך לבדקה ליל י"ד ולא לסמוך שיבדיקנה ביום לאורה והשתא א"ש הא דפריך על רבא מברייתא דל"ל דברייתא אין בודקין לכתחל' אמרה והיינו לכתחלה יש לבדוק ליל י"ד דהשתא שפיר י"ל דומיא דאור הלבנה דר"ל אפילו כשהלבנה זורחת דהיינו בלילה אין בודקים לאורה וה"ה לאור החמה דכוותיה כשהחמ' זורחת דהיינו ביום ואפ"ה קתני דאין בודקים לכתחלה. וא"כ אין כאן מחלוקת כו' דלא כב"ח דהב"ח כ' דג' מחלוקת בדבר דעת רש"י דאפי' לכתחל' בודקים ביום י"ג לאורה. שכתב וז"ל לאורה נבדקת וא"צ להביא לה אור הנר בלילה אלא. בודק' ביום עכ"ל וכ' הב"ח שכן דעת הרי"ף. ודעת רי"ו וכ"מ דעת הרא"ש דביום י"ג לא יבדוק אבל בי"ד יכול לבדוק לכתחלה לאור החמ' ולדעת הרמב"ם שהוא כלשון הש"ע דאפי' ביום י"ד לכתחל' לא יבדקנה אלא לאור הנר עכת"ד ולדברי מ"א אין כאן מחלוקת דודאי הרמב"ם והרא"ש מבואר מתוך דברי מ"א דלא פליגי וכנ"ל אבל מ"מ לכאור' ע"כ רש"י חולק וכנ"ל. אולם אחר העיון אתי שפיר דבהאי דינא דעסיק ביה מ"א אין מחלוקת וגם רש"י מודה. דהנה על תקנת חכמים ז"ל שזמן הבדיקה אור לי"ד ולא מצפרא די"ד אמר ר"נ ב"י דף ד' שני טעמים בשעה שבני אדם מצויין בבתיהם ועוד מפני שאור הנר יפה לבדיקה (ואע"ג שברייתא הנ"ל דאין בודקין לאור החמה כו' לא הוזכר כ"א טעם אחד מפני שאור הנר כו' די"ל דחדא מנייהו נקט וגם לא מצינו מי שחולק על ר"נ ב"י בזה) וא"כ אכסדרה ניהו דאורה רב ושוה לאור הנר ולא שייך גבה שאור הנר יפה לבדיקה מ"מ אכתי טעמי אחריני בשעה שבני אדם מצויים בבתיהן להיכן אזיל וכ"כ הכ"מ להדיא בפ"ב דין ד' דמה"ט אין לבדוק אכסדרה לכתחלה אלא בלילה מטעם שבני אדם מצויים כו' וע"כ הא דכ' רש"י דבודקים אות' לאורה לכתחלה ביום י"ג צ"ל דס"ל דע"כ לא שייך האי טעמא בשעה שבני אדם מצויים כו' כ"א על מה דלא בדקינן בצפרא די"ד. משום שאז ע"פ הרוב יצא אדם לפעלו ושמא ישכח אחד מהן ולא:

יבא לביתו עד הלילה ואז כבר נכנס פסח ועבר על בל יראה משא"כ כשרוצה לבדוק ביום י"ג נ"ל דאסור מפני שאז אין בני אדם מצוים בבתיהן ושמא ישכח עד הלילה ומה בכך אם ישכח עד הלילה דאז אין בני אדם מצויים בבתיהם הא בליל י"ד עיקר זמן בדיקה. אלא דבי"ג אסור מפני שאור הנר יפה לבדיק' וכיון דאכסדרה אורה רב מותר לבודקו לכתחלה ביום י"ג וא"צ להמתין עד ליל י"ד. אולם עוד איכא טעמא אחרינא שלא לבדוק ביום י"ג כמ"ש המרדכי הובא במ"א ס"ק ך' שלא לחלק בין בדיקה לבדיקה:

אך אפשר דרש"י חולק בזה על המרדכי אבל לדידן דקיי"ל כהמרדכי אין לבדוק אכסדרה ביום י"ג ובזה חולקים על רש"י. ומדין זה לא דיבר מ"א פה אך אם לא בדק האכסדרה ביום י"ג והגיע ליל י"ד בזה כ"ע מודים וגם רש"י דלכתחלה צריך לבדוק בלילה ולא ימתין עד למחר ביום י"ד ניהו דל"ל לרש"י דאין לחלק בין בדיקה לבדיקה מ"מ אסור להמתין עד יום י"ד מטעם שב"א מצויים כו' וא"כ א"ש מ"ש מ"א וא"כ אין כאן מחלוקת ר"ל בהאי דינא דעסיק ביה מ"א דהיינו כשעומד בליל י"ד לכתחלה לכ"ע צריך לבודק' בלילה ודיעבד אם המתין עד היום לכתחלה לכ"ע בדקה לאורה. וכתב הח"י היכי דשכח לבדוק בליל' ובודק ביום הן אכסדרה לאורה או שאר מקומות לאור הנר יש לבדוק מצפרא משום זריזים מקדימי' למצות כדאי' דף ד' ע"א:

(ד) (ס"ק ד) כנגד כו' ולכן כ' רי"ו דאסור לבדוק נגד החלון כו' ועבב"י ר"ל שהביא דברי רי"ו וז"ל כתב רי"ו דוקא אכסדרה אבל בית אחר אע"פ שיש בו אור הרבה צריך לבדקו לאור הנר. ונרא' שכ' כן מפני מה שאמרו בארובה שבחדר. ולא ביאר כל צרכו. דה"ל לפרש דהיינו דוקא לצדדים אבל באמצע החדר בודק לאור הארובה עכ"ל הרב"י ועז"כ מ"א דרי"ו מיירי שמה שכת' אבל בית אחר כמו בתים שלנו דאין להם ארובה אלא חלונות ובזה ס"ל להרי"ו דאפי' נגד החלון אסור דאינו דומה לארובה ובזה א"ש מה שסתם רי"ו. וכ"מ בהרמב"ם לא ידעתי משמעות גמור הא הרמב"ם לא העתיק כלל דין ארובה ואי נתכוון למ"ש הב"ח לישב מה שהשמיט הרמב"ם דין ארובה משום שנכלל בלא"ה בדבריו שכ' אכסדרה שאורה רב כו' ורבא לא אמר אלא אכסדרה לאורה נבדקת אלא טעמייהו לבאר כן כדי ללמוד ממנו לכל מקום שאורו רב כו' עכ"ל ולכן ס"ל למ"א דגם חלון נכלל בכלל אורה רב. אף שארובה אורה מרובה מ"מ הא הרמב"ם לא הזכיר כלל ארובה דא"כ ה"מ מ"א לדייק כן. גם מיתר הפוסקים בעל ס' צ"צ כ' והב"ח כ' ג"כ להרמב"ם ולא העתיק ארובה נתכוון ג"כ כפי מ"ש הב"ח לרמב"ם וגם יתר פוסקים לא העתיקו דין ארוב' חוץ מהטור ע"ש בב"ח. ואולי מפני שהרמב"ם כ' בפ"ה דין ד' וז"ל אין בודקין כו' ולא לאור החמה כו' בד"א בחורים ובמחבואות אבל אכסדרה שאורם כו' הרי דלא הוציא כ"א חורים ומחבואות משמע אבל נגד חלון שרי. וז"ל ש"ג בודקים לאור היום כו' משמע אפי' כו' דבש"ס ופוסקים הוזכר אור החמה וס"ד דוקא כשהחמ' זורחת אבל מדברי ש"ג שכ' לאור היום משמע דלאור החמה לאו דוקא:

(ה) (ס"ק ה) ולא בנר הא דפלגינהו כו' לחורין ולסדקין ופן ישרוף כו' כצ"ל שהם שני טעמים בגמ'. ר"נ ב"י אמר מפני שא"י להכניסו לחורין ולסדקין ורפ"א משום דבעית שמא ישרוף את הבית ואיכא נ"מ בין הני תרי טעמי דלר"נ ב"י שא"י להכניסו לחורין ולסדקין אם בודק בחזרין וסדקין בנר יחידי מותר לבדוק שאר הבית באבוקה. אבל לר"פ שנתן טעם דמבעית שמא ישרוף הבית אפילו כהאי גוונא אסור. ואם כן אפילו דיעבד כו' אבל נר של חלב כו' ראיתי טועים וסוברים שכל זה נמשך אל התי'. דמה"ט פלגינהו לתרי בבי דאבוקה דהוזכר בגמ' ויש בו טעמים רבים ולכן אפילו דיעבד לא יצא. משא"כ נר של חלב דאינו אלא חומרא לכך דיעבד יצא ולכן לא כללינהו לחד בבא כיון דחלוקים בדיניהם לענין דיעבד. ולפ"ז מקשין למה כלל שמן עם חלב אדרבה ה"ל לכלול שמן עם אבוקה כיון שכתב דשמן דינו כאבוקה אבל באמת לא זו דרך מ"א כוונת מ"א בתירוצו במ"ש היינו משום דאבוקה איתא בגמ' לאסור. ובזה סיים תירוצו. ור"ל כיון דאינך אינן אלא מצד מנהג חומרא. ואבוקה אסורה מדינא דגמרא ולכן לא כללינהו כחדא אבל במה שאין דיניהן שוה לענין דיעבד אין זה גורם לחלקן לשתי בבות. וגם אי דיניהן שוה אינו גורם לכללן בחד בבא. ואח"ז כתב מסברא דנפשיה:

ויש טעמים הרבה כו' ולכן כיון דאיכא ביה טעמים רבים י"ל דאפילו דיעבד לא יצא משא"כ חלב כיון דליכא טעם אחר אלא מצד חומרא פן יטיף כו' לכן מסתבר למ"א דעכ"פ דיעבד יצא ושמן כיון דעכ"פ איכא ביה טעם אחר הנאמר בגמ' באבוקה שמתירה להכניסו בחורין לכן מסתבר ליה למ"א דאפי' דיעבד לא יצא כמו באבוקה וכתב בס' ח"י דאם אין לו נר שעוה מותר ליקח אותן נרות שעכ"פ יוצא בהן דשעת הדחק כדיעבד דמי עוד כ' דבעצים אסור דעץ יחדי אינו דולק ואבוקה אסור. ואפי' עצים דמשחן שקורין קי"ן שדולק יחידי אין ליקח מפני שריחו רע וגם ניצוצות נתזים ממנו על הכלים וחיישינן שעי"ז לא יבדוק היטיב:

(ו) (ס"ק ו) אפילו קלועים לשון זה אינו במהרי"ל. ר"ל דהגהת רמ"א נובעים מדברי מהרי"ל וכאשר נרשם בד"מ ובמהרי"ל לא כתב לשון אפי':

(ח) (ס"ק ח) פחות כו' ואם התינוקות כו' וה"ה הגבוהים שאין יד אדם כו' אם דרכו להשתמש שם על ידי סולם וכדומה ג"כ צריך בדיק':

(ט) (ס"ק ט) לול כי' והכל בו כ' ונ"ל כוונתו כו' ועססי' זה ר"ל דקשיא ליה תרתי דתחלה הביא מ"א בשם כמה פוסקים דתרנגולים גורמים לפטור מן הבדיקה. ואיך יאמר הכל בו סברא הפוכה דאדרבה תרנגולים גורמים חיוב בדיקה. ואדרבה ראוי לומר דאכלוהו:

ועוד א"א דצריך בדיקה מאי מהני כיבוד כמ"ש ססי' זה סעיף י"א דכיבוד גרידא לא מהני ואעפ"כ צריך בדיקה. לכן די בכיבוד ר"ל אף על גב דבססי' זה כתב דלא מהני כיבוד היינו משום חשש חימוץ בגומות דאינו עתכבד משא"כ חתיכה גדולה א"א שיהיה בגומא ולא יצא ממנו חוץ לגומא כלל וכיון דעכ"פ יוצא חוץ לגומא מתכבד שפיר ועיין סס"ק שאח"ז הסכמתו לדינא בזה:

סס"ק זה והוי כמו חמץ ברור. מהרי"ו כצ"ל:

(י) (ס"ק י) אבל כו' ואף אם ישאר בו חמץ לא יעבור עליו דהא הפקירו קודם זמן איסורו ומכל מקום אם מוצא שם חמץ לאחר זמן אסורו צריך לבערו כדלקמן סי' תמ"ה. משום דעיקר ביעור חמץ שריפה או זורה לרוח וכשיהיה מונח בחצר יאכלוהו כלבים ובהמות ומבואר לקמן ס"ס תמ"ח סעיף ו' בשם ירושלמי דאחר זמן אסורו אסור ליתנו אפי' לבהמות אחרים או הפקר והכא אע"ג שאין הוא נותן להם אלא אוכלין מעצמן מ"מ טוב לכתחלה לבערן דאין ספק מוציא מידי ודאי ר"ל ספק אכלוהו אינו מוציא מידי ודאי חמץ שידענו שיש שם וכמו שכ' ריש סי' תלח ראה עכבר נכנס וככר בפיו ונכנס אחריו ומצא פירורים אפי' כדי כל הככר לא אמרי' דהני פירורין מהאי ככר הן וכיון שמצאן שוב א"צ בדיקה דאין דרכו של עכבר לפרר. וע"כ הני פירורים לאו מהאי ככר אלא מעלמא והעכבר נכנס עם הככר לבית ולכן צריך בדיקה ודייק מדסתם משמע אפי' הככר קטן ואמאי ניהו היכי דהככר גדול א"ש דל"ל אכלתי' מ"מ בככר קטן נימא אכלתי א"ו משום דהחמץ ודאי ואכלתיה ספק ואין ספק מוציא מ"ו. וכ"ה בגמ' דף ט' אהא דתנן שם אין חוששין שמא גררה חולדה ממקום למקום וכמו שכ' רס"י תל"ד ודייק הש"ס טעמא דלא חזינא דשקיל אבל חזינא דשקיל בעי בדיקה אע"ג דא"ל אכלתי' וה"ט משום דאין ספק אכלתי' מוציא מ"ו חמץ:

וקשה דא"כ מאי פריך כו' דף ח' כנ"ל בס"ק ג' כיון דרבא מיירי דוקא בספק חמץ א"כ דלמא ברייתא דקתני אין בודקין לאור החמה. מיירי בחצר והיינו חצר דידיה ובודאי חמץ ומודה רבא דבעי בדיקה וע"ז אמר ברייתא דאין בודקין לאור החמה ואע"ג דבבריי' קתני אין בודקים ובודאי חמץ ל"ש לשון בדיקה אלא לשון ביעור וכמ"ש הר"ן הביאו הרב"י בסי' תל"ו מ"מ הא באמת עכשיו אינו ודאי חמץ דהא אפשר אכלתיה אלא דלא סמכי' ע"ז כיון דידעי' שהי' שם ודאי חמץ וא"כ שפיר יפול על זה לשון בדיקה ואע"ג דאכתי קשה למה אין בודקין לאור החמה דהא לא גרע מאכסדרה וכמ"ש לענין ארובה אי להדי ארובה מ"מ זהו קו' אחרת אבל קושית הש"ס דפריך והא אמר' ר' אמצעה של חצר א"צ בדיקה לק"מ:

אע"כ אפי' ו"ח א"צ בדיקה כדאי' בגמ' כו' ר"ל אע"ג דאין ספק מוציא מ"ו מ"מ הכא ודאי איכא דודאי גררוהו והיינו לתי' בתרא דבש"ס דף ט' ע"ב ואע"ג דלתי' קמא שם לא אמרי' ודאי גררוהו והרמב"ם פ"ט מהל' ט"מ פסק כתי' קמא אפשר דהגמ' וסמ"ק לא ס"ל כהרמב"ם ופוסקים כתי' בתרא דאמרי' ודאי גררוהו. ועוד דהרמב"ם לא פסק כתי' קמא אלא משום ספק אזיל לחומרא וכמ"ש הכ"מ שם בפ"ט מהל' ט"מ אבל הכא דבדיקת חמץ דרבנן מדאורייתא בביטול סגי אפשר דגם הרמב"ם מודה דאזלי' לקולא ואמרי' ודאי גררוהו דהא לחד תי' התו' דף ט ע"א בפסחים בד"ה כדי שתהי' כו' אם בטלו דהוי דרבנן אמרי' דאתי ספק ומוציא מידי ודאי דרבנן:

א"כ בשלמא בעכבר. ר"ל בסי' תל"ח ובגמ' דף ט' שפיר אמרי' דאין ספק אוכלתו מוציא מידי ודאי אע"ג דודאי גררוהו מה בכך הא עכ"פ נשאר בביתו דהא העכברים גוררים לתוך חוריהם:

אבל עורבים כו' ר"ל הכא בחצר דתלינן בעורבים ואפשר דמ"ש בסמ"ק הם דברי הש"ע שכ' אבל ודאי חמץ לא מקורו מן הסמ"ק ונראה למ"א דוחק לו' דסמ"ק מיירי בעופות מצויים בחצר דאין דרך פוסק לסתום דבריו לכן פ' דבאמת סמ"ק מיירי בכל ענין. ומ"ש אבל ודאי חמץ לא ר"ל דלא אמרי' אכלתיה דבזה איירינן הכא דאמרי' אכלוהו עורבים ואע"ג דמ"מ אמרי' גררוהי. ועל זה אמר דמ"מ נ"מ אי עופות מצויין בחצר דל"ל גררוהו והקשה ח"י דא"כ הדר' קושית מ"א מה שהקשה על הב"ח לדוכתיה מאי פריך לרבא דלמא הברייתא איירי בודאי חמץ ועופות מצויים בחצר. ולענ"ד לק"מ חדא לפמ"ש בס' ח"י עצמו ליישב מ"ש על הרמב"ם דגרס אמצעה של חצר א"צ בדיקה דמשמע צדדים צריכין בדיקה וא"כ מאי פריך לרבא הל"ל דברייתא איירי בצדי חצר. ותי' בספר ח"י לפמ"ש הר"ן ע"ד הרמב"ם הנ"ל וז"ל הר"ן חצר א"צ בדיקה אמצעה של חצר אבל חורים צריכים בדיקה וכן דעת הרמב"ם ז"ל ענ"ל וכיון דהרמב"ם לא ממעט כ"א חורי חצר א"כ תו לא קשיא דהל"ל דברייתא איירי בחורי חצר משום דהתם ליכא אור החמה ול"ש אין בודקין לאור החמה עכת"ד ח"י ובזה א"ש גם דברי מ"א דהשתא לא קשיא דה"ל להש"ס לאוקמי ברייתא בודאי חמץ ועופות מצויים בחצר דא"כ ל"ש אין בודקים לאור החמה דממ"נ אי אכלוהו מה יבדוק ואי לא אכלוהו ודאי גררוהו לחוריהן וכמ"ש רש"י דף ט' ע"ב ושם ליכא אור החמה כנ"ל. וגם לפמ"ש הב"ח ליישב דברי הרמב"ם שאמר אמצע' של חצר כו' ג"כ י"ל דברי מ"א ע"ש אולם בלא"ה לפי הבנת ח"י את דברי מ"א לק"מ דז"ל אכתי תיקשי דלמא מיירי בחמץ ודאי ובמקום שאין עורבים מצויים שם רק עופות עכ"ל משמע דס"ל היכי דעופות וגם עורבים מצוים מודה מ"א דא"צ בדיקה ולכן צ"ל דה"ל לאוקמי ברייתא דאין עורבי' מצוים רק עופות והדין עמו דהיכי דעופות ועורבים מצויים. אין צריך בדיקה משום דהוי ס"ס חדא שמא אכלתו ואת"ל לא אכלתו אבל ודאי גררוהו ומנ"ל שהעופות שבחצר גררוהו דלמא העורבים גררוהו למקום אחר. ולפ"ז לק"מ דל"ל ברייתא מיירי באין עורבים רק עופות דא"כ איך תלינן קושיא זו בדברי מ"א הא בלא"ה קשה דהא רבא יהיב טעמא שאין חצר צריך בדיקה מפני שהעורבים מצוים שם וא"כ ה"ל לאוקמ' ברייתא באין עורבים מצוים אלא דז"א וכי עורבים שקלת מעלמא ואפי' במקום דאין עורבי' מצוים יש עופות אחרים השטים אחר מזונותיהם ויש לתלות בהן ורבא דנקט עורבים משום שבמקום האמוראים היו עורבים מצוים וכדאמרי' גבי בשר שנתעלם מן העין שמא עורבים החליפוהו וגם שם לאו דוקא עורבים וא"כ אי הוי מוקמי' ברייתא במקום שאין עורבים או עופות אחרים באים במקום אחר זה לא משכחת אלא בחצר מקורה דאין עוף ממקום אחר יכול לבוא שמה. ובזה ל"ש אין בודקים לאור החמה כיון דמקורה אין שם חמה ואפי' לאור היום א"א לבדוק גם ממ"ש הב"ח דבמקום שרגילין כו' וזה נ"מ גם לדברי מ"א דהא המ"א לא חלק עליו אלא בעורבים דאמרי' ודאי גרר הו למקום אחר משא"כ כאן דמיירי בבית דל"ל לעורבים כ"א לעופות שבבית דגוררים לחוריהם וליכא למיתלי כ"א דאכלתן והוי ספק ואין מוציא מידי ודאי. וכ"מ סעיף ח' כו' וה"מ בסתם כו' הרי דאע"ג דודאי חמץ צריך מרא וחצינא ואפ"ה בסתם סגי בביטול ע"כ אע"ג דידעינן שנשתמש שם חמץ מ"מ לא נקרא ודאי חמץ כמ"ש מ"א דאיכא ספיקא טובא:

ומ"ש הב"ח בשם הרמב"ם לא דק כו' ר"ל שהב"ח בא להכריח' תירוצו דבודאי חמץ איכא חילוק בחצר דידיה אסור ובחצר שותפים מותר כנ"ל ואייתי ראיה מדברי הרמב"ם וז"ל הב"ח ויראה לי שמפני זה דקדק הרמב"ם וכתב גבי רפת בקר ולולין ודומה לו דבודאי חמץ צריך בדיקה ולא כתב כן גבי חצר והיינו משום דלא פסיקא מילתא גבי חצר כיון דבאינו מיוחד לאדם אחד אין צריך בדיקה עכ"ל וכתב מ"א דקאי על אוצרות וז"ל הרמב"ם פ"ב דין וי"ו חורי הבית כו' וגג כו ורפת בקר ולולין ומתבן ואוצרות יין ושמן שאין מסתפק מהן ובית דגים גדולים א"צ בדיקה אא"כ הכניס להם חמץ עכ"ל וקאי האי אא"כ אדסמיך ליה אוצרות כו' דשם א"צ בדיקה לא משום דתלי' דעופות אכלוהו אלא משום דאין מסתפק מהן א"כ אמרי' דלא הכניס להן חמץ וע"ז אמר דוקא מן הסתם אבל אם יודע שהכניס לשם חמץ אע"ג דאין מסתפק מהן צריך בדיקה אבל ברפת כו' וכדומה דא"ל בהמות אכלוהו בזה לא דיבר הרמב"ם כלל אם יש לחלק בין ספק חמץ לודאי:

ואפשר דכל שלשים יום כו' ולפ"ז מ"ש סס"ק שלפני זה ובמקום שאוכלים כל השנה וליכא שם תרנגולים צ"ב תחת הספסלים משמע אי איכא תרנגולים א"צ בדיקה ודי בכיבוד וכמ"ש לפני זה בשם ב"י וד"מ ורי"ו ורשב"א וכלבו וע"כ צ"ל דמיירי דתוך שלשים יום לא אכל שם או נזהר שלא יפול תחת הספסלים דאל"כ אפי' יש שם תרנגולים צריך בדיקה וכמ"ש פה דאין ספק אכלתו מוציא מ"ו. ועסי' תס"ה כיצד ינהוג אם מאכיל לבהמתו שעורים בפסח:

(יא) (ס"ק יא) והשאר כו' דשמא נתגלגל כו' דלא תיקשי למה צריך ביטול כיון דאין יד אדם מגיע לשם א"כ ודאי לא השתמש שם חמץ. ועז"כ דמ"מ צריך ביטול שמא נתגלגל כו' וכתב בח"י בשם הב"ח אבל ודאי חמץ צריך להוציא דה"ל כמטמין בבור. וכ' עליו בח"י דחמץ בבור תליא במחלוקת הרמב"ם והראב"ד בסי' תל"ח וקי"ל שם כהרמב"ם דסגי בביטול וה"ה הכא ובס"ק י"ז הובא במ"א במחלוקת הרמב"ם וראב"ד הנ"ל מ"ש:

(יב) (ס"ק יב) בא לידי כו' דשכיח הזיקא שאני הם דברי הש"ס ד"ח וע"ז הקשה הב"ח דה"ל להש"ס לומר הטעם שמא תאבד כו' דהכא אפילו וודאי כו' דלטעם שמא תאבד ל"מ בוודאי חמץ צריך מרא וחצינא וכמ"ש סעיף ח' אבל הכא דשכיח הזיקא ופטרוהו חכמים לגמרי אפילו בודאי חמץ ולכן אמר הש"ס טעמא דשכיח הזיקא כדי לפטור אפילו וודאי חמץ:

ול"נ דמשום קו' זו אין הוכחה כו' ר"ל דאין כוונת מ"א לחלוק עליו בבירור לדינא אלא דמקושיא זו אין הוכח' אבל מ"מ אפשר דהדין אמת מסברא ובפרט שהב"ח הביא סמוכים לדין שלו מל' הטור ע"ש:

והע"ש כו' דמיירי שלא השתמש כו' ר"ל דמה"ט אמרה הגמרא הטעם דשכיח הזיקא ולא סגי ליה בטעם שמא תאבד ל"מ משום דבא ליתן טעם דא"צ בדיקה אפילו לא השתמש שם וא"כ ל"ל שמא תאבד ל"מ שם דמאין נאבד לו שם מחט אי לא השתמש שם. ולכן נתן טעם דשכיח הזיקא דלפ"ז אפילו כה"ג אין צ"ב. וכ"ה בגמ' להדיא ופריך אהאי דאמרי' מפני שיאמר הגוי כשפי' הוא עושה פטרוהו. ופריך א"כ היכי השתמש שם דהיה לו לירא דהגוי יאמר שעושה לו כשפים וכיון דלא השתמש שם פשיטא דא"צ בדיקה ומשני דהשתמש שם ביום דאז לא יחוש הגוי לכשפים דמה"ת אבל השתא הבודק בלילה. וע"י נר חייש הגוי לכשפים. מ"מ מבואר דאי לא השתמש שם פשיט' דא"צ בדיקה:

וכ"מ מלשון רש"י כו' שכ' אהא דסעיף ח' כותל כו' ונפל וז"ל אין מחייבים אותו לבדוק את גל האבנים אלא למראית עין אבל להכנים ידו כו' עכ"ל. משום דבזה ליכא סכנת עקרב וה"ה הכא כשבודק ביום לאור היום כיון דכה"ג ליכא סכנה צריך לבדוק וקמ"ל דס"ד כיון דא"א לקיים תקנת חכמים כתקנה פטור מכל וכל לזה אייתי ראיה מרש"י דעכ"פ מה שאפשר לו לעשות צריך לעשות:

(יג) (ס"ק יג) סכנת כו' ולכן השמיטו כו' דאין עקרבים מצוים בינינו:

וכמ"ש סי' ק"ד דהיה עומד ומתפלל אפי' נחש כרוך על עקבו לא יפסיק אבל משום סכנת עקרב יפסיק לפי שהוא מועד יותר להזיק מנחש:

(טז) (ס"ק טז) וה"מ בסתם אע"ג שנשתמשו כו' ל"מ עי"ז ודאי חמץ:

(יז) (ס"ק יז) מבטלו כו' הביטול דרבנן שמא יפקח הגל בפסח ויעבור אז על ב"י. אבל כל זמן שהגל עליו אינו עובר והר"ן בפ' כ"ש אייתי ראיה ממכילתא דתניא יצא חמצו של גוי שהוא ברשותו של ישראל וחמץ שנפלה עליו מפולת אף ע"פ שהוא ברשותו של ישראל אבל אינו יכול לבערו עכ"ל:

ולסמ"ק הביטול דאורייתא. וכ' הב"ח וכדי לישב לסמ"ק מכילתא הנ"ל צ"ל דמוקי לה דנפל עליו גל גדול שאין בידו לפקחו כו' ולכן כ' מ"א אח"ז דכה"ג גם סמ"ק מודה:

וכ"מ במ"מ עבב"י ס"ס תל"ח שהביא דברי המ"מ הללו על השגת הראב"ד פ"ב מהל' חמץ דין י"ד כ' הרמב"ם היה חמץ בבור אין מחייבים אותו להעלותו אלא מבטלו בלבו ודיו והיא איבעיא דרבא ולא אפשט' ולכן כ' הרמב"ם דמבטלו והוי ספיקא דאבעיא בדרבנן ואזלינן לקולא. וע"ז השיגו הראב"ד וז"ל נדמה בעיניו דרבנן לכתחלה קמבעיא ליה וטעות גדול הוא זה דהיינו מטמין בבורות אלא כשבדק וביטל ולאחר זמן אסורו מצא וזו היא שאלתו של רבא עכ"ל. וכ' ע"ז המ"מ וז"ל ואני אומר כו' ובודאי לא נתכוין שיהיה רשאי להטמין כו' ודברי רבינו הם. בככר הנופל מאיליו לבור דבשעת בדיקה שהצריכו חכמים אין צריך לירד שם אלא צריך לבטלו כו' וה"ז ממש כחמץ שנפלה עליו מפולת שה"ה כמבוער וצריך לבטלו בלבו. ואע"פ שאין רשאי ליקח חמץ ולהפיל עליו מפולת כיון שקודם בדיקה נפל עליו מאיליו די בביטול. וכן הדין כאן כו' עכ"ל וכוונת דעת הראב"ד בפי' האיבעיא דרבא מבואר בב"י וב"ח לקמן סי' תל"ח ואנן קיימא לן בזה כהרמב"ם כמבואר סי' תל"ח. וכיון שה"ה דימה האי אבעיא דרבא לחמץ שנפלה עליו מפולת ממילא ע"כ דיניהן שוין. וכיון דבאיבעיא דככר בבור צריך ביטול מן התורה וכמבואר שם בהרמב"ם ובמ"מ ומה"ט אי לא בטלו הוי אזלינן לחומרא בספק האיבעיא דהוי ספק תורה ולכן צריך לבטלו ואז הוי ספק דרבנן. א"כ ע"כ גם הכא במפולת הוי הביטול מן התורה כיון דהמ"מ דימה אותן יחד:

וא"כ אם לא בטלו כו' זה קאי לדעת סמ"ק. ור"ל וא"כ דצריך ביטול מן התורה אם לא בטלו כו' חייב לפקח כו' משא"כ לרש"י והר"ן דהביטול אינו אלא מדרבנן כהאי גוונא דאי אפשר לבטל פטור כן מבואר בב"ח ע"ש:

וכתב הש"ג הואיל ול"ע כו' ר"ל כיון דקי"ל כר"ש דחמץ אחר הפסח מן התורה מותר אלא אסור מדרבנן דקנסוהו הואיל ועבר עליו בבל יראה וכדלקמן לכן כהאי גוונא דלא עבר מותר לאחר פסח. ואין לחוש בו להערמה ר"ל דקי"ל סימן תמ"ח חמץ שעבר עליו הפסח אף ע"ג שבטלו אסור לאחר הפסח אע"ג דלא עבר על בל יראה. מ"מ חיישינן שיערים לומר. שבטלו ע"ש מ"מ הכא שרי וע' בט"ז מה שמחלק בזה ובס' ח"י:

(יט) (ס"ק יט) צריכים כו' בליל י"ד וע' בח"י שקורא תגר על המנהג שלא נהגו כן:

(כ) (ס"ק כ) המכבד כו' דנ"מ בדיקה ביום אפי' ע"י כיבוד שלא לחלק כו' שיעשה כ"א כתקנות חכמים בלילה לאור הנר:

שמא ישתכח בגומא כו'. וכ' התוס' במס' ב"מ דף ך"ו ע"א בד"ה ה"נ. כו' דיש מיני גומות שאין נבדקין ע"י כיבוד ע"ש:

מיהו אם בדק האכסדרה לא"ה ר"ל ביום י"ג. ר"ל אע"ג דלכתחלה גם אכסדרה צ"ל אור י"ד לא"ה וכמ"ש ס"ק ג' מ"מ בדיעבד א"צ לחזור ולבדוק בליל י"ד:

וכמ"ש בשם התוס' שכ' בפסחים דף ד' ע"ב אהא דאיבעיא להו התם המשכיר בית לחבירו בחזקת בדוק ומצאו שאינו בדוק מי הוי כמקח טעות. וכ' התוס' וז"ל נראה להרשב"א דבי"ג מיירי דבי"ד על המשכיר לבדוק וכמ"ש לקמן רסי' תל"ז עכ"ל. ותיקשי אם השכירו בי"ג איך א"ל בחזקת בדוק דהא אפי' בדקו ל"מ אלא ע"כ צ"ל דמיירי שא"ל שבדקו בליל י"ג לאור הנר. או בדק אכסדרה ביום י"ג לאור החמה וס"ל למ"א דשניהם דיניהם שוה וע"כ דכה"ג מהני הבדיקה דיעבד:

ומ"מ צ"ל עכ"פ כו' ר"ל אם אין לו חדר כ"א הרבה אכסדראות ובדקם בי"ג לא"ה לא יצא דעכ"פ צ"ל סדר א' בלילה כו':

(כא) (ס"ק כא) צריך כו' ולכן נהגו כו' עמ"ש ח"י:

(כב) (ס"ק כב) שנותנים כו' ומי שאין דרכו כו' וכ' הח"י דודאי סתם ב"א שדרכן להשתמש בהן חמץ אפי' אומרים ברי לנו שלא נשתמשנו שם ל"מ דמילתא דלא רמי עליה לאו אדעתיה ואפי' מי שאין דרכו בכך חולק על. מ"א וכ' דצריכים בדיקה דלפעמי' נדבק חמץ בידו ונותן ידיו לתוך כיסו וחוזר ונדבק החמץ בכיסו. ומזה למד זכות על העולם שאין בודקים הכיסים בלילה אלא ביום בשעת הביעור משום דס"ל דל"מ בדיקה וביעור של לילה משום שאוכלים אח"כ חמץ בלילה ושחרית י"ד ואכתי א"ל שמא ע"י נתינת ידיו לכיסו שוב נדבק בהן חמץ כנ"ל לכ"נ דאפי' המחמיר לבדקן בלילה מ"מ צריך שוב לנער כיסו למחר בשעת ביעור:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.