משנה ברורה/אורח חיים/תלד
|
< הקודם · הבא >
טור ומפרשיו שו"ע ומפרשיו שולחן ערוך
|
דינים הנוהגים תיכף אחר הבדיקה
(א) אחר הבדיקה. וה"ה (א) בשעת הבדיקה יצניע החמץ שרוצה לאכול דיש לחוש דלאחר שהשלים לבדוק זוית אחת וילך לבדוק זוית אחרת יטול עכבר לפנינו ויגררנו לזוית שכבר בדק:
(ב) שמשייר. לאכילתו (ב) וה"ה החמץ שמוצא בבדיקתו ומניחו כדי לבער למחר (ג) והעולם אין מצניעים אלא החמץ שמוצאין בשעת בדיקה אבל שאר החמץ אין נזהרין בהן ומוליכין אנה ואנה (ד) ולא שפיר עבדי:
(ג) כדי שלא יצטרך בדיקה וכו'. ומ"מ (ה) א"צ לברך שנית על בדיקה זו. ואם בדק ולא מצאו (ו) צריך לבטל פעם אחרת דזה החמץ שגרר העכבר אחר הבדיקה לא היה בכלל הביטול שהרי שייר אותו למאכלו או כדי לבערו למחר (ו) ומיהו אנו נוהגין בלא"ה לבטל שנית בשעת השריפה:
(ד) אינו צריך לבדוק. ודוקא (ח) בהניח במקום גבוה שאין יד התינוקות ממשמשין שם:
(ה) יכפה עליו כלי. וליתן החמץ בכלי ולכסותו אסור מפני שדרכן של שרצים לגלות אבל כשכופה עליו כלי רחב אין יכולין לגלות [מ"א וש"א]:
(ו) מיד בלילה יבטלנו. הטעם הוא (ט) דאע"ג דמדאורייתא בבדיקה לבד סגי דמן התורה סגי באחד מהן או בביעור או בביטול (י) דאפילו אם ישאר שם חמץ בבית אינו עובר עליו כ"ז שלא נודע לו כיון שבדק היטב ועשה כל מה שמוטל עליו מ"מ חכמים חששו שמא ימצא גלוסקא יפה שאינה נבטלת מעצמה כמו פירורין (יא) וישהה מעט קודם שישרפנו ויעבור עליו בבל יראה אבל אם יבטלנו שוב אינו עובר בכל גווני בבל יראה דהוי הפקר ולאו דיליה הוא:
(ז) דלא חזיתיה ודלא בערתיה. אבל מה שראה וביער (יב) אינו מבטל עכשיו שהרי רוצה לאכול עוד מה שמשייר וגם כדי לקיים מצות שריפה בחמץ שלו למחר ולכך אינו מבטל הכל עד למחר אחר אכילה ואחר ששרף החמץ:
(ח) וליהוי כעפרא דארעא. ונכון שיאמר וליהוי (יג) הפקר כעפרא דארעא. ולכו"ע מהני לשון זה של הפקר אף שאמר לשון זה בינו לבין עצמו ולא בפני אנשים [אחרונים]:
(ט) בלשון שמבין. שהרי הבטול הוא מתורת הפקר ואם אינו יודע מה מהני הבטול. וע"כ (יד) טוב ללמוד לע"ה שאינם מבינים בלה"ק או אשה מבטלת שתאמר בלשון שמבין דהיינו (אללען חמץ אדער זויער טייג וואס עם איז אין מיין רשות זאל זיין הפקר אונד זאל ניט זיין גירעכינט נאר אזוי וויא ערד אין גאס) ואם אמר ע"ה בלה"ק (טו) אם יודע לפחות ענין הבטול שיודע שמפקיר חמצו יצא בדיעבד אבל אם אינו מבין כלל וסובר שאומר איזה תחנה לא יצא אפילו בדיעבד:
(י) בלשון הקודש. לאו דוקא (טז) ור"ל בלשון תרגום כמו שאנו אומרים:
(יא) וטוב לחזור ולבטלו. לפי (יז) שרגילין לקנות פת ביום י"ד למאכל וגם בפת ששייר בלילה למאכלו לא נתכוין לבטלו [ואף אם כוון לבטלו הלא חוזר וזוכה בו] ויש לחוש שמא ישאר ממנו כזית ויעבור עליו לכך חוזר ומבטלו (יח) ומ"מ אין לסמוך על בטול היום לבד ושלא לבטל בלילה (יט) דחיישינן שישכח לבטל עד שעה ששית דאז לא מהני בטול:
(יב) אלא לאחר ששרף החמץ. וא"כ צריך לשרוף קודם שעה ששית ואח"כ יבטלנו ג"כ תיכף (כ) קודם שיותחל שעה ששית:
(יג) בבטול היום יאמר דחזיתיה וכו'. דבטול היום אינו אלא משום הנשאר וכדלעיל בסקי"א:
(יד) שלוחו. היינו כשצוה לשליח לבטל חמצו אבל אם צוה לו לבדוק לכו"ע אינו יכול לבטלו [מ"א וש"א]:
(טו) יכול לבטל. דאע"ג דבטול הוא מטעם הפקר והאומר לחבירו לך והפקר נכסי אין בכך כלום עד שיפקירם הוא בעצמו הכא לענין חמץ יש להקל שהרי החמץ בשעה שעובר עליו בבל יראה ובל ימצא אינו שלו שהרי אסור בהנאה אלא שהתורה העמידו ברשותו לענין שיעבור עליו לפיכך בגילוי דעת בלבד שהוא מגלה דעתו דלא ניחא ליה דליהוי ליה זכותא כלל בגויה סגי (כא) ויש מחמירין בזה ובשעת הדחק יש להקל (כב) דרוב הפוסקים הסכימו לדעת המחבר ומ"מ כ"ז דוקא כשעשה שליח ע"ז ובלא שליחות אין יכול לבטל חמצו של חבירו אף היכא דזכות הוא לו כגון שהוא בדרך ושכח לבטל [פמ"ג בפתיחה]:
(טז) חמצו של פלוני. דהיינו (כג) שלא יאמר דאיכא בביתא הדין דלמא יש לו במקום אחר. וכתבו האחרונים שיאמר ביום כל חמירא דאיכא ברשותיה דפלוני דידע ביה ודלא ידע ביה וכו' ובלילה אמר דלא ידע ביה. אפוטרופוס של יתומים (כד) חייב לבדוק ולבער ולבטל ובמקום שנותנין שכר על הבדיקה נותן שכר ואם עבר ולא ביער ולא ביטל ועבר עליו הפסח אין לחייבו כיון שאינו חייב אלא בפשיעה. ויתום קטן שאין לו אפוטרופוס ועבר עליו הפסח אפשר שאין לאסור החמץ שלו דלמאן נקנסיה [פמ"ג וע"ש עוד מה שכ' בזה]:
(יז) אם אין האיש בביתו. ולא מינה (כה) שליח לבטלו. ולפי מה שכתבנו מקודם דיש מחמירין דלא מהני שליח לבטל נכון שיבטל (כו) שם במקום שהוא בעצמו ג"כ אפילו אם עשה שליח לבדיקה ובטול:
(יח) ואם אינו עושה כן. לכאורה מנא ידעה האשה שאין הבעל מבטל במקומו אלא הכונה (כז) שאין הבעל רגיל לעשות כן וא"כ חיישינן שמא ישכח לכן טוב שתבטל אשתו אף שלא צוה לה לבטל דמסתמא כמו שנתן לה רשות דמי וראוי להזהירה ע"ז ומ"מ אין כדאי לכתחלה לסמוך לגמרי על בטול אשתו כיון שמ"מ אינו שלה ויבטל במקום שהוא:
(יט) שתבטל אשתו. ותאמר (כח) כל חמירא דאיכא ברשות בעלי דידע ביה וכו' ואם אינה מבינה לה"ק תאמר בלשון שמבינה וכנ"ל. ואפילו אם אינה יודעת בעצמה לבדוק ומינתה שליח לבדוק חדריה מחמץ (כט) מ"מ הבטול טוב יותר שתעשה בעצמה בלשון שמבינה שאף להבעל בעצמו יש מפקפקים על מינוי השליחות על הבטול וכ"ש לאשתו שהחמץ בעצם אינו שלה. ואלמנה כיון שהחמץ שלה תוכל לבטל בעצמה או לעשות שליח וכנ"ל לגבי איש:
< הקודם · הבא >