ישועות יעקב/אורח חיים/תלד

ישועות יעקב ‏ אורח חיים תלד

א

(א) אם יש לו עכבר בפניו. איתא בש"ס מסכת פסחים דף טית במתניתן אין חוששין שמא גיררה חולדה ממקום למקום דא"כ אין לדבר סוף והקשיתי בחידוש אמאי הוצרך לטעם דאין לדבר סוף אמאי לא קאמר בפשיטות משום דמוקמינן אחזקת בדוק אמנם זה אינו דאי הוי חייישנן לגרירת חולדה א"כ מעולם לא היה בחזקת בדוק דהרי עם סילק ידיו תיכף בא עכבר לגוררה החמץ למקום זה א"כ מעולם לא היה בחזקת בדוק. ואמנם לענין הך דחזינא דשקל כיון דאמרינן אין חוששין שמא גיררה חולדה א"כ קודם דחזינא דשקיל היה הבית בחזקת בדוק ובזה א"ש בהא דהקשה הש"ס שם טעמא דלא חזינא דשקל הא חזינא חיישינן ובעי בדיקה ואמאי נימא אכילתיה והביא ראיה ממדורות הכותים ולכאור' גבי מדורות הכותים יש חזקת טהרה דכיון דקודם שנכנסו הכותים לתוכו הי' טהור ואף אחר שנכנס קודם ארבעים יום הי' המדור בחזקת טהרה ומוקמינן אחזקה אלא דגם כאן אחר דמסקינן דאין חוששין שמא גיררה חולדה יש להבית חזקת בדוק ואף שנכנס העכבר לתוכה נימא אכלתיה בזה נתיישב מא דקשה למה לא דייק מגופא דמתניתין למה לי הטעם דאין לדבר סוף נימא אכלתיה ואדרבה זה דומא ממש למדורת הכותים ומה משני הש"ס התם אומר הוי כו' ואת"ל הוי אימור אכלת' אבל הכא דחזינא דשקל דהרי גם בהך דאין חוששין שייך לומר אימור לא גירר' וכו' ואת"ל גירר' אימור אכלתי' וכב' תמה בזה מהר"ש ובזה א"ש דאי הוי חיישינן שמא גיררה חולדה א"כ לעולם לא יצא מחזקת חימוץ ולא הי' בחזקת בדוק ולכך אי לאו נו סדאין לדבר סוף הי' חוששין לגרירית חולדה אבל אחר דמסקינן דאין חוששין משום דאין לדבר סוף א"כ הרי הבית בחזקת בדוק קודם גרירת החולדה מעתה אף אחר שגיררה נימא אכלתי' וזה ברור:

והנה צריכים לבאר חמץ שבבית שאין הבעלים מכירים בו אם צריך בדיקה מן התורה והפוסקים נחלקו בזה ודעת הר"ן דאף ספק חמץ צריך בדיקה מה"ת דמצוץת השביתה היינו גם על החמץ שבבית אף שאינו ידוע אם יש בבית והרב ב"ח כתב דמדברי רש"י פסחים בד"ה אפילו מר"ה נמי מוכח דחיוב הביטול מה"ת אינו רק לחמץ הידוע אבל כשאין לו חמץ ידוע אינו חייב מה"ת לא לבטל ולא לבדוק והנה לכאורה מהא דאין חוששיםן שמא גיררה חולדה דמבואר בדברי התוס' ד"ה שתהא בהמתו אוכלת דבבטלו אייירי ובלא בטלו חיוב הבדיקה מן התורה ע"כ כמ"ש הב"ח דבית שמכניסין בו חמץ הוי כחמץ ידוע שהבעלים יודעים דסתמא דמילתא יש חמץ בבית ע"כ מחוייבים לבדוקב מה"ת ואמנם עדיין קשה דהרי כבר בדק הבית ואזיל לה חזקת חמץ רק דאנו חוששין שמא גיררה חולדה או אף בחזיר דשקל כיון דאכלתיה ספק הרגיל הוא כמ"ש התוס' עכ"פ איך לחשב אותו כחמץ ידוע ונימא דמה"ת צריך בדיקה כיון דאזיל לה חזקת חמץ דסתם בתוס' ואמנם במתניתין דאין חוששין הדבר נכון כיון דבית שמכניסין בו חמץ מה"ת צריך בדיקה כשלא ביטל ואנו מסופקין אם הבדיקה מועלת א"כ החשש הוא חשש דאורייתא עד שיבטל וה"א דכיון דכשלא ביטל מה"ת צריך בדיקה לא מהני הביטול כיון דהספק נפל בדאורייתא קמל"ן דאין לדבר סוף ולא צריך בדיקה ובזה נתיישב לנכון קושית התוס' שם דמה קמל"ן אמרישא שמעינן כל מקום שאין מכניסין בו חמץ א"צ בדיקה ול"ח שמא גיררה חולדה כיון שהוא אינו יודע אינו עובר בב"י ועיקר החשש הוא שמא גיררה חולדה ואתי למיכל מיניה וזה אינו רק חשש דרבנן וספיקא דרבנן לקולא וש"ס דפפסחים גבי הך דהכל נאמנים על ביעור חמץ דקאמר הש"ב כיון דבדיקת חמץ דרבנן דמן התורה בביטול בעלמא סגי הימנייהו רבנן בדרבנן ולכאור' הרי בלא"ה בדיקת חמץ דרבנן דהרי המוכר אינו יודע אם החמץ כעת ברשותו ונהי דבדיקה בבית שמכניסין בו הוא דבר תורה או דאיירי בחמץ ידוע מכל מקום כיון שעל כל פנים אמרינן דחזקתו בדוק ואף אי נימא דלא מהני חזקה זו להפקיע ענין הבדיקה משום דהוי רובא דתליא במעשה וסמוך מיעוטא דאין בודקין לחזקת חמץ מ"מ פשיטא דלא חשוב חמץ הידוע לשוכר ואינו חייב בבידקה מן התורה והמנוהו רבנן בדרבנן וצריך לומר דפשיטא להש"ס דאם אין חזקתו בדוק חשיב החמץ הידוע להשוכר כיון שהיה בחזקת חמץ ואמנם אי נימא דחזקתטו בדוק אלא דמ"מ צריך לשאלו אם ישנו לפנינו משום דלא אזלינן בתר חזקה היכי דאפשר לברר אבל כיון דאמרינן חזקתו בדוק א"כ אף אם באמת לא נבדק אין כאן איסור תורה כיון שבדעת השוכר שנבדק ואין חמץ בבית אינו עובר עליו בב"י מה"ת ובזה א"ש מה שכתבו התוס' דאי נימא חזקתו בדוק מ"מ צריך לאמירה דהני לענין שא"צ לשאול ואמירה דהני לא מהני אמאי לא יהיה צריך לישראל ובזה אתי שפיר דכיון דחזקתו בדוק א"כ אין החמץ ידוע להשוכר ואינו עובר בבל יראה ובדרבנן נשים מהימני ודוק היטב.

ב

(ב) אחר הבדיקה עוד בלילה יבטלנה ויאמר כו'. כבר יעדתי לעיל לבאר דיני ביטול וטעם הענין והנה רש"י פיר' דכתי' תשביתו ולא כתיב תבער ש"מ השבתה בלב הוא והתו' כתבו דביטול הוא מתורת הפקר וגלל כן כתב הב"ח שהנכון שיאמר לבט' ולהוי הפקר כעפר' והנה דברי רש"י צריכין ביאור לכאור' דאיך יקיים מצו' ביעו' חמץ במה שמבטלו בלבו או שמפקירו ואטו כשמוכר החמץ לעכו"ם מקיים מ"ע דתשביתו ואי נימא כיון שמבטלו הרי אין לו חמץ א"כ אין זה ענין לתשביתו ועוד דחקו לרש"י ז"ל לפרש כן ובינותי בספרים ומצאתי במהרי"ק שורש קע"ב שכתב דדעת רוב הפוסקים דאף דמן התורה א"צ להפקיר להיות בפני שלשה אבל לפני אחד צריך להפקיר ונתקשה מהרי"ק מהך דביטול חמץ וכתב הרי דלשיטת רש"י באמת לא מטעם הפקר רק שהוא מבטלו לעפר הארץ ונחשב כעפר וכמו דקאמ' הש"ס תבן ונטלו דהוי מיעוט לענין סוכ' גבו' דתנן נחשב כעט' עכת"ד. והנה הרב הנ"ל העלה מרגליו' טובו' ואמנם עדיין צריך ביאור דלכאור' אין דמיונו עולה יפה דשם בעינן לבטל הגובה וא"כ אף אם נתמעט בתבן או בכל דבר מהני רק מטעם שעתיד לפנותו אבל כשיטלו לעפר חשוב כמו עפר אבל בזה דצריך הוא דהחמץ לא יהי' ברשותו וכיון דלא מהני מתורת הפקר בודאי יצא החמץ מרשותו ואמנם הדבר מבואר בפרק אלו עוברין בדף מ"ה דהפת שעיפשה חייב לבער וכו' רשב"א בי"א בד"א במקיימת לאכילה אבל כופת שאור שחד' לישיבה בטילה וקאמר הש"ס שם מדקאמר רשב"א בטילה מכלל דת"ק סבר לא בטילה ומפתה כשאומר להוי כעפרא הוי כמו כופת שאור שייחדה לישיבה דלא בטילה לת"ק ולרשב"א בטלה וכיון שאין קיי"ל כת"ק דאע"ג שייחדה בפירוש לישיבה לא בטילה ליתנייהו לדברי מהרי"ק דמאי בכך דהוא מחשבו כעפר מ"מ לא מהני ואף שייחדה לישיבה וביטלו מתורת אוכל לא מהני לדברי רבנן ודכוותיה קיי"ל וא"כ לכך הוצרכו רבותינו בעלי התוס' לומר דהטעם משום הפקר ובזה אמרתי בחידושי דלחד לישנא בפרק אלו עוברין דרב ס"ל הלכה כרשב"א גבי כופת שאור שייחדה לישיבה דמהני ביטול מתורת חמץ. ומעתה לדידיה נוכל לומר כשיטת רש"י וביאר מהרי"ק דביטול טעם תשביתו ובזה ישבתי לנכון מה שהקשו כולם לשיטת הכלבו דביטול לא מהני לחמץ ידוע א"כ מה הקשו הש"ס כאן אהך דבודק צריך שיבטל וכי משכחת לה לבטלה הא אי יבטל אחר שימצא הוי לי ה חמץ ידוע דלא מהני ביה ביטטול בזה א"ש דעיקר הטעם דלא מהני ביטול לחמץ ידוע היינו משום דשעדיין לא נתקיים השבתת החמץ והיינו לשיטת התוס' אבל לשיטת רש"י א"ש אף בידוע וכבר כתבתי דלרשב"א דס"ל גבי כופת שייחדה לישיבה דאינו עובר בודאי מתקיים השבתת שאור ע"י הביטול וכיון דרב כרשב"א ס"ל שפיר הקשה וכי משכחת לה לבטלה וא"ש.

ובזה אמרתי מילתא חדתא דפחות מכזית אף אי נימא דגם לענין בל יראה אמרינן חצי שיעור אסור מן התורה מ"מ בזה מהני ביטול לכ"ע אף בחמץ ידוע ואף במקיימת דלא מהני ביטול וכמו שמבואר דבאמת בפחות מכזית שייחדה לישיבה מבואר בש"ס שם פרק אלו עוברין דבטל לכ"ע מותרת חמץ ולכך מהני ובזה ישבתי לנכון מה שהקשו כולם אדברי הכל בו דס"ל דחמץ ידוע לא מהני ביטול וגבי חלה בתך דכיצד מפרישין חלה בטומאה בי"ט כתב הכל בו בעצמו דהשם יקרא לה שם קודם שיאפה ואי דיעבור בבל יראה עדיין קשה יבטלנה ותמה עליו בתשובת פ"י הא הוא בעצמו סובר דחמץ ידוע לא מהני ביטול ועוד הקשיתי אני בתשובה אחת שכתבתי זה ימים רבים אהא דתירץ שם דמשום דאינו שלו אינו בידו לבטלה דהך מבואר להדיא בש"ס דערובין דף כ"ח דיכול להקדיש וה"ה דיוכל להקיר זכות טובת הנאה ובזה א"ש דהנה הפוסקים הוכיחו מכאן דח"ש אסור מן התורה לכן בל יראה דאל"כ קשה כיון דאין לחלה שיעור מן התורה א"כ יפרוש חייש דאז כבר יצא ידי חובת חלה מן התורה ולענין חלה דרבנן כתבו התוס' דמותר משום שיכול לבטלה או להאכילה לכהן קטן אלא וודאי דאף לענין בל יראה ח"ש אסור מן התורה ועיין לקמן סי' תמ"ב מ"ש בזה ואמנם הדבר פשוט דמהני ביטול מן התורה אף לחמץ ידוע בפחות מכזית ומטעם דנתבטל מתורת חמץ וזה קושית הירושלמי שהוא בכל בו דנבטליה מותרת אוכל וא"כ אין כאן חמץ וע"ז שפיר כתב הרב ליישב דכיון דאינו שלו לא מהני ביטול שלו שמבטלטו מתורת אוכל דפשיטא דבעינן שהבעלים יבטלו מתורת אוכל ובזה לא מהני הא דטובת הנאה ממון לבטלה מתורת אוכל דבשלמא הפקר מועיל דמבטל זכות שיש לו בו ודו"ק היטב כי הוא ענין נחמד.

ג

(ג) יבטלנו וכו'. כבר הארכתי בזה לעיל בטעם דביטול מהני. כתבו התוס' דהיא מטעם הפקר והוה אינו שלו ושלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ולכאור' אין זה מוכרח כ"כ דהרי התוס' בפסחים דף וי"ו ד"ה הואיל הקשו גבי הקדש נימא הואיל ואי בעי פריק לה ותירצו דא"ת היה קונה אותה דאטו לחשוב חמץ של אחרים כשלו משום דאי בעי קני לה והנה סתמו דבריהם ולא ביאר לנו הטעם דלא אמרינן הואיל ואי בעי פריק לה ואמנם הר"ן פרק כל שעה כתב משום דמחוסר ממון הוא (או משוםן דמחוסר מעשה חדשה הוא) והנה אני ביארתי הדבר דבאמת חזינן דאף הפקר לא חשיב כשלו מטעם הואיל ואי בעי קני ליה מן ההפקר אף בלי ממון וכבר הרגישו בזה ואמנם ביאור הדבר דלא חשיב הדבר שלו מטעם הואיל רק בדבר שהוא יש לו זכי' נוספת בענין זה יותר מאיש אחר כמו גבי הקדש ואי בעי מתשיל עלה איני שייך רק על הבעלים לא על איש אחר ע"כ חשוב כשלו מטעם זה אבל בדבר דכולם שוין בזכות הענין לא שייך לומר דנחשוב כשלו משום זכות דאית ליה בגווי דהרי גם האנשים האחרים יש להם זכות זה לא חשיב חמץ של אחרים כשלו משום דאי בעי קני ליה דהרי כל האנשים שבעולם יש להם זכות זה דאי בעי קני לי' וכיון דכולם שוין בזכות הזה לא חשיב כשלו וזה ברור וכן בהפקר כיון דכל אדם יכול לזכות מן ההפקר א"כ לא חשיב שלו מחמת דהוא יכול לזכות מן ההפקר ודווקא בנכרי שהוה לישראל על חמצו הקשה הר"ן נימא הואיל ואי בעי פריק לה דאינו שייך רק לענין הלווה שהחמץ שלו דהוא יכול לפדותו והדברים ברורים מאוד בכוונת לשון הר"ן. ומעתה נראה בעיני לפי דעת הר"ן דעיקר הטעם דמהני הפקר בלב משום דאינו רק להפקיע איסור חמץ ובלא"ה אינו ברשותו של אדם עיין בר"ן ואף לפי מה שיבואר לקמן דהפקר גמור הוא מ"מ דעת הרבה פוסקים דאף במוכר חמצו לעכו"ם אין ישראל יכול לקנותן מיד העכו"ם דאמרינן דלא מכר רק להפקיע ממנו איסור חמץ ועיין סי' תמ"ח בט"ז ומ"ש שם וא"כ הדר אמרינן ואי בעי קני לה וע"כ אמרינן הואיל ואי בעי קני ליה והנ"ל דכיון שאינו ידוע לו מהחמץ הזה לא שייך לומר הואיל וא"ב קני ליה דבדבר שאינו ידוע לא קני ליה חצירו עיין בתוס' ב"מ י"ה מצא בגל מ"ש בזה ועש"ע ח"מ ובזה הי' נראה בעיני טעם הגון לדעת הפוסקים דבחמץ ידוע לא מהני ביטול דאף דמילתא דפשיטא דהפקר מהני אף בידוע ואמנם בזה א"ש דאם החמץ ידוע הדר אמרינן הואיל ואי בעי קני לה ולכך לא מהני ביטול זהו הנראה בעיני טעם הפוסקים הנ"ל ובזה ישבתי לנכון הרבה קושיות שהקשו האחרונים על שיטה זו ונבאר אחת לאחת הא דהקשו מהך ברייתא דפסחים דף ז' דהי' ישוב בבהמ"ד ונזכר שיש לו חמץ בביתו מבטל בלבו אחר שבת ואחר יו"ט באמת כי אין כאן תימא כ"כ ואי נימא דהך ברייתא אתיא כרבי יהודא דלא ס"ל הואיל וכיון שכן אף שבידוע שיכול לזכות בדבר מכל מקום כל כמה דלא זכה בדבר אינו שלו דאינו עובר בב"י והא דהקשה הש"ס שם על רב דס"ל הבודק צריך שיבטל משום שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתי' עלה וכי משכחת לה לבטלה אף דבי משכחת לה הוי ליה חמץ ידוע דלא מהני ביטול נראה לפע"ד ליישב ג"כ דבאמת לכאורה בפשטות הוי מצי להקשות למה לי ביטול כל עיקר ואי משום שמ ימצא גלוסקא יפה הא יכול לבערו מן העולם בשלמא לפרש"י דחס עלי' לשורפה (ביאור הדבר דלשורפה חס עליה ולבטלה אינו חס) א"כ א"ש דלכך לא קאמר וכי משכחת לה לבערה דהרי חס עליו אבל לשיטות שם דבאמת לא חיישינן שמא יחוס עליו לבערה א"כ בפשיטות הוי ליה להקשות וכי משכחת לה יבערה וצ"ל דשמא ימצא ביו"ט דלא יכול לשרוף כמו שיבואר וצריך לומר דהש"ס הי' סובר דאף לאח"ז איסור יכול לבטל אבל זאת היה סובר גם בס"ד דחשייישנן שמא ימצא לו ביו"ט דהוא אח"ז איסור ובזה יבוא על נכון דהנה זה לי זמן רב אמרתי בהך עניינא דחה דקאמר הש"ס דף מ"ו הואיל ואי בעי מתשיל עלה והקשו רבותינו בעלי תוס' מכמה מקומות דלא אמרינן בהו הואיל גבי מצה של מעשר שני ואמרתי בחידושי דהך דהואיל הוא רק גורם לממון כמו דקאמר הש"ס שם דף ה' גבי קבל עליו אחריות כיון דאילו מיגנב או מיתבד ברשות' קאי אף דבעלמא קיי"ל דורם לממון לאו כממון דמי שאני הכא דכתיב לא ימצא א"כ ה"ה בזה הך דהואיל הוא רק להחשיבו ממון גמור שלו ע"י הואיל זה לא אמרינן שוב ראיתי בסר פ"י שכתב כדברים האלה ונהניתי ולפי"ז אמינא לפי הידוע מחלוקת הפוסקים בזה במוצא החמץ מרשותו לרשות אחר אם עובר בבל יראה ופסקו כל הפסוקים דלא מהני הוצאה מרשות ישראל לרשות העכו"ם ובזה נבוא על נכון ובטרם כל ניישב מה שהקשו כולם בהא דה קשה הש"ס שם ואח"ז איסורו לא מצי מבטל והא תניא היה יושב בבהמ"ד ואמאי לה מוקי לה כריה"ג דס"ל חמץ מותר בהנאה וקיים ברשותיה ונראה לי דהאמת לכאורה קשה מ"ט דמאן דלא סבר הואיל ואטו מי גרע מקבלת אחריות דעובר בב"י משום הואיל ואי מיגנב או מיתבד ברשותיה קאי וחשוב מצוי בידך ואמאי לא נימא הואיל ואי בעי מתשיל עלה ואמרתי דבר נכון דחמץ אף אם הוא ברשותו מ"מ אינו ברושתו כמו דאמר ר"א שני דברים אינן ברושתו של אדם אלא הכתוב עשאן כאילו הן ברשותו אבל לומר הואיל להיות חשוב כשלו ז"א דהרי אף אם מתשיל עלה ג"כ אינו שלו ואינו דומה לקבלת אחריות דגבי קבלת אחריות עכ"פ אי מיגנב או מיתבד בעי לשלומי ממון גמור אבל בזה אף אי מתשיל עלה ויהי חשוב כחמץ שלו מ"מ אינו חשוב ממון גמור דהרי אסור בהנאה ואין לו שום זכות בגווי' וכ"ש למ"ש לעיל סי' תל"א דהא דחשבה תורה החמץ כשלו לעבור עליו בבל יראה הוא משום דחשיב גורם לממון דיהי' מותר אחר זמן איסור ובאמת ממון גמור לא חשיב דקיי"ל אין להקדש אלא מקומו ושעתו רק דגורם חשוב וכמו דקאמר הש"ס לקמן דף כ"ט דחשוב גורם וא"כ למיחשב גורם ע"י הואיל ואי בעי מתשיל עלה וכשישאל עלה ג"כ לא חשוב ממון גמור רק גורם הוי כמו גורם דגור' דאף למ"ד בגור' לממון חייב מ"מ בגורם דגורם פטור וגם דהוי כמו הרי הואיל דלא אמרינן ובזה ישבתי לנכון זה ימים רבים קושיית התוספת בפרק כל שעה דף כ"ג והרי חמץ דכתיב לא יאכל וריה"ג ס"ל דמותר בהנאה ומשני שאני התם דכתיב תלתא לך חד לחמץ של נכרי דאינו עובר וחד לנכרי שכבשתו וחד להורות שלך תהא להתיר בהנאה והקשו התוס' לכתוב לא יאכל לחזקי' ולא בעי לך ונלענ"ד דבאמת התוס' נתקשו בדבר דגבי חלה בעינן תרי קראי חד למעוטי אחרים וחד למעוטי גבוה וגבי חמץ ממעט מחד לך נכרי וגבוה ואמנם לפמ"ש הדבר נכון דבאמת בעינן בחלה קרא מיוחד למעט גבוה כדי דלא נימא הואיל ואי בעי פריק לה אמנם בחמץ לא שייך זה דהוי תרי הואיל דאף חמץ שלו אינו שלו כיון דאסור בהנאה ואינו רק גורם לממון ואמנם לרניה"ג דס"ל חמץ מותר בהנאה פשיטא דחשי' גורם עכ"פ משום הואיל ואי בעי פריק לה דאז יהיה החמץ שלו ממש כיון דמותר בהנאה וא"כ שפיר נוכל לומר דחד לך למעוטי גבוה ואמנם אף אי נימא כן יהיה מוכח דחמץ מותר בהנאה דאי אסור בהנאה לא היה צריך קרא מיוחד למעט גביה כיוטן דאסור בהנאה לא חשוב כשלו ואינו רק גורם דגורם או תרי הואיל דלא אמרינן אבל מה שהקשו התוס' לחזקיה למה לי למיכתב לא יאכל בצירי ואיצטריך קרא דלףך לכתוב לא יאכל ולא בעי לך זה אינו דאף אי נימא כן צריך קרא מיותר למעט גבוה ודוק היטב:

ואף שהוא דרך פילפול לא נמנעתי לכותבו כי הסברות ברורים. ועתה נבוא אל הביאור דכבר כתבתי טעם הדבר דחמץ ידוע לא מהני ביטול משום דקאי ברשותו ואי ירצה יקנה לו חצירו ואמרינן הואיל ובזה א"ש מה שהקשיתי אמאי לא מוקי לה כריה"ג דס"ל חמץ מותר בהנאה ולכך אף אחר זמן איסורו מצי מבטל לה כיון דברשותו קאי ולפמ"ש הנה נכון דכבר כתבתי דעיקר הטעם דלא ס"ל לר"י הואיל אף דמידי גורם לא יצא היינו משום דאף אם יזבח בו ע"י שאלה מ"מ לא חשוב כשלו דחמץ אינו ברושתו של אדם אבל לריה"ג דס"ל מותר בהנאה א"כ כשירצה שיזכה לו חצירו הוי ממון גמור ופשיטא דאמר כן הואיל ואי בעי זכה בו וע"כ הלא מהני ביטול לחמץ ידוע ואמאי תני מבטלו בלבו הא לחמץ ידוע לא מהני ביטול א"ו דהך ברייתא לא ס"ל כריה"ג וא"ש ודוק היטב:

ד

(ד) הטור כתב דהשתא אפילו נשאר חמץ בבית שלא ידע אינו עובר מלשונו משמע דאם יש חמץ בביתו אף שלא ראהו עובר עליו והתוס' במסכת פסחים דף ק"א כתבו דכל זמן שאינו רואה אינו עובר והביא ראיה מהא דקאמר הש"ס אהך דבודק צריך שיבטל וכי משכחת לי' לבטליה וקשה דילמא לכך צריך ביטול משום שלא יעבור בבל יראה עד עת שימצא החמץ והרב הט"ז שיכל את ידיו לפרש דברי הטור באופן שלא יהא סתירה מדברי התוס' לדבריו ובעל מג"א כתב דהדבר דומה לאוכל חלב בשוגג דצריך כפרה והנה באמת אנין זה ענין לאוכל חלב בשוגג דשם ידע שאוכל אלא שסבר שומן הוא או שמותר לאכול חלב וכאן לא ידע שישי חמץ בביתו ולא ידע כלל שהחמץ נמצא אצלו וכמו לענין שבת יש חילוק בין לא ידע שהיום שבת חייב ובשכח שהחפץ אצלו פטור ואמנם גבי מתעסק קאמר הש"ס כריתות דף יט המתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנהנ בשבת פטור דמלאכת מחשבת אסרה תורה וכתבו התוס' במס' סנהדרין דבשאר איסורי תורה היכי שנהנה חייב ואם אינו נהנה פטור עיי"ש דף ס"ב ולפי"ז אפשר לומר דגבי חמץ אם נימא דאסור בהאה אף לאחר זמנו אין הנאה במה שנשאר חמץ בביתו ואמנם לדידן דקיי"ל היכי דלא עבר בב"י אינו אסור א"כ נהנה במה שנשאר חמץ בביתו אי נימא דלא עבר דיהיה מותר ולכך צריך ביטול אבל הסוגיה לרב דאמר הבודק צריך דיבטל ולדידיה חמץ לאחר הפסח אסור מה"ת א"כ אין הכא במה שנשאר חמץ בביתו כנ"ל ליישב דברי הטור כפי המובן מפשטות לשונו ואמנם באמת אף למתעסק אינו דומה דהיינו נתכוין לחתוך התלוש וחתך המחובר דשם אי לאו דמלאכת מחשבת אסרה תורה הרי נעשה המעשה ועשייתו מחייבתו אבל בכאן דהוא לא עשה מעשה והאיסור הוא מה שנמצא ברשותו וכיון דלא ידע מזה אין כאן דבר המחייבתו באופן שדברי התוס' נכונים בזה והדברים ברורים כשמש:

והנה בהא דמהני ביטול בלב כתב הר"ן במס' פסחים משום דחמץ אינו ברשותו של אדם אלא שהכתוב עשאו כאלו הוא ברשותו ובגלל כן אף ביטול בלב מועיל והנה לריה"ג דס"ל חמץ מותר בהנאה ע"כ דביטול לאו מטעם הפקר הוא אלא כמ"ש רש"י מדכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו ובספרי אמרו ולא יראה לך בטל בלבך מכאן אמרו ההולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו יבטל בליבו ואמנם הא דקאמר בש"ס לריה"ג תלתא לך כתיבי וע"כ חד להיתר הכא' קאתי ולא קאמר דתרי לך אח' לומר בטל בלך ושוב דממילא ש"מ היתר דאל"ה בלא"ה מהני ביטול מתורת גילוי הדעת שאינו רוצה בחמץ סגי דתרי בלא"ה אינו ברשותו כסברת הר"ן ובזה נתיישב קושית התוס' במס' פסחים דף כ"ז ד"ה תלתא לך כתיבי דנכתוב לא יאכל לחזקי' ולא בעי לך ובזה א"ש דצריך לך לאשמעינן בטל בלבך כיון דמותר בהנאה אלא דממילא משתמע היתר הנאה ודוק.

ה

(ה) הט"ז הביא דברי הש"ס פסחים דף ו' שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתיה עלה ופירש"י וחס עליה לשורפה ומשהה רגע אחד ועובר עלה בב"י והתוס' הקשו ע"ז דא"כ מה פריך וכי משכחת לה לבטלה הא כבר פירש דחס עלה לשורפה ותמוה הרב דרש"י לא פירש רק דחס עלה לשורפה ולא חס לבטלה ונאה פשוט דהתוס' סברי דבאמת מהראוי שביטול לא יהי מועיל דהרי חצרו חזר וזכה לו אלא דאיסורא לא ניחא ליה דניקני וכיון שאומר שמבטלו אף שנמצא בחצרו לא קני ליה חצרו דבר דלא ניחא ליה ביה אבל בשנמצא וחל עליו חובת ביעור והוא חס עלה ואינו רוצה לשרוף גלי דעתו דניחא ליה ופיו ולבו שוים בעינן הביטול אף דדברים שבלב אינם דברים אבל החצר זוכה לו כיון דגלי דעתיה דניחא ליה הרי אף שלא כיון לזכות החצר זוכה שלא מדעתו וכ"כ בספר מ"ב בתשובה דאמירת כל חמירא אינו מועיל כלום היכי דאנין פיו ולבו שוין והארכתי בתשובה ואמנם לשיטות התוס' דכתבו דלא בטל מאליו אבל הוא אינו חס לשרוף קשה לכאורה מה דקאמר וכי משכחת לבטליה ה"ל למימר וכי משכחת לשורפה וצריך לומר דחיישינן שמא ימצא ביו"ט דלא יכול לשרוף ולקיים מ"ע ואמנם לדעת הפוסקים דביו"ט נותר לשורפו ה"ל למימר באמת וכי משכחת לשרפת אלא דבאמת הו"ל למימר דאסור לשרוף משום דמשהה חמצו ודעתו לבערה אלא דכתבי לקמן דב"י אינו ניתוק לעשה בחמץ שא"י כיון דאחז"א א"א לבטל ולשרוף ג"כ א"א ובזה א"ש ודוק כי קצרתי.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף