מחצית השקל/אורח חיים/רב

מחצית השקל ‏ אורח חיים רב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

(א) (ס"ק א) בור' ולא הבור'. דכל הברכות י"ל בלשון עבר דהא כבר ברא ה' ובור' לכ"ע הוי לשון עבר והבור' פליגי ר"נ ורבנן בדף ל"ח. דלר"נ הוי לשון להבא. ולרבנן גם הבור' לישנ' דלשעבר וקיי"ל כרבנן אלא דאעפ"כ עדיף טפי לומר בור' דהוא לשון לשעבר לכ"ע וליכ' בי' פלוגת' והא דאמרי' המוצי' לחם הטעם כדאית' בירושלמי שלא לערב ראשי אותיות ד"ל שני ממי"ן א' של העולם שבסוף ומ"ם של מוצי' תבלע א' בחבירו בביטוי שפתיו והא דאמרי' מברכותיו של אדם ניכר אם ת"ח הוא וראוי להראות חידוש בברכותיו א"כ טפי הים ראוי לומר הבור' לאשמועי' דהלכה כדבנן כ' הל"ח דדי אם מרא' חידוש זה בברכת המוצי' ע"ש וע' בט"ז ר"ס קס"ז:

(ב) (ס"ק ב) מבושל. ואע"ג דלענין יי"נ לא מתנסך היינו טעמ' דאין דרך ניסוך בכך וגם הוא מלת' דלא שכיח. ולא גזרו ביה רבנן כמ"ש הרא"ש והרב"י בי"ד ד"ס קכ"ג וע"ש בט"ז אבל ודאי יין מקרי לענין ברכה ולענין קידוש כמו שכ' בסי' רע"ב:

(ג) (ס"ק ג) בשכר תאנים ש"ך:

דעתו כו' ד"ל דבתשב"ץ הובא בב"י שממנו הוצי' רמ"א הגה' זו כתוב שכר תאנים שנתערב ביין וס"ל לרמ"א דתאנים לאו דוק' וכ"ד הט"ז. אבל הש"ך ס"ל דתאנים דוק':

ועמ"ש סי' ר"ה ע"ש במ"א ס"ק ט"ז משמע אדרב' דעת מ"א דשאר משקין אפי' כשהן שש חלקים נגד היין אינו מבטל טעם היין. ומחלק בין יינות שלהם שהיו חזקים ובין יינות שלנו וע"ש:

(ד) (ס"ק ד) בפה"א כו' וע' בי"ד סי' מ"ד שכ' כוליא שהקטינה אינו טרפה עד שתקטין בבהמה גסה עד כענבה. ובבהמה דקה שיעודו עד כפול ובודאי שיעור של בהמה דקה קטן משיעוד של בהמה גסה והא חזינן דפול גדול מענבה ותי' דענבים שבימים הראשונים היו גדולים מן פולין. ועז"כ מ"א דאפשר ה"ה פול הלבן היה בימיהם קטן מענבה. משא"כ בזמן הזה גדולה מענבה ובזה א"ש מ"ש הרב"י ומתוך שלא נורע לנו שיעור פול הלבן כו' דלכאור' למה לא נדע הלא עינינו לנוכח יביטו אלא ר"ל בזה"ז דאדרב' פול לבן גדול מענבה. והיינו צריכים לתת שיעור פול הלבן שבימיהם נגד ענבים שבימיהם. כמו כן נשער עתה בזמן הזה לפי ערך ההוא. אבל אנחנו לא נדע שיעור פול הלבן ושיעור ענב' שבימיהם לכן א"א לשער לפי ערך בזמן הזה:

(ה) (ס"ק ה) מר. ואם מתקן כו' עס"ק ג' בגרעוני' שמתקן שמשם הביא הל"ח ראיה לדין דהכ':

(ו) (ס"ק ו) י"א כו' והבד"ה כו' דהגהת רמ"א הוא דעת הטור. ויליף לה מדתנן בשביעית והובא בברכות דף ל"ו ע"ב מאימת אין קוצצין אילנות בשביעית (פירש"י דרחמנ' אמר גבי שביעית לאכלה ולא להפסד וכיון שכבר יש עליו שם פרי אסור לקצוץ האילן דמפסידו) ב"ה אומרים החרובי' משישרשו והגפנים משיגרמו (ואמר שם דהיינו כפול הלבן) וכל האילנות משיוציאו ולמד הטור והוא דעת רמ"א בהגה"ה דין ברכה משביעית ובאותו זמן שנקרא פרי לענין שביעית קרי פרי לענין ברכה. ולכן חולק על המחבר שסתם ושאר כל האילן משיוצי' כו' אלא הוצי' חרובים וזיתים מן הכלל. ועז"כ הרב"י בבר"ה דאין ללמוד כו' דהרי חרובים אף משישרשו מרים הם וא"ר לאכיל' לכן מברכים עליהם בפה"ע כו' כנ"ל. וכ"מ מוגה בספר נתיב חיים (ודע דמתיבת לכן כו' ואילך אינו בספר ב"ה אלא היא לשון מגן אברהם לפרש דברי ב"ה) וכוונתו דאיך אפשר ליתן שעור לברכה כמו בשביעית והיינו בחרובים משישרשרו וכן זתים משיניצו. דהא ודאי כ"ז שהפרי מר אין לברך עליו וכמ"ש המחבר ובלבד שלא יהי' מר כו' והחרובים ע"פ הרוב גם אחר שישרשו מרים אע"כ לענין ברכ' לא תלי' בשרשור או הנצ' כ"א אם אינו מר וכל האילנות זמנן משיוציאו והיינו כשאינם מרים וכמ"ש הרב"י ואם ימצאו חרובים קודם שישרשו שאין מרים מברכים עליהם בפה"ע. וכ' שכן נראה דעת הרי"ף כו' שסתמו דבריהם ששאר אילנות משיוציאו ולא הוציאו מן הכלל חרובים וזיתים לצ"ל הא דנתנו שיעור בבוסר כפול הלבן לאו משביעית ילפי' אלא מערלה:

(ז) (ס"ק ז) שהכל צריך עיון דהרשב"א בשיטתיה כו' דהרשב"א והרא"ש חולקים בברכו' גרעינים דלענין ערלה מבואר במשנה ספ"ק דערלה הוא בברכות דף ל"ו ע"ב דגם בגרעינים נוהג דין ערל'. וס"ל להרא"ש הטעם משום דהוי פרי וה"ה לענין ברכ' אבל הרשב"א ס"ל דוק' לענין ערלה אתרבי מדכתיב את פריו ודרשינן לאסור אפי' הטפל לפריו. אבל לא מקרי פרי לענין ברכ' (וע"ל ס"ק י"ז) וכיון דס"ל דאפי' גרעינים מתוקים לאו פירי כ"ש מרים שמתקן ע"י האור או ד"א ולכן פסק הרשב"א לברך עליהם שהכל אבל לפי שפסק המחבר כהתוס' והרא"ש גרעינים מתוקים הוי פירי א"כ גם במרים שמתקן ע"י האור ראוי לברך בפה"ע:

וכמו שכתב ס"ה גבי שקדים. ר"ל דלא תימ' דמרים כיון דמתחילה לא היו ראוי אף שמתקם עתה לא מקרי פרי. הא חזינן בשקדים המרי' גדולים אם מתקם מברך בפה"ע. וכ' הרא"ש דהוי כאלו מתוקים בתחל':

וה"ה הכא. וצ"ל כשהם מרים ל"פ נינהו כו' וכ"מ בלבוש. וז"ל הלבוש גרעיני שאר פירות הפירי שעליהן הוא העיקר פירי ואין הגרעינים עיקר פרי. לפיכך אם אין הגרעינין ראוי לאכילה בלא אור אינ' נחשבת פירי אפי' אחר שמתקן:

אבל שקדים עיקר פרי הגרעין (דהיינו התוך) ותחלת נטיעתן להכי להמתיק אותו באור כו' עד כאן לשונו וצ"ל דסביר' ליה אפילו להרא"ש דחשיב לגרעין פירי מ"מ כיון דלאו עיקר פירי הוא בעינן שיהי' ראוי לאכילה מיד בלי מיתוק:

(ח) (ס"ק ח) עם פת כו' אפי' כו' ופת מועט ל"א דשמן עיקר. והיינו משום חשיבו' הפת אינו בטל לגבי שמן אפי' צריך לו לרפואה:

וקשה מ"ש מהאוכל דג כו' בסי' רי"ב דהיינו שאכל דברים מתוקים וכאיב ליבי' ואוכל דג מליח להעביר המתיקות. וכדי שלא יזיקנו דג המליח אוכל עמו פת. קי"ל דמברך על הדג דהוי עיקר ופוטר הפת אלמ' אפי' פת דחשיב בטל לגבי העיקר וה"ה הכא:

ומשום קושי' זו ר"ל מ"ש הב"ח והרר"י דפשיט':

והא דלא מוקי כו' ר"ל בדף ל"ה ע"ב אר"י א"ש שמן זית מברכים עליו בפרה"ע ופריך ה"ד אי שתי לי' בעיני' הא מזיקו ואינו מברך כלום ואי אכיל ע"י פת ה"ל פת עיקר וקי"ל דמברך על העיקר כו' ואי שתי לי' ע"י אניגרן (דהיינו מי סלקא) ה"ל אניגרן עיקר וקי"ל כו' ומשני לעולם בשותה ע"י אניגרון (אינו מבואר כן להדיא בש"ס אבל פירוש זה מוכרח) וכגון שחושש בגרונו שרפואותו שמן אלא דבעיני' מזיקו ושותהו על ידי אניגרון דהוי ליה שמן עיקר ולכן מברך על השמן בורא פרי העץ עכת"ד הגמרא. וא"כ תקשי למה חזר בו ממה שתי' תחלה שאכלן ע"י פת ומשני על ידי אניגרון לרפואה הל"ל כדאמר תחלה שאכלו ע"י פת וחושש בגרונו ואוכלו לרפואה דהו"ל שמן עיקר ותידק מזה כהב"ח דאם אכלו ע"י פת אפי' לרפואה מ"מ לא הוי שמן עיקר:

היינו משום כו' ר"ל דאין זה ראיה דהש"ס אורחא דמלתא נקט וראיה מדנקט דוק' אניגרון כו' ר"ל דאפי' לדעת הב"ח דהפת לא נעשה טפל לשמן משום חשיבות הפת אבל שאר משקין ודאי נעשי' טפל לשמן כששות' לרפואת גרונו וא"כ אמאי נקט הש"ס דוקא אניגרון ה"ל למימר סתמא ששות' ע"י משקין דמיירי בחושש בגרונו. אע"כ צ"ל דאורחא דמלתא נקט. ואה"נ אם שותהו כו' וע"ל ס"ק ל"ד:

(ט) (ס"ק ט) שמן כו' מיהו ממ"ש הרא"ש סי' ר"ד כצ"ל. ר"ל שהובאו דבריו בב"י סי' ר"ד:

אהא דתנן דף מ' ע"ב על החומץ אומר שהכל הקשה הרא"ש בסי' ך"ג וז"ל וא"ת ואיך מברכים על החומץ והאמרינן ביומא השות' חומץ ביה"כ פטור ולעיל גבי פלפלא יבשת' משוינן ברכה ליה"כ ותי' לחד תירוץ וז"ל דמיירי בחושש בשיניו ונותן חומץ הרבה לתוך מרק ושותהו לרפואה חומץ עיקר ואגב המרק א"ל הנאה ובעי ברוכי כדאמרינן גבי שמן זית שנתנו לתוך אניגרון עכ"ל הרי שכתב ונותן חומץ הרבה כו' ומדמהו הרא"ש לשמן ע"י אניגרון. משמע דמעט שמן או חומץ בטל לגבי הרוב. ואפשר דאורחא כו' דמעט חומץ אפשר אינו מרפא:

(יא) (ס"ק יא) שהכל צ"ע כו' בפה"א וכיון דהכא הוי אניגרן עיקר דהיינו מי סלקא הל"ל כברכתו בפה"א:

(יז) (ס"ק יז) בפה"א כו' ול"ד דהכי אמרי' בגמרא כו' והוא דף נ"ו:

אר"י צלף של ערלה בח"ל (וערלה בח"ל אסורו מדרבנן זורק האביונות ואוכל הקפריסין ואמרי' אלמא קפריסו' לאו פרי מדהותר בערלה והתני' על הקפריסי' אומר בפה"ע ומשני ס"ל כר"ע דפליג על ר"א וס"ל דקפריסים פטורים מן המעשר אלמא לאו פרי. ובא"י לא ס"ל כוותיה אלא בח"ל דאין איסורו אלא מדרבנן מקיל כר"ע:

ופריך ות"ל דהוי שומר לפרי ואסור משום ערלה דכתיב את פריו את הטפל לפריו ומאי ניהו שומר לפרי. ומשני דקפריסים לא הוי שומר משום דכשמגיע הפרי להתבשל נופל הקפריס. ודחי לה הש"ס. ומסיק דמה"ט לא הוי קפריסים שומר דאפילו נוטלים הקפריס מן הפרי אין הפרי מתייבש א"כ א"צ לשמיר' הקפריס ול"ד לשקדי' הרכי' ר"ל שקדים מתוקים אם אכלן כשהן רכים דהיינו בקטנותן דעיקר אכילתן אז הקליפה קי"ל בסי' ר"ד דמברך שהכל הרי דעל קליפת פרי מברך שהכל:

דהתם לא נטעי אינשי אדעת' כו' כ"א לאכלן כשיגמר פריין ויהי' גדולים ויהיה תוך השקדים ראוי לאכילה:

לכן נ"ל דמברך בורא פרי העץ והט"ז בסי' ר"ד ס"ק ט"ו כתב לברך עליהם בורא פרי האדמ' ואייתי ראיה מדלא נקטו התו' אלא מכאן שמברכים על הגרעינים בורא פרי העץ ולא הזכירו גם קליפין. א"ו דלענין קליפה א"א ללמוד ברכ' מערלה. ניהו דקליפה לאו פרי לענין ברכה מ"מ אסור הערלה משום דהוי שומר כנ"ל ועל שומר לפרי אין לברך בורא פרי כיון דלאו פירי משא"כ גרעינים דחייבים בערלה דלאו שומר נינהו עכצ"ל דהוי פירי ולכן יליף מיניה התוס' ה"ה לענין בדכה לברך בורא פרי העץ לכאורה דברי הט"ז מסתברים. ודלא לשויי' למ"א טוע' בדבר פשוט. י"ל לענ"ד דהמ"א דייק לה מדברי הרא"ש בהלכות ערלה דבברכות שם כתב לפי הגהת ל"ח וז"ל תניא קליפי רמון כו' והגרעינים חייבים בערל' משום דהוי שומר דדרשינן את פריו את הטפל לפריו אבל גרעינין דלא הוי שומר וחייבים בערל' אלמ' דפרי ניהו. מכאן י"ל על גרעיני פירות דמברכים בפה"ע עכ"ל והיינו סייעת' לדברי ט"ז. אך הל"ח שם הקש' וז"ל עמ"ש הרא"ש בהלכות ערלה וז"ל והגרעינים גרעין של כל פרי אסורים בערלה דררשי' את פריו את הטפל לפריו עכ"ל. לפ"ר הללו משמע דס"ל דאע"ג דמרבי' לי' מאת ודרשינן הטפל לפריו אפ"ה פרי מקרי. דהריבוי אתי לרבות שיהיה פרי ומ"מ לשונו שבכאן (רצה לומר בברכות) לא משמע כן ועוד דא"כ מאי אריא גרעינים אפילו קליפין נמי לברך עלייהו בפה"ע כיון דגרעינים מאת אתרבי כמו קליפין ומברכים עלייהו בפה"ע א"כ ה"נ קליפין ולא כתב רבינו שמברכים בפה"ע אלא על הגרעינים ש"מ דלא ס"ל דגרעינים מאת אתרבי אלא סברא בעלמא הוא דחשיב פרי. וכדמשמע לשונו כאן שכתב אבל גרעינים עכ"ל הל"ח. וא"כ י"ל דמ"א תפס עיקר דברי הרא"ש שבהלכות ערלה. כי בלא"ה במס' ברכות אין לשונו מבורר כ"כ וא"כ ס"ל להרא"ש דגם גרעין מסברא לאו פרי אלא דאתרבי מאת שנקרא פרי וא"כ ה"ה קליפין וכמו שכתב הל"ח. ועכצ"ל מה דנקטו התוספות והרא"ש גרעינים לאו דוקא אלא ה"ה קליפין ובימי חורפי אמרתי ראיה לזה דפריך שם הש"ס על ר"י א"ש דאמר צלף של ערלה בח"ל כו' כיון דטעמי' דס"ל להקל כר"ע לענין מעשר נימא הלכה כר"ע לענין מעשר בח"ל דהוי דרבנן קפריסין ממעשר. וממילא נדע גם לענין ערלה בח"ל ע"ש ומאי קושיא הא אפילו הוי אמר דקפריסין פטורים ממעשר בח"ל דמזה נדע דלא הוי פירי מ"מ ס"ד דלענין ערל' אסורי' משום דהוי שומר לפירי נתרבה בערלה מאת פריו אבל לענין מעשר שומר ופטור ממעשר ולכך איצטריך לאשמעי' דאפי' לענין ערלה מותרת בח"ל דלא הוי שומר כמסקנת הש"ס. ומקרוב ראיתי שנדפס קושיא זו בס' צל"ח על ברכות בשם ה"ה מוהר"א פ"ב ומהר"ם פישלס ז"ל ולדעת מ"א וכפי המובן מדברי הרא"ש בה' ערלה א"ש דכל מאי דמרבי' מאת פריו אפי' קליפי' דהוה שומר נתרבה דמקרי פירי וא"כ מקשה שפיר אי הוי אמר דפטור ממעשר ע"כ לאו שומר הוא ולא נתרבה מאת פריו וממילא נדע דמותר בערלה. ודע מ"ש שם הט"ז על הרא"ש דס"ל דגם על הקפריסין מברך בפה"ע הא מבואר שם ספ"ק דערלה סיפא דמתני' קליפי רמון כו' והגרעינים חייבים בערלה ומותרים ברבעי וא"א גם ברבעי ראויה להיות אסורים וכן הקשה פה בס' אה"ע אהא דס"ל דגרעינים מברכים עליהם בפה"ע וכן בספר צל"ח הנ"ל ולע"ד לפי' הר"ש יפה הקשו שכ' הטעם שמותרים ברבעי דתניא פרי פרי אתה פודה כו' אלמא דלאו פירי נינהו אבל לפמ"ש הר"ע ברטנורה א"ש וז"ל ומותרים ברבעי שנטע רבעי אינו אסור בהנאה כו' במעשר שני ואינו מתקדש בקדושת מעשר שני אלא דבר הראוי לאכילה עכ"ל א"כ מיירי בקליפים וגרעינים שאין ראוים לאכילה אלא לצביעה ולכן בערלה שאסורה בהנאה אסורים אבל נטע רבעי דמותר בהנאה מותר והתו' והרא"ש ילפי מזה גרעינים שראוים לאכילה לברך עליהם בפה"ע ועיין בספר א"ר מ"ש לענין מארנצ"ן:

(יח) (ס"ק יח) וי"א לברך כו' נ"ל דוקא בגודגדניות שנתבשלו ונימוחו לגמרי כו' אבל תמרים שנתמעכו לגמרי ל"פ כו' דאמרי' דף ל"ח טרימא במלתי' קיימי לברך עליו ברכתו כאלו היה שלם ופירש"י פ"ד הכתוש קצת ואינו מרוסק עכ"ל ודייק מלשונו הטור והרב"י ות"ה סי' ס"ט דאם נתמעכו לגמרי לאו במילתיה קיימו ומברך שהכל והרב"י פסק כהרמב"ם תמרים שמיעכן ביד ועשה מהן עיסה כו' דמשמע אפי' נתמעכו לגמרי מ"מ מברך בפה"ע ובת"ה השאלה לענין גודגניות מוויינקסלין שמבשלים ונימוחים לגמרי ומערבים בהן תבלין ודבש איך יברך והשיב אחר שהביא דברי רש"י דמשמע בתמרים אם נימוחו לגמרי מברך שהכל כ"ש גודגניות שמערבים בהם תבלין כו' (ולא הביא שם דעת הרמב"ם) אך בש"ע שכתב ולפ"ז ה"ה בלעטוורין כו' לא משמע דאיירי שעירב בהן תבלין והוי כמו תמרים ואח"ז הביא י"א לברך עליהן שהכל והוא דעת ת"ה הנ"ל. וכ' מ"א דנ"ל דרמ"א הכריע להביא דעת י"א לענין פווידל"א אבל לא לענין תמרים וכן נראה מדברי הלבוש. והחילוק ביניהן שבגודגניות כ' מ"א שנתבשלו ונימוחו לגמרי והיינו ע"י בישול שכן דרך הפווידל"א לבשל ועי"ז נימח ובתמרים כ' שנתמעכו לגמרי ולא כ' נתבשלו ונימוכו דאין דרך לבשלן אלא נתמעכו מיד וכ"ה ל' הרמב"ם שהעתיק המחבר תמרים שמיעכן ביד כו'. ולכן בגודגניות כיון שנימוחו ע"י בישול נתבטל צורתן ואינן ניכרים כלל תואר הפירות לכן אבדו ברכתן ומברך שהכל. משא"כ תמרים שלא נתבשלו אע"ג שמיעכן לגמרי ביד עד שנעשה עיסה. מ"מ עדיין רושם צורתן ניכרת שהן תמרים ולכן במלתייהו קיימי לברך בפה"ע וכ"מ בלבוש טעם חילוק זה ע"ש:

וכ"מ סי' ר"ד שכתב אפי' הם כתושים ביותר ר"ל חבושים או וורדים או פירות שמרוקחים בדבש הדבש טפל ואפילו כתושים ביותר מברך עליהם כברכת הפירות אלמא אפי' כתושים ביותר במלתייהו קיימי. ורמ"א לא חלק עליו אלא דהתם מיירי דעדיין צורתן ניכרת וכמ"ש מ"א שם בשם של"ה ע"ש:

וגם בת"ה אפשר דמודה בתמרים. אע"ג דראייתו לגודגניות הוא מדברי רש"י מ"ש בתמרים כנ"ל י"ל דכוונתו דהא רש"י אפי' בתמרים שנתמעכו לגמרי ס"ל לברך שהכל עכ"פ קיי"ל כוותיה בגודגניות דעדיפא או מטעם הנ"ל או משום שמערבין בהן תבלין ודבש כנ"ל או משום דאפשר תמרים יותר דרכן למעכן מגודגניות וכמו שחילק אח"ז בין גודגניות לבשמים אף ע"ג שהת"ה לא הביא כלל דעת הרמב"ם:

וגם בגודגניות שנתבשלו כו' ר"ל דאפי' בגודגניות לא ברירא ליה לת"ה לברך שהכל א"כ י"ל דבתמרים מודה לברך בפה"ע:

וברוקח כו' כתושים ומבושלים הרי דס"ל אפילו מבושלים ונימוחים לגמרי מ"מ מברך בפה"ע א"כ עכ"פ בלא נתבשלו י"ל בפה"ע. והט"ז כתב לברך גם על גודגניות בפה"ע:

(כ) (ס"ק כ) סופו כו' שמברכים עליו בפה"ג ודי כשהוא בוסר דנחתינן חד דרגא לברך עליו בפה"א משא"כ סופי ענבים דעל משקה היוצא מהן מברך שהכל. ולא עדיף הסופי מן המשקה:

(כג) (ס"ק כג) טעם כו' מאלו סחט הפרי עצמו דמבואר בסעיף ח' בדבש וכל משקים היוצאים מפירות דמברך שהכל: (ס"ק כד) ויוצא כו' מיהו אם אכל תחלה הפרי ר"ל תאנים או צמוקים ובירך עליו בפה"ע ולדעת הרא"ש כבר נפטר בברכת בפה"ע שבירך ולרשב"א לא יצא ואיך יצא ידי ספק לכן ישתה ד"א שברכתו שהכל ויכוין לפוטרו:

(כה) (ס"ק כה) ישתה מים דמ"ת לא פטור כו' ר"ל דלא תיקשי למה צריך לשתיית מים אפ"ת כהרשב"א שברכתו אחרונ' היא בורא נפשות הא קי"ל בסי' ר"ח אם אכל ענבים או תאנים שברכתן אחרונה מעין ג' על העץ ועל פרי העץ ואכל גם תפוחים שברכתן בורא נפשות אין צ"ל בורא נפשות דנפט' בברכת אחת מעין שלשה דשא"ה דתפוחים ג"כ פרי עץ לכן נפט' בברכת על העץ ועל פרי העץ משא"כ מי תאנים לדעת הרשב"א דלאו פרי נינהו:

(כו) (ס"ק כו) ובורא נפשות ובאגודה כו' ר"ל שמלשון ש"ע משמע דאם י"ל לברך ברכה א' מעין ג' וברכת בורא נפשות יקדים לברך ברכה מעין ג'. וכן מסתב' שמעין ג' היא תשובה ומבוררת יותר מבורא נפשות ובאגודה כ' איפכא. שאכל פרי כו' דבהכי מיירי שם האגודה:

ונסתפק כו' אבל אנו קיי"ל דליכא ספיקא ובודאי לא נפטר כמ"ש סי' ר"ח. אבל לאגודה דנסתפק לכן יברך תחלה בורא נפשות דאי יברך תחל' מעין ג' יהיה אחר זה ספק אי יברך שוב בורא נפשות אבל הכא דליכא ספק לכ"ע ודאי דמודה אגוד' לברך תחלה מעין ג' שהיא ברכה מבוררת וחשובה:

ואם שתה אותה לבדה ר"ל שאין לו פרי מז' מינים להוציא נפשי' מפלוגתת הרשב"א והרא"ש פסק בכ"ה לברך בורא נפשות ומ"א כ' דצ"ע כיון דלהרא"ש אינו יוצא בברכות בנ"ר איך יכניס א"ע בספק ברכה לבטלה:

(כז) (ס"ק כז) ואם משך כו' וכ"מ בסימן רע"ב לענין קידוש:

ועוד דביו"ד סי' קכ"ג לענין יי"נ:

ואע"ג דגבי יין בעי המשכה שאין נגיעת עכו"ם אוס' ביין עד שהמשיך היין מן החרצנים:

(כח) (ס"ק כח) וברכת כו' ועבי"ד והטעם כתב שם הש"ך ס"ק כ"ב בשם תשובת ר"ל חביב וז"ל דכח הפרי העומד בתוכן נותן טעם חזק כ"כ וה"ה כיין גמור עכ"ל:

(ל) (ס"ק ל) אגוז כו' ול"נ טור דמ"מ האגוז עיקר והדבש בא לתקנו:

(לב) (ס"ק לב) הצוקר דמי למי פירות. עיין בט"ז שכ' בשם הטור שהקשה ע"ז דל"ד לדבש כו' אבל אלו קנים שאין ראוים לאכילה ועיקר נטיעתן ע"ד הדבש כו' ובבית יוסף כ' ע"ד הטור שהם דברי טעם ואעפ"כ כיון דפלוגתא הוא יברך שהכל ובכ"מ כ' אלו היו הקנים נמצא' כו' כמ"ש הט"ז לא נתכוין לישב בזה דברי הרמב"ם דלפ"ז ניחא דעיקר פריין הוא למוצצן. אבל הצוקר דומה לדבש כיון דעיקר נטיע' לשם מציצה ויברך על הצוקר שהכל. אך מ"מ אם מוצץ הקנים דזה פריין ראוי לברך בור' פרי העץ. והרמב"ם משמע דס"ל דאפי' מוצצן מברך שהכל אם כן בזה יפה דיבר הטור. אבל במ"ש הטור שהקנים אין ראוים לאכילה ועיקר נטיעתן ע"ד הדבש ע"ז כתב בכ"מ דליתא ואלו היה הקנים נמצאות כו':

(לה) (ס"ק לה) רטובים כו' וזנג"ביל אינו עיקר הפרי. טור ועיין בב"ח בזה שהקשה אדרב' הוא עיקר הפרי ואף על פי כן ראוי לברך בפה"א וז"ל לכאורה קשה הלא זנגבי"ל הוא אינגב"ר ולפי הנשמע הוא השורש שתחת הקרקע ואין שם פרי אחר אלא אותו השורש. ופשיטא דאין לברך אלא בפה"א כו' עיין שם מ"ש:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.