מגיד משנה/אישות/כב

מגיד משנה ‏ אישות כב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

הבעל קודם וכו'. זה מבואר בהרבה מקומות:

ומאימתי יזכה בירושתה וכו'. בפרק נערה (כתובות דף מ"ח) משנה ובגמרא הלך האב עם שלוחי הבעל או שהלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל או שהיתה לה חצר בדרך ונכנסה עמו ללון אע"פ שכתובתה בבית בעלה מתה אביה יורשה מסרה האב לשלוחי הבעל או שמסרוה שלוחי האב לשלוחי הבעל או שהיתה לו חצר בדרך ונכנסה עמו לשם נישואין אע"פ שכתובתה בבית אביה מתה בעלה יורשה והקשו אמרת נכנסה עמו ללון טעמא דללון הא סתמא לשם נישואין אימא סיפא נכנסה עמו לשם נישואין הא סתמא ללון ותריץ רב אשי תנא סתמי סתמי קתני סתם חצר דידה ללון פי' וכ"ש חצר דאחרים סתם חצר דידיה לנישואין. ולא הוזכר זה בהלכות וגם רבינו לא הוצרך לבארו לפי שמבואר הוא בדבריו שסתם החצרות הם ללון וכשנכנסה ונתייחדה עמו בחצרו בסתם ג"כ מתבאר בדבריו שהואיל ונעשית ברשות בעלה יירשנה, ובזה נסתלק מ"ש הר"א ז"ל בהשגות. וחצר של שניהם כתבו הרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל שדינה כחצר שלה:

ג

וכן אם היתה בוגרת וכו'. זה ברור שאשתו ארוסה אם מתה אינו יורשה וכבר נתבאר שלא תכנס לרשות הבעל לירושה בלכתה אליו אא"כ הוא או שלוחיו עמה:

ד

הנושא אשה וכו'. מפורש בתוספתא פרק שני מיבמות בין בחייבי לאוין בין בשניות מדבריהם שהבעל יורשה ופשוט הוא שאם אין קידושין תופסים בה כגון חייבי כריתות ומיתות בית דין שאינו יורשה:

וכן הנושא וכו'. זה מבואר בהרבה מקומות ונתבאר בהלכות ביבמות פרק ב"ש דקטנה שלא מיאנה ומתה בעלה יירשנה:

אבל הפקח וכו'. זה למד רבינו ממה שאמרו שאין לה כתובה כנזכר פי"ז וכשם שאין לה כתובה ממנו כך אינו יורשה והיא אינה בת דעת שתוכל לזכות לו:

והחרש שנשא וכו'. גם זה לא מצאתי מבואר אבל דברי טעם הם כיון שהיא בת דעת ולא עוד אלא שלפעמים יש לה כתובה ממנו כשהשיאוה ב"ד אליו כנזכר פי"ד. ובהשגות כתב הראב"ד ז"ל שאע"פ שהיא בת דעת ונשאת לו אינה יורשה שמה שבידה זכתה לו מה שלאחר מיתה לא זכתה לו ע"כ:

ה

קטנה שנתקדשה וכו'. בקידושין פ' האיש מקדש (קידושין דף מ"ה:) נתקדשה לדעת ונשאת שלא לדעת אביה וכו' עד ורב ירמיה בר אבא אמר וכו' ופסק רבינו סוף פרק שביעי מהלכות תרומות כדברי רב הונא וכ״ש הוא לענין ממון שהעמד ממון על חזקתו ולזה כתב בכאן בין בפניו:

ו

הורו הגאונים וכו'. בהלכות פרק אף על פי. ודע שלפי שיטתנו שאין כופין הבעל לגרש מחמת שום מרד כמ"ש פרק י"ד אין צורך להוראה זו שהרי אין כופין הבעל לעולם ואם גירשה מעצמו ודאי אבד ירושתה:

ז

כל נכסים שיש לאשה וכו'. מסקנא דגמרא בפרק האשה שנפלו לה נכסים (דף ע"ח:) רב ושמואל דאמרי תרווייהו בין שנפלו לה נכסים עד שלא תתארס בין שנפלו לה נכסים משנתארסה ונשאת [ומכרה] הבעל מוציא מיד הלקוחות ופרק נערה (כתובות דף נ') א״ר יוסי ברבי חנינא באושא התקינו האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות ופי' שגוף הקרקע מכור ואם ימות הוא בחייה זכו הלקוחות וכן מבואר בירושלמי פרק הכותב וכן מבואר בדברי רבינו ופשוט הוא. ולכשמתה היא בחייו מוציא הבעל הגוף מתקנת אושא ונחלקו הגאונים ז״ל אם הוא מוציאן בלא דמים ורבינו האיי ז״ל הכריע בלא דמים וכ״כ בהלכות וקי״ל הבעל מוציא מיד הלקוחות בלא דמים ואי איתנהו להנהו דמי דשקלה אתתא מהדר להו ללוקח ולא יכול למימר הבעל דלמא מציאה אשכחה ע״כ. והן הן דברי רבינו. וכתב הרשב״א ז״ל מלשון הרב אלפס ז״ל שכתב דאינו יכול לומר דילמא מציאה אשכחה איכא למימר דאע״ג דליכא סהדי דהנהו זוזי ממש נינהו דשקלה מלוקח אלא דהניחה זוזי מסתמא אמרינן דאינהו נינהו והוו להו כעין פקדון דאיגלי מילתא דממכרה בטל למפרע ומעות כעין פקדון נינהו אבל אי אחלפינהו אף ע״ג דחילופיהן בידה מסתברא דאינו חייב בעל לשלומי מינייהו ללקוחות דמדשלחה בהו יד קמו זוזי עלה בהלואה ומימר אמר להו אנא מטלטלי שבקה לי וזוזי דידכו קמו עלה בהלואה ואינו משלם. עוד כתב בשם רבינו אפרים ז״ל שאם הבעל מודה שברשותו מכרה אינו מוציא מיד הלקוחות כלום דכשלוחו דמיא ואי בעי לוקח מחרים עליו דבעל דלא עבד הערמה ומאי דמכרה הוה לדעתו ולהנאתו ואי לא מודה אית לן מדינא להחרים חרם סתם בכך עכ״ל:

ח

בד"א בנכסים וכו'. זו סברת ר"ש במשנה פרק האשה (דף ע"ה) שהוא מחלק בין נכסים ידועים לנכסים שאינן ידועים ופי' ר"י אלו הן שאינן ידועים כל שיושבת כאן ונפלו לה נכסים במדינת הים ותניא כותיה והלכה כר"ש כמבואר בהלכות וכ"כ ז"ל:

וכן ארוסה וכו'. מתבאר שם במשנה ובגמרא דדוקא נשאת אבל מכרה קודם הנישואין אין הבעל מוציא מיד הלקוחות:

ט

האשה שכתבה כל נכסיה לאחר וכו'. דין ביטול המתנה אם נתגרשה או נתאלמנה מבואר פ"ו מהלכות זכיה ומתנה והוא דוקא בשכתבה כל נכסיה אבל אם שיירה מקצת מתנתה קיימת כנזכר שם. ודין שאין הבעל אוכל פירות מתבאר בפרק האשה (שם ע"ח ע"ט) בגמרא:

ולא עוד אלא וכו'. שם הקשו על דין מברחת מדתניא הרוצה שתבריח נכסים מבעלה כיצד היא עושה כותבה שטר פסים לאחר דברי רשב"ג וחכ"א רצה משחק בה עד שתכתוב לו מהיום ולכשארצה טעמא דכתבה ליה הכי הא לא כתבה ליה הכי קננהו לוקח פי' מקבל המתנה ותירצו שדין הברייתא הוא במקצת הנכסים וכבר נתבאר פ"ז שדעת רבינו הוא שהאומר ע"מ שירצה פלוני ע"מ שיאמר הן קאמר אף כאן לכשארצה לכשאומר הן הוא. וזהו שכתב רבינו דהרי לא קנה קנין גמור וכו' וכן דעת הרשב"א ז"ל ומ"מ לכשתרצה קנה מקבל מתנה ואפילו היו במתנה מטלטלין ובשעה שתרצה אינם ברשותו של מקבל אלא בר"ה לפי שמשעת משיכה קנה לכשתרצה היא כך כתב הרשב"א ז"ל והביא ראיה לזה ועיקר:

י

שומרת יבם וכו'. משנה פ' האשה (דף פ':) וביבמות בפרק החולץ (יבמות דף ל"ח) שומרת יבם שנפלו לה נכסים מודים ב״ש וב״ה שמוכרת ונותנת וקיים וה״ה אם נשארה אלמנה מן האירוסין שאפילו נפלו לה בעודה ארוסה שמוכרת דלא עדיף יבם מבעל:

ואין ליבם פירות וכו'. בנכסי מלוג הוא מפני שאין היבם חייב לפדותה כנזכר פי"ח וכבר נתבאר פי"ב שפדייתה כנגד אכילת פירות נכסיה ועוד שאם מתה יורשי אביה יורשין נכסי מלוג שלה כנזכר בסמוך. אבל מ"ש שאפילו בנכסי צאן ברזל אין לו פירות הוא תימה למה לא יזכה במחציתן שהרי אם מתה הוא יורש מחציתן כמבואר בסמוך. ואולי שהוא סובר שאין לו זכות אלא בגוף הקרקע ליורשה אם תמות אבל לא בפירות ולא ידעתי מאין הוציא זה והרבה מן המפרשים חלוקים עליו בזה ודעת הרמב"ן ז"ל ביבמות שבפירות יש לו המחצית:

מתה כשהיא וכו'. במשנה הנזכרת מתה וכו' ב"ה אומרים נכסים בחזקתן וכתובה בחזקת יורשי הבעל נכסים הנכנסים והיוצאין עמה בחזקת יורשי האב כך היא גירסת רש"י ז"ל ופירש הוא נכסים דהיינו נכסי צאן ברזל בחזקתן ואמרו בפרק מי שמת על לשון כזה בחזקת מי והעלו הואיל והללו באין לירש והללו באין לירש יחלוקו וכתובה דהיינו עיקר ותוספת בחזקת יורשי הבעל ונכסים הנכנסים והיוצאים עמה דהיינו נכסי מלוג בחזקת יורשי האב ודוקא בשנפלו לה בעודה שומרת יבם אבל בשנפלו לה בחיי בעלה ונתאלמנה מן הנישואין דינם כנכסי צאן ברזל וחולקין בהן כך כתב הרשב"א ז"ל שזהו פסק הלכה לפי שיטת רש"י ז"ל. ורבינו סובר כן אלא שאינו מחלק בנכסי מלוג בין נפלו לה בעודה שומרת יבם לנפלו לה מחיים דבעל אלא בכל גווני הן ליורשים. ויש בזה שיטה אחרת לקצת גאונים ז"ל והם גורסין במשנה הכתובה בחזקת יורשי הבעל ואינן גורסין וכתובה וזהו פירושה. נכסים בחזקתן כיצד הכתובה ר"ל העיקר ותוספת ונכסי צאן ברזל בחזקת יורשי הבעל ונכסים הנכנסין והיוצאין ר"ל נכסי מלוג בחזקת יורשי האב ודוקא נפלו לה בעודה שומרת יבם אבל נפלו לה בחיי בעלה ונתאלמנה מן הנישואין דינן כנכסי צאן ברזל ואם מתה יורשי הבעל יורשין אותה וזה דעת קצת מפרשים אחרונים. ולר"א ז"ל שיטה אחרת בהשגות שהוא סובר שנכסי צאן ברזל כולן ליבם ונכסי מלוג שנפלו לה תחתיו דבעל יחלוקו ושנפלו לה בעודה שומרת יבם כולן שלה וכתב על רבינו שטעה במה שכתב בזה ולבאר דעות אלו מן הגמרא יארכו הדברים וכבר פירש הרמב"ן ז"ל הסוגיא שביבמות לדעת רבינו ונראה שהוא מסכים לדעתו בכל מ"ש חוץ מאכילת פירות קודם כניסה כמ"ש למעלה. ודע שאין המאמר מועיל בזה כלום וכן כתב רבינו סוף פרק ג' מהלכות נחלות.

ומ"ש רבינו ויורשי הבעל חייבין בקבורתה. מבואר שם בגמרא:

יא

שומרת יבם וכו'. שם (דף פ"א:) אמר רב יוסף כיון דאמור רבנן לא ליזבין אע"ג דזבין לא הוי זביניה זביני דתניא מי שמת והניח שומרת יבם והניח נכסים במאה מנה אע"פ שכתובתה אינו אלא מנה לא ימכור שכל נכסיו אחראים (וערבאין) לכתובתה וכן נפסקה בהלכות עוד בגמרא הלכתא בין יבם ואחר כך חלק (עם אחיו בנכסים) בין חלק ואח"כ יבם לא עשה כלום:

יב

כנס את יבמתו וכו'. במשנה שם הניח אחיו מעות ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות פירות התלושין מן הקרקע ילקח בהן וכו' וחלקו חכמים בתלושין ואמרו כל הקודם בהן זכה קדמה היא ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות ומחלוקתן הוא שר"מ סבר דמטלטלי משתעבדי לכתובה וחכמים סוברים שאין משתעבדין והוא הדין שחולקין בכספים וכן פירש"י ז"ל ומודים שאם קדמה ותפסה שנשתעבדו לה וידוע שהלכה כחכמים שאין המטלטלין משתעבדין לכתובה וכן נתבאר בפרק הכותב שהלכה כר"ע שאין תפיסה מועלת בהן אלא אם כן תפסה מחיים כנזכר פרק י"ח ובתפסה מחיים לא הוצרך רבינו לבאר שפשוט הוא שכל זמן שהם תחת שיעבודה ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות כדין פירות המחוברין, זהו דין הגמרא לדברי הכל. וכתב רבינו שאע"פ שהכתובה נגבית מן המטלטלין מתקנת גאונים האחרונים אין אומרים ילקח בהן קרקע לפי שאין כח בתקנה זו למונעו מנכסי אחיו וכן כתב בפירוש המשנה שאין שורת הדין מורה בשום פנים שתקנת האחרונים תעכבהו מלישא וליתן בנכסי אחיו וזה כנגד דעת ההלכות שכתבו תניא הרי שהיה נושה באחיו ומת והניח שומרת יבם לא יאמר הואיל ואני יורש הכל החזקתי אלא מוציאין מידו וילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות הא מתניתא ר"מ היא דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה ואע"ג דלית הלכתא כוותיה כיון דתקינו רבנן השתא למגבא כתובה ממטלטלי עבדינן כוותיה עכ"ל, וזה דעת הרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל עשו תקנת האחרונים כאילו היו משועבדים בדין הגמרא ובעיטור כתב בשם גאון כדעת רבינו. ונראה שאפילו לדעת רבינו אם כתוב בכתובה מטלטלי אגב מקרקעי שלוקחין קרקע מן המטלטלים שהניח האב שהרי משועבדין הן לה מן הדין ולא מן התקנה כנזכר פי"ו:

יד

יבמה שלא היתה לה וכו'. במשנה שם אם כנסה הרי היא כאשתו לכל דבר ובלבד שתהיה כתובתה על נכסי בעלה הראשון ובגמרא (שם פ"ב:) ואי לית לה מראשון אית לה משני כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה:

טו

האשה שמכרה וכו'. כשנתנה לבעלה מבואר הוא פרק חזקת הבתים (ב"ב דף מ"ט) שאין לאיש ראיה בנכסי צאן ברזל של אשתו שיכולה לטעון נחת רוח עשיתי לבעלי וכשנתנה לאחרים או מכרה פשוט הוא שאין מעשיה כלום אלא א"כ רצה הבעל אח"כ אבל ודאי אם רצה הבעל לקיים מקיים דהו"ל קנו מן האשה וחזרו וקנו מן האיש שהמקח קיים כנזכר פרק הניזקין (גיטין דף נ"ה:) ונתבאר פ"ל מהלכות מכירה:

וכן הבעל כו'. בנכסי צאן ברזל מפורש בגמרא פרק חזקת הבתים (ב"ב דף נ') שמקחו בטל כנזכר פרק ל' מהלכות מכירה ופי' מקחו בטל מיד וזהו דעת הרבה מן המפרשים ז"ל דודאי בנכסי צאן ברזל בטל מיד. ובהשגות א"א לא מצאתי בנכסי צאן ברזל וכו' והירושלמי שהזכיר בשדה שעשאו לה אפותיקי היא ושם השוו נכסי צאן ברזל שהכניסה לו לאפותיקי. ודעת הרמב"ן ז"ל לפסוק בנכסי צאן ברזל שמקחו בטל לאלתר משום שבח בית אביה ואף הרשב"א ז"ל הסכים לדעת רבינו בנכסי צאן ברזל וזה דעת הגאונים ז"ל ועיקר. ודין האפותיקי כתבתי בו פ"ל מהלכות מכירה ופי"ח מהלכות מלוה ולוה.

ומ״ש רבינו בנכסי מלוג. מבואר בגמרא פרק אלמנה לכ״ג (יבמות דף ס"ו:) ואמרו בירושלמי שאפילו מכר הבעל ומתה האשה בחיי הבעל המכר בטל לפי שאין לבעל בשעת מכירה בגוף הקרקע כלום:

טז

מכר מטלטלין וכו'. זה הדין לדעת הר"א ז"ל ודאי אמת הוא דלא עדיפי מקרקעי שהוא סובר שאם מכרו מכרו קיים אבל הרשב"א ז"ל והרמב"ן ז"ל נחלקו בזה ואמרו שאפילו במטלטלין המכר בטל וכבר הארכתי בזה פרק ל' מהלכות מכירה ושם כתבתי שדעת רבינו האיי כדעת רבינו:

מכרו שניהם וכו'. מפורש בגמרא פרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף נ') ובהלכות:

יז

וכן האשה וכו'. ג"ז מבואר שם שאף לבעל עצמו אינה יכולה לטעון נחת רוח עשיתי לבעלי והטעם שכיון שגוף נכסי מלוג הוא שלה לא הויא ליה איבה אי לא הות מזבנא אותם אליו או לאחרים ומתוך כך אינה יכולה לטעון נחת רוח:

יח

כיצד האשה שמכרה וכו'. שם מבואר פרק חזקת הבתים. וענין השלש שדות שהזכיר רבינו כבר ביארתיו לדעתו פרק ל' מהלכות מכירה. ויש בזה דברים בהשגות שנראה מהם שאם מחלה כתובתה לבעלה ואפי' שלש שדות הקיימים שמחילתה מחילה מפני שעקרה שיעבודה מעיקרו משא"כ במוכרת או נותנת. ואין כן דעת רבינו והרמב"ן והרשב"א ז"ל ואין מחילתה לבעלה מועלת אלא בעיקר כתובה ותוספת משום דבהנהו לא הויא ליה איבה אי לא הות מחלה להו הילכך כשמחלתן מחילתה מחילה וכן כתבתי פרק י"ז:

יט

נכסי צאן ברזל שאבדו. זו סברת רבינו בלא ראיה מן הגמרא והיה באפשר לומר שכשם שאין מתנתה אליו בגופן מועלת כלום כך מחילתן בשיעבודן אינה מועלת כלום ויכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי בהיותי מוחלת אותן לו דאי לא הויא ליה איבה. אבל רבינו הכריע שהרי זה דומה למחזרת נכסי צאן ברזל לנכסי מלוג וכיון שהבעל לא לקחן לעצמו אלא שנגנבו או שאבדו יכולה למחול לו השיעבוד ולעשותן כנכסי מלוג אבל לתתן אליו בין קרקע בין מטלטלין יכולה היא לטעון נחת רוח. ובהשגות בזה דברים לא נתבררו לי:

כ

בעל שמכר וכו'. פירוש קרקע של נכסי מלוג. ומבואר הוא בכתובות פרק האשה (דף פ':) והלכתא בעל שמכר קרקע לפירות לא עשה ולא כלום מאי טעמא אמר אביי חיישינן שמא תכסיף רבא אמר משום רווח ביתא מאי בינייהו איכא בינייהו ארעא דמקרבא למתא. פי' שמא תכסיף שהלוקח יכחישנה ליכא שהרי תמיד יראנה מתוך שהיא קרובה לעיר א"נ בעל אריס פי' שמא תכסיף ליכא שהרי הוא עצמו אריס עם הלוקח ויזהר שלא תתקלקל ובהני תרי גווני לרבא לא עשה כלום דהא ליכא ריווח ביתא ותו איכא בינייהו זוזי דעביד עסקא דלרבא הא איכא רווח ביתא ומה שעשה עשוי וידוע שהלכה כרבא לגבי אביי:

כא

היו לאשה כספים וכו'. כשהן בנכסי צאן ברזל מפורש בירושלמי פרק מציאת האשה שנושא ונותן בהם והביאוהו בהלכות ובדין הוא שהרי אחריותן עליו. וכשהן בנכסי מלוג מבואר במשנה פרק האשה שנפלו לה נכסים (דף ע"ט) כספים ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות:

כב

וכן האשה וכו'. דין החבלה מהו שלו ומהו שלה שילקח ממנו קרקע מבואר במשנה פ' מציאת האשה (כתובות דף ס"ה:) ונתבאר פ״ד מהלכות חובל ומזיק:

כג

נפלו לה עבדים וכו'. בפרק האשה (ע"ט:) [משנה] נפלו לה עבדים ושפחות זקנים ימכרו וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות רשב"ג אומר לא תמכור מפני שהן שבח בית אביה נפלו לה זיתים וגפנים זקנים ימכרו וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות רבי יהודה אומר לא תמכור מפני שהן שבח בית אביה. כך מצאתי הנוסחא במקצת ספרים בההיא דעבדים רשב"ג ובההיא דזיתים רבי יהודה וזו היא נוסחת רבינו ולזה פסק בעבדים כרשב"ג דכ"מ ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו חוץ מערב וכו' ובזיתים וגפנים פסק כסתם משנה שלא כדברי ר"י ואמרו בגמרא מחלוקת בשנפלו לה בשדה שאינה שלה אבל בשדה שלה דברי הכל לא תמכור מפני שבח בית אביה. ובירושלמי מתניתין כשאין עושין כדי טיפולן אבל אם עושין לא תמכור שעדיין כבוד בית אביה קיים והביאוהו בהלכות ונתבארו דברי רבינו. ולא תמכור פירש"י ז"ל יכולה היא לעכב ע"כ:

כד

נפלו לה פירות וכו'. במשנה שם (דף ע"ט) דין המחוברים מחלוקת ר"מ וחכמים ופסק הלכה כחכמים ודין התלושין דברי הכל:

אבל המגרש וכו'. דין התלושין הוא מוסכם במשנה ובגמרא ודין המחוברין הוא כדעת ר"ש במשנה ולפי גירסת ספרינו ת"ק חולק עליו וסובר שהן שלו שכך הקשו בגמרא ר"ש היינו ת"ק ואמרו מחוברין בשעת יציאה איכא בינייהו דלת"ק הן שלו אפי' מחוברין ולר"ש שלה ופסקו בהלכות כר"ש וזהו דעת ר"ח ובעל העיטור ז"ל. ויש שפסקו כת"ק וה"ג גורסין ר"ש היינו ת"ק ותירצו מחוברין בשעת יציאה אתא לאשמועינן ולפי גירסא זו אין כאן מחלוקת ושלה הן וכן עיקר וכדברי רבינו:

כה

עבדי נכסי מלוג וכו'. פרק אלמנה לכ"ג (יבמות דף ס"ו) מפורש במשנה שהוא חייב במזונות עבדי מלוג ופשוט הוא שה"ה לבהמת מלוג:

לפיכך ולד וכו'. בפרק האשה (כתובות דף ע"ט:) תניא ולד בהמת מלוג לבעל ולד שפחת מלוג לאשה וחנניה בן אחי יאשיה אמר עשו ולד שפחת מלוג כולד בהמת מלוג וכו' אמר שמואל הלכה כחנניה אמר רבא ומודה חנניה שאם נתגרשה שנותנת דמים ונוטלתן מפני שבח בית אביה פי' שהוא כבוד להם שיהיו לה עבדים ושפחות:

כו

הכניסה לו שני כלים וכו'. מימרא דרב יהודה פ' אלמנה לכ"ג (יבמות דף ס"ז) קרוב ללשון רבינו ובהלכות וכן הלכה:

כז

הנותן מתנה וכו'. בפ' חזקת הבתים (בבא בתרא נ"א:) אמר רבא הלכה וכו' במתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות כך הוא בגי' ספרינו וכ״כ בהלכות וכתב הרשב״א ז״ל ומיהו אם מתה הבעל יורשה הא למה הדבר דומה לאב שנתן לבנו מתנה שאין לאב בהן אכילת פירות ואם מת הבן האב יורשו ואפילו מכרה היא או נתנה לאחר ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות אלא אם פירש לה שתוכל למכור וליתן לאחר. ואפשר שעוד צריכה שיכתוב לה בפירוש שאם נתנה או מכרה לאחר שלא יהא הוא מוציא מיד הלקוחות הא לא״ה לא שלא אמר לה שתוכל למכור וליתן אלא שלא יוציא הוא מיד הלקוחות בחייה אבל לאחר מיתה הוא מוציא מיד הלקוחות עד שיפרש וכן דעת גאון ז״ל ואין דעתי נוחה בכך עכ״ל:

וכן הנותן וכו'. כבר נזכר דין זה פ"ג מהלכות זכייה ושם הארכתי בבאור:

וכן המוכרת כתובתה. בב״ק בפ' החובל (בבא קמא פ"ט.) אמר רבא הלכתא המוכרת כתובתה טובת הנאה לאשה ואין הבעל אוכל פירות:

כח

ולד בהמת וכו'. בפרק האשה שנפלו (כתובות ע"ט:) מימרא מפורשת:

החובל באשתו וכו'. פ"ד מהלכות חובל ומזיק נתבאר דין זה ושם הארכתי בביאור:

כט

המוכר קרקע לאשתו וכו'. פרק חזקת הבתים (ב"ב דף נ"א) אמר רבא הלכתא המוכר שדה לאשתו וכו' במעות שאינן טמונים קנתה [והבעל אוכל פירות] במעות טמונים לא קנתה [דאמרינן לגלויי זוזי בעי] ומפרש רבינו לא קנתה שאין המכר קיים שיכול לומר הוא כדי לגלותן מכרתי אבל מן המעות ילקח בהן קרקע אחר והוא יאכל פירותיה לפי שהאשה נאמנת לומר על מעות שהם בידה נתנו לי במתנה כמו שיתבאר בסמוך וכיון שכן אף על פי שהם עתה ביד הבעל כיון שהיא לא נתנתן לו אלא על דעת המכר לא הורע כחה בכך שהרי כשהוציאתן מרשותה היתה סבורה שיהיה לה שדה תחתיהם והוצרכתי לכתוב בזה מפני שרבינו כתב פ"ב מהלכות מלוה ולוה הבעל שלוה מאשתו ואח"כ גירשה אין לה עליו כלום שכל המעות שביד האשה בחזקת בעלה אא"כ הביאה ראייה שהם בנדוניתה עכ"ל. והכרח הוא שהוא ז"ל מחלק בין הקונה ממנו שדה ובין המלוה אליו חדא שכאן חלק בין מעות טמונין למעות שאינן טמונין ושם לא חלק ועוד שכאן כתב אפילו טמונין ילקח בהן קרקע ושם כתב אין לה עליו כלום והטעם שכל שהלותן לו יצאו מחזקתן והרי הן ביד הבעל וחוששין שמא משלו הן שאל"כ לא היה לה להלוותן לו אלא שיקח מהם קרקע אבל בקונה ממנו שדה סבורה היתה שהמכר קיים ולפיכך לא אבדה זכותה כך נראה [לי] לדעת רבינו אבל מדברי הרשב"א ז"ל וקצת מפרשים נראה שהם משוים אותם וכשאמרו בלוה שאין לה עליו כלום דוקא במעות טמונין וכשאמרו אין לה עליו כלום דוקא בטוען ברי שמשלו הן והיא גנבתן וכיון שהם ברשותו הוא נאמן אבל אם לא טען בברי אין לו בהם אלא אכילת פירות בלבד וכשגרשה חייב להחזירה לה וכבר כתבתי דעת זה פ"ב מהלכות מלוה ולוה ולפי זה אף במוכר במעות טמונין אם טען ברי שמשלו היו אין לו בהם כלום:

ל

הרי שנמצאו מעות ביד האשה וכו'. דין זה שכתב רבינו בכאן שהיא נאמנת לומר על מעות שהם בידה שהם נכסי מלוג כן מוכיח בירושלמי פרק מציאת האשה שאמרו שם גבי מציאת האשה לבעלה אמר רבי יוסי לא אמרו כן אלא כדי שלא תהא אשה מברחת זהובים משל בעלה ואומרת מציאה מצאתי והקשו הגע עצמך שנתן לה אחר במתנה פי' שהיא טוענת שנתן לה אחר במתנה שהיא נאמנת לומר ושמא תבריח משל בעלה ותירצו קול יוצא למתנה ואין קול יוצא למציאתה פי' ולפיכך לא תקנו בטוענת מתנה שלא תהיה נאמנת לפי שלא תעיז פנים לומר נתנו לי אלא א"כ הוא אמת לפי שקול יוצא למתנה וכ"כ ז"ל. וכתב רבינו שהוא מחרים אם ירצה אבל היא אינה נשבעת היסת לפי שהוא אינו יכול לטעון טענת ברי ואין נשבעין היסת על שמא כנזכר פ"ח מהלכות טוען ונטען.

ומ"ש שאם אמרה ע"מ כן נתנו לי שלא יהא לבעלי רשות בהן שאינה נאמנת. כך הוא דעת הרמב"ן ז"ל והביא ראייה מהדין שיתבאר בסמוך במי שקבל פקדון מן האשה ובשעת מיתה אמרה של פלוני הוא שאם אינה נאמנת לו יתן ליורשים ואם איתא דבחייה היתה יכולה להפקיען מבעלה לגמרי אפילו מתה יעשו כדבריה מיגו דבחייה היתה יכולה להפקיען ממנו אלא לאו ש"מ שאינה יכולה לומר שלי הם ע"מ שאין לבעלי רשות בהם ויש חולקין בזה ואומרים שהיא נאמנת ודוחין ראייה זו וזה דעת הרשב"א ז"ל וכבר כתבתי דעות אלו פ"ז מהלכות פקדון ובפ"ב מהל' מלוה:

לא

אמרה לו וכו'. דעת רבינו הוא שאע"פ שאינה נאמנת לומר אחר נתנם לי כשטוענת ברי אתה נתתם לי נאמנת לפי שאין האשה מעיזה פניה בפני בעלה בכל דבר שהוא יודע האמת כמוה וגדולה מזו נתבאר פ"ד שהאשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת חזקה שאינה מעיזה. וכתב רבינו בכאן שנשבעת היסת לפי שהבעל טוען ברי והיא מוחזקת ונשבעת היסת כדין כופר בכל:

לב

אין מקבלין וכו'. בבא זו כתבה רבינו פ"ז מהלכות שאלה ופקדון ושם ביארתי:

לג

האשה שהיו לה כספים וכו'. פרק האשה שנפלו (כתובות דף ע"ט) נפלו לה כספים ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות ובגמרא פשיטא ארעא ובתי ארעא וכו' פי' הא' אומר שדות והאחד אומר בתים לוקחים שדות ומפרש רבינו שלוקחים דבר שפירותיו מרובין ויציאתו מעוטה והוא כלל לכל הדברים שיחלקו בהם האיש והאשה וקרוב לזה פירש״י.

ומ"ש ואין לוקחין אלא דבר שגזעו מחליף. הוא ממה שאמרו שם כללא דמלתא גזעו מחליף קרנא אין גזעו מחליף פירא וכתב בהלכות הילכך כל היכא דקתני ילקח בהן קרקע אין קונה בו אלא דבר שגזעו מחליף וכן עיקר:

לד

האשה שהכניסה וכו'. שם אמר רבא אר"נ הכניסה לו עז לחלבה ורחל לגיזתה וכו'. ובהלכות פירש לא היה לה אלא חלב וגיזה וביצה בלבד וכן לא היה לה בדקל אלא פירותיו בלבד ע"כ וכן עיקר:

וכן אם הכניסה וכו'. שם אמר ר"נ עיילא ליה גלימא פירא הוי ומכסה ביה ואזיל עד דבלי ופירש רבינו עד שיכלה הקרן וכן עיקר שלא כדברי רש"י ז"ל שפירש בהא דעיילא ליה גלימא שהשחקין יהיה לה לקרן וכן פירש בההיא דהכניסה לו עז לחלבה שהעז היא שלה לגמרי ועורה יהיה לה קרן ובתרנגולת הנוצה ובדקל העצים ואין זה עיקר אלא כדעת רבינו וההלכות וכן הכריע הרשב"א ז"ל:

לה

הורו הגאונים וכו'. בפרק אלמנה לכ"ג מפורש בהלכה שהגאונים הראשונים הורו שאין הבעל חייב בדין הגמרא בנכסי צאן ברזל אלא באבידה וגניבה אבל לא בכחישה ופחת דמים והרב אלפס הכריח מן הגמרא שהוא חייב בכל בדין הגמרא וכן מוכיח בתוספתא וכן הסכימו הרמב"ן והרשב"א ז"ל וכתוב בהלכות אלא מיהו אע"ג דדינא דגמרא הכי לא מחייבי ליה לבעל השתא בכחישה ופחיתת דמים דכיון דלא נהיגי עלמא הכי כל מאן דמקבל לנכסי צאן ברזל וכתב להו עליה אדעתא דמנהגא הוא דמקבל עלייהו הילכך לא מיחייב אלא לפום מנהגא עכ"ל ההלכות וזה דעת רבינו וביאר הוא ז"ל שלפי מנהג זה אינו נוטל השבח ופשוט הוא וידוע שאין מנהג ארצותינו כן אלא כדין הגמרא ונכסי צאן ברזל הרי הן כחוב גמור על הבעל:

יש לבעל לכוף וכו'. שם (דף פ':) ההיא אתתא דעיילא ליה לגברא תרתי אמהתא אזל גברא נסיב אתתא אחריתי עייל לה חדא מינייהו אתאי לקמיה דרבה צווחה לא אשגח בה וכו' ולא היא משום רווח ביתא ופרש"י ז"ל שאף היא עושה צרכי הבית וכן פירש הר"א ז"ל ואע"פ שהכניסה לאשה האחרת לא גרעה מאורחים שהשפחות בבית משמשות הן אפילו לפני האכסנאים. וזה נראה בדעת רבינו ולפיכך בעיר אחרת אינו יכול להוליכן דהא ליכא רווח ביתא:

מהדורה זמנית - הבהרה אוצר הספרים היהודי השיתופי עמל ליצור מהדורה מוגהת ומוערת של ספר זה, שתכלול גם הערות שיצטברו על שולי הגליון בידי הלומדים. כדי לאפשר כבר כעת ללומדי האוצר ליהנות מדברי התורה שהונגשו בידי נדיבי לב, הועלה הספר במהדורה זמנית בכפוף לרישיון המקור. מידע על רישיונות הספרים ניתן למצוא בדף אוצר:מהדורות הטקסט הזמני פורסם ברישיון התואם לפרסומו כאן. אך אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף