בני אהובה/אישות/כב

בני אהובה ‏ אישות כב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

הבעל

קודם לכל אדם בירושת אשתו ומאימתי יזכה בירושתה משתצא מרשות האב ואע"פ שעדיין לא נכנסה לחופה וכו'. דעת הרב בעל חלקת מחוקק סימן ס' ס"ק ב' דלהרמב"ם דחופת נידה לאו שמיה חופה הוא הדין מסירת האב לשלוחי בעל והיא נידה לא קנה לירושה מידי דהוי חופה ולא תהא זו יותר מחופה וכן משמע בתשובת הרא"ש כלל נ"ד עיין שם והקושיא שהקשה הח"מ בזה להרמב"ם מהא דכתובות דף נ"ו ע"א בעי רבין וכו' כבר ישבתי בטוב לעיל פרק עשירי הלכה ב'. והרב בית שמואל סימן נ"ו ס"ק א' דעתו דבמסירה לשלוחי בעל הוי הטעם משום מחילה כמ"ש רש"י בכתובות דף מ"ח ע"ב ואף דהיא נידה הבעל יורשה וראייתו מדברי הש"ע סוף סימן נ"ז דבאלמנה שהלכו שלוחיו עמה דהבעל יורשה אע"ג דחופה לא מהני באלמנה הא כבר דחיתי דבריו לעיל פרק עשירי הלכה ב' דיש לומר דמיירי באלמנה מאירוסין דאית לה חופה לכו"ע.

אמנם בגוף הדין אני נבוך דבשלמא במקום דבעינן יחוד א"כ חופת נידה לא שמיה יחוד דאסור להתייחד עמה כמ"ש לדעת הרמב"ם משא"כ במסר לשלוחי הבעל סגי אף דאין הבעל עמם ואסורה להתייחד עם השלוחים והרי הן באיסור אשת איש עמה ומ"מ מהני לענין ירושה והוא הדין בנידה דמאי שנא. ולדעתי אפשר להביא ראיה מהא דאמר ר' שמעון בן לקיש שם דף מ"ח דאף לענין כתובה מהני מסירה לשלוחין ומפרשינן לומר דכתובתה מאחר מנה דאם מת בעלה הרי היא אלמנה מן הנשואין ויש לה רק מנה בכתובתה. וקשה היכי איכא להאי כללא דאם נמסרה לשלוחיו והיא נידה ומת בעלה א"כ אין כאן חשש שנבעלה לבעלה ולמה יהיה כתובתה מנה (עיין מ"ש לעיל פרק י' להרמב"ם בזה) ועל כרחך צ"ל דבאופן הזה לא שמיה מסירה לשלוחיו כלל דבעינן מסירה דומיא דחופה כמ"ש לעיל ויש לדחות זה באופנים טובא.

ומסתימת הפוסקים משמע דהא דקי"ל דארוסה לית לה כתובה כי אם נשואה דאית לה בתנאי בית דין אע"פ שלא כתב לה וכן בתוספות כתובה כו"ע מודים הלכה כר' אלעזר בן עזריה דאין לה אלא משעת חופה דאם מסרוה לשלוחי בעל דמסירה זו לא מהני קודם שנכנסה לחופה ואע"פ דאמרינן במסירה נעשית נשואה והפסידה כתובתה מאתים כר' שמעון בן לקיש ועיין בהרא"ה דס"ל דגם שמואל ס"ל כן מ"מ אפשר לחלק דלהוציא כתובה מבעלה אינה בחזקת נשואה אבל להפסיד כתובתה מאחר הרי היא בחזקת נשואה דשאני בין להוציא ובין להפסיד וזה ודאי א"א לומר מהא דאמרינן לרשב"ל לכתובה ודחקינן בגמרא דהפירוש הוא לענין דכתובתה מאחר מנה ולא מפרשינן כפשוטו דאם מת בעלה דיש לה כתובה או התוספות לדעת ר' אלעזר בן עזריה דהלכתא כוותיה מזה ליכא למידק דאין לה כתובה כיון דלא מפרשינן הכי דאי הוי מפרשינן כן הוי קשה ותפשוט האיבעיא דלקמן דף נ"ו ע"א אי חיבת חופה קונה או דוקא חיבת ביאה דהא חזינן דמסירה מהני לרשב"ל ולא בעי חיבת ביאה ולכך מוקמינן לה לענין דכתובתה מאחר מנה אבל לפי מה דקי"ל דחיבת חופה לבד מהני אפשר דגם מסירה לשלוחים מהני. אמנם מסתימת הפוסקים נראה דלענין כתובה לא מהני ואע"ג דבגמרא דף מ"ז ע"א בפלוגתא דת"ק ורבי נתן מדמינן ירושת בעלה לנכסי מלוג להך דראב"ע דלא כתב לה אלא על מנת לכונסה מ"מ יש לחלק במסר האב לשלוחי בעל מסלק זכותו משא"כ האב שמקבל האשה בשלוחיו בכל זאת אין מקנה לה כתובה וטובא יש לחלק בין סילוק להקנאה ולכך הדבר צ"ע.

ב

כיצד

האשה שנתארסה ומסרה אביה לבעלה או לשלוחי בעלה ומתה בדרך קודם שתכנס לחופה אע"פ שכתובתה עדיין בבית אביה בעלה יורשה וכו'. עיין בהגהות מיימוניות ובתוס' דף מ"ז ע"א ד"ה כתב לה פירות וכו' דהביאו דעת ר"ת דס"ל דלית הלכתא כרבי נתן דאב מחויב ליתן נדוניא לבעל במתה בתו רק קי"ל כרבנן דלא כתב לה אלא על מנת שתהנה בתו ממנו ועיין בשו"ע אה"ע סימן נ"ב סעיף ד' בהגה דאין להוציא ממון מהאב נגד פסק ר"ת וסייעתו. והנה יש לי מקום ספק בזמנינו דכותבין בתנאים אחרונים שאם תעדר הבת תוך שנה ראשונה יטול החתן כך ובתוך שנה שניה כך ולאח"כ יטול הכל ומתה הבת ולאב הנדוניא בידו והוא חתום על התנאים הנ"ל ואם נאמר דמחל זכותו וכל תנאי וקישור שבממון קיים ומחויב ליתן כפי התנאים או נימא דכל זה היה על מה שלא יהיה ביד האב דאולי יפרע האב וכדומה אבל במה שיש בידו דאינו מחויב ליתן על זה לא התחייב את עצמו ואע"פ שכל הנדן נזכר בתנאים ונאמר שם שאם תמות לאחר ב' שנים יטול הבעל הכל כדין הבעל יורש אשתו זה הכל אם יהיה הנדן יוצא מיד האב אבל כל זמן שהנדן בידו אין כאן חיוב נתינה עליו כלל ולא לזה התחייב.

והנה לדעת רמ"א דכתב לענין אומדנא דר"ת אין חילוק בין הפוסק לבתו או לבנו יש ראיה מן מהרי"ק שורש ע"ג דהיה העובדא באב שפסק לבנו ומת הבן והיתה כלתו זקוקה ליבם וכתב מהרי"ק ואע"ג שכתב בשעבוד שעשה בניך יצ"ו על דבר החליצה וכו' מלבד בשנה ראשונה ושניה אחר נשואין יקיימו חזרת נכסים כפי התנאים שנעשו בשעת חופה וכו' כיון שאינך חתום על התנאים מה לך ולתנאים וכו' דמשמע דאם היה חתום על התנאים ולא היה מקום בתנאים לפרש פירוש אחר כמה שכתב מהרי"ק שם היה האב מחויב לקיים התנאים ואף דהיה יכול לומר כי התניתי כשלא יהיה הממון בידי אבל כשהממון בידי לא על זה התניתי דאני זוכה בו מהדין מפסק ר"ת אלא על כרחך צ"ל דכל תנאי שבממון קיים ואלו היה בא על החתום היה מחויב לקיים תנאו.

איברא דהאחרונים השיגו על רמ"א וס"ל דדין דר"ת הוא רק באב הפוסק לבת ולא לבן וא"כ יש לומר כיון דבעובדא דמהרי"ק לא היה אומדן דאב רק בשביל התקנה ומנהג דנהגו ועל זה כתב מהרי"ק דיש אומדין ולכך יש לומר אם הוא חתום על התנאים בטלה לאומדנא דתקנה ומנהג דהא הוא התחייב עצמו בהיפך כן יש לדחות. אבל האמת יורה דרכו דמהרי"ק כתב להדיא דיש אומדנא בבן כמו שכתב שאומד הדעת שופט שאין האב נותן ממון לנדונית בנו אלא א"כ יהנה הבן ממנו וכו' והן הן הדברים שכתב ר"ת שלא נתן לבתו אלא א"כ תהנה ממנו והחלקת מחוקק ס"ק י"ט כתב דליכא כאן עגמת נפש ואומדנא כמו גבי בת ובמהרי"ק מבואר דיש כאן אומדנא בבן כמו בבת ויפה כתב הרמ"א ודבריו המה מדברי מהרי"ק הנ"ל. ומה שכתב מהרי"ק והך תקנה ומנהג החזרה הוי אומדנא ולא כתב בפשיטות דעת ר"ת המעיין בתשובה יראה דכתב כן דבזה אפילו דעת החולקין על ר"ת מודים כמ"ש ואפילו למ"ד דלא אזלינן בתר אומדנא אלא באירוסין אבל לא בנשואין נלענ"ד היינו דוקא בענין שאין הרגילות להתנות כן אבל הכא שרגילות להתנות וכו' כו"ע מודים דאדעתא דמנהג יהיב וכו' הרי דטרח בכל זה להעמיד הדין אפילו לדעת החולקין על ר"ת אבל לר"ת פשיטא דאיכא אומדנא בלי מנהג וראש דבריו מראים כן שכתב שאפילו למ"ד בנשואין לא אזלינן בתר אומדנא ולא כתב בקיצור דבבן כו"ע מודים דלא אזלינן בתר אומדנא וליכא למ"ד דאזלינן בתר אומדנא רק בעובדא דהתם יש לילך בתר אומדנא כיון שהמנהג כן אלא ודאי דלדעת ר"ת אינו צריך למנהג כלל רק לדעת החולקין כתב כן לרווחא דמילתא.

ומעתה ראיה מוכרחת היא ממה דדחק בענין התנאים שלא בא על החתום וגם השיא דברים הנאמרים שם לפירוש אחר ולא פירש דבמה שבידו לא על זה התנה ויש לאב להחזיק שיטת ר"ת דמצי אמר קים לי כוותיה כמ"ש מהרי"ק גופיה בשורש צ"א עיין שם שהאריך אלא ודאי דהתנאי מבטל הכל וכן יש להורות דבלא"ה דעת הרבה פוסקים החולקין על ר"ת רש"י ורי"ף ורמב"ם והרמב"ן והרא"ה עמודי בית ישראל.

והנה קשיא לי במה דכתב המרדכי בריש פרק אע"פ בשם רבינו חיים כהן במי שנדר ליתומה והובאו דבריו בשו"ע יו"ד סימן רנ"ג סעיף ז' ובחו"מ סימן רנ"ג סעיף ט"ז הביא רמ"א שאם מתה קודם שהשיאה דלא זכו בהו היורשים אבל במתה אחר שהשיאה כו"ע מודים שזכו בהו היורשים וכן כתב המשאת בנימין להדיא וקשה הא הוי כנדוניית חתנים לר"ת דיכול לומר לא התניתי אלא על מנת שתהנה היתומה בו ועיין בהריטב"א שכתב ג"כ כהנ"ל וקשיא לי איך לא הזכירו דין דר"ת ובכל מקום שהביאו דין הנ"ל לא חלקו בזה. ולכן צ"ל דדוקא באב הנותן הוא דאמרינן דלכך כתב כדי שתהנה בתו ממנו אבל באחר הנותן כל כוונתו משום מצוה להשיא יתומה וכיון דהשיאה נתקיים כוונתו ומצותו בכל אופן ואין דעתו קרובה כל כך אצלה לומר שנתכוון שתהא נהנית ממנו ועיין במרדכי שכתב ג"כ שאין לדמות אומדנות אהדדי ואפילו בין הבן לבת חלקו האחרונים כמ"ש לעיל ובאיש אחר כו"ע מודה ואין לנו לומר אומדנא מה שלא נזכר בגמרא. והא דכתב רמ"א בתשובה אהך עובדא בזקן שהשיא לנכדו פסק ר"ת בנדוניית חתנים בני בנים הרי הן כבנים לענין זה דדעתו קרובה וכן כתב הבית שמואל לדבר אחר וכן כתב הטור דנוטלת פרנסה מנכסי הזקן ועל כרחך כמ"ש לעיל דעליו מוטל ג"כ להשיא לנכדו כמו על בנו ופשיטא דהיא היא כמו בתו ממש ואין להוסיף אשאר קרובים מה דלא מצינו וזה נראה לענ"ד ברור. ובהכי ניחא מה שהקשה הב"ש סימן נ"ב ס"ק ח' דלדעת מהרש"ל וב"ח דפסקו בהפוסק לבתו ומתה אחר אירוסין דפטור ליתן להיורשים קשיא להו מדין מי שנדר ליתומה ולפי מ"ש ניחא דבבת אומדין דעתו שתהנה בתו והא לא נהנית משא"כ באחרת למצוה נתכוון והא נעשית מצותו ובטלה אומדנא.

ואם זקף הנדוניא עליו במלוה יש מחלוקת בין הפוסקים כי השלטי גבורים הביא בשם ריא"ז דמהני וגובה החתן הנדוניא ואולם התרומת הדשן הביא דלא מהני והביאו רמ"א בשו"ע סימן נ"ב סעיף ד' ותרוה"ד דייק לה מהא דתירצו התוס' בכתובות דף מ"ז על הך דתו"כ ותם לריק כוחכם זה הפוסק מעות לחתנו ומתה בתו דכבר נתן או החזיק והוא נגד הלשון הפוסק ולא תירצו דמיירי דזקפן עליו במלוה אלא ודאי דאינו מועיל ובמהרי"ק הוסיף דאפילו נתן לאביו של החתן שט"ח לא מהני עיי"ש בשורש צ"א. ותמיהני דרמ"א בתשובה לא הביא רק דברי תרומת הדשן ולא כתב דמסכים לדברי מהרי"ק ומהר"ם פדוואה בתשובה נתחבט לתרץ דלא יהיה סתירה בין הפוסקים הנ"ל כי כתב דריא"ז גדול הפוסקים היה וקשה לסתור דבריו ואפשר לחלק כשכותב בשט"ח שכבר קיבל מעות הנדן ומלוה לו אע"פ שלא נעשה כן באמת מ"מ הודעת בעל דין כמאה עדים והתחייב עצמו כאלו נעשה בפועל והרי חייב כיון שהגיע לידו בפעם אחת נעשה ממון שלו לגמרי והרי הוא מלוה גמורה וזה אולי אפשר לכוון בדברי התוס' נמי שכתבו שכבר נתן דלישנא דהפוסק לא משמע כן כמ"ש התרומת הדשן אלא ודאי דכך נכתב בשטר פסיקתא שכבר נתן וחזר והלוה לו וא"כ הרי הוא מוחזק דכבר נתן על פי הודאתו אמנם מ"מ פוסק מקרי דבאמת לא נתן רק הוא הכניס עצמו לכלל חיוב הזה בשביל פסיקת הבת ולק"מ.

ובהכי ניחא מ"ש בפסקי מהר"י וייל סימן (טו"ב) [ט"ז] דהמניח לבתו שטר חצי זכר ומתה היא וזרעה דיורש הבעל ולא אמרינן אומדנא דלא לכך נתן שטר חצי זכר דאין אומרין אומדנא בהודאה כמו בשכ"מ שהודה שאינו חוזר אם עמד שכ"מ דלא אמרינן אומדנא בהודאה והקשה הבית שמואל סימן צ' ס"ק ד' איך אמרינן בנדוניית חתנים דאפילו זקפן במלוה ומתה בתו אינו צריך לשלם עיי"ש מ"ש ולפי מ"ש ניחא דבכל שטר חצי זכר כותבין שהודה שקיבל לידו ממש המעות מן בתו ובהודאה כי האי שהודה שקיבל המעות לידו אזיל האומדנא כמ"ש בזקיפת חוב כי האי גוונא וצ"ע.

ד

הנושא

אשה שהיא אסורה לו וכו' יירשנה. אע"פ שחופת נידה לא שמיה חופה לדעת רבינו כבר כתבתי לעיל דכאן בחייבי לאוין שאני או דמיירי כאן דבא עליה באיסור לשם נשואין וקמ"ל דקנאה לשם נשואין ויורש אותה.

והחרש

שנשא פקחת ומתה יירשנה שהרי היא בת דעת וזיכתה לו ממונה. דברים הללו מבוארים בירושלמי בכתובות פרק א' הלכה ב' ונראה דאף הראב"ד לא העלים עין מהך ירושלמי רק ודאי בנכסים שהיו לה בעת נשואין מודה ודאי הראב"ד דמה שייך בזה לומר מה שלאחר מיתה לא זכתה לו הרי הוא בידה כעת ליתן לו מהיום ולאחר מיתה רק הרמב"ם כתב יורשה דמשמע בכל דיני ירושת הבעל וא"כ אפילו נכסים שנפלו לה לאחר נשואין יורש ובזה יש מקום לחלוק ולומר הואיל ובעת נשואין לא היה בידה לתת לו נכסים אלו במתנה דאין אדם מקנה דבר שלא בא לרשותו וא"כ במה יזכה הבעל החרש הזה בנכסים אלו כיון דכל זכותו הוא שהיא הקנתה לו ובידה אינן נכסים אלו להקנות לו.

ז

כל

נכסים שיש לאשה וכו' הבעל מוציא הפירות מיד הלקוחות כל ימי חייה אבל לא גוף הקרקע וכו'. והרא"ש חולק וס"ל דגם גוף הקרקע מוציא מיד הלקוחות ועיין בדרישה ובב"ח בקונטרס אחרון ובבית שמואל סימן צ' ס"ק ל"ו הנפק"מ ועוד נראה נפק"מ דלהרמב"ם אין הבעל יכול למכור פירות שדה זו לאחר קודם שבאו לעולם דבשלמא להרא"ש דיש לו יד בגוף הקרקע הוי ליה כמוכר לו קרקע לפירות ולא הוי אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם משא"כ כשאין לבעל בגוף הקרקע דנשאר ללוקח רק הפירות נשארו לבעל מתקנת חכמים א"כ קודם שבאו לעולם אין בידו למוכרן לאחר דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כהנ"ל.

מתה

בחייו מוציא הגוף מיד הלקוחות בלי דמים. עיין במ"מ שהביא דעת גאונים דס"ל דאין הבעל יכול להוציא מידם בלי דמים וכן הוא בטור סימן צ' ולכאורה קשה לשיטתם הא דאמרינן בפרק החובל דף פ"ט ע"א תנינא לתקנת אושא דאשה שחבלה באחרים פטורה ואי ליתא לתקנת אושא תזבן לנכסי מלוג שלה וכו' וקשה דהשתא נמי דיש לתקנת אושא תזבן לנכסי מלוג שלה לאחר או לנחבל גופיה אם אין אחר מצוי לקנות דאף דתמות בחיי הבעל יחזיר הבעל הדמים וא"כ הרי יגיעו לו תשלומין עכ"פ וצריך לומר דודאי אף לדעה זו הלוקח עושה שלא כדין דמפקיע תקנת חז"ל דתקנו באושא רק אי קנה לא מפסיד מעותיו וא"כ שם בנחבל קושיית הגמרא על הבי"ד לתת עצה לאשה ולכופה לשלם לנחבל השתא דאיתא לתקנת אושא אין כאן תקנה דלא יהיו הב"ד משיאין עצה לעבור על תקנת חז"ל באושא.

אמנם הנכון מה שנראה בדברי הטור ובב"ח בקונטרס אחרון דהגאונים מיירו בקנה מהאשה ולא ידעו שיש לה בעל או דחשבו דהיא באה למכור בשליחות הבעל ולכך יש להם דמים מתקנת השוק ויש להם ראיה מהא דפרכינן במסכת בבא בתרא דף קל"ט ע"ב אהך דתקנת אושא אמאי הבעל מוציא מיד הלקוחות הא במקום פסידא לאחרינא שויוה רבנן כיורש ומשני התם אינהו אפסידו אנפשייהו דלא הוי להו למזבן מאשה היושבת תחת בעל ומזה למדו דהיכא דעשה הדבר בשגגה כהנ"ל הוי ליה במקום פסידא לאחרינא ושויוה רבנן כיורש וגובים הדמים ומעתה לא קשה מהך דבבא קמא דשם הדבר נעשה בב"ד שעמדו לדין ובהודע הדבר ללוקח פשיטא דאין לו דמים כדאמרינן להדיא דאינהו אפסידו אנפשייהו וכו' וזה ברור.

ועיין במ"מ שכתב בשם הרשב"א ז"ל דאי אחלפינהו להנהו זוזי אע"ג דהחליפן בידו דבעל אינו מחויב לשלם והנמוק"י הביא בסוף יש נוחלין בשם הריטב"א דמחויב לשלם מהנך חליפין וכן כתב הרא"ה בפרק נערה שנתפתתה וכן כתב בעל התרומות בשער ל"ו ח"ד אפילו בהלואה אי איתא להנך זוזי או חילופיהן חייב הבעל לשלם וכן כתב בשם סברת ראשונים וכן מסתבר.

והנה מבואר בטור סימן צ' והביאו רמ"א בהגה שם סעיף ט' דאם מכרה ונתאלמנה או נתגרשה מכרה קיים והבית שמואל ס"ק ל"ט תמה כיון דלדעת הטור גם בחייה מוציא הבעל גוף הקרקע מיד הלקוחות א"כ מאין לה יד למכור ומירושלמי אין ראיה משום דס"ל דהבעל אינו מוציא הגוף מיד הלקוחות בחייה עיי"ש בב"ש ולא ידעתי דהא גמרא ערוכה היא בפרק החובל דף פ"ט השתא דאיתא לתקנת אושא תזבן לנכסי מלוג בטובת הנאה והיינו כשתתאלמן או תתגרש יהיה ללוקח והדבר מבואר שבידה למכור על אחר גירושין ומיתת בעלה ומה שהקשה הב"ש מפרק אע"פ דף נ"ט דאם אמרה יקדשו ידי לא חל הקדש מפני שעבוד הבעל ולאחר הגט נמי לא חל משום מי איכא מידי דהשתא לא קדיש ואח"כ יקדש וכו' עיי"ש צריך לומר דלא דמי להא דאמרה יקדשו ידי לאחר גירושין והחילוק מבואר בתוס' בכתובות דף נ"ט ע"ב בד"ה שדה זו וכו' עיי"ש דכתבו שני תירוצים מה שיש לחלק בהך דיכולה למכור נכסי מלוג לאחר גירושין ולא תוכל להקדיש מעשה ידיה לאחר גירושין עיי"ש והב"ש העלים עין מדברי גמרא ותוס' הנ"ל אח"כ ראיתי בב"ש ס"ק מ"ו רוצה לחלק בין מכרה עכשיו בהחלט או בטובת הנאה ולא ידעתי מה חילוק יש ואם הדמיון לפי דבריו מהך דיקדשו ידי לעושיהן מוכח דאפילו על אחר זמן לא חל ועל כרחך צריך לומר דלא דמיא אהדדי ומעתה אין מקום לדבריו.

ח

במה

דברים אמורים בנכסים הידועים לבעל וכו'. ברא"ש ובטור מבואר דהא דאמרינן בכתובות דף ע"ח ע"ב בנכסים שנפלו לה במדינת הים לאו דוקא הוא רק דומיא דמדינת הים דהיינו שלא יהיה הבעל מצפה עליהן והבית שמואל בסימן צ' ס"ק מ"ב כתב דהר"ן כתב כל שלא ידע משעת הנפילה אף שהיה מצפה עליהן וחפשתי בהר"ן ולא מצאתי בו דבר רק כתב לאו דוקא במדינת הים ה"ה באותה מדינה כל שלא ידע בהן הבעל וגם הרא"ש והטור כתבו כן ואי משום דשתיק הר"ן מהך שלא יהיה הבעל מצפה עליהן אין שתיקתו בזה יפה מדיבורו של הרא"ש והטור.

ט

האשה

שכתבה כל נכסיה לאחר וכו' שהרי לא קנה קנין גמור עד שתרצה אין הבעל אוכל פירות אותה המתנה ואם מתה אינו יורשה. עיין במ"מ ובכ"מ מ"ש בשם הר"ן ז"ל ושניהם כאחד ס"ל דעד שארצה פירושו עד שאומרת הן איברא דקשיא ליה להר"ן למה לא ירש הבעל הנכסים כמ"ש ונכנס בדוחק הואיל וירושת הבעל דרבנן עיי"ש. ולדידי קשיא א"כ למה אמרו חז"ל בברייתא בכתובות דף ע"ט ע"א עצה לאשה דחפיצה להבריח נכסיה מבעלה שלא ירשנה כמ"ש הר"ן דס"ל להרמב"ם דעל זה כונתה להבריח מדאמרינן לכתוב שטר פסים לרבן שמעון בן גמליאל ש"מ דכוונתה אף להפקיע ירושתה ולענין זה נתנו חכמים עצה לכתוב לו מהיום ולכשארצה וצריכין אנו לדוחק זה כמ"ש הר"ן הואיל וירושת הבעל דרבנן בכל דהוא מעקר ולא נתנו עצה שתכתוב מהיום עד שאהיה אני מוחה במתנה וא"כ כל זמן שלא תתאלמן או תתגרש לא תמחה וא"כ אם תמות מהדין אין לבעל לירש דהא הנכסים למקבל מתנה כי האשה לא מחתה ומתה ואם תתאלמן או תתגרש תמחה והרי נפקע מתנתה.

ולכן נראה לי לומר דבאמת הפירוש כן הוא עד שתרצה פירושו עד שלא תמחה דאע"פ על מנת שירצה אבא פירושו לדעת הרמב"ם שיאמר הן התם לא עביד האב מעשה ובמה יודע איפוא רצונו כי אם באמירתו הן אבל כאן שהיא הנותנת ועשתה שטר מתנה א"כ כל זמן שלא עשתה מעשה לסתור במתנתה ומוחה להדיא הרי היא בחזקת רוצה כמקדם כי מסתמא לא תחזור במה שעשתה וא"כ לעולם היא בחזקת רוצה עד שתמחה וזהו פירושו מהיום ולכשארצה פירוש ולא אחזור במתנתי לומר לאו וזהו כשארצה כל זמן השתיקה הרי היא רוצה במתנתה ולכך נאמר וכשארצה ולא נאמר עד שארצה אלא הפירוש כמ"ש דמתנה תהיה מהיום כל זמן שארצה בה מבלי לבטלה ואשתוק כי שתיקתה זו קיומה משא"כ כשאבטל אותה תהיה בטל (ועיין ברש"י ובהרא"ה נראה דג"כ מסופק אם כשארצה פירושו שתאמר הן או שתשתוק ולכך כתב בבא מקבל מתנה תמחה ובבא הבעל תאמר הן ואם פירושו כשארצה שתאמר הן אינה צריכה אצל מקבל מתנה למחות וכן להיפך ש"מ דמספקיה ליה להרא"ה).

ומעתה הדין נכון כמ"ש לעיל במתה שאין הבעל יורשה כי לא מחתה ואם תתאלמן או תתגרש תמחה רק קושיית הגמרא ואי לא קנה לוקח וכו' לא על הירושה כי אם על הפירות כשמת בעלה או תתגרש והיא מוחה המתנה בטל א"כ יבוא הבעל ויורשיו להוציא מן מקבל מתנה הפירות שאכל כל זמן שהיא תחתיו כי שלו קאכל ואפילו נאמר דהאשה מחלה למקבל מתנה מ"מ אין ממש במחילתה דאין בידה למחול פירות בעלה ולזה משני דלענין פירות הוי כנכסים שאינם ידועים וכו' ואין הבעל זוכה בפירות ורשות ביד האשה למוחלן ולתתנם למקבל מתנה מבלי מוחה ומדשתקה האשה ש"מ דמחלה הפירות למקבל מתנה כמ"ש הר"ן והרא"ה. והן הן דברים מכוונים ברמב"ם היטב מש"כ שהרי לא קנה קנין גמור עד שתרצה ופירוש הדברים עד שיהיה מבורר שלא תמחה ותהא מרוצה למתנה שנתנה וכל זמן עוד נשמתה בקרבה ולא אמרה הן הרי היא יכולה למחות (ואפשר דס"ל דאם אמרה פעם אחת הריני מרוצה אין בידה עוד למחות וא"כ הלשון מכוון עד שתרצה שתאמר הריני מרוצה להוציא מידי ספיקא) מ"מ אין הבעל אוכל פירות וכו' והדברים ברורים ואף שיש קצת דוחק בלישנא שכתב שהרי לא קנה קנין גמור עד שתרצה דהוי ליה למימר שהרי לא קנה קנין גמור אולי תמחה מ"מ אין זה כדאי להניח דברי רבינו בדוחק בעצם הדין כמ"ש הר"ן וכמ"ש לעיל ולפי מש"כ ניחא הכל ואין בו קושיא כלל.

והנה אופן הברחה כתבו כולם כשעמדה להנשא וכותבת כל הנכסים הרי הוא בחזקת הברחה אמנם במקצת או שלא עמדה להנשא רק אומרת בפני עדי השטר מתנה שהוא רק להברחה הביא הבית שמואל בסימן צ' ס"ק כ"ח בשם הרא"ש ומרדכי לדעת רש"י דאם כתיבת ידי העדים יוצא ממקום אחר אינן נאמנים ואני תמה דלמה יגרע זה ממודעא דנאמנים אפילו בכתיבת ידי העדים יוצא ממקום אחר ואי דניתן לכתוב גם זה ניתן לכתוב ואדרבה התם אין למקח קיום כלל בשום אופן וכאן הרי יש קיום למתנה לאכילת פירות ואם תמות בחיי בעל דהמקבל מתנה זוכה במתנה ולכך צריך לומר דהרא"ש אזיל לשיטתו וכן רש"י דס"ל בכתיבת ידם יוצא ממקום אחר אינן נאמנים לומר מודעא היא דברינו כלל ועיין בש"ך לחו"מ סימן מ"ו ס"ק קי"ז שהאריך בזה עיי"ש ולכך ס"ל דאף בזה לומר שטר מברחת הוא אינן נאמנים אבל לפי מה דקי"ל בח"מ סימן מ"ו סעיף ל"ז דלענין מודעה הואיל וניתן לכתוב אף שכתיבת ידם יוצא ממקום אחר נאמנים נראה ברור דהוא הדין דנאמנים לומר מברחת היא וניתן יותר לכתוב ממודעא.

ובמתנה במקצת וכתבה מהיום ולכשארצה ומתה היא לאחר שנתאלמנה כתב הטור בשם הרא"ש דיורשיה זוכין בו ותמה הבית שמואל בסימן צ' ס"ק ל"ג דזה לא נזכר בדברי הרא"ש אלא בנתנה כל נכסיה דאיכא אומדנא אבל במקצת דליכא אומדנא רק מתנאי שהתנה כשתרצה והרי מתה ולא מחתה דלדעת הרא"ש הפירוש שלא תמחה (ולפי מש"כ גם דעת הרמב"ם כן ואין להרבות במחלוקת בין הפוסקים והב"ש נמשך הכל אחר דעת הר"ן והמ"מ ולכך כתב דהרמב"ם והרא"ש מחולקים ולפי מש"כ אין כאן מחלוקת) ויפה הקשה ואפשר לומר דודאי במתנה במקצת אין כאן אומדנא עד שתכתוב מהיום וכשתרצה אמנם כשכתבה כן הרי היא אומדנא דלהבריח נתכוונה דהואיל וכתבה כן והיא נוסחת ההברחה וא"כ חזר הדין במקצת לכולו דאין צריך חזרה רק אמרינן מסתמא דדעתה היה להבריח מבעלה וכשמת בעלה בטלה מתנתה ממילא בלי צורך חזרתה.

י

שומרת

יבם יש לה למכור וליתן נכסים שנפלו לה כשהיא שומרת יבם ואין ליבם פירות אפילו בנכסי צאן ברזל שהכניסה לאחיו עד שיכנוס. עיין במ"מ שכתב שהרמב"ן סובר בכל הדברים האלה כדעת רבינו הרמב"ם זולת באכילת פירות בנכסי צאן ברזל דס"ל לרמב"ן דיש לו המחצית וכתב המ"מ שהוא תמה על רבינו דכיון דיש לו החצי בנכסי צאן ברזל למה לא יהיה לו החצי בפירות ולא ידע מאין הוציא דין זה עיי"ש. ונראה דהיה קשה ליה לרבינו הרמב"ם הא דפרכינן ביבמות דף ל"ט ע"א לאביי דמוקי למתניתין בפרק החולץ סיפא דנפלו לה נכסי מלוג כשהיתה תחתיו דבעל וידו כידה וקאמר רב פפא דקשיא ליה לאביי מתה אדמפלגי בגופה ולאחר מיתה ליפלגו בחייה ולפירות והיה קשה להרמב"ם דגם לרבא קשיא כן ותירוץ התוס' שם בד"ה אע"ג דקשיא וכו' דחוק כנראה שם להדיא ועוד דס"ל לרמב"ם בהחלט דבנכסי מלוג אין ליבם פירות כמ"ש המ"מ כיון שאין היבם חייב לפדותה וכבר אמרו שתקנו פירות תחת פרקונה וכן הוא בהרי"ף בכתובות פרק נערה שנתפתתה עיי"ש. וא"כ קשיא מה דאמרינן בגמרא דלפלגו בפירות כמו שנתקשו בהו הרמב"ן והר"ן ז"ל.

לכן ס"ל להרמב"ם דהא אמרינן בבבא בתרא דף קנ"ח נכסים בחזקתן דיחלוקו וס"ל להרמב"ם כפירוש רש"י במסכת כתובות דף פ' ע"ב דהך פלוגתא דהתם גם אהך מתניתין שומרת יבם נשנית ותני בר קפרא הטעם התם הואיל הללו באים לירש והללו באים לירש יחלוקו ומדקתני הטעם הואיל הללו באים לירש והללו באים לירש ולא קאמר סתם הואיל ושניהם מוחזקים בו ש"מ דוקא כי תרווייהו באים לירש וא"כ אין לאחד יותר ברי מהשני אבל באשה שהיא חיה א"כ הללו באים לירש והיא חיה פשיטא דיש לה נכסים כמבואר בגמרא דיבמות דף ל"ח ע"ב כשהיא קיימא לא אמרינן הללו באים לירש דהיא ודאי והיורש ספק ובמתה אמרינן הללו באין לירש כמבואר שם בגמרא ובתוס' להדיא ולכך פסק הרמב"ם בפירות דהאשה מוחזקת בו אין ליבם פירות נכסי צאן ברזל כל זמן שהיא חיה אך זה הוא אי הטעם משום דהללו באים לירש אמנם לרבא דס"ל שם ביבמות בנכסים שנפלו לה כשהיא תחת הבעל דכו"ע לא פליגי דידו עדיף מידה וזוכה בהן היבם וא"כ נכסי צאן ברזל ודאי דהן נכסים שנפלו לה כשהיא תחת הבעל כמ"ש הנמוק"י להדיא ופשוט הוא.

וא"כ הא דהיבם זוכה בהן לבית הלל אינו מתורת ספק הואיל הללו באים לירש רק מדינא הן שלו כיון דנפלו בתחת הבעל וידו עדיף מידה ולא יהיה אלא נכסי מלוג וזכה בהם היבם ומכ"ש נכסי צאן ברזל וא"כ פשיטא דיש לו ליבם פירות בנכסי צאן ברזל אמנם לאביי דס"ל בנכסי מלוג אפילו נפלו לה כשהיא תחת הבעל ס"ל לב"ה בחזקת יורשי האשה דידה כידו וכמ"ש רש"י עיי"ש וא"כ הא דקי"ל בנכסי צאן ברזל דיחלוקו על כרחך הטעם כנזכר בבבא בתרא הואיל והללו באים לירש וכו' וא"כ שפיר יש לחלק בין שהיא מתה בין שהיא חיה לענין פירות דאין לו דספק אינו מוציא מידי ודאי והיינו לבית הלל אבל לבית שמאי דס"ל בנכסי מלוג בנפלו כשהיא תחת הבעל דיחלוקו והוא הדין בנכסי צאן ברזל דודאי נפלו כשהיא תחת הבעל ולא מתורת ספק דהללו באים לירש וכו' רק מהדין דיד שניהם שוה בו דידו כידה וא"כ יש להיבם חצי פירות נמי בגוף הקרקע. ובזה דברי הגמרא נכונים דודאי לא על פירות נכסי מלוג כוונת הגמרא דנחלקו בו ב"ש וב"ה דבזה ודאי דלית להו דהא אינו חייב בפדיונה אמנם כוונת הגמרא על פירות נכסי צאן וברזל והוא דבשלמא לרבא דס"ל בנכסים שנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל מודים ב"ה לב"ש וא"כ כ"ש בנכסי צאן ברזל וא"כ בין לב"ש בין לב"ה היבם אוכל הפירות מחצי שלו וא"כ אין כאן פלוגתא בפירות אמנם לאביי דס"ל דאף בנכסים שנפלו לה כשהיא תחתיו פליגי דב"ש ס"ל דמדינא יחלוקו דידו כידה ולב"ה גרועה ידו ואין לו כלום בנכסי מלוג.

ולפי זה צריך לומר הא דיש לו בנכסי צאן ברזל החצי דהכי הלכתא בסוף בבא בתרא הוא משום דהללו באים לירש וכו' וא"כ לפי זה אין ליבם פירות כשהיא חיה דאין ספק מוציא מידי ודאי משא"כ לבית שמאי דס"ל בנכסי מלוג בנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל דיחלוקו מדינא מכ"ש בנכסי צאן ברזל וא"כ דיחלוקו מדינא ולא מתורת ספק יש לו להיבם חצי הפירות וא"כ ליפלגו בפירות דהיינו פירות נכסי צאן ברזל אם יש להיבם החצי דלב"ש יש לו כמו שיש לו בנכסי מלוג החצי אם נפלו לה כשהיא תחת הבעל ולבית הלל לית להו דאין ספק מוציא מידי ודאי בחייה דלא שייך הללו באין לירש וכו' אבל לרבא לק"מ כלל ולהרמב"ם הלכתא כאביי כמ"ש התוס' ביבמות בשם רב יהודאי גאון בהלכות פסוקות ולכך אינו מחלק בנכסי מלוג בין שנפלו תחת הבעל ובין שנפלו תחת היבם דאין ליבם זכות דהא בנפלו לה כשהיא תחת הבעל פליגי והלכה כב"ה וא"כ הטעם בנכסי צ"ב דיחלוקו הוא מטעם הללו באים לירש וכשהיא חיה לא שייך הללו באים לירש ואין ליבם בו כלום ופשוט ונכון הוא לענ"ד.

והנה דעת הראב"ד בהשגות הוא שנכסי צאן ברזל כולם ליבם הוא כשיטת התוס' דס"ל הכי גבי שומרת יבם הפירוש נכסים בחזקתן כמו בכתובה דהיינו בחזקת יורשי הבעל אמנם בנכסי מלוג דנפלו לה תחת הבעל ס"ל דיחלוקו והיינו כרבא וכמו שפירש רש"י ביבמות דף ל"ט דרבא דס"ל בנכסים שנפלו לה תחת הבעל ידו עדיף מידה היינו יד הבעל אבל יד היבם והיא שוין וא"כ יחלוקו. ודעה זו הביא הרמ"א בסימן ק"ס סעיף ו' עיי"ש אמנם המ"מ הביא דעה שלישית דבנפלה לה תחת הבעל יורשי הבעל יורשים הכל דידו עדיף מידה ואפילו יד היבם עדיף מידה וא"כ יורש הכל והשמיט רמ"א דעה זו ובאמת רש"י גופיה חזר בו כמ"ש הרמב"ן ובריש פרק הכותב דף פ"ג ע"א כתב להדיא דרבא ס"ל ידו עדיף מידה והיבם עומד במקום הבעל והרי הוא כמוהו וכשמתה אין ליורשיה בהן כלום.

איברא די"ל דלכאורה קשה א"כ רבי אלעזר דאמר כרבא כדאמרינן בהדיא ביבמות דף ל"ט דאתמר משמיה דר' אלעזר כוותיה דרבא ולפי זה בנכסים שנפלו לה תחת הבעל אין ליורשי אשה חלק בו כלל ומכ"ש לפי"ז בנכסי צ"ב דהן ודאי בנפלו תחת הבעל כמ"ש הנמוק"י וא"כ קשה איך כתב רש"י בכתובות דף פ' במתניתין בשומרת יבם וכו' נכסים בחזקתן דבבבא בתרא נחלקו בו בחזקת מי וא"כ ס"ל דהך פלוגתא דהתם שייכי נמי הכא כמ"ש התוס' לשיטת רש"י וקשה א"כ רבי אלעזר דאמר התם בב"ב בחזקת יורשי אשה מחלף שיטתו דנכסי מלוג שנפלו לה תחת הבעל כולם ליבם ואלו נכסי צאן ברזל שהיו תחת הבעל כולן לאשה ויציבא בארעא וכו' ודוחק לומר דמיירי בנכסי צ"ב שהכניסה היא ליבם במות בעלה כמ"ש הב"ח בטור סימן ק"ס עיי"ש דמלבד שהוא דוחק לפרש כן אף שיש לפרש כן בטור אמנם במשנה אי אפשר לפרש כן דלא הוי ליה לבית הלל לומר סתם נכסים בחזקתן דמאן דכר שמיה מנכסי צאן ברזל שהכניסה היא ליבם ואין זה נכלל במילת כתובה ששאל ברישא מה יעשה בו ואין זה תשובה מעין השאלה שדברה בה המשנה ואם לזה נתכוון הוי ליה למימר מה יעשה בנכסים שהכניסה היא ליבם ועוד מה קאמר אח אני יורש אשתו אין אני קובר דהא דתניא דחייב בקבורתה עלה דמתניתין קאי והא יורש נכסים שהכניסה היא לו אחר מיתת אחיו ואיך שייך לומר אח אני יורש וכו'. ועיין בתוס' שם דף פ"א בד"ה ולימא אח אני יורש וכו' דכתבו דודאי רבא הקשה קושייתו אליבא דדברי הכל ואי מתניתין מיירי בנכסים שהכניסה היא לו דיורש אותם אין מקום לקושיית הגמרא אלא ברור דאין זה מענין שדברה בו המשנה כלל.

ולכן נראה לי לומר דהא דכתב רש"י בריש פרק הכותב דידו עדיף אפילו ביבם היינו הכל לבית שמאי דס"ל יש זיקה וא"כ לב"ש על כרחך לא מיירי בנפלו תחתיו דידו עדיף אפילו יד היבם דיש זיקה אבל לבית הלל דס"ל דאין זיקה כיון שמת הבעל נתרוקן רשות יבם ואין ליבם כלל חלק אפילו בנפלו לה תחת הבעל ועיין ברז"ה ליבמות שכתב ג"כ כזה והמעיין ברש"י בריש פרק הכותב יראה מבואר דכתב הכל לב"ש דסיים שם ומתניתין דב"ש כשנפלו לה תחת יבם ולא כתב לב"ה ג"כ דאי נפלו לה כשהיא תחת הבעל איך יהיה ליורשי אשה ויותר מוכרח הדבר לכאורה לב"ה מלב"ש דלב"ה ס"ל דאין ליבם חלק כלל ואלו בנפלו לה תחת הבעל הכל ליבם והוא מהיפך להיפך אלא ודאי דלב"ה דס"ל דאין זיקה אפילו בנפלו לה תחת הבעל הכל ליורשי אשה רק לב"ש על כרחך צריך לומר בשנפלו תחת יבם דלדידיה יש זיקה ובנפלו לה תחת הבעל כולו ליבם ולא הוי ס"ל לב"ש דיחלוקו. ומעתה לא קשה לרבי אלעזר דלב"ה אפילו בנכסי צאן ברזל יש לומר דנכסים בחזקת יורשי אשה דבמת הבעל נתרוקן רשותו לגמרי ואין זיקה.

ובהכי ניחא מה שהקשו התוס' דף פ' בד"ה יורשי הבעל וכו' על רש"י בהא דקמבעי לן שומרת יבם שמתה מי חייב בקבורתה אי יורשי בעל דירשי כתובתה וכו' והקשו התוס' דהא לפירוש הקונטרס אינו יורש רק מנה ומאתים ולא בשביל זה יהיה מחויב לקוברה ותירצו שם דשומרת יבם היתה ראויה ליטול קצת מן מנה ומאתים כדמסקינן דיבם כאחר דמי וכו' והקשה המהרש"א דהא אכתי לא אסיק אדעתיה הך דיבם כאחר דמי עיי"ש דחילק בדוחק וגם בהא דאמרינן אח אני יורש אשתי אין אני קובר ואי משום כתובה לא נתנה כתובה לגבות מחיים ומשני מאן אית ליה מדרש כתובה בית שמאי ב"ש ס"ל שטר העומד לגבות כגבוי דמי והקשו התוס' דהא בית הלל נמי אית ליה מדרש כתובה וכו' ותירצו התוס' דלמסקנא דאמרינן יבם כאחר דמי לק"מ וזהו לגירסת התוס' דגרסי אלא יבם כאחר דמי והוא תירוץ בפני עצמו ואינו מוסב אדלעיל אבל לגירסת רש"י דלא גרסינן אלא ומוסב אדלעיל קושיית התוס' במקומו עומד.

ולפי מש"כ הכל ניחא דודאי לבית הלל דס"ל דאף דידו עדיפא מידה היינו בעל אבל כשמת נתרוקן רשותו דאין זיקת יבם כרשות בעל א"כ פשיטא דיבם כאחר דמי ולק"מ רק כל הפלפול לב"ש דס"ל דיד היבם כיד הבעל דהוא עומד במקומו לכל דבר כמ"ש רש"י בריש פרק הכותב להדיא בזה כל הספק בס"ד ובמסקנא אי יבם כאחר דמי דס"ד דלאו אחר מיקרי דהא אתה אומר דלא נתרוקן רשות הבעל כלל ויד היבם עדיף מידה ולכך לב"ה אף דאית ליה מדרש כתובה לק"מ דיבם כאחר דמי לב"ה וכן הקושיא דהיכי ס"ד דיתחייב בקבורה כיון דאינו יורש רק מנה ומאתים דזהו רק לב"ה אבל לב"ש יורש חצי נכסי מלוג וכ"ש חצי נכסי צ"ב ולב"ה לשיטת רש"י ודאי ידע נמי בס"ד דיבם כאחר דמי דהא לרש"י נתרוקן רשות הבעל ולק"מ.

ואחר שבררנו דגם רש"י לא ס"ל כן יפה עשה רמ"א שהשמיט דעה זו אמנם להבין דברי הטור דמשמע דאיכא נכסי צאן ברזל דנפלו לה בעודה יבמה והב"ח כתב דכן משמע בתוס' וברא"ש ואני תמה דא"כ מה מקשים התוס' לרש"י בבבא בתרא דף קנ"ח ע"א בד"ה נכסים בחזקתן לרש"י דפירש כי היכי דפליגו אמוראי הכא פליגי נמי התם בשומרת יבם בנכסים בחזקתן למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה א"כ תקשה למ"ד הכא בחזקת יורשי אשה א"כ התם נמי הוי נכסי צאן ברזל יותר בחזקת יורשי אשה לב"ש דלא פליגי בהא ונכסי מלוג יחלוקו א"כ הוי נכסי צ"ב יותר בחזקת אשה מנכסי מלוג וכו' ומה זו קושיא מאן שמעת ליה נכסים בחזקתן בחזקת יורשי אשה ר' אלעזר ואיהו ס"ל כרבא בנכסי מלוג שנפלו לה תחת הבעל ס"ל לב"ש דיחלוקו ונכסי צאן ברזל איירי בנכסים שנפלו לה אח"כ ולא שייך ידו עדיף מידה ואין מקום לקושיית התוס' ועל כרחך צ"ל דהא ליתא דנכסים בחזקתן קאי על השאלה מה יעשה בכתובה היינו נכסי צ"ב שהכניסה לבעל ונכתבים בכתובה כמ"ש רש"י ודא נדוניא דהנעלת ליה וכו' וא"כ לא ידעתי איה מקום התוס' שיהיה הטור נמשך אחריהם לומר דאיכא נכסי צ"ב שהכניסה ליבם ויותר מסתבר לומר דמיירי בשבח נכסים שהשביחו נכסי צאן ברזל לאחר מיתת הבעל ואותו השבח מיקרי נפלה לה בעודה שומרת יבם כמ"ש הרז"ה על פירות ומכ"ש בשבח ובאותו השבח קאמר הטור דיכולה למכור וכו'.

אמנם מי הם היורשים דיורשים חצי או כל נכסי צאן ברזל בזו נחלקו האחרונים דעת מהרי"ק בשורש צ"א דאם האב קיים האב הוא היורש וקודם ליבם שהוא מיוצאי יריכו ודעת מהר"י וייל דהיבם הוא היורש האמיתי והרמ"א בדרכי משה סימן ק"ס כתב דלשון יורשי הבעל משמע כדברי מהרי"ק דמשמע יורשיו דאורייתא ויורשיו הוא האב ולא הבנתי ראייתו דעד כאן קאמר מהרי"ק דהאב קודם היינו ליטול בנכסי צאן ברזל אבל בנכסי מלוג דס"ל לרבא דכוותיה קי"ל דלכך ס"ל לבית שמאי יחלוקו דמיירי דעשה בה מאמר ומאמר לב"ש עושה ספק נשואין ולכך יחלוקו וא"כ כאן ודאי דהחצי ליבם דהוא העושה מאמר ואצלו הנשואין בספק ולא אצל האב ומ"מ קתני במתניתין ב"ש אומרים יחלוקו יורשי הבעל וכו' הרי דקרא ליבם יורשי הבעל ודוחק לומר דאיידי דקתני לבית הלל יורשי הבעל קתני נמי לב"ש דאדרבה אם יורשי דב"ש אינם יורשי דב"ה דכאן מיירי מאב וכאן מיירי מיבם לא הוי ליה למיתני בחדא לישנא. ולכן צריך לומר דלישנא דיורשי הבעל לאו דוקא וס"ל למהרי"ק בנכסי מלוג דנוטל מחמת זיקת או מאמר היבם לב"ש היבם הוא היורש אבל נכסי צאן ברזל דנוטלים יורשי הבעל לב"ה מחמת דנכסים בחזקתן האב נוטלן דהוא היורש הקודם ליוצאי יריכו וקתני סתמא במתניתין יורשי הבעל דכל חד כדינו או הבעל או היבם.

ומעתה ראיית מהר"י וויל מהך דיבמות דתליא בזיקה אינה מוכרחת דכבר כתבתי בענין ירושת נכסי מלוג מודה מהרי"ק דהיבם הוא היורש רק בנכסי צאן ברזל דלאו מתורת זיקה או מאמר נוטלתן דלב"ה ליתא לזיקה וגם מאמר לא מהני רק מכח נכסים בחזקתן מהני דהואיל ואגידה ביה א"כ ס"ל דהאב הוא המוחזק ומה שהביאו ראיה לסתור דברי מהרי"ק מהא דאמרינן אח אני יורש וכו' דמבואר דהאח הוא היורש אין כאן ראיה דגמרא לישנא בעלמא נקט דאם אין כאן אב האח הוא היורש ולישנא דפרענות דיהיה הבן מת על פני אביו לא משתעי הגמרא כדאמרינן ריש פרק יש נוחלין עיי"ש ונקט אח אני יורש ובאמת אם יש כאן אב דהוא היורש נימא את בני אני יורש אשתו אין אני קובר וחדא מינייהו נקט והוא רק לשון המושאל.

אמנם אפשר להביא ראיה מזה לדברי מהרי"ק דהא רבא הוא דשאל ונימא אח אני יורש אשתו אין אני קובר ואי משום כתובה לא נתנה לגבות מחיים דס"ל יבם לאו כאחר דמי וא"כ איכא מדרש כתובה לכשתנשאי לאחר תטלי וכו' וקשה לרבא למה יהיה היבם יורש ולא האב דהא לא הגיע עדיין זמן כתובה לגבות דהא לא היתה מורשת להנשא לאחר ומתה וא"כ זכה הבעל בנכסים כאלו מתה בחייו וא"כ האב הוא היורש ויבם מה עבידתיה וכי בשביל דאגידה ביה יהיה הוא היורש הלא הוא אינו יורש אותה לשיטת רבא כקושיא שלו רק לאחיו ולמה יהיה הוא יורש ולא האב דלא נתנה כתובה לגבות מחיים ועל כרחך צריך לומר דס"ל לרבא באמת דהאב הוא היורש רק דאמר בלשון מושאל והיכא דליכא לאב וא"כ לפי זה אף במסקנא לא מצינו דמדין זה הדר ביה ובפרט שנאמר מחלוקת חדש אי האב או היבם יורש וכיון דס"ל לרבא בס"ד דהאב הוא היורש מנא לן לחלוק עליו ולומר דיבם הוא היורש ועל כרחך מוכרח לחלק בין נכסי צאן ברזל לנכסי מלוג דרבא גופיה קאמר בפרק החולץ דלכך ס"ל לב"ש דיחלוקו דמאמר ספק נשואה עושה וזהו ודאי דיבם ולא האב זוכה בו והרי הדברים מבוארים כמ"ש לעיל ודברי מהרי"ק מוכרחים קצת מגמרא ויש לו פנים בהלכה ולכן לדינא צריך ישוב רב להחזיק האח במקום אביו כי לפי מש"כ כל מה שהקשו עליו מוכרח בעצמו דלק"מ דעל כרחך אח אני יורש לאו דוקא ועל כרחך יש חילוק בין נכסי מלוג לנכסי צ"ב דלא תקשה דברי רבא אהדדי.

טו

האשה

שמכרה וכו' בנכסי צאן ברזל לא עשתה כלום. והנה בשו"ע סימן צ' סעיף י"ג העתיק הך לישנא דרמב"ם ורמ"א הגיה עליו ויש אומרים דמ"מ כשתתאלמן או תתגרש מכרה קיים והוא מדברי נמוק"י פרק החובל ואני תמהני דהא גמרא ערוכה היא בפרק החובל דף פ"ט ע"א ותזבן כתובתה דהיינו נכסי צאן ברזל כמ"ש רש"י והרא"ש בטובת הנאה שאם תתאלמן או תתגרש שיזכה בו לוקח הרי דבידה למכרה על זמן אלמנות וגירושין ואם נאמר לחלק כמ"ש הבית שמואל בסימן הנ"ל ס"ק מ"ו דאם מכרה עכשיו המכירה בטלה אף לאחר זמן אבל אם מכרה לאחר גירושין המכירה קיימת ולא הבנתי דמ"ש אם יש לה לאשה יד למכור מאי שנא באמרה שמכרה מעכשיו הלא המכירה חל מהיום רק אין לו ללוקח זכות בו אלא לאחר מיתה ומזה דנתאנה לוקח דיוכל לומר אני לקחתי להיות הקרקע תיכף שלי אבל להמתין על זמן אלמנות וגירושין בזה לא חפצתי ודאי דמזה לא מיירו הפוסקים דפשיטא דיכול הלוקח לחזור ואין לך מום גדול מזה ועל כרחך מיירי דלוקח רוצה להמתין וא"כ בממה נפשך אי יש לה יד למכור תהיה מכורה ואי אין לה יד איך תהיה מכורה באמרה שיחול לאחר גירושין ולא הוה כשדה זו שאקחנה או שאירשנה מכור לך דאין במכירה כלום ועיין בכתובות דף נ"ט ע"ב בתוס' בד"ה שדה זו וכו'. ועוד דא"כ אין כאן חולק דהא הנמוק"י לא כתב כן רק דמדברי הגמרא למדנו דיכולה למכור נכסי צ"ב בטובת הנאה אבל למכור בהחלט לא שמענו.

לכן נראה לי לומר דס"ל לרמ"א דדעת הרמב"ם והמחבר כיון דאין לה יד בגוף הקרקע אף לאחר אלמנות וגירושין אינה יכולה למכור דהוי כשדה זו שאקחנו מכור לך ולכך כתב הרמב"ם לא עשתה כלום והא דפרק החובל איירי דנכסי צאן ברזל כתובין בכתובה והיא מכרה הכתובה לאחרים בכתיבה ומסירה בטובת הנאה וזה ודאי דיש לה יד למכור השטר לאחרים בכתיבה ומסירה דהא השטר בידה ויכולה ליתן שעבודה לאחרים אבל למכור נכסים וקרקעות שיש לה ונתנה לבעלה בתורת נכסי צ"ב ורוצה למוכרן לאחרים בלי מכירת השטר נדוניא רק גוף הקרקע בזה ס"ל למחבר דאינו מועיל מעשיה בשום אופן שבעולם כלל ומעתה צריך תלמוד מנ"ל להנמוק"י לומר דנכסי צ"ב נמכרים בטובת הנאה לאחר גירושין דלמא בגמרא מיירי דמוכרת השטר כתובה כמ"ש לעיל. וצריך לומר דדייק ליה מהא דאמרינן שם השתא דאיתא לתקנת אושא תזבן לנכסי מלוג בטובת הנאה וכו' ומה קושיא דלמא אלמוה באושא לשעבודא דבעל שיהיה דינן אחד לנכסי מלוג עם נכסי צ"ב וכמו שאין בידה למכור נכסי צ"ב רק שטר כתובה כך לא תהיה יכולה למכור קרקע מלוג ועל נכסי מלוג אין שטר כתובה ועל כרחך צ"ל דס"ל להגמרא לדבר מוחלט דקרקע נכסי צאן ברזל יכולה למכור בטובת הנאה וא"כ ודאי דלא תקנו באושא דיהיה לנכסי מלוג יתר עילוי מנכסי צ"ב ובנכסי צ"ב לא תקנו כלום באושא והמעיין בנמוק"י יראה דכיון לדברי דלמד נכסי צאן ברזל מנכסי מלוג עיי"ש וכל מה שכתב הבית שמואל ס"ק מ"ו ליתא לפי מה שכתבתי.

טז

מכר

מטלטלין של נכסי צאן ברזל אע"פ שאינו רשאי אם מכר ממכרו ממכר. כתב המ"מ זה הדין לדעת הר"א ז"ל ודאי אמת הוא דלא עדיף מקרקע שהוא סובר שאם מכרו מכרו קיים וכו' עכ"ל מדבריו של רבינו המ"מ למדנו שהוא סובר שמה שכתב רבינו הרמב"ם במטלטלין ממכרו ממכר אין הכוונה ממכר לעולם רק עד שעת גביה לאפוקי במקרקע לדעת הרמב"ם המכירה תיכף בטל משא"כ במטלטלין עד שעת גביה המכירה קיים אבל בשעת גביה ודאי גובה דאלו סובר דאינה גובה במטלטלין לעולם אין זה מסכים לדינו של הראב"ד ז"ל בקרקע כלל דשם בשעת גביה גובה ואינו מכורה אלא לשעתה כרבן שמעון בן גמליאל לאפוקי במטלטלין דמכורה לעולם אלא ודאי דמודה הרמב"ם בשעת גביה גובה ממטלטלין דהא מכר דבר שאינו שלו כמו קרקע ומסתימות לישנא דשו"ע סי' צ' סעיף י"ד והאחרונים לא משמע כן.

והנה בתרומת הדשן סימן של"ט כתב ישראל שגבה בחובו קרקע מן הכותי וכפי נימוס המקום הוא אם ירצה הכותי להחזיר מעותיו מחויב הישראל להחזיר לו הקרקע יכול למכור לישראל חבירו כל כח וזכות שיש לו באותם הנכסים ואין האשה יכולה לעכב המכירה מחמת שעבוד כתובתה אבל אם הרשות בידו לבנות ולנטוע הרי הוא כמקרקע ויכולה האשה לעכב ולא הבנתי לשונו מה עיכוב יש מחמת כתובה וכי אין הבעל רשאי למכור נכסיו אף שהם משועבדים לכתובת אשה ודבר זה נאמר ביבם שכתובתה על נכסי בעלה הראשון אבל לא בבעל ועל כרחך צ"ל דהך עכבה לאו דוקא רק עכבה הוא ממילא דהלוקח נמנע לקנותו כיון דבסוף כאשר תבוא האשה לידי גביה תגבה ממנו ולכך כתב בדין הראשון הרי הוא כמטלטלין ואף בשעת גביה לא תוכל האשה לגבות ממטלטלין שמכר וא"כ אין כאן עכבה לאשר רוצה ללוקחו מפחד גביית כתובה אבל בדין השני הרי הוא כקרקע והאשה גובה כתובתה ממנו וא"כ יש כאן עכבה למאן דקפיד באמת ליקח קרקע אשר לבסוף תקחנה האשה מידו וזה ברור כוונתו וכן צ"ל בש"ע סימן צ' סעיף י"ד בהגה שהעתיק דברי תרומת הדשן הנ"ל. ולפי"ז בכתב מטלטלין אגב קרקע אין חילוק בין מטלטלין למקרקע וליכא למימר דהא איכא לדידן תקנת השוק דזה אינו דהא זה שמוכר זכותו לישראל חבירו אי אפשר להקנותו כיון דהוא כמטלטלין ויש לו רק שעבוד בעלמא רק יש לו להקנותו בכתיבה ומסירה כדין שט"ח דהא ליכא כאן רק חוב ושעבודא בעלמא ולפ"ז הוי קנין שטרות וליכא גבייהו תקנת השוק כמבואר בחו"מ סימן ס' סעיף א' ולפי"ז תמהני על הבית שמואל דכתב בסימן צ' ס"ק נ' דאף דכתב מטלטלין אגב מקרקע אינה יכולה לטרוף אח"כ מן הלוקח ולפי מש"כ ברור הדבר דיכולה לטרוף מלוקח בלי ספק דלית בהו משום תקנת השוק.

יט

נכסי

צאן ברזל שאבדו או שנגנבו ומחלה האשה אותם לבעלה יראה לי שאינה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי וכו' אבל אם נתנה לו מתנה מטלטלי צאן ברזל הקיימין לא קנה מפני שיש לה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי. מדברי רבינו נראה הואיל ודייק שאבדו או נגנבו וגבי נכסי צאן ברזל הקיימין כתב אם נתנה לו מתנה ולכאורה הדברים סותרים דמסיפא משמע דוקא מתנה אינה מועילה אבל מחילה מועילה אפילו בדברים הקיימין וברישא כתב דמחילה מועילה גבי נכסי צ"ב שאבדו משמע הא איתנהו בעין לא מהני מחילה דמצי למימר נחת רוח עשיתי לבעלי וצ"ל דבאיתנהו בעין ס"ל לרבינו הרמב"ם דלא שייך מחילה כמבואר בחו"מ סימן רמ"א סעיף ב' ברמ"א עיי"ש ולא שייך גביה אלא לשון מתנה ובמתנה קי"ל דיכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי אבל אם ליתנהו בעין דשייך גביה מחילה בזו כתב הרמב"ם דאינה יכולה לטעון נחת רוח עשיתי לבעלי וזהו נראה לענ"ד ברור אף כי מדברי הב"י והכ"מ לא משמע כן האמת יורה דרכו.

ונראה ברור דאף הרא"ש ס"ל כן ואין כאן מחלוקת בין הרא"ש והרמב"ם כי מה שכתב הרא"ש בתשובה כלל נ"ח הובא בב"י סוף סימן צ' ובטור סוף סימן קי"ח הוא הכל דמחלה לבעלה נדוניא דהכניסה לו מעות והוא הוציאן ובהו שייך מחילה ובזו אף הרמב"ם מודה דמאי שנא מעות דניתנו להוצאה ומאי שנא מטלטלין דאבדו והוא חייב באחריותן ואם מתו מתו לו תנן אבל בנכסי צ"ב שהן בעין כעין מטלטלין וקרקעות אף הרא"ש מודה דלא מהני מחילה דלשון מחילה לא שייך בהו רק מתנה ויש כאן טענת נחת רוח עשיתי לבעלי ואין כאן מחלוקת כלל בין הרא"ש והרמב"ם כמו שחשב הב"י והבית שמואל סימן צ' ס"ק ס' וראיה מהא דכתב הרא"ש והטור חו"מ סימן תכ"ד בחובלת באחרים דאם יש לה נכסי מלוג ונכסי צאן ברזל תמכור לאחרים בטובת הנאה אבל כתובה לא תמכור לאחרים דכל לגבי בעלה ודאי מחלה כמבואר בגמרא דב"ק דף פ"ט. ונתקשה הרב בעל מעדני מלך בזה דגם נכסי צ"ב תמחול והאריך לומר דבנדוניא לא חיישינן למחילה דתהיה מוכרחת אח"כ לשלם מדיני דגרמי ודברים דחוקין הן מעצם סוגיא דשמעתין דהתם ודברי הרא"ש בעצמותן אינם סובלים דבריו אף גם כי מבואר בתשובת הרא"ש הובא בטור סימן צ"א ובב"י באריכות באשה שקיבלה סבלונות מאחד ואיבדה אותן ונשאת לאחר דאין אומרים למכור שטר נדונייתה בטובת הנאה ולפרוע לבעל הסבלונות דלגבי בעל ודאי מחלה וכו' עיין שם והדבר מבואר דגם בנכסי צאן ברזל יש לחוש למחילה ועל כרחך צ"ל דהטור והרא"ש מיירו דנכסי צאן ברזל הן בעין כמ"ש הסמ"ע במתק לשונו וא"כ לא חל עליה מחילה ומתנה לא מהני ג"כ דיכולה לטעון נחת רוח עשיתי לבעלי ולכך יכולה למכור נכסי צאן ברזל בטובת הנאה והדבר ברור.

ולמדנו מזה דדעת הרא"ש בדבר שיכולה לטעון נחת רוח עשיתי לבעלי הדבר בטל מעצמו ולא כמו שחשב הכ"מ בדיוק לשון הרמב"ם דצריכה לטעון כן דאל"כ הדרי קושיא לדוכתיה איך תמכור הא כל לגביה בעלה ודאי תתן במתנה ולא תטעון נחת רוח עשיתי לבעלי ואפשר לומר דס"ל להרא"ש דיכולה למכור גוף נכסי צאן ברזל לאחר בטובת הנאה וא"כ אין בידה למחול או ליתן במתנה אח"כ דדוקא מוכר שט"ח דהוא רק מכירה דרבנן כמ"ש הפוסקים נשאר גוף השעבוד לגבי מלוה משא"כ במכר הלזה שגוף שלה מכירה דאורייתא היא ואין בידה אח"כ למחול או ליתן במתנה. אך לפי"ז צ"ל הא דכתב הטור סימן צ' דאשה אינה יכולה למכור בנכסי צ"ב ואם מכרה הבעל מבטלה מיד מודה דיכולה למכור בטובת הנאה שיחול לאחר גירושין ובש"ע סימן צ' סעיף י"ג בהגה משמע דדיעות חלוקות הן ויהיה הפירוש איך שיהיה מ"מ אם הגוף כל כך שלה עד שתחול עליו מכירה דאורייתא א"כ ודאי דלא יפול עליו לשון מחילה לבעלה וא"כ מודה הרא"ש להרמב"ם דמחילה לא מהני אך מה שכתבתי דגם מתנה לא מהני להרא"ש בנכסי צ"ב דמודה הרא"ש דתטעון נחת רוח עשיתי לבעלי אמת דלשון הכ"מ והב"י מורה כן דדעתו להשוות הרמב"ם עם תשובת הרא"ש ז"ל ואלו הרמב"ם ס"ל דבמתנה יכולה לטעון נחת רוח עשיתי לבעלי איברא לפי הטעם שכתב הרא"ש דלכך לא תוכל לטעון נחת רוח עשיתי לבעלי דבשלמא אם הוא מוכר לאחרים אם לא תסכים יאמר עיניך נתת בגירושין אבל במוחלת לו אדרבה אינה נותנת עין בגירושין דהא במחילה תהא קלה בעיניו להוציאה עיי"ש והטעם הזה שייך נמי במתנה לבעלה דמאי שנא מתנה ומאי שנא מחילה בכל גוונא היא אח"כ קלה בעיניו להוציאה ולכן הדבר צ"ע.

כז

הנותן

מתנה לאשתו וכו' וכן המוכרת כתובתה בטובת הנאה אותן הדמים לאשה ואין הבעל אוכל פירותיהן. כתב הרב בית שמואל סימן פ"ה ס"ק ט"ז דאם מכרה כתובתה בטובת הנאה אין הבעל יורשה באותן המעות דאל"כ איך אמרינן בפרק החובל דף פ"ט תזבן לכתובתה בטובת הנאה ותשלם לנחבל הא הבעל יורש לטובת הנאה ההוא ואיך יסכים לתתו לנחבל ועל כרחך צ"ל דאין הבעל יורש לטובת הנאה ההוא עכ"ל ולפי מה שכתב רמ"א בהגה בחו"מ סימן שפ"ח סעיף ב' דלענין מסור וניזק אם אשה מתה והניחה נכסי מלוג גובה הנמסר והניזק ממנו דלענין פסידא שוינהו רבנן לבעל כיורש והביא זאת בשם המרדכי פרק החובל ולפי זה יש לומר דהדמים שמקבלת בעד מכירת כתובתה הם כנכסי מלוג וא"כ שפיר תוכל לשלם מהן לנחבל ואין הבעל יכול לערער מחמת ירושתו דאף אם הדמים הם כאן ומתה הנחבל גובה מ"מ ואין לבעל זכות בו כלל וא"כ איך יכול לערער מחמת ירושתו אבל אם ישנן הדמים בידה ואין כאן ניזק ונחבל יש לומר דהבעל יורש אותן דמים דמי יפקיע ירושת הבעל במקום דליכא בעל חוב המוקדם ואפשר דראיות המרדכי דלגבי ניזק ונחבל שוינהו רבנן לבעל כיורש דס"ל דלגבי ניזק ונחבל שוינהו רבנן לבעל כיורש מהכא דס"ל דלא כבית שמאי דמעות מכירת כתובה הן כשאר נכסי מלוג והבעל יורש אותן דמי יפקיע כח וירושת הבעל וקשיא ליה א"כ האיך תוכל לשלם לנחבל כקושיית הבית שמואל ולזה משני דלגבי נחבל הוי במקום פסידא ושוינהו רבנן לבעל כיורש וא"כ אינו יכול לעכב כהנ"ל.

כט

המוכר

קרקע לאשתו וכו'. עיין במ"מ שמחלק בין מכר להלואה דבהלואה הואיל ולותה לו ולא לקחה בהן קרקע אמרינן אפילו במעות גלוין מסתמא הן משלו ולכך לוה מהאשה ונתגרשה אין לה בהן כלום והלח"מ תמה על זה דא"כ מה פריך במסכת בבא בתרא דף נ"א ע"א על הא דאמרינן המוכר קרקע לאשתו קנתה ולא אמרינן לגלוי זוזי קעביד מהא דקתני ליה מהאשה וכו' והא לשיטת המ"מ הבדל גדול יש ביניהם עיי"ש מה שדחק ולי נראה דלק"מ דבשלמא בנאמנות דידה אי נאמנת לומר דשלה הם או אי אמרינן דשל בעלה הן בזו יש לחלק בין מכירה להלואה כמ"ש המ"מ דאלו שלה הן לא נתנם להלואה כי אם בקניית קרקע אלא ודאי דשלו נתנה לו אבל בזה אי השטר שנתן לאשתו אי אמרינן הואיל ונתן שטר הרי מעשה השטר קיימין או דנימא דעושה כדי להערים ולהוציא שלה מידה בזו להסלקא דעתא דלא אמרינן משויא נפשיה עבד לוה לאיש מלוה פשיטא דאין לחלק בין שטר מכירה לשטר הלואה וא"כ קושיית הגמרא למאן דאמר דבמכר קנתה אף במעות טמונים ואף שיכול לטעון עשיתי לגלוי זוזי להציל פירות שלי דאף דנאמנת במכר שהמעות שלה הא מ"מ הפירות שלי הן וצ"ל דלא עביד בשביל תחבולה זו שטר וקשיא א"כ איך אמרינן לוה וכו' דעושה שטר חוב בשביל תחבולות הוצאות המעות מיד האשה ואי משום ששם מציל כל המעות מידה לדעת המ"מ וכאן במכירה מציל רק הפירות דעל הגוף נאמנת דמאי שנא הא דין פרוטה כדין מאה אם עושה תחבולה בשביל כך עושה נמי בשביל כך והגע עצמך אם לוה עשרה זהובים או דהפירות הן עשרה זהובים וקושיית הגמרא שפיר ומשני דגבי הלואה ודאי יש ראיה דעשה תחבולה דלא שויא נפשיה עבד לוה וכו' ולק"מ.

איברא לולי דברי המ"מ הייתי אומר דדעת הרמב"ם ג"כ בטוען ברי שהמעות שלו הוא וממעשה ידה הן וכדומה נאמן כיון שתפס כדעת הרשב"א ויתר הפוסקים אלא שס"ל דאפילו במעות גלוים כיון דלא נודע מקורן מאין באו לה כשתפס נאמן לומר שלי הן ולא מהני כאן ההבדל בין טמונים לגלוים כיון שאינו נגלה אופן ביאת המעות לידה והוא שתפס מי יוציאן מידו בספק אם הוא טוען ברי שלי הן ולכך ס"ל במוכר קרקע לאשה דמחלקינן בגמרא בין טמונים לאינם טמונים ועל כרחך מיירי דאין כאן מחלוקת בין בעל לאשה בסיבת המעות דאף הוא אינו יודע מאין באו לה המעות וא"כ האשה נאמנת רק הסיכסוך הוא דהוא טוען דאין במכירת השדה ממש והוא אינו רוצה לקיים המקח ועל זה מחלקינן בין מעות טמונים אז המקח בטל ובמעות גלוים המקח קיים אבל בענין גוף המעות בזו לא נחלקו משא"כ בלוה מהאשה שם עיקר מחלוקותם בגוף המעות אם הם שלה בתורת נכסי מלוג א"כ בגירושין הם שלה בהחלט או שלו הם ממעשה ידיה ובזו עיקר מחלוקותן ואמרינן הואיל ותפס הבעל הוא נאמן והשט"ח שעשה אין ראיה דלהוציא את שלו קעביד ומעתה אין חילוק בין מעות טמונים לאינם טמונים דמה בכך דהן גלוים כיון שלא נודע איך ובמה באו ליד האשה והוא תפסן נאמן לומר ששלו הן ובשביל כך עשה שט"ח להוציא את שלו מתחת ידה בתחבולה וקושיית הגמרא דהקשה מהך דלוה מן האשה על הך דהמוכר שדה לאשה אף דלפי מש"כ יש כאן חילוק בנושא דבמכר אין הכחשה בגוף המעות ובהלואה יש הכחשה בגוף המעות מ"מ כבר כתבתי לעיל דהקושיא הוא רק אם אמרינן דעושה שטר בערמה להוציא מעותיו אף אנו נימא במכירה במעות טמונים שעשה בערמה להוציא המעות כדי שיוכל לאכול פירות והדברים שקולים בסברא.

ומעתה הרמב"ם אחז דרכו דרך ישרה להעתיק לשון הגמרא ולא לחדש דבר מה שלא נזכר בגמרא דבמכירה שאין הכחשה ביניהם לפירוש הגמרא גם הוא העתיק כך וחילק בין טמונים לשאינם טמונים ובהלואה דיש חילוק באיכות המעות ומאין באו לידה העתיק סתם דבעל נאמן ולא חילק בין טמונים לאינם טמונים וכי מאין יהיה שם הבדל בכך כמ"ש לעיל ותפס הרמב"ם בכל מקום דברי הגמרא בלי שנות ואולם פה אם גם במוכר שדה לאשתו והבעל טוען ברי שהמעות שלו הוא אף דגם כאן הוא נאמן אין זה מענין מכוון בגמרא במאמר ההוא במה שחלקו בין טמונים לאינם טמונים ולכך גם הרמב"ם ז"ל לא דיבר בו וסמך עצמו על הכלל הנאמר בהלואה דלענין כפירה והכחשה אין הבדל בין מכירה להלואה וגם בלאו הכי כיון דהבעל תופס כלל הוא בדין התורה הממע"ה ועיקר דקמ"ל דאין נתינת השטר ראיה ואידך הדין זיל גמור משארי הדינין בדיני ממונות וזה נראה לענ"ד ברור ונכון בדברי רבינו הרמב"ם ואין צריך לחילוקים רבים ודחוקי לשונות כמ"ש המ"מ ולפי מ"ש הדבר מבואר בעצמו אלא שבטלה דעתי נגד דברי המ"מ וצ"ע.

וזהו נראה דהיה דעת ר"י דס"ל דאף במעות שאינם טמונים אם תקף הבעל אין מוציאין מידו והיינו כוונתו אם הבעל טוען ברי דלולא זאת תפיסה מספק לא מהני וקושיית רבינו שמשון שהביא הרא"ש דא"כ אף במעות גלוים לא תקנה דיאמר לגלויי זוזי הוא דבעי לק"מ דהגמרא לא מיירי מהך נדון דטוען ברי רק מיירי בטוען שמא ולכך יש חילוק בין טמונים לאינם טמונים כמ"ש לעיל ברמב"ם והא לא קשה דלוקמי הא והא במעות גלוים וחדא בטוען שמא וחדא בטוען ברי הא לא קשיא דסתמא קתני ודחיקיה ליה לאוקמי דמיירי בטוען טענת ברי ועוד דניחא ליה לאוקמי מילתא דרבא כמו מילתא דרב יהודה דמחלק להדיא בין טמונים לאינם טמונים ודברי הרמב"ם עם דברי הר"י עולים כאחד.

שם במגיד משנה אבל מדעת הרשב"א וקצת מפרשים נראה שהם משוים אותם לגמרי וכו' ובאמת לא לכל מילי משוה אותן הרשב"א דהרי לפי מ"ש המ"מ בפרק ב' מהלכות מלוה ולוה בסופו דעת הרשב"א בלוה מהאשה מעות שאינם טמונים הוה כהודה שניתן לה מעות מאחר על מנת שאין לבעלה רשות בהן כלל ואינו אוכל פירות וכמ"ש הבית שמואל ג"כ בשמו סימן פ"ו ס"ק י"א עיי"ש ואלו במכר במעות גלוים קי"ל דקנתה והבעל אוכל פירות ועל כרחך צריך לומר ולחלק דבהלואה אלו היה רוצה לאכול הפירות לא הוי נחית לשויא נפשיה עבד לוה לאיש מלוה משא"כ במכר שמכר שדהו בהחלט כדי שיאכל הפירות ממנו ולפי זה גם בזה יש לחלק בטוען במעות גלוים ברי שלי הן אפשר דבמכר נאמן ואף דקי"ל דבהלואה לשיטת הרשב"א אינו נאמן התם שאני דלא קעביד נפשיה עבד לוה וכו' אבל במכר לא ידעתי למה לא יוכל לטעון כן כמ"ש לעיל בשיטת הרמב"ם עשיתי לתפוס את שלה לידי ולטעון ברי אמנם בדברי רמ"א בהגה סימן פ"ה סעיף ט' לא משמע כן דמשמע דוקא במעות טמונים מהני טענת ברי שלו וצ"ל דלכך נאמן הבעל בטענת ברי שלו אף דהמעות בחזקתה כיון דיש בידה שטר על הדמים אפ"ה משום דאיתרע הואיל וטמנה המעות וש"מ גנוב הוא אתה נאמן אבל במעות גלוים דלא איתרע הרי הוא בחזקתה לכל דבר ואין נאמן בטענת ברי שלו.

אמנם בגוף הדין לא ידעתי מנא ליה להרשב"א דין זה דכל עצמו לחלק בלוה מהאשה בין מעות טמונים לשאינם טמונים לא נזכר בגמרא רק למדין אותו ממה שנזכר החילוק במכר לאשה וכו' וא"כ הבו דלא לוסיף עלה ולומר דבלוה במעות טמונים יפסיד הפירות מה שלא מפסיד במכר ומנא ליה לרשב"א דין זה וצריך לומר דס"ל כיון דקתני לוה מהאשה ועבד ובאשה על כרחך מיירי במעות טמונים דדמי למכר שדהו דבאינם טמונים לא יכול לומר לגלוי זוזי וא"כ על כרחך גם בעבד מיירי דוקא במעות טמונים דאי בעבד איירי אף באינם טמונים לא הוי ליה למיתני תרווייהו בחדא בבא אלא ודאי דאף דינו דעבד מיירי דוקא במעות טמונים.

וקשה בעבד אף באינם טמונים למה יחזור לו דאף דנתנו לו במתנה מ"מ מה שקנה עבד קנה רבו ועל כרחך צריך לומר דהואיל ולוה ממנו הודה דנתנו לו מתנה על מנת שאין לרבו רשות בו א"כ לפי זה באשה ג"כ הדין כן הואיל ולוה אמרינן דהודה דנתנו לה מתנה על מנת שאין לבעלה רשות בו וזהו דוחק דלא דמיא דאנן אמרינן הואיל ולוה הודה שיש מקום להלואה זו ואין המעות שייך לו ולכך בעבד דלא סגי שיהיה ידו מסולקת רק בנתנו לו אחרים על מנת שאין לרבו רשות בו אמרינן דהודה על דרך הזה משא"כ באשה דיש מציאות להלואה בניתן לה מתנה בסתם מהיכי תיתי לומר הואיל ולוה הודה שניתן לה מתנה על מנת שאין לבעלה רשות בו בפירות ומאין נאמר זה ונפקיע זכות הבעל וצריך לומר דלישנא דהוי כאלו הודה הוא לאו דוקא רק דהרשב"א לטעמיה דס"ל כמ"ש המ"מ בשמו בהלכה שאחרי זה דאם המעות בידה ואמרה שניתן לה על מנת שאין לבעלה רשות בו נאמנת וא"כ בלוה מהאשה המעות בחזקתה דשטרא בידה והשטר מעליא הוא דבהלואה לא מצי למימר לגלוי זוזי במעות שאינם טמונים וא"כ הוי כאלו היא מוחזקת בו ואם היא מוחזקת נאמנת לומר ניתן לי על מנת שאין לבעלי רשות בו ולכך אינו אוכל פירות והיינו בטוענת כך אבל סתמא לא אך לישנא דמ"מ בפרק ב' מהלכות מלוה ולוה לא משמע כן.

ל

הרי

שנמצאו מעות או מטלטלין ביד האשה וכו' ואם אמרה על מנת כן נתנו לי שאין לבעלי רשות בהן אלא אעשה בהן כל מה שארצה עליה להביא ראיה וכו'. עיין במ"מ שכתב ויש חולקין בזה ואומרים שהיא נאמנת וכן דעת הרשב"א ז"ל ולא הזכיר המ"מ איך מתורץ לדעתם קושיית הרמב"ן דלמה לא יתנו לפלוני כשהיא מצוה בעת מיתה והרא"ש כתב אם מתה יחזיר לבעלה דאף אם נתן לה על מנת שאין לבעלה רשות בהן הרי הבעל יורשה עכ"ל וצריך לומר דאף דחיישינן דנתן לה על מנת שאין לבעלה רשות בו היינו שלא יהנה מפירות המתנה אבל לחוש דנתן לה ע"מ שאין בו רשות הבעל כלל אפילו ליורשה כולי האי לא חיישינן. ומעתה קושיית הרמב"ן מיושב דהיא שאמרה בשעת מיתה ליתן לפלוני להפקיע ירושת הבעל בזה אינה נאמנת וא"כ לא הוי ליה לרמ"א בסימן פ"ה סעיף י"ב לסתום הך דעה והוי ליה לפרש דנאמנת להפקיע הפירות אבל לא להפקיע הירושה כמ"ש לעיל ולכן נראה דס"ל לרמ"א הך חילוק לדוחק דממה נפשך אם אתה מאמינה שניתן לה ע"מ שלא יהנה הבעל מפירות אף אתה תאמין לה שניתן לה ע"מ שאין הבעל ירשנה ולכן ס"ל לחלק דכי אמרינן דנאמנת היינו באינם טמונים אבל בטמונים איתרע חזקתה כי אלו האמת אתה מה לה להסתיר עסקיה ולכך אינה נאמנת וברייתא דב"ב דף נ"א דבנתנה פקדון ביד אחר דאם מתה יחזיר לבעל מיירי במעות טמונים שהפקידה מעות ביד אחר בלי ידיעת הבעל ולכך אינה נאמנת לומר שניתן לה במתנה ע"מ שתעשה בו כרצונה. ובזה לא קשה מה שתמהו האחרונים על רמ"א דהביא שם סעיף י"ב דעת הרשב"א החולק על הרמב"ם והרמב"ן וס"ל דנאמנת לומר ניתן לי ע"מ שאין לבעלי רשות בו וכתב דוקא במעות שאינם טמונים נאמנת ותמהו האחרונים דבדברי הרשב"א לא נזכר הבדל בין טמונים לאינם טמונים ולעולם נאמנת לדעתו ולפי מ"ש לק"מ כי לתרץ קושיית הרמב"ן על כרחך צריך לומר דיש חילוק בין טמונים לאינם טמונים וכמ"ש.

אך לפי זה בסימן פ"ו סעיף א' כשכתב המחבר כשאמרה של פלוני הוא ומתה דאינו מועיל כשאינה נאמנת לו הוי ליה לרמ"א להגיה דדוקא במעות טמונים אבל באינם טמונים נאמנת במגו לדעת הרשב"א ואפשר דבשלמא לעיל שהאשה מוחזקת הביא דעת הרשב"א כדי דיכולה האשה לומר קים לי כדעת הרשב"א משא"כ הך דסימן פ"ו דהבעל מוחזק נגד אותו פלוני שאמרה שהוא שלו וא"כ ודאי דאין לחוש לדברי הרשב"א נגד הרמב"ם והרמב"ן במקום שהבעל מוחזק ובפרט שהרשב"א גופיה נסתפק בתשובה כמ"ש הב"י עיי"ש.

ולדעת הרשב"א תקשה הא דאמרינן בגמרא במעות שאינם טמונים קנתה והבעל אוכל פירות ולא מצית האשה לומר ולטעון המעות ניתן לי במתנה על מנת שאין לבעלי רשות בהן ומ"ש הבית שמואל סימן פ"ה ס"ק כ"ז דבגמרא מיירי דלא טענה כן הוא דוחק דסתמא נאמר בגמרא וגם מה שכתב דלכך נאמנת לומר כהנ"ל במגו דאמרה של פלוני הם וזה לא שייך בשדה שקנתה והמכירה על שמה גם זה לא נראה לענ"ד שיהיה טעם הנאמנות משום מגו דהא כל מה שהוא ברשות אדם הרי הוא בחזקת שהוא שלו ואיך תהיה נאמנת במגו דשל פלוני הוא והוי מגו במקום חזקה ועיין בחו"מ סימן ס"ב והדבר מבואר כמ"ש. לכן נראה לי בדעת הרשב"א דהא דאשה נאמנת היינו כל זמן שהמעות ברשותה אבל זאת שנתנה המעות לבעל בקנין קרקע כיון שהגיע המעות ליד בעל פקע נאמנות שלה כיון דהוא מוחזק במעות רק הואיל וכתב לה שטר והמעות גלוין אמרינן מסתמא נתן לה המעות במתנה או בקרקע וכתבו בלשון מכר כדי שלא יפסיד הפירות כדאמרינן בגמרא במתנה ביקש ליתנם וכו' ולכך לעולם אוכל פירות ולכך הוצרך הרשב"א לכתוב כפי מ"ש המ"מ בשמו בפרק ב' מהלכות מלוה ולוה דבלוה מן האשה וכו' הודה הבעל דניתן לה בעל מנת וכו' כמ"ש לעיל דהו"א אף דהיא טוענת ונאמנת מ"מ כיון שכבר בא המעות ליד בעל פקע נאמנות שלה ולזה קאמר הרשב"א דבלוה מהאשה לא אמרינן כן והוי כאלו לא בא לידו כלל.

לא

אמרה

לו אתה נתתו לי במתנה נשבעת שבועת היסת שנתן לה הבעל ואינו אוכל פירותיהן. עיין במ"מ שכתב הטעם דנאמנת משום דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה דומיא דאומרת גרשתני ולדבריו מתורץ קושיית בעל התרומות שער ו' דהקשה על הרמב"ם דתהא נאמנת לומר במתנה ניתן לי מאחר על מנת שאין לבעלי רשות בו במגו דאמרה אתה נתתו לי במתנה ולפי טעם המ"מ ניחא דהא העיקר נאמנות שאנו מאמינין אותה לגבי בעלה הוא משום דאינה מעיזה וא"כ איך נאמין אותה במגו היכא שעתה בטענתה שאחר נתן לה על מנת וכו' איננה מעיזה במגו דמעיזה בפני בעלה ואע"פ דבעלמא אמרינן לענין ממון מגו דהעזה הכא שאני כיון דכל עצמותו שאנו מאמינין לאשה הוא דאינה מעיזה ואיך נאמין אותה במגו ודברי הש"ך בחו"מ סימן ס"ב ס"ק ו' אינם ברורים בזה כמ"ש הבית שמואל ג"כ סימן פ"ה ס"ק ל' עיי"ש. אך נראה דבעל התרומות דהקשה קושיא זאת לא ס"ל כטעם המ"מ דלא מצינו סברא זו נזכרת בש"ס ואם אמרינן כן בענין גירושין דאין אשה מעיזה איך נילף מיניה לענין מתנה ובפרט לפי דעת הפוסקים אף בטוענת גרשתני ותובעת כתובתה אינה נאמנת דחוששין דמעיזה בשביל ממון וכ"ש באומרת נתתו לי במתנה גרידא רק ס"ל דכיון דנתנו חכמים לאשה נאמנות לומר ניתן לי במתנה מאחרים אף באומרת שבעלה נתן לה במתנה נאמנת דמאי שנא רק באומרת שאחרים נתנו לה על מנת שאין לבעלה רשות בו בזו לא תקנו חכמים להאמין לה ודי שאנו מאמינים לה שנתנו אחרים לה מתנה ובפרט דלא שכיח שיתנו לה אחרים מתנה באופן הזה להפקיע כח בעלה מפירות ולעשות איבה וקטטה בין אשה לבעלה כמ"ש המפרשים משא"כ באומרת אתה נתתו לי ודאי דבזה נאמנת וכיון דאנו מאמינים אותה הרי הדבר ממילא דפקע הפירות מבעל ואין צריכין לתוספות אמירה דילה כלל רק הדבר הוא מעצמו כן ופשיטא דנאמנת זהו הטעם של בעל התרומות ולכך הקשה שפיר דתהיה נאמנת במגו.

לב

אין

מקבלין פקדונות וכו' קיבל מהאשה יחזיר לאשה וכו'. אע"פ שאינה נאמנת לומר כי ניתן לה במתנה על מנת שאין לבעלה רשות בו מ"מ יחזיר לאשה כיון שקיבל מהאשה ואם נושאת ונותנת תוך הבית דקי"ל הכל לבעל ואין האשה נאמנת לומר שלה הוא כמ"ש התוס' והרא"ש אי יחזיר לבעל או לאשה בזו נחלקו הריב"ש והחלקת מחוקק והבית שמואל ז"ל דדעת הריב"ש בסימן נ' דיחזיר לאשה כמו דמחזיר בשאינה נושאת בתוך הבית אף דהפירות לבעל והח"מ והב"ש סימן פ"ו ס"ק ז' חולקים דלא דמי דבשלמא בנדון הרמב"ם הגוף לאשה אף דהפירות לבעל מ"מ כיון דהגוף שלה יכול להחזיר לה משא"כ בנושאת ונותנת בתוך הבית דהגוף של בעלה הוא איך יחזיר לאשה מה שאינו שלה ובאמת לישנא דתוס' והרא"ש דכתבו בנושאת ונותנת בתוך הבית דאינה נאמנת לומר שלה הוא משמע דלא יחזיר לאשה כיון דאינה נאמנת לומר שלה הוא. ובהכי ניחא הא דאינה נאמנת לומר בנושאת ונותנת בתוך הבית בפקדון ניתן לי אף דאי בעי שקלית ויהבית ליה למי שאמרה שהפקיד אצלה ממונו דודאי בנושאת בתוך הבית שייך ג"כ ומהני מגו כמ"ש בתשובת הרא"ש כלל ס"ח והובא בשו"ע חו"מ סימן נ"ו סעיף ז' וכמ"ש הסמ"ע בחו"מ סימן ס"ב סעיף ב' עיי"ש. (ודברי הש"ך שם ס"ק ו' לומר דלא מהני מגו דהוי מגו במקום חזקה משום דחזקה אלימתא הוא כל מה שהוא ביד אשה הרי הוא בחזקת בעלה לאכול פירות רק הא דנאמנת לומר שבעלה נתן לה במתנה דנאמנת במגו דהחזרתי אינו נגד החזקה עיי"ש ודבריו דחוקים וסותרים דברי בעל התרומות במה שהקשה על הרמב"ם דתהא נאמנת לומר אחרים נתנו לי במגו דאתה נתת לי במתנה ולדברי הש"ך הא איכא מגו במקום חזקה כמ"ש הש"ך באמת סברא זו לתרץ קושיית בעל התרומות אלא ודאי דס"ל לבעל התרומות דלא אלים חזקה זו עד שלא יהיה מועיל נגד חזקה זו מגו להחזיק וכן כתב הרמ"א בהגה באהע"ז סימן פ"ה סעיף י"ב דאף דהיא נושאת ונותנת בתוך הבית אם יש לה מגו דחזרה נאמנת ואף דהוי מגו במקום חזקה. וגם בזה שהחליט הש"ך דהך חזקה כל מה שהוא ביד אשה בחזקת בעלה לאכול פירות באומרת בעלה נתן לה במתנה אינו סותר לחזקה לא נראה לי דכיון דהחזקה היא כל מה שביד אשה בחזקת בעלה הוא וא"כ איך נאמר דשלה היא במתנה משל בעלה שבזה אתה מוציא אותו מחזקה דהחזקה הוא דשל בעלה הוא ואתה אומר דשלה הוא וסוף סוף קמבטלת לחזקה ומה לי אם קבלה מאחר או משל בעל עכ"פ עכשיו אתה מוציא הדבר מחזקת בעל לחזקת אשה ודבר זה הוא נגד החזקה וזה ברור). אולם לדעת החלקת מחוקק לק"מ דמה מגו איכא דהא הנפקד לא יהיב אותו לאשה רק לבעל וא"כ אין כאן מגו דשקלית ויהבית לפלוני דאינו בידה לשקול ולמיהב דהנפקד לא יתן אותו בידה בלי רצון והסכמת הבעל וכן מראין משמעות התוס' והרא"ש להדיא הטעם דלכך אינה נאמנת לומר של אחר הוא הואיל ואינה נאמנת לעצמו.

ובהכי ניחא הא דסתם הרמ"א בריש סי' פ"ו כדעת המחבר אף דס"ל כשיטת הרמב"ם דבאינה נושאת ונותנת בתוך הבית וקיבל פקדון מאשה והיא אומרת של פלוני הם נאמנת דהא בידה לתת לו דהא לא יחזיר לאשה תנן אף לשיטת הרמב"ם ובנושאת ונותנת בתוך הבית פסק דאינה נאמנת לומר של פלוני הוא היינו משום דלא יחזיר לאשה בלי רצון בעלה וא"כ ליכא כאן מגו כלל. אמנם לשיטת הריב"ש והרמ"א העתיק שם דעתו בסתמא בלי חולק דאף בנושאת ונותנת יחזיר לאשה קשה להבין שיטת התוס' והרא"ש והשו"ע דלמה לא תהא נאמנת לומר של פלוני הם במגו דנטלתו ויהבית להאי גברא ואם נאמר מה בכך דתקבלם מיד נפקד ותמסרם ליד פלוני מ"מ אח"כ יבוא הבעל ויוציא מידו דכשלא כדין נטלו מיד האשה דהכל בחזקת בעלה והנפקד יעיד דמסרן ליד האשה משא"כ באינה נושאת ונותנת בתוך הבית אין ביד הבעל להוציא מיד הנפקד דהיא תאמר אחרים נתנו לי במתנה על מנת שאין לבעלי רשות בו דא"כ קשה קושיית הבית שמואל סימן פ"ו ס"ק ג' על השו"ע ורמ"א דלשיטת הרמב"ם דאינה נאמנת לומר כך א"כ לעולם לא תהיה נאמנת לומר של פלוני הן והש"ע סתם דאף לדעת הרמב"ם נאמנת ובאמת לישנא דברייתא משמע כן דקתני אם אמרה בשעת מיתתה של פלוני הם אם אינה נאמנת לנפקד יתן ליורשים משמע דוקא אז שאין בידה לקבלן מנפקד וליתנן לפלוני אבל בחייה נאמנת (וגם לפי מ"ש לעיל להרא"ש דמודה דאינה נאמנת לומר דניתן לה במתנה על מנת שאין הבעל יורשה וא"כ איך תוכל ליטלן ולתתן ליד אחר הא הבעל יערער בשביל ירושתו וחזר הדין באינה נושאת ונותנת כמו בנושאת ונותנת דמאי שנא).

וצ"ל דאם קבלתן מנפקד ונתנתם לפלוני אין הבעל יוכל לתבוע לפלוני דכל זמן שהוא ביד האשה הוא בחזקת הבעל ואינה נאמנת לומר ניתן לי על מנת שאין לבעלי רשות בו דידו עדיף מידה והוי כאילו הבעל מוחזק ועליה להביא ראיה כדין הממע"ה וכמ"ש הרמב"ן בחידושיו לב"ב עיי"ש משא"כ אם היא נתנתם ביד אחר בהחלט הוי הבעל מוציא ופלוני שהמעות בידו הוא המוחזק ונאמן בכל דבר נגד הבעל וכן כתב הרמב"ן בשם הר"י מגא"ש רבו של הרמב"ם ז"ל דאם נטלתן בחייה והחזירם לפלוני אין ביד הבעל לערער כיון שהם בידו עכ"ל משא"כ כשנושאת ונותנת בתוך הבית שכל מה שבידה הוא כשל בעלה לגמרי א"כ אף דתתנם לאחר יבוא הבעל ויוציא מתחת ידו דאם אין אתה אומר כן כל אשה הנושאת ונותנת בתוך הבית תבריח הכל משל בעלה ותתן לאחר במתנה אלא ודאי דהבעל מוציא מידם בחזקת היד וא"כ ליכא כאן מגו ודברי השו"ע והגה ברורים.

ובגוף הדין מה שפקפקו בו האחרונים על הריב"ש אי יחזיר לאשה בנושאת ונותנת בתוך הבית וחלקו דבאינה נושאת ונותנת אף שהפירות של הבעל מ"מ הגוף שלה ולכך יחזיר יש קצת לדחות דבריהם דהא בעבד תנן נמי יחזיר לעבד ובעבד אף שנתן לו אחר במתנה מ"מ מה שקנה עבד קנה רבו לגוף ולפירות ועל כרחך צ"ל הטעם כמ"ש הריב"ש דלמקום שנטל יחזיר וליכא למימר כמ"ש הרא"ש דלכך יחזיר לעבד שמא הופקד אצלו או ניתן לו במתנה על מנת שאין לרבו רשות בו דהא לשיטת הרמב"ם אמרינן דלא חיישינן דניתן לאשה על מנת שאין לבעלה רשות בו והוא הדין לעבד וזה ודאי דלא אמרינן דלכך יחזיר לעבד מטעם זה לחוד שמא הופקד אצלו דהא על זה אנו דנין דכל ענין נאמנות שלה לומר של פלוני הן בפקדון אצלי הוא מטעם מגו כמ"ש התוס' והרא"ש מגו דשקלית ליה ויהבית לידו דבלא"ה אינה נאמנת דכל מה שהוא ביד אדם הוא בחזקת שהוא שלו ואי אמרינן דלא יחזיר לעבד אין כאן מגו דליכא בידו למשקל ולתתו לפלוני. (ודוחק לומר דודאי אנן אמרינן הואיל ונמצאו המעות בידיהם אמרינן מסתמא נעשה איזה דבר שהמעות שלהם ובאשה שיש לה יד אמרינן שנתן לה אחר במתנה ובזו די ולא אמרינן שנתן לה אחר על מנת שאין לבעלה רשות בו כי אין זה מהצורך לומר כן למה שנמצאו המעות בידה משא"כ בעבד דאף אם נימא כן לא יספיק להחזיק המעות בידו דמה שקנה עבד קנה רבו לכך אמרינן דנתן לו על מנת שיצא בו לחירות דאנן אמרינן לעולם דבר שיסכים עם המעשה שראינו שהמעות בידו ומידו הופקדו אצל אחרים וכל זה דוחק). ולכן ס"ל להריב"ש דלכך יחזיר דדלמא תביא ראיה דניתן לה במתנה או שהופקד אצלה וכו' וזה הדין שייך נמי בנושאת ונותנת בתוך הבית דשמא תביא ראיה לדבריה ולכך יחזיר.

ובהכי ניחא דברי הרא"ש דכתב דלכך יחזיר לעבד דלמא ניתן לו על מנת שיהיה יוצא בו לחירות ואח"כ פסק אם נשתחרר העבד ומת יחזיר לרבו דמה שקנה עבד קנה רבו וקשה דנטעון ליורשיו מה שהוא מצי למטעון דניתן לו על מנת שיצא בו לחירות ואין יד האדון שולט בו ועל כרחך צ"ל דהא דכתב הרא"ש דנאמן לומר דניתן לו על מנת שיצא בו לחירות כוונתו רק נגד הנפקד כיון שנטלו ממנו נאמן לומר באופן זה ניתן לו ואין על הנפקד חיוב לחקור אם אמת הדבר או לא רק הוא יחזיר פקדונו אמנם לגבי האדון והבעל לא מהני אמירה שלהן רק בראיה ברורה ואם מת העבד ולא הביא ראיה הרי הוא בחזקת האדון בכל אופן ולכך יחזיר לרבו רק הנפקד יחזיר לעבד כשהוא חי אולי ימצא ראיה כמה שכתבתי לעיל ודברי הריב"ש ברורים וכן משמע בנמוק"י כמ"ש.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.