מגיד משנה/אישות/כא

מגיד משנה ‏ אישות כא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

מציאת האשה וכו'. ראש פרק מציאת האשה (כתובות דף ס"ה) משנה כלשון רבינו:

ומה היא עושה לו וכו'. במשנה פרק אע"פ (כתובות דף נ"ט:) אלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה וכו'. ובירושלמי אמרו תני שבעה גופי מלאכות מנו [חכמים] והשאר לא הוצרכו חכמים למנותן ומן התוספתא נראה שהכל כמנהג המדינה וכמו שכתב רבינו:

ואם לא היה דרך וכו'. בתוספתא מקום שלא נהגו לעשות אחת מכל אלו אין יכול לכופה ומפרש רבינו אינו כופה אלא לעשות בצמר אבל ודאי בצמר כופה אותה שהרי אפילו הכניסה לו מאה שפחות כופה לעשות בצמר כמו שיתבאר בסמוך ופשוט הוא. ולא ביאר רבינו כמה הוא שיעור מה שהיא טווה בצמר בכל שבוע ובמשנה (דף ס"ד:) אמרו כמה היא עושה לו משקל חמשה סלעים שתי ביהודה שהן עשרה בגליל וכו' ופירש"י ז"ל שמשקל יהודה כפלים בשל גליל נמצא שהכל שיעור אחד ואולי שרבינו סובר שאין קצבה זו בכל המקומות אלא הכל לפי המנהג.

ומה שכתב רבינו שהפשתן מזיק את הפה וכו'. מבואר שם בגמרא:

ב

דחקה עצמה וכו'. בפרק מציאת האשה (כתובות דף ס"ו) נחלקו רבי עקיבא ותנא קמא בהעדפה ע"י הדחק ופסקו בהלכות בשם רבינו האיי גאון ז"ל כתנא קמא דאמר שהוא לבעל. עוד שם בגמרא בעי רב פפא עשתה לו שתים בבת אחת מהו בעי רבינא שלש וארבע מהו תיקו ולא נזכרו בעיות אלו בהלכות ולא כתבן ג"כ רבינו ואפשר שהם סוברים דאתיין אליבא דרבי עקיבא ואין הלכה כמותו:

היה לו וכו'. במשנה פרק אף על פי (כתובות דף נ"ט:) רבי אליעזר אומר אפילו הכניסה לו מאה שפחות כופה לעשות בצמר שהבטלה מביאה לידי זמה ובגמרא הלכה כרבי אליעזר:

ג

המדיר את אשתו וכו'. במשנה רבן שמעון בן גמליאל אומר אף המדיר את אשתו מלעשות מלאכה יוציא ויתן כתובה שהבטלה מביאה לידי שעמום וכבר כתבתי למעלה שהלכה כרבי אליעזר שאמר שהבטלה מביאה לידי זמה לכך הזכיר רבינו טעמו של רבי אליעזר ולא נזכר בגמרא כמה יהיה זמן ההדרה:

וכן כל אשה רוחצת לבעלה פניו וכו'. בגמרא (דף ס"א) א"ר יצחק בר חנניא א"ר הונא אע"פ שאמרו [הכניסה לו ד' שפחות] יושבת בקתדרא אבל מוזגת לו את הכוס ומצעת לו את המטה ומרחצת לו פניו ידיו ורגליו והוא מפרשה כך אע"פ שמן הדין היה ראוי שתשב בקתדרא כמו ששנינו במשנתנו אבל מוזגת וכו'.

ומה שכתב רבינו ועומדת ומשמשת בפני בעלה וכו'. פשוט הוא וכל שכן הוא מהצעת המטה ומפורש בירושלמי שאפילו הכניסה לו מאה שפחות חייבת לו בדברים אלו:

אבל אינה עומדת ומשמשת בפני אביו או וכו'. ברייתא שם (דף ס"א:) אינו כופה לא לעמוד לפני אביו ולא לפני בנו:

ד

ומלאכות אלו וכו'. כבר נתבאר זה:

ה

יש מלאכות אחרות שהאשה עושה לבעלה בזמן שהן עניים ואלו הן אופה וכו'. תקנת עזרא היא בבבא קמא פרק מרובה (בבא קמא דף פ"ב) כלשונה. ודין המלאכות מפורש במשנה בפרק אע״פ (כתובות דף נ"ט:) טוחנת ואופה מכבסת ומבשלת ומניקה את בנה ומצעת לו את המטה. ולא הזכיר רבינו בכאן הצעת המטה לפי שכבר הזכיר למעלה שכל אשה חייבת בה ולא חלק בהצעת המטה בין עניים לעשירים אבל י״א שבזמן שהן עניים מצעת כל מטות בני הבית וכשהן עשירים אינה מצעת אלא מטתו בלבד וגורסין במשנה ומצעת את המטה ובגמרא בההיא דרב הונא שהזכרתי למעלה גורסים ומצעת לו.

ומ"ש ונותנת תבן לפני בהמתו אבל לא לפני בקרו. הוא בברייתא כלשון רבינו וכ"ה גירסת ההלכות ומפרשה רבינו בעניים דוקא. וי"א לפני בקרו אבל לא לפני בהמתו:

כיצד מטחנת וכו'. בגמרא אמרו על משנתנו טוחנת סלקא דעתך בתמיה ותירצו אימא מטחנת ואב"א ברחיא דידא:

ו

במה דברים אמורים בעניים אבל אם הכניסה וכו'. במשנה הכניסה לו שפחה אחת לא טוחנת ולא אופה ולא מכבסת ובגמרא לא הכניסה לו ממש אלא כיון שראויה להכניס אף על פי שלא הכניסה תנא אחד שהכניסה לו [משלה] ואחד שמצאה לו משלו ופירש"י ז"ל שהכניסה נדוניא רבה שיש כדאי למביאה נדוניא זו לקנות ממקצתה שפחות להכניס לשמשה וזהו דעת רבינו. וי"מ ראויה להכניס שדרך בנות משפחתה בכך ואינה יורדת וי"מ שדרך בנות משפחתו [בכך] לפי שעולה עמו ובירושלמי א"ר שמואל לא סוף דבר שהכניסה אלא אפילו היא ראויה להכניס כהדא דתני אשתו עולה עמו אבל לא יורדת עמו:

הכניסה לו שתי שפחות וכו'. במשנה (שם נ"ט) שתים אין מבשלת ואינה מניקה את בנה:

ז

נמצאו כל המלאכות וכו'. כבר נתבאר זה וכבר כתבתי שרבינו הוציא מ"ש ועומדת לשמש לפניו מק"ו מהצעת המטה:

ח

כל מלאכות וכו'. שם (דף ס"א) א"ר יצחק בר חנניא אמר רב הונא כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה נדה עושה לבעלה חוץ ממזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו והצעת המטה אמר רבא לא אמרן אלא בפניו אבל שלא בפניו לית לן בה ומזיגת הכוס שמואל מחלפא ליה דביתהו בידא דשמאלא אביי מנחא לה אפומא דכובא רבא אבי סדיא רב פפא אשרשיפא. ודע שממה שכתב רבינו ואינה נותנת אותו בידו כדרכה תמיד נראה ששאר הדברים יכולה היא להושיט מידה לידו וכן דעת קצת מפרשים ויש מחמירין בכל דבר. ודע שימי נדותה וימי לבונה שוין בזה כמו שנתבאר פרק י"א מהלכות איסורי ביאה וכן עיקר:

והרחצת פניו ידיו ורגליו. פירוש אפילו הוא רוחץ והיא מוצקת שאינה נוגעת כלל בגופו שאם בנוגעת אפילו בלא הרחצה כלל אסור כמבואר פרק י"א מאיסורי ביאה:

ט

האשה ששברה כלים וכו'. בהשגות אמר אברהם לא מן השם הוא זה וכו'. והרשב"א כתב בפרק השואל שדעתו נוטה לדעת רבינו ושכן גרסינן בירושלמי בפרק הכותב האשה ששברה כלים בתוך הבית פטורה שאם לא כן אין לך שלום הבית עד כאן. וזה מבואר כדברי רבינו וכן עיקר עכ"ל הרשב"א ז"ל. וטעם הר"א ז"ל אינו לפי שהאשה היא שכורה עם הבעל בכל שעה אבל הוא אינו שכור עמה אלא בשעה שמתעסק בצרכיה:

י

כל אשה שתמנע וכו'. בפרק אף על פי העלו בהלכות שאין דין מורדת ממלאכה. וכתב הרשב"א ז"ל אלא כופה בשוט או שאינו זנה או בית דין מוכרין לו מכתובתה בטובת הנאה כדי שישכור עליה עבד או שפחה לשמשו עכ"ל. והרמב"ן ז"ל כתב שכופה אותה בשוט וכן דעת רבינו ועיקר. ומקצת הראשונים כתבו שמשמתין אותה ובהשגות אמר אברהם מעולם לא שמעתי וכו'.

טען הוא שאינה עושה והיא אומרת שאינה נמנעת מלעשות וכו'. דברי רבינו פשוטים הם:

יא

האשה כל זמן שהיא מניקה את בנה פוחתין לה ממעשה ידיה וכו'. במשנה שם (דף ס"ד:) אם היתה מניקה פוחתין לה ממעשה ידיה ומוסיפין על מזונותיה ובגמ' (דף ס"ה:) א"ר יהושע בן לוי מוסיפין לה יין מפני שהיין יפה לחלב:

פסקו לה וכו'. שם (דף ס':) פסקו לה קמעא אוכלת הרבה מהיכא אמר רב ששת משלה ומפרש רבינו זה אפילו באשה המניקה את בנה ואף על פי שתחלת הברייתא הוא הרי שנתנו לה בן להניק הרי זו לא תניק עמו לא בנה ולא בן חבירתה ומשמעה באשה המניקה בשכר בן חבירתה. ובהשגות א"א דברים שאינן כתב וכו'. ואף רש"י ז"ל כן פירש פסקו לה מזונות מועטין אוכלת משלה כדי שיהיה לה חלב ולא תמיתנו עכ"ל. ותמהני במה שכתב רבינו או תאכל מאכל רע שהרי שנינו שם ולא תאכל עמו דברים הרעים לחלב. ויש לומר שהוא בשאינה מצטערת על אותן דברים אבל במצטערת עליהן ודאי צערה קודם שחייה קודמין:

יב

ילדה תאומים וכו'. ירוש' הביאוהו בהל' מניקה את בנה א"ר חגי לא אמרו אלא בנה הא תאומים לא ע"כ:

הרי שרצתה וכו'. בירוש' ולמה אמרו בנה שלא תניק בנה של חבירתה כהדא דתני אין האיש כופה את אשתו להניק בנו של חבירו ולא האשה כופה את בעלה שתניק בנה של חבירתה ע"כ:

יג

נדרה שלא וכו'. שם (דף נ"ט:) תניא נדרה שלא להניק את בנה וכו' ב"ה אומרים כופה ומניקתו ופירש"י ז"ל דמשעבדא ליה ולא חל הנדר. וזמן הכ"ד חדש מסקנא דגמרא שם (דף ס'):

היא אומרת אני אניק וכו'. שם היא אומרת להניק והוא אומר שלא להניק שומעין לה צערא דידה הוא:

יד

היתה ענייה וכו'. (שם) הוא אומר להניק והיא אומרת שלא להניק מהו כל היכא דלאו אורחה שומעין לה היא אורחה והוא לאו אורחיה מהו ופשטו דבתר דידיה אזלינן דעולה עמו ואינה יורדת:

טו

היא אומרת וכו'. פשוט הוא זה שעליה להביא ראיה שהרי מן הסתם היא משועבדת לו ואין כאן מקום לשבועה לפי שהיא אינה תובעת ממנו ממון שחייב לה שנאמר ישבע היסת ויפטר אלא שבאה ליפטר משיעבודה ואינה נפטרת אלא בראיה:

טז

האשה שנתגרשה וכו'. ברייתא שם (נ"ט:) נתגרשה אינו כופה ואם היה (בנה) מכירה נותן לה שכרה וכופה ומניקתו מפני הסכנה. ולא ביאר רבינו בכמה ימים נאמר שהוא מכירה לפי שהוא פוסק כשמואל דאמר כל זמן שמכירה שאין שיעור קצוב לדבר שאין כל הולדות שוים בהכרה אלא בבדיקה הדבר תלוי אם אנו רואים שמכירה כופה ומניקתו בשכר ושם נתבאר שאפילו סומא הדין כן שמכירה בריח ובטעם:

יז

הגרושה אין לה וכו'. זה ברור שכל זמן שהיא מגורשת גמורה אין בעלה חייב במזונותיה אלא נותן לה שכר הנקה כמו שנתבאר.

ומ"ש אבל נותן הוא לה כו'. דבר פשוט הוא שהרי חייב הוא במזונות בניו ובנותיו עד בן ו' כנזכר פי"ב. והמעוברת שנתגרשה אין לה כלום מבעלה ולכשתלד אז יתן לה שכרה והדברים הצריכין לולד ותניקהו או אם רצתה קודם שיכירה הילד תניחהו לו:

שלמו לו חדשיו וכו'. זה מתבאר מהסוגיא שבס״פ אע״פ (כתובות דף ס"ה:) שאמרו שם זן אדם בניו קטני קטנים ועד כמה עד בן ו' כדרב אסי דאמר רב אסי קטן בן ו' יוצא בעירוב אמו ואמרו שם משום דבעי למיכל בהדה. ואמרינן בעירובין פרק כיצד משתתפין (עירובין דף פ"ב:) דאפילו בן ו' בצוותא דאימיה ניחא ליה. ודעת רבינו שהוא אפילו בגרושה. ובהשגות א״א אין הדעת סובלת וכו'. ולא מצאתי חיוב בבן ד' וה' שאינו חייב להכניסו למלמד פחות מבן ו' כנזכר פרק לא יחפור ונתבאר פ״ב מהלכות תלמוד תורה ואולי נתכוון הרב למה שאמרו יודע לדבר אביו מלמדו תורה צוה לנו כו' כנזכר פ״א מהלכות תלמוד תורה ואין זה קושיא שחנוך זה אפילו הוא אצל האם יכול הוא לחנכו לפעמים לכשיבא אצלו:

והבת אצל וכו'. בפרק הנושא (כתובות דף ק"ב) גבי נשאת לאחר זאת אומרת וכו' בת אצל האם לא שנא גדולה ול״ש קטנה:

יח

ומ"ש רבינו היה האב ראוי לצדקה וכו', לפי שאין כופין אותו לזון ביותר משש אלא בתורת צדקה כנזכר פרק י"ב:

ואם לא וכו'. זה ברור שלא מצינו חיוב לאשה בשום מקום והאב מצווה על בניו בכמה דברים ואין האשה מצווה ומהיכן נתחייבה בהם:

מהדורה זמנית - הבהרה אוצר הספרים היהודי השיתופי עמל ליצור מהדורה מוגהת ומוערת של ספר זה, שתכלול גם הערות שיצטברו על שולי הגליון בידי הלומדים. כדי לאפשר כבר כעת ללומדי האוצר ליהנות מדברי התורה שהונגשו בידי נדיבי לב, הועלה הספר במהדורה זמנית בכפוף לרישיון המקור. מידע על רישיונות הספרים ניתן למצוא בדף אוצר:מהדורות הטקסט הזמני פורסם ברישיון התואם לפרסומו כאן. אך אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף