מעשה רקח/אישות/כא

מעשה רקח ‏ אישות כא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ספר מעשה רקח פרק כא מהלכות אישות

א

מקום שדרכם לארוג. כן משמע מדיוקא דמתניתין ותוספתא שם אך מ"ש דאינו כופה אלא לעשות בצמר קשה דבגמרא אמרו דדוקא בפשתן קשה דאינו כופה אבל בפשתן קל אה"נ דיכול לכופה כמו הצמר דהכי קתני התם דס"א אמתניתין דקתני ועושה בצמר דייק בגמרא בצמר אין בפשתן לא מתניתין מני רבי יהודה היא דתניא וכו' רי"א אף אינו כופה לעשות בפשתן מפני שהפשתן מסריח את הפה ומשרבט את השפתים והני מילי בכיתנא רומאה ע"כ. משמע דדוקא כיתנא רומאה הוא דאינו כופה אבל פשתן אחר אה"נ והנה כבר ידוע דמרן ז"ל סי' ך' הרגיש בזה ותירץ דאפשר דטעם רבינו משום דכיון דאין כיתנא רומאה ידוע לנו כל כיתנא מספקינן ביה בכיתנא רומאה להקל על האשה ע"כ. ותמוהים דבריו דאי רבינו ס"ל דכל מין כיתנא במשמע למה נתן טעם שמזיק את הפה והשפתים האמור בגמרא לכיתנא רומאה דוקא והנה בפשט הסוגיא היה אפשר לפרש דמאי דקאמר וה"מ בכיתנא רומאה לא קאי אלא לדברי ר"י דתני בהדיא שמסריח את הפה ומשרבט השפתים אבל מתניתין דדייקינן מינה בצמר אין פשתן לא אה"נ דכל פשתן במשמע ומאי דקאמר תלמודא מני מתניתין וכו' ר"ל במקצת במאי דמצינן לאוקומה אבל אה"נ דמתניתין ס"ל דבכל מין פשתן אינו כופה וזהו מה ששללו התוספות שם שכתבו ז"ל וה"מ בכיתנא רומאה והא דדייקינן ממתניתין בצמר אין בפשתן לא בכיתנא רומאה ע"כ. וכוונתם מבוארת שלא נפרש דמתניתין קתני סתמא כל מין פשתן קאמר דאינו כופה וכזה מצאתי ג"כ להרב ד"ד דף ק' אך לא כן אנכי עמדי דאם איתא אכתי תקשה לטעמא דיהיב רבינו דלמאי אצטריך כיון דכל מין פשתן קאמר אשר ע"כ אפשר לומר דכוונת רבינו הוא דכיתנא רומאה וכיוצא בו דשייך בו ריח הפה מחמת הרוק שצריך תמיד כדי לטוות אותו ומשרבטת השפתים כידוע אכן פשתן קל ורך שדומה לצמר ויש ממש קרוב למשי ובפרט אותו שעושין ממנו יריעות דקות דקה מן הדקה איך יתן הדין לאוסרו בפרט שיתכן במציאות שיהיה לאשה צמר רע ופשתן כזה ורבותינו ז"ל נתכוונו להקל על האשה ואיך יחמירו עליה לטוות צמר הקשה והרע ולא אותו הפשתן הדק והקל והטוב ואין שייך בזה לומר דלא פלוג חז"ל בדבר חדא מכיון דבגמרא אמרו וה"מ וכו' דמשמע דוקא בזה הוא דאמרו ועוד דזיל בתר טעמא שאינו אלא להקל על האשה וכיון דרבינו יהיב טעמא דמילתא פשיטא דזיל בתר טעמא ודו"ק כן נלע"ד נכון. שוב מצאתי בירושלמי דקתני אבל לא פשתן מפני שהיא מסרחת את הפה ומשרבטת את השפתים ע"כ ולא מחלק כמו שחלקו במכילתין ונראה דפשיטא דזיל בתר טעמא שאם יהיה פשתן שאין בו אלו הנזיקין יהיה מותר לכופה:

והטויה היא המלאכה וכו'. הוצרך לזה כי היכי דלא תטעה דמ"ש אינו כופה אלא לטוות וכו' לא בא אלא לאפוקי דאינו כופה לטוות פשתן אבל הה"נ דמצי לכופה לארוג או לרקום שהיא מלאכה של חשובות לכך הוצרך לטעם זה לגלות דדוקא טויית הצמר יכול לכופה אבל מלאכה אחרת אף שהיא קלה אינו כופה וק"ל:

ב

דחקה עצמה וכו'. יש בכלל זה מהירות וזירוז המלאכה א"נ שעושה בלילה ג"כ בשעה שדרך בני אדם לישן ועיין להרא"ש ז"ל ולא הקדים רבינו בפי' השיעור שיש לה לעשות כדי שנאמר עליו דחקה עצמה וכו' וגם בכתובות דס"ד תנן וכמה היא עושה לו משקל חמש סלעים שתי ביהודה שהם עשר בגליל וכו' ורבינו סבור דהכל לפי המנהג ולפי ראות ב"ד וכן נראה ממ"ש בפי' המשנה דנדרים דפ"ה וכיון שכבר הקדים רבינו דהכל כמנהג המדינה וכו' מינה משמע גם אשיעור ודקדק עוד רבינו לכתוב יותר מן הראוי לה ולא כתב יותר סתם לכלול בזה בעיות רבינא שם דס"ו אם עשתה ג' או ד' מלאכות בבת אחת ופרש"י שהיתה שומרת קישואין וטווה ומלמדת שיר לנשים בשכר ומחממת ביצים או תולעי משי בחיקה ע"כ ובזה תתורץ השגת הרמ"ך וז"ל בכ"י וע"ש להתוס' שם ועמ"ש מרן ז"ל ועיין בס' ד"ד דף ק' והכנה"ג אה"ע סי' פ' בהגהת הב"י:

אינה יושבת לבטלה וכו'. נראה פשוט לדעת רבינו דמעשה ידיה לבעלה כמ"ש בראש הפרק ולא עדיפא זאת האשה מדחקה עצמה וכו'. שו"ר להר"ן והרשב"א ז"ל שנחלקו בזה ולדעת רבינו מסתברא כמ"ש.

ג

המדיר את אשתו וכו'. הנה הטור ז"ל בי"ד סי' רל"ה פסק דבהדירה ז' ימים שלא תעשה מלאכה יוציא ויתן כתובה מפני שהוא סבור סתם הדרה היינו מתשמישו כלומר שתלה הנדר בהנאת תשמישו וז"י הוי סתם הדרה דהא אם פירסה נדה תשב ז' ימים בעל כרחה אך לדעת רבינו דסתם מדיר היינו שהוא אוסר הנאתו עליה כמ"ש הרב המגיד פי"ב דכ"ד ופי"ג ד"י ע"ש לא נתבאר כמה זמן ידירנה ממלאכה כדי שנאמר יוציא ויתן כתובה דלא יעלה על הדעת שאם הדירה שנים או שלשה ימים שיוציא ויתן כתובה וגם לא מסתבר דכל ימיה קאמר ואם אמר לכמה שנים ישתנה הדין ברם חזינא ליה לרבינו לעיל פי"ב דין כ"ג שכתב וז"ל המדיר את אשתו מליהנות לו בין שפירש עד זמן פלוני בין שלא פי' אלא סתם ממתינים לו ל' יום אם תמו ימי נדרו או שלא תמו והתיר נדרו ה"ז מוטב ואם לאו יוציא ויתן כתובה וכו' ע"כ מתוך לשון זה משמע פשוט דאפריקא בעיין דבין בהדירה סתם שלא תעשה מלאכה בין שפירש לאיזה ימים עד ל' יום אין רשאי להוציא וכיון שכן ק"ל טובא על הה"מ ז"ל שכתב בדין זה ולא נזכר בגמרא כמה זמן יהיה ההדרה ע"כ כלומר שהדבר בספק שקול והרי הדבר מבואר ממ"ש רבינו לעיל והה"מ גופיה שם ואפשר דהכא שאני מטעם זימה ובכל דהו יש לחוש הרבה משא"כ הנך דלעיל ולכך נסתפק הה"מ ז"ל או אפשר שדעת הה"מ לומר דבגמ' הוא דלא ביארו זה כמ"ש בדינים אחרים שהביא רבינו פי"ג ע"ש אך דעת רבינו מבוארת כמו שהקדים לעיל פי"ב ודו"ק:

וכן כל אשה וכו'. שם ס"א אמתניתין דארבעה יושבת בקתדרא אר"י בר חנינא א"ר הונא אע"פ שאמרו יושבת בקתדרא אבל מוזגת לו את הכוס ומצעת לו את המטה ומרחצת לו פניו ידיו ורגליו ע"כ וכ' הה"מ ז"ל דהוא מפרשה כך אעפ"י שמן הדין היה ראוי שתשב בקתדרא כמו ששנינו במשנתינו אבל מוזגת וכו' ע"כ והנה רש"י ז"ל פי' על הך דרב הונא והצעת המטה דקאמ' היינו פריסת סדין ולבדין דבר שאינו טורח ומשום דמילי דחיבה נינהו וכו' ולא דמי להצעת המטה דמתני' דהוי דבר של טורח וכו' ע"כ וכלומר דשלש אינה מצעת לו המטה דקתני מתניתין היינו דבר של טורח כגון הכרים וכיוצא וכ"ש ארבע ודברי רב הונא הם בפריסת הסדין שהוא דבר של חיבה דאפי' בארבעה יש לה לעשות זה משום חיבה עוד פי' רש"י ז"ל דאף זה אינו דרך כפיה אלא דרך עצה טובה שחז"ל הנהיגו בישראל ע"כ ובשניהם נראה דפליג רבינו דהא מדכתב דמלאכות אלו עושה אותן היא בעצמה וכו' דמשמע דרך כפיה קא אמר משא"כ במשמשת לפני אביו או בנו דקתני ג"כ בברייתא דאינו כופה וכו' וכ"נ מדברי הה"מ לקמן ד"ה יש מלאכות וכו' שהזכיר בזה לשון חיוב אך כל זה יש לדחות והה"נ דבהא ס"ל כפי' רש"י דאינו אלא דרך עצה טובה וכו' אך בהצעת המטה נראה ודאי דפליג דהרי לא ביאר וסתם וכתב דמצעת לו את המטה לזה בא הה"מ לומר דהכי פירושו דמאי דקתני מתני' יושבת בקתדרא ר"ל היה ראוי וכו' וכן מאי דקתני ואינה מצעת לו את המטה כלומר דלפי מה שהכניסה לו היה ראוי זה אך אינו כן וכו' והצעת המטה דמתני' ודרב הונא הכל אחד. ברם חזינא למר"ן כ"מ לקמן ד"ה הכניסה לו שתי שפחות וכו' שנראה מדבריו דהא דרב הוא פליגא אמתני' ומשום דקי"ל כר"א דאמר אפילו הכניסה לו מאה שפחות כופה לעשות בצמר מינה דאידחיה נמי הא דמתני' דהכניסה לו שלש אינה מצעת לו את המטה וכו' ואם זאת היתה כוונת מר"ן הקדוש קשיא לי טובא חדא דהיה לו להזכיר תחילה מ"ש הה"מ כדרכו בכל המקומות ובפרט היכא שהוא חולק עליו ותו דאם איתא דרב הונא פליג את"ק ופוסק כר"א היה לו לסתם תלמוד' לקבוע דברי רב הונא שהוא אמורא ע"ד ר"א שהוא תנא מלבד דפשטן של דברים נראה שאינו חולק על הת"ק כלל אלא מוסיף ומפרש דבריו דקתני אף על פי שאמרו יושבת בקתדרא וכו' שהוא לשון המשנה ואיך נאמר שהוא חולק ואם נוכל לדחוק בדברי מרן ולומר דכוונתו כמ"ש הה"מ ז"ל יתישב הכל ולומר דרב הונא הוא מפרש ומוסיף על הת"ק שזהו פשטן של דברים כפי סדרן של רבינא ורב אשי מסדרי התלמוד ומה שלא הזכיר הא דשלוש היינו מטעם דרב הונא מפרשה דמן הדין והראוי ואינה עושה בצמר דקתני כבר נפסקה הלכה בגמרא כר"א ובאמת בקצת דוחק יכולים לסבול פירוש זה דברי מרן ז"ל למעיין בהם ודע שהתוס' שם דף ד' ד"ה והצעת המטה וכו' כתבו דיש ספרי' דלא גרסי במשנה ומצעת לו את המטה אלא ומצעת המטה ור"ל דמצעת כל מטות שבבית וכדרב הונא גרסי ומצעת לו כלומר מטתו לבד ובהכי אתי שפיר גם י"מ דמתני' דקתני מצעת היינו אריגת המטה בחבלים וכו' והא דרב הונא הם הכרים לבד וגם בזה אתי שפיר אך רבינו ס"ל כדאמרן ופשוט הוא ועיין להמש"ל שהאריך בסברת הפוסקים ז"ל והרמ"ך השיג על רבינו בדין ז' ובמ"ש מתורץ הכל ע"ש:

אבל אינה עומדת ומשמשת וכו'. שם ולא חילק רבינו לסמוכין על שולחנו או לא וכן דעת הפוסקים ז"ל זולתי הר"ן ז"ל שכתב דהכא דוקא באין סומכין ע"ע:

ה

אופה הפת בתנור. תיבת בתנור נראית מיותרת ואולי כיון לאפוקי ממעשה אלפס או רצפים דאינו יכול להכריחה כיון שאין זה דרכו של עולם ותקנת עזרא היא בב"ק דפ"ב ופי' באיזה יום שצריכה לאפות תהיה זהירה להשכים וכו' ומ"ש ונותנת תבן לפני בהמתו וכו' כן היא גירסת הרי"ף ז"ל ודלא כגירסת רש"י ז"ל ופי' הרא"ש בהמתו המיוחדת לו לרכיבה ועיין לרבינו פי"ב ומ"ש ואינה טוחנת או מחמרת וכו' נראה דט"ס הוא וצ"ל ומחמרת והוא תחילת לשון וכן מצאתי הגירסא להרב"י א"ה סי' פ' ופשוט הוא:

ו

במד"א וכו'. הרמ"ך בכ"י השיג על רבינו וז"ל וכבר נתבאר כל זה מתוך דברי הה"מ ז"ל וממ"ש בדין ג' ומ"ש בס"ר או שהיתה לה שפחה אחת ט"ס הוא וצ"ל או שהיתה לו וכן נראה מהבבא הבאה ופשוט הוא:

ז

נמצאו כל המלאכות וכו'. הרמ"ך ז"ל בכ"י השיג על רבינו וז"ל וכבר ביארתי דעת רבינו לעיל דין ג' גם במ"ש רבינו ועומדת לשמש לפניו השיג הרמ"ך בכ"י וז"ל וכבר כתב הה"מ דנלמד מק"ו מדין הצעת המטה ועמ"ש בדין ה':

ח

כל מלאכות וכו'. שם מימרא דר"י בר חנינא א"ר הונא וכו' ותני תו ומזיגת הכוס שמואל מחלפא ליה דביתהו בידה דשמאלא אביי מנחא ליה אפומא דכובא רבא אבי סדיא רב פפא אשרשיפא ופי' רש"י דבימי ליבונה קאמר ולדעתו ז"ל הדברים כפשוטן דמחלפא ליה דקאמר היינו מיד ליד ממש וכבר כתבו התוס' דנוהגים לטבול אחר שפסקו מלראות לאכילת טהרות ושוב היו מונין ז' לימי ליבון דאל"כ כל מה שאסור בימי נידות אסור ג"כ בימי ליבון והר"ן ז"ל פי' דמחלפא ליה ר"ל שהיתה מנחת באיזה מקום וגם היתה נוהגת שינוי זה להניחו בידה השמאלית נ"א שהיתה פושטתו לידו בידה השמאלית עי"ש נמצא דלדעת כולם בין בימי נידות בין בימי ליבון כל עוד שלא טבלה אסורה להושיט הכוס מידה לידו בשום פנים בעולם ולכך כתב רבינו דמניחתו על הארץ או על הכלי או על השלחן ולא הצריך שינוי היד ג"כ כדביתהו דשמואל דבאמת בשינוי זה סגי וההיא דשמואל מלתא יתירתא הוא דעבדא או דלא קי"ל כוותיה אלא כהנהו אמוראי דרבים נינהו לגביה והרמ"ך ז"ל בכ"י השיג על רבינו וז"ל וכוונתו מדלא אסר אלא הושטת הכוס משמע דשאר דברים שרי וכמ"ש הה"מ וכן כתב הר"ן ז"ל אך רבינו ביאר בס"פ י"ב דא"ב דימי נידות וימי ליבון שוים בכל והיינו כנ"ל דכל עוד שלא טבלה הרי היא בנדתה ובאמת שק"ק לפרש דרבינו יתיר שום הושטה מיד ליד כיון שהוא מהסוברים דנגיעת הנידה הוי מדאוריית' כמבואר פכ"א דא"ב ולמה לא ניחוש שמא יגע בבשרה ואולי דאין לחוש כיון שאין האיסור אלא כשהוא בדרך תאוה והנאה כמבואר שם אף שלקוצר דעתי רבינו דבר בהווה וקאי להמלאכות שהאשה חייבת לבעלה אבל הה"נ דהכל אסור להושיט מידה לידו או להפך והכי מסתברא דהכירא מיהא בעי ודו"ק:

ט

האשה ששברה וכו'. דין זה מבואר בירושלמי דכתובות שיברה את הכלים מה את עביד לה כשומרת חנם או כשומרת שכר מסתברא ניעבדינה כשומרת שכר אמרין אפי' כשומרת חנם אינה דאם נאמר כן אין שלום בתוך ביתו לעולם ע"כ וזה הוא מ"ש רבינו ואין זה מן הדין דהיא כשומרת שכר וחייבת אלא שיש לדקדק למה פי' רבינו בעת שעושה מלאכותיה וכו' דמשמע דאם לא היתה עושה אלא ששברתם בדרך העברה וכיוצא שהיא חייבת וזה מנא ליה ואולי נ"ל מדחזינן שהיו רוצים לעשותה כשומר שכר לכך חילק בין עוסקת בשעת מלאכה ללא וזו נר' כוונתו ממ"ש אלא נמצאת נמנעת ונזהרת מרוב המלאכות כלומר אם נחייב אותה בשעת מלאכה וכו' ובס' ידי אליהו ז"ל כתב דאין ספק דשעת מלאכה שכתב רבינו לאו דוקא והשגרת לישן הוא שהרי בירושל' שמשם הוציאו דין זה סתם אמרו ע"כ ולעד"ן כמו שכתבתי וגם הרב"י בש"ע העתיקו כדברי רבינו וכן מוכח ממ"ש רבינו פ"ב מהלכות שאלה דין ז' דהבעל ששאל מאשתו הוי שאלה בבעלים וכתב שם הה"מ שבכל זמן האשה עמו במלאכתו ע"כ דמשמע אבל הוא אינו עמה במלאכתה בכל זמן וכ"כ הרב"י ח"מ סי' שמ"ו וגם בהשגת הראב"ד נדחק שם קצת אך שבאמת דברי הראב"ד מוקשים טפי ע"ע:

י

כל אשה וכו'. כבר הה"מ ביאר דעת רבינו ומרן הקדוש ג"כ הצילו מקושיית הטור ז"ל וביארו יותר בב"י ס"ס פ'. אמנם ראיתי למהרש"ל בס' יש"ש דבב"ק סי' כ"א שהבין מדברי רבינו דבעלה עצמו הוא שכופה אותה בשוטין וכתב שדבריו בטלין נגד דברי הראב"ד ז"ל מההיא דר"י בר חנינא פ' אעפ"י דקאמר אף מורדת ממלאכה הויא מורדת וכו' ע"כ ומלבד שעם דברי מרן הקדוש ז"ל אין כאן שום קושי אחרי מחילה הראויה מי הכריחו להבין בדברי רבינו דבעלה מצי להכותה הלא רבינו כתב כופין אותה ועושה אפי' בשוט ולשון כופין אותה וכו' לא קאי לבעל כלל אלא לב"ד דאל"כ הול"ל כופה אותה בלשון יחיד וגם מה שהכריח מדברי הראב"ד ז"ל אינו ענין לנדון של להכות הבעל לאשתו וכו' דאף שהדין אמת אין הנדון דומה לראיה דכוונת הראב"ד ז"ל דייסור זה דשוטין שהוא דרך ביזוי גדול ואמיץ מעולם לא נשמע להנשים ובפרט על דבר זה ואף אם נאמר שהוא היה גורס בדברי רבינו כופה אותה בלשון יחיד אין הכרח לדינו מדברי הראב"ד כאמור:

יא

האשה כל זמן שמניקה את בנה וכו'. דברי רבינו צריכים ביאור רחב דלכאורה כל מ"ש בדין זה נראה נגד הגמרא ותחילה יש לדקדק למה נקט כל זמן שמניקה את בנה דמשמע שאם היא מניקה את בן חברתה אין לה דין זה הלא המוחש לא יוכחש דכל זמן שהיא מניקה אינה יכולה בעולם לעשות כל המלאכות שמוטלות עליה כשהיא בלתי מניקה והיא צריכה ג"כ מאכל ומשתה יותר משאר נשים שאינן מניקות וגם במשנה אמרו סתם כ"ז שהיא מניקה ואם נאמר דדבר בהווה וה"ה לבן חברתה הוא דוחק גמור דמאחר דבמשנה אמרו סתם מה לו להוסיף ועוד דהדין שכ' אח"כ פסקו לה מזונות וכו' בהכרח הוא לפרשו בין בבנה בין בבן חברתה שלשון הגמרא דף ס' הוא הרי שנתנו לה בן להניק וכו' ומסתיין דנימא ה"ה בנה אך לפרשו בבנה דוקא אי אפשר ואי מהא היינו יכולין לומר דנקט בנה לאשמועינן דבעלה או הב"ד חייבים לגרוע ממעשה ידיה ולהוסיף על מזונותיה משל בעל משא"כ בבן אחר דאף שהדין כן אינו מוטל זה על הבעל א"נ י"ל דאגב אורחיה קמ"ל דכ"ז שהיא מניקה אף יותר מכ"ד חדשים הדין כן כדתני התם יונק תינוק והולך שתים או שלוש שנים וכו' משא"כ בבן חברתה דיש לחלק בדבר וכמ"ש לקמן והנה התם איתא ת"ר הרי שנתנו לה בן להניק ה"ז לא תניק עמו לא בנה ולא בן חברתה פסקה קימעא אוכלת הרבה לא תאכל עמו דברים הרעים לחלב וכו' ובעי תו אוכלת הרבה משל מי א"ר ששת משלה ופי' רש"י פסקה קימעא פסקו ליתן לה מזונות מועטים אוכלת הרבה משלה וכו' ע"כ והעיני בשר לו יראה שכל זה הוא נגד דברי רבינו תחילה שרבינו כתב פסקו לה מזונות הראויות לה ובגמרא אמרו להדיא קמעא ופי' רש"י מועטים כפשטה דמלתא ותו דבבריית' קתני להדיא לא תאכל דברים הרעים ורבינו התירם ותו דבברייתא קתני הרי שנתנו לה בן להניק וכו' ורבינו כתב הדין סתם וכבר נתעורר בזה הראב"ד והר"ן והטור והה"מ ז"ל תירץ דהברייתא דקתני לא תאכל דברים הרעים היא כשאינה מצטערת על אותם דברים אבל במצטערת עליהם ודאי צערה קודם שחייה קודמין ע"כ ומרן הקדוש תפס עליו דלא שייך חייה קודמין אלא בדברים הצריכין לקיום גופה ותו דא"כ הו"ל לכתוב לשון הברייתא וכו' ותירץ ז"ל דמדהתירה הברייתא לאכול הרבה דמשמעותו אפי' אכילה גסה מעתה אי אפשר לפרש הסיפא שבאה לאסור דברים הרעים אלא הכוונה כלפי מ"ש תחילה דאוכלת הרבה ואין הבעל או אבי הבן יכול לעכב וגם אינו יכול לעכב עליה שלא תאכל מאכלים רעים וכו' ע"כ. וגם על דבריו ז"ל יש לגמגם טובא דאכתי תקשה למה לא הביא רבינו לשון הברייתא ואם נאמר כפשוטן של דברי מרן דמ"ש בברייתא לא תאכל דברים הרעים דר"ל דאין הבעל מעכב אין לך דוחק גדול מזה להפך הקערה על פיה מהן ללאו ומלאו להן ותו דהיתר אכילה הרבה אין במשמעותו אכילה גסה עד שיזיק לה דלאו בשופטני עסקינן ואין ללמוד מזה היתר אכילת דברים הרעים תדע עוד דרבינו ירוחם במישרים נתיב כ"ג ח"ה התיר מאכל הרבה ואסר דברים הרעים ע"ש ותו דאיך יתן הדין להתיר לה דברים הרעים המזיקין לוולד אם לא מהטעם שהביא הה"מ ז"ל עד שמצאתי בהב"י א"ה סי' פ' שאחר שכתב התירוץ שהזכיר כאן כתב ועי"ל שהוא תירוץ הה"מ אלא שהשמיט שחייה קודמין מפני קושייתו כאן והאמת נראה שמ"ש הה"מ שחייה קודמין לאו דוקא חיים קאמר אלא לשון צער הוא כלומר דצערה קודם כמבואר והן דברי רבינו שכתב מפני שצער גופה קודם וראיתי עוד להרב"ח שם שתירץ לדעת רבינו דלא תאכל דברים הרעים שאמרו בברייתא הכוונה משל בעל או מאבי הבן אבל משלה מצייה אכלה כל מה שתרצה ע"ש אשר מתוך מ"ש הנה מקום לדברי רבינו וטרם כל הקושי בדברי הברייתא הוא מבואר במ"ש פסקה קימעא אוכלת הרבה דאיך אפשר שיפסיקו לה מעט מאכל מאחר שהיא מינקת לכך מפרש לה רבינו דקימעא הוא לגבי דידה שיש לה זה החולי שמתאוה לאכול הרבה ומפני שגם דין זה שייך נמי לגבי בעל כשמניקה את בנו לכך כתב רבינו סתם דהא חידוש הברייתא לא אתא אלא לאשמועינן דאינה יכולה להניק בן אחר עם בן זה כדי שלא יחלש ויכחיש ממיעוט החלב וא"כ מה לי בנה מה לי בן אחר וכי אמרינן דלא תאכל דברים הרעים ר"ל בסתם כשאינה מתאוה שאין לה זה החולי וכבר הקדים רבינו שמוסיפין על מזונותיה יין ודברים שיפים לחלב דמינה נלמוד דאינו מן הראוי שיאכילוה ולא שתאכל היא דברים המזיקין לחלב. שוב מצאתי בשיטה מקובצת שכתב דהכי פירושה דלא תאכל דברים הרעים ר"ל הרבה מדברים הרעים אבל אכילה מרובה או מעט מדברים הרעי' מצייה אכלה והן הן דברי רבינו עכת"ד וגם בזה יש לגמגם דכיון דרבינו תלה הדבר בחולי שיש לה חולי בבטנה וכו' ולא חש לוולד כל אפיא שוים כיון שמצד החולי הוא ודו"ק ועיין עוד בס' דינא דחיי דף ק"ב ע"ד:

יב

ילדה תאומים וכו'. פשוט מהירושלמי שם ומינה דאם היא מרוצית להניק שניהם שפיר דמי וכ"כ רבינו ירוחם במישרים נתיב כ"ג ח"ה:

יג

היא אומרת אני אניק וכו'. שם דס"א משום צערה דידה ופי' רש"י החלב רב בדדיה ומצערת ע"כ ורבינו מפרשה שצער הוא לה לפרוש מבנה נראה דנייד מפי' רש"י משום דלטעם החלב יש לה תיקון לייבשו ע"י סמים ועשבים או להוציאו ע"י מינקת כידוע לכך פי' משום חיבת הבן:

יד

היתה עניה וכו'. דין זה כבר הזכירו רבינו לעיל בסוף דין ו' שכתב או שהיו לו שתי שפחות או שהיה ראוי לקנות שתי שפחות אינה מבשלת ואינה מניקה והרל"מ ז"ל נתעורר בזה והניחו בצ"ע והמש"ל ז"ל כתב דמ"ש לעיל הוא בשעת הנישואין וכאן איירי אחר הנישואין כלומר דכשנישאו היו שניהם עניים ובעת ההנקה נתעשר והוא דרך נכון אך מ"מ היה ראוי לרבינו לפרשו להדיא מכ"ש שאפילו בגמרא אינו מבואר ולא אשתמיט חד מהפוסקים להזכירו להדיא מכ"ש שהוא דין מחודש גם ראיתי להרב"י סי' פ"ב שהשמיט לשון זה ובש"ע הזכירו ואם איתא הרי גמרא ערוכה הוא והוה ליה להביאה ויותר היה נלע"ד דכאן הזכירו אגב דבעי למתני הטעם דעולה עמו וכו' והמחלוקת שבינו לבינה דעליה להביא ראיה וכו' ולכך הה"מ לא ציין כלום בדין זה וקושיית הרל"מ מהתוספתא איכא למימר דעדיפא מינה משני ליה דעולה עמו וכו' ועוד שהוא תירוץ כללי להרבה עניינים ודו"ק:

טז

האשה שנתגרשה וכו'. שם דף ס' כי אתא רמי בר יחזקאל וכו' ומלבד מ"ש הה"מ ומרן ז"ל עוד י"ל דקרוב לומר דאילו הוה שמיעא ליה לרב שימי בר אביי הא דרמי בר יחזקאל לא היה פוסק כר"י כיון דטעמיה דשמואל מסתבר טפי והמעשה מצד עצמו ג"כ מוכיח שהכל תלוי במכירה ועיין בס' בתי כהונה שהעמיק הרחיב בביאור הסוגייא לדעת רבינו ומדכתב רבינו אין מפרישין אותו מאמו ולא כתב אין מפרישין אותו ממנה משמע קצת דאם אשה א' מינקת בנה של חברתה ושוב ממאנת להניקו אף שמכירה אין מכריחים אותה להניקו דדוקא גבי אמו הוא דקפדינן אכן כיון דאמרינן בגמרא דאפילו בבן סומא הדין כן משום שהוא מכירה בטעם החלב ובריחה מעתה מי מפיס דדוקא באמו אמרינן הכי ועיין למהר"י מינץ סי' ה' ולריא"ז בסוגיין ודע שנחלקו הפוסקים ז"ל בגרושה או אלמנה והיא מינקת שרוצה לחזור אצל קרוביה לעיר אחרת אם שומעים לה משום סכנת הוולד ורובם ס"ל דחוששין וכופין אותה לישב שם עד שיגמל ועיין להכנה"ג סי' פ"ב:

יז

שלמו לו חדשיו וכו'. ואחר שש שנים וכו'. מפשט הלשון משמע דאפי' אחר שש אין כח ביד האב להוציא בנו מאצל אמו כמשפט הלשון וכ"כ הרב אלשיך ודלא כהמבי"ט סימן קס"ה ועיין להכנה"ג סי' פ"ב.

והבת אצל אמה לעולם. בכתובות דק"ב ומייתי עובדא התם דשחטו היורשת כדי לירש הם אשר מכאן למדו הפוסקים ז"ל דביורש יש לחוש שיהרוג את הקטן כדי ליורשו והזכירו רבינו להדיא בפ' מי שאחזו אמתניתין דהרי זה גיטך ע"מ שתשמשי את אבא וכו' וכאן השמיטו אולי חזר בו דבאמת אין השכל מחייב שניחוש להריגת נפש אחת מישראל בשביל הירושה וגם

רוב הפוסקים כתבו כן אך אמנם הרב כנה"ג סי' פ"ב רצה לפרש דברי רבינו דהכא גם לחוש להריגה מכח מ"ש בפי' המשנה ולעד"ן הוא דוחק גמור:

יח

ואם לא רצתה האם וכו'. הרמ"ך בכ"י השיג על רבינו וז"ל ולכאורה יפה השיג דהא בעיקר מצות הצדקה נראה שהאשה חייבת כמו האיש דהא מצות עשה שלא הזמן גרמא היא וגם בריש קדושין ד"ח אמרינן התקדשי לי בככר זה ותנהו לעני וכו' אינה מקודשת דאמרה ליה כי היכי דמחייבנא ביה אנא הכי מחייבת ביה את ע"כ ואם איתא עדיפא מינה לימא ליה את הוא דמחייבת ביה ולא אנא וכיון דפרנסת הקרובים נפקא לן מוחי אחיך עמך ודרשינן בספרי אחיך זה אחיך מאביך שאחיך מאביך קודם לאחיך מאמך וכו' וכל הפוסקים הזכירו חיוב הקרובים שקודמים לכל אדם א"כ נראה שהאשה חייבת בקרוביה ודאי והיא קודמת להרחוקים וכ"ש לבנה או לבתה וכ"ש כשהן קטני קטנים שאין ראויים אפי' לחזר על הפתחים ואין להוכיח משכר ההנקה דאין לה להניקו בחנם דהתם הא איכא אב דקרוב טפי ומלבד זה הרי מצינו לרבינו ירוחם נתיב כ"ג ח"ה שכתב שאם אין לאב לשלם לה שכר ההנקה היא חייבת להניקו בחנם ע"ש ובשלהי בב"ק אמרינן דגבאי צדקה לוקחים מן הנשים דבר מועט דחזקתן שאינו שלהם וזה הטעם לא שייך אלא בנשואה אבל בגרושה או אלמנה דמדידהו הוי שפיר דמי תו אמרינן התם דרבינא קבל מנשי בני מחוזא מתנה גדולה מפני שהיו עשירות משמע דגם הנשים שייכי במצוה זו ובתענית דף כ"ג איתא עובדא דאבא חלקיה דקדום ענני ואמרו הטעם דמקרבא הנאתה לגבי עניא ואי אמרת בשלמא שהיא מצווה במצוה זאת ניחא אלא אי אמרת שאינה מצווה הו"ל להקדים ענני לדידיה שהוא מצווה ועוש' ששכרו יותר ממי שאינו מצווה ויותר תמהתי על הה"מ ז"ל שכתב ע"ד רבינו אלה וז"ל זה ברור שלא מצינו חיוב לאשה בשום מקום והאב מצווה על בניו בכמה דברים ואין האשה מצווה ומהיכן נתחייבה בהם עכ"ל ואם מצינו חיוב לאב יותר מהאם אינו אלא בלימוד התורה דהאשה פטורה מדכתיב ולמדתם אותם את בניכם ולא בנותיכם וכיוצא בו אבל לענין הצדקה ולפרנס את קרוביה ובניה היכא דליכא אב מהיכא תיפוק לן למפטרה גם הרב דינא דחיי קיים דברי רבינו והסמ"ג שכתבו כן וכתב שאין שום חולק על זה ופשיטא שלא ראה דברי הרמ"ך האלה בכ"י עוד אני תמיה ממ"ש רבינו פ"ז ופ"ח דמתנות עניים כמה עשין וכמה לאוין על המעלים עיניו מן הצדקה דאיך יתכן לומר דהאשה פטורה מכולם ובשלמא באשה נשואה או פנויה בבית אביה אפשר לומר דאין חייבת משום דאין לה ומה שקנתה אשה קנה בעלה וכ"ש בבת לגבי אביה אך באלמנה וגרושה אם יש לה מי פוטר אותה גם ראיתי לרי"ר נתיב כ"ג ח"ה שכתב שאם אין לאב לשלם לה שכר ההנקה היא חייבת להניקו בחנם הגם דהרח"מ סי' פ"ב חולק עליו מפני שנמשך אחר דברי רבינו ועל צד הדוחק אפשר דדברי רבינו איירי באין לה לזונו ומכ"ש בכל מכל ומ"מ כעת צל"ע. שוב עלה בדעתי לומר דאולי שאני אשה דרוצה להנשא דיותר משהאיש רוצה וכו' וגם רבינו כתב בפט"ו דין ט"ז דלא תשב אשה בלא איש וכו' ואם תפרנס הבן ימנעו האנשים להנשא עמה מכח משאת הבן וגם אם היא עשירה אין חפץ לאדם לסבול גידול בנים אחרים וזהו דרך טבע ופשוט והה"נ דאם היא עשירה תתן לו לפי עושרה באותה העת לבד ושוב משלכת אותו לקהל ואפשר שזה רמזו רבינו במ"ש ואם לא רצתה האם שיהיו בניה אצלה כלומר אצלה לא יהיו אלא משלכת אותם לקהל אבל הה"נ שהיא חייבת ליתן להם כפי ממונה בעת ההיא ודו"ק כי נלע"ד נכון מאד:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---