משנה למלך/אישות/כא

משנה למלך ‏ אישות כא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

מציאת האשה ומעשה ידיה לבעלה כו'. בתשובת מהרימ"ט ח"מ סימן ס"ז נסתפק באלו הנשים הנכנסות בבית השרים והמה כאניות סוחר להביא טרף לביתם ומכלכלין את בעליהן אם נאמר שאשה כזאת אין לבעלה זכות בכל אשר עשתה ויהיו מעשה ידיה לעצמה או לא. ודבריו קשים הם בעיני דהיאך השמיט הרב דברי גדולי המחברים אשר נחלקו בזה כמ"ש הטא"ה בשם הראב"ד באלמנה שהשביחה הקרקע של היתומים דאע"פ שהיא ניזונת מנכסי יתומים ומעשה ידיה שלהם השבח לעצמה שלא אמרו מעשה ידיה שלהם אלא במעשה ידיה הקבועים כגון טווה או אורגת אבל במלאכה אחרת שאין דרכה בכך לא כיון שאין יכול לשנותה לאותה מלאכה אם עשתה הרי היא לעצמה. והרשב"א האריך בזה והסכים לדעת זה כמ"ש מוהריק"א שם. וא"ת דגבי אשה עם בעלה לא נפקא לן מידי דכשתמצא לומר דאין זה בכלל מעשה ידיה דין מציאה יש לשבח זה ומציאת האשה לבעלה ולא איירי הני רבוותא ז"ל אלא גבי אלמנה דכשנאמר דאין זה השבח חשוב כמעשה ידיה זכתה האשה דמציאת האלמנה לעצמה. הא ליתא דגבי מציאת האשה עצמה פליגי רבוותא דאם אינה ניזונת כתב הרמ"ה דמציאתה לעצמה והרא"ש חלק עליו וכמ"ש הטור סימן פ"ד. א"כ למאן דס"ל דאין זה בכלל מעשה ידיה כיון דאין הבעל זנה ממילא מציאתה לעצמה לדעת הרמ"ה שכתבתי. וכל מה שצידד הרב ז"ל בסוף דבריו לא שייכא אלא אם נחשוב שבח זה מעשה ידיה אבל למאן דיהיב ליה דין מציאה סוף סוף הרי לא זכה בעלה ומציאתה לעצמה לדעת הרמ"ה ולא מפקינן מינה והתימה מהרב ז"ל שהעלים כל זה וצ"ע:

ד

וכן כל אשה רוחצת לבעלה וכו' ואפילו היו לה כמה שפחות. בפרק אע"פ תנן ארבע יושבת בקתדרא. ובגמרא א"ר הונא אע"פ שאמרו יושבת בקתדרא אבל מוזגת לו את הכוס ומצעת לו את המטה ומרחצת לו פניו ידיו ורגליו ע"כ. ופירש"י מצעת לו המטה לפרוס סדין ולבדין דבר שאינו טורח ומשום דמילי דחיבה נינהו כדי שתתחבב עליו ולא דמי למצעת דמתני' דהוי דבר של טורח ובכפייה הני לא כפי לה אלא חכמים השיאוה עצה טובה להנהיג זאת בישראל ע"כ. והנה רש"י ז"ל כתב שני חילוקים האחד הוא דלא דמי הצעת המטה דרב הונא לדמתניתין. והשני דבמתניתין איכא כפייה ובדרב הונא ליכא כפיה. והוכרח רש"י לומר זה לפי שהוקשה לו שתי קושיות. האחת היא דהיכי קאמר רב הונא דאפי' בד' מצעת הא במתניתין תנן דאפילו בג' אינה מצעת. ועוד דמה הפרש יש בין שלש לארבע דפשטא דמתניתין משמע דבשלש אינה מצעת ואינה עושה בצמר הא שארא עבדא היינו מזיגת הכוס וחברותיה וכיון דתנן ארבע יושבת בקתדרא משמע דאיפטרא אפילו מהנך. לזה פירש דג' אינה מצעת המטה כלומר דבר של טורח הא שארא כגון לפרוס סדין וחברותיה כופין אותה אבל ד' אינו כופה אבל מדרכי המוסר הוא שתעשם ולפי הפירוש האחר שכתב הר"ן דלא גרסינן במתניתין ומצעת לו אלא ומצעת את המטה דהיינו להציע כל המטות אבל הכא להציע מטתו בלבד וכבר הוזכר חילוק זה בדברי התוס' פ"ק דכתובות (דף ד') אכתי צריכי לדברי רש"י דבמתניתין איכא כפייה ובדרב הונא ליכא כפייה דאי לא תיקשי מה הפרש יש בין שלש לארבע דהא בשלש אינה מצעת מטות אחרים ובארבע מצעת לו מטתו. אלא ודאי דאליבא דכ"ע בד' ליכא כפייה בהני דרב הונא ובשלש איכא כפייה בהני דרב הונא וכ"ת אכתי תיקשי דמנ"ל דיש חילוק בין הצעת מטה דמתני' להצעת מטה דרב הונא אימא דכולהו בחד גוונא מיירי ומתניתין ה"ק ג' אין מצעת לו את המטה אפילו סדין ואפילו שלו הא מזיגת הכוס ורחיצה כופה אותה אבל בארבע אינו כופה אותה בשום דבר אבל ראוי הוא שתעשה וכי קאמר שלש אינה מצעת היינו שאינו כופה אותה להציע וי"ל דס"ל דפשטא דמתניתין דקאמר שלש אינה מצעת לו המטה משמע דאפילו עצה טובה ליכא דומיא דקתני הכניסה לו אחת כו' דמה שאמר עושה ליכא אפילו עצה טובה לעשות וא"כ ע"כ הא דקתני שלש אין מצעת דמשמע דאפילו עצה טובה ליכא מיירי בדבר של טורח או במטות אחרים וכמו שפי' הר"ן ואכתי תיקשי מה הפרש יש בין שלש לארבע לזה הוכרח לומר דבארבע ליכא כפייה בהנך ובשלש איכא כפייה:
ודע שיש חילוק גירסאות בדברי רש"י הביאם מוהר"ר בצלאל בליקוטיו. דבמהדורא קמא פי' שלש אינה מצעת הא שארא עבדא משום מזיגת הכוס וחברותיה וכן פי' הריטב"א. ולפי פירוש זה אתי שפיר מה שהוכרח רש"י לפרש במלתיה דרב הונא שני חילוקים. אך יש גירסאות דגרסי שלש אינה מצעת כו' אבל שאר צרכים קטנים שבבית שאין בהם טורח כ"כ כגון ליתן תבן לפני בהמתו היא עושה וכיון שהכניסה לו ארבע אינה עושה לו שום דבר ויושבת בקתדרא אבל מזיגה ורחיצה אכתי עבדא כדאמרינן בגמרא ע"כ וזה הוא דפי' במתניתין יושבת לא תטרח בשבילו לילך בשליחותו להביא לו מבית לעליה ע"כ. וזהו מה שפי' בגמרא הא שארא עבדא דברים קטנים ע"כ. ולפ"ז אין צורך לומר דבמלתא דרב הונא ליכא כפייה דלעולם דאיכא כפייה וההפרש שיש בין שלש לארבע הוא דברים קטנים. וכ"נ שהוא דעת התוס' ממ"ש במתני' ואפשר לומר דאפילו לפי גירסאות הללו פירש"י דליכא כפייה בדרב הונא דלישנא דמתניתין קשיתיה דתני ארבע יושבת בקתדרא ואם איתא דאיכא כפייה הו"ל למיתני ארבע אינה עושה דברים קטנים דשמעינן מינה דעושה מזיגת הכוס וחברותיה דומיא דאינך דתני השלילה אלא ודאי דבארבע ליכא חיובא בשום דבר ומש"ה תני ארבע יושבת בקתדרא. ולפ"ז אפשר שהתוס' יודו לדברי רש"י. אך מדברי הריטב"א ז"ל בחידושיו נראה דרש"י לא פירש דבדרב הונא ליכא כפייה אלא כדי להנצל מקושיא דמאי איכא בין שלש לארבע ודחה פירש"י שכתב דבארבע ליכא כפייה דבירושלמי אמרי' דאפילו הכניסה לו מאה שפחות כופה לעשות דברים של יחוד תנאה לו את גופו ומרחצת לו את רגליו ומוזגת לו את הכוס ולעיקר הקושיא דמאי איכא בין שלש לארבע כתב דהנכון כגירסת הספרים דגרסי שלש אינה מצעת ותו לא וכי אמרינן בגמרא הא שארא עבדא היינו משום עושה בצמר אבל מזיגת הכוס וחברותיה הם בחיוב אפילו בארבע ולקושיא האחרת דהא תנן דאפילו בג' אינה מצעת והיכי קאמר רב הונא דאפילו בארבע מצעת ובחיוב כתב כפירוש רש"י דהתם אינו אלא הצעת לבדין לבד. וכתב נמי חילוק הר"ן דמצעת דמתניתין הוי מטות בני הבית. וכבר הובאו דברי הריטב"א ז"ל הללו בספר נתיבות משפט נכ"ג ח"ה יע"ש:
ודע דהתוס' והר"ן בפרק בתרא דנדרים עלה דההיא דאמר שלא אציע לך מטתך ושלא אמזוג לך את הכוס וכו' דאין צריך להפר נראה מדבריהם דבהני דרב הונא איכא כפייה אפילו בארבע. ולדברי רש"י צ"ל דההיא דנדרים מיירי כשלא הכניסה ארבע דאי הכניסה לו ארבע הא לא משעבדא ליה וליכא כי אם עצה טובה וכ"כ הריטב"א לדעת רש"י. אך לדעת שאר הפוסקים אתיא כפשטא דאפי' הכניסה מאה שפחות כופה לעשות דברים של יחוד וכדאמרי' בירושלמי וכן נראה שהוא דעת רבינו שכתב כל אשה שתמנע כו' ולא חילק בשום דבר. אך מדברי הטור סימן פ' נראה קצת כדברי רש"י שכתב וז"ל ג' אינה מצעת לו את המטה וכו' אבל פורסת את הסדין ומסדרת לו את המטה שהוא דרך חיבה וראוי לכל אשה לעשות דבר זה לבעלה אפילו יש לה כמה שפחות כו' ע"כ. משמע דבאיכא שפחות הרבה ליכא כפייה בהני אלא שראוי הוא שתעשה. וראיתי בהגהות אשרי שהביאו דברי רש"י הללו ודחו אותה משום דבירושלמי אמרינן דאיכא כפייה בהני דרב הונא אפילו בארבע שפחות. וכתבו הלכך נראה כפירוש ר"ת דבמתניתין לא גרסינן ומצעת לו המטה אלא ומצעת המטה ופי' דמצעת דמתני' לארוג ולתקן כלי המטה והרב הכהן אמר דמצעת דמתניתין זהו לכל בני הבית אף לארחי ופרחי כדאמרי' הכא קמי ארחי ופרחי מאן טרח אבל הכא אינה מצעת רק לו ע"כ. וישובים הללו לא מהנו אלא לקושיא דבמתניתין תנן דאפילו בשלש אינה מצעת ורב הונא קאמר דאפילו בארבע מצעת. וקושיא זו כבר ישבה רש"י באופן אחר. אך מ"ש רש"י דבארבע ליכא כפייה בשום דבר הוא משום דהוקשה לו דמה הפרש יש בין שלש לארבע שהרי בשלש אינה עושה במלאכות דמתניתין ובד' עושה מלאכות דרב הונא א"נ דלישנא דמתניתין קשיתיה דתני יושבת בקתדרא וכמ"ש לעיל. וא"כ לא ידעתי מאי קאמר והלכך נראה כפר"ת כו' ובחילוק זה לא הועיל כלום למה שהוכרח רש"י לומר דבארבע ליכא כפייה. ונראה דכוונת הרב ז"ל היא דמלבד מ"ש רש"י דמצעת דמתניתין היא דבר של טורח עוד חילק ר"ת חילוק אחר ובזה יתיישב הכל דשלש אינה מצעת פי' לארוג ולתקן כלי המטה אבל חייבת להציע המטה אפי' דבר של טורח אבל בארבע אינו כופה אלא בפריסת הסדין דוקא אבל לא בדבר של טורח. וכן דברי הרב הכהן אזלי לפי סגנון זה שהוא במונח חילוק רש"י דהצעה דרב הונא הוי פריסת סדין דוקא ודו"ק:
וראיתי להרב חידושי הלכות שכתב על דברי רש"י ז"ל הללו כעין שני תירוצים הם וק"ל. ולא ביאר הרב אם הם שני תירוצים לשני קושיות שהוקשו לרש"י או אם הם שני תירוצים לקושיא אחת והוי כמו א"נ וכונתו דאף דאמרינן דשלש אינה מצעת היינו דבר של טורח והצעה דרב הונא ליכא טורח. עי"ל דמאי דאמרינן אינה מצעת היינו שאינו כופה אותה את"ל דאינה מצעת דמתני' הוא כולל ובחילוק שיש בין שלש לארבע ס"ל כמ"ש התוספות במתניתין אך כבר כתבנו דהנראה מדברי הריטב"א הוא דרש"י מכח קושיא אחרת פירש דברב הונא ליכא כפייה. והתוס' כתבו במתני' ארבע יושבת בקתדרא אע"ג דבג' נמי אינה עושה מכל מלאכות השנויות במשנה מ"מ עושה מלאכות קטנות שבבית שלא הוזכרו במשנה ואיכא נמי ארחי ופרחי דבגמרא וכי הכניסה לו ארבע אינה עושה כלום ע"כ. והנה מדברי הריטב"א שכתבנו לעיל נראה דס"ל דליכא מלאכות קטנות שתהיה חייבת בשלש ופטורה בארבע. שהרי מכח קושיא זו לא גריס במתניתין ואינה עושה בצמר וזהו החילוק שיש בין שלש לארבע וארחי ופרחי שכתבו התוס' אעיקרא דדינא אפילו בעניות במחלוקת הוא שנוי וכמו שנבאר לקמן. וליכא למימר דטעמיה דהריטב"א הוא משום דלא ניחא ליה שיהיה החילוק דבין ג' לארבע במלאכות שלא הוזכרו במשנה ומש"ה לא גריס ואינה עושה בצמר ולעולם דמודה להתוס' במלאכות קטנות וארחי ופרחי. דהא ליתא שהרי בתחילה פי' הא שארא עבדא דאמרינן בגמרא היינו מזיגת הכוס וחברותיה ודחה זה משום דתני אפילו בארבע חייבת וכדמוכח מהירושלמי. הרי דאי לאו דרב הונא ודירושלמי ה"א דהחילוק הוא במזיגת הכוס וחברותיה אף שלא הוזכרו במשנה אלא ודאי דלדידיה לא משכחת מלאכות אחרות חוץ מהשנויים במשנה ודרב הונא וכבר כתבתי שמדברי הג"א נראה נמי הכי וכ"נ מדברי רבינו ז"ל שלא הזכיר חילוק בין שלש לארבע ואם כדברי התוס' הול"ל דבשלש עושה בדברים קטנים א"נ בארחי ופרחי אבל בארבע לא. אך אי ס"ל דליכא מלאכות אחרות חוץ מהשנויות ניחא כמ"ש מרן ז"ל שהרי החילוק שיש בין שלש לארבע היא מזיגת הכוס ולרב הונא אפילו בארבע חייבת אע"פ שאינו מן הדין וכמ"ש ה"ה א"נ שהיה גורס כגירסת הריטב"א דלא גריס ואינה עושה בצער וזהו החילוק וכבר נדחה חילוק זה מדברי רבי אליעזר:
ומדברי התוס' הללו היה נראה דס"ל דבהני דרב הונא איכא כפייה וכפשטא דירושלמי שהרי כל עצמו של רש"י לא הוזקק לזה אלא כדי ליישב מה חילוק יש בין שלש לארבע וכבר נתיישב זה במ"ש התוס'. וכ"ת לפי מה שכתבנו דאפשר דלרש"י לישנא דמתניתין קשיתיה דתני יושבת בקתדרא דאי יכול לכופה בהני מלאכות דרב הונא אין זו יושבת בקתדרא ולפי זה אפשר דהתוספות יודו לרש"י. הא ליתא משום דא"כ תיקשי דלמה לא חילקו ג"כ דבשלש איכא כפייה בהני ובארבע ליכא כפייה ומ"מ אין זה הכרח דאפשר דלישנא דיושבת דמתני' דאתא למעט מהמלאכות שחייבת בעלת שלש פשטא דמילתא נראה דבעלת ארבע אינה חייבת כלל אפילו מדרכי המוסר ומש"ה פטרי לה במלאכות קטנות א"נ ארחי ופרחי שבעלת ארבע אינה חייבת כלל אבל לעולם דאכתי תיקשי דהא חייבת היא במזיגת הכוס וחברותיה והיכי סתים ותני יושבת בקתדרא דמשמע ועוד לה אך המלוכה. וע"כ צ"ל דבהני דרב הונא ליכא כפייה אבל חילוק זה לבדו לא מהני לומר דמה שיש בין שלש לארבע הוא כפייה דהא דומיא דמה שיש בין אחת לשתים ובין שתים לשלש דבכל חד איפטר לגמרי ממה שהיתה חייבת ה"נ גבי שלש וארבע צ"ל דאיפטר לגמרי ממה שהיתה חייבת בעלת שלש. ובזה ניחא דברי רש"י שפי' במתניתין ארבע יושבת בקתדרא לאפוקי דברים קטנים וכן פירש בגמרא הא שארא עבדא דברים קטנים ולא פי' מזיגת הכוס וחברותיה דבשלש איכא כפייה ובארבע ליכא משום דדומיא דאידך דמתניתין צ"ל גבי שלש וארבע. וכשפי' דברי רב הונא כתב דליכא כפייה בהני דלא תיקשי היכי סתים ותני יושבת בקתדרא. ולפי זה אפשר לומר דהתוס' יודו לדברי רש"י אך כבר כתבנו לעיל דבפרק בתרא דנדרים מוכח מדבריהם דאיכא כפייה בהני דרב הונא. ומה שכתבנו דלרש"י אף דס"ל דבהני דרב הונא ליכא כפייה אכתי איצטריך לפרש מה חילוק יש בין שלש לארבע שהוא דברים קטנים הריטב"א חולק על זה שהרי אי לאו דברי הירושלמי הוה ניחא ליה דמה שיש בין שלש לארבע הוא מזיגת הכוס וחברותיה דבשלש איכא כפייה ובד' ליכא. וכ"נ מדברי הג"א שכתבנו לעיל ודו"ק:
ודע דהרא"ש ז"ל גריס כגירסת הריטב"א ופירש הא שארא עבדא דהוי עושה בצמר. ודע שמהר"ר בצלאל הביא בשם רש"י במהדורא ראשונה שלא היה גורס בדרב הונא מצעת לו את המטה כנראה שהוא משום דאפילו בשלש מצעת. עוד הביא בשם תלמידי הרשב"א שהקשו דאמאי לא פליג ר"א ברישא דקתני שלש אינה מצעת כו' ואמאי נטר לה עד סיפא. ותירץ כיון דטעמא דר"א משום בטלה לא מצי פליג ברישא דהתם אף שהיא פטורה משבעה גופי מיני מלאכות עדיין נשאר לה שהיא עושה מלאכות קטנות שלא הוצרכו חכמים למנותם הלכך אזיל טעמא דבטלה אבל השתא דקתני יושבת בקתדרא דמשמע שאינה עושה כלום ואפי' מלאכות קטנות ואפילו לילך בשליחותו מבית לעליה איכא טעמא דבטלה ומש"ה פליג ר"א דאפילו הכניסה לו מאה שפחות כופה לעשות בצמר ע"כ. ולפ"ז אפשר נמי לומר דמה שהוכרחו לומר דבשלש איכא מלאכות קטנות דחייבת ולא פירש החיוב בהני דרב הונא הוא ליישב נמי מאי דלא פליג ר"א ברישא גבי שלש. אך בדברי התוס' אי אפשר לומר זה שהרי כתבו ואיכא נמי ארחי ופרחי ולפי טעם זה אכתי תיקשי דאמאי לא פליג ר"א ברישא דהא טעמא דארחי ופרחי לא מהני לטעמא דבטלה דארחי ופרחי אינם בקביעות. ומיהו מדברי התוס' נראה שהכל תירוץ אחד מדלא קאמר א"נ משמע דלעולם צריכין אנו לומר דבעלת שלש עושה מלאכות קטנות כדי ליישב מאי דלא פליג ר"א גבי שלש. אלא שחזרו לומר דאיכא בין שלש לארבע ארחי ופרחי. אלא דאכתי תיקשי דאמאי לא כתבו דאיכא נמי כופין בהני דרב הונא ובארבע ליכא כפייה. אלא ודאי דע"כ אית לן למימר דהתוספות או ס"ל דבהני דרב הונא איכא כפייה אפילו בארבע. או שהחילוק שיש בין שלש לארבע הוא שבעלת ד' תהיה פטורה לגמרי וכמו שכתבנו. ומיהו לרש"י שפירש במתניתין לא תטרח בשבילו וכו' דמשמע דס"ל דהחילוק הוא דברים קטנים אפשר שבא ליישב קושיית תלמידי הרשב"א דאמאי לא פליג ר"א גבי בעלת שלש. ומ"ש רש"י לא תטרח בשבילו לילך בשליחותו להביא לו מבית לעליה לאו בצרכי אכילה מיירי דהנהו אפילו בארבע חייבת וכמ"ש רבינו ז"ל ועומדת ומשמשת בפני בעלה כגון שתתן מים או כלי תטול מלפניו וכיוצא בדברים אלו. ומיהו לפי מ"ש ה"ה וכ"ש הוא מהצעת המטה אפשר דדוקא לרבינו שלא חילק בהצעת המטה וס"ל דלאו דוקא פריסת סדין אלא אפילו דבר של טורח חייבת הוי כ"ש נתינת המים או הכלי או נטילתו אבל לרש"י דאינה חייבת אלא בפריסת סדין שהוא דרך חיבה אפשר דאינה חייבת לילך בשליחותו אפילו במידי דצורך אכילה וכל שכן בנטילתו כיון דלא הוו דרך חיבה. וראיתי למהר"ח אלגאזי ז"ל שכתב דרש"י חולק עם רבינו במ"ש ועומדת ומשמשת יע"ש. ומה שסיים ה"ה ומפורש בירושלמי שאפילו הכניסה לו עבדים חייבת לו בדברים אלו, נראה שכוונת דבריו הוא כך דלא תיקשי היכי אמרינן וכ"ש הוא מהצעת המטה אימא דדוקא הני חייבת בעלת ארבע לפי שאסור להשתמש באלו המלאכות מאשה וכמו שפירש רבינו טעם זה בפירוש המשנה דמשום הכי חייבת במלאכות אלו אפילו בארבע. ולפי זה נתינת המים או הכלי או הנטילה דשמוש זה אינו אסור על ידי אשה מנא לן דחייבת אפילו בארבע. לזה תירץ ומפורש בירושלמי כו', והוא דבירושלמי נסתפקו אי הני מלאכות שעושה אפילו בארבע הוא לפי שהיא חייבת לו או משום שאינם ראויים להשתמש בשפחה ונ"מ אם הכניסה לו עבדים והעלו שם שהוא מפני שהיא חייבת לו וכבר הביא ה"ה זה הירושלמי לקמן בפכ"א מהלכות איסורי ביאה דין ה' ולפ"ז דטעמא דהני הוא משום דהני כיון שהם צורך גופו צריכה לעשותם בעצמה כ"ש נתינת המים או הכלי. ורבינו ז"ל לא הוצרך לומר דאפילו הכניסה לו עבדים הוי דינא הכי כיון שכתב שחייבת בנתינת המים והכלי ונטילתם ע"כ טעמא לאו משום דלא סגי בלאו הכי. ובירושלמי היו יכולים לומר נפקותא זו אלא דעדיפא מינה קאמרי דמשכחת לה דפטורה לגמרי מכל המלאכות בהכניסה לו עבדים. ומ"מ דברי רבינו הכא בפירקין סתרי למ"ש בפי' המשנה וצ"ל שחזר בו בספר היד כשראה דברי הירושלמי דקאמר דטעמא דהני לפי שהיא חייבת. ובירושלמי אמרו שחייבת לזונו ולהלבישו ולא הזכירו רבינו משום דמילתא דפשיטא היא ומכ"ש דנתינת המים או הכלי ונטילתו נפקא:
ולענין אם חייבת לטרוח משום ארחי ופרחי מדברי התוס' במתניתין נראה דס"ל דחייבת והא דאמרי' אינו כופה לעמוד לפני אביו ולא בפני בנו מיירי כשאין סמוכין על שלחנו וכמ"ש הר"ן דאילו בסמוכין חייבת כדאמרינן קמי ארחי ופרחי מאן טרח דמשמע שהיא חייבת לטרוח לפני כל בני הבית הסמוכין עליו. אך תלמידי ה"ר יונה כתבו בשם הרמ"ה דכל הני מלאכות לא מחייבינן לה אלא לו אבל קמי בניו ובני ביתו לא מיחייבא למיטרח כדקתני בברייתא וכ"ש קמי נוכראי. ומאי דאמרינן קמי ארחי ופרחי מאן טרח לאו למימרא דאיהי גופא מיחייבא למטרח באורחין דידיה אלא משום דהני שפחות אית ליה לדידיה נמי זכותא לאשתמושי בהו ולא מיבעיא אי מנכסי צ"ב נינהו דממונא דבעל הוו אלא אפילו בנכסי מלוג כיון דפירי דבעל נינהו לא מציא אתתא למיפטרא נפשה בגינייהו אלא לבתר דקיימא בכוליה תשמישתיה דבעל ואפ"ה לא מצי למימר בעל דהני שפחות למירמא כוליה טרחא דביתא עלה דאתתא דלאו אדעתא דהכי עיילא ליה מידי דהוה אבעל שמכר קרקע לפירות דלא עשה ולא כלום משום רווח ביתא. והדעת נוטה כמו שכתבנו דלישנא דקתני ומצעת לו את המטה לא משמע אלא לעצמו דמאיזה טעם תתחייב היא לטרוח בעד אנשים זרים ועוד מצאתי בתוס' דמאי דאמרינן קמי ארחי ופרחי מאן טרח ה"ק אף ע"פ שאת אינך חייבת לשימוש האורחים כשהיינו אני ואת יחידים עכשיו שהבאתי שפחות יש לך ליתן מי שיטרח בהם כי כשיודעים שיש לנו שפחות באים אכסנאים בבית ואת גרמת לי דבר זה עכ"ל תלמידי ה"ר יונה ז"ל. ומיהו מ"ש בשם התוס' אינם משוים עם התוס' שלנו דמהכא משמע דחייבת אפילו קמי ארחי ופרחי וכ"נ מדבריהם בפ"ק דכתובות (דף ד') דלא גרסי' במתניתין לו משום דחייבת להציע כל מטות בני הבית. עוד הביא מהר"ר בצלאל ז"ל בשם התוס' שהקשו עלה דההיא דאמרינן קמי ארחי ופרחי מאן טרח דהא כי ליכא אלא היא לחודא היתה טורחת לדידיה ולדידה ולארחי ופרחי וכ"ש היכא דאיכא תרתי דמצי למימר הא איכא אתתא אחריתי. ותירצו דמצי למימר נפיש ביתא נפישי ארחי ופרחי אע"ג דבתר הכי פריך ותימא ליה עיילית אתתא אחריתי לארחי ופרחי ומשני נפיש ביתא נפישי ארחי ופרחי דמשמע דעד השתא לא הוה ידעינן ההוא טעמא ה"מ בג' דהוה סבר דכיון דאיכא ג' מסייען אהדדי אבל בב' לעולם הוה ידעינן דנפיש ביתא נפישי ארחי ופרחי עכ"ל. והנה הנראה מהגמרא הוא דבהכניסה לו אחת לעולם חייבת אפילו בדליכא ארחי ופרחי משום דאמר לה הא טריחא לדידי ולדידה קמי דידך מאן טרח אבל בהכניסה לו שתים או שלש דמדין הוא דמציא אמרה ליה עיילית לך אתתא אחריתי דטרחה לדידי ולדידה וחדא לדידך ולדידה אלא משום דאמר לה קמי ארחי ופרחי מאן טרח היכא דליכא ארחי ופרחי איפטרא לגמרי מכל המלאכות:
ולפי זה יש לתמוה על הרי"ף שלא הביא בהלכות טעם זה דאורחים ללמדנו דהיכא דליכא אורחים אפילו בשתים איפטרא לגמרי. אך לפירוש רבינו ניחא משום דע"כ לא איצטריך אלא משום דהוה ס"ל דיש חילוק בין שתים לשלש ובין שלש לארבע. אבל לפי האמת היכא דהכניסה לו שתים איפטרא לגמרי מכל המלאכות ומה שהיא חייבת להציע המטה ולעשות בצמר הני אפילו בארבע חייבת ומש"ה לא הזכיר הרי"ף טעם זה בהלכות. ולפ"ז גם להרא"ש שהשמיט שקלא וטריא זו איכא למימר הכי. אך יש לתמוה לפי זה על הטור שכתב דיש חילוק בין שתים לשלש דבב' חייבת להציע המטה אפי' להביא המצעות ולהפך בהם אבל בשלש אינה חייבת אלא בפריסת סדין דוקא. דא"כ הול"ל דאי ליכא ארחי ופרחי אינה חייבת אפילו בב' להביא המצעות וצ"ע. ואולי דס"ל דלא חילקו חכמים בתקנותיהם בין איכא אורחים להיכא דליכא אורחים אלא דבגמרא שקלו וטרו אעיקרא דדינא דמילתא מאי וכיון דתקנו משום אורחים לחייב בב' להביא המצעות אף דליכא אורחים הוי דינא הכי ומש"ה השמיטו הרי"ף והרא"ש האי שקלא וטריא:
ולענין היכא דליכא שפחה כלל ובאו אורחים פליגי בה רבוותא דלהר"ן והתוספות והריטב"א חייבת לטרוח לפני כל בני הבית. ולהרמ"ה ולתלמידי ה"ר יונה אינה חייבת. והיכא דהכניסה לו שפחה אחת דאיפטרא מדינא משלש מלאכות והביא ארחי ופרחי למאן דאית ליה דחייבת לטרוח לפני כל בני הבית אף בדליכא שפחה לא תיבעי לך דפשיטא כי דלו שלש מלאכות בשביל שפחה אחת הוא בהנחה מונחת שיבאו אורחים דהא כי ליכא אלא היא לחודא טרחא לדידה ולדידיה ולארחי ופרחי. אך למ"ד דאינה חייבת לטרוח קמי ארחי ופרחי יש להסתפק בהכניסה לו אחת אי האי דדלינן לה שלש מלאכות הוא במונח שיבואו אורחים ומטעמא דהרמ"ה משום דמשועבדת השפחה ג"כ לבעל או מטעם התוספות שהביאו תלמידי ה"ר יונה לפי שהיא הגורמת כיון שהכניסה לו שפחה. או דילמא כי דלינן בחדא שלש מלאכות אלו הוא משום דלאו אורחא שיבואו אורחים בבית שאין שם כי אם שפחה אחת ומיהו אם באו אורחים לא דלינן שלש בשביל השפחה דהא משועבדת היא לבעל ג"כ ואיכא נמי הטעם האחר שכתבו תלמידי ה"ר יונה. ומיהו כפי הצד הראשון קשיא לי דכי פריך בגמרא גבי הכניסה לו אחת ותימא ליה כו' הול"ל נמי משום ארחי ופרחי משמע דלא איצטריכא לטעם זה דארחי ופרחי אלא בהכניסה לו ג' או ב' אבל באחת דליכא ארחי ופרחי דלינן שלש אבל היכא דאיכא ארחי ופרחי לא. וכ"ת כי היכי דבשתים או בשלש פסק דינא במתניתין משום אורחים ה"נ הו"ל למפסק בהכניסה לו אחת. י"ל דלא דמי דבשתים או בשלש אורחא דמילתא שיבואו אורחים ומש"ה פסקו הדין בכל גוונא אף דליכא אורחים אבל באחת דליכא אורחים פסקו הדין כמנהג ואם יבאו אורחים אה"נ שישתנה הדין ולא דלינן להני שלש. ומיהו אפשר דכי היכי דבשתים או שלש לא חילקו הכי נמי באחת לא חילקו ואף שיבאו אורחים דלינן לה השלש מלאכות דלא נתנו חכמים דבריהם לשיעורין:
באופן דאליבא דכ"ע הכניסה לו אחת דלינן לה שלש ואם באו ארחי ופרחי להר"ן והתוס' והריטב"א חייבת לטרוח בפניהם ואעיקרא דדינא כי דלינן לה תלת הוא במונח זה. והא דמשמע בגמרא דגבי שתים הוא שחידשו קמי ארחי ופרחי מאן טרח כבר כתבו התוספות דהכונה היא משום דנפישי בני ביתא נפישי ארחי ופרחי ולעולם דאף בלא שפחה היתה טורחת לדידיה ולדידה ולאורחים. וכן להרמ"ה ותלמידי ה"ר יונה ז"ל בהכניסה לו אחת דלינן שלש ואם יבאו אורחים לא תתחייב יותר ותקנות קבועות הם. וסבור הייתי לומר דבהכניסה לו אחת אינה חייבת במלתא דאורחים דהא עיילא ליה אתתא בחריקאה ולא משכחת מחלוקתם אלא בדליכא שפחה כלל. אך מדברי הר"ן דלא גריס במתניתין ומצעת לו אלא ומצעת ופירושו מטות כל בני הבית משמע דאפילו בב' חייבת להציע מטות כל בני הבית:
וכתב מוהר"ר בצלאל ז"ל דאיכא למידק אמאי בשפחה אחת דלינן מינה שלש ובשתי שפחות לא דלינן אלא שתי מלאכות. וי"ל דבמאי דפריך בגמרא ומשני מיתרצא נמי הך דבגמרא פריך אמאי לא איפטרא מכולהו בשפחה אחת ומשני דבשפחה אחת לא סגי משום דידה ובשתים לא סגי משום ארחי ופרחי ופירש"י שבמקום שיש בני בית רבים נוהגים להתארח עוברי דרך שלכך בשתים או בשלש שפחות דשכיחי ארחי ופרחי לא דלינן אלא שתי מלאכות ואפשר דלהכי כתב רש"י שתים אינה מבשלת כו' בגמרא פריך אמאי לא איפטרא כו' ודוק שלא תפס רש"י בהכניסה לו שפחה אחת דעלה נמי פריך תלמודא וק"ל וכ"כ הרא"ה להדיא וז"ל הכניסה לו שפחה אחת לא טוחנת כו' שאלו שלש מלאכות ראויות לשפחה אחת שתים אינה מבשלת וכו' סגיא לה לשפחה בהדי ארחי ופרחי נמי דנפישי איידי דנפישי בני ביתא שלש אינה מצעת כו' ובהא נמי סגיא לה בהדי ארחי ופרחי דנפישי טפי עכ"ל הרב ז"ל:
ויש לדקדק בהלכה זו דהתינח למ"ד דלעולם חייבת למטרח קמי ארחי ופרחי ומאי דאמרינן גבי הכניסה לו שתים קמי ארחי ופרחי מאן טרח אע"ג דמעיקרא כשהיתה היא לבדה היתה טורחת לדידיה ולדידה ולארחי ופרחי מ"מ עכשיו דאיכא שתים נפישי בני ביתא נפישי ארחי ופרחי. אך למ"ד דאינה חייבת למיטרח קמי ארחי ופרחי כשהיא לבדה א"כ כשהכניסה לו אחת הא דדלינן לה שלש מלאכות הוא משום דאיכא ארחי ופרחי נמי מלבד הטעם האמור בגמרא ומשום הני תרי טעמי לא דלינן לה כי אם שתי מלאכות למה לא ביארו טעם זה בגמרא גבי הכניסה לו אחת כמו שביארו גבי הכניסה לו שתים ואי אמרת דמשום הטעם הנאמר בגמרא לחודיה ראוי הוא שלא תפטר כי אם משלש מלאכות אכתי תיקשי דלא תפטר מהשלש משום ארחי ופרחי כי היכי דבשתים היה מן הדין שתפטר לגמרי ומשום ארחי ופרחי לא פטרינן לה לגמרי. ובשלמא להטעם שכתבו תלמידי ה"ר יונה בשם התוס' משום דאמר לה את גרמת לי אפשר שלא יצדק זה הטעם כי אם בהכניסה לו שתים אבל באחת לאו אורח ארעא לבא ארחי ופרחי ואינה היא הגורמת אך לטעמא דהרמ"ה ז"ל דהוא משום דהשפחה משועבדת גם לבעל טעם זה שייך באחת כמו בשתים. ושמא דכיון דלאו אורחא דמילתא לא תיקנו משום מילתא דלא שכיחא ואי איתרמי שיבואו אינה משועבדת השפחה לזה והיא פטורה מהשלש מלאכות. ואפשר נמי דאם יבואו ארחי ופרחי לא תפטר מהשלש לפי שהשפחה משועבדת לו אלא לפי שדינים אלו האמורים במשנה אינם מתחלפים בין יבואו בין אם לא יבואו ודוקא גבי שתים ושלש עשו תקנתם קבועה משום האורחים דשכיחי אבל באחת לא עשו תקנה קבועה אלא בדליכא ארחי ופרחי דאינו מהדין לעשות תקנה קבועה לעולם משום דילמא איתרמי ארחי ופרחי דהוי מילתא דלא שכיחא. ומ"מ הראשון נראה לי יותר דבין איכא ארחי ופרחי בין דליכא דלינן לה שלש מלאכות:
עוד יש לי לדקדק דמפשטא דשמעתא נראה דבהכניסה לו שתים נפטרה מלמיטרח קמי ארחי ופרחי דהא מדינא היתה נפטרת מכל המלאכות אלא משום דאמר לה קמי ארחי ופרחי מאן טרח ומש"ה לא יועילו לה השתים להפטר מכל המלאכות אך פשיטא דקמי ארחי ופרחי אינה חייבת למיטרח. וא"כ תיקשי להר"ן ז"ל דגריס במתניתין ומצעת המטות דמשמע מדבריו דאפילו בהכניסה לו שתים חייבת להציע כל מטות בני הבית ודברי הר"ן היה אפשר ליישבם. אך דברי התוספות שכתבו במתניתין ואיכא ארחי ופרחי דמשמע דאפילו בשלש חייבת למיטרח קמי ארחי ופרחי זה הוא תימה בעיני וצ"ע:
והנראה דהתוספות ס"ל דאה"נ דבשתים לא איפטרא לגמרי משום האורחים הרגילים לבא כשיש שתי שפחות ובשלש נמי לא איפטרא משום האי טעמא גופיה ותקנות אלו הם קבועות אף שלא באו אורחים. אך היכא דבאו בשתים אורחים שאין רגילים לבוא כי אם בשלש או בשלש שבאו מרובים שאינם רגילים לבא כי אם בארבע כיון דמדינא חייבת למיטרח קמי ארחי ופרחי חייבת נמי עכשיו למיטרח קמייהו. דאף דאעיקרא דדינא לא תיקנו בשביל אלו כיון דהוי מילתא דלא שכיחא מ"מ אי איתרמי ובאו צריכה למיטרח קמייהו או שתעשה היא כל המלאכות כדי שיהיו השפחות פנויות למיטרח קמייהו. ולפי זה אפשר דלהרמ"ה נמי הוי דינא הכי דבאחת נמי אם באו אורחים לא דלינן לה שלש ובשתים אם באו אורחים מרובים שאינם רגילים לבוא בשתים כי אם בשלש הכי נמי דלא דלינן לה המלאכות השנויות במשנה. ולפי זה אין להוכיח מדברי התוס' הללו דס"ל דחייבת למיטרח קמי ארחי ופרחי דאפשר שכוונתם היא ואיכא נמי ארחי ופרחי משועבדת לו ג"כ ולא דלינן לה כל המלאכות השנויות במשנה:
ומ"מ קשיא לי דאי היכא דאיתרמי ובאו אורחים מרובים אזדא לה סדר המשנה ובהכי מיירי התוס' היכי קא אמרי וכי הכניסה לו ארבע אינה עושה כלום דבשלמא בגמרא דמיירי במה שרגיל איכא למימר דבארבע אף דשכיחי לבא אורחים מרובים יותר מכשיש שלש מ"מ לא תקנו בארבע משום טעמא דאמרינן ארבע כיון דנפישן מסייען אהדדי אך במילתא דלא שכיחא היכי קא אמרי אבל בארבע אינה עושה כלום היעלה על הדעת שאם יבואו עשרים אורחים יועיל הטעם דמסייען אהדדי. ולא ראיתי לשום אחד מהפוסקים שיאמרו דאם באו אורחים מרובים שישתנה הדין. ואולי דדוקא למאן דאית ליה דמדינא חייבת כשהיא לבדה למיטרח קמי ארחי ופרחי הוא דאית ליה דהיכא דבאו אורחים מרובים דאישתני דין המשנה אך למאן דאית ליה דמדינא אינה חייבת אלא דוקא כשיש שפחה לא מיבעיא לטעמא דתלמידי ה"ר יונה דאפשר דלא שייך טעמא דאת גרמת לי אלא במה שרגיל אבל לא במה שאינו רגיל אלא אפילו לטעמא דהרמ"ה אפשר שלא ישתנה דין המשנה בריבוי האורחים:
עוד אפשר לפרש בכוונת התוס' דהכי מפרשי לשמעתא דכשהיא לבדה חייבת למיטרח קמי ארחי ופרחי וכן בהכניסה לו אחת לא יתרבו בשביל שפחה אחת אורחים ואם באו אורחים היא חייבת למיטרח קמייהו כדמעיקרא ולא דלינן לה כי אם שלש מלאכות משום הטעם האמור בגמרא וכי הכניסה לו שתים לא איפטרא מכל המלאכות משום המתרבים בשביל השתי שפחות הילכך צריך שהיא תעשה קצת מלאכות כדי שיהיה פנאי למיטרח קמי ארחי ופרחי המתרבים. אך האורחים הנהוגים כדקיימא קיימא שהיא היתה חייבת למיטרח קמייהו. וכן בשלש לא איפטרא לגמרי משום דנפישי בני ביתא נפישי ארחי ופרחי וצריך שיהיו פנויות השפחות מקצת מלאכות כדי שיטרחו בשביל האורחים המתרבים בשביל השלש אבל באורחים הנהוגים לבא אפילו כשהיא יחידה כדקיימא קיימא בחיובה אבל בהכניסה לו ארבע איפטרא לגמרי מכל המלאכות ואינה צריכה למיטרח אפילו קמי ארחי ופרחי הנהוגים כשהיא יחידה ומה שכתבו התוספות קמי ארחי ופרחי אינם האורחים המתרבים בשביל השפחות אלא האורחים הרגילים לבא אף כשהיא יחידה וילפי לה שהיא חייבת למיטרח קמי ארחי ופרחי מדאמרינן קמי ארחי ופרחי מאן טרח אלמא שהיא חייבת למיטרח קמייהו:
ולפי פירוש זה אפשר דאף לדברי התוס' לא ישתנה דין המשנה בהתרבות האורחים לפי שתקנות קבועות הם. ומיהו למאן דלא גריס במתניתין ומצעת לו אלא ומצעת ופירושו ומצעת מטות כל בני הבית ובהכניסה שלש אינה מצעת מטות בני הבית וכמ"ש הר"ן נראה דכ"ש שאינה צריכה למיטרח קמי ארחי ופרחי שהרי נפטרה מהצעת מטות בני הבית הנהוגים ולפי זה הם חולקים על מ"ש התוספות במשנתנו אך התוס' הביאו גירסא זו בפ"ק דכתובות (דף ב') . ויש ליישב דאף לפי גירסא זו חייבת למיטרח קמי ארחי ופרחי הנהוגים לבא אף כשהיא יחידה וכמ"ש התוספות ודוק. וכתב ר' ירוחם נכ"ג ח"ה וחייבת לטרוח בפני כל הסמוכים על שלחנו ע"כ:

ה

ונותנת תבן לפני בהמתו אבל לא לפני בקרו. שם בגמרא אינו כופה כו' ולא ליתן תבן לפני בהמתו אבל כופה ליתן תבן לפני בקרו זו היא גירסתנו ופירש"י שני פירושים האחד הוא דבהמתו הוי סוס וחמור שהם מזויינים וצוהלים לרביעה אבל בקר אינו להוט אחר רביעת אשה ואין יצרו ניכר כ"כ לפיכך אין אשה נותנת לו. עוד פירש בקרו נקבות בהמתו זכרים. והתוס' ז"ל גורסים לא ליתן תבן לפני בקרו ולא ליתן תבן לפני בהמתו דבשניהם אינה מחוייבת. ודע דאליבא דהתוס' אין הטעם משום חששא ולומר דבהמתו הוי סוס וחמור ובקרו הוי נמי זכרים אבל לעולם דבנקבות חייבת ליתן תבן אלא אליבא דהתוס' טעמא הוי משום דמלאכה דזילא היא ואינה מחוייבת בה. והרי"ף גורס לא ליתן תבן לפני בקרו אבל כופה ליתן תבן לפני בהמתו והוא הפך מגירסת רש"י. ופירש הרא"ש גירסת הרי"ף לפני בהמתו שהוא רוכב עליה וזו היא גירסת רבינו בפירקין והסמ"ג לאוין סימן פ"א:
והנה לא נתבאר בגמרא חיוב זה באיזה זמן הוא. אך רבינו כתב דאינו אלא בדליכא שפחה אך אם הכניסה לו שפחה אחת נפטרה. וראיתי להר"ן שהקשה מההיא דאמרינן בפרק בתרא דנדרים קונם שלא אתן תבן לפני בהמתך ולפני בקרך אינו יכול להפר ואי משועבדת לו ליתן או לפני בהמתו או לפני בקרו אמאי אינו יכול להפר אדרבה לא היה צריך להפר דכיון דמשעבדא ליה לא חייל נדרא וי"ל דהכא בשלא הכניסה לו שפחה אבל התם בשהכניסה והיינו דתניא בההיא שלא אציע מטתך שלא אמזוג לך את הכוס אינו צריך להפר ולא קתני שלא אופה ושלא אבשל משום דכיון דהכניסה אינה חייבת בהם ואפ"ה חייבת במזיגת הכוס והצעת המטה וכך נראה מדברי הר"ם שמנה נותנת תבן בפני בהמתו ע"כ. ומ"מ אין הכרח מסוגיא זו דנדרים דבשפחה אחת תפטר מנתינת תבן. דאפשר דהוי דומיא דמבשלת דאינה נפטרת כי אם בשתים ולדעת הר"ן שיש חילוק בין שתים לשלש ובין שלש לארבע אפשר דאינה נפטרה כי אם בארבע והתם מיירי בהכניסה לו ארבע ואפ"ה חייבת במזיגת הכוס וחברותיה. ובפרק בתרא דנדרים כתב הר"ן וז"ל ואע"ג דבפרק אע"פ אסיקנא דכופה ליתן תבן לפני בהמתו התם מיירי בשלא הכניסה לו ארבע שפחות דקי"ל התם דיושבת בקתדרא ואינה חייבת לו בדברים הללו ואפ"ה נדרה שלא אציע מטתך כו' אין צריך להפר משום דקי"ל התם אפילו הכניסה לו כמה שפחות מחוייבת בהני לפי שדברים הללו מביאין לידי קירוב הדעת ע"כ. והנראה מפשט דברים הללו דכל שלא הכניסה לו ארבע שפחות חייבת בנתינת התבן הפך דברי רבינו. ונ"ל דצריך לגרוס בדברי הר"ן הכא מיירי בהכניסה לו ארבע שפחות דקי"ל התם כו'. דאי כגירסת הספרים הא דקאמר דקי"ל התם כו' אין שם מקומו. ומאי דאיצטריך לאוקומי ההיא דנדרים בהכניסה לו ארבע שפחות לאו משום נתינת התבן אלא כי היכי דלא תיקשי אמאי לא תני מבשלת ואידך דחייבת אפילו בשתים או בשלש להכי מוקי לה בהכניסה לו ארבע דלא משכחת חיובא אלא בהצעת המטה ומזיגת הכוס וכמ"ש בפרק אע"פ ולעולם דלנתינת התבן בחדא סגי. והתוס' אף שבפרק אע"פ גורסים לא ליתן תבן לפני בהמתו ולא ליתן תבן לפני בקרו בפרק בתרא דנדרים נראה שגורסים כגירסת רש"י אבל כופה ליתן תבן לפני בקרו. ותירצו בשם ריצב"א דהתם מיירי שלא הכניסה לו שפחות והכא מיירי דהכניסה לו ארבע שפחות דקאמר התם דיושבת בקתדרא דיקא נמי דקתני שלא אמזוג כוסך דהני כופה אותה אפילו אם הכניסה לו מאה שפחות ולא תנא שלא אניק דהא לא משעבדא ליה כיון דהכניסה לו ארבע שפחות ע"כ. וגם מפשט דברי התוס' הללו נראה דלא כרבינו אך יש לדחות כמו שכתבנו בדברי הר"ן. וכן פשט דברי הרא"ש מורים שלא כדברי רבינו ואף שיש לדחות מ"מ הנראה אצלי הוא דהר"ן והתוס' והרא"ש ס"ל דלא מיפטרא מנתינת תבן כי אם בארבע שפחות כפשט דבריהם. וכן נראה מגירסא אחרת שהביא מהר"ר בצלאל בלקוטיו בשם רש"י וכתבתיה לעיל שלש אינה מצעת כו' אבל שאר דברים קטנים שבבית שאין בהם טורח כ"כ כגון ליתן תבן לפני בהמתו היא עושה וכיון דהכניסה לו ארבע אינה עושה שום דבר ויושבת בקתדרא ע"כ. הרי שכתב בהדיא דמנתינת התבן לא מיפטרא כי אם בארבע שפחות:
והנה רבינו ז"ל כתב בפרק י"ב מהלכות נדרים וז"ל נדרה שלא אתן מים לפני בהמתך ותבן לפני בקרך כו'. וכתב שם מרן שכן היא גירסתו בברייתא ואפילו לפני בהמתו אינה חייבת אלא תבן אבל לא מים משום דסתם השקאת בהמתו בנהר או במעיין היא ואין דרך הנשים לצאת מחוץ לבית הילכך לא חל עליה חיוב השקאה אפילו בבית ע"כ. ובזה ניחא מ"ש הסמ"ג בהלכות נדרים וכן נדרה שלא אתן מים לפני בהמתך ותבן לפני בקרך וכיוצא בהם כו' ואינם ממלאכות שהיא חייבת בהם אינו יכול להפר ע"כ. וכתב סתם ולא חילק בין עני לעשיר ובהלכות אישות נראה שגירסתו כגירסת הרי"ף ובמ"ש מרן לדעת רבינו ניחא. וראיתי בביאורי מהר"ר אייזיק שטיין שכתב גבי וכן נדרה כו' ולעיל כתוב ונותנת תבן לפני בהמתו ולא לפני בקרו ואין לחלק בין מים לתבן דהא רש"י ז"ל פירש הטעם משום רביעה דחיישינן וצ"ע ע"כ. ודבריו תמוהים מאד דדברי הסמ"ג לא סתרן אהדדי וכמ"ש מרן לדעת רבינו. ומ"ש דהא רש"י פירש הטעם משום דחיישינן לרביעה לא דק שרש"י פירש כפי גירסתו דגריס אבל כופה ליתן תבן לפני בקרו. אך גירסת הסמ"ג היא כגירסת הרי"ף שהיא בהפך אבל כופה ליתן תבן לפני בהמתו וכבר פירש הרא"ש דהטעם הוא לפי שהיא בהמתו המיוחדת לו ואינו משום חשש רביעה. ועוד אף לדעת רש"י אפשר דליכא כפייה בבקר אלא ליתן תבן אבל מים לא וכמ"ש מרן וזה פשוט. שוב ראיתי למהרש"ל בביאורו לסמ"ג שדחה דברי מהרא"ש הללו בשתי ידים. וראיתי למהרש"ל בהלכות אישות שכתב דיש מפרשים אף לפי גירסת הרי"ף בהמתו נקבה ובקרו זכר משום חשש רביעה ע"כ ופירוש זה אינו. שוב ראיתי להריטב"א בחידושיו שפירש אף כפי גירסת רש"י שאינו משום חשש רביעה אלא דבהמתו היינו שעומדת לרכיבה וכיוצא בו אבל בקרו כופה לפי שהיא עומדת לצרכי הבית כי רוב תבואות בכח שור וחייבת לטרוח בו כיון שיש בו חיי נפש ע"כ. וכן פירשו תלמידי ה"ר יונה ז"ל לפי גירסא זו אלא שכתבו שגירסת הרי"ף עיקר:
וכתב עוד הריטב"א דאף דנימא דנתינת התבן חייבת האשה מ"מ חייל נדרה דהא ממלאכות הקטנות שאינו צריך להם כ"כ לא אלמוה לשיעבודה בענין דלא תחול נדרה וכההיא שאמר נדרה שלא תארוג בגדים לבנים לבנה תצא שלא בכתובה מ"מ חייל נדרה, ומיהו התם שהוצרך גדול קנסוה בכתובה אבל הכא לא קנסוה בכתובתה אלא כופה הבעל. ונמצא שלשה דינים בדבר דבמלאכות הקטנות חייל נדרה ואם הוא מלאכה הצריכה תצא שלא בכתובה ואם לאו כופה הבעל בדברים אחרים ע"כ. וכ"כ מוהר"ר בצלאל בשם ה"ר יונה ז"ל שאע"פ שהיא משועבדת לו אפ"ה יחול האיסור דקונמות מפקיעין מידי שיעבוד ואע"ג דאמרינן בעלמא דאלמוה רבנן לשעבודיה היינו במלאכות הגדולות השנויות במשנה או למלאכות הצריכות יותר אבל שיעבוד נתינת התבן שהוא דבר נקל מאד הקונם מפקיע אותו ולפיכך אמרו שאין הבעל יכול להפר וכן תירץ הרא"ה ז"ל ע"כ:

ט

האשה ששברה כלים בעת שעשתה מלאכותיה בתוך ביתה פטורה. בהשגות כתוב לא מן השם הוא זה וכו'. ועיין מ"ש בזה בפרק ה' מהלכות שלוחין את הדבר הקשה דלא שאני ליה להראב"ד בין פשיעה בבעלים ובין מזיק בידים. גם ה"ה שדחה דברי הראב"ד מטעם אחר משמע דמודה ליה להראב"ד דאין חילוק בין פושע למזיק והוא פלא וצ"ע. שוב דקדקתי בדבר ומה שנראה הנכון דלעולם ס"ל להראב"ד דיש חילוק בין פושע למזיק לענין שמירה בבעלים מיהו דוקא במתכוין להזיק אבל האשה ששברה שלא נתכוונה להזיק דין פושע דנין אותה. וכן בדין שהרי הנהו שקולאי דתברו חביתא ומחייבינן להו בפרק הפועלים היינו מטעמא דנתקל פושע הוי ובזה הכל מתוקן. אע"ג דאדם מועד לעולם בין ער בין ישן וע"כ מטעם מזיק הוא לענין שמירה בבעלים שנייא ודוק: (* א"ה ועיין בדברי הרב המחבר פרק ו' מהלכות חובל ומזיק דין ג'):

יד

היתה ענייה שהיא חייבת להניק את בנה כו'. הרב לח"מ הקשה על זה דלפי פירוש רבינו היא אורחה והוא לאו אורחיה היינו שהיה עשיר למאי איצטריך לכותבו שהרי כתב דין זה בפרק זה גבי הכניסה לו שתי שפחות או שהיה ראוי לקנות שתי שפחות אינה מבשלת ואינה מניקה את בנה. ולדעתי אינו כדסבירא ליה להרב ז"ל שכתב רבינו דין אחד בשני מקומות. אבל מה שכתב רבינו לעיל הוא דבשעת הנישואין הכניסה לו שפחות או שמצאתו עשיר שראוי לקנות והוא לקוח ממאי דאיתמר בגמרא תנא אחד שהכניסה לו או שמצאה משלו והוא דבשעת הנישואין לא חל עליה חיוב דהנקה כיון שמצאה לו או הכניסה לו אבל כאן מיירי דאפילו אחר הנישואין או אחר שהתחילה להניק קודם נעשה עשיר פטורה דעולה עמו ואינה יורדת. ובזה ניחא דתלמודא קאמר בתר דבעייה הדר פשטה עולה עמו כו' ולא מייתי סייעתא מהתוספתא דאחד שהכניסה לו או שמצאה לו ודוחק לומר דלא ידע תוספתא זו ולדידן ניחא דהתם בשעת הנישואין וזה נכון בעיני ודוק:

יז

והבת אצל אמה לעולם ואפילו לאחר שש. בפרק הנושא (דף ק"ב) זאת אומרת בת אצל האם ל"ש גדולה ול"ש קטנה. וז"ל הטור סימן פ"ב ולאחר שיגמל הנער י"א שברשות האב אם ירצה יקחנו אצלו ואם ירצה יניחנו עם אמו דהא דאמרינן בת אצל האם היינו דוקא באלמנה לא שבקינן לה בהדי קרובי אביה שראויים ליורשה אבל בגרושה שבקינן לה אצל אביה כו'. ודברי הטור תמוהים הם במ"ש דלא שבקינן בת אצל האחים משום שראויים לירש כמדומה דמשום חשש הריגה הוא והא ליתא דבפרק הנושא דקדקו ממתניתין דבת אצל האם ל"ש גדולה ול"ש קטנה ולאו משום דילמא קטלי לה הוי אלא משום צניעותא. ועוד קשה בדברי הטור שלא הביא דעת שלישית שיש בזה והיא דעת הרא"ש אביו ז"ל דס"ל דבת אצל האם בין אלמנה בין גרושה ומיהו הבן ברשות אביו ליטלו לאחר זמן הנקה וכמ"ש בתשובה כלל פ"ב. ואין לומר דאחר דכתב וסתם בפסקיו דברי הרמ"ה דבין בגרושה ובין באלמנה הבת אצל האם ה"ה גבי בן נמי עד שש שנים דוקא הוא אצל האם וסתר מה שכתב בתשובה, דזה אינו ואפשר לקיים שניהם וק"ל וצ"ע. עוד הוקשה לי בסברת הרמ"ה ז"ל שכתב הרא"ש בפסקיו דהביא ראיה ממתניתין דהנושא דסתמא קתני מוליך מזונותיה למקום שהיא אמה דמינה דייקינן בת אצל האם ומשמע בין שבת זו היא מאיש הראשון מגירושין או שנתאלמנה דסתמא קתני לה, ויש להקשות דהא בגמרא דבעו לדחות זה אמרו ודילמא בקטנה ומשום מעשה שהיה כלומר דילמא קטלי לה ואם איתא דמתניתין סתמא קתני כדברי הרמ"ה לידחי דאי אפשר לאוקומי בקטנה ומשום דלא יקטלוה דהא סתמא קתני בין גרושה בין אלמנה כלומר שבת זו היא מהבעל הראשון מאחר שגירשה או נתאלמנה דבגרושה לא שייך טעמא דקטלא. (* א"ה חבל על דאבדין):

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף