בני אהובה/אישות/כא

בני אהובה ‏ אישות כא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

מציאת

האשה ומעשה ידיה לבעלה וכו'. עיין בשו"ע סימן פ"ד בבית שמואל ס"ק א' דכתב דרש"י והרא"ש מחולקים דרש"י ס"ל דכל מציאות הוה כהעדפה שעל ידי הדחק ולהרא"ש ליתא להך כללא רק מציאה דהוי ע"י הדחק הוא דהוי כהעדפה שעל ידי הדחק ולי נראה דלא נחלקו בזה כלל דאם היא הלכה ומצאה אבנא טבא וכי זו הוי כהעדפה שע"י הדחק רק כוונת רש"י בדף ס"ו ע"א לבאר במה דאמרינן הא דתניא מציאתה לעצמה הוא התנא דס"ל דהעדפה ע"י הדחק לאשה וקשה ליה לרש"י איך קתני סתמא מציאה הא איכא מה דלא הוי ע"י הדחק ולזה מפרש רש"י דסתמא דמציאות הוי כהעדפה ע"י הדחק ולכך קתני ליה סתמא וזה שכתב דרוב מציאות צריך לחזור אחריהן וכו' ולכך קתני סתמא מציאתה לעצמה דרוב הן ע"י הדחק וגריר תנא דברייתא בלישנא בתר רובא אבל ודאי לדינא אם אנו רואין דהמציאה היתה באופן דלית ביה דחק כו"ע מודים דלבעלה ואי אית ביה דחק הוי כהעדפה שע"י דחק דנחלקו בו הפוסקים ואין כאן מחלוקת בין רש"י והרא"ש ז"ל כלל.

ב

דחקה

עצמה ועשתה יותר מן הראוי לה המותר לבעל היה לו ממון הרבה וכו' שהבטלה מביא לידי זימה. הר"ן צידד לומר דאעפ"כ מעשה ידיה לבעלה דאם לא כן מי ישגיח עליה אם תבטל ממלאכה עיי"ש וקצת קשה דא"כ למאן דאמר בכתובות דף נ"ט שהבטלה מביא לידי שיעמום ולא לידי זימה ודאי דשלה הן דמה נפק"מ עד שיהיה אנו מצריכין לידי משגיח ואם היא תבטל ותשתגע אין אנו אחראין ולא בשביל זה נאמר שיהיו מעשה ידיה לבעלה שישגיח עליה כי אין אנו אחראין בזה ולפי זה הא דקמבעי שם בגמרא מה בין ת"ק דאמר שהבטלה מביא לידי זימה לרבן שמעון בן גמליאל דאמר מביא לידי שיעמום נימא דאיכא בינייהו אי שלה הן או של בעלה ויש ליישב.

ד

ומלאכות

אלו עושה אותן היא בעצמה. עיין במשנה למלך שהאריך בשם רש"י בכתובות דף ס"א ע"א ובלישנא דטור אי דברים אלו הוי חיובא על אשה או מדרך עצה טובה להראות חיבתה אבל אין כופין אותה על כך ועיי"ש שהאריך ולפי מה שסתם רבינו הרמב"ם וכן ביו"ד בש"ע הלכות נדרים סימן רל"ד סעיף ע"ג דהנודרת מבלי למזוג לו הכוס ולרחוץ פניו אינו צריך להפר לה ולא כתבו בהכניסה לו ד' שפחות דצריך להפר כיון דאין כופין אותה ש"מ דס"ל דחיובא איכא עליה וכופין בכך ופשוט הוא.

ט

האשה

ששברה כלים בעת שעשתה מלאכתה פטורה ואין זה מן הדין אלא תקנה שאם אין אתה אומר כן אין שלום בתוך הבית וכו'. בירושלמי פרק הכותב מבואר זה הדין כמ"ש המ"מ אמנם שם לא נזכר ששברה בעשתה מלאכה אמנם רבינו שכתב בעת עשותה מלאכה ס"ל דממקומו נלמד דמיירי באופן הזה דקתני התם האשה ששברה כלים מה את עבד לה כשומר שכר או כשומר חנם מסתברא כש"ש ואמרינן דאפילו כש"ח אינה דאם אתה אומר כן אין שלום בית לעולם עכ"ל ואלו שברה כלים מעצמה הרי היא מזיק בידים ואדם מועד לעולם בין שוגג ובין מזיד וכו' ובזה הש"ח והש"ש שוים ודין אחד להם ועל כרחך מיירי ששברה בעוסקה במלאכה ודרך מלאכתה נשבר הכלי וס"ל דדמיא להמעביר חביות ממקום למקום ונשברה דקי"ל שומר שכר ישלם שומר חינם ישבע דהוי כמו אבידה דחייב בה הש"ש ולכך נסתפק הירושלמי כאיזה מהשומרים נחשבת האשה והעלה משום שלום בית פטורה מכל ויפה הוסיף רבינו בלשונו בעת שעשתה מלאכה בתוך הבית והבית שמואל סימן פ' ס"ק כ"ב הרגיש בתוספת זה וכתב כי בירושלמי לא נזכר כן ולפי מ"ש ניחא.

ובזה נראה להבין דגם מהראב"ד ז"ל לא היה הירושלמי הנ"ל בהעלם דבר רק דס"ל דהירושלמי לא פטרה מתשלומין בשביל שלום בית רק דירושלמי חשבה לדין להיות כשומר חינם והיה מגיע לה שבועה וזה שעקרו ממנה השבועה לבל תהא נשבעת הוא משום שלום בית דישביע אותה ויחשבה לנקלה אבל במקום דחייבת ממון מדין לא פטרוה משום שלום בית ולכך הדבר נלמד בירושלמי מענינו דקתני התם מקודם לזה דמן הדין היה במושיב אשה חנונית להשביעה ע"י גלגול שבועה על פלכה ועסתה רק מפני שלום בית תקנו שתהיה פטורה מהשבועה ועלה קתני הך האשה ששברה כלים וכו' ואי התם פטורה אף מתשלומין אין ענינו לכאן דכאן אלו נודע שחייבת לו מן פלכה ועסתה פשיטא שחייבת לשלם אלא ס"ל דשאל בשברה כלים אי כשומר שכר או כש"ח נדונת ורצה מתחילה לומר כש"ש ומסיק דודאי הדין הוא להיותה כש"ח והיינו דתהא נשבעת אך אמרינן אפילו כש"ח אינה ופטורה משבועה דאם את אומר כן להצריכה שבועה אין כאן שלום בית והרי כל שלום בית הוא לפוטרה משבועה ודמיא להך פלכה ועסתה וא"כ ס"ל להראב"ד דהירושלמי ס"ל דנתקל לאו פושע הוא ולכך מדמי ליה לדין שומרין ובשביל שלום בית פטרוה משבועה אבל לדידן דקי"ל נתקל פושע הוא וא"כ לא נפק"מ בדין שומרין ש"ח או ש"ש שניהם חייבים לשלם ואין כאן שבועה כלל וכיון דחייבין ממון לא שייך שלום בית ולכך יצא לדון בדבר חדש דהוי פשיעה בבעלים והיינו ממדרש כתובה נלמוד אנא אפלח ואוקיר ואוזין וכמו שפירש ר"ת שאטרח בעבודת האדמה ובכל עבודה בשדה להביא טרף ולזון אותך וא"כ אין לך שאול לה גדול מזה שהרי הוא משועבד לעבודתה ולזונה ולכך כתב הירושלמי מפני שלום בית ולא כתב טעמו של הראב"ד דבמקום דאין חייב לזונה כגון דאמרה איני ניזונת ואיני עושה וא"כ אין הבעל שאול לה כלל מטעם פשיעה בבעלים חייבת אמנם מטעם הירושלמי לעולם פטורה ולכך לדידן דלדעת הראב"ד דלא שייך בפשיעה שלום בית כלל כתב הטעם משום פשיעה בבעלים ובאמת במקום דליכא מזונות חייבת דלא הוי פשיעה בבעלים כלל ודברי הראב"ד מבוארים וגם דברי רבינו הרמב"ם דס"ל דנתקל לאו פושע הוא כמבואר בחו"מ סימן ד"ש עיי"ש בסמ"ע ובש"ך שכתב להדיא דלא ס"ל להרמב"ם נתקל פושע הוא.

יא

האשה

כל זמן שהיא מניקה את בנה וכו' מפני שצער גופה קודם. תמה המ"מ וכן הטור סימן פ' דהא אמרינן בכתובות דף ס' ע"ב ולא תאכל עמו דברים הרעים לחלב ונראה דודאי אוכלת משל בעלה צריכה לאכול דברים שאינם מזיקים לולד כלל אף שיש לה צער דגופא כי לכוונה זו מרבה לה הבעל מזונות בשביל הולד ולא תאכל משלו דבר המזיק לולד משא"כ באוכלת משל עצמה אין ביד הבעל לעכב עליה כי צערא דגופא קודם וזהו שאמרו בגמרא ולא תאכל עמו דייקא דהיינו כשהיא עם הבעל ואוכלת עמו אז לא תאכל דברים הרעים ואינה אוכלת הרבה המזיק לולד אבל באוכלת משלה יכולה לאכול כמו שתרצה וכן כתב הב"ח והוא הנכון. ואפשר לומר דתרתי אסור לאכול אכילה גסה המזיק לולד ולאכול דברים הרעים כי כאן ודאי איכא ברי היזקא ובלי ספק הולד בסכנה וזהו שאמרו אוכלת הרבה ולא תאכל דברים הרעים דהיינו תרתי אכילה מרובה ודברים בלתי בריאים ולכך קתני זהו ולא תאכל דברים הרעים עליה דהיא אוכלת הרבה משלה אבל בחד מינייהו או אכילה גסה או דברים בלתי בריאים אין כאן ודאי סכנה וצערא דגופה קודם וכמ"ש החלקת מחוקק ולכך דייק הרמב"ם הרי היא מתאוה לאכול יותר או מאכלים אחרים ודוקא חדא מינייהו מותר זה או זה והראשון נראה יותר נכון.

יג

נדרה

שלא להניק את בנה כופה אותה ומניקתו וכו'. כתב בהגהת הרא"ש פרק אע"פ דאם נדרה דאסרה על נפשה הנאת הנקתה ושמע בעלה ולא הפיר צריכה לקיים נדרה ותצא בלי כתובה או תשכור משלה מיניקה דהיא נתנה אצבע בין שיניה וכן בנדרה הנאת תשמיש על עצמה וקיים לה הוא תצא שלא בכתובה עכ"ל והדבר צריך ביאור דהא קי"ל כשמואל בשמעתין דהמדיר דף ע"א ע"א דחוששין שמא ימצא פתח לנדרו ועל כרחך כל הני דקחשיב במתניתין דקתני בהו יוציא איירי דנדרה היא וקיים לה בעלה ולכך כופין להוציא אותה בכתובה דהוא נותן אצבע בין שיניה וכן הביא הגהת הרא"ש שם בשם מהרי"ח שגם הגהה הנ"ל הוא בשמו בפרק המדיר דאם קיים לה הוא יוציא אם לא נשאל על הקמתו הרי דס"ל דהוא נותן אצבע בין שיניה.

וצ"ל דס"ל לחלק משום דקשיא ליה הא דאמרינן בכתובות דף נ"ט ע"ב בהס"ד בהך ברייתא נדרה שלא להניק את בנה דבית שמאי אומרים אינו כופה ובית הלל אומרים כופה ואמרינן בהס"ד דב"ש ס"ל הוא נותן אצבע בין שיניה וב"ה ס"ל היא נותנת על כן כופה אותה דא"כ כל הנך בבא דמתניתין ריש פרק המדיר דלא כב"ה ואף דבמסקנא לא קאי הך אוקימתא מ"מ לא משום קושיא זו הדר ביה הגמרא ולכן ס"ל דבשלמא בנדרה מהדברים דהרשות בידה להדיר כגון שלא תתקשט או שלא תאכל פירות וכדומה רק דיש ביד הבעל רשות להפר הואיל ויש בהן מעינוי נפש או מדברים שבינה לבינו אם כן אמרינן כיון דהיא נדרה שלא במעל הפשע יותר על הבעל שקיים לה הנדר מעל האשה שנדרה ברב שיחה וכעסה משא"כ בדבר שהיא משועבדת לו מן התורה או מדברי חז"ל והשעבוד כל כך אלים עד שאפילו קונמות אינן מפקיען והיא נדרה בערמה בלשון שתוכל להפקיע שעבודו ממנה שאסרה על עצמה ואין מאכילין לאדם דבר האסור לו וא"כ ידה היה בפשע להפקיע שעבוד הבעל אשר לא כדת א"כ אף שהבעל קיים לה מ"מ היא העיקר הפושעת שהכניסה עצמה לעבור על תקנת חז"ל ולכך הדין עם הבעל בכל דבר.

ובזה ניחא לי במה דאמרינן לקמן בהמדיר אשתו שלא תתקשט דמיירי דתלתה בתשמיש וקיים לה איהו הבעל ולישנא דהמדיר דחוק ולא אמרינן דהיא נדרה מתשמיש והבעל קיים לה על תנאי שאם תתקשט תהא אסורה בתשמיש וא"כ הבעל הוא העיקר המדיר מקישוט אלא ודאי דא"כ אם תתקשט חל עליה נדרה הנאת תשמיש ובזה לא אמרינן הוא נותן אצבע בין שיניה דהיא היתה תחילה במעל להפקיע שעבודא ותקנת חז"ל וזה נראה לענ"ד בדברי הגהת הרא"ש אמנם מ"מ לדינא מדלא הזכיר דעת זו שום פוסק נראה ברור דאין לסמוך על הגהת הרא"ש בזו וכמ"ש הרב בית שמואל סימן פ"ב ס"ק א' עיי"ש.

היא

אומרת אני אניק את בני וכו' שומעין לה שצער הוא לה לפרוש מבנה. הרב בית שמואל סימן פ"ב ס"ק ב' תמה דלמה לא פירש הרמב"ם כרש"י כתובות דף ס"א ע"א דיש לה צער מחמת החלב דליכא למימר דלא ס"ל לרמב"ם דאית לה צער מחמת החלב הא פסקינן באו"ח סימן ש"ה דמותר לומר לגוי בשבת לחלוב הבהמה מפני צער בעל חי שהחלב מצער אותה עכ"ל ודברים אלו לא נאותו לגדול שכמותו כי כל איש יודע בהפסק האשה להניק שיש לה צער מריבוי החלב וממרקת החלב מדדיה וכדומה עד יום או יומים שפוסק החלב מלבוא כפעם בפעם והנה לזאת בפרה שנתרבה החלב בדדיה אם לא יחלוב אותה שום אדם ודאי שכאבה נעכר אבל באשה מלבד שהיא תוכל למרק החלב בידה עד שיפסוק החלב ביום ויומים לבוא אף גם כי לא תמלט מזה הצער כי אף שתניק לבנה כ"ד חודש גם אח"כ שתפסוק יקרה לה הצער הזה ותצטרך לסבול כן לשעה מועטת א"כ מה יום מיומים שתפסוק מקודם איזה חדשים או אח"כ מכל מקום ביום זה שתפסוק לא תמנע מהצער ולכך כתב הרמב"ם מצער וגעגועי בנה ופשוט הוא.

טז

האשה

שנתגרשה אין כופין אותה להניק אלא אם רצתה נותן לה שכרה ומניקתו. הרמ"א הביא סימן פ"ב סעיף ה' דאם אין לו להשכיר כופין אותה להניק ותמה החלקת מחוקק ס"ק ו' דלמה לא יהיה מוטל על הבי"ד לשכור מינקת כמו פרנסה דלאחר כ"ד חודש ונראה דודאי אם האשה עשירה אף לאחר כ"ד חדשים כופין את האם לזון בניה דהא כופין על הצדקה ואין לך צדקה יותר מזה ואם כן היא שיש לה חלב בדדיה ותוכל להניק הרי היא עשירה לדבר הזה וכופין אותה כמו שכופין על כל הצדקה.

יז

הגרושה

אין לה מזונות וכו' שלמו חדשיו וגמלתו אם רצתה המגורשת שיהיה בנה אצלה אין מפרישין אותה ממנה עד שיהיה בן שש שנים גמורות. עיין בהראב"ד שהשיג על זה להפריש הבן מהאב במה שמוטל עליו לחנכו לתורה והמ"מ כתב שיצא לרבינו הרמב"ם מהא דאמרינן בעירובין דף פ"ב דקטן עד בן שש ניחא ליה בצותא דאמא ועדיין לא מוכח מזה כשהיא גרושה מאישה שיהיה הבן אצל האם ולא אצל האב ולכן נראה דיצא לו להרמב"ם דין זה מהא דאמרינן בכתובות דף ק"א הנושא את האשה וכו' דמוליך לה מזונותיה למקום שאמה שמה ובדף ק"ב ע"ב אמר רב חסדא זאת אומרת בת אצל אמה ופרכינן ממאי דבגדולה דלמא בקטנה עסקינן ומשום מעשה שהיה דתניא מי שמת והניח בן קטן לאמו יורשי האב אומרים יהיה גדל אצלינו ואמו אומרת יהא בני גדל אצלי מניחין אותו אצל אמו וכו' מעשה היה ושחטהו ערב הפסח ומשני א"כ ליתני במקום שהיא וכו'.

וצריכין להבין דהא במתניתין מיירי אף בגרושה דהבעל חי כדתנן לא יאמר הראשון לכשתבוא אצלי אזונה וכן כתב הרא"ש בשם הרמ"ה בשם הגאונים דמתניתין איירי נמי בגרושה וא"כ לכאורה קשה איך סלקא דעתא דדוקא בקטנה איירי משום מעשה שהיה הא הבעל חי ומה יש לחוש דבשלמא אי איירי דוקא באלמנה יש לומר דהיורשין יהרגוה שלא יצטרכו ליתן לה מזונות מנכסי אביהן אבל בגרושה דאביהן חי מה יש לחוש ועל כרחך צ"ל דאף בגרושה דהאב חי יש לחוש לגזירת חכמים להניח הקטן אצל אמו משום מעשה שהיה או דלא פלוג עבדי רבנן בגזרתם או דגם בחיי האב יש לחוש שבניו מאשה אחרת ימיתוהו בלי ידיעת אביו שלא ימעט ירושתן וא"כ לפ"ז אף דאסקינן דהטעם במתניתין משום דבת אצל אם אפילו בגדולה מ"מ הברייתא הלכתא היא דבן אצל אמו כשהוא קטן ואפילו בגרושה וכסלקא דעתא בגמרא דמהא לא אדחיה ולא נתפרש שיעור קטנותו ולהיות דבעירובין אמרינן דבן ו' ניחא ליה בצוותא דאמו וגם מבן ו' ואילך חייב אביו לספי ליה כתורא בתורה א"כ בעל כרחך צריך להיות אצלו כהשגת הראב"ד ולכך ס"ל להרמב"ם דשיעור קטנותו להניחו אצל אמו הוא עד בן שש ופסק כן.

ובהכי ניחא דהשמיט הרמב"ם הך ברייתא דמניחן בן קטן אצל אמו משום מעשה שהיה דהיא היא במה דכתב בגרושה דמניחן בן קטן עד בן שש אצלה ומכ"ש באלמנה והרב בית שמואל סימן פ"ב ס"ק ח' הבין דהך מניחן אצל אמו הוא רק באלמנה ומשום זה ס"ל דהיורש אפילו יותר מבן שש מניחן אצל אמו דאל"כ מה איריא מעשה שהיה הא אפילו גרושה עד בן שש אצל אמו לדעת הרמב"ם ולכך תמה למה השמיטוה הפוסקים להך ברייתא ולפי מ"ש ניחא דהך ברייתא מיירי בין באלמנה ובין בגרושה ושיעור קטנותו הוא עד בן שש שנים והוא הנזכר בפוסקים.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.