אור שמח/מלכים/ט

אור שמח ‏ מלכים ט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ב

ואין מניחין אותו להקים מצבה כו':

בגמ' פליגי רב חסדא ור' יצחק בר אבדימי אם בן נח חייב על עשיית פסל יעו"ש, לכן פסק דאינו נהרג רק אסור, אבל הכל בעושה פסל לעבדו פליגי אם חייב משעת עשיה, וע"ז איכא בישראל תרי לאוי לא תעשה לך פסל ואלהי מסכה לא תעשו לכם יעוין פ"ג מהלכות ע"ג הלכה ט', אבל צורות לנוי צ"ע דזה לאו דלא תעשון אתי דלישראל נאמר ולא לב"נ ומנא ליה לרבינו שהן אסורים לעשות צורות לנוי וצ"ע:

ו

ואין הורגין את הבהמה שלא נצטוו בהריגת בהמה אלא ישראל:

בגמ' פשיט רב ששת דנהרגת דתקלה אע"פ שאין קלון מהך דתניא מה אילנות שאין אוכלין כו' אמרה תורה השחת כו' המתעה את חבירו מדרכי חיים כו', הרי דמשום תקלה בנעבד אמרה תורה השחת שרוף וכלה פריך אלא מעתה עו"ג המשתחוה לבהמתו תיתסר מי איכא מידי דלישראל שרי כו' ישראל גופיה ליתסר מידי דהוי ארביעה אמר אביי זה קלונו מרובה וזה קלונו מועט, והרי אילנות כו' בבע"ח קאמרינן דחס רחמנא עלייהו. וזה פלא, דא"כ הוי דלא כרב ששת, ולזה פרש"י דפליג על רב ששת, ולרבא דאמר בהמה נהנית מעבירה אין ראיה דסבר כרב ששת דדילמא בבע"ח חס רחמנא עלייהו וכ"ז שאינן נהנין מעבירה פטרינהו רחמנא ה"נ בלא קלון דהבועל פטרינהו רחמנא ומאי דמיון לזה. ולכן נ"ל לפרש כך, דזה כוונת השמועה, דבאמת שור וכל בע"ח הנתנים לשחיטה ולכל מלאכת האדם הם כממונו לכל דבר ואפילו כן אמרה רחמנא כמיתת הבעלים כך מיתת השור שיהא מיתתו בעשרים ושלשה, וזה גזה"כ, וכמו שאמר בירושלמי פ"ק שור הנסקל כולו ממון וגזה"כ הוא שיסקל בעשרים ושלשה, וא"כ חזינא דרחמנא חס עליה, לכן אמרה תורה שאינו נסקל גם על ידי עבודה, אבל אילנות וכל ממונות שדינן כדין הממון לכן אמרה תורה השחת שרוף וכלה. והנה דא ברור, דעו"ג המשתחוה לבהמתו אם אמרנו דנסקל (בזמן הבית) הלא לא עדיף מן הוא עצמו והוא עצמו דין גופו כדין ממון שנידון בעד אחד ובדין אחד, א"כ לא חס רחמנא עליה ואמאי לא יהרג בהמתו, וצ"ל מי איכא מידי דלישראל שרי ולעו"ג אסור, ולכן לא הדר ביה מהך דמשני מי איכא מידי, ולכן בעו"ג הבא על הבהמה, דבישראל הבא על הבהמה נהרג א"כ לא שייך מי איכא מידי, לכן שפיר אם בהמתו נהרגת, היא נהרגת כמו הוא, ומייתי דהברייתא סברה משום תקלה בלא קלון ולכן לא שייך למימר דבעלי חיים חס רחמנא עלייהו, דכיון דבזה לא אשכחן שיהא חשיבות בעלי חיים דעו"ג יותר מאינו בע"ח, דכל דיניהן בעד אחד ובדיין אחד:

אולם נתבונן, א"כ בעו"ג הבא על בהמת ישראל סבר דמקטלא ורחמנא חס על בהמתו דישראל ולכן אם בא על בהמתו של עו"ג ג"כ לא מיקטלא משום מי איכא מידי ומאי פשיט רב ששת. והנראה דהא דבעי כ"ג בבהמה הנרבעת מפיק במשנה מהא דכתיב ואת הבהמה תהרוגו ואיתקש שוכב לנשכב, ותו אין אנו מביטין על הבהמה של מי היא רק על שוכב או נשכב אם הוא בכ"ג או הוא בדיין אחד כו', וכיון דבן נח מיקטל בדיין (בזמן הבית) אחד כן גם הבהמה נהרגת ולא חס רחמנא עלה וזה חדש. ולפ"ז בן נח הבא על בהמתו או של ישראל אפילו, דאיהו נהרג לרב ששת גם הבהמה נהרגת ומתסרא מספק אף אם לא איפשוט, ואולי זה טעם המורה שהביא הט"ז בסימן קנ"ג, ולא שייך כאן מי איכא מידי דאידי ואידי גמר דין אוסרתה, ואם בא ישראל ונגמר דינם בכ"ג סנהדרי קטנה הוי מיתסר רק השתא ליכא סנהדרין דאין דנין דנ"פ אלא בזמן שהמקדש קיים, וגמ"ד דבן נח איכא וזה נכון. ובישראל הבא על בהמתו דע"ג צ"ע אם מיקטלא הבהמה בדיין אחד או בכ"ג ויש להאריך בזה ואכ"מ. ואח"ז רב מצאתי להחכם צבי בתשובה סימן פ"ד שעמד בזה והעלה להיפך בראיות נכוחות יעו"ש ודוק בכ"ז, ועיין מש"כ בהלכות איסורי ביאה פרק י"ד:

ז

אבל ע"ג הבא על [ה]ישראלית בין כדרכה בין שלא כדרכה כו':

לפי ההבנה הפשוטה דכיון דנידון בדיני ישראל חייב על שלא כדרכה ג"כ כמו ישראל שבעל א"א שלא כדרכה דחייב, א"כ היה צ"ל הדין דאם עו"ג בעל אשת ישראל שלא כדרכה דיהא בחנק (בזמן הבית) דהא בעריות דידהו ליכא שלא כדרכה דהא פטור עליהן רק משום דאיתרבי מקרא דגבי עריות דישראל א"כ הוי דינו כמו ישראל שהוא בחנק, ולמה כתב רבינו לקמן דעל אשת ישראל אחר שנבעלה יהרג בסייף, ויש לומר דשאני ארוסה ונכנסה לחופה ולא נבעלה דבעו"ג אינן מוזהרין כלל דלאו בני קדושין וחופה הוי, אבל שלא כדרכה דבאשת אביו חייב בן נח לכן לא נדון גם בישראלית בחנק רק כבעריות דידהו דדינו בסייף:

אמנם לדעתי יתכן בסברת רבינו כך, דפסק בהל' איסורי ביאה דישראל שבא על הנכרית תיהרג (בזמן הבית) מפני שבא לישראל תקלה על ידה יעו"ש היטב, א"כ בעו"ג שבא על ישראלית מפני מה אין הורגין אותו (בזמן הבית) וצ"ל דשאני ישראל שבא על הכותית דהוי אביזרייהו דעריות מפני שאם בא בפרהסיא קנאים פוגעין בו והוי תקלה רבתי שנכשל על ידה, אבל עו"ג הבא על הישראלית אין זה אביזרייהו דעריות דלא אשכחן מיתה על זה, ומשום הכי לא פריך בסוף פ' בן סו"מ רק והא אסתר פרהסיא הוי ולא משום ג"ע וכמו שהאריך הרמב"ן בספר המלחמות שם בדבריו הנעימים וזה רק בפנויה, אבל עו"ג שבא על ישראלית א"א תו בא תקלה על ידו לבת ישראל א"כ היה נהרג (בזמן הבית) בין כדרכה בין שלא כדרכה מטעם שבא תקלה על ידו לישראלית וכמו הנרבעת לבהמה שהורגין את הבהמה, וכיון דמשום תקלה הוי לא שני בין כדרכה לשלא כדרכה דלגבי הישראלית אין נפ"מ ובאה לה תקלה ע"י העו"ג והורגין גם אותו (בזמן הבית). ולפ"ז יתכן דוקא אם הישראלית בזדון דאז בת חיוב מיתה הוי והוי תקלה וכמו שפסק דישראל שבא על העו"ג דוקא בזדון יעו"ש כמו שפסק גבי בהמה בפרק א' הלכה י"ח ודוק. ואם גירסא שלפנינו עתיקה מכוונת מאוד, שהא דכתב רבינו דנהרג בבא על ישראלית הוי דוקא בעו"ג שלא קיבל שבע מצות, אבל גר תושב אינו נהרג [ושם פשוט דבת גר תושב אין קנאין פוגעין בו ולא הוי תקלה] לכן בכל הלכה זו כתב בן נח שהוא אפילו גר תושב, ובזה כתב עו"ג הבא על ישראלית היינו שאינו גר תושב נהרג בשלא כדרכה משום תקלה הבא על ידו לישראלית אבל גר תושב דמצוה להחיותו אינו נידון כבהמה ואינו נהרג משום תקלה דישראלית ודוק היטב בזה:

ט

ובן נח שגזל פחות מש"פ ובא אחר וגזלה ממנו שניהן כו':

הנה לא ביאר רבינו סיפא דמילתא דלא ניתן להשבון, משום דמפרש דוקא בישראל אם גזל פחות מש"פ אינו משיב משום דישראל מחיל על פחות משוה פרוטה, וכבר הביא בהל' גזילה דאף ישראל אינו חייב להשיב. אך א"כ הא דכתב רבינו שניהן נהרגין עליה מיירי דוקא בגוזל מישראל, דאילו מעו"ג הלוא צריך להחזירה לעו"ג הראשון וזא לא במשמע, ורש"י פי' דבעו"ג אינו צריך להשיב משום קם ליה בדרבה מיניה, לכן אף אם גזל מב"נ קלב"מ. והנה התוספות הקשו מנטלו לסטים כסותו ונותנו לו כו' מפני שהבעלים מתייאשים מהם מוכח דלסטים עו"ג חייב להחזיר ורק ביאוש קנה. וחכם אחד רצה לומר, דמשום דדיינינן ליה בדינא דידהו בזמן הבית דהם אינם פוסקים קם ליה בדר"מ וכמו שאמר ר' ישמעאל עו"ג וישראל שבאו לפניך לדין אם יכול את לזכותו כו'. ולפ"ז צריך לומר דבפחות אינו מחזיר ולא דיינינן ליה בדינא דעו"ג, משום כיון דהישראל שגזל ממנו מחיל בפחות מפרוטה אין זה זכות להישראל כלל, אך זה טעות, דאימתי אמרינן כן דוקא היכי שהוא זכות להישראל אז מעוותינן הדין אם אין חלול השם, ופוק חזי דהגמרא מייתי מזה דגזל עו"ג מותר, אבל כאן בנטלו לסטים חמורו ונתנו לו חמור אחר כו' דאם תאמר דלא נפטריניה משום קלבדר"מ דניזול לדונו בדיני עו"ג, הא הוי היזק לישראל שנטל החמור ממנו דנתחייב להחזיר את החמור אי לאו משום יאוש, וע"כ דלא שייך קם ליה בדר"מ בעו"ג, וכן חזינן בפרק איזהו נשך דאמר דאסור לעשות ערב לעו"ג משום דעו"ג המלוה בתר ערבא אזיל, ונאמר דאם יתבע את הערב בב"ד של ישראל [בזמן הבית] יפסקו הדין דבתר לוה אזיל משום דאזלינן בתר דיני ישראל, וצ"ל דכאן הוי כמו קבלן דהתנה אדעתא דא מעיקרא שיתבע לערב ולא שייך אם יכול לזכות אותו כו' דכיון דהלוה והערב שניהן ישראלים ומאי חזית דחיישת לפסידא דין מלפסידא דדין ותשלח אותו לתבוע ללוה תחלה דהוא ישראל, כן ה"נ כיון שהחמור הוא כעת אצל ישראל לא שייך לדונו בדיני עו"ג, וע"כ משום דלא אמרינן גבייהו קלבדר"מ, כיון דהדין דקלבדר"מ רק כל זמן דאיתיה אצל הע"ג מעוותינן הדין ובאין עליו בעקיפין. ועוד טעם כתב רש"י, משום דגבי ב"נ לא כתיב השבה, והאחרונים פירשו משום דקלבדר"מ אין עליו חיוב טורח השבה, רק כל היכי דאיתא דמרא הוא. ולפ"ז צריך ביאור מגזל מבן נח. [דאלו על גזל מישראל לא הוי צריך לפרוש רש"י משום זה רק מטעמא דאמר הגמרא סנהדרין נ"ז דעו"ג מישראל ישראל מחיל ליה ואף אם עומד וצווח בטלה דעתו אצל כל אדם] וא"כ איך אמר בסיפא בא אחר וגזל ממנו נהרג עליו, הא לאו של הגזלן הוי דכל היכי דאיתא דמרא הוי, וצ"ל דנהרג משום שגוזל את ממון ב"נ הראשון ולא משום שגזל להגזלן, ורק בגזל מישראל א"א משיכה בעו"ג אינו קונה ונהרג משום דצעריה לישראל פריך שפר דהא לא צעריה, אבל בגזל מבן נח חבריה א"ש, דהגזלן מן הגוזל נהרג משום הבעלים הב"נ אף דלאו ברשותו כמו שאמר רב חסדא הגוזל מחבירו ובאר אחר ואכלו רצה מזה גובה רצה מז"ג, ולפ"ז הוי מצינן לפרש כן דברי רבינו, אך ז"א במשמע דלשון גזל ממנו מורה שנהרג משום דהוי ממון של הגוזל הראשון דא"צ להשיב ודוק:

והנה התוספות הקשו על רש"י דא"כ מאי פריך הגמרא על משיכה בעו"ג אינו קונה מהך, דילמא מיירי בגזל מבן נח וכיון דחסריה ממון נהרג אף אם אינו קונה דלגבי הנגזל הב"נ ממון גמור הוי. ויש לומר ע"ד החדוד דהא אמר נהרג על פחות מש"פ, וקמ"ל דאף בלא עדים ואין רואה ג"כ נהרג וטעמא אף ע"ג דב"נ אינו נהרג עפ"י עצמו כדאמר עפ"י עד אחד כו' ועפ"י עצמו לא תני, משום דנהרג ע"פ הנזגל, וזה א"ש בישראל דפחות מפרוטה דמחיל ליה ולכך כשר להעיד עליו ונהרג על פיו, אבל בעו"ג או בישראל בפרוטה דכיון דלא מחיל, לא מבעי אם נאמר כפירוש האחרונים דכל היכי דאיתא דמריה איתא רק דטורח השבה לא רמיא עליה ודאי נוגע ומשקר, אלא אף אם נאמר דאינו מחזיר כלל הא הוי כמו נרצח שכתבו הקדמונים דפסול משום דמשקר גבי הרוג יציל יעו"ש, וזה חדוד, אבל ברש"י פסחים (דף ג) ד"ה מי קא ספו כו' וביד ר' יהודה בן בתירא לא היה להורגו מוכח דנהרג עפ"י הודאת עצמו. וכן איתא בירושלמי דקדושין ה"א, ובמדרש רבה בראשית פל"ד בלא עדים מפי עצמו ואכמ"ל בזה:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.