יצחק ירנן/מלכים/ט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

יצחק ירנן ‏ מלכים ט

א

הוסיף לנח אבר מן החי שנא' אך בשר וכו'. והוא הלכה פסוקה אשר מזה אני תמיה על מ"ש תוס' חצוניות כת"י בפ"ק דבכורות דף ו' ע"ב גבי וחלב בהמה טהורה מנא לן דשרי וז"ל וא"ת אמאי לא ילפינן מדכתיב גבי אברהם ויקח חמאה וחלב ובן הבקר ובודאי לא האכילם איסור דאברהם אבינו קיים כל התורה כולה ואומר ר"י מפריש דהוה סבור שהם בני נח ולא נצטוו ע"ז כי אינה מז' מצות בני נח ואף בירושלמי משמע דאכלו בשר בחלב דקאמר שאמר להם הקב"ה כשבקש שתנתן להם התורה אין אתם ראוים לקבלה שמיד שתינוק בא מבית הספר מביאין לו חלב אוכל מביאים לו בשר נוטל ידיו אבל אתם אכלתם בשר בחלב כדכתיב ויקח חמאה וחלב עכ"ל.
והנה בההיא סוגייא נאמר דאיכא למ"ד דם נעכר ונעשה חלב ואיכא למ"ד דאינו אלא אבריהם מתפרקין וכו' ולההיא מ"ד אצטריך קרא לאסור חלב בהמה טמאה דסד"א הואיל וליכא מידי דאתי מחי ושריא רחמנא והאי חלב כי אבר מן החי ושרי והלכך אפי' בבהמה טמאה נמי לשתרי קמ"ל דאסיר חלב בהמה טמאה ואהא קא בעי שם וחלב בהמה טהורה מנא לן דשרי כלומר או משום דם נעכר או משום אבר מן החי למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ואבר מן החי אסור לבן נח כדכתיבנא ריש אמיר וא"כ תפשוט מויקח חמאה וחלב דלו יהי דסבור היה שהיו בני נח מ"מ אסור לו לאברהם אבינו ע"ה להאכילם איסור אלא ודאי דחלב בהמה טהורה שריא ואף דלמ"ד דם נעכר ונעשה חלב ליכא למפשט דדם שרי לבן נח וממילא חלב ומשו"ה האכילן חלב משא"כ בישראל דממ"ד משום אבר מן החי שמעינן למ"ד דדם נעכר דכשם דלמ"ד משום אבר מן החי חזינן דשרי רחמנא חלב אף דהוי אבר מן החי הוא הדין נמי למ"ד משום דם נמי חלב רחמנא שריא דלא משוינן פלוגתא דלמ"ד משום אבר מן החי חלב רחמנא שריא ולמ"ד משום דם חלב רחמנא אסרה ואם כן תפשוט מויקח חמאה וחלב.
ושוב ראיתי למופת דורינו הרב עץ החיים סדר וישב דברים תמוהים שהביא דברי רבינו דבן נח מותר בדם מן החי וסיים וז"ל ועם זה תירצתי מה שהקשה לי דבפ"ק דבכורות בעו למילף דחלב לית ביה משום אבר מן החי מקראי ודחי להו ואמאי לא פשטוה מאברהם אבינו ויקח חמאה וחלב וכו' וע"ז אתי שפיר דדם נעכר ונעשה חלב ודם שריא והוא הדין חלב עכ"ל ואתמהא דאיך עירב ב' הסברות דמ"ד משום אבר מן החי אחד ומ"ד משום דם אחד ואיהו בקושיתו נקט משום אבר מן החי ואיך תירץ עם מ"ד דם נעכר יעו"ש דלמ"ד משום דם נעכר אה"נ דליכא פשיטותא אבל למ"ד משום אבר מן החי שפיר מפשט וכדכתיבנא וברור איך שיהיה מ"מ קשה עדיין דלפשוט מקרא דבש וחלב תחת לשונך שתיתי ייני עם חלבי דהוא פשוט טפי מקרא דארץ זבת חלב ודבש וק"ל.
ואחר סמוך ראיתי להרב שער המלך הל' איסורי מזבח פ"ג הי"א כתב וז"ל ודע דאמרינן בבכורות חלב בהמה טהורה מנא לן דשרי מדגלי רחמנא בפסולי המוקדשים בשר ולא חלב מכלל דחולין שרי ויש להקשות דאמאי לא משני דלעולם אסור משום אבר מן החי וקרא דבשר ולא חלב אצטריך לחלב בן פקועה דמשום אבר מן החי ליכא כיון דאינו טעון שחיטה וכו'.
וע"פ קדימתינו אין מקום לזה דזה ניחא למ"ד משום איסור אבר מן החי ברם למ"ד משום דם נעכר ונעשה חלב א"כ גם בבן פקועה אסיר דבאיסור דם ליכא הפרש וק"ל וע"פ האמור דבבן פקועה ליכא איסור דאבר מן החי תריץ יתיב חכם בני פחד יצחק יגדל בתורה למאי דאקשינן בסמוך דלמה לא הביאו בש"ס קראי דשיר השירים דיש לדחות דאיירי בבן פקועה ואף דלמ"ד דם נעכר ונעשה חלב שפיר מפשט כיון דלא נפשט לכו"ע לא הביאם משם.
ולענ"ד לפי מאי דכתיבנא לעיל על דברי תוס' חיצוניות דממ"ד זה נלמוד למ"ד אחר נמצא שפיר מפשט ועוד קשיא לי בש"ס דהו"ל להביא קרא דנביאים שמואל ב' סוף סי' י"ז ודבש וחמאה הגישו לדוד וכו' לאכול וכו'.

ד

בן נח שהרג וכו'. ועיין מ"ש מרן ומ"ש עליו הלח"מ. ודבריו תמוהים מאד איך שלט בעצמו להבין דמ"ש רבינו וכן אם הרג רודף וכו' נהרג עליו ר"ל מיתה בידי שמים ולא דיי לנו את הצער הזה אלא דישראל בישראל כתב רבינו דאין בי"ד ממיתין אותו וצריך לדחוק בו דגם גוי בגוי וגוי בישראל נאמר כן ומה גם דאם כן הו"ל לרבינו לפרש דאין בי"ד ממיתין אותו דאף דר' יונתן בן שאול נקט נהרג עליו גבי ישראל בישראל ומפרש לה רבינו בידי שמים מ"מ הרי פי' ולא סתם לא כן הכא דכתב נהרג עליו ואי איתא להא הו"ל לפרש והאחרון הכביד דבברייתא תניא על שפיכות דמים גוי בגוי וגוי בישראל חייב ועלה הוא דתניא כל היכול להציל ולא הציל נהרג עליו וחייב דשפיכות דמים הוי בסייף וכמ"ש רבינו בסוף הפרק ואיך אפשר לומר דחייב דשפיכות דמים הוי בסייף וחייב דכיוצא בו הוא בידי שמים והא חייב תני בכולהו.
ובעיקר תמיהתו דאיך כתב רבינו משא"כ בישראל לא ידעתי מאי קא קשיא ליה דהא כיון דהביא מ"ש פ"א מהל' רוצח דישראל בישראל אין בי"ד ממיתין אותו שפיר כתב רבינו משא"כ בישראל דאינו נהרג בבי"ד אלא בידי שמים דאי אפשר לומר שבי"ד ממיתין אותו דמאחר שלא נתכוון אלא להציל לא שייך ביה התראה ולא נקט ר' יונתן בן שאול נהרג עליו אלא לומר שהוא חייב מיתה לשמים והאי טעמא שייך בישראל בישראל דצריך התראה לא כן בגוי דאין צריך התראה וכמ"ש רבינו גופיה סוף פ"ט דמלכים ובן נח נהרג בעד אחד ובלא התראה וכו' ומשו"ה מייתי בש"ס אי משכחת לה דתניא היא ריב"ש משום דלקושטא דמילתא ראוי למיתה בידי אדם אלא משום התראה הוא דנפטר.
ושוב ראיתי סיום זה באהבת עולם דף פ"ד גם בדין דלקמן דגזל אלא דקאי למ"ש בתחילת ההלכה בן נח חייב על הגזל בין שגזל מגוי בין שגזל מישראל (ואינו) [והיינו] חייב מיתה וכמ"ש בסוף הפרק בפי' דעל שבעה מצות מיתתן בסייף וכן במה שסיים או הכובש שכר שכיר וכו' על הכל הוא חייב ר"ל מיתה שהרי הוא בכלל גזלן ואהא כתב משא"כ בישראל דאינו חייב מיתה אלא בלאו דבגזל ליכא חיוב מיתה ולא קאי לגונב נפש דגונב נפש גם ישראל חייב מיתה והרב בספר אהבת עולם שם לא ניחא ליה בדברי מרן אלא דמ"ש בש"ס אי משכחת לה ריב"ש היא לאו למימרא דרבנן פליגי עליה וגם דפליג עם רש"י דכתב דישראל בישראל חייב כגוי בגוי אלא דשוים הם וכי קאמר בש"ס וריב"ש היא לאו היינו לומר דרבנן פליגי עליה אלא דסובר דבהא פליגי ריב"ש ס"ל דרודף אחר חבירו להורגו ויכול להציל ולא הציל נהרג עליו ולשון חבירו דקתני משמע גוי בגוי וגוי בישראל וישראל בישראל כל שהוא חבירו נהרג עליו וא"כ כיוצא בו דשפיכות דמים מתוקמא כוותיה אמנם רבנן פליגי עליה וסברי דדוקא גוי הרודף אחר חבירו ויכול להציל נהרג עליו אבל ישראל אחר חבירו אין נהרג עליו בבי"ד וא"כ שפיר קאמר בש"ס דכיוצא בו דשפיכות דמים דהיינו גוי בגוי וגוי בישראל וישראל בישראל חייב כמ"ש רש"י ז"ל דריב"ש היא דאילו לרבנן דוקא גוי בגוי וגוי בישראל נהרג הא ישראל פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים וא"כ כאן בהל' מלכים פסק כרבנן ודברי רבינו כדברי רש"י אלא דרש"י הוסיף דלרבנן דפליגי עליה מותר גמור ולרבינו בדיני שמים מיהא מחייב דלית לן לאפושי פלוגתא בינייהו וכן פסק בפ"א מהל' רוצח כרבנן דאילו לריב"ש נהרג עליו קאמר אלו דבריו.
ולי אני הדיוט לא יתכן תירוץ זה דהא בברייתא לא תני אלא על שפיכות דמים גוי בגוי וגוי בישראל חייב וישראל בגוי פטור וא"כ שפיר מצי אתי האי ברייתא כרבנן דגוי בגוי וגוי בישראל חייב ברם ישראל בישראל דלא תני ליה אין אומרים (חיוב) [חייב] מיתה בידי שמים ואמאי נדחק לאוקמי כר' יונתן בן שאול דלא הוי הלכתא כוותיה ועוד דלשון חבירו לא משמע אלא או גוי בגוי או ישראל בישראל שהם חברים זה לזה ולא גוי בישראל ועוד דאם כן נימא נמי ישראל בגוי נכנס בכלל וא"כ לא אתי ברייתא כריב"ש אלא ודאי מחוורתא כדכתב מרן וכדכתיבנא.
והראב"ד כתב על דברי רבינו קשיא ליה אבנר וכתב מרן הענין הוא ממ"ש פ' נגמר הדין דף מ"ט ויטהו יואב אל תוך השער אמר ר' יוחנן שדנו דין סנהדרין אמר ליה מאי טעמא קטלתיה לעשאל אמר ליה עשאל רודף הוה היה לך להצילו באחד מאבריו לא יכיל ליה וכו' ופשוטו של מאמר זה מורה כדברי הראב"ד אבל רבינו נראה דסובר דלאו דין גמור קאמר ומאי דקאמר שדנו דין סנהדרין לאו גמור הוי אלא אסמכתא בעלמא ותו התראה לא אשכחן דהוה ותו אטו משום אומד הדעת דבדופן חמישית כיוון ליה קם ביה דינא וקטליה אלא על כרחך לא היה מחויב מיתה וניזל אבנר דאמר לו משום טענות אחרות אלו דבריו.
ולענ"ד ע"פ הנחתו זאת דיואב טעה בדין ולא בדין גמור הוא שדנו לאבנר א"צ לומר דניזל אבנר משום דהיו לו טענות אחרות אלא ממש פטור אתה עליו כפשטיה. והן קדם נקדים מ"ש מהרש"א באותו ענין שם וז"ל על דברי מרן ותו י"ל דכיון דלפי דבריו יואב טעה בדין רודף שיכול להציל דחייב מיתה א"כ קשה דבסוף נגמר הדין דאתיוה ליואב ואמר ליה מאי טעמא קטלתיה לאבנר למה לא הקשו שם התוספות וא"ת היאך נתחייב יואב במאי דקטלתיה לאבנר הא בעי התראה וא"ת חבר א"צ התראה הרי לא היה חבר בדבר זה שהיה טועה בדבר זה בדין רודף ולמה המתינו עד מאי טעמא קטלתיה לעמשא אלו דבריו.
וחוץ דלא קשיא מדברי מרן לדעת רבינו להתוס' דגברא אגברא קא רמית דהתוס' יסברו כפשט השמועה פטור אתה עליו מן הדין וא"כ אינו טועה יואב בדין מ"מ ומה להם להקשות עוד זאת דלו יהי דסברי דיואב היה טועה בדין מ"מ א"א להקשות כלל לעיל דקודם טענת יואב דהשיב הו"ל להצילו באחד מאבריו דנמצא היה טועה בדין זה דהוה ס"ל דכל דיכול להציל ולא הציל נהרג בידי אדם א"א להקשות דתיפו"ל שהוא פטור יואב משום התראה דהא למ"ד חבר אין צריך התראה לא קשיא דהא עדיין לא ידעינן שהיה טועה בדבר זה גם למ"ד חבר צריך התראה וכן פסק פי"ב מהלכות סנהדרין היינו להבחין בין שוגג למזיד כגון מחול לשבת או משומן לחלב אבל לא בענין הדין דחבר הוא וידע הדין וכמ"ש מרן וכאן לא שייך התראה אלא בענין הדין אי חייב מיתה אבנר או לא וא"כ א"צ ואחר שהשיב יואב הו"ל להצילו באחד מאבריו משום דהשתא בדופן החמישית כיוון ליה דהורה שהיה טועה בדין ולא היה לו התראה אמר ליה ניזיל אבנר וכפי' רש"י פטור אתה עליו מטעם שטעה בדין והרגו וא"כ בזה ניצול רבינו מהשגת הר"א דמ"ש פטור אתה עליו משום שהיה טועה בדין ולא היה התראה הא לאו הכי דהיה התראה חייב יואב בהריגת אבנר משום דאף דיכול להציל ולא הציל אינו נהרג עליו.
ועוד לאלוה מילין לישב להשגת הר"א ובהקדים מ"ש הרא"ם על מ"ש רש"י סדר וישלח ויצר לו שמא יהרוג את אחרים וז"ל יש מפרשים שמא יהרג את עשו ויקללנו אבא וכו' אך קשה דילמא וכו' עד לפיכך צ"ל וכו' עכ"ל מדבריו אלו משמע בפי' דס"ל דלא נאמר דין זה דיכול להציל באחד מאבריו אלא באיש אחר הבא להציל הנרדף מן הרודף אבל בנרדף עצמו לא נאמר דין זה ויכול להרוג לרודף אפי' שיכול להציל באחד מאבריו וכמו שכתבתי בספרי תועפות ראם סדר וישלח דף י"ח ע"ג.

יג

כל שאסור וכו' חייבים עליו וכו'. והוא מוסכם מהש"ס ואף דליכא מידי דלישראל שרי ולגוי אסיר הכא לישראל אסיר ג"כ משום בהמה טמאה ומן התימה על הג"ה פרישה ודרישה יו"ד סי' ס"ב דכתב בפשיטות באבר מן החי דטמאים שרו וליתא.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.