כפות תמרים/סוכה/לד/ב

כפות תמרים סוכה לד ב

דף ל"ד ע"ב

מתני' רי"א ג' הדסים וכו'. קשה למה הוצרך להזכיר לולב א' אתרוג א' והלא בלולב ואתרוג לא נחלקו ואם נאמר דאיהו בא לאפוקי שלא תאמר ב' לולבים דקרינן כפות דמשמע תרי וכן דלא תאמר פרי עץ הדר ג' א"כ ישנא אותם כסדרן בכתוב ולימא אתרוג א' ולולב א' וג' הדסים וב' ערבות י"ל דודאי ר"י לא הוצרך ללמדנו דלולב א' ואתרוג א' אלא הוצרך לאמרו לאפוקי רבי עקיבא דאמר כשם דלולב א' ואתרוג א' כך הדס א' וכו' לאפוקי זה אר"י ג' הדסים וב' ערבות אע"ג דלולב א' ואתרוג א' ודוק:

אפי' ב' קטומים. פרש"י אהדסים קאי ובגמ' פריך וכו' א"ל מה בא רש"י ללמדנו י"ל דבא לאפוקי שלא נפרש דאג' מינין שהן נאגדין באגודה דהיינו לולב והדס וערבה קאי וה"ק אפי' ב' קטומי' דהיינו הדס וערבה וא' דהיינו לולב אינו קטום מהני דדוקא לולב שהוא גבוה מכל מיניו פוסל בו קטום דהיינו נקטם ראשו אבל הדס וערבה לא איכפת לן אם נקטמו ראשן לאפוקי זה כתב רש"י דאהדס קאי וההכרח לזה מדפריך בגמ' ממ"נ וכו' ומשני חוזר בו ר"י ולא מצטרך אלא הדס א' מכל זה שמעינן דכשאמר ר"י ואפילו ב' קטומים אהדס קאי עוי"ל דרש"י אתי לאפוקי דלא נימא דכשם דחזר בו ר"י גבי הדם ולא מצריך אלא א' שאינו קטם ה"נ חזר בו גבי ערבה ולא מצריך ב' אלא בד א' של ערבה שאינה קטומה כר"ע לאפוקי זה כתב רש"י ז"ל אהדסי' קאי דחזרת ר"י אינה אלא לגבי הדס אבל מערבה לא חזר בו ובעי ב' ערבות ודוק:

רט"א אפילו ג' קטומים. פירש"י דלא בעי הדר בהד"ס. נראה דכונתו לו' דדוקא בהדס לא בעי הדר ומכשי' קטום אבל בערבה פוסל בה קטום וכבר כתבו הרא"ש בשם ה"ר ישעיה וה"ה בשם הרמב"ן דהא דמכשיר הדס קטום טפי מלולב וערבה משום דענפיו חופין את עצו ואין קטימתו נראית ודוק:

תוס' ד"ה ענף עץ כו' פי' בקו' כו'. זה הדבור ק' להולמו ובספר קרבן אהרן דף רנ"ח ע"ג כתב דרכים רבים וכולם יש לגמגם בהם יע"ש ומה שנראה לע"ד הוא דכוונת התוס' דה"ק דמתחלה הקשו על פירש"י דהיאך דריש לתיבות דענף עץ עבות לתלתא והא אצטריך לדרשא דענפיו חופין את עצו ומפני שלכאורה יש לומר דמדלא קאמר בהדיא הדס ואמר ענף עץ עבות דרשי' שהם ג' דוגמא דהא דאמרי' מ' נדה דף ס"א ע"ב גבי כלאים דלאו דאורייתא עד שיהא שוע טווי ונוז שהוא נוטריקון של שעטנז ופריך ואימא או שוע או טווי או נוז ומשני מדאפקיה רחמנא בחד לישנא לומר שעטנז לא הוי כלאים מן התורה עד שיהא שוע טווי ונוז וא"כ ה"נ י"ל מעין זה מדלא קאמר בהדיא הדס ואמר ענף עץ עבות דרשי' שהם ג' והתוס' דחו תי' זה משום דא"כ תקשי וא"ת ולימא פרי עץ הדר ג' מדלא קאמר אתרוג בהדיא וע"כ לתרץ קו' זו דלא אמרינן פרי עץ הדר ג' משום די"ל דמדרשא דפרי עץ דרשינן שטעם עצו ופריו שוה לומר לך שהוא אתרוג וכיון דהתיבות אצטריכו לגופייה ללמד שהוא אתרוג לא דרשי' להו מניינא לומר דבעי ג' אתרוגים מדלא כתיב אתרוג בהדיא וכיון שכן הדרא קושיא לדוכתא איך דריש ג' מג' תיבות והלא ענף עץ עבות אצטריך לדרוש שענפיו חופין את עצו זהו כונת התוס' לדעתו ונמצא דהניחו הקושיא על רש"י בתימה ולא פי' לנו התוס' מה הם סבורים מנ"ל לתנא לומר דענף עץ עבות הם ג' וראיתי בס' קרבן אהרן דכתב דהתוס' ס"ל דכך מסור בידו דר"י הל"מ יע"ש. ודברים הללו תמוהים הם בעיני דאיך אפשר לומר דמה שהיה אומר ר"י בתחלת דבריו דהם ג' הוא הל"מ והלא אח"כ חזר בו ר"י דאמר אפי' ב' קטומים וא' אינו קטום כלומר דלא בעי אלא הדס א' כר"ע ואם מ"ש תחלה היה הל"מ פשיטא דלא חזר בו. ואפשר לומר דהתוס' ס"ל דמ"ש ר"י ענף עץ עבות ג' היינו משום דר"י אינו מסתפק בעבות מהו דפשיטא ליה לר"י דעבות הוא הדס וכך שמו עבות כדמוכח בעזרא דכתיב צאו ההר והביאו עלי עץ זית ועלי הדס ועלי עץ עבות והקשו לעיל דף י"ב היינו הדס היינו עץ עבות ומשני הדס שוטה לסוכה ועץ עבות ללולב אלמא דפי' עבות ר"ל הדס משולש כמין עבות ושרשרות וא"כ בהך קרא דכתיב וענף עץ כו' מתיבת עבות ידעינן דהוא הדס ואם איתא דחד הדס בעי הול"ל וענף עבות אלא לומר לך דבעי ענף עבות כלומר הדס משולש וגם עץ עבות כלומר שיהיו ג' עצים של עבות זה היה סבור ר"י בתחלה ואחר כך חזר בו כדאיתא בגמרא ועוד אפשר לומר דמ"ש התוס' ונראה לי דמדרשא דעץ דרשינן שטעם עצו ופריו שוה ה"ג וי"ל דמדרשא דענף כו' וקאי להדס וכוונת דבריהם הכי הוי דמתחלה הקשו על רש"י ז"ל דהיאך דריש לתיבות דענף עץ עבות לתלתא והא אצטריך לדרשא דענפיו חופין את עצו כו' ומפני שלכאורה י"ל דמדלא קאמר הדס בהדיא ואמר הכי דרשינן שהם ג' א"כ גבי פרי עץ הדר נמי נימא שהם ג' מדלא קאמר בהדיא אתרוג זהו כוונתם במ"ש ותירץ דלעיל כו' והכח של זה התימה הוא משום קו' אחרת וא"ת ולימא פרי עץ הדר ג' ותירצו וי"ל דמדרשא שא דענף דרשינן כו' כלומר משום דלעיל דף ל"ב איכא פלוגתא דתנאי מנ"ל דענף עץ עבות הדס מר דריש לה ענפיו חופין את עצו וגם שיהא עבות קלוע אבל ראב"י דריש עץ שטעם עצו ופריו שוה. ונראה לי דמפיק לה מענף בנוטריקון עי"ן ונו"ן ר"ל ענפו כלומר עצו והפ"א ר"ל פריו וכ"ת ודלמא שהוא ענף של אתרוג או פלפלין שטעם עצו ופריו שוה לכך כתיב עבות ר"ל משולש וא"כ בשני תיבות הללו דענף עבות ידעינן דהוא הדס ותיבת עץ יתירא לדרשא ומדעץ לדרשא ענף עבות לדרשא ללמד דהם ג' אבל גבי פרי עץ הדר כל ג' תיבות צריכי ללמד שהוא אתרוג דפרי עץ ר"ל שטעם עצו ופריו שוה וכדי שלא תאמר שהוא פלפלין או הדס שעצן ופריין שוה כתיב הדר לומר לך הדר באילנו או מלשון הידור כדלקמן ונמצא לפי זה דהתוס' תירצו בעד רש"י ודוק:

תוס' ד"ה ערבי נחל ב' אפילו נותן כו'. נראה דהתוס' באו לאפוקי שלא תאמר בערבה דכתיב ערבי נחל ואמרינן דהן ב' משום מיעוט רבים ב' בזה דוקא אם רצה להוסיף מוסיף דהא ערבי משמע נמי טובא אבל בהדס דהם ג' מכח דכתיב ענף עץ עבות הו"א דאינו יכול קמ"ל דגם בהדס יכול להוסיף א"נ י"ל דהתוס' באו לאפוקי שלא תאמר דוקא בהדס יכול להוסיף כדמוכח בסוגיא דידן דאר"י בחזרתו אפילו ב' קטומים וא' אינו קטום כלומר דהדס א' שלם בעי ואפ"ה יכול להוסיף ב' אבל בערבה דלא אשכחן בגמרא דיכול להוסיף לא יוסיף וזהו דעת ה"ה פ"ז שכתב שכיון שלא מצינו בגמרא התר תוס' אלא בהדס אין להוסיף במין אחר ע"כ וכתב מרן בכ"מ ואיני יודע היכן הוזכר התר תוס' בהדס עכ"ל והדבר ברור מתוך דר"י בחזרתו דיכול להוסיף בהדס וה"ה סבור דוקא בהדס משום דהוי נוי לא בערבה דלא הוי נוי ולאפוקי זה באו התוס' ואמרו דאפילו נותן כמה ערבות אין זה ב"ת ונראה לי דלדעת התוס' ה"ה אם הוסיף ולקח ב' לולבין או ב' אתרוגים דלית להו ב"ת אלא ע"כ מוסיף מין אחר וזהו דעת הראב"ד בהשגות וכבר הארכתי בזה בפרק ראוהו ב"ד גם עיין מ"ש לעיל גבי אין מוסיפין עליהם יע"ש:

ר"ט אומר ג' ואפי' ג' קטומים. מלשון זה נראה דר"ט בעי ג' מדאורייתא אלא דלא קפיד אקטומים דהא קתני רט"א ג' והדר קאמר אפילו ג' קטומים ומכאן ק' למ"ש הר"ן ז"ל בשם הרמב"ן דבמניינא אפשר דסבר ר"ט כר"ע יע"ש ואפשר דהם לא היו גורסים אלא רט"א אפילו ג' קטומים ודוק:

ר"ע אומר כשם שלולב א' ואתרוג א' כו'. ק' דל"ל ב' ראיות מלולב ואתרוג בראי' א' סגי ולימא כשם שלולב א' כך כו' ותו למה הפך הס' דאתרוג כתיב בקרא בתחלה ואח"כ לולב. ואפשר משום דבאתרוג ק' דאימא פרי עץ הדר ג' כמ"ש התוס' לעיל וי"ל דמקשי' אתרוג ללולב דלולב הוא פשוט דהוא א' מדכתיב כפת חסר וא"כ כשם שלולב א' ואתרוג א' מכח היקש כמו כן הדס א' וערבה א' מכח היקש וכולהו ילפינן מלולב וא"ת איך אמר ר"ע ערבה א' והלא ערבי נחל כתיב דמיעוט רבים ב' י"ל דר"ע ס"ל כאבא שאול דדריש לעיל דף ל"ד ערבי ב' א' ללולב וא' למקדש ודוק:

אמר ר"א יכול יהא אתרוג עמהם באגודה א' כו'. נראה דע"כ לא ממעטי' אלא שלא יהיה האתרוג באגודה א' עם הלולב אבל מ"מ בעי להסמך האתרוג עם הלולב בשעת נענוע ומרן הב"י סימן תרנ"א כתב אם צריך לחבר האתרוג עם הלולב בשעת נענוע כו' לא נתבאר בגמרא ולא בפוסקים אבל הר"מ ריקאנטי כתב בפרשת אמור צריך לסמוך הלולב והאתרוג עם שאר מינים כו' והביא חלום נורא בזה ופתרונו יע"ש ולעד"נ להביא ראיה לזה מתוך התלמוד דתנן לקמן אתרוג של תרומה טהורה ושל מעשר שני לא יטול ואמרינן בגמרא מ"ט לא יטול ר"א ור"ח חד אמר מפני שמכשירה וח"א מפני שמפסידה ופירש"י והתוספת מפני שמכשירה שהלולב כמו שהוא אגוד נותנים אותו במים כדי שלא יכמוש וכשנוטלו נוטפין מימיו על האתרוג ומהכא משמע בהדיא דצריך לחבר האתרוג עם הלולב דאם איתא דא"צ לחברו לא היה לנו לחוש מפני שמכשירו לקבל טומאה. והרמב"ם פ"ח פסק כמ"ד מפני שמכשירו באופן דדין זה של בעל החלום שרשו פתוח אלי מים התלמוד. וראיתי בדרשות הראנ"ח פרשת אמור דף קכ"ה שכתב דא"צ להפריד האתרוג מן הלולב וזה מתבאר בדברי הגמרא כו' יע"ש ולא ביאר לנו הראיה שיש לו מדברי גמרא ואני זכיתי לפתור החלום בראית התלמוד. ובהקומץ רבה דף כ"ז מייתי ברייתא דכולם צריכין להיות באגודה א' ומשמע שם דגם האתרוג צריך שיהיה באגודה והוא תימה וצ"ע:

תוס' ד"ה שתהא לקיחה תמה. מה"ט נמי פסלינן אתרוג חסר משום דאין זו לקיחה תמה כך פירש"י לקמן דף ל"ז גבי ר"ח מטביל ביה ונפיק ביה דאתרוג חסר פסול בי"ט א' משום לקיחה תמה. כתבו עוד וביום ב' לא חיישינן אף על גב דקפדינן אד' מינין וטעמא פי' ריש פרקין ובהקומץ רבה כו' ודבר תימה הוא כו' ק' מה קשר לקו' זו על בה"ג במ"ש מקמי הכי דביום ב' לא חיישינן אחסר וקפדינן אד' מינין ונראה לי דהתוס' עשו הצעה זו דגם ביום ב' קפדינן אד' מינין כדי להקשות על בה"ג והענין הוא דבשלמא אי הו"א דד' מינין שבלולב אינם מעכבים ביום ב' משום דד' מינים ד' מצות הם ומאי דאשכח בשני יקח ולא קפדינן אד' מינים אז הוה א"ש פי' בה"ג דאי מגביה כל חד וחד לחודיה שפיר דמי דד' מצות הם אלא דביום הא' בעינן שיהיו כולם לפניו אבל השתא דכתבו התוס' שתחלת דבריהם דביום ב' קפדינן אד' מינין משום דמצוה א' הן השתא הוקשה להם על בה"ג איך פי' דאם הגביה כל א' וא' לבדו שפיר דמי דבר תימה לומר כן כיון דכולן מצוה א' איך יועילו בזה אחר זה כנ"ל. כתבו עוד ור"ת הגיה בספרו כו' עיין בהרא"ש דדחה דברי ר"ת וקיי' דברי בה"ג וכן דעת רוב הפוסקים ומרן סי' תרנ"א כתב דכן נראה מדברי רש"י פ' הקומץ יע"ש ואני עיינתי בפ' הקומץ דכ"ז וראיתי שרש"י ז"ל ס"ל כר"ת שכ"כ וז"ל אבל יש לו אין מעכבין אפי' לא אגדן כא' עכ"ל ואע"ג דהאתרוג יש להכסימו ללולב בשעת נענוע כמ"ש לעיל אפ"ה פסק מרן כדעת בה"ג וסיעתו דאם נטלם א' א' יצא דההיא היינו לכתחלה אבל בדיעבד אפילו בלולב ומיניו אם נטלם א' א' יצא ודוק:

א"ר אמי חזר בו ר"י כלומר דמכשר בחד. כתב ה"ה בפ"ז דעת כל הגאונים לפסוק במנין כר"י דבעי' ג' הדסים וכדברי ר"ט דאמר ג' קטומים והזכיר ג' בהדס עכ"ל. והקשה בתי"ט דהא ר"י חזר בו ומכשר בחד ואני תמיה עליו אמאי לא היקשה קו' על הרמב"ם בפי' המשנה דכתב והלכה כר"י ור"ט ואפשר לומר דהתם ה"ק והלכה כר"י בחזרתו דמכשר בחד והלכה כר"ט דמכשיר קטום ונקטינן קולי דתרווייהו אמנם זה לא יתכן דא"כ הכי הול"ל הלכה כר"ע וכר"ט ומדקאמר הלכה כר"י היינו לאפוקי ר"ע דמכשיר בחד וכוונתו לומר דאין הלכה כר"ע במנין כיון דשני חבריו חולקים עמו וס"ל דבעי ג' בהדס ונראה לי לתרץ בעד הרמב"ם וה"ה דהא אמרינן חזר בו ר"י היינו לומר דס"ל לר"י בחזרתו דבדיעבד מכשר בחד אבל לכתחלה גם אחר חזרתו בעי ר"י ג' ור"ט בעי לעיכובא ג' ור"ע מכשיר לכתחלה בא' וכיון דר"י בתחלה סבר לגמרי כר"ט דלעיכובא בעי ג' ובחזרתו נמי דמכשיר בחד היינו בדיעבד ולכתחלה בעי ג' נמצא דגם בחזרתו חולק עם ר"ע הלכך פסקינן כר"ט במנין דלעכובא בעי ג' משום דר"י מסייע ליה טרם חזרתו בהחלט ואחר חזרתו במקצת ועיין מ"ש התי"ט והל"מ ותראה כי דרך זה הוא כלול מתוך דבריהם ועיין מ"ש מו"ח ז"ל בעץ החיים ולא נתחוורו דבריו במקום הזה בעיני יע"ש:

אשוו וזבינו ואי לא דרישנא לכו כר"ט. ופירש"י דהקונים היו מבקשים ג' הדסים ושלמים. וק' מי אמר לו זה דלמא הקונים לא היו מבקשים אלא ב' קטומים וא' שאינו קטום והמוכרים היו רוצים למכור ביוקר משום א' שאינו קטום וא"ל שמואל שימכרו בזול ואם לאו ידרוש כר"ט דמכשיר ג' קטומים י"ל דאם איתא להך פי' איך פריך בגמרא בסמוך ולדרוש להו כר"ע הלא ר"ע בעי חד דלא קטים וכל היוקר הוא בשביל א' דלא קטים ומדפריך דלדרוש כר"ע עכ"ל דהקונים היו מבקשים ג' הדסים שלמים באופן דרש"י נמוקו עמו מכח קו' התלמוד וכ"ת תקשי על התלמוד דלמא לא היו מבקשים רק ב' קטומים וא' שאינו קטום ובכן לא תקשי ולדרוש להו כר"ע י"ל דהתלמוד ס"ל דמסתמא היו מבקשים ג' הדסים משום הידור מצוה ודוק:

תוס' ד"ה ולדרוש להו כר"ע תימה כו'. איכא למידק דמאי פרכי התוס' והלא משום עת לעשות לה' יכול גדול הדור להקל בשל תורה אף על פי שאינו כהלכה כדתנן ספ"ק דכריתות האשה שיש עליה חמש לידות ודאות מביאה קרבן א' ואוכלת בזבחים והשאר עליה חובה מעשה שעמדו כו' נכנס לב"ד ולימד כו' ופירש"י ור"ע ז"ל נכנס לב"ד ולימד אף על פי שהיקל על ד"ת עת לעשות לה' הוא כו' יע"ש י"ל דאינו יכול להקל משום עת לעשות לה' אלא גדול הדור שאין למעלה הימנו כגון רשב"ג שהיה נשיא אבל מי שאינו נשיא אינו יכול להקל א"נ י"ל דשאני התם דהקולא היא בשב ואל תעשה שפטרה מלהביא שאר קינין ויש רשות ביד ב"ד לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה כדאיתא בפרק האשה רבה אבל הכא גבי הדס אם ידרוש כר"ע דלא בעי אלא הדס א' ולא ס"ל כותיה נמצא דדורש דבקום עשה יטלו הלולב בהדס א' שלא כהלכה אך ק' דאימא דמאי דפריך בגמרא ולדרוש להו כר"ע היינו משום הדחק דבשעת הדחק יכול הב"ד להורות להקל על פי סברת היחיד וכ"כ הרשב"א בתשו' סי' רל"ג דבמחלוקת יחיד ורבים אינם סומכים על היחיד אא"כ בשעת הדחק וכמ"ש פ"ק דנדה דף ט' במחלוקת ר"א ורבנן דא"ר כדאי הוא ר"א לסמוך עליו בשעת הדחק ונראה דלא אמרו כדאי הוא פלו' לסמוך עליו בשעת הדחק אלא כשהב"ד שבא לידו מעשה אין דעתו מכרעת לאחד מן הצדדין ורואה מחלוקת מב"ד שקדמו יכול הב"ד האחרון לסמוך על היחיד בשעת הדחק אבל אם הב"ד אחרון דעתו מכרעת כסברת הרבים ולא ס"ל כלל כסברת היחיד לא יוכל לסמוך ע"ד היחיד כיון דלא ס"ל כוותיה והכא נמי פרכי התוס' דמאי פריך לידרוש כר"ע הא לא ס"ל כר"ע אלא כר"ט וכיון דלא ס"ל כר"ע אפילו בשעת הדחק אינו יכול לסמוך עליו ועיין מ"ש לעיל גבי לולב יבש דיוצאים בו בשעת הדחק וכו':

כתבו עוד וי"ל דכל זה מן הדיוק כו'. ק' דזה התירא הוא פשוט וכך היא הבנת השמועה דקאמר אלימא משום דמיקל לדרוש כר"ע דמיקל טפי וא"כ קשה על התוס' ודקארי מאי קארי לה י"ל דהתוס' לא היו גורסין מ"ט אלימא משום דמיקל דלפי גירסא זו ודאי דכוונת השמועה כדפי' התוס' וכך היו גורסים אשוו וזבינו כו' ולדרוש להו כר"ע וזו היא גירסת הרמב"ן כמ"ש הר"ן ולפי גירסת זו הוה משמע לתוס' דהקו' היא קו' החלטית דלדרוש כר"ע דהלכה כמותו ולכך פרכי התוס' תימה הא לא ס"ל כר"ע כו' כלומר דס"ל לשמואל דהלכה כר"ט בין לענין דקטומים כשר בין לענין דבעי ג' הדסים לעיכובא ותירצו וי"ל כו' כלומר דכך פריך ולדרוש כר"ע לאו קושיא החלטית היא אלא היא להכריח דשמואל ס"ל כר"ט ולא היה מפחידן במידי דלא ס"ל ודוק ובזה יובן קשר התוס' במ"ש ומיהו ק' כו' דהקשר הוא מובן דקושי' זו דפרק כל שעה נולדה לפי תירוצם דפירשו כונת התלמוד במ"ש ולדרוש כר"ע הוא להכריח דלא מפחיד במידי דלא ס"ל אבל לפי מה שהיו סבורים תחלה דקו' ולדרוש כר"ע היא קושיא החלטית ל"ק מפרק כל שעה וזה ברור מאד. אמנם ק"ל לשיטת הרמב"ן דכי היכי דפריך ולדרוש כר"ע אמאי לא פריך ולדרוש כר"ט וכדפרכינן פרק כל שעה ולדרוש כר"ש וליכא למימר דהרמב"ן יתרץ דמ"ש התוס' לקמן דלא דרש כר"ש משום הדור מצוה א"כ מה"ט לא תקשי ולדרוש כר"ע דסגי בחד דהניח מלדרוש כר"ע משום הדור מצוה ונוייה שיהיו ג' הדסים ויש ליישב ודוק:

כתבו עוד ובריש בתרא גבי רוניא כו'. קשה דמאי מקשו התוס' אמאי לא דן לו כרב הונא דלמא לא ס"ל כותיה ולהפחידו אמר כן י"ל דהתוס' אזדו לטעמייהו דכתבו לעיל דאין הדיין מפחיד במידי דלא ס"ל אלא היכא דיש צורך מצוה אבל גבי קדרות וכן נמי גבי רונייא ל"ל לדיין להפחידם במידי דלא ס"ל ועיין בתוס' דבתרא ובמ"ש התוס' מה שלא דן לו לפי שנתפייס רבינא ומחל לו בפחות ק' כיון דנתפייס רבינא ומחל לו בפחות איך א"ל ואי לא דיינינא לך כרב הונא הרי אינו יכול לדון כן כיון שכבר נתפייס רבינא וליכא למימר דלהפחידו א"ל ואי לא דיינינא לך כרב הונא אבל לפי האמת לא יוכל לדון כרב הונא כיון דרבינא מחל לו דהרי הוכחת לעיל דלא להפחידו אמר כן כמ"ש התוס' ואע"ג דמ"ש התוס' דשלא להפחידו אמר כן הוא לאפוקי דלא נימא דלא ס"ל כרב הונא מ"מ מהטעם שהכריחו התוס' שלא להפחידו א"ל ואי לא דיינינא לך כרב הונא אלא ס"ל כרב הונא באמת דאל"כ הו"ל להפחידו בענין אחר ואי לא מחינא לך בסלוא דלא מבע דמא כמ"ש התוס' בבתרא ה"נ ליכא למימר דאינו יכול לדון כרב הונא מטעם דמחל לו רבינא ולהפחידו א"ל ואי לא דיינינן לך כרב הונא דאם היה רוצה להפחידו כדי שישלם מה שנתפייס רבינא היל"ל ואי לא מחינא לך בסלוא דלא מבע דמא באופן דהדרא קו' לדוכת' אם הטע' שלא דן לו כר' הונא משו' דנתפייס רבינא ומחל לו בפחות א"כ איך אמר ליה ואי לא דיינינן לך כרב הונא הרי אינו יכול לדון כרב הונא כיון דנתפייס רבינא ויראה דמ"ש זיל פייסיה במאי דאפייס ואי לא דיינין לך כרב הונא אין הכונה אם לא תרצה לפייסו במאי דאפייס באגר נטירא דניינין לך כרב הונא אלא ה"ק זיל פייסיה במאי דאפייס במאי דקא תבע לך אגר נטירא ואי לא כו' כלומר ואם לא היה שנתפייס באגר נטירא אלא היה תובע את הדין בסתמא שתשלם לו אז הייתי דן כרב הונא שתשלם לו כל מה שגדר וא"כ ראוי שלא תסרב בדין לפרוע אגר נטירא שתבע לך רבינא זה נ"ל נכון וישר ודוק. ודע דמור"ם אה"מ ס"ס י"ז כתב וז"ל בע"ד שתבע את חברו בעד דבר מועט והדיין רואה שיתחייב לו כו' וכתב הסמ"ע והב"ח והש"ך דכתב מור"ם בדרכי משה דיצא לו דין זה מהך עובדא דרוניא והסמ"ע וב"ח הבינו מדברי מור"ם דאפילו התובע טועה בדין או שאינו בקי אינו רשאי הדיין לפסוק לו יותר ואהא ק"ל מנ"ל למור"ם הך דינ' הלא בעובדא דרבינא ורונייא ידע הדין דחייב לו יותר וכן שאל לו מתחלה כמו שגדר אלא דשוב נתפייס בדמי נטירה ולכן לא דן לו רבא כרב הונא לפי שנתפייס רבינא בפחות ותירצו בזה דכשבא רבינא ותבע מרונייא את תביעתו לפני רבא לא סיפר לו הויכוח שהיה ביניהם תחלה אלא תבעו סתם דמי נטירה וקס"ד דרבא דרבינא היה טועה בדין ואפ"ה לא פסק לו יותר משום דאין לדיין לפסוק יותר ממה שתבע ודברי התוס' דשמעתין הם הפך דבריהם שכ"כ ומה שלא דן לו כרב הונא לפי שמחל רבינא בפחות וכ"כ הר"ן ומלשון התוס' והר"ן מוכח בהדיא דרבינא סיפר כל הויכוח שהיה לו עם רונייא ושכבר נתפייס לו בדמי נטירה וכן מוכח בלשון רבא זיל פייסיה במאי דאפייס כלומר זיל פייסיה במאי שנתפייס לקחת פחות מדינו דאל"כ אלא לא ידע רבא מהויכוח שהיה לו לרבינא עם רונייא אלא שבא רבינא ותבע מרונייא דמי אגר נטירא וסבור רבא דרבינא היה טועה בדין היל"ל זיל הב ליה מאי דתבע לך ומדקאמר זיל פייסיה כו' מוכח בהדיא דרבא ידע כל הויכוח שהיה לו לרבינא עם רונייא. גם הדרך שכתב הש"ך דרבא נסתפק בדעת רבינא אם היה טוע' בדין או מחל לו ולפיכך לא דן לו כרב הונא ובכה"ג איירי מור"ם ז"ל אם הדיין מסתפק בדברי הבע"ד אם טועה בדין או מחל לו בכה"ג לא יפסוק יותר מתביעתו יע"ש מתוך דברי התוס' והר"ן הנז' ומ"ש לעיל מבואר גם סתירת דרך זה ותו דהדבר קשה דאם הדיין מסתפ' בדברי בע"ד אם טועה בדין או מחל לו למה יפסוק הדיין בלי בירור ירבה בחקירה מהו דעתו של בע"ד אם הוא טועה בדין יאיר עיניו ובזה נחשב להשבת אבידה כדמוכח ממ"ש הרא"ש והביאו הטח"מ סי' קנ"ד ומצוה לומר לשמעון שאינו מחוייב להרחיק דהשבת אבידה היא וכ"כ הרשד"ם ח"מ ר"ס רס"ז וסימן מ' יע"ש ותו דבאיזה צד יזכה הנתבע במה שבידו משל חברו דאי משום שמא מחל אין זה מספיק דשמא לא מחל אלא טועה בדין היה ומחילה בעוות אינה מחילה כמ"ש מוהריק"ו שורש קי"א ונתבאר בחה"מ סי' קמ"ב יע"ש ומה"ט דמחילה בטעו' דחה הש"ך גופיה דרכו של הסמ"ע והב"ח בדעת מור"ם ז"ל דסברי דאפילו ידעינן בוודאי דטועה הבע"ד אינו רשאי לפסוק יותר ואהא הקשה עליהם הש"ך למה לא יפסוק לו כל מה שמגיע לו ע"פ הדין כו' דאי משו' מחילה ליכא דהא לא ידע דמחל יע"ש וכיון שכן גם כשתבע סתם והדיין מסתפק בדעת הבע"ד אם טועה בדין או מוחל למה יפסוק הדין בלי דרישה וחקירה לדעת אם הבע"ד טועה והוי מחילה בטעות לכן יראה לע"ד דהדברים כפשטם ודברי מור"ם כבר הראה מקום דמעובדא דרבינ' ורונייא נפקא ליה וכבר הוכחתי מדברי התוס' והר"ן דשמעתין שכתבו דמה שלא דן לו רבא יותר לפי מה שגדר לפי שנתפייס רבינא ומחל בפחות והיינו דידע רבא כל הויכוח שהיה לו לרבינא עם רונייא דבתחל' שאל לו כפי מה שגדר ולבסוף נתפייס לו בדמי נטירה בכה"ג לא יוכל הדיין לפסוק יותר גם עובדא דהריב"ש סי' רכ"ז דמייתי מינה מור"ם ראיה הכי דייקא דכיון דהתובע נתן ברירה לנתבע וכו' לא היה להם לפסוק ממה שתבע שלא ליתן לנתבע הברירה וכבר כתב בכה"ג א"ח בכללים ס' פ"א בשם שארית יהודה דסלקין לעילא ונחתין לתת איד עין כמה מעלות טובות למיישב דברי הפוסק להסכימם עם הגמ' מה דוחק עצמו בגמ' להעמידם בפשט הפוסק יע"ש. ובנ"ד דפשט הגמ' דאמר זיל פייסיה כו' משמע דידע רבא כל הויכוח שהי"ל לרבי' עם רונייא ולכך לא פסקו לו יותר לפי שכבר מחל לו כמ"ש התוספו' והר"ן וכן יש לפרש דברי מור"ם כנ"ל ומה שסיים רבא ואי לא דייני' לך כרב הונא כבר כתבתי לעיל והסמ"ע וב"ח נתחבטו בזה והסמ"ע פירש דליכא לפרושי דלהפחידו אמר כן והביא ראיה ממ"ש התוס' בבתרא דשלא להפחידו אמר כו' ואינו סבור כרב הונא דאם כן היל"ל מחינא לך כו' והש"ך דחה דברי סמ"ע דהתוס' איירי להוכיח דהלכתא כרב הונא כו' וכ"כ הב"ח יע"ש. ודבריהם תמוהים בעיני דזה ודאי לא נעלם מהסמ"ע הבנת התוס' דאיירי להוכיח דהלכתא כרב הונא אלא כוונת הסמ"ע להוכיח משם דלא נוכל לפרש ואי לא דיינינא לך כרב הונא הוא להפחידו דא"כ היל"ל מחינא לך כו' גם מ"ש הסמ"ע דמ"ש ואי לא דיינינן לך כרב הונא הוא דרך קנס. ק' בעיני דאיך נקנוס אותו שישלם לחבירו מה שמחל לו ותו דאם איתא להך דינא אמאי לא כתבו מור"ם ז"ל. לכן נלע"ד דה"ק אם לא היה שנתפייס רבינא בדמי נטירה הייתי דן כרב הונא לפי מה שגדר וזה נכון וישר וכדכתיבנא ודוק:

וכ"ת איך אפשר לומר דבע"ד שתבע את חברו בדב' מועט מחמת שהוא טועה בדין דהדיין יכול לפסו' יותר והלא כתב הרמב"ם ס"פ כ"א מה' סנהדרין לא ילמד א' מבע"ד טענה אפי' הביא עד א' כו' ראה הדיין זכות לא' מהם ובע"ד מבקש לאו' כו' יע"ש ויר' דיש לחלק שפיר דכל זה שכתב הרמב"ם הוא במידי דתלוי בטענות כגון העורר על השדה ועשאה סי' לאחר דאיבד זכותו כדתנן פ' שני דייני גזרות ואמרי' עלה בגמרא דאם טען לו' תלם א' הוא שעשיתי סי' ולא כל השדה נאמן ונתבאר דין זה בח"מ סי' קמ"ו בכה"ג דהדבר תלוי בטענות בודאי שלא יוכל הדיין לטעון בעד הבע"ד דמתוך דברי הדיין ילמוד לשקר אבל במידי שאינו תלוי בטענות אלא בידיעת הדיין כגון שהלוה לחברו מאה זהובים על שדהו וא"ל אם לא תפרעם עד ג' שנים יהיה שלי ועברו ג' וד' שנים ובא בעל השדה ותבע שדהו דאין המכר כלום משום דהיא אסמכתא ולא תבע ממנו פירות שאכל מחמת טעות בכה"ג יפסיק הדיין יותר ממה שתבע ויאמר הדרא ארעא והדרא פירי כמ"ש רב נחמן בפ' איזהו נשך ונתבאר בח"מ סי' ר"ז ובכל בכ"ג אינו מלמד הדיין טענה אלא מגלה הדין ופוסק הדין יותר ממה שתבע הבע"ד כי הבע"ד לא תבעו מחמת שהוא טועה בדין ובכה"ג מודה הרמב"ם. וא"ת אמאי כשמביא עד א' אינו יכול לו' הדיין אין מקבלין עד א' והלא זה גילוי הדין והודעתו י"ל דשאני התם דאם יאמר הדיין כן פותח לו פתח שיכחיש הבע"ד את העד ואפשר דהבע"ד מתבייש להכחיש העד ומתוך דברי הדיין מתחזק להכחישו והכי דייקי דברי הרמב"ם דקאמר הלואי שיודה ויאמר אמת העיד אמנם אם הבע"ד השיב זה העד מעיד שקר ולא ידע לטעון דעד א' אינו נאמן עלי יר' בעיני דהדיין יפסוק הדין דעד א' אינו נאמן ומה שסיים הרמב"ם עד שיטעון הוא ויאמר עד א' אינו נאמן עלי אפשר לומר דלאו דוקא והרמב"ם אורחא דמלתא נקט דרוב העולם יודעים דעד א' אינו נאמן ובודאי דכך הם משיבים עד א' אינו נאמן עלי אבל אם הבע"ד עם הארץ ולא ידע לו' ע"א אינו נאמן עלי אלא או' זה העד שקר מעיד יר' בעיני דהדיין יפסוק הדין דעד א' אינו נאמן ודע דהטור ח"מ סי' י"ז העתיק דברי הרמב"ם הללו וכתב ואינו משמע כן בירוש' כו' יע"ש וכתב הסמ"ע והוכחתי בדרישה דגם על מ"ש הרמב"ם דאסור לו' אין מקבלין עד א' פליג הטור כו' עכ"ל וראיתי בתשו' פני משה ח"ב סי' ק"ך תשובה א' למהר"א ברודו נר"ו דהדבר צריך תלמוד איך יחלוק הטור על הירוש' שאמ"ר הונא מקל דיינא דהו"א מקבלון אתון חד סהיד כו' והניח הדבר בצ"ע והר"ב פני משה שם סימן קכ"א תירץ יע"ש ולעד"ן דהטור הבין מתוך דברי הרמב"ם דכתב דצריך שיטעון עד א' אינו נאמן עלי דהם דברים מעכבים שיאמר כן אבל אם לא אמר כן אלא הכחיש העד בלבד ואמר שקר מעיד עלי לא סגי ואינו יכול הדיין לו' עד א' אינו נאמן שהיא הטענה בשלימות אלא לפתוח לו קצת פתיחתא דחכימי שיאמר הדיין הרי עד א' העיד עליך דהיא פתיחה בלבד כדי שיגמור הבע"ד לו' אינו נאמן עד א' עלי מפני שסבור הרמב"ם דמ"ש בירוש' רב הונא היא מקל דיינא דאמר מקבלין אתון חד סהיד מיירי אע"ג דכבר אמר הבע"ד דהעיד מעיד עליו שקר אפ"ה לא יוכל לו' אין מקבלין עד א' אבל הטור מפרש דמ"ש בירוש' רב הונא מקל דיינא דאמר מקבלין אתון חד סהיד וכו' היינו שהתובע הביא עד א' שהלוה לשמעון מנה וטרם שישיב הנתבע פותח הדיין ואו' אין מקבלין עד א' בזה ודאי אסור דמלמד לנתבע שיכחיש העד אבל אם הנתבע השיב אחר עדות העד שקר ענה בי ולא היו דברים מעולם אע"ג דלא ידע לטעון עד א' אינו נאמן יאמר הדיין עד א' אינו נאמן וכגון זו פתח פיך לאלם אע"פ שאו' הדיין הטענה בשלימו' וכן בשאר מיני טענות כגון מי שאמר בפני עדים אני חייב לפ' מנה ובא פ' ותבעו לדין שיפרע לו דנאמן לו' שלא להשביע את עצמי אמרתי כתב הרמב"ם ספ"ו דטוען כשיבא לב"ד או' לנתבע למה לא תתן מה שיש לו אצלך אמר אין לו אצלי כלום א"ל והלא אתה אמרת בפני עדים שאתה חייב לו אם עמד ושיל' מוטב ואם לא טען אין טוענין לו אבל אם טען ואמר שלא להשביע את עצמי נתכונתי פטור והטור סי' פ"א סכ"ד הביא דברי הרמב"ם הללו וכתב בשם הראב"ד והרא"ש דאם אמר איני חייב כלום אנו טוענין לו דשלא להשביע את עצמו אמר כן ובכל כה"ג פתח פיך לאלם הוא והכלל העולה דהרמב"ם וטור פליגי בפיר' הירוש' במ"ש ר' הונא מקל דיינא דאמר מקבלין וכו' דהרמב"ם סבור לדעת הטור דאע"ג דאמר הבע"ד שקר ענה בי לא יוכל הדיין לומ' אין עדות א' כלום עד שהבע"ד בעצמו יאמר עד א' אינו נאמן עלי והטור ס"ל דמ"ש בירוש' מיירי טרם שישיב הנתבע על טענתו דאז אסור לדיין לו' עד א' אינו נאמן אבל אם השיב הנתבע שקר ענה בי יטעון הדיין בעדו עד א' אינו כלום אע"ג דאמר הדיין הטענה בשלמות והיינו אידך דירוש' ר' הונא כי הוה חזי זכו לבר נש ולא הוה ידע הוא פתח ליה ומיהו כבר כתבתי דזה שהבין הטור מתוך דברי הרמב"ם דצריך לעיכובא שהבע"ד יאמר עד א' אינו נאמן עלי אין הדברים מוכרחים גם בטענ' שלא להשביע דהבין מדברי רמב"ם דאע"ג דאמר איני חייב לך כלו' צריך שיא' שלא להשביע את עצמי דוקא לכך כתב דהרא"ש חלק עליו אין הדברים מוכרחים כמו שיראה הרואה בדברי הרמב"ם פ"י מטוען כשהעתיק אותו מעשה דקב השו' דמשמע שם דכשטען הבע"ד איני חייב לך כלום בזה לבד פוטרו הדיין וכבר ראיתי שעמד בפרט זה בס' גידולי תרומה דף קע"ז ע"ד ודוק:

של ערלה פסול של תרומה טמאה פסול. פרש"י בגמ' מפרש טעמא כלו' דפליגי אמוראי בגמ' חד אמר לפי שאין בה היתר אכילה וח"א לפי שאין בה דין ממון וק' דלפי האמת אין זה הטעם אלא עיקר טעם הדבר משום דערלה ותרומה טמאה דינן בשריפה וכתותי מכתת שיעורייהו ומה שנחלקו אמוראי בטעם ערלה משום היתר אכילה או משום דין ממון היינו משום דנ"מ לענין מעשר ב' כמ"ש התוס' לקמן בד"ה לפי שאין בו היתר אכילה ועיין בהר"ן במתני' ובר"פ ונ"מ טובא בין הנך טעמי דאי הוי טעמא משום דעומדים לשריפה וכתותי מכתת שיעורייהו פסולים אפי' ביום ב' ואילך אבל אם הטעם הוי משום היתר אכילה או דין ממון דנפקא מלכם לא פסיל אלא ביום א' וא"כ ק"ל טובא איך רש"י ז"ל המאיר עינינו סתם ואמר בגמ' מפרש טעמא דמשמע דלפי האמת טעמא הוי משום דאין בו היתר אכילה ולפי האמת אין זה הטעם כדפרישית וראיתי להרמב"ם בפי' המשנה שכתב ערלה ותרומה טמאה הם מכלל הדברים הטעונים שריפה ולפיר' הוא פסול למאמר השי"ת פרי ואלו אין ראוין לאכילה עכ"ל ולשון זה מגומגם מאד בעיני דפתח בטעם מפני שטעונין שריפה וסיים בטעם אחר לפי שאין בהם היתר אכילה גם מ"ש דנפקא מדכתי' פרי ואלו אין ראוין לאכילה ק' בעיני דהיתר אכילה או דין ממון נפקא מלכם לא מפרי ומיהו מתוך דברי הרמב"ם נר' בחבורו הגדול בהדייא דערלה ותרומה טמאה פסול לכל הימים שכ"כ בפ"ח דין ב' אתרוג של ערלה ושל תרומה טמאה ושל טבל פסול ובדין ט' כתב והפסלו' שהוא משו' ע"ז או מפני שאותו אתרוג אסור באכילה בין בי"ט א' בין בי"ט ב' פסול עכ"ל. אמנם ק"ל דבשלמא אי הוי טעמא משום דטעון שריפה דין הוא שיפסל בשאר ימים משום דכתותי מכתת שיעוריה אבל משום היתר אכילה דנפקא מלכם לא היה לנו לפסול בשאר ימים וכיון שכן אתרוג של טבל שאסור באכילה ואינו טעון שריפה הי"ל להכשירו בשאר ימים ולמה הוא ז"ל פסלו בשאר ימים כיון דהיתר אכילה נפקא מלכם דהוי דוקא בי"ט א' י"ל דהרמב"ם ס"ל דטעם היתר אכילה או דין ממון לא נפקא מלכם אלא נפיק מדכתי' פרי עץ הדר ופרי שהוא אסו' באכילה או שאין בו דין ממון לאו פרי מיקרי וכיון דנפיק דין זה מתיבת פרי לכך פסלי אתרוג של טבל שאסור באכילה בכל הימים ודוק וראיתי בשלטי הגבורים וז"ל ומז"ה פוסל אפי' בערלת ח"ל ולי נר' דערלת ח"ל יש בה היתר אכילה וכו' יעו"ש ולעד"ן כדברי מז"ה דשל ערלה פסול אפי' בח"ל דהתנן שלהי מ' ערלה הערלה הלכה כלומר שאסורה בח"ל ואפליגו עלה בפ"ק דקידושין מאי הערלה הלכה שמואל אמר הלכות מדינא ורי"א הל"מ ופסקו הפוס' כר"י ומה שטען ריא"ז דשל ערלה כשר בח"ל משום דיש בה היתר אכילה שהרי יכול להאכילה לאחרים שאינו מכיר בה טעמו משום דאמרי' בקידושין דף ל"ט א"ל לוי לשמואל אריוך ספק לי ואנא איכול אמנם ראיה זו אינה עיקר דהא חזינן למרן הב"י ה' ערלה ובפ"י מהמ"א דהקשה על הרמב"ם והטור אמאי לא כתבו דמותר לספ' לחבירו ולהאכילו ותרץ בהנך אמוראי דמספקי להדדי ס"ל דערלה בח"ל הלכות מדינה היא אבל לר"י דס"ל הל"מ וקי"ל כותיה אסר לספק ערלה לחבירו וכיון שכן עמדו דברי מז"ה דאתרוג של ערלה פסול בח"ל גם מ"ש ריא"ז אבל נר' בעיני שאין פסול אלא בי"ט א' וכו' בתחלה ק"ל דלישנא דאבל מגומגם כמו אבל אשמים והיל"ל אלא נר' בעיני וכו' ובעיקר הדין שרצה לחדש שאינו פסול אלא בי"ט א' וכו' יש לערער עליו דעיקרי טעמא דערלה משום דעומדת לשריפה וכתותי וכו' ולפי טעם זה אפי' בי"ט שני פסול ומ"ש בגמ' מפרש טעמא דהיתר אכילה היינו משום דנ"מ דמעשר ב' כמ"ש לעיל משם התוס' וגדולה מזו היה נ"ל דאתרוג ערלה אפי' בח"ל פסול לכל הימים דהא קי"ל הערלה בחוץ לארץ הלכה משום הל"מ וכי היכי דבארץ ישראל צריך לשרפה ה"ה בחוץ לארץ וראיה לזו ממ"ש שם בקדושין דשלח ר"י סתם ספיקא ואבד ודאה והכרז על פירותיהן שטעונין גניזה. הרי דשלח לומר אבד ודאה. ואפשר לדחות ולומר דמ"ש אבד ודאה הוא משום חומרא דהיו מזלזלין לומר דאין ערלה בח"ל אבל לפי האמת הערלה בח"ל הל"מ ואיכא למימר דבאכילה אסורה אבל בהנאה כגון למכור פירות ערלה לגוי בח"ל היה מותר. אמנם זה לא יתכן דהא מוכח בהדיא בההיא דספ"ק דעו"ג גבי ההוא עובדא דשתילי ערלה שהיו ישראל ועכומ"ז שותפין שאסור לישראל שיהנה מערלה דח"ל יע"ש ומיהו יש לצדד ולומר דערלה דח"ל אסורה באכילה ובהנאה מיהו לא יהיה חייב לשורפה כמו בארץ ישראל ואם דין זה אמת דערלת ח"ל אינו חייב לשריפה יש להתיר ליטול אתרוג של ערלה בי"ט שני כיון דאינה טעונה שריפה ואף על גב דאסורה באכילה ובהנאה ולא הוי לכם בי"ט שני לא בעינן לכם. ולפי זה ניחא לי מה שנחלקו אמוראי בגמרא בטעמא דערלה מר אמר לפי שאין בה היתר אכילה ומר אמר לפי שאין בה דין ממון והקשו התוס' ת"ל משום דטעונה שריפה ונדחקו בקושיא זו יע"ש והשתא ניחא דהנך אמוראי ס"ל דמאי דתנן אתרוג של חוצה לארץ פסול היינו אפילו בחוצה לארץ וס"ל דבחוצה לארץ אינה טעונה שריפה אלא שאסורה באכילה ובהנאה ולכך נחלקו ואמרו אי הוי טעמא משום היתר אכילה או דין ממון ולפי הנך טעמי בי"ט שני אפשר לומר דכשר דלא בעי' לכם אבל בערלה דא"י דטעונה שריפה פסול לכל הימים משום כתותי מכתת שיעורא והשתא נמי ניחא מ"ש רש"י במתני' בגמרא מפרש טעמא. כלומר דרמז לנו רש"י דהך דינא הוא אפילו בערלה דח"ל ובתרומה טמאה דח"ל דהא בגמרא מפרש טעמא משום היתר ממון או היתר אכילה ואי לא הוי הך דינא אלא בא"י הוי ליה למימר טעמא משום דטעון שריפה אבל כיון דאיירי אפילו בח"ל ובח"ל אינה טעונה שריפה צריכין אנו להנך טעמי וזה ענין עמוק ונכון וישר ודוק:

של דמאי ב"ש פוסלין כו'. משמע דע"כ לא פליג ב"ה אלא בדמאי משום דאי בעי מפקיר לנכסיה והוי עני וחזי ליה אבל אתרוג של טבל אפי' ב"ה מודו דלא הוי לכם כיון דאין בו היתר אכילה וכ"כ הרמב"ם פ"ח דאתרוג של טבל פסול אבל הר"ן ז"ל כתב דטבל גמור פסול כו' אבל הרמב"ן אומר כו' יע"ש באורך ואיכא למי' היכי פסיק ותני הרמב"ן דאתרוג' של טבל כשר כיון דיכול לסלק לכהן באתרוג דעלמא הי"ל לפרש דמי שיש לו ב' אתרוגים של טבל יוצא בא' מהם משום דיכול לסלק הכהן באתרוג הב' שיש לו דהא הראיה שהביא מההיא דפרק יש נוחלין באחין שקנו אתרוג וכו' ההיא איירי דאיכא אתרוג לכל חד וחד אבל אי ליכא אלא אתרוג א' אפי' האחין אינם יוצאים. ותו ק"ל על הרמב"ן והר"ן דמשמע מדבריהם דאין פקפוק באתרוג של טבל אלא משום דיש לו חלק לכהן ולז"א הרמב"ן דכיון דיכול לסלקו באתרוג אחר קרי' ביה לכם והר"ן לא נחה דעתו בזה כיון דאינו מסלקו שיטלנו ולפי דברי הר"ן יוצא דאם הכהן יש לו אתרוג של טבל דהתרומה דמפריש היא לעצמו מודה הר"ן דהכהן יוצא באתרוג של טבל ועל דבריהם ק"ל איך החליטו לומר דיוצאים באתרוג של טבל הלא אסור באכילה וכיון דלית ביה התר אכילה לא קרינן ביה לכם כדאמרי' בגמ':

וי"ל דס"ל דמגו דיכול לקרות שם ולהפריש התרומה לומר דקובע התרומה בראשו של אתרוג אינו מעכב דיפריש בפועל מעין הא דאמרו ב"ה דיוצאים בדמאי מגו דאי בעי מפקר נכסיה כו' באופן דמצד איסור אכילה שפיר מקרי לכם דלא דמי טבל דאית ליה תקנה לטבל דלית ליה תקנה ולכך לא אשכחן גמגום באתרוג של טבל אלא מפני חלקו של כהן דהוי כמו אתרוג של שותפין אך אכתי ק"ל איך יכשירו אתרוג של טבל במגו דיכול להפריש התרומה והא אין מפרישין תרומה בי"ט ותו ק"ל איך מכשיר הרמב"ן שיטול אתרוג של טבל והלא הטבל הוא מוקצה ואסור לטלטלו כדתנן בריש מפנין אבל לא את הטבל ולזה י"ל דודאי הרמב"ן אוסר לכתחלה אתרוג של טבל משום טלטול ולא אתא הרמב"ן אלא להורות דאתרוג של טבל כשר מן התורה וקרי' ביה לכם ולא מפסיל משום חלקו של כהן כיון דיכול לסלקו באתרוג אחר אך שאר הקושיות א"א לישבם כי אם בדוחקים ודוק. ודע דבתשו' הרב בצלאל סי' ב' דף י"ו הובא שם פסק לרב א' שבא לצפת ת"ו וערער על המנהג שראה שהיו הולכים היהודים וחותכים האתרוגים מפרדס העכ"ום ונתמרחו ביד ישראל והרי הם טבל והיו יוצאים בהם ודבר זה ברור במ' סוכה דאינם יוצאים בו דבעי' היתר אכילה כו' יע"ש וכנראה דפי' הרב הזה שלחוהו לסאלוניקי לפני הרשד"ם והשיב בתשו' י"ד סי' קצ"ב דף ק"ל וז"ל על ערעור האתרוגים י"ל שאין בו גמגום כלל כיון דמצינו שהרמב"ן ז"ל מכשיר לצאת י"ח באתרוג אפי' הוא טבל גמור והביא ראיה לדבריו ואע"פ שהר"ן ז"ל דחה ראיתו מ"מ כדאי הוא הרמב"ן לסמוך עליו בדבר גדול מזה וכ"ש ע"פ דרכנו שכתבנו דאין טבל בזמן הזה אלא מדרבנן ואתרוג דמאי יוצאין בו לדעת ב"ה עוד אני אומר לרוחא דמלתא שאפי' היה בזמן הזה טבל מן התורה היו יוצאים בו י"ח כיון דהיהודי אינו חותך האתרוג מן האילן לאוכלו אלא לצאת בו י"ח ואני לומד זה ממ"ש הרמב"ם פ"ב מה' מעשר וז"ל אינו חייב להפריש מן התורה אלא הגומר פירותיו לאוכלן א"כ זכינו בדין דכיון שזה אינו גומר לאכול אלא למצוה יכול לצאת בו עכ"ל ולעד"נ דאין דברי מהרשד"ם מספיקין דמ"ש דכדאי הוא הרמב"ן לסמוך עליו נגד הר"ן יש להשיב דבשלמא דלא הוי פליגי אלא הרמב"ן והר"ן אפשר דהיינו אומר כן אבל כיון דאשכחן דהרמב"ם ה' לולב פוסל אתרוג של טבל וכן דעת רש"י בסוגיא דגמרא גבי אתרוג של ערלה כו' א"כ פשיטא דאין יכולין לסמוך על הרמב"ן נגד הרמב"ם ורש"י והר"ן וכ"ש דאפילו להרמב"ן אין יכולין ליטלו לכתחלה משום מוקצה כדכתיבנא לעיל. גם מ"ש שאין טבל בזמן הזה אלא מדרבנן ואתרוג דמאי יוצאין בו לב"ה אינה טענה דדוקא של דמאי יוצאין בו משום דרוב ע"ה מעשרים וכיון דהקלו גבי דמאי דמאכילין את העניים דמאי לכך יוצאין באתרוג של דמאי אבל טבל דרבנן אין מאכילין את העניים וא"כ מאי ראיה מייתי מדמאי לאתרוג של טבל דרבנן גם מ"ש דכיון שאינו חותך האתרוג לאכלו כו' והביא ראיה מהרמב"ם ראיה זו אינו מכיר דהתם לא קאמר הרמב"ם גומר פירותיו לאוכלן למעוטי גומר אתרוג למצוה אלא הרמב"ם איירי למעוטי גומר פירותיו למוכרן דמוכר ולוקח פטור להפריש תרומות ומעשרות ולזה הוא דהביא ראיה הרמב"ם מפ' עשר תעשר ואכלת וכן מוכחת הסוגיא דפרק הפועלים דף פ"ח אבל הגומר פירותיו למצוה כגון חותך אתרוג מהאילן למצוה זה לא נתמעט מהפי' דאינו חייב לעשר ותדע שכן הוא דהרי לענין ערלה דכתיב ונטעתם כל עץ מאכל ואפ"ה אמרו בירושלמי הנוטע למצוה חייב בערלה וכ"כ הרמב"ם פ"י דמעשר שני וז"ל הנוטע למצוה כגון שנטע אתרוג ללולב או זית למנורה חייב בערלה וכ"כ טי"ד ה' ערלה יע"ש וכיון שטענות של הרשד"ם אינם מספיקות לצאת י"ח באתרוג של טבל לכן צריך להזהיר ליהודים בעלי החזקות שבא"י שחותכים האתרוגים מן האילנות ונגמרה מלאכתם בידם שיפרישו תרומה ומעשר מהם כי באתרוג של טבל אין יוצאין בו י"ח כמ"ש הרמב"ם ה' לולב וזה דעת רש"י והר"ן ואין לסמוך על הרמב"ן נגד כל הני רבוותא דיחיד ורבים הלכה כרבים וכ"ש דאפי' להרמב"ן לא הכשיר אלא בדיעבד אבל לכתחלה ודאי אין יוצאין בו ביום טוב דאסור לטלטל הטבל משום מוקצה כנ"ל ודוק:

של מעשר שני בירושלים לא יטול. פי' רש"י ואם נטל כשר שהרי יש בה התר אכילה אבל חוץ לירושלים לא דלכם כתיב הראוי לכם עכ"ל והר"ן כתב וז"ל ואם נטל כשר דשלו הוא דקא סברי רבנן כו' יע"ש והנה במחלוקת זה דרש"י והר"ן דרש"י ס"ל דמ"ש חוץ לירושלים אינו יוצא בו ולהר"ן יוצא בו יש לסייע להר"ן מלישנא דמתני' דקתני של מעשר שני בירושלים לא יטול ואם נטל כשר דאם כפרש"י היל"ל של מעשר שני לא יטול ואם נטל בירוש' כשר ומדקתני סיפא סתמא ואם נטל כשר משמע דאפי' חוץ לירוש' אם נטל כשר. וק' לפי סברת רש"י דלגבי אתרוג של תרומה דתנן ואם נטל כשר פי' רש"י בגמ' דישראל נמי נפיק ביה אם לקחה מכהן הואיל ויכול לאכלה לבן בתו כהן והשתא ק"ו הדברים דאם בתרומה דישראל גופיה לא חזי לאכלה קרינן ביה לכם משום דיכול להאכילה לבן בתו כהן כ"ש במעשר שני חוץ לירושלים דראוי לומר שיוצא בו כיון דאיהו גופיה יכול לאכול בירושלים ואפשר דרש"י ס"ל דמש"ה ולקחתם לכם דבר הראוי לכם אינו ר"ל לגבי נוטל אתרוג אלא ה"ק קחו אתרוג דבר הראוי לאכול למקצת מכם ולכך נקט לשון רבים ולא נקט ולקחת לך דאז הוה משמע דבר הראוי לך לגבי נוטל האתרוג אבל השתא דכתיב ולקחתם לכם ר"ל דבר הראוי לאכול למקצת מכם דהיינו תרומה שיכול להאכילה לכהן אבל מעשר שני חוץ לירושלים אינו יכול להאכילו לשום אדם וכ"ת הרי יכול להעלותו לירושלים ולאוכלו שם מ"מ הרי הוא מחוסר מעשר של עלייה או פדייה ולא קרינן ביה לכם כיון דמחוסר מעשה זה נראה ליישב דעת רש"י אך תימה דרש"י כתב בגמ' גבי אתרוג של תרומה דישראל נפיק ביה משום דיכול להאכילו לבן בתו כהן אבל פדיון אין לו להיות ניתרת לאכילת ישראל והאומר כן רשע הוא עכ"ל:

משמע מתוך דבריו הללו דאלו היה הדין דתרומה יש לה פדיון להיות ניתרת לאכילת ישראל הוה סגי ליה הך טעמא שיצא ישראל באתרוג של תרומה משום שיש לו פדיון וקרינן ביה לכם ראוי לאכילה מגו דאי בעי פודה אותו ולא אמרינן מחוסר מעשה הוא וכן נמי מוכח דלא חיישי' למחוסר מעשר מהא דאתרוג של דמאי דיוצאים בו מגו דאי בעי מפקר נכסיה והוי עני וחזי ליה וכיון שכן קשה אמאי כתב רש"י דמ"ש בירושלים אם נטל כשר שהרי יש בה התר אכילה אבל חוץ לירושלים לא דלכם כתיב הרי מה שכתב חוץ לירושלים יכול לפדות שם ולאוכלו וא"כ יוכל לצאת באתרוג מה שכתב חוץ לירושלים מגו דאי בעי פודה אותו ויכול לאוכלו שם וצ"ע:

ואפשר כשנדקדק מ"ש רש"י והאומר כן רשע הוא וכי מי שטועה בדין ואומר דתרומה יש לה פדיון יקרא רשע לא יקרא אלא ע"ה אלא כונת רש"י לומר תירוץ אחר דאין לומר מגו דאם יכול לפדותו דאם יאמר לפדותו יקרא רשע דאין פודים בי"ט דהוא אסור וא"כ מש"ה אינו יוצא במ"ש חוץ לירושלים מגו דיכול לפדותו דאין פודין מ"ש בי"ט והר"ן כתב גבי אתרוג של תרומה דאינו יוצא בו אלא הכהן דיכול לאכלו וטעמו יראה מגו דאי בעי מעלה אותו לירושלים א"נ מגו דאי בעי פודה אותו ויכול לאוכלו שם אבל גבי אתרוג של תרומה לא שייך מגו דאי בעי פודה אותו דתרומה אין לה פדיון וזה ברור. אמנם ק' על הר"ן דכתב ואם נטל כשר דשלו הוא דסברי רבנן מ"ש ממון בעלים הוא ה"ה חוץ לירוש' דאם נטל כשר דהא ראוי לאכילה הוא בירושלים ע"כ ומדבריו משמע דס"ל דלכם ר"ל הראוי לכם שיהא בו התר אכילה ושיהא בו דין ממון כמ"ד בגמ' הרי דתרתי בעינן וכיון דס"ל דבעי' נמי דין ממון איך כתב דאפי' חוץ לירוש' כשר הלא משמע בפרק חלק דף קי"ב דמ"ש בירוש' דברי הכל ממון גבוה הוא וראיתי בתי"ט דהק' קושיא זו על הר"ן ולא תי' כלום ולעד"ן דל"ק והענין הוא דהתוס' בפ' האיש מקדש דף נ"ג ע"ב הקשו דמסוגיא דפ' האיש מקדש משמע דר"י ס"ל דאפילו בגבולין מ"ש ממון הדיוט הוא ובפר' חלק כו' ותירצו וי"ל דאע"ג דלר"י ממון הדיוט הוא מ"מ א"ר חסדא דלאו עיסה היא להתחייב בחלה הואיל ואינה ראויה לאכול שם עכ"ל וכונת דבריהם דכיון דאינה ראויה לאכול בגבולן לא מיק' עריסו' אפי' לר"י ומאי דפריך התם בפר' חלק מבריתא דעיר הנדחת דקתני דמ"ש יגנז הכי פריך דכיון דלא מיקרי עריסותיכם כיון דאסור לאכול מ"ש בגבולן ה"נ גבי עיר הנדחת מ"ש לא יקרא שללה של ע"ה כיון דאסור לאכול שם מ"ש ואמאי קתני מ"ש יגנז הלא לא מיקרי שללה אע"ג דממון הדיוט הוא דומיא דחלה דאמרי' דלא מק' עריסותיכם אע"ג דממון הדיוט הוא זהו כונת התוס' בתירוצ' והוצרכתי לפרש דבריהם משום דראיתי בספר עצמות יוסף דף פ"ט דנתקשה בהם יע"ש ועיין בתוס' מציעא ד"ה כאן במעשר ותמצא הדבר ברור כדפרישית ולפ"ז נתיישבו דברי הר"ן דאע"ג דהר"ן ס"ל דבעי' גבי אתרוג דין ממון ואפ"ה מכשיר אתרוג של מ"ש חוץ לירושלים היינו משום דס"ל דאליבא דרבנן מעשר ב' אפי' בגבולן ממון הדיוט הוא ומ"ש בפ' חלק דבגבולין לכ"ע פטורה מן החלה היינו משום דלא מיקרי עריסותיכם כיון דאינו יכול לאכלו שם ולא משום דהוי ממון גבוה בגבולן:

אך ק' כיון דלא מיקרי עריסותיכם שם משום דאינו יכול לאוכלו שם ה"נ גבי לולב לא יקרא לכם כיון דאינו יכול לאכלו שם וצ"ע והרמב"ם כתב פ"ז מלולב ושל מ"ש בירושלים לא יטול שמא יכשירו לטומאה ואם נטל כשר עכ"ל ומסתמות דבריו משמע דגם בזמן הזה אם נטל אתרוג של מ"ש בירושלים יצא וקשה דמ"ש אסור לאכלו בירושלים בזמן הזה דאין לנו בה"מ להקריב קרבנות כמ"ש הרמב"ם פ"ב דמעשר ב' והוא תלמוד ערוך פרק אלו הן הלוקין דף י"ט כמ"ש בכ"מ והיינו טעמא דתנן פ"ק דמ"ש דהלוקח פירות בכסף מעשר אם אין מקדש ירקבו ופסקה הרמב"ם פ"ז דה' מ"ש יע"ש ודע דהרמב"ם כתב ספ"ו דהל' בית הבחירה דאוכלים מעשר שני בירושלים אע"פ שאין שם חומות שקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולע"ל והשיג עליו הראב"ד ממ"ש ואם אין מקדש ירקבו ומרן בכ"מ הודה בהשגה זו וכתב ואין לומר דאתי דלא כהלכתא שהרי הרמב"ם פסקה פ"ז דמ"ש וצ"ע ולעד"ן דל"ק מידי דהרמב"ם לא קאמר הכא אלא דאוכלים קדשים קלים ומ"ש בכל ירוש' אע"פ שאין שם חומות שקדושה ראשונה קדשה לעתיד לבא ונהי דלא בעינן חומות מ"מ אין אוכלין מ"ש אלא אם כן מקריבין קרבנות בפועל כמ"ש הרמב"ם פ"ב דמ"ש וטי"ד סימן של"א וכדאיתא פרק אלו הן הלוקין דכיון דכל הנך מתנייתא דקתני מ"ש אם אין מקדש ירקבו אינו ר"ל מחיצת מקדש וחומות ירושלים אלא אם אין מקדש ר"ל דאין מקריבין קרבנות אין אוכלין מעשר ב' דהכתוב תלה אכילת מ"ש בירושלים בזמן דאיכא קרבנות ומחיצות מקדש וחומות ירושלים אינם מעכבות דיכולין להקריב אע"פ שאין שם בית אבל מ"מ בעינן שיקריבו קרבנות בפועל כדי שיוכלו לאכול מעשר ב' בירושלים והיינו דתנן אם אין מקדש ירקבו ואתי כהלכתא ולא קשי' מידי ומכאן מודעא רבה לתרץ מה שהקשה בתי"ט בפ"ח דעדיות משנה ו' דאין אנו צריכין לכל מה שנדחק הר"ב ז"ל ועיין מ"ש לקמן בתוספת ד"ה דאשתקד יע"ש גם דע דבפ"ש דמ"ש כתב הכ"מ כתב הסמ"ג על מה שכתב רבינו אף מעשר לא יאכל אלא בפני הבית ובספר התרומה שאם הפירות לא הוכשרו מותר לאוכלן בירושלים מנין לו ע"כ ואיני יודע מאי קשה לי' שרבינו מביא ראיה מהפ' שאינו נאכל אלא בפני הבית וכי לא הוכשר מאי הוי עכ"ל ויראה דמרן הכ"מ הביא דהסמ"ג פריך להרמב"ם וכבר אני ראיתי בסמ"ג עשין קל"ו וראיתי שם דקאמר בתר לשון בעל התרומה לא ידעתי מנין לו וכוונתו להקשות על בעל התרומה דכיון דמ"ש אינו נאכל אלא בפני הבית כי לא הוכשר מאי הוי ואני ראיתי לשון ספר התרומה בה' א"י דבמקום א"י לשון זה שאם הפירות לא הוכשרו שמותר לאכלן בירושלים ושם בסמוך אחר דף א' כתב וזה לשונו הלכך נראה דקדושת מחיצות העיר קיימת לעולם להיות מותר לאכול מ"ש בתוכה אם בנה מזבח אבל בלא מזבח לא דאתקש מעשר לבכור כו' עכ"ל ובכן אין שום קושיא על בעל התרומ' דכונתו ברורה דבזמן הזה אפילו בנו מזבח בירושלים והקריבו קרבנות א"א לאכול מ"ש שהוכשר מפני שאנו טמאי מתים ומ"ש א"א לאוכלו משום דבשעה שלוקחו בידו מ"ש שהוכשר מטמא אותו בידו ואין יכולין לאכול מ"ש שהוא טמא אמנם יכולין להקריב קרבנות בטומאת מת דטומאת מת דחוייה היא בצבור ומהאי טעמא אמר הרב רבינו ברוך לבעל כפתור ופרח שרבינו חננאל מפריש אמר שהיה רוצה לבא בירושלים בשנת י"ז לאלף הששי להקריב קרבנות בזמן הזה כדאיתא בספר כפתור ופרח דף כ"ב ע"ב ואשר ע"כ בזמן הזה כשבנה מזבח אף על גב דאין חומת לירושלים אם בנו מזבח והקריבו קרבנות בטומאת מת מותר לאכול מ"ש בירושלים שלא הוכשר דכיון דלא הוכשר אינו מקבל טומאה אבל אם הוכשר המ"ש מקבל טומאה ואין יכולה לאכול בירושלים מ"ש שהוא טמא אע"ג דמקריבין קרבנות וזה ברור ופשוט בכונת ס' התרומה הכלל העולה דהנה נתבאר דאם מקריבין קרבנות יכולין לאכול מ"ש בירושלים בזמן הזה אע"ג דאין חומות לירוש' אבל אם אין מקריבין קרבנות אין יכולין לאכול מ"ש בירושלים בזמן הזה וכיון דאסור לאכול מ"ש בירוש' בזמן הזה משום דאין אנו מקריבין קרבנות א"כ יש תימה על הרמב"ם איך סתם וכתב פ"ח דלולב דאם יטול אתרוג של מ"ש בירוש' יצא הרי מ"ש אין אנו יכולים לאוכלו בזמן הזה בירושלים וכיון דאין בו התר אכילה לא מיקרי לכם ולכ"ע התר אכילה בעי' וכ"ת מגו דיכול לפדותו הא ליתא דמ"ש טהור אין יכול לפדותו בירושלים וכ"ת יכשירנו ויטמאנו ויפדנו הא נמי ליתא דאין יכולין לטמא מ"ש וכל אלו הם דינים פשוטים בה' מ"ש ואפשר לדחוק ולומר דמ"ש הרמב"ם דאם נטל אתרוג של מ"ש יצא איירי דוקא בזמן שמקריבין קרבנות דאוכלין מ"ש אבל בזמן הזה לא יצא וצ"ע ודו"ק. ודע דהרי"ף והרא"ש העתיקו משנה זו אך הטור ומרן בא"ח השמיטוה גם ר"י בעל הטורים ברמזי פסקי הרא"ש השמיטה ולא ידעתי טעם נכון לזה. ובס' כה"ג סי' תרמ"ח העתיק המשנה יע"ש וראיתי בהגהות אשרי שכתב של מ"ש אמרינן בירושלמי דלא יטול ואם נטל כשר ע"כ ולא ידעתי מה חדוש מייתי בשם הירוש' והלא מתני' היא ואולי משום דבפסקי הרא"ש כשהעתיק משנה זו השמיט חלוקה זו דמ"ש ודעתו משום דאין אוכלין מעשר ב' בזמן הזה בירושלים כדלעיל ובאו ההגהות והוסיפו חלוקה זו וה"ג של מ"ש אמרי' במתני' בירוש' לא יטול ואם נטל כשר כנ"ל ודו"ק:

עלתה חזזית. פרש"י כמין אבעבועות דקות וכתב המבי"ט (ח"א סי' מ"ט) ונ"ל כי מ"ש רש"י כמין אבעבועות דקות הוא שיש בזה שאנו קורין חזזית כמין ב' אבעבועות לפחות וכן הוא לשון חזזית ולשון התרגום חוזן שנר' ריבוי אבעבועות ומיעוט רבים שנים כי לא כתב כמין אבעבוע א"כ אבעבוע א' אפי' בדדו כשר עכ"ל ומ"ש הר"ב ולשון התרגום כו' אינו מחוור בעיני דהא לשון הכתוב או גרב או ילפת הוא לשון יחיד ומשמע אפילו אבעבוע א' וכ"כ מלשון הרמב"ם פ"ז מה' ביאת מקדש לענין מומין וז"ל מי שיש לו גרב יבש כל שהוא וזהו גרב האמור בתורה כו' ע"כ הרי דילמא דמתרגמינן חוזן היא חוזית א' ואפילו כל שהות א"כ גבי אתרוג דאמרי' עלתה חזזית על רובו פסול ואמרי' בגמרא דעל חוטמו אפי' בכל שהוא פסול עכ"ל דהוי אפי' אבעבוע א' ומ"ש רש"י אבעבועות בלשון רבים היינו משום דרש"י איירי במתניתין דאיירי על רובו וברובו לא משכחת לה שיהא אבעבוע א' כ"כ גדול שיאחוז ברובו אבל אבעבעות רבות סמוכות זו לזו הם נמצאים שיאחוז ברובו אבל בדינא דגמרא דאמרינן על חוטמו אפילו במשהו פסול משמעות משהו הוא חוזית א' דהיינו אבעבוע אחד דאפילו באבעבוע א' על חוטמו פסול וכן אם ימצא בגופו אבעבוע א' רחב וגדול שאוחז ברובו של אתרוג פסול אע"פ שהוא אבעבוע א' כיון דהוא ברובו של אתרוג ורש"י דיבר בהוה כנ"ל ושוב ראיתי בס' כה"ג דכ' על דברי המבי"ט דאין נ"ל דקדוקו יע"ש:

עלתה חוזות על רובו. איכא למידק אמאי נקט הך לישנא דעלתה ולישנא דעל רובו הוי ליה למימר היה חוזית ברובו ואפשר היה לומר דנקט לישנא דעלתה לרמוז דאינו פוסל חזזית אלא כשגדל האתרוג יפה ונעים ואחר כך מחמת שום עיפוש עלתה בו חזזית מחדש בזה הוא דפסול משום דנשתנה מברייתו אבל אם מתחלת ברייתו באילן היה בו חזזית כשר אמנם ראיתי בתה"ד סימן צ"ט הביאו מרן הבית יוסף סי' תרמ"ח אין להכשיר אותם חזזים שקורין פל"ט מא"ל שבאים מן העלין והאילן כו' עכ"ל ולכן יראה דנקט עלתה לרמוז מ"ש הרא"ם והטור דחזזית הוא אבעבוע שיש בו ממש שמקומו ניכר במשמוש שהוא גבוה משאר האתרוג עכ"ל הרי משמע בהדיא דאם החזזית לא גבוה מגוף האתרוג אלא הוא ש לגוף ל האתרוג במשמוש היד כשר וא"כ להכי תני עלתה ולא קתני היה בו חזזית לרמוז דפסול חזזית הוא דוקא כשהחזית הוא עליון וגבוה מגוף האתרוג כמין אבעבוע שע"ג גוף האדם שנרגש במישוש היד ודוק:

עלתה חוזית על רובו. פשט המשנה משמע דקאי אאתרוג דהחוזית עלתה על רובו של אתרוג מכל צדדיו אבל הר"ן כתב ובירוש' אמרו דאפי' ברובו מצד א' עכ"ל ובסיפא דקתני על מיעוטו כשר ק' הך סיפא למאי אצטריכא והלא מדיוקיא דרישא שמעי' לה והיה נר' לתרץ קושי' זו בקושי' אחרת דאיכא לאקשויי דרישא קתני על רובו פסול משמע הא במחציתו כשר ובסיפא קתני על מיעוטו כשר הא במחציתו פסול וק' דיוקא אדיוקא ואם נאמר דסיפא דוקא א"ש דאצטריך למיתני סיפא על מיעוטו כשר לאשמועינן דמחצה על מחצה נמי פסול דומיא דרובו והטור הביא פלוגתא בזה וז"ל ואם הוא מחצה על מחצה כו' עכ"ל ולכאורה קשה אמאי לא דקדקו לדינם מן המשנה דה"ר יחיאל יאמר דמחצה על מחצה כשר כדמשמע מרישא דמתניתי' ולימא נעשה מחצה על מחצה כעלתה על מיעוטו דכשר והראב"ד יאמר מחצה ע"מ פסול כדמשמע מסיפא דמתני' ולימא נעשה מחצה ע"מ כרובו דפסול וי"ל דפשיטא דהכי מפריש למתני' למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אלא משום דק' מאי חזית דנעבד נעשה מרישא לסיפא נעביד נעשה מסיפא לרישא לכן כל א' בקש לו הכרע מהס':

אמנם ראיתי להר"ן דלא עמד בקו' זו דק' רישא אסיפא ואדרבה הקשה בפשיטות דסיפא דעלתא על מיעוטו כשר למאי אצטריכא והלא מדיוקא דרישא שמעינן לה ותירץ דאצטריכא וה"פ דרישא דסד"א דמאי דתני עלתה חוזית על רובו היינו שממש רובו מלא חוזית אבל אם החוזית אינו על רובו ממש אלא הוא מפוזר ברובו זעיר שם זעיר שם בשנים וג' מקומות כל שאין בין כל החוזים שיעור שיעלה כדי רובו הו"א דכשר משום הכי הדר תנא עלתה חוזית על מיעוטו כשר כו' עכ"ל ובתחיל' תירוצו של הר"ן שניתי לשונו בתוס' ביאור להבין דבריו על בוריין ויראה מתוך דבריו הללו דאזיל בשיטת הראב"ד שכתב הרא"ש והטור בשמו דמ"ש בגמ' אבל בשנים או ג' מקומות הוי ליה מנומר ופסול היינו שנתפזר הנימר ברובו של אתרוג אבל אם נתפזר במיעוטו כיון שאינו אלא מצד א' של אתרוג כשר וק"ל על הר"ן דידיה אדידיה דאיהו כתב על רישא דמתני' בירושלמי אמרו דאפי' רובו מצד א' כמש"ל גם מרן סימן תרמ"ח כתב דנראה מדברי הר"ן שדעתו כדעת המפרשים דברובו של צד א' מפסיל יע"ש וכיון שכן ק' איך כתב דסיפא דמתני' אתא לאשמועי' דוקא על מיעוטו כשר אבל כשהחוזית מפוזרת ברובו של אתרוג פסול דמשמע דמפוזרת ברובו של צד א' כשר עד שיהיה מפוזרת ברובו של אתרוג וי"ל שדעתו של הר"ן הכי הוי דמפוזרת ברובו של צד א' נמי פסול ומפוזרת במיעוטי של צד א' כשר ולפי זה בפי' רובו דמתני' פליגי הראב"ד והר"ן דהראב"ד ס"ל רוב' של אתרוג והר"ן ס"ל רובו של צד א' אבל בפי' דשמעתא דאמרי' אבל בב' וג' מקומות הוי ליה כמנומר ופסול שוו תרווייהו דלא פסל אלא ברובא להראב"ד ברוב האתרוג ולהר"ן ברוב צד א' למעוטי המפרש דס"ל דמ"ש בגמ' אבל בב' וג' מקומו' פסול הוי אפילו במיעוטו וא"ת לדברי המפרשים הפך דברי הר"ן איך יתרצו הך קושיא סיפא למאי אצטריכא ולזה י"ל דהא קמ"ל עלתה חוזית א' על מיעוטו כשר אבל ב' וג' חוזית אע"ג דעל מיעוטו הן פסול וכ"כ הרא"ש והתי"ט יע"ש וכיון שכן ק' על הר"ן דכיון דדין זה דאמרי' בגמרא אבל בב' וג' מקומות פסול יצא לו לתלמוד מכח דקדוק סיפא דמתניתי' שהיא משנה יתירה מנ"ל להר"ן דבא ללמד דהפיזור יהיה ברובו לימא דבא ללמד דאם הפיזור הוא אפי' במיעוטו פסול וכדכת' הרא"ש והתי"ט. וי"ל דטעמו של הר"ן משום סברת הראב"ד דלא מסתבר לומר שאם היו באתרוג כמין ב' טיפין וג' של נימור כל שהוא זה בצד זה דיהיה פסול ועוד יראה על פי מ"ש רש"י רפ"ב דגיטין גבי בפני נחתם חציו פסול דהיכא דיש משנה יתירה ואמרי' דאתא ללמד שום רבותא ולא פי' מאי רבותא אתא לאשמועי' ע"כ אין אתה רשאי לתפוס המרובה אלא רבותא זוטרתי וכי משמע לן אפי' רבותא זוטרתי תו לאו משנה יתירה היא עכ"ל וא"כ ה"נ הך משנה יתירה דעלתה חזית על מיעוטו כשר די לך שאת אמר דבא ללמד רבותא זוטרתי דאם היה בב' וג' מקומות מפוזרות ברובו פסול ועוד יראה דלפירוש זה של הראב"ד והר"ן אתיא מתני' כפי פשטה עלתה חוזית על רובו פסול בכל גוונא בין החוזית במקום א' בין מפוזר בב' וג' מקומות ברובו וסיפא נמי הכי קתני עלתה חוזית על מיעוטו בין במקום א' בין בב' וג' מקומות כשר. גם לפי דרך זה יתיישב קושי' מרן בפ"ח מלולב שכתב מעולם הוקשה לי בין בגמ' בין בפוסקים השתא בשני מקומות פסול בג' מבעיא ולא מצאתי לשום מחבר דבר בזה וצ"ע עכ"ל דלפי דרכו של הראב"ד והר"ן שאמרו דמ"ש בגמרא אבל בב' וג' מקומות פסול היינו כשמפוזר ברובו אבל במיעוטו כשר א"ש דאלו היה אומר אבל בשנים מקומות פסול כשמפוזר ברובו הייתי מדייק אבל במיעוטו אפי' שמפוזר בב' מקומות כשר הא אם מפוזר בג' מקומות אפי' במיעוטו פסול להכי נקט ב' וג' מקומות פסול דהיינו מפוזר ברובו לאשמועינן דבמיעוטו אפי' מפוזר בג' מקומות כשר וכן ראיתי שתירץ הרב מו"ח בעץ החיים וע"ש וא"ת לסברת שאר מפרשים דמ"ש בגמרא אבל בשנים וג' מקומות פסול היינו אפי' במיעוטו וכן נראה שהיא סברת הרמב"ם שסתם וכתב עלתה חוזית עליו אם בב' וג' מקומות פסול דמשמע דהוי אפילו במיעוטו קשיא קו' מרן השתא ב' פסול ג' מבעיא כדפריך פ' מפנין השתא ה' מפנין ד' מיבעיא וכן פריך בכה"ג בכמה דוכתי ולזה י"ל דבפרק במה אשה דף ס' גבי סנדל המסומר דנשרו רוב מסמרותיו ונשתיירו בו ד' או ה' מותר דפריך עלה השתא ה' שרי ד' מיבעיא הקשו התוס' דחזי' בקצת דוכתי דפריך הכי ובקצת דוכתי לא פריך הכי כו' יע"ש התירוץ. ולפ"ז ה"נ גבי אתרוג כיון דב' וג' מקומות לא הוי דוקא לא שייך לאקשויי דה"ק ב' וג' וכ"ש טובא כדאמרי אנשי ודוק:

נטלה פטמתו. פי' רש"י ראש אתרוג ודוגמתו הפטמא של רמון ע"כ ופטמא של רמון היא משנה פ"ב דעוקצין ומייתי לה תלמודא בר"פ העור והרוטב דף קי"ח:

ופי' פטמא של רמון הוא כמין דד ואין לפרש פטמא עוקץ דהכי קתני התם פטמא של רמון מצטרפת והנץ שלו אינו מצטרף והיינו ודאי בראש הרמון דהדד הוא פטמא והנץ שלו הם החוטים הדקים כדפי' ר"ע שם אמנם רש"י בסוגית הגמרא מייתי פי' ר"י ובס"ד לקמן נבאר יפה מה שיש לדקדק בכל הסברות אך עתה נדייק לשון המשנה דקתני ניטלה פטמתו דאמאי נקט כי האי לישנא לימא נטלה הפטמת אלא יראה דבא לרמוז מ"ש הרא"ש והטור סי' תרמ"ח על אתרוגים שאין להם פטמת מתחלת ברייתם דהם כשרים והם נכרים שיש במקום הפטמת כמו גומא מתחלת ברייתם כמ"ש המבי"ט ח"ג סימן מ"ט והרדב"ז סי' קי"א דהם כשרים דכך דרך ברייתו יעו"ש איברא דהיה נראה לגמגם על זה ממ"ש בתה"ד סי' צ"ט והביא מרן סימן תרמ"ח דאין להכשיר אותם חוזית שקורין פל"ט מא"ל וכו' יע"ש ויראה לי דיש לחלק דבשלמא חוזית פל"ט מא"ל שנולד באתרוג מחמת שנולד בצד העלין ומדוחק העלין שהיו בצדו הולידו בו החוזיות יש לפוסלו אף על גב דתחלת ברייתו כך היא משום דאתרוג זה טבעו יפה והעלין קלקלו ועשאוהו בעל חוזית דאלו לא היו עליו העלין היה גדל יפה ולפיכך דין הוא שיפסל אבל מין זה שאין בו פטמת כיון דברייתו כך היא מבלי שום סיבה דין הוא להכשירו דהדר מיקרי אפי' בלא פטמת כיון דברייתו כך היא כנ"ל ויש אילן דמקצת האתרוגים שלו יש להם פטמת ומקצתם אין להם מתחלת ברייתם ובהנך היה נראה דהם פסולים כיון דיש באילן זה אתרוג עם פטמת זה שגדל בלי פטמת פסול ומתוך לשון אחר שהביא מרן סי' תרמ"ח יש להכשירן וצ"ע לדינא ומכאן תשובה למ"ש הרדב"ז סימן קי"א דטעם ק"ק מסתערב שבמצרים שהם מכשירים האתרוגים של מצרים שיש בהם חוזית משום דכך היא ברייתם כמו שמכשירין אתרוגים שאין להם פטמת משום דכך היא ברייתם דיש לחלק בין הנושאים כדכתיב ומיהו יש ליישב דבריו ע"פ מ"ש ה"ה בסוף התשובה דהעולם נוהגים להכשיר אותו פל"ט מא"ל דחשיבי ממראה האתרוג ולא מיקרי אינו הדור משום כך יעו"ש ומ"מ הנה נתבאר דאתרוגים שאין להם פטמת מתחלת ברייתם כשרים הם ואפשר דלזה רמז התנא דקתני פטמתו ולא קתני הפטמת דמשמע אפי' שאין לו מתחלת ברייתו והשתא דקתני פטמתו משמע אותו שהיה לו פטמת ונטלה הימנו אבל אתרוג שאין לו פטמת מתחלת ברייתו כשר ואיידי דתנא רישא פטמתו תנא נמי סיפא עוקצו:

נקלף נסדק. בהך חלוקא דנקלף אמרי' עלה בגמרא א"ר האי אתרוגא דאגליד וכו' והא אנן תנן נקלף פסול ל"ק הא בכולה הא במקצתה. וקשה כיון דיש חילוק בנקלף דיש נקלף דכשר ויש נקלף דפסול אמאי התנא לא תני בסיפא דיש נקלף כשר דהא חזינן דהתנא תני דבר והפכו בענין חזזית ופטמה ובענין ניקב ואפשר לומר כשנקשה קושיא אחרת אמאי שם חלוקה זו דנקלף ונסדק בין החלוקות שיש בהם רישא לפיסולא וסיפא להכשירא דכיון דחלוקה זו דנקלף ונסדק לא תנא בהו בסיפא שום חילוק להכשיר לא הי"ל להשימם בין החלוקות שיש בהם רישא וסיפא אלא די"ל דלהכי שם התנא חלוקה דנקלף ונסדק בין החלוקות דיש בהם רישא וסיפא לרמוז לנו דגם בנקלף ונסדק יש פעמים דהוא כשר ויש פעמים דהוא פסול דומיא דאידך חלוקות דיש בהם חילוק ומכח זה א"ר האי אתרוגא דאגליד וכו' כשירה משום דיש חילוק בין נקלף מקצתה לכולה והתנא לא חש לבאר חילוק זה משום דסמך דנבין הענין מתוך דשנ' חלוקות הללו בין שאר חלוקות ודוק:

---

---

שולי הגליון

---

---

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף