בית מאיר/אורח חיים/תרמט

בית מאיר ‏ אורח חיים תרמט

סימן תרמ"ט

א

ומיהו לא יברך עליו. עיין בזה סי' תנ"ד סעי' הנ"ל חוץ מיום הראשון בספר כפות תמרים הקשה כיון דקנה לי' ביאוש ושנוי רשות למה לא אפי' ביום הראשון ומביא שם נמי בשם תשו' רשד"ם דמיירי בליכא יאוש ומה שכתב וגם זה קשה בעיני אמאי כשר לאחר ביום ב' הא ליכא יאוש אלא שינוי רשות: כבר תירץ המ"א דסובר מצוה הבא בעבירה לא שייך לגבי אחרים אך ק"ק הא סתם גניבה הוא יאוש בעלים ואולי סובר כסברת הב"ח שבב"ש סי' כ"ח ע"ש דלא אמרינן סתם גניבה הוא יאוש בעלים לקולא ומה שמסיים המ"א דמשמע בגמרא דאף לגבי אחר שייך טעם דמצוה הבא בעבירה לפני יאוש מדקאמר דליהוי יאוש ושינוי רשות משמעות זה א"י דהא אמר הכי משום יום הראשון דבעינן לכם:

בהג"ה ומטעם זה יש ליזהר שלא יקצץ. כתב ובאתרוג בא"י אם קצצו עצמו הוי לי' נתמרח ביד ישראל והו"ל טבל עיין בזה מה שכתבתי בזה ברושם המ"א ססק"ב:

ב

או מלולבו של עצמו וכו'. זה מתשובת הרשב"א סי' תשמ"ז דשאל השואל דשמא יוצא בו דהא אי בעי מיתשל עלי' והשיב דלא דא"כ אף באתרוג של תרומה טמאה ביד ישראל יוצא בה דהא אי בעי מיתשל עלה ואנן סתמא תנן של ת"ט פסול וצ"ע מה מדמה נדר לתרומה נדר מצוה לאתשולי עלה ותרומה מה מצוה איכא כדאיתא בנדרים דף נ"ט לענין דבר שיל"מ ואולי סובר תרומה טמאה נמי מצוה לאתשולי עלה וצ"ע ועיקר דין הג"ה זו כבר היא בכתובים בש"ע י"ד סוף סי' רכ"א אבל לא העתיק כי אם הבבא ראשונה דהמודר מחבירו וע"ש נמי בספרי ק"ד:

ה

והפיסול שהוא משום ע"ז או מפני שאותו אתרוג אסור באכילה. כתב המ"א משמט וכו' ובהג"ה כתב ומה שפסול כל ז' היינו שראו חז"ל לאסרו כיון שהפסול בגוף האתרוג ויפה עשה שהגיה דברים אלו דאטו חסר אין פיסולו בגופו ומ"ש לתרץ תמיהת תוס' בדיוק לשון אותו אתרוג כלומר דדוקא גבי אתרוג כיון שראוי לאכילה דרשינן לכם שלכם תהא לאכלו משא"כ גבי לולב דאינו ראוי לאכילה לא שייך למדרש כן וכיון שהוא שלו אע"פ שאסור בהנאה לכם קרינן בי' דברים אלו וכיון שהוא שלו זה הוא סברת הריטב"א שבה' שטות בין בהיתר אכילה ובין בדין ממון ע"ש בפירושו להמתני' ובהסוגי' מה שמוכרח לידחק לפי זה אבל להפריד דבמידי דעומד לאכילה שייך למדרש מלכם להיות ראוי לאכילה אף שהוא שלו ובמידי דלא שייך אכילה ושייך בו הנאה לא יהא שייך שיהא מותר בהנאה מפני שהוא שלו זה דבר זר לענ"ד ודע שדעת הרמב"ם שפוסל של טבל כל ז' דמשמע שהוא מפני שהוא אתרוג שאסור באכילה באמת צ"ע רב ועיין בספר כפות תמרים כתב שנראה לו מפירושו להמשניות דס"ל דטעם היתר אכילה או דין ממון לא נפקא מלכם דהוי דוקא בי"ט א' אלא נפיק מדכתיב פרי ופרי שהוא אסור באכילה או שאין בו דין ממון לאו פרי מקרי וכיון דנפיק דין זה מתיבת פרי לכך פסול אתרוג של טבל שאסור באכילה כל הימים ומה שכתב דאף למ"ד דין ממון נמי סובר דנפק מפרי זה ודאי אינו שהרי מבואר בגמרא על אתרוג של מ"ש אתרוג נמי כתיב לכם משלכם אלא די"ל דבאתרוג של טבל אילו נימא דלהכי כ"ע מודו בי' דפסול שמפני שאין לו היתר אכילה לאו לכם מקרי קשה קושי' תוס' ד"ה אתי' דא"כ במצה ל"ל הלימוד ותירץ התוס' דמטעם שותפין לא משמע לי' הכי לישנא דסוגי' ע"ב דמאי הא לא חזי' ליה ועיין בהר"ן סברת הרמב"ן לגבי טבל מטעם שותפות וגם על ערלה ותרומה טמאה לא מסתביר לי' למדרש כדפי' רש"י דלהכי היתר אכילה כ"ע ל"פ משום דדרשינן לכם לכל דרכי הנאתן כדהקשו תוס' מת"ט ולא נסתפיק בסברת תירוצם וסברת כתותי מיכתת שעורייהו נמי לא סביר לי' כדאיתא בהרא"ש משום דלא ניכתב שעורי' בתורה וממציא להכי טעמו דלהכי כ"ע מודים דהיתר אכילה בעינן משום דלולא כן לא נקרא פרי והיינו נמי טעמא דטבל ולהכי פסול כל ז' אך א"כ ודאי דחוק לישנא דגמרא דתירצה על הקושי' דמאי הא לא חזי ליה מגו דאי בעי מפקיר לנכסי' ות"ל כיון דחזא לעני' ופשיטא דפירי מקרי ואין צורך הכא להמגו הגם שהתוס' כתבו נמי הכי בד"ה דאי אף לשיטתם זה באמת תמוה לי כי לשטתם ע"א בד"ה אתי' שהעלו שעיקר טעם דטבל היינו משום דהוי דשותפין ומוכח כדכתב הכפות תמרים דהיתר אכילה מקרי מפני שיש לו תקנה כשיפריש עלי' דאל"ה לא משני מידי גבי מצה והאמת דלפ"ז הלשון דמאי הא לא חזי לי' כולו ויש בו חלק הלוי ולא מקרי לכם וא"כ פשיטא דמוכרח לשנוי מגו דאי בעי מפקיר לנכסי' והוי עני וחזי לי' כולו ולא הוי דשותפין אבל מה יועיל מה דחזי לעניים הא הוי דשותפין ומה דמייתי ראי' מתרומ' דישראל יוצא בו הא פשיטא דתרומה בידי ישראל טרם שנתנו לכהן דאינו יוצא בו דהא כולו לאו דידי' (ואין לומר מכח מגו דאי בעי מיתשל עלי' חשוב דידי' שכבר הוכיח הרשב"א סי' תשמ"ז דלא אמרינן ההוא מגו דאל"כ אף תרומה טמאה נמי נימא דחשוב היתר אכילה מכח מגו דאי בעי מתשיל עלי') א"ו כדפרש"י וישראל נמי יוצא בו כשלקחו מן הכהן וצ"ע עכ"פ הסוגי' מתיישבת בפשוט משא"כ לפי' הרמב"ם כנ"ל ודוק:

כתב המ"א ססק"כ וטבל עיין בהר"ן ולעיל סק"ד מעתיק בשם תשו' רב בצלאל ע"ש ובספר כפות תמרים מביא בשם הרשד"מ שמתיר חדא משום הרמב"ן שבהר"ן ולזה יפה פליג כיון שתוס' ורש"י ור"ן חולקים הו"ל יחיד נגד רבים ואין להקל אך תו הקשה איך יתיר הרמב"ן שיטול אתרוג של טבל והא הטבל הוא מוקצה ואסור לטלטלו כדתנן אבל לא את הטבל: ולהכי מסיק בפרקו שם וכ"ש דאפילו להרמב"ן לא שייך אלא דיעבד דלכתחילה ודאי אין יוצאין בו בי"ט דאסור לטלטל הטבל משום מוקצה. ולענ"ד אין אלו אלא דברי תימא דאם מותר לצאת בו והוא אתרוג של מצוה מה מוקצה שייך בו והרי לולב דאין תורת כלי עליו מ"מ מותר אף לנשים בטלטול מדחזי לאנשים למצוותן ועיין דף מ"ב מכ"ש דאתרוג של מצוה שאין בו משום מוקצה אף דאסור באכילה משום טבל אמנם הרשד"מ מתיר האתרוג הנקצר אך למצוה ממ"ש הרמב"ם (פ"ב מה' מעשר) אינו חייב להפריש מן התורה אלא הגומר פירותיו לאוכלן א"כ זכינו בדין דכיון שזה אינו גומר לאכילה אלא למצוה יכול לצאת בו וע"ז נמי חולק הכ"ת ומביא ראי' מן הנוטע ערלה למצוה ולענ"ד בזה הדין עם הרשד"מ דאין הבדל בין קוצר למכור ולא לאכול מדכתיב ואכלת לבין קוצר למצוה ולא לאכילה ונוטע למצוה שפיר דאינו מאבד שמו משום הכי ונקרא אילן מאכל מ"מ וגם הנטיעה הוא למען יעמוד ימים רבים ומה בכך שהוא נוטע למצוה והבאים אחריו יאכלו פירותיו משא"כ קוצר למצוה אך מ"מ נראה דאזיל בזה לשיטתי' שכתב נמי שם וכ"ש על פי דרכינו שכתבנו דאין טבל בזמן הזה אלא מדרבנן ואתרוג דמאי יוצאין בו ולדעת ב"ה ולהכי סובר נמי דקוצר למצוה אף דודאי לא עדיף מקוצר למכור וחייב במעשרות מדרבנן מדמהו נמי לדמאי אבל בזה כבר יפה השיגו הכ"ת דאינו דומה לדמאי דמשום דרוב ע"ה מעשרין הקילו וחזי לעניים משא"כ טבל ודאי דרבנן אמנם לדרכו דטבל בזמן הזה אך דרבנן אפשר לידון בקוצר למצוה למצוה בזמן הזה דהני תרי דרבנן לא אמרינן וצ"ע:

---

---

שולי הגליון

---

---

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · מעבר לתחילת הדף