עמק סוכות/סוכה/לד/ב

עמק סוכות סוכה לד ב

דף ל"ד ע"ב

תניא רי"א פרי עץ הדר אחד כו'. בירושלמי הלשון ר"י דרש כו'. והכפ"ת בתוד"ה ענף הביא מהק"א דס"ל להתוס' דכך מסור בידו דר"י הללמ"מ ע"ש. והנה לשון דרש דנקיט בירושלמי ודאי לא מתפריש על הלל"מ רק דרש מקראי ובהשינוי דפרי עץ הדר לענף עץ עבות דזה מתפריש על ג' וזה לא'. ע"כ הי' לר"י טעם ע"ז אף שאין אנו יודעים הטעם. וע' בבכורות (דף ג' ע"א) בתוס' סד"ה ור"י דאין לדמות הדרשות אלא מה שהש"ס מדמה ע"ש:

ערבי נחל שתים. עי' בכפ"ת. ובמ"ש על מ"ש הכ"מ דא"י היכן הוזכר היתר תוספת בהדס דהדבר ברור מתוך ד' ר"י בחזרתו דיכול להוסיף בהדס מדאמר אפי' ב' קטומים ואחד שאינו קטום כלומר דהדס אחד שלם בעי ואפ"ה יכול להוסיף ב' ע"ש. נ"ל דאי מזה יש לדחות דדוקא קטומים דפסולים מצי להוסיף וליכא ב"ת כיון שאינו לא מין אחר וגם פסול וכעין דמצינו לקמן (דף מ"ח ע"א) דפוסל סוכתו להוכיח שאינו מוסיף על המצוה בישיבתו בה ביו"ט אחרון. ודנקיט ואפי' ב' קטומים ואחד שאינו קטום עיקר אפי' הוא על אחד שאינו קטום דסגי. אבל ג' כשרים לעולם אימא לך דיש בו משום ב"ת. אך לעיל (דף ל"ב ע"ב) בד"ה אמר מר הוכיח מדמשמע דגם לרע"ק דל"צ רק הדס א' מצי ליקח ג' כשרים ש"מ דכל להנאותו ליכא משום ב"ת ע"ש. ראי' זו ודאי נכונה:

שתהא לקיחה תמה. בתוס' הביאו מבה"ג (הל' לולב) דמהני במגבה כל חד וחד לחוד ותמהו כיון דכולן מצות אחת איך יועילו בזא"ז. והנה ברמב"ם ריש הלכות ק"ש מנה למ"ע אחת ק"ש דשחרית וערבית ע"ש. הרי מבואר להרמב"ם דגם מה שהוא בזא"ז אפשר להיות מצוה אחת. ואף דשם א"א להיות ביחד והכא אפשר ליקחם כאחד. עכ"פ חזינן אליבי' דמ"ל מצוה אחת בפעולות דבזא"ז וה"נ אין קושיא לבה"ג ממה שהוא מצוה אחת. אך יש לחלק דבק"ש שייך להחשיב דשחרית ודערבית מצוה אחת מפני השיווי דאין חילוק בין ק"ש דשחרית לדערבית וע"כ אף שהם בזא"ז חשיבו אחת. אבל ד' מינים דנפרדים במין אף דכתיב ציווי אחד עליהם הי' ראוי שיהיו מצות נפרדות כתפילין אף דכתיב חד וקשרתם על ש"י וש"ר כיון דמשונים א' מחבירו דש"ר בד' בתים וש"י באחד ב' מצות הן עי' רמב"ם ריש הלכות תפילין. זולת כשצריך דוקא ליטול הד' מינים ביחד זה יאחד אותם להקרא מצות אחת. וא"כ מדמעכבין זא"ז ע"כ מצוה אחת הן ול"ש לקרותם מצוה א' זולת כשנימא דצריך דוקא ליטלם ביחד ולא בזא"ז. וא"כ הי' צריך להפך ההוכחה דאם היו מועיל בזא"ז לא הי' ראוי להיות כולם מצוה אחת ולעכב זא"ז. ועי' ברמזי המגי"ה למשנה למלך ריש הל' ק"ש:

ולדרוש להו כרבי עקיבא. בכפ"ת הק' אקושיית התוס' דהא לא ס"ל כרע"ק, מספ"ק דכריתות בהא דהאשה שהיו עליה חמש לידות כו' ונכנס לב"ד ולומד כו' ופרש"י משום עת לעשות לה' היקל על ד"ת וה"נ נימא כן ע"ש. ואמרתי דש"ה דגם כשימנעו מלהביא כולם עכ"פ יבטל החשש דאכילת קדשים בטוה"ג כשתביא עכ"פ א'. משא"כ הכא מתחילה ימנעו מהמצוה בשביל היוקר והשתא ימנעו מחמת שלא יהא להם רק א' וצריך ג'. ומצאתי שכ"כ בערל"נ.

וכשנימא דחצי שיעור במצוה מילתא הוא, עי' ברית יעקב חא"ח סי' ד' ה', ירויח דעכ"פ יקיימו ח"ש ממספר ההדסים. ואף דבחסר מין א' לגמרי אינו כלום. ועי' בסי' תרנ"א סי"ב. בחסר ממספר הדסים הוי ח"ש מהמצוה. ועי' בצ"צ סי' כ"ח שהובא במג"א סי' רמ"ב. ובשאג"א סי' ד' ואכמ"ל:

של ערלה פסול. בכפ"ת מצדד דערלה בחו"ל אף שאסור באכילה והנאה מהלכה למשה מסיני לא יהא חייב בשריפה כשל ארץ ישראל ותי' בזה קושיית התוס' בסוגיין בד"ה לפי, ל"ל בערלה טעם דא"ב היתר אכילה ודין ממון תפ"ל דמיכתת שיעורי' דמצוותו בשריפה דילפי' מכלאי הכרם. די"ל דדערלה פסולה דנקיט היינו אפי' בח"ל ושם א"צ שריפה ע"ש. ולכאורה תליא בהא דמכות (דף י"א) בס"ת שתפרו בפשתן דיש מ"ד כשר דלא איתקש ס"ת לתפילין רק להמפורש בתפילין ולא להלכותיו ויש מ"ד דפוסל דאיתקש גם להלכותיו [עי' מ"ש לעיל ע"א בד"ה עשר] ע"ש. ונימא כמו דפליגי על המלמד אם מלמד גם להלכותיו. כן גם בלמד י"ל דלא ילפי' ערלה מכה"כ לשריפה רק לערלה דא"י המפורש בכתוב ולא לשל ח"ל שהיא מהלכה למשה מסיני זהו למ"ד דס"ת שתפרו בפשתן כשר. אבל להפוסל משום דאמרי' דאתקיש גם להלכותיו והכי קיי"ל, נימא נמי דאתקיש כל ערלה גם דח"ל שהוא מהללמ"מ לכה"כ שתהא בשריפה.

ועמ"ש בספרי שבעת הנרות על התשב"ץ סי' שס"ח במ"ש החתם סופר (חי"ד ס"ס רפ"ו) לפקפק בעיקר חיוב שריפת ערלה. ובספרי שם סי' שס"ד הבאתי ספיקו דהחתם סופר שם אי בשל נכרים אין ערלה נוהג רק מדרבנן וכתבתי דאם אינו רק מדבנן אפשר דמותרת בהנאה כעין בשר עוף בחלב שאסור מדרבנן ומותר בהנאה ע"ש. וא"כ פשיטא דבשל נכרים אינו בשריפה. וא"כ למ"ד טעם דערלה לפי שא"ב היתר אכילה הוא לפי שזה יהי' טעם גם אאתרוג דערלה של נכרים. אך למ"ד לפי שא"ב דין ממון ע"כ צריך לאוקמי מתני' בשל ישראל דאסור גם בהנאה כשנימא כמו שכתבתי דשל נכרי מותר בהנאה:

של דמאי בית שמאי פוסלין כו'. עמ"ש הר"ן מהרמב"ן דארישא דדמאי דתרומה טמאה קאי דשל טבל חשיב לכם כיון דמצי לסלק לכהן באתרוג דעלמא שיפריש ע"ז כעין דב"ב (דף קל"ז) באחין שקנו אתרוג בתפיסת הבית דביש אתרוג לכל חד וחד יכול ליטלו לצאת בו. ובכפ"ת הק' דה"ל לפרש דוקא ביש לו ב' אתרוגים דטבל ומשום דמצי לסלק לכהן בהשני וכהא דב"ב דבליכא רק חד גם האחין אינם יוצאין ע"ש. ולענד"נ דהרשב"ם שם צייר בהא דבאינו מקפיד כשיאכלנו יצא. כגון שיש בתפיסת הבית עוד אתרוגים או שימצאו הרבה אתרוגים בעיר או שכבר יצאו וא"צ לו עוד ע"ש. ולכאורה כיון דאין מקפיד כשכבר יצא למה יקפידו כשלא יצאו עדיין כיון דב"כ וב"כ א"א להם לצאת באתרוג השותפין. וצ"ל דקפידתם דאם לא יאכלנו יקנו זה לזה חלקו במתנה עד שיצא כ"א י"ח וכאתרוג הקהל שכתב הרשב"ם שם ע"ש. וא"כ זה ל"ש רק באחין כיון דעכ"פ יש לכ"א מהם ודאי חלק בהאהרוג מסתמא יעשו כן כשלא יאכלנו כדי שיצא כ"א י"ח. אבל בטבל למה יקפידו הכהנים שלא יאכלנו כדי שיצאו הם בו. דהא כל כהן בפרט אין לו בהאתרוג שום חלק בודאי דשמא יתן לכהן אחר וגם כשלא יאכלנו אינו מוכרח שיקנהו לו הבעלים חלקם כדי שיצא בו כהן זה וכן הכהן לבעלים. וע"כ ליכא קפידא משום כהן מחמת ענין המצוה. ואי מצד הממון דכל הכהנים דהיינו גזל השבט ל"ש ענין גזל כיון דמצי ניתן להם אתרוג אחר אפי' אחר יו"ט. וקושיית הכפ"ת דהא אסור להפריש תרומה ביו"ט, כבר הק' בשעה"מ פ"ח מלולב בד"ה ושל מע"ב בירושלים. עמ"ש בכפ"ת דסובר רש"י דאין לומר מגו דיכול לפדותו משום דאין פודין ביו"ט. דא"כ בדמאי אמאי אמרינן מגו דאי בעי מפקיר נכסי' והא אין מפקירין ביו"ט וע"כ צ"ל דלא קפדי' רק שיהא ראוי לכם לאכילה באיזו זמן שיהי' וא"צ שיה' ראוי ביו"ט עצמו ע"ש. ושפיר נימא כן להרמב"ן כיון דעכ"פ מצי להפריש אחר יו"ט חשיב לכם. ובערל"נ כתב קצת באופן אחר ע"ש. וכן מ"ש בקושית הכפ"ת דהא טבל מוקצה. דע"י שיכול לצאת בו זה מבטל המוקצה ע"ש. כן כתבתי ג"כ ונכון. ובמה שהביא בכפ"ת מהרשד"ם מהיהודים שחותכים האתרוגים מפרדיסי נכרים ונתמרחו ביד ישראל דמכשירם בסומכו על הרמב"ן וכתב עוד טעם להיתר כיון דאין חותכו לאכלו רק לצאת י"ח פטור מה"ת מתו"מ וכמ"ש הרמב"ם פ"ב ממעשר דאינו חייב מה"ת רק גומר פירותיו לאכלן. והשיב הכפ"ת דלא אמר הרמב"ם רק למעט גומר פירותיו למכרן דמוכר ולוקח פטור ולזה הביא הרמב"ם מפ' עשר תעשר ואכלת כו' אבל גומר פירותיו למצות זה לא נתמעט ותדע דהרי בערלה דכתיב ונטעתם כל עץ מאכל ואפ"ה אמרו בירוש' הנוטע למצוה חייב בערלה כו' ע"ש. ול"נ דמסברא יש למעט מואכלת למצוה כמו למכור דשניהם אינם לאכילה. ומהא דעץ מאכל דאינו ממעט למצוה. גם בנוטע למאכל לאחרים דהיינו למכור נמי וודאי חייב בערלה ואינו ממעט ברפ"ק דערלה אלא לסייג ולקורות ועי' ביור"ד סי' רצ"ד סכ"ג דצריך שיהא ניכר שאינו לצורך אכילה ע"ש. וזה ל"ש בנוטע למצוה שזה אינו ניכר שאינו לאכילה וכן בנוטע עץ מאכל ע"ד למכור לאחרים לאכילה אינו ניכר כנ"ל. אך מ"ש שאין לסמוך על הרמב"ן שרבו החולקים דבריו נכונים:

ואם נטל כשר. פרש"י דחוץ לירושלים לא דלכם כתיב הראוי לכם. והק' הכפ"ת יהני משום דבידו לפדותו וכדאמרי' בדמאי משום דבידו להפקיר נכסיו ע"ש. ולכאורה י"ל כעין שכ' הר"ן בפסחים דף ל"א במשכון של ישראל דלא אמרי' שיעבור משום דבידו לפדותו כדאמרי' בחלה דעובר. משום מגו דאיבעי מיתשיל ומשום דהתם דיבורא בעלמא אבל הכא דמחסר ממון לא אמרי' בי' הואיל ע"ש. וה"נ הפקר נכסיו בדיבורו קל יותר מהכא דצריך להוציא ממון מכיסו לפדות דזהו מחוסר מעשה גדול [ובהא דמחוסר מעשה דעלי' לירושלים אין לדמות זה להא דחולין (דף ק"ג ע"ב) מחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה דמי. דשם פרש"י מחוסר קרינה שנתרחקו זה מזה מעט ע"ש. ואינו כענין דהכא] ועי' בכפ"ת ובשער המלך פ"ח מלולב:

נטלה פטמתו. בכפ"ת דקדק מדנקיט פטמתו משמע שה"ל פטמת ונטלה לרמז דאתרוגים שא"ל פטמת מתחילת ברייתם דכשרים ע"ש. והנה לקמן (ריש דף ל"ו) בתוס' שהביאו ממשנה דנדה משתשחיר פטמתו שם לא שייך לרמז כעין דמרמז הכא ובאמת גרסתינו שם משתשחיר הפיטומות. ועי' בנודע ביהודה (קמא חי"ד סי' ה') דלכ"ע שם נטולה א"א לפרשו רק ניטל אחר שנברא אלא שמטריף בחסר מתחילת ברייתה מטעם חסורה דדא ודא אחת הוא להרשב"א ע"ש. וה"נ בלשון המשנה נטלה אין לפרש רק על נברא בפטמת אלא דה"א דה"ה בחסרה אלא מדמהדר למינקט פטמתו שמעי' שבא לדייק על נברא חסר דכשר:

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף