ריטב"א/סוכה/לד/ב
|
< עמוד קודם · עמוד הבא >
צור דיון על דף זה מפרשי הדף רש"י תוספות תוספות רי"ד ריטב"א מהרש"ל מהר"ם כפות תמרים פני יהושע חתם סופר רש"ש גליוני הש"ס |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
מתני' ר' ישמעאל אומר ג' הדסים ואפי' שניה' קטומים אפשר דר"ט לא קפיד אג' אלא דנקיט סירכא דר"י ולא אתיא איהו למימר אלא שאין קטימה פוסלת אבל במנינא דלמא כר"ע ס"ל דמכשר בהדס אחד והכי משמע לקמן בגמרא רבי עקיבא אומר כשם שלולב א' ואתרוג אחד כך הדס אחד פירוש שאינו קטום והיינו דלא פריש לה והכי מוכח בגמרא דאמרינן ולדרוש להו כרבי עקיבא ופרקינן דחד ולא קטים לא שכיח ופירוש קטומין כתב רבי אלפסי ז"ל קטימת הראש והשיבו עליו דא"כ מתניתין דתנן נקטם ראשו פסול אינה הלכה דהא קי"ל כרבי טרפון דמכשיר בקטומין ועוד היכי אמרינן לקמן דחד ולא קטום לא שכיח הרבה מצוין מהם שאינם קטומי הראש ועוד מה טעם להכשיר בנקטם ראשו של הדס יותר משאר המינין ועוד מדאמרינן בת"כ ומייתי לה בירושלמי ב' דליות ואחד שאינה קטומה הרי שקראו דליות לקטומין ונראה שאינם קטומי הראש כי מה ענין לקרותם דליות ועוד דא"כ דאידחיא להם סתם מתני' דלעיל אידחיא כולה שמעתא דשקלינן וטרינן בנקטם ראשו ועלתה בו תמרה והיאך תהיה כל אותה סוגיא דלא כהלכתא וכ"ת דאף ע"ג דהלכתא כרב טרפון לא דדרשינן לה בפרקא מפני שמצוה בשאינו קטום להידור מצוה והיינו דלא דריש שמואל לקמן ולהכי מהדרינן ושקלינן וטרינן בדין עלתה בו תמרה כדי שיהא הדור מצוה הא ליתא דניחא דליהדר בתריה לכתחלה אבל בשנקטם ראשו ועלתה בו תמרה היכי איכא למימר ביה דליהוי דיחוי דהא כשר הוה לגמרי מדינא ובדיעבד יצא והדור מצוה דלכתחלה לא עביד ליה דיחוי כלל כיון דהשתא עלתה בו תמרה והוי הדור בהכי דהא כי לא עלתה בו תמרה יוצאין בו ומברכין עליהם ורבינו הגדול ז"ל רצה לזכות רבי' אלפסי ז"ל המקום ידינהו לזכות וכתב דנקטם ראשו היינו קטומין ואידחיא לה סתמא דלעיל דהויא ליה סתם ואח"כ מחלוקת ואין הלכה כסתם ומאי דאמרינן דחד לא קטים לא שכיח זהו במקומו של שמואל שהיו מביאין ההדס ממקום רחוק ומתייבש הראש בדרך שהוא רך ונקטם ולא היה מצוי אפי' אחד שלא יהא ראשו קטום וכדאמרינן לעיל השתא עבות ג' לא משכחינן אלמא לא היה הדסי' מצוים להם והא דמכשרינן בנקטם ראשו של הדס יותר משאר מינין משום דע"י שהוא עבות בעלין אין הקטימה ניכרת בו כמו בשאר המינין. ומה שקראו אותם בת"כ ובירושלמי דליות הענפים שהם קטומי הראש נקראין דליות והם הזמורות בלשון הפסוק והם הענפים שדרכן לקטום את ראשם כדי שירבו בענפי' ולפיכך נקראין זמורות על שם שזומרין אותם מלשון לא תזמור ומלשון דליות אמרו במשנה המדל בגפנים כלומר הזומר ומה שלא אמרו במשנתנו וקטומי הראש לפי שכבר שנינו למעלה נקטם ראשו ונתפרש לנו שהקטימה בראש היא וכולה סוגיא דלעיל דשקלו וטרו בעלתה בו תמרה כולהו ס"ל דקטומין כשרין כר"ט אלא דבעו הדור מצוה חוץ מר' ירמיה דבעי איהו דיחוי מעיקרו דאיהו ודאי פליג וסבר דלית הלכתא כר"ט ואידך אמוראי לא חשו ליה וקא מהדרי ליה לפום טעמיה ורבי' ז"ל רב חסד ודן לזכות וממשכן נפשיה אדמרן אע"ג דלא ס"ל דודאי הני כלהו דחייתא נינהו ואפוקי לישנא ושמעתתא מפשטייהו. והנכון כמו שפירש הרב בעל המאור ז"ל זקנו של רבינו נ"ר דנקטם הראש לחוד וקטומים לחוד ופי' קטומין שדרך ההדס שיוצאין מצדדין בדין קטנים ופארו' והם מפסיקין בקינא דלא הוו תלתא בחד קינא וצריך לקטום אותם משם וכשקוצצין אותם נקראים הבדים קטומין ומאן דפסול סבר דהפסקה היא ולא הוי הדר ור"ט סבר דלא הוי הפסקא והדר הוא. והשתא קי"ל כסתם מתני' דלעיל דנקטם ראשו פסול דומיא דשאר מינין ואתיא כהלכתא כולה שמעת' דשקלי בעלתה בו תמרה וא"ש מאי דאמרי' דחד ולא קטים לא שכיח כי רחוק הוא להמצא ענף של הדס שלא יצאו פארות ובדין מצדדיו והיינו דמיקרו קטומין סתם ומיקרי נמי דליות על שם שקוצצין אותם מלשון המדל בגפנים וכמו שנאמר ורעו דליותיו וזה נכון מפי מורי רבינו נר"ו:
גמ' תניא א"ר ישמעאל מנין שמעכבין זה את זה ת"ל ולקחתם לכם שתהא לקיחה תמה אמרינן במס' מנחות ל"ש אלא שאין לו אבל יש לו אין מעכבין פירשו רבותינו ז"ל דכי אמרי' יש לו אין מעכבין בשהיו כלם ברשותו כשנוטלן אלא שנוטל כל אחד בפני עצמו שאין צירוף מעכב כיון דאין לולב צריך אגד אבל אם יש לו מין אחד ואין לו שאר מינין אלא שהגיעו לידו אח"כ ונטלן אחד אחד לא יצא כיון שלא היו כלן ברשותו כשנטל כל אחד מהן אבל מורי הרב כתב בשם רבותינו ז"ל שאין הכונ' אלא שיטול את כולן כל שנטלן כולם אע"פ שלא היו ברשותו ביחד יצא דיש לו קרינא ביה כיון שנטלן כולן מיהו אין ראוי לברך על הלולב אלא א"כ ברי לו שיגיעו לידו כולן שאע"פ שהברכה על הלולב אינה אלא בשיש לו הכל ושמא לא יהיה לו והוי ברכה לבטלה ואע"פ שהפסיק ושח בין מין למין אין זה הפסק כדאמרי' בשמע ט' תקיעות בט' שעות ביום וכדפרישנא התם:
אמר בוריא א"ר אמי חזר בו ר' ישמעאל. יש שפירשו שחזר בו ממ"ש ואחד שאינו קטום והודה לרבי טרפון שמכשיר אפי' שלשתן קטומין וליתא כלל דכיון דהיינו מלתא בתרייתא דרבי ישמעאל דתניא במתניתין מנא לן דחזר בו הל"ל שלא אמרה מעולם ותו דאם כן היאך פסקו הלכה כר' טרפון דמשמע הלכה מכלל דפליגי ואי משום דר"ע פוסל בקטום יחידאה הוא וכ"ש לדברי האומר דר"ע מכשיר אפי' בקטום דהדס אחד אמר רחמנא מ"מ. והנכון לפרש שחזר בו רבי ישמעאל בסוף דבריו כשאמר וא' שאינו קטום ממ"ש בתחלת דבריו דצריך ג' הדסים וחזר והודה לרבי עקיבא שמכשיר בהדס אחד ובעי ליה דלא ליהוי קטום. והא דבעי' שנים קטומין לאו מדינא אלא להדור מצוה ולהכי סגי ליה בקטומין והא שאינו קטום צריך מן הדין ושנים קטומין להדור וכן מפורש בירושלמי:
מ"ט אלימא משום דמיקל לדרוש להו כר"ע דמיקל טפי תמיהא מלתא טובא כיון דשמואל כר"ט ס"ל היכי מצי דריש כר"ע דלית הלכתא כוותיה דידיה ובתוס' פירשו דה"ק ודאי דשמואל דפסק כר"ט אזדא לטעמיה דקאמר לזבינייא דרישנא לכו כר"ט דאלמא כר"ט ס"ל דאי ס"ד דלאו כר"ט ס"ל והא דאמר להו דרישנא לכו כר"ט לאו משום דסבר לה כר"ט אלא כדי לאיים עליהם כי היכי דלשוו ולזבנו לימא להו דרישנא לכו כר"ע דמיקל טפי והיה מאיים על המוכרים יותר אלא ודאי בדוקא קאמר הכי ולא להפחידם ודחינן דלמא להפחידם קאמר והא דלא מאיים להו בדרבי עקיבא משום דחד ולא קטים לא שכיח ודר"ט הוי הפחדה טפי ול"נ כלל חדא דהיכי אפשר דלהוי שמואל גונב דעתם להפחיד בשקר ועוד דנפיק מיניה חורבא למאן דשמע או לאוונכרי גופייהו דעבדי הושענא דידהו בקטומין כסבורין דבקושטא קאמר לה שמואל ועוד דכל היכא דא"ל שמואל להאי לישנא בדוקא קאמר לה ובקושטא דאמרי' בפרק כל שעה אמר רב קדרות בפסח ישברו ושמואל אמר אל ישברו דסבר לה כר"ש כו' ואמרינן ואזדא שמואל לטעמיה דאמר להו שמואל להנהו דמזבני כנדי אשוו וזבינו ואי לאו דרישנא לכו כר"ש והתם ודאי בקושטא קאמר להו דפרכי' עלה ולדרוש להו ופרקי' אתרי' דרב הוה ומדפרכינן ולדרוש להו ודאי מוכחא מלתא דקים לן דכי האי לישנא דוקא הוא ואזדא לטעמיה. ובעיקר קושייתנו תירץ ר' הגדול ז"ל דאע"ג דפסק שמואל הלכה כר"ט בקטומין שהקטום הדר ואינו מעכב קים לן דבמניינא הלכתא כר"ע דסגי ליה בהדס א' דהא ר"ט לא משמע דפליג במנינא וכי פליג נמי כבר חזר בו ישמעאל והודה לר"ע ומכשר בחד וה"ל ר"ט יחידאה ומש"ה אקשינן בהדיא דלדרוש להו כר"ע דקים להו דהלכתא כר"ע ואפילו תימא דלא בעי למדרש כקולי תרוייהו לאכשורי בחד וקטום מ"מ לדרוש כר"ע לחודיה דמכשיר בחד ולא קטים דהוי קולא טפי ומהדרים דחד ולא קטום לא שכיח כר"ע והשתא ק"ל אמאי לא פרכי' הכא כדפרכי' בפרק כל שעה ונימא ולדרוש להו כיון דאמרת בקושטא קאמר להו. וי"ל דבשלמא התם שפיר מצי דריש כר"ש אי ס"ל כותיה וליכא במלתא שום זלזול מצוה ונדנוד עבירה אבל הכא אף על גב דהלכתא כר"ט דמכשר בקטומין מ"מ הדור מצוה הוא בשאינן קטומין ואינו ראוי לדרוש להם כר"ט דא"כ לא קפדי אהדור מצוה וכל זמן שלא יעלו המוכרין בדמיהן הרבה עד שיבאו לימנע מליקח לפי שאין ידם משגת טוב הוא שלא לדרוש היתר זה אף ע"פ שמעלין בדמיהן קצת שהרי אמרו עד שליש להידור מיהו אי הוה דריש כר"ע לגמרי בחד ולא קטום הא איכא הדור מצוה ושפיר מצי למדרש כותיה ולהכי אמרינן דחד ולא קטום לא שכיח הא לאו הכי אפשר דאמר הכי ודריש הכי ואפשר נמי כר"ע לא חזי למדרש דהא רבי ישמעאל שחזר לגבי ר"ע בעי ב' קטומין להדור ולא קאמרינן אלא דאי הוי חד קטום שכיח הוה א"ל דדריש להו כר"ע וזה נכון. מעתה אנן נקטי' אליבא דהלכתא כקולא דתרוייהו ואכשרי' מדינא אפי' בחד ולא קטום אלא דלהדור מצוה בעי' ג' ואפי' השני' קטומין אי לא אפשר בג' שלמים ובאתרא דלא שכיח מוקמי' אדינא ומכשרי' בחד וקטום וכן הלכה למעשה מפי רבי נר"ו:
מתני' אתרוג הגזול והיבש פסול. פירוש כמו שפירשתי בלולב וסימן יבשותו כל שאין בו שום לחלוחית:
של ערלה ושל תרומה טמאה פסול איתא בגמרא תרי טעמי משום שאין בהם היתר אכילה וחד משום שאין דין ממון שאינו רשאי למכרם ונקיט הראב"ד דברים כפשטן דכיון דלית בהו היתר אכילה ודין ממון והו"ל איסורי הנאה לא קרי' ביה לכם דהא לית בהו מידי ומאן דגזל להו לא הוי גזלן. ול"נ וב' תשובות בדבר חדא דא"כ לא מפסלו אלא ביום הא' ואלו תנא פסיק ותני ל"ש ביום אחד כו' ותו דכל שהוא שלו ואין בו לאחרים רשות וזכות לכם קרי' ביה והנכון דטעמא משום דערלה היא מן הנשרפין וכתותי מכתת שיעורי' שאין לה היתר לעולם כשם שיש לאשרה דעכו"ם וכן תרומה טמאה ואע"ג דתרומת אתרוג שהוא תרומת פירות מדרבנן בעלמא היא כל היכא דקאי לשריפה מידי טמא להוי כתותי כו' ופסולו מן התורה:
ושל דמאי ב"ש פוסלין וב"ה מכשירין. יש שפי' דמאי ממש וב"ה פוסלין מפני שיש בו חלק לכהן וללוי ולישראל וה"ל כאתרוג של שותפין דלא נפיק בה חד מינייהו וב"ה מכשיר לפי שמאכילין את העניים דמאי וכיון דאי בעי מפקר נכסי' וחזי ליה ודכ"ע בטבל גמור דלא חזי ליה כלל פסול כאתרוג של שתוף ולפי שאין פסול אלא ביום א' לא תני לה ואע"ג דתני דמאי לב"ש ואין פסולו אלא ביום אחד לא קפיד אב"ש כיון שאין הלכה כמותו וק"ל למרן הרמב"ן ז"ל היכי אפשר דלא קתני פסולו בשל טבל בשום דוכתא כדקתני לה לענין מצה ותו דהא אפי' בשל טבל לכם קרינא ביה שהרי יכול לסלק הכהן והלוי באתרוג דעלמא שיפריש ע"ז ממקום אחר וה"ל כההיא דאמרי' בפרק יש נוחלין באחין שקנו אתרוג בתפיסת הבית בשיכול לאכלו אחד מהם ולתת לחברו אתרוג אחר כיון שדין הוא לחלוק אתרוג כנגד אתרוג יכול ליטלו לעצמו ולצאת בו וה"ה בזה שיכול לסלק הכהן ממנו ולאכלו וכיון שכן יוצא בו לד"ה אפי' ביום אחד אפילו טבל גמור ולפי' לא הזכירוהו לפסול בכאן. ומה שנחלקו ב"ש וב"ה בשל דמאי היינו בתרומת מעשר של דמאי טמא וארישא קאי בתרומה טמאה וב"ה מכשירין דסברי דאפשר דחזי ליה כי הוי עני ולא מכתת שיעורא דמאכילין את העניים דמאי ממש וכן תרומת מעשר של דמאי והלכתא כב"ה וזה נכון וברור. ולמדנו משמועתנו שמאכילין את העניים ואת האכסניא אפי' תרומת מעשר של דמאי כדמאי גופיה דבהא נמי אקילו רבנן בדרבנן דמדינא רוב עמי הארץ מעשרין הם ואזלינן בתר רובא ולהכי אקילו בכמה דוכתי:
של מעשר שני בירושלים לא יטול ואם נטל כשר. פי' כרבנן דסברי מ"ש ממון הדיוט הוא ואע"פ שכיון שנכנס לירושלים אינו רשאי לפדותו לכם קרינא ביה ויוצא בו אפילו ביום ראשון וכ"ש קודם שנכנס לירושלים שיכול לפדותו שנוטלו ויוצא בו לכתחלה:
עלתה חזזית על רובו. רבותי. פירשו רובו ממש אבל בירושלמי מצאתי רובו מצד אחד וחזזית הוא כעין גרב שנעשה באתרוג:
כמין בוכנא באסיתא תחת העץ הבולט הנקרא עוקץ וכן בראשו תחת אותה שושנה ובגמר' בעי' לברורה שפיר:
נקלף יש שפירשו נקלף כל הקליפה החיצונה כאותה שאמרו לפנינו שקרא עליה שם חוץ מקליפה החיצונה והוא הקליפה העבה שיש בה חריפות שאוכלין אותה. וליתא חדא דא"כ בלאו הכי נמי תפסל מדין חסר בכאיסר כדלקמן ותו דבגמרא פרכי' עלה מדרבא דאמר האי אתרוגא דאיגליד בה כאהינא סומקא אלמא ענין אחר הוא. והנכון דנקלף היינו שהוסר ממנו אותה קליפה דקה כמין גלד שיש על האתרוג והשתא הוי כאהינא סומקא ואין בו שום חסרון בגופו של אתרוג זה:
נסדק. פי' לארכו ברובו מב' צדדין מלמטה דאלו בחוטמו במשהו נפסל ואם נסדק מיעוטו אפילו מן הצד אחד כשר ויש מחמירין לפסול אפי' כשאין הסדק ברובו למטה עובר משני צדדים אלא שהוא סדוק מצד אחד עד חללו ויש מחמירין לפסול אפילו כשאין מגיע לחללו מכיון שעובר הסדק כל הקליפה החיצונה העבה או רובה:
נקב וחסר כל שהוא. פרש"י ז"ל דתרתי פסולי נינהו שניקב נקב מפולש אע"פ שלא חסר או שחסר כל שהוא אע"פ שלא נקב וכי קתני סיפא ניקב ולא חסר כל שהוא כשר היינו שניקב נקב שאינו מפולש ורישא במפולש וסיפא בשאינו מפולש. ול"נ דהא ניקב סתמא קתני ברישא ובסיפא ומשמע דכי הדדי נינהו ותו דאי תרי פסולי נינהו ליתני ניקב חסר כל שהוא בלא וא"ו כדקתני אידך כלהו בלא וא"ו נסדק נקלף ניקב א"ו חד פיסולא הוא דרישא דקתני ניקב וחסר כל שהוא פסול וסיפא קתני דניקב ולא חסר כל שהוא כשר אפי' בנקב מפולש ואצטריך סיפא לאשמועי' דרישא חדא פיסולא קתני ודלא כפרש"י וכן פירשו רבותי והוא הנכון:
עלתה חזזית על מיעוטו כשר. פי' כולה סיפא פירושא דרישא הוא דאי לא משנה יתירה היא. שהרי אין לנו אלא מה שפסלו למעלה אלא ודאי דסיפא אתא לפרושי רישא ובהא אשמועינן דכי קתני עלתה חזזית על רובו פסול לא סוף דבר שיהא רובו בחזזית אלא אפי' מיעוטו בלבד שהוא מפוזר בו פסול מפני שהוא כמנומר וכדפירשו אמוראי בגמרא ל"ש אלא במיעוטו וכו' דסיפא הכי קתני עלתה חזזית על מיעוטו ממש שאינה ברובו של אתרוג ולא מפוזרת יותר כשר וכל שבמעוטו בין שהיא חזזית אחת או שהיא מפוזרת כשר דהא לא חשוב מנומר דלא גרע כשהיא פסקי פסקי משיהא הכל מלאה חזזית אחת וכן פי' רבותינו ז"ל. ואידך דקתני ניטל עוקצו כשר אשמועינן סיפא במאי דקתני רישא ניטלה פטמתו לפי מה שאנו עתידין לפרש ואפי' לפי' רבי' אלפסי ז"ל שפי' פטמתו שושנתו י"ל דלהכי קתני סיפא ניטל עוקצו כשר לאשמועינן שאין לנו כשר אלא עוקצו והוא העץ הבולט מן האתרוג שבו תלוי באילן והשאר כולו פסול שאפילו שושנתו בכל מה ששנינו ניטלה פטמתו פסול והא דקתני ניקב ולא חסר כל שהוא לפירוש רש"י טובא קמ"ל שנקב שאינו מפולש אינו פוסל בלא חסרון משום דקתני רישא דניקב אפילו בלא חסרון פוסל ולהכי אצטריכא סיפא אלא שקשה הדבר שלא נשנה בפי' החילוק הזה דרישא במפולש וסיפא בשאינו מפולש והמשנה סתמא וסותרת כפשטא רישא אסיפא ולדידן כל המתני' מפרש' בגווה ואתיא סיפא לאפוקי מפי' דפירש רש"י ז"ל ברישא וכדכתיבנא לעיל:
יש ספרים דגרסי ובגדול כדי שיאחז שנים בידו א' ר' יוסי אומר אפילו א' בשתי ידיו וגירסא זו אינה נכונה כי מה ענין ששיער ר' יהודה שיהא כשיעור שיאחז ב' אתרוגים בידו אחת ולמה הוא צריך לזה כדי שיהא שיעורו כך אבל הגירסא הנכונה כמות שהוא במשניות ישנות ובגדול כדי שיאחז שניהם בידו א' כלו' הלולב והאתרוג מטעמא דפריש' לעיל דדלמא כי מפיך להו אתי לאיפסולי:
ר' יוסי אומר אפי' בשתי ידיו. כלומר שיאחז שניהם זה בידו אחת וזה בידו אחת דלא חייש לדלמא מפיך להו וכן מפורש בירושלמי דגרסינן התם א"ל רבי יוסי וכי נאמר וכפות כלומר שיהא צריך ליטול שניהם כאחת שאתה משער בכך והלא לא נאמר אלא כפות אפי' זה בידו א' וזה בידו א' ע"כ מעתה לרבי יוסי אין לו שיעור למעלה כיון שאינו צריך ליטול שנים בידו א' אף על פי שהוא נוטל בשתי ידיו או על כתפו יצא ואף ע"פ שאי אפשר לו ליטול את האתרוג עם הלולב בבת א' נוטל את הלולב ואח"כ מגביה את האתרוג בשתי ידיו שאין מעכבין זה את זה בשיש לו כדכתיבנא לעיל וזהו שהקשו בגמרא לרבי יוסי ממה שאמר לר"ע שהביא אתרוג על כתפו אין זה הדר דאפי' להאי פי' דידן שפיר מוכח דרבי יוסי מכשיר בכל אתרוג אפילו הוא גדול מאד וכדפרישנא מפי מורי נר"ו:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |