כפות תמרים/סוכה/לד/א

כפות תמרים סוכה לד א

דף ל"ד ע"א

אבא שאול אומר ערבי נחל שנים א' ללולב וא' למקדש. פי' רש"י להקיף את המזבח, משמע מפשט דבריו דהיו מקיפין בערבה סביב למזבח ובפ' לולב וערבה דף מ"ג ע"ב אפליגי אמוראי אם ההיקפה היא בערבה או בלולב והרמב"ם פ"ז פסק כמאן דאמר בלולב וכמ"ש שם בכ"מ גם תר"ן דף שנ"ד כתב דכתב רש"י בתשובה דההיקף הוא בלולב לא בערבה וא"כ איך כתב רש"י להקיף את המזבח י"ל דר"ל דהיו זוקפין מורביות של ערבה סביב למזבח כדתנן פרק לולב וערבה דף מ"ה ולעולם דהאנשים לא היו מקיפין המזבח אלא בלולב ודוק:

תוס' ד"ה ואחד למקדש תימה כו'. ויש ליישב תמיהת התוס' דהלכה למשה מסיני לא נקרא אלא מידי דאינו רמוז בכתוב אבל מידי דרמוז בקרא אלא דצריך פירוש זה לא נקרא הלכה למשה מסיני אלא הוי בכלל תורה שבעל פה דהוא פירוש הכתוב ופירוש המקראות לא נקראו הלכה. כל זה רשום בזכרוני מדברי הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשניות ויש לי ראיה על זה מסוגיא דריש מועד קטן דף ד' גבי עשר נטיעות דהלכתא לר"י קראי לר"ע וקשה לר"ע דמפיק לה לתוס' שביעית דבחריש ובקציר מידי אילנות זקנים כתיבי בקרא אלא כיון דרמוז תוס' שביעית בקרא דבחריש ובקציר תשבות החילוק שיש בין אילנות זקנים לנטיעו' הוא מכלל פירוש התורה מתורה שבעל פה וזה לא נקרא הלכה אבל לר"י דאין רמז לתוספ' שביעית בכתוב נקרא דין עשר נטיעות הלכה למשה מסיני ולפי זה אבא שאול דנפיק מקרא ערבה ב' אע"ג דלא כתיב מקדש בתורה כיון דרמוז ערבה ב' בפ' הזה מה שהיה במקדש הוא על פי תורה שבעל פה וזה לא נקרא הלכה אלא לרבנן דאין להם רמז בכתוב לערבה ב' נקרא ערבה השנית דמקדש הלכה למשה מסיני ודוק:

תוס' דבור המתחיל ורבנן למקדש מנא להו הכי נמי מצי למיבעי וכו'. בספר חדושי הלכות כתב אין זה מדוקדק דת"ק דאבא שאול נמי לית ליה הא דדרשינן לקמן ערבי ב' דב' דרשות לא דרשינן מערבי וכן הוא לשון הרא"ש בשם התוס' עכ"ל יע"ש:

ולע"ד יראה דבדרבנן מלתא דפשיטא דלא דרשינן שתי דרשות דהכי קתני ערבי נחל אין לי אלא ערבי נחל של בעל ושל הרים מנין תלמוד לומר ערבי נחל מכל מקום ולא מצינו שדרשו דרשא אחרת אבל אבא שאול דבא על דברי ת"ק ודרש ערבי שתים אפשר דכונתו לומר מלבד דרשת ת"ק יש לדרוש נמי ערבי ב' אחד ללולב ואחד למקדש דס"ל לאבא שאול דב' דרשות דרשינן מערבי או אפשר דאבא שאול אינו דורש רק דרשא אחת וא"כ לית ליה של בעל ושל הרים באופן דבאבא שאול יש להסתפק ולכך לא שאל התלמוד לאבא שאול של בעל ושל הרים דשמא לית ליה וכתבו עוד ולית ליה נמי הא דדרשי רבנן לקמן ערבי נחל ב' כו' כלומר ושמא לית ליה נמי הא דדרשי רבנן לקמן ערבי ב' וכל זה אמרוהו בדרך שמא לאבא שאול דשמא אינו דורש ב' דרשות אבל רבנן דאבא שאול פשיטא דלית להו ב' דרשות ואם יש להסתפק הוא לאבא שאול משום דבא על דברי ת"ק ולא הכחיש דברי ת"ק אלא דרש דרשא אחרת ושמא בא להוסיף על דברי ת"ק או שמא חולק עליו:

ודע דהרא"ש העתיק דברי התוס' דצריך ליזהר שלא ליטול לערבה שבלולב מבעל והרים אלא מאותה הגדלה על הנחל וכתב וכן משמע מדברי הרי"ף שלא הביא הברייתא דשל בעל ושל הרים וק' איך אפשר דהרי"ף אינו מכשיר בשל בעל ושל הרים והרי הביא משנתינו דקתני ושל בעל כשרה ולפי' לא הוצרך להביא ברייתא דקתני של בעל ושל הרים מנין ואפשר משום דהרי"ף הביא ברייתא קמייתא ת"ר ערבי נחל הגדלים על הנחל ד"א כו' ולפי לישנא קמא דברייתא משמע דבא לאפוקי ערבה של בעל ושל הרים ולפי ד"א העלה שלה משוך כנחל בא לאפוקי צפצפה ושל בעל כשרה אלמא דתנא דבריי' ספוקי מספקא ליה מה בא למעט ערבי נחל אם למעט ערבה דבעל והרים או למעט צפצפה וכיון דלא הביא אלא ברייתא זו משמע דרוצה לפסוק כתנא דברייתא דפסלי' ערבה דבעל והרים ופסלי' נמי צפצפה משום ספיקא דאורייתא דלא ידענו מה בא למעט הכתוב ואע"ג דהביא הרי"ף המשנה דמכשרת של בעל ושל הרים כיון דהביא ברייתא קמייתא והשמיט הברייתא השנית משמע דרוצה לפסוק הרי"ף דשל בעל והרים פסולה וראיתי בספר רצוף אהבה דהקשה על הרא"ש איך ס"ד דהרי"ף פוסל בשל בעל והרים והרי הביא הברייתא קמייתא דקתני ד"א ערבי נחל שעלה שלה משוך כנחל דלפ"ז לא מיעט ערבה דשל בעל אלא צפצפה ולא ידעתי מאי ק"ל נהי דמד"א הכי משמע מ"מ ללישנא קמא דברייתא דדריש הגדלים על הנחל יש לפסול של בעל והרים וכיון דהתנא מספק' ליה מה בא למעט הכתוב א"כ מספיקא פסלי' של בעל והרים זנ"ל שהבין הרא"ש בדעת הרי"ף ודוק והרא"ש מסיק וז"ל ונ"ל לפרש דערבי נחל הגדלות על הנחל כלו' ממין הגדל על הנחל כו' יע"ש והרא"ם בחדושי סמ"ג כתב על זה ואינו מחוור כו' וכתב מרן הב"י ס"ס תרמ"ז ובכ"מ ולא ידעתי למה לא נתחוורו לו דברי הרא"ש כו' יע"ש ודברי מרן הם תמוהים דאיך אפשר לומר דמה שהכריח הרא"ש פי' מתוך דברי רמב"ם הוא מכח דפסק דשתי ערבות בעי' א"כ העיקר חסר מן הספר דה"ל להרא"ש לו' כיון דהרמב"ם פסק דשתי ערבות בעי' ופסק נמי של בעל כשר עכ"ל דממשמעות דערבי נפקא ומדלא הזכיר הרא"ש ז"ל מ"ש הרמב"ם דשתי ערבות בעינן ולא העתיק רק מ"ש הרמב"ם ז"ל ערבי נחל ב' משמע דממשמעות זה לחוד הוא דמפיק הרא"ש למלתי' וקרוב לזה ראיתי בל"מ שהשיב על מרן יע"ש ולעד"ן דמה שכתב הרא"ש וכן משמע מתוך דברי הרמב"ם היינו כלפי מ"ש הרא"ש ז"ל ערבי נחל הגדלים על הנחל כלו' ממין הגדל על הנחל כלומר שרובה גדילה על הנחל וכ"כ הרמב"ם בתוך דבריו ורוב מין זה גדל על הנחל ולפי זה ממשמעות ערבי נחל נפקא דר"ל מין הרגיל דרובו גדל על הנחל וא"צ לרבות ערבה של בעל מריבוייא דערבי ובספר רצוף אהבה כתב דטעמו של הרא"ש ז"ל משום דכתב הרמב"ם ורוב מין זה גדל על הנחל לכך נאמר ערבי נחל ואפי' היה גדל במדבר או בהרים כשר דאם איתא דמריבוייא דערבי נפקא היל"ל ואפי' היה גדל במדבר ובהרים כשר לכך נאמר ערבי נחל ומדכתב תחלה ורוב מין זה גדל על הנחל לכך נאמר ערבי נחל ואפי' היה גדל במדבר ובהרים כשר משמע דממשמעותא נפקא ליה ולא מריבוייא דערבי ובאמת דהוא דרך נכון אמנם ראיתי שהטור העתיק ס' הרא"ש וכתב וכן יראה מהרמב"ם והעתיק לשונו ודילג מ"ש באמצע דבריו לכך נאמר ערבי נחל משמע דמאי דמפיק לה ממשמעות דברי הרמב"ם הוא כדכתיב לעיל דמפרש הרמב"ם דרוב מין זה גדל על הנחל וכדפי' הרא"ש ולא באו לדקדק מדכתב לכך נאמר ערבי נחל באמצע דבריו ולא כתבו בסוף דבריו ודוק:

רש"י עשר נטיעות ערבה וכו' אלו ג' נשאלו בבית המדרש וכו'. ק"ל אמאי נדחק רש"י לו' כן דהא בפ"ק דמ"ק דף ד' מסיק ר' אשי דר"ג וב"ד ס"ל כר' ישמעאל דאמר הלכתא גמרי לה וכי גמירי הלכתא בזמן שבה"מ קיים דומיא דניסוך המים וכתבו התוס' שם וקא דייק ר"ג מה שייך תוס' שביעית גבי ניסוך שניתנו למשה גבי הדדי דבכל מקום שונה הני ג' ביחד דכך ניתנו אלא ודאי למילף סמכינהו רחמנא עכ"ל וכ"ת נהי דעשר נטיעות וניסוך המים נשנו יחד למילף דידן תוס' שביעית הוא בזמן ניסוך המים אבל ערבה למה הוזכרה בכללם י"ל דגם ערבה הוזכרה בכללם ללמד דערבה זו השנית אינה מן התורה אלא בזמן המקדש דומיא דניסוך המים ומה שאנו לוקחים ערבה ב' בהושענא רבה לאו מהלכתא היא אלא משום מנהג נביאים א"נ נקט ערבה בכללם ללמד דדין י' נטיעות דחורשים כל בית סאה בשבילם היינו אפי' יהיו אילני סרק דומיא דאילני ערבה כדמוכח במס' שביעית גם מ"ש שעורין וחציצין ומחיצין מישך שייכי גבי הדדי דשעורין שיעור כזית ושיעור כותבת ושיעו' כביצה לדיניהן וגם חציצין דהיינו דיני חציצה מ"מ צריך שיעור כמו רובו המקפיד וכן מחיצות יש בהן שיעור ומכלל דיני שעורין נתבארה עמם דיני חציצין ומחיצין דגם בהם יש שעורים ודוק:

כתב עוד רש"י עשר נטיעות המפוזרות שאין בין זו לזו וכו'. דבריו תמוהים בעיני דלמ"ד י' נטיעות הל"מ לית ליה קראי דהכל יוצא מהל"מ כמ"ש פ"ק דמ"ק דף ד' כיון דהלכתא למשרי ילדה ממילא זקנה אסירא והלכתא לר"י קראי לר"ע וא"כ איך עריב רש"י כאן למ"ד עשר נטיעות הל"מ דתוס' נפקא מקרא וכ"ת התם במ"ק תקשי במ"ש קראי לר"ע דתוספת שביעית נפקא מדכתיב בחריש ובקציר תשבות מנ"ל למישרי י' נטיעות מידי בחריש אילנות זקינים כתיב בקרא י"ל כיון דתוס' ז' איתיה בקרא החילוק שמחלקי' בין זקנים לנטיעות הוא מכלל תורה שבע"פ וזה לא נקרא הל"מ דלא נקרא הל"מ אלא מידי דלית ליה רמז בקרא וכבר כתבתי בזה על התוס' ד"ה וא' למקדש עיין עליו לעיל:

כתב עוד רש"י אבל אם אינם י' וכו'. וק"ל לפי דעת רש"י דאם אינם עשר חורש תחתיהם לפי חשבון י' לכל סאה דהיינו שיעו' יניקתם א"כ למה הוזכרה הלכה בדין עשר לימא ובנטיעו' חורשי' שיעור יניקתם ואי בעי לפרש שיעור יניקה יפרש בנטיעה א' או ב' כמה הוא שיעורן ואמאי נקט דינא בעשר נטיעות ויר' דכשאינם עשר אינו חורש לחשבון עשר לבית סאה דזו היא קולא יתירה ואינו חורש אלא כדי צרכן וכן משמע בפ"ק דשביעית משנה ו' היו עשויות שורה ומוקפות עשרה אין חורשין להם אלא לצורכן:

א"ר זירא מאי קרא דכתיב קח על מים רבים וכו'. איכא למידק מאי בעי מאי קרא והלא הברייתא מפיק לה ממשמעותא דערבי נחל דר"ל הגדלים על הנחל כלו' אותו המין שרגיל שרובו גדל למעוטי צפצפה שאין רובה רגילה ליגדל על הנחל אלא בין ההרים ורש"י הרגיש קו' זו ופי' דכונת הבעיא דנרבייה לצפצפה מדכתיב ערבי מ"מ וק"ק אם כוונת הכתוב לרבות צפצפה להכשיר איך כתיב ערבי נחל דמשמעותו הוא הגדלים על הנחל למעוטי צפצפה י"ל דה"פ ערבי נחל הגדלים על הנחל למעוטי צפצפה היינו לכתחילה דמצוה בזו ומיהו בדיעבד צפצפה כשירה מריבוייא דערבי ומנ"ל לתנא למפסלה לגמרי אפי' בדיעבד זהו כונת בעי' לדעת רש"י ויש לפרש באנפא אחרינא דבעי מאי קראה ר"ל מנ"ל דפי' דקרא ערבי נחל הרגילי' ליגדל על הנחל למעט צפצפה דלמא פירושא דקרא הוי אותה ערבה ממש שגדלה על הנחל ונכשיר אפי' צפצפה שגדלה על הנחל ונפסול אפי' ערבה הגדלה על הרים ומשני דנפקא ליה צפצפה דפיסולא מקרא דקח על מים רבים צפצפה ומכח ההוא קרא מפרשי' ע"נ הרגילין ליגדל על הנחל למעוטי צפצפה. ופריך ודלמא פרושי קא מפרש כו' וק"ק מאי קס"ד דמקשה והלא כתיב שמו יש לומר דהמקשה לא ס"ד דתיבת שמו קאי לישראל דשמו עצמו כצפצפה דהא קרא דלעיל כתיב ויביאהו אל ארץ כנען בעיר רוכלים שמו דתיבת שמו קאי למלך בבל שהגלה לישראל לבבל ובעיר רוכלים שמו ונמצא דהמשים קאי למלך וא"כ דכותה נמי מ"ד בתריה ויקח מזרע הארץ ויתנהו בשדה זרע קח על מים רבים צפצפה שמו קאי להקב"ה שנתן בלב מלך בבל שהמליך לצדקיה בירושלים והשרישו שם וזהו קח על מים רבים כלו' ששמו והשרישו על מים רבים כמו הצפצפה הנשרשת על מים רבים שהיא דשנה ורעננה והם לא היו כן אלא ויצמח ויהי לגפן סורחת כו' זהו דעת המקשה ומשני א"כ מאי שמו כלומר לדידך דאמרת דשמו קאי להקב"ה מאי שמו כלומר מהו השבח הזה דמשתבח דהשרישו על מים רבים צפצפה שמו והלא הצפצפה רובה גדלה על ההרים ואינה גדלה על המים ואם כונת הכתוב לשבח הוי ליה לומר קח על מים רבים ערבה שמו אלא ודאי דסיפיה דקרא הוא לגריעות' דהקב"ה השרישם על מים רבים וזהו קח על מים רבים והם שמו עצמן כצפצפה:

תוס' ד"ה קנה שלה כו'. איכא למידק היכי אפשר דקתני סי' צפצפה לומר דדוקא אותה שקנה שלה לבן ועלה שלה עגול ופיה דומה למגל היא פסולה הא אין בה ג' סי' הללו כשרה והלא קתני באידך ברייתא דומה למסר פסולה וצ"ע:

גמרא ת"ר איזו היא ערבה שקנה שלה אדום. מרן הב"י סי' תרמ"ז נסתפק בסי' זה אם אדום ממש כו' יע"ש ולע"ד יראה דאע"ג דערבה דמביאים לנו קנה שלה ירוק היינו שמביאי' לנו לבלובי ערבה שהם חדשים ורכים שעדין לא גדלו כל צרכן אבל הענפי' שנתבשלו כל צרכן קנה שלהם הוא אדום ממש כמו שאנו רואי' בערבה הזרוע אצלנו בת"ת שבירוש' תו':

צפצפה פיה דומה למגל. הרמב"ם כתב דפיה דומה למסר וק' דברייתא אמרה שדומה למגל ואם נאמר דנקט דומה למסר משום הברייתא האחרת דקתני דומה למסר פסול הוי ליה לאשמועינן דגם דומה למגל פסול ויש דומה למגל דכשר דהיינו חילפא גילא והל"מ תירץ על זה ותירוצו אינו נוח לי דס"ס תקשי אמאי לא אשמועינן בהדיא דיש דומה למגל דהוא פסול גם ראיתי הטור סימן תרמ"ז דהולך על דרך זה דלא הזכיר דיש דומה למגל דפסול ויראה דהברייתא הראשונה כלפי שאמר תחלה דערבה פיה חלק קתני בסיפא פיה דומה למגל אע"פ שאינה כמגל אלא כמסר קתני כמגל דהך תנא לא דק בין מסר למגל ופגימות הצפצפה שהם כמסר קרי ליה כמגל אמנם הברייתא האחרת דקדקה בדבר דפיה דומה למסר ולא משכחת לה צפצפה שפיה דומ' למגל שאות שהי' דומה למגל כשרה זה נ"ל בדעת הרמב"ם והטור דלא הזכירו דיש דומה למגל דהוא פסול ומרן בכ"מ כ' דדברי הרמב"ם הם סתומי' ואם נתכוון במ"ש הרמב"ם שפיה דומה למסר ולא הזכיר שיש שדומה למגל גם על הטור הי"ל לגמגם דגם הטור לא הזכירו ובענין פי' דומה למסר ופי' דומה למגל יש הפרש בין רש"י והרמב"ם כמ"ש מרן הב"י סימן תרמ"ז ולפי' הרמב"ם שהחילוק שבין דומה למגל לדומה למסר אינו בתמונת הפגימות וצורתן כפרש"י אלא בדקותן ועוביין א"ש דנקט ת"ק דפיה דומה למגל אע"ג דהם גדולות כמסר כיון דהצורה היא כמגל נקט כמגל אך לרש"י דההפרש הוא בתמונת הפגימות וצורתן ק' למאי נקט ת"ק דומה למגל כיון דהאמת הוא דדומה למסר אם לא שנאמר שרש"י סובר דיש צפצפה שדומה למסר ויש צפצפה שדומה למגל ודוק:

א"ר חסדא הני ג' מילי אשתני שמייהו למאי נ"מ ללולב. יר' לי דה"ה דנ"מ לערבה של הושענא דאנו לוקחים משום מנהג נביאים דאם יבא עם הארץ וישאל לנו מה יקח נאמר לו שיקח חלפתא ולא נאמר לו שיקח ערבה דצפצפה ערבה קרו לה למאי נ"מ לשופר של כו' ק"ק אמאי לא קאמר לטלטול דשופר מטלטלין הואיל וראוי לגמוע בו מים לתינוק מה שאין כן חצוצרות לסימן רבי יהודה כדאיתא ס"פ במה מדליקין הביאו מרן הבית יוסף א"ח ס"ס ש"ס ודוק:

רש"י שיפורא כפוף חצוצרתא פשוט. משמ' דס"ל לרש"י ז"ל דפיסול חצוצרו' בר"ה הוא משום דהוא פשוט ואינו של איל ואלו הם דברים תמוהי' דהא פיסול חצוצרות הוא משום דקול חצוצרו' הוא מין קול אחר כדמוכ' פ' ראהו ב"ד גבי שופר מאריך וחצוצרו' מקצרות יע"ש ותו דכפוף ושל איל הוא למצוה ולא לעיכובא לדעת רוב הפוסקים זולת הרמב"ם דס"ל דשופר דאינו של איל הוא פסול והכל תמהו עליו והיה להם לתמוה גם על פיר' רש"י דשמעתין דאזיל בשיטת הרמב"ם וליכא למימר דהכא מיירי למצוה דהא פיסולא דשופר וחצוצרות הוי דומיא דערבה וצפצפה דהוי לעיכובא ודוק:

פתורתא פתורא כו' למאי נ"מ למקח וממכר. ק"ק אמאי גבי ערבה ושופר לא קאמר דנ"מ למקח וממכר. י"ל דלהכי הניח הך חלוקה לבסוף לאשמועינן דבכלהו נ"מ למקח וממכ' ופרש"י פתורתא פתורה הא' גדולה וא' קטנה כו' ולא פיר' איזו היא גדולה ואיזו היא קטנה ובס"פ במה מדליקין פרש"י בתחלה היו קורין לגדולה פתורא ולקטנה פתורת' ועכשו נשתנו עכ"ל ויש לחקור אם התנה עמו לתת לו פתורתא אם יוכל המוכר לתת לו קטנה דיאמר המוכר אני לא שניתי שמה דמעיקרא דלקטנה קרי לה פתורתא ומסתברא דאם כל בני המקום שינו שמה ולגדולה קרו לה פתורתא לאו כל כמיניה דהמוכר לומר אני לא שניתי את שמה דאע"ג דגדול כח המוחזק היינו היכא דאיכא מיעוט בני אדם דמסייעי ליה כדמוכח בר"פ המניח את הכד גבי כדא וחביתא יע"ש ודוק:

אמר אביי אף אני אומר בי כסי הובלילא כו'. דע דדינא דמחט הנמצא בעובי בית הכוסות איתא בפרק א"ט דף ו' ע"ב ובס"פ המדיר דף ע"ו תניא מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות מצד א' כשרה מב' צדדין טריפה ורש"י פי' בשמעתין ובפ' במה מדליקין דדוקא ב' הכוסות דיש לו ב' עורות הוא דיש לחלק מצד א' כשרה מב' צדדין טריפה אבל בהמסס דאין לו אלא עור א' אפי' מצד א' דלא ניקב אלא חצי העור טריפה וההכרע שהכריעו לרש"י לפרש כן הם ב' הכרעיות הא' דהברייתא לא תני הך דינא אלא בבית הכוסות ובפ' אלו טריפות תנן המסס ובית הכוסות שניקבו לחוץ טריפה ומדנקט תנא דברייתא מחט שנמצא בעובי בית הכוסות ושבקיה להמסס דהוי בר זוגיה משמע דבהמסס אין לחלק ואין לומר נקט בית הכוסות וה"ה המסס דכיון דתנא דמתני' הזכיר דינא דהמסס קודם בית הכוסות הו"ל לתנא דברייתא לשנות דינו בהמסס שהוא שנוי קוד' במשנה הגם דבמת' ק"ל אמאי תני המסס ובית הכוסות והלא בית הכוסות קודם להמסס כדפרש"י במתני' דר"פ אלו טריפו' דהמאכל נכנס מב"ה להמסס ומן המסס לקיבה ומקיבה לדקין ומביאו מרן ב"י י"ד סי' מ"ח ועוד הכריעו לרש"י לפרש מ"ש מדאמ' בשמעתין וס"פ במה מדליקין דהני תרתי מילי אשתני שמייהו בי כסי הובלילא ונ"מ למחט כו' ואם איתא דגם בהמסס בעי' ניקב לחוץ למאי נ"מ אלא ודאי מפני שאין דינם שוה לכך אשמועינן דאשתני שמייהו לומר לך דבהמסס דאין לו אלא עור א' אפי' מצד א' דלא ניקב אלא חצי העור טריפה אלו הם ההכרחיות דיש לפרש"י. אמנם איכא למי' לפי' דגם בבית הכוסות אם נמצא המחט תחוב בעובי בית הכוסות בעור הפנימי וחצי של חיצון ולא נשאר אלא חציו של עור החיצו' דין הוא שיהיה טרפה דומיא דהמסס ואמאי בעי שיהיה מפולש מב' צדדין אפי' שלא יהיה מפולש דין הוא שהוא טרפה ותו ק"ל בברייתא דברישא תני מצד א' דהיינו עור א' כשרה הא עור א' וחצי טריפה ובסיפא קתני מב' צדדין דהיינו דניקב נקב מפולש וניקבו ב' העורות לגמרי טריפה הא עור א' וחצי כשרה וק' דיוקא אדיוקא וראיתי בת"ה סי' קס"ה דהעלה דלהכי תני מב' צדדין טריפה לאשמועי' דאם ניקב עור א' וחצי כשר וכתב טעם לחלק בין המסס ועובי בית הכוסו' יע"ש והביא דבריו הש"ך סי' מ"ח ס"ק נ"ב יע"ש ומדקדוק לשון רש"י דשמעתין הכי משמע שכתב מצד א' תחובה בעוביו ולא ניקב נקב מפולש כשרה ובה' דאמרי' מצד א' כשרה פשטא דמלתא משמ' כשרה בל"ש בדיקה אמנ' ראיתי בס"פ המדיר דכ' שם רש"י גבי מצד א' כשרה דמתוך עוביו של בית הכוסת אפשר שלא נקבתה כולו ע"כ ולכאורה דבריו תמוהים וכי משום אפשר מכשרינן לה אלא נראה דה"ק מצד א' כשרה ומיהו בדיקה בעיא דאפשר דניקבתה כולו ואפשר דלא נקבתה כולה וכשבדקנו כנגד המחט מבחוץ ולא ראינו נקב או קורט דם אז כשרה מכלל דבהמסס אם נמצא בו תחוב מחט מצד אחד דהיינו חצי העור אפי' שבדקנו כנגד המחט מבחוץ ולא נמצא נקב או קורט דם טריפה לדעת רש"י וטעמא יראה מדברי רש"י בשמעת' ובס"פ ב"מ משום דהמסס דופנו דק מאד וכשנמצא' מחט תחוב בחציו של עור אין חציו השני יכול להגין מפני דקותן משא"כ בעובי ב"ה דאם ניקב עור א' נשאר עור ב' להגין על הנקב ומתוך זה היה נראה דגם בעובי ב"ה אם ניקב עור א' שלם ורובו של שני ולא נשא' ממנו אלא כחצי עור בית המסס דהיא טריפה דאינו מגין מפני דקותו אמנם יש לחלק דשאני עור המסס דכיון דטבעו הוא דק כיון דניקב מקצ' חציו הב' אינו מגין אבל עור עובי ב"ה כיון דטבעו הוא עב וק' אפילו שלא נשאר ממנו אלא מעט הוא מגין ולדעת התוס' דטעמו דרש"י משו' דחיישי' שמא הבריא ולכך בהמסס מצד א' טריפה יש לחלק באופן אחר כמ"ש בתה"ד סי' קס"ה ורמזתיו לעיל:

תוס' ד"ה בית הכוסות כו' כך פי' בקו' ואת"ל כו'. מדקדוק לשון התו' שכתבו ואת"ל משמע דטעמו דרש"י אינו משו' דחיישי' שמא הבריא אלא טעמו משום דעור המסס הוא דק ואינו מגין כדמוכ' מלשון רש"י כדכתיבנא אלא דאומ' התוס' סברא דנפשייהו דאת"ל דאין סברא שיהיה טריפה הואיל ולא ניקב אלא חצי העור יש ליישב פרש"י כותיה ולא מטעמא דמצינן לומר דכלהו ניקב וחיישי' שמא הבריא וכן נראה מתוס' פ' ב"מ דזו היא שיטת ר"י ע"פ פרש"י והא כותיה דרש"י ולא מטעמיה כנ"ל:

ובהא דכתבו התוס' טעמא דכולו ניקב וחיישי' שמא הבריא אפשר דכונתם לומר דחיישי' שמא ניקב לחוץ וקרום עלה בו והבריא כי היכי דחייש בפ' א"ט דף מ"ג ע"ב גבי ישב לו קוץ בושט דחיישי' שמא הבריא ועלה בו קרום למאן דחייש לס' דרוסה א"נ אפשר לומר דמ"ש התוס' חיישי' שמא הבריא פי' הבריא ניקב ואינו ניכר הנקב כי היכי דחייש גבי ישב לו קוץ בושט דחיישינן שמא הבריא והבריא לשון ניקב כמו וברא אותם בחרבותם ושני הפי' כתבם רש"י שם גבי ישב לו קוץ בושט יעו"ש ומתוך דברי תוס' דפר' ב"מ ותה"ד סי' קס"ה משמע דהפי' הוא דחיישי' שמא ניקב כל עור המסס וחזר והבריא ועלה בו קרו' דלאו סתימה היא יעו"ש אמנם ק' לפי מ"ש התוס' מ"ש דבהמסס כיון דניקב חצי העור חיישינן שמא הבריא ובעובי בית הכוסות אם ניקב עור א' לא חיישינן שמא נקב העור הב' והבריא וכ"ת דבעור א' שלם לא חיישי' שניקב והבריא והלא הושט יש לו ב' עורות חיצון אדום ופנימי לבן ואפ"ה אמרי' ישב לו קוץ בושט דחיישי' שמא ניקב העור הב' והבריא ואפשר היה לומר דשאני ושט דאגב דפעיא ביה וגמדא ביה לפי' אפי' שיש לו ב' עורות חיישי' דחזר הקוץ לתוך הושט ועלה קרום והבריא בעור החיצון אבל בעובי בה"כ דמינח נייח אין לחוש שחזר המחט לתוכו והבריא העור החיצון אך ק' דא"כ גם בהמסס נימא הכי דכיון דמינח נייח אין לחוש שחזר המחט לתוכו והבריא חצי העור החיצון ולא דמי לושט דפעיא ביה וגמדא ביה וכיון שכן ק' טובא מאי ראיה מייתו התוס' מושט להמסס אם הראיה היא ראיה ואין חלק א"כ גם בעובי בה"כ ליחוש שמא הבריא אע"ג דיש לו ב' עורות דומיא דושט ואחר החפוש ראיתי בחדושי הרשב"א פר' א"ט דהקשה קו' זו יע"ש:

כתבו עוד התוס' והא דאמרינן בעובי בה"כ מצד א' כשר וכו'. יש להתבונן אמאי כתבו הך דינא לפי שיטת רש"י ז"ל והלא גם לר"ת דין זה אמת וכ"כ הר"ן אחר שיטת ר"ת גם מרן בש"ע י"ד סי' מ"ח ס"ז פסק כר"א דגם בהמסס בעי נקב מפולש ופסק שם ס"י דין זה של התוס' דמצד א' כשרה היינו מבפנים כלפי הרעי כו' יע"ש ואפש' דכוונת התוס' היא לבאר לנו דעת רש"י דס"ל דבהמסס אפי' מצד א' טריפה וחלוק עליו ר"ת ולכן כתבו דהא דאמרי' בעובי בה"כ מצד א' כשירה היינו אותו צד שבפנים כלפי הרעי מכלל דלרש"י דס"ל דבהמסס אפי' מצד א' טריפה אותו צד שכלפי הרעי ולכך חלק עליו ר"ת דאי צד חיצון שכלפי חלל הגוף בין דהמסס בין דעובי בה"כ טריפה ובזה לא נחלקו רש"י ור"ת והשתא להך דינא דחדשו התוס' דאפי' בעובי בה"כ אם תחוב מחט בצד חיצון טריפה ק"ל אמאי תני בברייתא מב' צדדין טריפה דהיינו דהמחט תחוב מעבר אל עבר ועשה נקב מפולש לחוץ והלא כיון דהמחט תחוב כלפי חוץ כלפי חלל הגוף אפילו לא ניקב אלא חצי העור החיצון טריפה דאמרי' נקובי נקב ואתיא ועלה קרום בעור הפנימי יש לומר דכיון דהא דאמרי' דאם מחט תחוב בצד חיצון שכלפי חלל הגוף טריפה משום דאמרינן נקוב נקב ואתאי א"כ שפיר קתני מב' צדדין טריפה דהטרפות הוא היכא דניקבו ב' צדדין והיכא דנמצא מחט תחוב בצד חיצון הטרפות הוא משום דאני חושש דניקבו ב' צדדין ועלה בו קרום בעור הפנימי ואינו ניכר ודוק:

כתבו עוד התוס' ואין נר' לר"ת וכו'. ק"ק דהא התוס' לעיל כתבו דמצינן לו' דכולהו ניקב וחיישי' שמא הבריא וא"כ מהו זה שאמרו ואין נר' לר"ת שתהא טריפה בלא נקב והלא אנן אמרינן דניקב לחוץ המסס והבריא י"ל דר"ת כשחלק בא לחלוק על פרש"י דמשמ' מלשונו דגבי המסס אפי' לא ניקב כל העור טרף מפני שדופנו דק ואינו מגין כדכתיב וע"ז אמרו דאין נר' לר"ת שתהא טרפה בלא נקב וגם על מה שר"ל התוס' כוותיה דרש"י ולא מטעמיה אלא מטעמא דחיישי' שמא הבריא דומיא דישב לו קוץ בושט בזה לא חש ר"ת לדחות משום דהדחיה היא פשוטה דשאני ושט דיש לחוש דניקב עד לחוץ וחזר המחט לאחוריו והבריא אגב דפעיא בי' ואכלי בי' גמדא לי' ופשטא לי' אבל גבי המסס דהו' נח במקומו אם איתא דניקב עד לחוץ לא היה חוזר המחט לאחוריו ועיין בהרא"ש פ' א"ט:

כתבו עוד והא דנקט עובי בה"כ וכו'. משמע מתוך ל' זה דהכרח פרש"י הוא מדנקט תנא בבית הכוסו' ולא נקטיה בהמסס לכך בא ר"ת לתרץ לפי דרכו דנקט עובי בה"כ לרבותא וק' דהכרח רש"י אינו זה אלא הוא שיאמר התנא דברייתא הדין בתרווייהו בהמסס ובית הכוסות דהרי תנא דמתני' שנאם יחד ומדשבקיה הברייתא להמסס דהוא בר זוגיה דבית הכוסות משמע דדין הברייתא הוא בבית ככוסות דוקא ולפי זה אזדא ליה תירוץ ר"ת דנקט בית הכוסות לרבותא ודוק:

כתבו עוד ואיידי דנקט מצד א' וכו'. קשה טובא מה שייכות לדברים אלו לשיטת ר"ת טפי מפרש"י והלא גם לפרש"י תקשי מב' צדדין טריפה פשיטא וצ"ל איידי וכו' ויר' דבשלמא לפרש"י דס"ל דבהמסס אפילו מצד א' טריפה א"ש דקתני גבי בית הכוסות מצד א' כשירה לאפוקי המסס ואמר עוד מב' צדדין טרפה לאפוקי שלא תאמר אם ניקב עור א' וחצי של בה"כ אע"ג דנשאר חיצון שלם טרף דומיא דהמסס קמ"ל דלא מטרף בה"כ עד שנקבו מב' צדדין שיהיה הנק' מפולש באופן דלפרש"י אצטריך מב' צדדין טריפה לאפוקי עור א' וחצי וכמ"ש בת"ה סי' קס"ה אמנם לפי' ר"ת דאפי' בהמסס אם ניקב חצי העור כשירה עד שינקב כל העור נקב מפולש לדידיה קשה אמאי אצטריך למתני מב' צדדין טריפה והלא לא לגופה אצטריכא ולא לדיוקא לאפוקי עור א' וחצי כדפירש לדעת רש"י לכך נדחק ר"ת דאיידי וכו' ובספר מאיר עיני חכמים בפרקין ובפא"ט פי' הפך זה ואין דבריו נראין גם בחדושי הלכות פרק א"ט דבריו סתומים ומגומגמים בעיני ומ"ש הוא הנכון לע"ד והנה הדבר ברור מתוך דברי תוספת דידן ודפ' א"ט דכל זה שכתבו דמצד א' כשירה קמ"ל אעפ"י שניקב עור א' שלם ואיידי דנקט מצד א' כשירה נקט נמי מב' צדדין טריפה כל זה הוא לשיטת ר"ת אבל לרש"י אין אנו צריכים לתרוץ איידי כדפרישית ובכן יש לתמוה על התוספת דפ' ב"מ דכתבו כל פלפול זה לדעת רש"י ורש"ל שם רצה ליישב דברי התוספת ובספר חידושי הלכות השיג עליו וגם דבריו מגומגמים בעיני ולעד"ן ליישב דהם הקשו על רש"י שכתב דבהמסס אפילו מצד א' טריפה מדתנן המסס ובית הכוסות שניקבו לחוץ ותירץ ר' יוחנן דהאי לחוץ לאו לגמרי אלא ר"ל לצד חוץ לאפוקי ניקבו זה לתוך זה דכשירה והשתא סיימו התוספת שם דלפי תירוץ זה ניחא מאי דתני בבריייתא מצד א' כשרה דאם אית' דפי' דמתני' המסס ובה"כ שניקבו לחוץ הוא נקב מפולש מאי קמ"ל תנא דברייתא גבי בית הכוסות מצד א' כשירה פשיטא דכשירה דהא קתני במתני' דלא מטריף עד שנקבו לחוץ אבל השתא דתריצנא לרש"י דפי' מתניתין שנקבו לחוץ ר"ל לצד חוץ לאפוקי נקבו זה לתוך זה ניחא נמי מאי דאשמועינן ברייתא מצד א' כשירה דסד"א דכיון דניקב עור א' שלם קרי לחוץ קמ"ל דמצד א' כשירה ומאי דתני מב' צדדין טריפה הוא איידי דרישא א"נ הוא חדוש בפני עצמו ודרך זה קרוב לדרך רש"ל יעו"ש ודוק:

כתבו עוד א"נ ס"ד מב' צדדין וכו'. קשה דלפי ר"ת הוי רישא וסיפא סברות הפוכות דברישא קתני מצד א' כשירה דהוה ס"ד דטריפה משום דניקב עור שלם וסיפא קתני מב' צדדין טריפה דסד"א דכשירה אפי' שניקב בו ב' העורות משום דהשומן מגין וי"ל דב' תרוצין הם דאי רישא אשמועינן חדושא צ"ל דסיפא הוי איידי רישא ואם נאמר דסיפא אשמועינן חדושא צ"ל דרישא איידי סיפא:

למאי נ"מ לגיטי נשים. פרש"י דקי"ל המביא גט מח"ל וכו' דע דבריש גיטין נחלקו אמוראי רבה אמר לפי שאין בקיאין לשמה ורבא אמר לפי שאין עדים מצויים לקיימו ואסיקו דרבה אית ליה דרבא ורבא סבר דטעמא הוי משום קיום לחוד ורוב הפוסקים פסקו כרבא זולת הראב"ד דפסק כרבה כמ"ש מרן א"ה סימן קמ"ב ומתוך דברי רש"י הללו דפי' בשמעתין נראה שדעתו לפסוק כרבה וכהראב"ד ובס"פ במה מדליקין לא הביא רש"י אלא טעמא דלשמה לחוד והוא תימה דלפי המסקנא רבה אית ליה דרבא יעו"ש גם מה שכתב רש"י והמביא מא"י א"צ וכו' ק"ק דלא הו"ל למנקט טעמא דעולי רגלים דזה לא הוי אלא בזמן שבית המקדש קיים ולא הו"ל למנקט אלא כיון דאיכא בארץ ישראל ב"ד דקביעי משכח שכיחי לקיימו כדאיתא ריש גיטין דף ע"ב יעו"ש:

תוספת נ"מ לגיטי נשים וכו' ובס"פ ב"מ וכו'. יש להליץ בעד רש"י דנהי דשם המחוז הוא בבל מ"מ יש עיר א' דהיא עיר המלוכה דעיקר שמה בבל ובתשובת הריב"ל ח"ג סימן ס"ח מייתו שם גט א' שכתב בעיר בבל וכתבו שם בבל בגט והוא העיר שנקראת עתה בפי העם בגדד וכן ראיתי בתשובת מהרי"ט א"ה ס"ס י"א דהביא ראיות רבות דשם העיר הוא בבל וע"יש ומ"מ לענין הדין אין התוספת חלוקים על רש"י דאם נשתנה שם העיר דאין כותבין אלא שם אחרון וכ"כ מהר"י סגל סימן קי"א ומהרי"ט שם ובספר שמות דף ק"ו ועיין תשובת הרד"ך בית ד' על מתא ארטה יעו"ש ויש לתמוה דהרי ראינו כמה עיירות כגון צובא וסינים דנשתנו שמם לקרותם חלאב וטריפיל ואין כותבין בגט רק שם הקדום צובא וסינים וראיתי בתשובת מרן דף ס"ה ישוב לזה דשאני סינים וצובה שכך רגילים לכתוב מיום שנתיישבו ואע"פ שנשתנו שמם בפי העולם לא שינו ממה שהיו רגילין לכתוב יעו"ש ועיין בספר מקור ברוך סי' ט"ו ובחבורי ס' גט פשוט סי' קכ"ח הארכתי בזה יעו"ש:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף