כובע ישועה/בבא קמא/כה/ב
כובע ישועה 
בבא קמא כה ב
| < עמוד קודם · עמוד הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
צור דיון על דף זה מפרשי הדף רש"י תוספות רשב"א שיטה מקובצת מהרש"ל חי' הלכות מהרש"א פני יהושע בית מאיר רש"ש אילת השחר |
לאיי אפנויי מופנה מכדי שרץ אתקש לש"ז כו'. והקשה בשיטה מקובצת נימא דמופנה בגד ועור מכח ק"ו מפכין דזב ומה צריך להביא ההיקש כו' ועי"ל דאיכא למימר דאינה הפנאה דנאמר מילתא דאתי בק"ו טרח וכתב קרא ע"ש. ולהמבואר בקדושין (דף ד') דבאיכא למידרש דרשינן ולא אמרינן דטרח וכתב קרא. וא"כ גם לאפנויי חשיב דרש ועיין מה שכתבתי בספרי נהור שרגא ביבמות (דף ע"א ע"א) בד"ה ואצטריך. והנ"ל להמבואר ברמב"ם (פכ"ד מכלים הל' ז') דאין מטמא במדרס משכב ומרכב שאינן שלו שנא' והנוגע במשכבו גזל משכב ודרס עליו בלא נגיעה טהור. וא"כ למאי דיליף מפץ מפכין דזב מה פכין כו' מפץ שטמא בזב אינו דין שיהא טמא בשרץ והא דמפץ שמטמא בזב פרש"י שראוי למשכב וכתיב המשכב אשר ישכב. וא"כ דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה מפץ דמשכב הזב אינו מטמא רק בשלו ה"נ דוקא בנוגע שרץ למפץ דידיה מטמא ולא למפץ דאחרים. ואף דבמגע מטמא משכב שאינו שלו וכמו שכתב שם המשנה למלך משום דלא גרע משכב ומושב משאר כלים שהאדם מטמא אותם אף שאינו שלו ולא מיעט הכתוב אלא מטומאת מדרס שהיא טומאה מחודשת שיטמא בדריסתו אף שלא נגע ע"ש. מ"מ זה אינו רק בכלי או בגד אבל מפץ שאינו בכלל בגד ועור ולא בכלל כלי עץ ואין טומאתו אלא משום דהוא בכלל המשכב שראוי לשכיבה [דוכל אשר יגע בו הזב כו' אזב שנוגע באדם קאי כדכתיב ביה כיבוס בגדים ויותר לא כתיב ביה בנגיעה רק כ"ח וכלי עץ וכמ"ד מצינו שאין מטמאין בשום טומאה כמו פחות מג' אצבעות עיין רמב"ם ריש פרק כ"ב מכלים ובריש הל' כלים] א"כ מפץ דאחרים גם במגע דזב אינו מטמא וממילא ה"ה במת ושרץ. וא"כ אי לא הוי כתיב במת ושרץ בגד ועור וגם לא היה מ?הוקש לש"ז דכתיב ביה בגד ועור היה הדין דבגד ועור בהו כמו מפץ כיון שאינו כלי ובגד ועור לא כתיב בהו וממילא גם במגע דזב דלא כתיב ביה בגד ועור והיה עיקר לימוד טומאתן דבגד ועור משום דראוי לשכיבה והוי בכלל המשכב אשר ישכב היה דינו שלא לטמאות בשל אחרים אף במגע וממילא צריך בגד ועור דשרץ ומת כדי לטמאותן אף בשל אחרים והשתא דבשרץ ומת וש"ז מטמא בגד ועור ילפינן זב מכל הנך טומאות דיטמא במגע אף בשל אחרים. וא"כ הוצרך להביא ההיקש שמפני זה חשיב בגד ועור דשרץ ומת מופנה דאפילו לא כתיב בהו הוי כמאן דכתיב בהו מפני ההיקש והיה דינם לטמאות אף בשל אחרים מפני ההיקש דש"ז דכתיב סתמא בגד ועור דמשמע אף דאחרים אבל בלא זה רק מחמת הקל וחומר מפכין דזב לא היה מופנה דה"א דנכתב כדי לטמאות גם בשל אחרים. וכ"ת כמו דמטמא מגע דזב בשל אחרים אף דלא כתיב ביה בגד ועור משום דילפינן ליה ממגע טומאות דכתיבי בהו בגד ?ועור ה"נ נילוף דשרץ אפילו לא הוי כתיב וגם לא היה היקש במה מצינו מש"ז דכתיב ביה בגד ועור וכן מגע דזב נילוף מש"ז לחוד. ואף דמת א"א למילף במה מצינו מש"ז. דש"ז לנוגע בכעדשה כדאיתא בנדה [מג:] ומת אינו מטמא בכעדשה כדאיתא הכא. מ"מ שרץ דג"כ בכעדשה הוי ילפי במה מצינו וכן מגע דזב. וצ"ל כעין שכתב בגינת ורדים (כלל ה') בהא דאין עונשין מק"ו ובמה מצינו עונשין ואמאי עביד ק"ו נילוף במה מצינו. די"ל דידוע להש"ס שא"א למילף במה מצינו במקום זה ע"ש. וה"נ י"ל דידע הש"ס דאין למילף שרץ מש"ז לחוד במה מצינו. ורק השתא דכתיב בשרץ וש"ז ומת בגד ועור ילפינן מגע הזב בבגד ועור דאחרים מכל הנך טומאות. וק"ק דאי לאפנויי סגי אילו נכתב בגד לחוד או עור לחוד דגם תיבה אחת מופנה מלמד בגזירה שוה ואידך נילוף בהיקש דש"ז וצ"ע בכ"ז:
אלא למ"ד דון מינה ומינה מאי איכא למימר. בשיטה מקובצת הקשה על הפירושים ברש"י דפריך מהקישא דבהקישא לכ"ע דון מינה ואוקי באתרה דאם לא כן יקשה לעיל דגמרי' דזב מטמא בימים כבג' ראיות ביום א' מהיקש דלזכר או לנקבה והשתא? למאן דאמר דון מינה ומינה לא יטמא בימים אלא כזבה בג' ימים ובב' ימים ישמור יום כנגר יום ע"ש. וכבר תמה בשושנת העמקים (כלל י') על המהרש"ל שכ"כ מזבחים (דף צ"א) דמשמע דגם בהיקש שייך לומר דון מינה ומינה ע"ש. ואולי י"ל בקושיית השיטה מקובצת כעין שכתבו התוס' ביבמות (דף פ"ו ע"א ד"ה מה) דרבנן לא מקשו מעשר ראשון לתרומה רק להא שטובל ולא לאיסור זרות כיון דלא מצי לאקושי לגמרי לאסור ללוים כתרומה ע"ש. וא"כ כיון דבין ראתה יום א' או ב' ראיות בב' ימים סופרת יום א' ענין זבה קטנה כחד מילתא חשיב וכיון דבזב יליף בתורת כהנים מדכתיב תורת הזב ואשר תצא ממנו ש"ז זה שראה ראיה א' שהוא כבעל קרי וטובל ואוכל פסחו לערב וא"א להקישו בזה לזבה קטנה לספור יום כנגד יום לא מקשינן נמי זב לזבה בהא דב' ראיות בב' ימים כיון דכל ענין זבה קטנה חד מילתא חשיב ובדבר אחד כשא"א להקישו לגמרי לא מקשינן אף מאי דאפשר להקיש כדלא מקשינן מעשר ראשון לתרומה לאסור לישראלים. ולזה לא מקשינן זכר לנקבה רק לג' ימים דזבה גדולה וזבה קטנה כב' עניינים חשיבו והוי כהא דמקשינן מעשר ראשון לתרומה להא לטובל אף דלא מקשינן ליה לזרות כלל:
ותהא שן ורגל חייב ברשות הרבים. וכתב בשיטה מקובצת ואין להקשות אם חייב נזק שלם ברשות הרבים כדקא ס"ד קודם דאמר פלגא נזקא קאמרינן לישתוק מיניה ולילף מבור די"ל דא"כ היה פטור שור פסולי המוקדשין או עו"ג הקנוי לו עכ"ד. והנה מבור לחור לא אתי שן ורגל דמה לבור שתחילת עשייתו לנזק וע"כ דק"ל דנילף מבור וחד מהנך במה הצד וא"כ לא יעלה התירוץ למ"ש בשיטה מקובצת (דף ג' ע"ב) בהא דמשורו למדנו לאבנו וסכינו דלא אפקרינהו דהיינו משור ובור דאיך מחייב בהו כלים דבבור פטור כלים ושמא לא אמרינן דיו מפלגי דינא דהיינו מחד המלמדין אלא אם כן הקולא שוה בשניהם והבאתי דבריו בדף ה' ע"ב בד"ה אש ע"ש. דא"כ ה"נ הוי מחייבינן שן ורגל על פסולי המוקדשין ועו"ג הקנוי לו כיון דאין קולא זו אלא בבור ולא באינך. ואפשר לומר דה"מ להשיב כן ובלא"ה השיב שפיר: