כובע ישועה/בבא קמא/ה/ב
כי שדית בור בינייהו אתיא כולהו. הקשו התוס' היכי אתו מאש ובור מה לאש ובור שמעשיו גרמו כדמפרש בבור המתגלגל ואש נמי מעשיו גרמו שהדליק האש ותירץ בשיטה מקובצת דבהביא כלב האש בחררה והניחו והלך וזכה בו בעל הבית והלך האש ברוח מצויה והדליק חייב אף שאין מעשיו גרמו ע"ש. וקשה דא"כ בבור המתגלגל מאי קאמר מה לבור שכן מעשיו גרמו הא אמר רבא בדף מ"ח ע"א הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות וחפר בורות בעל החצר חייב בנזקי הבור דכיון דאית ליה למלוייה ולא מלייה כמאן דכרייה דמי. ובכה"ג גם בור אין מעשיו גרמו עיקר ההיזק [וחיובו על שהפקיר רשותו]. וצ"ל דהא דרבא להאמת דכולהו אבות כתיבי ויש למילף בור כזה כדילפינן בור המתגלגל במה הצד מבור ושור דכשנפרוך מה לבור שמעשיו גרמו י"ל שור יוכיח כו' ה"נ י"ל הכי בבור דחפר אחר בחצירו ולמאי דקיימינן השתא אי לא כתיבי רק אש ובור גם בור דחפרי' אחר בחצירו היה פטור דכי יכרה וכי יפתח משמע דוקא במעשיו גרמו אבל אש דכתיב כי תצא אש משמע גם בהביאו כלב וזכה בה דמחייב אף שאין מעשיו גרמו [עיין ברש"י ריש דף כ"ג].
והרא"ש בריש מכילתין כתב מהגדולים דמה דילפינן במה הצד מבור ומחד דשאר אבות יהבינן להו הקל שבשניהם ולהרא"ש אבנו וסכינו כו' כל דין בור להם תדע דהני ג' אוקימתות דילפינן להו מבור ושור לשמואל דשור לרגלו כו' והיכי מצי לאיתויינהו מבור ורגל לחייבינהו ברשות הרבים כיון דיהבינא להו הקל שבהן ע"ש. ולהמבואר מבור שחפר שור בחצירו דהפקיר רשותו ולא בורו דחייב דע"כ אתי במה הצד כיון דאין מעשיו גרמו כמשמעות הכתוב דע"י כרייה ופתיחה ממש וכיון דמבור ושור דהיינו רגל ילפינן אמאי חיוב שלא ברשות הניזק הא ברגל בעי רשות הניזק ומוכח נמי כהרא"ש דיהבינן על זה כל דין בור. אך בירושלמי פ"ה דמכילתין הל' ו' איתא אין לי אלא כשחפר לקח ירש ניתן לו במתנה מנין שנאמר או כי יכרה איש בור [ועיין מה שכתבתי בדף נ"א ע"ב בד"ה שלא] וירושה ודאי לא חשיב מעשיו גרמו ומתרבי מאו ולא צריך לזה מה הצד והכי נמי נילוף מזה כשחפר אחר בחצירו דלא גרע מירש. אך אי יסבור רבא דרש הירושלמי מאו לרבות בור דירושה הוה מצי ללמוד גם בור המתגלגל דאין מעשיו גרמו מבור דירושה בלא מה הצד. ואולי חפר אחר בור בחצירו דהוא בור ברשותו דאין מעשיו גרמו יש ללמוד מבור דירושה דגם כן הוא בור ברשותו דאין מעשיו גרמו אבל בור המתגלגל דאיירי בבור שאין מעשיו גרמו ברשות הרבים זה לא ילפינן מבור דירושה דאין מעשיו גרמו דמיירי בבור ברשותו וצריך לבור המתגלגל למה הצד.
אך צ"ע למה לי קרא לבור ברשותו ללקח ירש קיבל במתנה תיפוק ליה במה הצד מבור גמור ושור כבור המתגלגל. וצריך לומר דמילתא דאתי במה הצד טרח וכתב קרא כעין שכתבו התוס' בשבת (קלא:) בד"ה אי, דלא כהמשנה למלך פ"ד ממלוה הל' א' ע"ש. ולפי זה י"ל בהא דאמרינן למאי הלכתא כתבינהו רחמנא להלכותיהן דקושטא נקיט ובלאו הכי ניחא דמה דאתי במה הצד טרח וכתב קרא. ויתורץ קושיית השיטה מקובצת בהא דאמר אדם לחייבו בארבעה דברים דנזק לא חשיב דישנו בשור ואתי בצד השוה, והקשה דבפרק החובל יליף נזק מכן ינתן בו דבר הניתן מיד ליד דהיינו ממון, וכן הקשה אדם דאזיק שור למאי נכתב כיון דאתי בצד השוה [ומה שכתב בשיטה מקובצת דאיכא למיפרך שכן נזק גופו ולא אתי בצד השוה והוה אמינא נחמיר בה טפי, צ"ע דבכל קל וחומר אמרינן דיו לבא מן הדין להיות כנדון ולמה לא נימא כן גם במה הצד] ע"ש. ולמה שנתבאר י"ל אף דאתי במה הצד טרח וכתב קרא:
אש לפטור בו את הטמון. כתבו התוס' הוה מצי למימר לחייב בכלים כיון דילפינן נמי מבור. ולמה שכתב הפני יהושע בדף ג' ע"ב באבנו וסכינו דלא אפקרינהו דכתבו התוס' דילפינן במה הצד משור ובור דחייב אכלים דחוזרת למקומה לשור דדמי ליה יותר כשיטת הרא"ש כיון שהוא ממון בעלים דלא אפקריה ע"ש. וה"נ י"ל באש דתורת ממונו עליו אף דמצינו לפעמים אשו דלאו ממונו [עיין פני יהושע הכא בתוד"ה כי] מ"מ כיון דלסתם אש דממונו הוא לא צריך לכתוב, ניחא ליה יותר לומר משום טמון.
ולמה שכתב שם בשיטה מקובצת בהקושיא דכיון דמשור ובור אתי נימא דיו לבא מן הדין להיות כנדון, דשמא לא אמרינן דיו מפלגי דינא דהיינו מחד המלמדין אלא אם כן הקולא שוה בשניהם ע"ש. ומשמע דס"ל להך כללא גם בלא דמי לחד יותר מלאידך דילפינן לחומרא [ואולי סבירא ליה כעין שכתב הרשב"א בריש מכילתין בד"ה אבל במחוברת דנזקין ספיקא דידהו לחומרא כבאיסורין ע"ש. והכי נמי חשיב ספק למי לדמותו ואזלינן להחמיר] ולפי זה ניחא דלא אמר לחייב בו את הכלים אף אי לא דמי לשור יותר מלבור: