כובע ישועה/בבא קמא/כה/א
כובע ישועה 
בבא קמא כה א
לא אדון קרן מקרן כו'. הקשו התוס' מה לשן ורגל שכן הזיקן מצוי תאמר בקרן שאין ה"מ כל כך דבחזקת שימור קיימי למאן דאמר פלגא נזקא קנסא. ולכאורה נ"ל די"ל אדם יוכיח שאין ה"מ [דרק ישן דרכו להזיק ולא ער כדאיתא בדף ד' ע"א] ומשלם נזק שלם מה לאדם שחמור דהוא נזקי גופו [עיין בתוס' ריש דף ז' ובשיטה מקובצת דף ד' ע"א בד"ה לא ראי אדם] שן ורגל יוכיח הצד השוה שבהן שמזיקין ומשלמין נזק שלם אף אני אביא קרן תמה ברשות הניזק שמזיק וישלם נזק שלם וע"כ צריך לבוא בפירכא אעיקר דינא דילפית מקרן ברשות הרבים דיו כו'. ואין להקשות עמ"ש דנימא הצד השוה שבשן ורגל ואדם שמזיקין ומשלמין אף אני אביא קרן ברשות הניזק כו' דנימא קרן ברשות הרבים יוכיח שמזיק ואין משלם נזק שלם. הא ליתא למאי דאמר ר"מ משמיה דריש לקיש בחולין [קטו:] כל מה הצד מגופו פרכינן מעלמא לא פרכינן וכדפרש"י דרק באיכא למיפרך מה להצד השוה שבשניהם שכן כך וכך תאמר בזה שלא הושווה להן במדה זו פרכינן ומעלמא כגון פלוני יוכיח לא פרכינן. א"כ הא דקרן ברשות הרבים יוכיח כפירכא מעלמא חשיב ואינו פירכא מן מה הצד גופו [ורק לר"א שם דמשמע דס"ל דפרכינן על מה הצד גם פירכא מעלמא לומר פלוני יוכיח אליביה צ"ל כמ"ש התוס']. אך י"ל על פי מה שכתב בגינת ורדים? (כלל י"ח) מהקרבן אהרן בטעם דעל מה הצד לא פרכינן מעלמא דמאחר דמוצאים ב' או ג' דברים ששוים בחומרא א' ויש להם חומרא אחרת י"ל בראובן שיש לו חומרא האחת שיהיה לו חומרא השניה ואל יוכיח פלוני שמפני דמוצאים דבר א' שאינו שוה לאלו לא נבטל דבר השוה בב' או בג' דברים. וכתב הגינת ורדים דא"כ במצינו ב' או ג' דברים שיוצא מזה הכלל אף שיש להם חומרא א' אין להם חומרא הב' ומתנגדים לאלו השנים שפיר אמרינן פלוני ופלוני יוכיחו שהושוו בחומרא א' ואפ"ה אין להם חומרא הב' ע"ש. וא"כ ה"נ י"ל קרן ברשות הרבים וצרורות בחצר הניזק שהם ב' דברים יוכיחו שאף שמזיקין אין משלמין נזק שלם וה"נ קרן תמה ברשות הניזק לא ישלם נזק שלם [ועיין בגינת ורדים (כלל ל"ג)] וא"ש קושיית התוס' ודברנו לא תיתי רק למה שכתב שם בגינת ורדים מהמהר"י אבן לב דמה שכתב שם רש"י דמדות מסורות כך הוא קאי אהא דמה הצד מעלמא לא פרכינן ע"ש. דלפי זה גם ב' יוכיח מעלמא ל"ח פירכא על מה הצד. אך עיקר הצד השוה שאמרנו על שן ורגל ואדם מה שמזיקין יש לדון אי דיינינן כה"ג במה הצד דבגינת ורדים כלל ל"א כתב דבכל מה הצד צריך שישתוו ב' המלמדין בחומרא א' כו' והביא מה שכתבו התוס' בקדושין (דף ע"ח ע"א בד"ה ור"י) דר"י לא פסיל בת גר זכר במה הצד דחלל ומצרי ראשון דהצד השוה שאינן ברוב קהל משום דאינו צד השוה דבת חלל אינה פסולה לקהל ישראל ובת מצרי ראשון פסולה לקהל ישראל ול"ש לומר הצד השוה שבהן שאינן ברוב הקהל ובתו פסולה כיון שאין פסול בנות שוה ע"ש. וה"נ י"ל דהצד השוה שמזיקין לחוד ל"ח צד השוה כיון דשן ורגל דרכו להזיק וממונו ואדם ער אין דרכו להזיק ונזקי גופו והשתוות מה שמזיקין לחוד יש לדמותו להשתוות דשאינו ברוב הקהל דחלל ומצרי ראשון דל"ח? צד השוה לר' יוסי לקי"ל כוותיה. אך למה שהביא הגינת ורדים שם הא דסוטה (דף כ"ט) דיליף דשני עושה שלישי בחולין במה הצד דט"י וכלי חרס ושם אינם משתווים בחומרת מה ע"ש. לפי זה י"ל כמ"ש. והתוס' תירצו דזה נכניס בק"ו ומה שן ורגל שאין חומרות מועילות לחייבו ברשות הרבים כו'. ועיין בשיטה מקובצת בבבא מציעא (דף פ"ח) בפירכא שיהא שור מצווה להחיותו מק"ו דאדם שאין מצווה אחסימתו שכתב וליכא למיפרך מה לאדם שחייב במצות דזה עצמו נכניס בק"ו ומה אדם שאף דחייב במצות אי אתה מצווה אחסימתו ומצווה להחיותו כו' ע"ש. וזה כסברת התוס' דהכא. ויש לדון למ"ש הרא"ש בריש מכילתין (סימן א) להרי"ף דטעם שפטרה התורה שן ורגל ברשות הרבים לפי שדרכו לילך ברשות הרבים וא"א שילכו הבעלים אחריהן תמיד ע"ש. וא"כ בשלמא בהא דבבא מציעא חשבינן אדם לקל מפני שאין מצווה אחסימתו כיון דא"י לנו טעם אחר תלינן זה מפני קלותו והסברא דחייב במצות נכניס בהקל וחומר אבל בנד"ד י"ל דשן ורגל דהזיקו מצוי הוא החמור ומה"ט חייב בנזק שלם ברה"י וקרן דאין ה"מ הוא הקל וליכא ק"ו והא דברשות הרבים חייב אקרן ולא בשן ורגל טעמו בצדו לפי שדרכו לילך ברשות הרבים ואינו מפני קלות דשן ורגל וצ"ל דהתוס' לא ס"ל כהרי"ף אלא מגזה"כ פטור שן ורגל ברשות הרבים ולהרי"ף באמת נתרץ קושיית התוס' כמ"ש:
ע"כ לא אר"י התם אלא לפי שא"א בלא צחצוחי זיבה. וכתב הרשב"א מפר"ח ואפילו ר"י לא אמר אלא בימים שרואה בהן הזוב דחייש לצחצוחי זיבה ובימי ספרו דליכא למיחש לצחצוחי זיבה לא והקשה מנדה (דף כ"ב) לקרי דזב סותר יומו משום דא"א לקרי בלא צחצוחי זיבה ומדסתר בימי ספירה הוא שראה ומינה דאף בימי ספרו חייש לצחצוחי זיבה עכ"ד. והנה בנדה שם בתוד"ה לפי שאי אפשר בלא צחצוחי זיבה כתבו ומה"ט מטמא ר"י קרי דזב במשא והא דלא מצריך קרא התם כי הכא [להא דקרי דזב סותר] מפרש ר"ח דהתם מיירי בשרואה זיבות בו ביום דאז יש בו רוב זיבות וסבר ר"י דא"א בלא צחצוחי זיבה בעין ע"ש. ולפי זה ל"ק קושיית הרשב"א דמודה ר"ח דאיכא צחצוחי זיבה גם בימי ספרו אלא דאז אינו מטמא בשביל המעט הצחצוחי זיבה [אף שמהני לענין לסתור יום א' מריבוי דקרא] ואינו מטמא במשא אלא בימים שרואה דאז איכא צחצוחי זיבה בעין: