שיטה מקובצת/בבא קמא/כה/ב

שיטה מקובצת בבא קמא כה ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מפץ במת וכו'. הא דאמרינן בכל דוכתא נבלה ושרץ ושכבת זרע כלהו אתיין האי מקל וחומר ונקט טמא מת לרבותא דאפילו אב הטומאה נעשה. הרא"ש ז"ל.

ומה פכים קטנים שטהורים בזב. מכל טומאה דמגע לא שייך ביה שפתחו קטן ומגבו אינו מטמא ובהיסט אינו מטמא וכו' וטומאת מדרס לית להו הואיל ואין להם טהרה במקוה דכתיב גבי כלי חרס ישבר ודרשינן ואיש אשר יגע במשכבו מקיש משכבו לו מה הוא שיש לו טהרה במקוה אף משכבו שיש לו טהרה במקוה כך פירש רש"י ז"ל. וקשה דאם כן כלי חרס המוקף צמיד פתיל לא יטמא בהיסט ובפרק קמא דנדה אמרינן דאינו ניצול וכו' ככתוב בתוספות. וכן תנן הגנבים שנכנסו לבית כלי חרס המוקף צמיד פתיל טמא שהסיטו. וכן תנן המביא כדי יין גבי האלפסין ערניות סחורות באהל המת וטמאות במשא של זב ופירש רש"י שהן כלי חרס שאין בהם חקק וטמאות בהיסט אף על גב דלא שייך בהו שום מגע. וזה קשה למה שפירש כאן. ואומר רבינו תם דודאי מוקף צמיד פתיל מטמא בהיסט שהוא עומד ליפתח ויבא לכלל מגע אבל פכין קטנים אין עומדין ליפתח ואין באין לכלל מגע. וההיא דאלפסין פירש רבינו תם שהן קערות של חרס חלולות מתוכן ופתחן מכוסה משעת עשייתן ושיע באדמה ומשתמשין בהן אנשי עיירות לפי שעה בלא פתיחה ועומדות ליפתח כמו מוקף צמיד פתיל. ה"ר ישעיה ז"ל.

בדיבור המתחיל ומה פכין קטנים וכו'. כתבו בתוספות ואף על פי שראוי לנגיעת שער הזב וכו'. ותימא והא טמאים במעיינות הזב דכתיב קרא בהדיא וכי ירוק הזב ולא בעינן ראוי לנגיעת בשר. וי"ל מכל מקום טהורים הם מכל טומאות שמחוברים בגוף הזב. הרא"ש ז"ל.

והקשו גם כן באותו דיבור מפכין גדולים מצי גמר וכו'. וליכא למיפרך שהן מטמאין מאליהן דהא פכין קטנים נמי מטמאין מאוירן דהא לענין שרץ דיינינן ליה לקמן שיכול להכניס בפיו כעדשה אלמא לא חשיב פירכא משום דלא שייך אויר במפץ אלא ניחא ליה למנקט פכים קטנים שטהורים בכל טומאות הזב. הרא"ש ז"ל.

ומה פכין קטנים שטהורין וכו'. פירש רש"י פכים קטנים של חרס. והגאונים ז"ל פירשו אפילו פכים קטנים של עץ ומדין מדרס בלבד מייתי ליה לקל וחומר ולומר שהפכים אינן ראויין למדרס וכדדרשינן יכול כפה סאה או תרקב וישב עליהן תלמוד לומר וכל הכלי אשר ישב עליו כלומר שהוא מיוחד לישיבה יצא אלו שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו וקטנים דנקט הכא לפי שהקטנים אפילו ייחדן לישיבה אין טמאין במדרס הזב לפי שאינן מיוחדין לכך. הרשב"א ז"ל.

והקשו בתוספות דמנא לן שלא יטמא במעיינות הזב נהי דבשער וכו'. והניחו אותו בקושיא. ויש לתרץ דהא דקאמר דפכים קטנים טהורים בזב היינו שאינם מטמאין בגופו של זב ממש כגון בשרו או שערו דומיא דשרץ שאינו מטמא אלא בגופו ממש דהיינו כעדשה ממנו שהוא בתוך הכלי שאז הוא טמא אבל מעיינות הזב שאינם גופו ממש לא איירי. גליון.

וכן כתב הרא"ש ז"ל לעיל. ויש לדקדק למה לא הקשו התוספות דעשר מצעות זו על גב זו יוכיח שאם הזב למעלה התחתון טמא ואם המת למעלה התחתון טהור שאין טומאת מדרס במת אף אני מביא מפץ אף על פי שטמא בזב יהיה טהור במת. וי"ל דעיקר הקל וחומר שעושין מפכין קטנים היינו משום גריעותא של פכים קטנים שאינם מטמאים בזב לא בנגיעה ולא במדרס ולא בהיסט אפילו הכי טמאין במת מפץ שחשוב שטמא משום משכב הזב אינו דין שיהא טמא במת אבל עשר מצעות שהתחתון טמא בזב וטהור במת אינו בשביל חשיבות המצעות ולא בשביל גריעותם אלא בשביל חומרא שיש בזב לענין טומאת מדרס מה שאין כן במת ולפיכך לא הקשו מעשר מצעות. עוד כתבו בתוספות שהרי בענין שמטמא בזב היה מטמא במת וכו'. וקשה והרי תמצא ענין שהוא מטמא בזב ואינו מטמא במת כגון זב בכף מאזנים וכלים בכף שניה והכריע הזב את הכלים דבזב הוא טמא דהיינו היסט ובמת טהור דלא שייך היסט במת. ונראה למורי הרב שגם קושיא זו מתורצת בתירוץ שתירצתי כי הדבר תלוי בחומרא שיש בזב בטומאת היסט מה שאין כן במת. שוב שמעתי כי הקושיא של עשר מצעות לא שייכא הכא דאיירי באהל המת אם כן כל מה שיש באהל המת הוא טמא אפילו עשר מצעות ואין חילוק בין זב ובין מת ולא שייך להקשות עשר מצעות אלא על מה שיש לי לפרש כי התוספות הקשו מה לפכים קטנים שכן מטמאין באוירן וכו'. ועל זה מקשים העולם ונעשה קל וחומר ממקומות ומה זב שאינו מטמא פכים קטנים המת מטמא אותם באוהל מפץ שהזב מטמא אותו במשכב אינו דין שהמת יטמא אותו. ובכאן יש להקשות מה לזב דין הוא שיטמא מפץ שכן מצינו בו חומרא אחרת שמטמא עשר מצעות תאמר במת שאינו מטמא עשר מצעות. ויש מי שרצה לתרץ קושיות התוספות דמה לכלי חרס המוקף צמיד דין הוא שטהור באהל המת שאין מטמא תאמר במפץ שמטמא מדרס יהיה טמא באהל המת וחזר והשיב על עצמו דשמא כלי חרס פתוח יוכיח פירוש בשביל שכלי חרס המוקף צמיד פתיל אינו מטמא מדרס אין ראיה שיהא בשביל זה טהור באהל המת שהרי תמצא כלי חרס פתוח שאינו מטמא מדרס וטמא באהל המת זהו דעת זה המפרש. אבל קשה מה אומר כלי חרס פתוח יוכיח והרי אינו דומה למפץ דכלי חרס פתוח כשהוא באהל המת הוה ליה כאלו נגעה טומאה בתוכו אבל מפץ שאין לו תוך לא שייך נגיעה בתוכו. ויש לומר שדעת זה המפרש שאומר כלי חרס פתוח יוכיח כלומר לא תאמר כלי חרס המוקף הוא גרוע בשביל שאינו מטמא מדרס ולפיכך יהיה טהור באהל המת שהרי אני מוצא כלי חרס פתוח שאינו מטמא מדרס וטמא באהל המת ולעולם כל דבר שהוא באהל המת הוה ליה כאלו נגע בו בין שיש לו תוך בין שאין לו תוך. גליון.

ואומר הר"י שכך דעת זה המפרש שמביא ראיה מכלי חרס פתוח דהא אלו הוה הזב בכף מאזנים והכלים בכף שניה הוי הכרע וטמא ובמת אינו כן והיינו הטעם על כרחך משום חומר הזב ולא חומר דכלי וזהו שאמר כלי חרס פתוח יוכיח כלומר שאינו תלוי אלא בחומר דזב. תלמידי הרב ר' ישראל ז"ל.

וזה לשון תלמיד הר"פ ז"ל מפץ שטמא בזב אינו דין וכו'. וא"ת מוקף צמיד פתיל יוכיח. וי"ל דאיכא למיפרך מה למוקף צמיד פתיל שכן אין טמא במדרס זב וקל וחומר הכי נמי איתיה ומה פכים קטנים שטהורים במדרס זב טמאין במת מפץ שטמא במדרס הזב אינו דין שטמאין במת. והשתא מצי למעבד קל וחומר מכלי חרס שפתחו גדול דכל כלי חרס טהור במדרס זב ונקט פכים קטנים לרוחא דמילתא שאין טהורין לגמרי. ע"כ.

וזה לשון ה"ר ישעיה ז"ל שטהורין בזב על כרחך לאו טהורין לגמרי קאמר דהא אם יפול לתוכו א' ממעינותיו טמאין אלא טהורין ממדרס קאמר אפילו ייחדן למדרס ואם כן אדמייתי מפכים קטנים ליתי מסאה ותרקב שטהורין ממדרס של זב שאינם מיוחדין למדרס וטמאין במת וכן מפכים גדולים שאף הם טהורין ממדרס. ויש לומר דניחא ליה לאיתויי מפכים קטנים שטהורים מכל טומאות לבד ממעינות. אבל קשה לימא מוקף צמיד פתיל יוכיח שטמא ואפילו הכי טהור במת ואפילו אם נאמר הכא מטומאת מדרס קא מייתי דפכים קטנים טהורים בזב ממדרס טמאים במת מפץ שטמא בזב מדרס וכו'. דהשתא ליכא למימר צמיד פתיל יוכיח דאף הוא טהור ממדרס מכל מקום קשה דמאי טעמא לא מצי למילף מטעם היסט דאיכא למיפרך צמיד פתיל יוכיח הכי נמי כי גמרת ליה מטעם מדרס לפרוך דאשכחנא לגבי היסט מוקף צמיד פתיל שאף על פי שטמא בהיסט אינו טמא במת. ולפירוש ה"ר יעקב דפירש לקמן דמפץ של שיפה ושל גמי נמי נעשה אב הטומאה ניחא דליכא למיפרך מוקף צמיד פתיל יוכיח שטמא בהיסט כמו מפץ ואינו טמא במת דלא דמי למפץ דמפץ נעשה אב הטומאה במדרס הזב ומוקף צמיד פתיל אינו אב הטומאה על ידי היסט. וי"ל דהאי לאו פירכא היא דכי יליף מפכים קטנים ומטעם מדרס הכי יליף ומה פכים קטנים שטהורים מן המדרס אף על גב דשייך בהו מדרס טמאים במת דשייכא בהו טומאת מת דכלי פתוח הוא מפץ וכו' דאף במפץ שייך בהו תרווייהו טומאת מדרס וטומאת מת וליכא למיפרך מכלי צמיד פתיל דטמא בהיסט ואינו טמא במת דהתם לאו משום קולא הוא אלא דלא שייכא בהו טומאת מת הואיל ולאו פתוח הוא. ויש מקשים להא דאמרינן דמה שמוקף צמיד פתיל ניצול באהל המת לאו קולא הוא מהא דפרק קמא דנדה דדריש ומה מוקף צמיד פתיל הניצול באהל המת אינו ניצול במעת לעת שבנדה משכבות ומושבות שאינן ניצולין באהל המת אינו דין שאינו ניצול במעת לעת שבנדה אלמא דמה שניצול קולא חשיב ליה. וי"ל דהתם לאו משום קולא דידיה יליף אלא הכי פירושו ומה מוקף צמיד פתיל הניצול באהל המת כבמת עצמו אינו ניצול במעת לעת שבנדה כבנדה עצמה משכבות ומושבות שאינם ניצולין באהל המת כבמת עצמו דטמאין הן במגע הן במשא אינו דין שאינם ניצולין במעת לעת שבנדה כבנדה עצמה. וניחא דלא פריך התם פכים קטנים יוכיחו שאינם ניצולים באהל המת וניצולים במעת לעת שבנדה ואינם כבנדה עצמה דהא בנדה עצמה הן דהכא והכא טהורין. ע"כ.

וקא מייתי לה בין לטומאת ערב וכו'. כתבו בתוספות אי נמי הברייתא מיירי בכל מפצים וכו' עד והכא פריך מפץ של עץ. ותימא דהכא איכא למיפרך מה לפכים שכן אין להם טהרה במקוה מה שאין כן במפץ של עץ שיש לו טהרה במקוה. ונראה דלא קשיא דודאי אי פרכת מה לכלי חרס שאם נטמא באותה טומאה אין לו טהרה תאמר במפץ שבאותה טומאה עצמה בדכוותה יש לו טהרה ולכך טומאה אחרת לא תהא בו היינו ודאי פירכא אבל הכא אי עבד פירכא לא תשאר טומאה במפץ לא במת ושרץ ומגע זב לבד מדרס ומדרס בפכין ליתיה הילכך לא שייך למיפרך שאין לו טהרה ובלאו הכי על הך פירכא ועל מטמא מאוירו איכא למימר כלי מתכות יוכיח דאין להם טומאת אויר ויש להם טהרה במקוה טמאים טומאת מת אף על גב דלית להו תוך אף אני אביא מפץ של עץ. תוספות שאנץ.

וזה לשון ה"ר ישעיה מפץ במת מנין. נראה דבמפץ של שיפה ושל גמי מיירי דבפרק רבי עקיבא דאיתא האי שיטה מסיק דמטמא טומאת מדרס אף על פי שאין לו טהרה במקוה לפי שיש במינו טהרה במקוה דקיימא לן כל שאין לו טהרה במקוה אינו טמא מדרס דדרשינן וכל הנוגע במשכבו מקיש משכבו לו מה הוא יש לו טהרה במקוה אף וכו'. וקשה דאם כן מאי קאמרת וקא מייתי לה בין לטומאת ערב בין לטומאת שבעה מה ערב ושבעה שייך ביה והלא אין לה טהרה לעולם ואם נפרש טומאת שבעה היינו לדין טומאת שבעה שנעשה אב הטומאה כדין כל הטמאין שבעה ומכל מקום הוא טמא לעולם מכל מקום קשה האיך נעשה אב הטומאה והא קיימא לן דכל שאין לו טהרה במקוה אינו נעשה אב הטומאה כדמפרש ר"ש בסוף עירובין אהא דקאמר יצא כלי חרס שאינו נעשה אב הטומאה דהיינו טעמא לפי שאין לו טהרה במקוה שהרי נוגע במת נפקא לן דנעשה אב הטומאה מדכתיב והנפש הנוגעת תטמא עד הערב כלומר הנוגע בנוגע במת תטמא עד הערב ומדנוגע במת מטמא נפש אלמא אב הטומאה הוא דאין אדם וכלים מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה ובההיא פרשה כתיב הזאת שלישי ושביעי לומר דלא הוי אב הטומאה אלא מידי דבר הזאה וטבילה. ותירץ רבינו תם דודאי השאלה נשאלה בכל מפץ בין מפץ של גמי בין מפץ של עור והתם בפרק רבי עקיבא מיירי בשל שיפה וגמי ומטמא מדרס שיש לו דין טומאת ערב להיות ראשון לפי שבמינו יש טהרה במקוה דמין כלי עץ הוא והכא מיירי במפץ של עור שהוא עצמו יש לו טהרה במקוה כדכתיב וכל בגד וכל כלי עור תתחטאו ומייתי לה אף לטומאת שבעה להיות אב הטומאה עד שבעה שתטהר בטבילה. והקשה מורי ה"ר יעקב דתלי דבר הנעשה אב הטומאה ביש לו טהרה במקוה וכלל זה לא נמצא בכל התלמוד וגם הדרשא שדרש מן הנפש הנוגעת אינה לא בתלמוד ולא בתורת כהנים. ועוד כל כמה דלא היה יודע הגזירה שוה דבגד ועור ולא דייק ממת לשרץ דלקמן אמאי מיבעיא ליה מפץ במת מניין והלא כלי עץ כתיב בכלי מדין ומשמע אף פשוטי כלי עץ דבמת לא כתיב שק לדרוש מיטלטל מלא וריקן. לכך פירש מורי דהכא נמי בשל שיפה וגמי מיירי ומייתי ליה לדין טומאת שבעה להיות אב הטומאה אף על פי שאין לו טהרה במקוה והא דפריך לימא דיו בפכין קטנים דאינם נעשים אב הטומאה לאו משום דאין להם טהרה במקוה אלא כדדריש בירושלמי בפרק קמא דפסחים גבי מתניתין דמימיהם של כהנים לא נמנעו מלהדליק שמן שנטמא בטבול יום שהוא שלישי בנר שנטמא בטמא מת שהוא עושהו ראשון ומסיק בירושלמי אית תנא תני טמא מת פירוש שהנר טמא ואית תנא תני בטמא מת פירוש שהנר נטמא בטמא מת מאן דתני בטמא מת כלי מתכות וחרב הרי הוא כחלל פירוש והוי הנר אב הטומאה ועביד ליה לשמן ראשון ומאן דתני טמא מת כלי שטף פירוש שהנר של עץ ונגע בטמא מת והוי אב הטומאה והשמן נעשה ראשון. ומסיק מה טעם וכל כלי חרס אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא הוא טמא ואין נעשה אב הטומאה לטמא. ומפרש מורי מה טעם מוקי לה בכלי שטף נוקמה בשל חרס דשכיח טפי ומשני משום דכתיב וכל כלי חרס כלומר לפי שאינו נעשה אב הטומאה בנגעו במת כי אם ראשון ואם כן לא יעשה השמן ראשון כי אם שני ושלישי מותר לעשותו שני. הא תנא ליה רישא ואוכלין ומשקין דאמרינן דאינם נעשים אב הטומאה כדמסיק בתורת כהנים פרשת ויהי ביום השמיני דתני התם קל וחומר לכלי חרס שאינו מציל על מה שבתוכו בצמיד פתיל באהל המת מה אם כלי שטף שהציל על עצמו בלא צמיד פתיל באויר כלי פירוש דאין כלי מטמא מאויר כלי חרס לא הציל על מה שבתוכו כצמיד פתיל באויר כלי חרס פירוש בשפי התנור למעלה היינו דיליף לה פרק קמא דחולין מקראי כלי חרס שלא הציל על עצמו בלא צמיד פתיל באהל המת אינו דין שלא יציל על מה שבתוכו אף בצמיד פתיל באהל המת תלמוד לומר וכל כלי פתוח וגו' וכל מיותר לרבות אוכלין ומשקין שבתוכו דטמאין דאלו כלי חרס שבתוך כלי חרס לא מטמא מאוירו הא יש צמיד פתיל עליו טהור אף אוכלין ומשקין שבתוכו וכיון דאיירי קרא אף באוכלין ומשקין קאי טמא הוא אף אאוכלין ומשקין כמו בכלי ונדרוש הן טמאין ואינם נעשין אב הטומאה כדדריש בירושלמי דפסחים גבי כלי. ולרבי נראה דאוכלין ומשקין אי אפשר להיותם אב הטומאה דכל עיקר אוכלין ומשקין כי כתיבי בשרץ הוא דכתיבי ומשם גמרינן לטומאתם במת ובנגיעת שרץ אינם אלא ראשונים ודיין במת כבשרץ. ע"כ.

כתב מהר"י כץ וז"ל ואל יטעה אדם לומר שכבת זרע ושרץ מאבות הטומאות הן ואין להם טהרה במקוה דהאי כללא לא נאמר אלא למטמא מחמת מגע. ויש שלומדין דכלי חרס אינו נעשה אב הטומאה מדאמרינן סוף פרק קמא דפסחים יכול יהו כל הכלים מטמאין מאויר כלי חרס תלמוד לומר מכל האוכל אשר יאכל אוכלים ומשקין מטמאין ואין כלים מטמאין מאויר כלי חרס. והקשה רבינו שמחה דילמא הא דלא מטמא כלי את הכלי היינו מאוירו אבל במגע יטמא כלי. ודקדק רבינו דאין אדם וכלים מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה מדכתיב הנושא נבלתם יכבס בגדיו פירוש אותם שעליו אף על פי שלא נגעו אלא מכח אדם ודוקא נושא אבל נוגע לא מטמא בגדים שעליו דאדם הוי ראשון ואין אדם וכלים מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה. ומהר"ר יהודה זצ"ל היה דוחק דילמא הכי קאמר קרא הנושא יכבס כל בגדיו אפילו אותם שהן שאין סמוכין לבשרו אבל במגע יטמא מיהא הסמוכין לבשרו. ולא נהירא דלאו מילתא היא דלמה יטמא הנוגע אפילו הסמוכים לבשרו הואיל ולא גלי לן קרא אלא בנושא וקיימא לן דאין אדם וכלים מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה. ע"כ לשונו.

וזה לשון תלמיד הר"פ ז"ל וקמייתי לה בין לטומאת ערב וכו'. וקשה דאמרינן בפרק רבי עקיבא דלית ליה טהרה במקוה. ונראה לרבינו תם דתרי מפצי הוו מפץ דהכא מיירי במפץ דעץ ומפץ דהתם במפץ דגמי ובודאי מפץ דעץ יש לו טהרה במקוה דפשוטי כלי עץ יש להם טהרה במקוה דהא כתיב כלי עץ גבי טבילה וטהרה דמדין ובפשוטי כלי עץ מיירי דהא לא כתיב שק ועור בכלי מתכות כתיב דמיירי אף בפשוטין והוא הדין בכלי עץ ומפץ דגמי לית ליה טבילה דהא כתיב כלי בטבילה. וא"ת מפץ דעץ היכי אתי מקל וחומר מפכין קטנים איכא למיפרך מה לפכין קטנים שכן אין להם טהרה מקל וחומר תאמר במפץ דעץ דיש להם טהרה במקוה. וי"ל דאיכא למילף לה בקל וחומר דסאה ותרקב שאין מטמאין במדרס הזב שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו ומטמא במת מפץ שטמא במדרס הזב אינו דין וכו'. וא"ת אם כן הכא אמאי עביד קל וחומר מפכין קטנים ליעבד מסאה ותרקב כדפי' לעיל. וי"ל דמפץ דסיפא בגמי ולא אתי מסאה ותרקב דאיכא למיפרך מה לסאה ותרקב שכן נעשין אב הטומאה דכל שאין לו טהרה במקוה אינו נעשה אב הטומאה לכך איצטריך פכין. ע"כ.

מופנה דאי לא מופנה וכו'. פירוש דאי לא מופנה אף על גב דאיכא למימר יוכיח אינו חשוב הפנאה. אבל קשה נימא שהוא מופנה בגד ועור מכח קל וחומר מפכין דזב ומה צריך להביא ההיקש. וי"ל שאינו קרוי לעולם הפנאה אם שמופנה מכח היקש אבל אם היה מופנה מכח קל וחומר אם כן אין סברא להעמיד וכבסתם על זה. ועוד יש לומר דאיכא למימר דאינה הפנאה כי נאמר מילתא דאתיא בקל וחומר טרח וכתב לה קרא. תלמידי הר"י ז"ל.

שמע מינה מופנה משני צדדין. הקשו בתוספות למה לי גזירה שוה כיון דאיתקש מת ושכבת זרע לשרץ וכו'. וקשה מה צריכין התוספות לומר ושכבת זרע לשרץ ילמוד מת משכבת זרע בהיקש ושכבת זרע לומד בקל וחומר מזב כמו שלומד שרץ וילמד למד בהיקש. גליון.

כתוב בתוספות כדאשכחן פרק ב' דחולין גבי הכשר אחד לטומאת מת ואחד לטומאת שרץ וכו'. ומסרו הכתוב לחכמים ללמד מה שנראה להם ללמוד ולהכי איצטריך גזירה שוה דלהאי מילתא לא נראה להם ללמד וכן להכשר ומגזירה שוה דהכא לא יליף הכשר דלא נשנית אלא לענין טומאה. ע"כ. ה"ר ישעיה ז"ל.

אלא למאן דאמר דון מינה ומינה מאי איכא למימר וכו'. פירש רש"י ביש פירושים מאן דאמר דון מינה ומינה לא מופנה הוא הגזירה שוה דאיצטריך בגד ועור למכתב במת גופה דאי מדאתקש לשכבת זרע לא יהא טמא אלא טומאת ערב כמותו דדון מינה ומינה. והקשה ר"מ דלגבי היקישא לא שייך לומר דון מינה ומינה דלכולי עלמא דון מינה ואוקי באתרא דאם לא כן יקשה לעיל דגמרינן דזב מטמא בימים כבשלוש ראיות ביום אחד מהיקישא דלזכר או לנקבה והשתא למאן דאמר דון מינה ומינה לא יטמא בימים אלא כמו זבה בשלושה ימים אבל בשני ימים ישמור יום כנגד יום וכן מוכיח הוא בכמה מקומות בתלמוד. והטעם דלא שייך בהיקישא דון מינה ומינה דכיון דאקשינהו קרא להדדי כל שכן דהיקש הלמד עצמו כי היכי דהוקש למלמד אבל לגזירה שוה אני עושה הלמד כאילו נעקר מכאן ונכתב אצל המלמד ולכך יש להטיל בו כל דיני המלמד. לכן נראה כפירושים אחרים של רש"י ז"ל שכתוב בהם דפריך אגזירה שוה דילפינן בה מפץ במת משרץ דלמאן דאמר דון מינה ומינה טומאת שבעה מנין. הרא"ש ז"ל.

וכן כתב ה"ר ישעיה ז"ל וז"ל אלא למאן דאמר דון מינה ומינה דאמפץ קאי מנא לן דאית ביה טומאת שבעה דהא בפרק במה אשה איתא להך סוגיא ולא פריך הך פירכא משום דהתם לאו אמפץ איירי. ע"כ.

והקשה ה"ר אליאב הכהן לימא דטומאת ערב אתי ליה מגזירה שוה והדר נילף טומאת שבעה מקל וחומר דלעיל דהשתא ליכא דיו דאם כן מיפרך קל וחומר. ותירץ רבינו דאפילו אמרינן דיו לא מפריך קל וחומר כיון דטומאת ערב לא ידעינן במת אלא משרץ דאתי מקל וחומר אם כן קל וחומר דפכין קטנים אהני ליה דמפץ טמא טומאת ערב אף במת. הרא"ש ז"ל.

ורש"י ז"ל יישב קושיא זו של ה"ר אליאב שפירש אלא למאן דאמר דון מינה ומינה ואכתי מפץ במת לטומאת שבעה מנלן השתא איצטריך בגד ועור דמת דאי משרץ הוה למד אמינא טומאת ערב הוא דאית ליה ואם כן דעתו של רש"י ז"ל דלמאן דאמר דון מינה ומינה ליכא גזירה שוה כלל לא לטומאת ערב ולא לטומאת שבעה. והקשה ה"ר אליאב למה לא הקשה דטומאת ערב נילף מקל וחומר וטומאת שבעה נילף מגזירה שוה כיון שהגזירה שוה מיושרת שטומאת ערב אני יכול ללמוד בקל וחומר על כרחך אתא לאשמועינן טומאת שבעה דאם לא כן למאי כתבינהו ואז ליכא למימר דיו דאם כן מיפרך קל וחומר. ויש לומר שלכך לא הקשה ה"ר אליאב בכך משום דמילתא דאתיא בקל וחומר טרח וכתב לה קרא בגזירה שוה. ועוד יש לומר דגזירה שוה אינה מיותרת דהא איצטריך גזירה שוה לדברים אחרים כמו שאמרו התוספות לעיל שבא לרבות דבר הבא מזנב הסוס ומזנב הפרה ואם כן אינה מיותרת. גליון.

וזה לשון תלמידי הר"י ז"ל והר"י אומר דאיצטריך הגזירה שוה דלאו לכל מילי בא ההיקש כדפירשו התוספות. עד כאן.

וגליון התוספות הקשה קושיות ה"ר אליאב ז"ל ותירץ וז"ל וי"ל כמו שהשיב מהר"ם. פירוש מהר"ם השיב לעיל בגליון על ענין מעליה ומגופו ודעת מהר"ם דלא מיפרך קל וחומר כיון דבהאי קל וחומר ילפינן מפץ דנבלה ומפץ דשרץ וכיון דאיצטריך קל וחומר לדברים אחרים אי אמרינן דיו לטומאת ערב לא מפריך קל וחומר. ע"כ. ובגליון תוספות שבידינו כתוב בענין אחר וזה לשונו וי"ל שהשיב מהר"ם דדון מינה ומינה הוי מיעוט ולאפוקי מקל וחומר אתא. ע"כ. עוד תירצו בגליון תוספות וז"ל ועוד נראה לי דלא שייך כלל קל וחומר כיון דכבר ידע טומאת ערב מגזירה שוה דהא מקל וחומר ליכא למילף אלא טומאת ערב דהא בזב או בפכין קטנים דמת לא שייך טומאת שבעה. ולעיל לא מייתי בקל וחומר אלא דמפץ טמא במת דממילא מוקמינן לה בטומאת שבעה כמו בשאר טומאות של מת אבל השתא דכבר ידעינן מגזירה שוה דמפץ טמא במת לא שייך לעשות שום קל וחומר. ע"כ.

והקשה הגליון וז"ל וקשה דמאי טעמא לא שייך לעשות קל וחומר לטומאת שבעה לפי שבזב או בפכין קטנים דמת לא שייך טומאת שבעה נימא דדעת ה"ר אליאב שנעשה קל וחומר לטומאת שבעה מסאה ותרקב שאין טמאים מדרס משום שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו ובמת טמא טומאת שבעה אם כן זה התירוץ האחרון אינו כלום אבל התירוץ של מהר"ם הוא קיים דלא מיפריך קל וחומר כיון דצריך קל וחומר לדברים אחרים. ע"כ. וכן הקשו תלמידי הר"י ז"ל וזה לשונם וקשיא לי עדיין נימא קל וחומר מסאה ותרקב שטהורין במדרס הזב טמאין במת מפץ שטמא בזב וכו' ועל כרחך עביד קל וחומר ממדרס דהא גבי נבלה על כרחך הקל וחומר ממדרס דהא גבי נבלה כמו כן הפכין אינם טמאים בנגיעה אלא על כרחך מפכין גדולים וממדרס עביד קל וחומר. וי"ל מה שאינו טמא סאה ותרקב אינו משום גריעותא דכלי דהא קמן אם יחדו לזב טמא אבל מפכין גדולים אפילו אם יחדו אפילו הכי טהור לגבי הזב וזהו על כרחך משום גריעותא דכלי ולהכי עביד קל וחומר מפכין גדולים ממדרס. ע"כ.

אמר רבא וכו'. כל טומאות שאתם מטמאין במת וכו'. וטהרתם קא דריש דהוא יתורא. ואיכא מאן דמפרש דרבא אדמעיקרא קאי כלומר דלא איצטרכינן לאתויי משרץ אלא מקל וחומר דמדרס הזב כדמעיקרא דמאי אמרת ליתי דיו לאפוקי מטומאת שבעה אמר קרא וכבסתם בגדיכם וטהרתם. ואיכא מאן דמפרש דלא אמר רבא אלא אתירוצא בתרא דילפינן לטומאת מת משרץ בגזירה שוה דכל דאתי בגזירה שוה כמאן דכתיב באורייתא דמי והילכך שייך למימר ביה כל טומאות שאתם מטמאין במת אבל מעיקרא דלא ילפינן בטומאת מת אלא קל וחומר אינו ככתוב ובכי הא לא אמרינן וכל טומאות שאתם מטמאין. והראב"ד ז"ל הקשה דאם כן אפילו לפי פירושם שורש טומאת מפץ בשרץ מקל וחומר אתי. ומיהו הוא מפרק לה דכיון דבגד ועור דמת ושרץ מופנין ולגזירה שוה אתי לא אשכחן מידי דכתיב בשרץ ולא כתיב במת אלא מפץ הילכך על כרחך כמאן דכתיב במת דמי ואמר קרא וטהרתם. הרשב"א ז"ל.

אמר קרא וכבסתם. תימא לעיל אמאי קאמר תנא מפץ בשרץ קמייתי לה כי פריך אהני דיו לאפוקי לטומאת שבעה לימא טומאת שבעה מוכבסתם נפקא כדאמר השתא. ויש לומר מוכבסתם לא מייתינן אלא מילי דכתיבי בהדיא במת וכו' ככתוב בתוספות. ודוחק הוא דהשתא נמי כי אתי מגזירה שוה משרץ הרי עיקרו מקל וחומר דבשרץ לא אתי אלא מקל וחומר דפכין קטנים. ותירץ מורי הר"י דלא קיימא הך פירכא דדון מינה ומינה אמפץ לידע בו טומאת שבעה דכיון דנפקא לן מפץ במת מגזירה שוה שרץ לטומאת ערב אתיא לה טומאת שבעה מקל וחומר דליכא למימר דיו דאם כן מפריך קל וחומר אלא אהא דקאמר דבגד ועור מופנה קאי דלמאן דאמר דון מינה ומינה לא איתקש לשכבת זרע אלא לטומאת ערב ואיצטריך למכתבינהו לטומאת שבעה וגם בקל וחומר נראה קצת דאהפנאה דבגד ועור קיימא פירכא אלא שהזכיר במקום שכבת זרע טומאת שרץ אמר קרא וכבסתם ולא הוי מצי לשנויי דטומאת ערב בבגד עור מהיקישא וטומאת שבעה מקל וחומר דמפץ ומה מפץ שאינו מטמא בזב דאם כן לא הוה יליף אלא בגד ועור דחזי למדרס. ה"ר ישעיה ז"ל.

שמעתא דתהא ולא תהא. ותהא שן ורגל וכו'. אין להקשות מה לקרן שבא לכלל נזק שלם בהעדאה כי אם היו שן ורגל חייבין ברשות הרבים היה נמי כן. ואין להקשות אם היה חייב נזק שלם ברשות הרבים כדקא סלקא דעתיה קודם דקאמר פלגא נזקא קא אמרינן אם כן לשתוק מיניה ונילף מבור דיש לומר דאם כן היה פטור שור פסולי המוקדשים או נכרי הקנוי לו. אבל קשה נימא דמדאיצטריך יחצון על כרחך שן ורגל פטורין ברשות הרבים דאי חייבין אז תו ליכא קל וחומר בתרא ולא הוה צריך יחצון. ונראה דלעולם ברשות הרבים חייב חצי נזק והכי עבדינן קל וחומר בתרא דלהכי איצטריך יחצון, ומה שן ורגל שברשות הניזק משלם נזק שלם ואפילו הכי משלם פחות ברשות הרבים קרן דמשלם חצי נזק ברשות הניזק אינו דין שישלם פחות ברשות הרבים. וקשה על זה כמו כן דסוף סוף קרן פטור לגמרי ואם כן תו ליכא לחיובי שן ורגל ברשות הרבים אם לא שנאמר שסברא היתה מבחוץ בלא קל וחומר שהיה חייב חצי נזק שן ברשות הרבים ולא משמע כן מדעביד קל וחומר. אבל נראה לי דשן הייתי מחייב ברשות הרבים מקל וחומר מאש ומה אש שפטור מכופר משלם ברשות הרבים שן דחייב בכופר לא כל שכן. וא"ת דיו כמו כופר שאינו כן ברשות הניזק. וי"ל דגם כופר נחייב ברשות הרבים מקל וחומר לרבי יוסי הגלילי דאית ליה דתם משלם כופר וליכא למימר קרן יוכיח דחייב בכופר ופטור ברשות הרבים אף אני אביא שן ורגל שאף על פי שחייבין בכופר יהיו פטורין ברשות הרבים דמה לקרן שכן אין דרכו לילך ולהזיק ומשום הכי דין הוא שפטור ברשות הרבים תאמר בשן ורגל שדרכן לילך ולהזיק ולפיכך יהיו חייבין ברשות הרבים ויהיה הקל וחומר מאש קיים ומשום הכי איצטריך וחצו את כספו וגם יחצון. ומיהו קשה אי מקל וחומר דאש הייתי לומד הייתי צריך לומר דשן ורגל יהיו פטורין בטמון דומיא דאש דפטור בטמון ובתלמוד משמע שהיה רוצה ללמוד דשן ורגל יהיו חייבין ברשות הרבים וחייבין בטמון. הילכך נראה למורי הרב דאיצטריך יחצון לדרוש ממנו מה שאנו דורשין מוחצו את כספו ונימא יחצון לזה ולא לאחר לסתור הקל וחומר הראשון והקל וחומר האחרון הייתי עושה אותו. גליון ותלמידי הר"י ז"ל.

ומה קרן שברשות הניזק וכו'. וא"ת מה לקרן שכן משלם כופר ואם כן נוכיח מהאי קרא דיש כופר ברגל מדאיצטריך קרא דכספו משום האי קל וחומר. וי"ל דאדם ואש יוכיחו דחייבים ברשות הרבים אף על גב דפטורין מכופר אף אני אביא שן אבל קל וחומר בתרא קשה דלא פריך מה לשן ורגל שכן אין משלמין כופר אלא מדאיצטריך קרא דיחצון דשמע מינה דיש כופר ברגל. ונראה לי דלא מיבעיא ליה בסמוך אי יש כופר ברגל אלא לפי האמת דשן ורגל פטורין ברשות הרבים וקרן חייב אבל לפי קל וחומר קמא ובתרא דחייב שן ורגל בכל מקום שקרן חייב פשיטא ליה דיש כופר בשן ורגל ובעיא דבסמוך יש לפרשה לפי זה וקושיא שניה. בשם ה"ר טוביה ז"ל. ועוד נראה לי דמכח דאיצטריך קרא דיחצון אין להוכיח דאיכא למימר דאתא לדרשא אחריתי דעל כרחך רבי טרפון לא דריש לה להכי. ומיהו מכח רבי יוחנן דדריש ליה הכי דאי לא נילף מקל וחומר ודאי הוי מצי למיפשט ולמיפרך. ע"כ גליון בתוספות.

כתוב לעיל בגליון הנזכר וי"ל דאדם ואש יוכיחו. פירוש צריכים לומר שנים אדם ואש שאם היה אומר אש לבדו יוכיח הייתי אומר דשן ורגל יהיו פטורין בטמון לפיכך הזכיר אדם שחייב בטמון ואם היה אומר אדם לבדו יוכיח הייתי אומר מה לאדם שכן משלם ארבעה דברים לפיכך אש יוכיח שאין חייב בארבעה דברים. ע"כ גליון.

ותלמידי הר"י ז"ל כתבו וזה לשונם ודוחק שהביאו גליונות התוספות אדם כי באש לבד סגי ובאדם לבד לא סגי כי איכא למיפרך מה לאדם שכן חייב בארבעה דברים. וא"ת נעביד קל וחומר מממון הניזק ותו ליכא למיפרך מכופר כמפורש בסמוך בהגהה. וי"ל דבסמוך מיירי באדם הניזק דהקל וחומר חומרא וקולא הוא בו שלפעמים הורע כחו אבל כאן בממון הניזק אין שייך חומרא וקולא ולכך פריך מכופר. תלמידי הר"י ז"ל.

עוד כתוב בגליון תוספות דלעיל מה לשן ורגל שכן אין משלמין כופר. וקשה נימא אש יוכיח דאש חייב ברשות הרבים ואינו משלם כופר אף אני אביא שן ורגל שיהו חייבין ברשות הרבים ואין משלמין כופר ואם כן הפירכא אינה כלום ויתקיים הקל וחומר. וי"ל דאין עושים יוכיח אלא לסתור הקל וחומר אבל לא לקיים הקל וחומר ולעיל גבי כלי חרס פתוח היה לסתור הקל וחומר. גליון.

עוד כתוב בגליון תוספות דלעיל דעל כרחך רבי טרפון לא דריש ליה הכי. וקשיא לי נימא לעולם יחצון אין חצי נזק חלוק היכא שהיינו פוטרים ברשות הרבים אבל אם נחייב יותר על רשות הרבים לא נדרוש יחצון. תלמידי הר"י ז"ל.

אמר קרא ובער. הקשה ה"ר מאיר דלרבי טרפון נילף דשן ורגל חייבין ברשות הרבים נזק שלם מקרן בחצר הניזק וישלם תרתי מן העליה ונזק שלם וכי אמרינן דיו מה להלן מגופו אף כאן מגופו וקרא דובער הכי נדרוש ובער בשדה אחר מיטב אבל מגופו ברשות הרבים דהכי אמר לעיל רבי טרפון לענין קרן בחצר הניזק דמגופו משלם. מהר"י כ"ץ ז"ל.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף