מראי מקומות/בבא קמא/כה/ב

מראי מקומות בבא קמא כה ב

בגמ' ודלמא ה"נ וכו' הר"מ בפה"מ בכלים פי' המשנה כטעמא דא"א בלא צחצוחי זיבה, ותימה דהוא נגד גמ' ערוכה, ועי' בר"מ פ"א ממו"מ הי"ד ובכס"מ, ועחזו"א זבים סי' א' ס"ק י"א, ואכמ"ל, וע"ע בסמוך.

בגמ' א"כ לתנייה גבי זובו הר"מ פ"א ממו"מ הי"ד כ' הטעם שא"א בלא צחצוחי זיבה, ובמי נפתוח (אמנה מ"ו) עמד דהר"מ שינה הסדר ולא סמך ש"ז לזובו, דהר"מ ס"ל שעיקר הטעם אינו משום צחצוחי זיבה וכמש"כ הכס"מ דהוא טעם מדוע דרשינן ש"ז ומי רגלים משום שיש בהם צ"ז, ועי' ליקוטי הלכות סוף נזיר בזבח תודה ועין משפט מש"כ בדעת הר"מ דפסק דלא כהמשנה בכלים, דהרי להלכה קי"ל דאמרינן דיו וא"כ א"א למילפי' בק"ו, וע"ע חי' רא"ל ח"ב סי' ס"ז. – ולפ"ז בקטן שמטמא בזיבה ולא בקרי לא יטמא משום צחצוחי זיבה שאינו טעם עצמי, ועי' מי נפתוח פרפר כ"ו שדן בזה, וע"ע במרחשת ח"א סי' ל"ז אות א, ט משכ"ב.

בגמ' מפץ במת מניין פירש"י שאינו בכלל בגד עור ועץ והיינו שאינו מן המינים האמורים בתורה שמקבלים טומאה, וכ"כ תוס' בשבת פד. ד"ה מפץ, אכן רש"י שם פי' דמפץ הוא פשוטי כלי עץ, ובשמעתין פי' התוס' בד"ה וקמייתי דאתרוייהו קאי, ולדברי הר"מ פ"א מכלים הי"ג דשיפא וגמי והמפץ הוא מן הדברים המקבלים טומאה, והמפץ הוא מן החבלים ומן הסוף ומן הגומא וכמש"כ הר"מ פכ"ג מכלים ה"א לדבריו יפרש כרש"י בשבת. – ובתוס' בשבת הקשו ע"ד רש"י ממ"ש שם שאין לו טהרה במקוה ואי בפשוטי כ"ע הרי יש להם טהרה במקוה, ועקה"י טהרות סי' ו' ושבת סי' מ"ה מש"כ ליישב, ומצאתי ביראים סי' תכ"א שעמד בזה, וכתב דמפץ ילפינן מק"ו להוריד חומר טומאה ולא לטהרת טבילה.

בגמ' ומה פכין קטנים שטהורים בזב ופירש"י דמתוך שפיו צר אין יכול להכניס אצבעו לתוכו, ולכאו' ק' דאינו אלא חסרון היכי תימצי, ויל"ע האם עבדינן ק"ו בחסרון היכי תימצי, וכתב הגר"ח פ"ח ממשכב ומושב ה"ד (ד"ה והנה) דרש"י ותוס' הוכיחו דאינו נטמא בהיסט, וכתב הגר"ח וז"ל ונראה דל"ח ניחא להו לפרש דהילפותא היא מטומאת מגע של אויר, משום דטהרתן אינה מדינא רק משום שא"א ליגע בתוכן וזהו שתירצו דגם בהיסט אינן מטמאין, וא"כ טהרתן היא מדינא עכ"ד, וצ"ב דמדברי רש"י נראה דהק"ו הוא מכל טומאות הזב, ולדברי הגר"ח הוא רק מהיסט, וי"ל דלאחר שהדין דאינו מטמא בהיסט דלא חזי למגע, שוב ילפינן מגע מהיסט, ואינו מטמא במגע מדינא.וברבינו נסים גאון בשבת פד: כתב פכין קטנים שטהורים בזב טמאים במת ממה שאמרה התורה בענין הזב וכלי חרש אשר יגע בו הזב ישבר ולא אמרה וכל כלי חרש למדנו שפכין קטנים טהורין בזב ואמרו במת וכל כלי פתוח אפילו כל שהוא וכו' עכ"ד, ולדבריו אשה"ט דקראי כתיבי.- ולדברי הרשב"א (הובא להלן) דהק"ו ממדרס דלא חזי למדרס, י"ל דהוא דין טהרה דדבר שאינו ראוי למדרס טהור, ולד' הגר"ח בדעת הר"מ (הובא להלן) מתבאר דהוא קולא בדינו דבעינן שיכנס כל הטומאה. ע"ע דדעת רש"י במס' יו"ט לב. דטומאת כלי חרס בהיסט נטמא מגבו [עי"ש בתוס' משה"ק ע"ז, ויעויין מה שביאר בזה מו"ר הגרי"ג שליט"א נדפס בהערות וביאורים בעניני טהרות שם] וא"כ ה"ה פכים קטנים טמאים בהיסט, ובהכרח צ"ל דהק"ו כאן הוא ממגע, וי"ל דאף במגע הוא ג"כ הלכה דהא חזי לנגיעת שער ואעפ"כ טיהרתו תורה וכמש"כ תוס', שו"ר בשיטה מקובצת בשם ה"ר ישעי' ז"ל שהקשה בסתירת ד' רש"י במס' יו"ט לשמעתין.- מו"ר הגרי"ג שליט"א הקשה דמ"ט נקט מפץ במת, הא בעינן ילפותא בזב גופי' על טומאת מגע, דהרי כלי שאין לו בית קיבול אינו טמא גם במגע, והק"ו שאמרו בגמ' אינו מועיל למגע זב.

שם כ' התוס' בשבת פד: ד"ה מה וליכא למימר דעביד ק"ו הכי מה זב הקל שאין מטמא פכין קטנים מטמא מפץ מת החמור דמטמא פכין קטנים אינו דין שיטמא מפץ דמה [לזב שכן] מטמא במשכב ומושב עכ"ד, והיינו דהק"ו מפץ מפכים קטנים, ולא זב ממת.- צריך לבאר בהא דילפינן דמפץ מטמא במת בטומאת אהל, והא טומאה זו לא אשכחן בזב.

בגמ' תנא ממפץ בשרץ מיתי לה הק' הרע"א נימא דיו אתחילת דינא כמו דפכין דטמאים בשרץ היינו מאוירו מתוכו ולא בנגיעת גבו ה"נ מפץ וא"כ בפשוטי כלי עץ דליכא תוכו לא לטמא דדיו כמו שרץ דבעינן תוך, ולא מפריך ק"ו דאתי לטמא כלים הבאים במדה מהך ק"ו דיש להם תוך וצ"ע עכ"ד, וכבר עמד בזה בשו"ת מהר"ח או"ז סי' קל"א.- במש"כ הרע"א בכלים הבאים במדה הוא פלוגתא דקמאי אי טמא מדרס עי' בתוס' שבת מד: וברמב"ן שם פג:,ולדעת הסוברים דטמא מדרס ה"ה דטמא מת מק"ו כמש"כ תויו"ט פכ"ד דכלים מ"ד עי"ש, ונתקשה בדעת הר"מ דמבואר דאינו טמא, ובמל"מ פ"ג מכלים ה"א נסתפק בזה וציין לתויו"ט, ובטעמא דמילתא י"ל כפמשנ"ת מדברי רש"י בסוכה כ. ד"ה והתנן דהק"ו הוא דאם הוא כלי למדרס ה"ה למת, וכ"ז בפשוטין דאינם כלי, אבל בא במדה דאינו מיטלטל ל"ש הק"ו, ויל"ד דבא במדה דטהרתו שאינו מיטלטל מלא, א"כ החסרון הוא בבית קיבול שלו וה"ז כפשוטין, אכן ממ"נ מדחזינן לדעת הראשונים דבא במדה אינו טמא מדרס, בהכרח דהוא דין אחר, אכן ד' הרע"א הוא להסוברים דטמא מדרס.- ובעיקר הקו' כ"ז הוא אי לכלי חרס יש טומאת מגע, אבל אי נימא דאין לו אלא טומאת אויר, לא שייך ק"ו מפכים קטנים, דפכים קטנים של חרס טמאים באויר, ואנו באים ללמוד רק טומאת תוך דהיינו טומאת אויר, וטומאת אויר, לא שייך בכלי עץ, וא"כ מיפרך ק"ו, דאין דבר שטמא בחרס ובעץ וכדתנן בחולין כד: ובר"מ פי"ג מכלים ה"א ודוק.- ולמש"כ הרשב"א דהק"ו מפכים קטנים של עץ לא קשיא כלל קו' הרע"א. ויעויין בשיטה מקובצת בשם המהריכ"ץ דהקשה בהא דכלי חרס אינו מטמא כלים דנימא דכ"ז באויר אבל במגע יטמא, ומבואר דנקט דלכ"ח יש טומאת מגע, עוד העירוני די"ל כמש"כ תוס' בע"א ד"ה מידי דא"א לחלק לחצאין, וא"כ י"ל דה"נ לא אשכחן בכלי עץ שטמא מתוכו ולא מגפו.

בגמ' אלא למ"ד דון מינה ומינה, הק' ה"ר אליאב הכהן (הובא בשיטה מקובצת) דמ"מ נילף טומאת ערב משרץ וק"ו לטומאת שבעה ולא אמרינן דיו דמיפרך ק"ו, ועי' בשיטה מקובצת שהאריך בישוב קו' זו.

ברש"י ד"ה פכין קטנים ולמדרס נמי לא חזי נראה מדבריו דטהרתו משום דאינו ראוי למדרס, וכן פירש"י בבכורות לח. ד"ה אין, וברע"א בגלהש"ס שם ציין לרש"י בעירובין קד: ד"ה לא שכתב כן, ונתקשה דבשבת פד. ילפינן לי' מקרא, [וברש"י בעירובין הביא גם לגמ' בשבת] וכן נתקשה בזה בתורע"א פ"ב דכלים מ"ב, ובתפא"י שם הביא לרש"י דידן, ועי"ש שכתב דבעינן לתרתי א. שלא יהא אב הטומאה ב. שלא יהא עכ"פ ראשון ואכמ"ל, שוב התבוננתי דברש"י כאן י"ל דלא חזי למדרס מפני קטנותו וכמש"כ הרשב"א דאף פכין קטנים של עץ אינם מטמאים במשכב, ובשבת פד: פירש"י דלמדרס לא חזי דאין עשויין לישיבה ועוד שהן של חרס, ובשיטה מקובצת הביא מרש"י משום דדרשינן מקרא שאין טומאת מדרס בחרס.

בא"ד דכל שאינו ראוי לטמא במגעו אינו מטמא בהסיטו במס' יו"ט לב. פירש"י בד"ה וטמאות דכלי חרס שאין לו תוך נטמא בהיסט הזב, ותמהו התוס' דכל שאינו בא לכלל מגע אינו בא לכלל היסט, והיינו דתיקשי משמעתין דפירש"י דפכים קטנים אינם נטמאים בהיסט, וכ"ש כלי שאין לו תוך, ועי' לק' דלדעת כמה ראשונים אין הכרח לד"ז, וכן דעת התורי"ד בשבת פד: דפכים קטנים טמאים בהיסט.

בד"ה ש"מ כדאשכחן ברפ"ב דחולין ה"ר ישעי' (הובא בשיטה מקובצת) כ' דמסרו הכתוב לחכמים ללמד מה שנראה להם ללמוד עי"ש.

ברש"י ד"ה הניחא עמהרש"ל ומהרש"א ודנו אי כללא דדון מינה ואוקי באתרה נאמר רק בגז"ש או גם בהיקש, וברא"ש (הובא בשיטה מקובצת) כ' דלא שייך בהקישא וז"ל והטעם דל"ש בהיקישא דון מינה ומינה דכיון דאקשינהו קרא להדדי כ"ש דהיקש הלמד עצמו כי היכי דהוקש למלמד אבל לגז"ש אני עושה הלמד כאילו נעקר מכאן ונכתב אצל המלמד ולכך יש להטיל בו כל דיני המלמד עכ"ד. ועמש"כ רפ"ח דסנהדרין.

בתוד"ה מפץ הא דאמרי' בכ"ד כל המטמא מדרס מטמא ט"מ מהכא נפקא הר"מ פ"א מכלים ה"י כתב דראוי למדרס מטמא במדרס מה"ת ובשאר טומאות מדבריהם, ומקשים האחרונים דהאיכא ק"ו, ועמנ"ח מצוה ק"ס ואכמ"ל. – דנו האחרונים האם כל המטמא מדרס מטמא טמא מת הוא גם כל הטומאות, די"ל דרק מת דאיכא ק"ו בשמעתין, וכן שרץ שמטמא בכעדשה, ולא בשאר הטומאות, ובמהרש"א שבת פד. כ' דרק מת ושרץ, וכ"ה במנ"ח מצוה ק"ס [יג], אכן ברש"י סוכה כ. בד"ה והתנן כ' דה"ה בכל הטומאות, וברש"ש שם עמד דהוא שלא כד' המהרש"א, וכתב דשמא כוונת רש"י מדרבנן, וכן הר"מ פכ"ג מכלים ה"א כתב דמתטמא בכל הטומאות, ועמד בזה המי נפתוח פרפר ל"ד ס"ק א', אכן הר"מ כ' דהוא מדבריהם וכנ"ל, וברא"ש (הובא בשיטה מקובצת) כ' דהק"ו הוא בכל הטומאות.

פכים קטנים טהורים בזב

בד"ה ומה ואע"פ שראוי לנגיעת שער יעויין בכ' הגר"ח מש"כ לבאר בזה.- כ' בס' חי' רח"ה פ"ח ממשכב ומושב ה"ד דלפמש"כ הר"מ שם דזב שהכניס ידו לאויר כלי חרס הואיל ולא נגע בו מתוכו ה"ז טהור שאין הנדה וכיו"ב מטמאין לאברים, וביאר הגר"ח דסובר הר"מ דטומאת הזב הוא בכל הזב ולא באבר בפני עצמו, דבעינן שתיכנס הטומאה לתוך הכלי ואבר ממנה אין בו טומאה, א"כ לא תיקשי קו' תוס', וברש"י ותוס' כתבו דפכין קטנים ג"כ אינם טמאים בהיסט הזב, כיון שאינו ראוי למגע, והר"מ לא הביא דין זה, וכבר עמד בזה הנובי"ת או"ח סו"ס קל"ז, וכתב הגר"ח דהר"מ ע"פ דרכו יש לו פי' אחר בסוגיין, דהק"ו הוא מפכין קטנים שאינם טמאים במגע הזב וכמשנ"ת, אבל אה"נ טמאין בהיסט, וע"ע בסמוך. – ובעיק"ד הגר"ח דלמד מדברי הר"מ שאינו מטמא אא"כ נכנס כולו, יש שדקדקו מדברי הר"מ דכ"ז באויר, אבל אם נגע ה"ז טמא, דכתב הר"מ הואיל ולא נגע, וזה תליא במה שחקרו האם יש לכלי חרס טומאת מגע מתוכו, או רק טומאת אויר, ועקה"י שבת סי' מ"ד, וע"ע זכר יצחק סו"ס נ"א וסי' נ"ז ס"ק ג'.

והנה העיר מו"ר הגרי"ג שליט"א דהר"מ לא כ' דכל שאינו ראוי לנגיעת בשר אינו מטמא בנגיעת שער, ולדברי הגר"ח א"ש מתרי טעמי א. דלהר"מ אין מקור לזה מסוגיין וכפמשנ"ת דהר"מ יש לו פי' אחר ב. דאין נפ"מ דבלא"ה בעינן כניסת כולו, אכן לדברי האחרונים דבמגע מודה הר"מ דמטמא ע"כ צ"ל כתי' א'.

בזכר טוב סי' י' ס"ק ט' הקשה משמעתין ע"ד החזו"א בכלים סי' י"א ס"ק י"ב שכתב לחדש דטומאת תוך בכלי חרס א"צ שהטומאה תיכנס לתוך הכלי, אלא כל שהטומאה חוץ לכלי ואין הפסק בינה לכלי ה"ז טמא, א"כ משכח"ל טומאה בפכים קטנים שיניח אצבעו בפתח הכלי עי"ש, ולדברי הראשונים (הובא בסמוך) שפי' שמעתין באופ"א לק"מ.

בא"ד שכן מטמא מאוירן עי' הגהות הגר"א ורש"ש, ומו"ר הגרי"ג שליט"א תי' קו' הרש"ש עפ"ד המקדש דוד סי' מ"ח ס"ק א' (ד"ה ונראה) דאין מאהיל ע"ג כ"ח טמא אא"כ מאהיל על גופו של כלי ולא על אוירו, ומשכח"ל כשיש נקב שאין בכדי טהרתו והאהיל כנגד הנקב, וא"כ בכה"ג טמא רק מדין מגע. וע"ע בשיטה מקובצת בשם הרא"ש שכתב ע"ד תוס' דלא שייך לומר דמפץ אינו מטמא באויר משום דלא שייך בו אויר, ומתבאר מדבריו דק"ו דהש"ס אינו משום חסרון היכ"ת וכמשנ"ת בגמ'.

בא"ד שכן נעשין אה"ט תאמר במפץ דבריהם צ"ע דהא אמרי' בשבת דמפץ יש לו טהרה במקוה, ועמד בזה הרש"ש בפסחים יז. והניח בצע"ג.

בד"ה שטהורין תימה מנ"ל שלא יטמא במעיינות הרשב"א (הובא בשיטה מקובצת) כ' בשם הגאונים שהילפותא הוא שטהורים מן המדרס, אבל בשאר טומאות טמאים, וטהרתן משום שאינם ראויים למדרס, שאינם עומדים לכך, ונקט פכים קטנים משום דהקטנים אף אם ייחדן אינו מועיל, ופירשו דמיירי בשל עץ, [וכעי"ז פי' תר"פ (הובא בשיטה מקובצת) וכ"ה בתו"י בנדה ה: ד"ה ה"ג] ולפ"ז לא תיקשי קו' הגר"ח על השמטת הר"מ ד"ז דאין כאן חידוש דין כלל ופשוט.- הרא"ש (הובא בשיטה מקובצת) תי' קו' תוס' דמ"מ ילפינן מפכים שטהורים מטומאת גופו של זב, ובאמת ד' תוס' צ"ב דזב ומעינותיו ב' דינים הם והק"ו הכא מזב, וראי' לדבר דכ' תוס' דפכים קטנים טהורים בהיסט משום דלא חזו למגע, והא חזו למגע מעיינות, וע"כ דתרי טומאות נינהו.

בד"ה מפץ ואור"ת וכו' בשיטה מקובצת כ' בזה"ל וליכא למפרך מכלי צמ"פ דטמא בהיסט ואינו טמא במת דהתם לאו משום קולא הוא אלא דלא שייכא בהו טומאת מת הואיל ולאו פתוח הוא עכ"ד, והיינו דהוא חסרון היכי תימצי, ומשמע דהק"ו הוא מדינא ולא מחסרון היכ"ת, ועמשנ"ת לעיל.

בד"ה וקמייתי אין נעשה אב הטומאה הרע"א בגלהש"ס ציין לפסחים דף יז ע"א תוספות ד"ה רביעי, ויעוי"ש בתוס' שחידשו דאע"ג דאין אוכלין נעשין אב הטומאה כ"ז לטמא אדם וכלים, אבל לענין אוכלין נעשים אב, דהנוגע בהם נעשה ראשון ולא שני, ונראה דכוונת הרע"א להעיר דהוא שלא כדברי תוס' דידן, ויעויי"ש ברש"ש שהאריך בזה, ועמש"כ בע"א בתוד"ה מידי.- ובעיק"ד תוס' דכל שאין לו טהרה במקוה אינו נעשה אה"ט יעויין בשיטה מקובצת בדברי ה"ר ישעי' ז"ל שכתב בשם ר"ת דל"ל הך כללא, והוא דין באוכלים וכלי חרס דאית בהו קראי שלא נעשים אה"ט.

בעיקר קו' תוס' תי' מו"ר הגרי"ג שליט"א עפ"ד המהר"ם סופ"ט דאהלות (ד"ה וטומאה) דאע"ג דכ"ח לא נעשה אה"ט מ"מ בשעת חיבורו למת נעשה אה"ט לטמא אדם וכלים הנוגעים בו, וא"כ נפ"מ במפץ במת שטמא ז' בעודו מחובר למת דהנוגע בו טמא ז', אבל בזב אין טומאת ז', עוד תי' בנו הגרצ"י שליט"א ע"פ שיטת רבינו משולם הובא במרדכי בשבת דכ"ח שנשבר צריך הערב שמש, וא"כ בדבר הטמא ז' ניבעי ז' ויל"פ בזה.

בד"ה אמר וי"ל דאטומאה דכתיב בהדיא וכו' עשיטה מקובצת בשם ה"ר ישעי' משה"ק ע"ז, וע"ע רשב"א (שם).

בגמ' ותהא שו"ר חייב ברה"ר כ' השיטה מקובצת בשם הגליון ותלמידי הר"י דהס"ד דיתחייב נז"ש והיינו בהעדאה דאל"כ איכא למימר דיו, ומבואר דהוה שייכא העדאה בשו"ר אע"ג דהוא אורחי', וברש"י לעיל יח: כ' דלא שייכא העדאה באורחי'.- שוב העירוני דד' השיטה מקובצת שייכים להמשך הגמ' דקאמר פלגא נזקא ודוק. אכן מדברי הגמ' כו. דפריך בפשיטות מידי כולי' קאמרינן וכן בתוס' שם ד"ה מידי משמע דהס"ד הוא שיתחייב רק ח"נ.- הק' התוס' שאנץ (הובא בשיטה מקובצת לעיל ג. ד"ה דומיא) מה לקרן שכן כוונתו להזיק ותי' דכיון דעיקר היזק כתיב בי' נגמר בתר הכי שפיר לכל מילי, ועי' להלן כו. תוד"ה או.- כ' תוס' חולין כג: סוד"ה ותהא ובפ"ב דב"ק גבי ותהא שו"ר חייבין ברה"ר מק"ו והדר קאמר לא תהא שו"ר חייבין ברשות הניזק אלא ח"נ צ"ל דיש שום סב' או קולא או חומרא לעשות ק"ו אחד יותר מאחר וכיון שהיינו עושין ק"ו אחד איצטריך קרא למעוטי מעתה היינו עושין ק"ו להיפך עכ"ד, והיינו דאל"כ נימא כל חד וחד תיקום אדוכתי' כדאמרי' התם, וערע"א בדף כו. מש"כ בישוב קו' תוס'.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף