יצחק ירנן/ברכות/ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

יצחק ירנן ‏ ברכות ב

א

סדר ברכת המזון כך היא וכו' רביעית חכמי המשנה תקנוה. ועיין מ"ש מרן ומשמע מדבריו ז"ל דגם דעת הרא"ש והרשב"א ז"ל דאין (ל)מנין הברכות מן התורה, וכן נראה ממ"ש בלשון שאחריו ד"ה הפועלים וכו' וז"ל ואין צורך לזה דאין מנין הברכות מן התורה כנראה מדברי הרמב"ן וכו', נראה דס"ל דזה מוסכם וכאשר אכתוב בס"ד וזה תימה דהרא"ש והרשב"א סברי דמנין הברכות מן התורה וז"ל הרא"ש ולא בעי למימר שלא ברכו אותה ברכה עד דוד ושלמה דהא לקמן דרשינן כולהו מקרא אלא ודאי דהם תקנו המטבע וכו' עכ"ל, הרי דס"ל דהברכות ברכו קודם התקנה אלא שהמטבע הוא שתקנו וכ"כ הרשב"א ז"ל ואיך השוום מרן ז"ל דאין דמיון להם כלל. ולק"מ דלעולם לא היו מברכים הברכות מקודם אלא מעין הברכות כולן היו מברכין והכל בברכה ראשונה אלא שאח"כ תקנו בלשון צח ובג' ברכות ודוק.

ב

הפועלים וכו' מברכים ד' ברכות כתיקונן. וקשה לי טובא דאמאי לא כתב ג"כ דיברך לפניה היכא דעושין בסעודתם דהא ברייתא דתני מברכין לפניה ולאחריה מוקמה לה בגמ' בעושין בסעודתן מכח רומייא דברייתות דברייתא זאת תני דמתפלל שמונה עשרה וברייתא אחרת תני מעין שמונה עשרה ומתרצן בכך, נמצא דעושין בשכרן אינו מברך לפניה ולא לאחריה בשלימות אלא כולל בונה ירושלים בברכת הארץ ועושין בסעודתן מברך לפניה ולאחריה בשלימות ואולי י"ל דס"ל לרבינו דבברייתא אחרת דתני אבל עושין בסעודתן וכו' מברכין כתיקונה משמע דמברכין ד' ברכות וזהו כתיקונה ברם ברכה ראשונה לא הזכיר כנראה דאין מברכין לפניה אלא אחריה ופליגא אברייתא ראשונה ואין זה נוח לי מכמה טעמי חדא דא"כ דפליגי הברייתות אמאי לא רמי תלמודא להו אהדדי כשם שרמי הנך תרי דתני חדא י"ח ותני חדא מעין י"ח, ועוד דמכח הסברא נראה דכ"ש שמברך לפניה אחר שמברך לאחריה דאי לאחריה שיש [בה] שהות הרבה והיא דרבנן הרביעית מברך, לפניה לא כ"ש, ומאי דלא הזכיר התנא ברכה לפניה במכל שכן נפקא וכדכתיבנא והשתא דאתאן להכי גם רבינו העתיק לשון הברייתא וגילה טפח במ"ש מברכין ד' ברכות וכו' והשתא נפקא במכ"ש וכדכתינא וזה ברור. אך למרן בספרו הקצר סי' קצ"א התמיה קיימת דבשלמא בסיפא היכא דעושין בסעודתן לא ביאר אי יברך לפניה כדכתיבנא ברם ברישא דתני דינא דעושין בשכרן אמאי לא כתב דלא יברכו לפניה דזה במחלוקת היא שנויה דלרבינו לא יברכו ולהרא"ש והרי"ף וגם הטור יברכו ולא ראיתי מי שנרגש מזה וצ"ע.
והרא"ש דף ט"ז כתב וז"ל ת"ר וכו' ומתפללין בכל יום י"ח ואוכלין ומברכים לפניה ולאחריה שתי ברכות וכו' בד"א בעושין בשכרן אבל בסעודתן מברכין כתיקונה עכ"ל. ודבריו תמוהים שהם דלא כמסקנא כאשר נראה ברור א"צ לבארו. ולדידי חזי לי דט"ס יש וצ"ל מתפללין בכל יום מעין י"ח ואין מברכין לפניה אלא לאחריה שתי ברכות ומנא אמינא לה ממ"ש הרא"ש עצמו פרק כיצד מברכין וז"ל שם דקא פשיט דברכה ראשונה לאו דאורייתא וכתב תדע דתניא הפועלים וכו' ואינו מברך לפניו וכו' פי' ואי דאורייתא אמאי לא יברך, הרי דגריס כגירסא דידן ומייתי מינה לענין דינא וא"כ מוכרח דמ"ש כאן הוא ט"ס. ברם הטור ז"ל לא כן עשה אלא העתיק דברי הרא"ש כדמותם בין בפסקי הרא"ש בין בטור סי' קצ"א וכתב מרן ז"ל בסי' קצ"א שכך היתה גירסת הרא"ש וכבר תמה עליו מעדני יו"ט ז"ל שם מההיא דכתב הרא"ש דפ' כיצד מברכין יעו"ש, וכן בסי' הנזכר ג"כ כתב ומתפללין כדרכן והיינו כמ"ש הרא"ש וא"כ קשה כמו שהקשה, ובסי' ק"י העתיק לשון רבינו שחילק בין עושין בשכרן לאין עושין אלא בסעודתן ועיין להב"ח מ"ש בדוחק.
והרב פר"ח הל' תפילה סי' ק"י ג"כ לא נראה לו דברי הב"ח ז"ל ותירץ הוא וז"ל לעולם דקאי וכו' יעו"ש באורך, ואחרי נשיקת ידיו ורגליו אין פירוש זה מחוור אצלי וא' קשה במאי דמוקים דפליגי הברייתות אהדדי דא"כ אמאי לא רמי תלמודא להו אהדדי וכדרמי האי דתני חדא מעין שמונה עשרה ותניא אידך שמונה עשרה, גם קשה מה שהקשה הוא ז"ל דמאי דוחקיה דש"ס וכו' לוקמא אפילו בעושין בשכרן וכהך ברייתא וכו' ותירוצו איני מבין דתירץ דאם כן קשה מברהמ"ז וכו' להך ברייתא וכו', ומאי קשיא נימא דפליג דהא עוד היום פליגי בתפילת שמונה עשרה ושוין בבהמ"ז ונימא איפכא דפליגי בבהמ"ז ושוין בתפילת י"ח ואמאי דחיק נפשיה תלמודא במידי דלית לן הכרח כיון דבין הכי ובין הכי פליגי, וכפי הדברים הללו ממילא נדחה מ"ש אח"כ ותו לפי גירסת הספרים וכו' דלא נפלגו במאי דלית לן הכרח עכ"ל. גם לא ידעתי מה שסיים במידי דלית לן הכרח דאמאי ליכא הכרח הא מוכרח הוא דיפלגו בזה מכח דשוין בתפילת שמונה עשרה דזה בזה תלוי דאי פליגי בתפילת י"ח שוין בבהמ"ז ואי שוין בתפילת י"ח פליגי בבהמ"ז, ואדרבא נוח יותר בשנוקי דשוין בתפילת י"ח ופליגי בבהמ"ז משנאמר דשוין בבהמ"ז ופליגי בתפילת י"ח דהא כשנאמר דפליגי בתפילת י"ח הוא ע"פ אוקימתא דעושין בשכרן לסעודתן וא"כ שוין בבהמ"ז נמצא דמ"מ פליגי הברייתות וא"כ נוח יותר שלא לעשות אוקימתות ולהניח פשט הברייתות ולומר דפליגי בבהמ"ז ובברכת י"ח שוין והאי תנא כי האי תנא. ונראה דכוונתו ז"ל דהן אמת דלעולם פליגי ברם אי אמרינן דפליגי בבהמ"ז נמצא דפליג הברייתא א' עם הב' הברייתות, לענין תפילת י"ח פליג עם הא דתני מעין י"ח ולענין בהמ"ז פליג עם הך ברייתא בתרייתא ולכן בחר הש"ס באוקימתא זו דעושין בשכרן לעושין בסעודתן כי היכי דלא ליפלגו הא דתני י"ח עם הא דתני מעין י"ח ושוין ג"כ הך ברייתא עם ההיא ברייתא לענין בהמ"ז ולא פליגי אלא בתפילת י"ח וזה דייק לשון הרב במה שסיים דליכא למימר דפליגי במאי דלית לן הכרח אף שהלשון מגומגם ודו"ק. והלח"מ ז"ל לקהי אקהייתא על דעת מרן יעו"ש.
ולענ"ד נראה דאה"נ דמנין הברכות הם אסמכתא מ"מ הזכרת מזון וארץ ובנין ירושלים מדאורייתא וחכמים קבעו ברכה אחת לכל אחד ולכן מחוייבים הפועלים לברך ומאי דכללו לבונה ירושלים עם ברכת הארץ לפועלים היינו טעמא דכיון דשייכי הקילו רבנן בהו, וכן בספק בירך חוזר לכולן דכולהו מדאורייתא בשביל הזכרת ארץ ובנין ירושלים ובגמ' דקאי לברכה עצמה דאמר זו ברכת הזן זו ברכת הארץ צ"ל דהוו אסמכתא ברם עיקר הזכרות מזון וארץ ובנין ירושלים מדאורייתא נינהו ובהכי ניחא ההיא דאיתא בגמ' בפ' שלשה שאכלו דף מ"ה ע"ב אביי עני ליה בקלא כי היכי דלישמעו פועלים והיינו טעמא כמ"ש רש"י דאי מפקע להו מהטוב והמטיב לא איכפת ליה דקסבר לאו דאורייתא אלא ביבנה תקנוה נמצא דס"ל דדוקא הטוב והמטיב הוי דרבנן ברם הראשונות לא וגם רב אשי דעני ליה בלחישה היינו טעמא כי היכי דלא ליזלזלו בהטוב והמטיב שהיא דרבנן כמ"ש בגמ' נמצא דלכו"ע הוו דאורייתא דלפי מ"ש דלאו הברכות ממש הם מדאורייתא אלא הזכרת העניינים דוקא נמצא דהא מיהא צריך לברך הג' ברכות ואה"נ דהיו צריכים כפי הדין לכלול בונה ירושלים עם ברכת הארץ אלא דאביי לא קפיד בהכי אלא דהטוב והמטיב דוקא ורב אשי גם בהכי לא קפיד וכמ"ש בגמ'. ושוב ראיתי להמג"א סי' קצ"א שכ"כ על דברי רש"י יעו"ש וסיים וכן מבואר בגמ' דף מ"ה ופירש מאי דכתיבנא מההיא דאביי ודוק.

ג

ברכת הארץ צ"ל הודאה וכו'. דקדק הלח"מ ז"ל דלמה לא סיים וכל הפוחת מאחת הרי זה מגונה וכמו שסיים בברייתא יעו"ש וי"ל כיון דלא נפקא לענין דינא שאינו חוזר לא הזכירו רבינו וכתב סתם צ"ל והיינו לכתחילה ואי לא הזכיר לא יחזור.

וכל

שלא אמר וכו'. עיין מה שהקשה הלח"מ ונראה לענ"ד דרבינו נמשך אחר ברייתא זאת דתני נחום הזקן אומר צריך שיזכור בה ברית ר' יוסי אומר (גם) [צריך שיזכור בה] תורה פלימו אומר צריך שיקדים ברית לתורה ובכולהו אמר צריך וכל צריך הוא לכתחילה אבל בדיעבד יצא וכמו דאיתא בכמה מקומות. ואף אם רבינו יסבור כמאן דסברי צריך אפי' בדיעבד מ"מ כאן מודה דשינה מתחילת הלשון דמעיקרא אמר לא יצא ידי חובתו גבי כל מי שלא אמר ארץ חמדה טובה ורחבה וגבי ברית ותורה נקט צריך משמע ודאי דס"ל להני תנאי דבדיעבד יצא דלא כמאן דס"ל דאף בדיעבד לא יצא ופסק רבינו כהנך תנאי דרבים נינהו ומה גם דהכי ס"ל לרב בסמוך ומאי דאמר בגמ' שבקת להנך תנאי ואמוראי ועבדת כרב אפשר דלא ידע להאי ברייתא ולא הוו ידעי אלא דאיכא תנא דס"ל דלא יצא ידי חובתו ברם אנן דחזינן לכל הני תנאי דס"ל דאינו חוזר ורב ס"ל הכי נקטינן כוותייהו ומה גם במילי דברכות דקיי"ל ספק ברכות להקל וק"ל ודוחק. ועיין בספרי אגורה באהלך דף י' ע"ד.

יא

ואלו הן שבע ברכות בא"י וכו' יוצר האדם וכו' שהכל ברא וכו'. וכתב מרן כך הם סדורות בש"ס ורש"י והר"ן האריכו בפירושן וכו'. ולא היא שגמ' כתב תחילה שהכל ואח"כ יוצר האדם וכן נראה מפירוש רש"י שם וצ"ל שט"ס יש בלשון רבינו וצריך לאמרם כמו שסדורות בגמ' וכך כתבם בהל' אישות.

יב

שכח ולא הזכיר בשבת ויו"ט קדושת היום וכו' אומר בא"י וכו'. וכתב הלח"מ דמה שלא הזכיר מלכות לאו דוקא אלא גם מלכות צריך להזכיר דשם בלא מלכות לא מהני עכ"ל. וקאי לתחילת הברכה דאילו בסוף אין שום ברכה חותמת במלכות ואיך קאמר דשם בלא מלכות לא מהני וא"כ אין שום ברכה כהלכתא וודאי דקאי לפתיחת הברכה ודוק ברם בסיום הברכה חותם בשם בלא מלכות כשאר כל הברכות והוצרכתי לזה לאפוקי ממה שהבין החבי"ב ז"ל בשיירי [כנה"ג] סי' קפ"ח הגהת ב"י אות ח' לדעת הלח"מ דמ"ש ז"ל קאי לסיום הברכה שכתב על מ"ש מרן וכן נראה מדברי הר"מ, וז"ל נ"ב אע"פ שלא הזכיר אלא שם ודאי דה"ה מלכות דשם בלא מלכות לא מהני מידי לח"מ, וזה יהיה גם כן הכרח להרי"ף דאע"ג דאיהו ז"ל לא הזכיר שם בתחילת הברכה מ"מ מדכתב לבסוף בא"י וכו' ודאי דגם מלכות בעי דשם בלא מלכות לא מהני וודאי צריך לחתום בא"י אמ"ה מקדש השבת וכו'. ודבריו תמוהים במה שהבין כן בדעת הלח"מ ועוד דלא מצינו כי אם לדברי הר' יונה שכתב שיחתום כאן בשם ומלכות מה שלא מצינו כן בשום מהברכות וכבר כו"ע תמהו עליו וכמ"ש עליו הלח"מ והביאו הוא עצמו ואיך אנן נאמר כן לדעת כולהו רבוותא מה שלא מצינו שאמרו. עוד כתב הר"ב החבי"ב וז"ל ומיהו מדברי רבינו בעל הטורים שכתב בשם ר' ישעיה והר' יונה ז"ל שצריך לחתום בשם ומלכות ולא הזכיר להרמב"ם ז"ל נראה דס"ל דלהרמב"ם אין צריך לברכה בשם ומלכות אבל אין זו הוכחה דא"כ נידוק מינה דמדלא כתב דהר"מ סובר שאין לברכה בשם ומלכות משמע דס"ל שדעתו בשם ומלכות אלא וכו' עכ"ל. ודבריו תמוהים דה"ר ישעיה והר' יונה לא קיימי אלא אתחילת הברכה שצריך שם ומלכות ברם בחתימה ליכא מאן דפליג דצריך לחתום ככל החתימות דעלמא דהיינו בשם בלי מלכות זולת הראב"ד, וז"ש מרן על דעת הרשב"א דסבור דבפתיחה צריך שם ומלכות וכן נראה שהוא דעת הרי"ף ורבינו דצריך שניהם, אבל בחתימה בשם סגי ככל החתימות דברכות דעלמא, ומוכרח דס"ל לרבינו בעל הטורים כן לדעת ר' ישעיה והר' יונה דאל"כ איך כתב והכי מסתברא ולהך פירושא קאי לחתימה ואיהו העתיק הברכה בשם לבד בחתימה אלא ודאי דפירוש הרבנים הנזכרים כמ"ש ודוק. ודברי הראב"ד אלו שלא מצאם החבי"ב הובאו בדברי הרשב"א בחידושיו יעו"ש. ומה שלא השיג על רבינו טעמו כמ"ש החבי"ב שם הגהת הטור אות ו' שלא מצא מפורש בדברי רבינו שיברך בשם ומלכות יעו"ש.
ומ"ש מרן על דברי רבינו וז"ל ונראה מדברי רבינו דבאינך חותם בהם בשם ומלכות תיבת מלכות הוא ריהטא דלישנא שכך הוא הלשון מלומד ברם הכא לא בעי אלא שם ככל חתימות דעלמא וראיה שכתב וכן דעת רוב המפרשים ואם כונתו דמלכות שכתב דוקא מי הם המפרשים האלו אין סברא זו נמצאת כי אם לתלמידי רבינו יונה ז"ל. ברם ראיתי להר"ב החבי"ב הגהת הטור שם שדעתו סובב הולך שמ"ש מרן שם ומלכות תיבת מלכות היא דוקא ודבריו תמוהים ע"פ מ"ש, ועוד יש להכריח כמ"ש דתיבת מלכות לאו דוקא דאלת"ה מאי קאמר וכן משמע מדמספקא ליה בראש חודש אלמא דאינך פשיטא ליה דחתים, ומה ענין החתימה בשם ומלכות לו יהי דליכא מלכות וההפרש הוא דבשבת ויו"ט חותם ובר"ח אינו חותם ובשלמא אי מלכות לאו דוקא וכל כונתו להפשיט דיחתום בשם מייתי שפיר ראיה למרן דקשיא ליה דאי איתא דאינו חותם בשם אמאי מספקא להש"ס בר"ח ומאי נפק"מ אי יחתום או לא דליכא שום צד איסור ברם אי איכא חתימה בשם שפיר מספקא משום איסור מזכיר את השם לבטלה אי יזכיר בר"ח או לא ודוק. ושוב ראיתי להחבי"ב הגהת ב"י אות ח' הקשה על מרן קושיא זו והיינו מפני שהבין בדברי מרן דמ"ש מלכות הוא דוקא ברם ע"פ מ"ש יתיישב שפיר ודוק.

ואם

נזכר וכו'. עיין מ"ש הראב"ד ומרן. והנה מ"ש כן בדברי רש"י הוא להנצל מקושיא עצומה שהקשה הרשב"א בחידושיו על רש"י דא"כ דתלוי בסיום למה תלאו בגמ' בהתחלת הטוב והמטיב יעו"ש, ולכן פי' דמ"ש רש"י סיום ברכה היינו התחלת הטוב והמטיב והיינו טעמא דשנים בעי כדי שלא יחזור לראש שלא יעקור רגליו ושיהא רגיל לומר תחנונים אחר תפילתו, דאי רגיל ועקר רגליו חוזר לראש וכן אינו רגיל ולא עקר רגליו וכאיכא דאמרי בברכות דף כ"ט ע"ב וכן פסקו הרי"ף והרא"ש והר"מ יעו"ש. ומן התימה על מרן בספרו הקצר הל' ר"ה סי' תקפ"ב שכתב גבי המלך המשפט אם נזכר קודם שעקר רגליו חוזר לברכת השיבה ואם לא נזכר עד שעקר רגליו חוזר לראש עכ"ל, דתלה הכל בעקירת רגלים ולא היא דאי סיים תפילתו עם תחנונים אף שלא עקר רגליו חוזר לראש וכן פסק הוא עצמו לעיל בסי' תכ"ב גבי ר"ח וכן בהל' תפילה סי' קי"ז ואולי סמך על מ"ש שם.
הלום ראיתי להמג"א שם על מ"ש מרן ואם הוא רגיל לומר תחנונים אע"פ שלא עקר רגליו וכו', דברים תמוהים בעיני וז"ל משמע דאי סיים התחנונים אע"פ שלא עקר רגליו וכו' עד סוף הלשון יעו"ש, וודאי דיש ט"ס בהם דאין פירושו מובן דתחילה כתב משמע וכו' והאמת כן הוא דהכי משמע לשון מרן כאיכא דאמרי בתרא ושוב כתב ואין הלשון משמע הכי דהוי סותר הקודם, וגם קשה היאך לא משמע הכי. גם מ"ש דללישנא בתרא תלוי בעקירת רגלים לחוד בזה א"צ לערוך שפה כי מובן ממנו ביטול דבריו ולא ידענא מאי אידון בה וצ"ע. ועיין מה שהקשה הלח"מ ומה שתירץ דהכא עדיין יש לו ברכת הטוב והמטיב וכו', וקשה דא"כ כשנזכר קודם שים שלום יאמר ברוך שנתן ולא יחזור לרצה. י"ל כמ"ש הרא"ש דעד רצה חשוב כברכה אחת יעו"ש ודוק.

יג

בראשי חדשים וכו' וכן בחולו של מועד וכו'. וכתב מרן כלומר שדין חולו של מועד שוה לדין ר"ח וכו' עכ"ל. ומה שכתב הלח"מ ז"ל היכא שטעה ולא הזכיר בברכה בחול המועד לא ראיתי בגמ' וכו' עכ"ל, יעו"ש כוונתו שהן אמת שראה לרבינו דהשוה חול המועד לר"ח מ"מ לא ראה כן להמפרשים אחרים ולכן סיים ואולי דה"ה לחול המועד ומ"מ כתב צ"ע כיון שלא נמצא מפורש לשאר המפרשים זו כונתו בלי ספק אצלי.
אמנם ראיתי להחבי"ב בשיירי סי' קפ"ח הגהת הטור אות ט' שכתב וז"ל אמר המאסף לענין חולו של מועד אם טעה ולא הזכיר יעלה ויבא דין זה לא נתבאר בתלמוד וכו' שמ"ש הר"מ וכו' לא קאי אלא אעיקרא דדינא וכו' אבל שאם נזכר וכו' לא נתבאר וכו' וכן הסכים הרב לח"מ ז"ל עכ"ל. נראה שהבין בדברי הלח"מ שמ"ש רבינו וכן בחולו של מועד הוא נרדף למ"ש ובחנוכה ופורים שכח ולא הזכיר הענין אינו חוזר וא"כ הבין דבריו תמוהים דאם הוא נרדף הלשון כמ"ש, בלא ימנע קשה דאי הכונה דכששכח בחולו של מועד וחנוכה ופורים ולא הזכיר היינו קודם שהתחיל הטוב והמטיב נמי א"כ הרי מפורש יוצא דאינו אומר ברוך שנתן דאף שכתב אינו חוזר לאו לדיוקא הא ברוך שנתן אומר דא"כ זה ניחא כשנזכר קודם התחלת הטוב והמטיב ברם כשהתחיל לא שייך לברך ברוך שנתן ואם נאמר דכוונתו דבין כשהתחיל הטוב והמטיב בין שלא התחיל עדיין אינו חוזר לתחילת בהמ"ז ברם אם לא התחיל אומר ברוך שנתן זה א"א דבחנוכה ופורים אין הדעת נוטה שיאמר ברוך שנתן דבגמ' מבעיא אי יזכיר אעיקרא וקאמר אי בא להזכיר מזכיר והיכא דשכח מי זאת אמר דיאמר ברוך שנתן והבו דלא להוסיף עלה וכמ"ש, ולכן נראה לי ברור כדעת הלח"מ כמ"ש ומן התימה הגדולה להרב החבי"ב שכתב דלא מצא גילוי ומ"ש רבינו כך הוא הפירוש, והא מרן צווח ככרוכיא בפירוש דברי רבינו ז"ל דמשם תורה יוצאה דאומר ברוך שנתן כמו בר"ח וצ"ע.

יד

מי שאכל וכו'. כתב מרן כתב הרא"ש וכו' או רעב ותאב לאותם פירות יברך. ותימה לי וכו' עכ"ל. דברים אלו אינם מובנים וכמ"ש הרב משל"מ ז"ל, אם לא שט"ס יש וכמ"ש הוא ז"ל. ועיין להמגיה שם שכתב הפי' לפי הט"ס ושוב כתב אבל איכא לפרושי דה"ק אם אינו רעב וגם אינו תאב יברך לאפוקי תאב אע"ג דאינו רעב או איפכא דלא יברך עכ"ל. והן אמת דלפי פירוש זה לא קשה קושיית מרן כמו שהקשה בכ"מ ברם באופן אחר קשה דאיהו הצריך שניהם לשיברך הא אי אינו רעב אבל תאב לא יברך ואין הדעת נוטה לזה דכיון שאינו רעב והגמ' ברעבון תלה הדבר איך בתאב לאותו דבר לא יברך כיון שאינו רעב ראוי לברכה הוא ודוק.

וכן

אם נעלם וכו' והוא שלא נתעכל וכו'. יש לדקדק דדברי מותר הן דממה שכתב (דרישא) [ברישא] נפקא. ובס' קול בן לוי תירץ דאתא לאשמועינן דלא נימא דבספק אם בירך או לא נחתינן דרגא דאפילו התחיל להתעכל לא יברך קמ"ל דאפ"ה יברך עכ"ל יעו"ש. ואי הוה ניחא לי זה בכונת רבינו הו"א דלזה כיון מרן שכתב ואתא לאשמועינן שאעפ"כ אם נתעכל כל המזון שבמעיו אינו חוזר ומברך, ואין דבריו מובנים מה תיקן בזה אלא שה"פ ואתא למימר שאעפ"כ שהוא ספק דוקא אם נתעכל כל המזון אינו חוזר ברם אם התחיל להתעכל מברך. ברם אין זה נוח לי בכונת רבינו דלפ"ז נמצא דחידושו קמ"ל דאפילו התחיל להתעכל מברך א"כ הכי הו"ל למימר ואפילו שלא נתעכל וכו' דהא לפירוש זה לא נתעכל ר"ל שלא נתעכל לגמרי ודוק.
ולענ"ד נראה היפך מדרך זה דס"ל לרבינו כיון שהוא ספק אם התחיל להתעכל לא יברך כדעת הר' יונה ז"ל, אלא דהר"י ס"ל אפילו בודאי שכח לא יברך ורבינו לא ס"ל הכי אלא בספק וז"ש והוא שלא נתעכל המזון שבמעיו ופי' מכל וכל ברם אם התחיל להתעכל אינו מברך ברם כפי"ז משתנה פירוש נתעכל דסיפא מנתעכל דרישא. והנה פי' נתעכל לא פורש בדברי רבינו ובגמ' איפליגו אמוראי חד אמר שאינו רעב וח"א כדי שיצמא מחמת אכילתו וכו', והלח"מ הרגיש בזה וכתב דלא ביארו דממילא משתמע ודבריו תמוהים דדבר דפליגי אמוראי בה שייך לומר ממילא משתמע כדמר או כדמר.
עוד כתב הלח"מ שם על מ"ש מרן בב"י סי' קפ"ד וסי' ר"ט דרבינו כתב דין זה כאן בבהמ"ז משום דהוי מן התורה דוקא אבל שאר הברכות שנסתפק אם בירך או לא בירך אינו חוזר ומברך, דצ"ע ליישב הסוגיא דריש כיצד מברכין דמשמע התם דשבעת המינים הוי דאורייתא שכן אמר שם דיליף משבעת המינים וכו' ואע"ג דאמר שם אלא סברא וכו' מ"מ משמע דמהא לא הדר דשבעת המינים הוי דאורייתא וכו' זה תוכן דבריו. ולענ"ד יש להכריח כן מסוגיית הש"ס מדאמר קמה תוכיח מה לקמה וכו' אלא דיליף משבעת המינים ואם איתא דשבעת המינים הוי דאורייתא מסמיכות לואכלת ושבעת והוי אסמכתא גמורה א"כ כשדחה מה לקמה הו"ל לומר שבעת המינים יוכיח או דיליף משבעת המינים ולמה המתין עד לבסוף שלא מצא ראיה מקמה וזית והצד השוה אלא ודאי דלאו אסמכתא גמורה היא דהא לא סמיך ואכלת אלא לקמה ר"ל אפילו שתאמר דשבעת המינים הוי דאורייתא וברור ודוק.
עוד כתב הלח"מ מ"מ קשיא וכו', כלומר דא"כ אייתר לן קרא חד הלול ואף שכתבו התוס' דקרא אסמכתא אפשר דהוי למ"ד כרם רבעי אף שאין משמעות דבריהם כן וק"ל.

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.