יצחק ירנן/ביאת מקדש/ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

יצחק ירנן ‏ ביאת מקדש ג

ב

עיין מ"ש בספרי תועפות ראם דף צ"א ע"ג.

ח

וכן מצורע שנכנס לירושלים לוקה. וכתב מרן וז"ל ואע"ג דרב חסדא סבר דפטור כיון [דפלוגתא] דר' יהודה ור' שמעון היא פסק רבינו כר"י עכ"ל. ועיין בב"י יו"ד סי' קי"ט כתב ידוע דר"י ור"ש הלכה כר"ש וצ"ע. ואיך שיהיה פסק רבינו כר"י והקשה לי החכם השלם יאודה אלגאזי הי"ו דרבינו מזכה שטרא לבי תרי דבפסחים דף ס"ז ע"ב פריך התם ור' יהודה שפיר קאמר ר"ש ההוא מיבעיא ליה לכדתניא ר' אליעזר אומר יכול דחקו זבים ומצורעים ונכנסו לעזרה בפסח הבא בטומאה יהיו חייבים ת"ל וישלחו מן המחנה וכו' בשעה שטמאי מתים משתלחים זבים ומצורעים משתלחים, ובפ' מי שהיה טמא דף צ"ה ע"ב מבואר דסברת ר"א הלזו במחלוקת היא שנויה דת"ק פליג עליה ורבינו פ"ד מהל' אלו הי"ב פסק כת"ק דר"א, וכיון דפסק רבינו כר' יהודה על כרחך לומר דקרא דוישלחו איצטריך לדר' אליעזר. ולענ"ד נראה דרבינו ס"ל דאינו הכרח דר"י יסבור וישלחו מן המחנה לדרשת ר"א, דזה דאמרו בש"ס מיבעיא ליה לכדתניא ר"א אומר יכול וכו' הוא מכח קושיית שפיר קאמר ר"ש וכו' ברם כיון דחזינן דר"ש הוא יחיד בזה דס"ל מזהירין מן הדין דהא אי יאמר הכתוב זב דהיינו וישלחו מן המחנה זב וטמא לנפש ועלה יכתוב ולא יטמאו את מחניהם דהוי לאו איך מצורע דנכנס לפנים ממחיצתו יהיה מוזהר מן הדין והא קי"ל אין מזהירין מן הדין דלא שייך לומר בזה גילוי מילתא בעלמא כמו שיראה המעיין כל ענייני גילוי מילתא דלא דמו לזה, דזב ומצורע הם נפרדים זה מזה והוי ממש אזהרה מן הדין והוא הלכה פסוקה ופסקה רבינו בכמה דוכתי א"כ אין מקום לקושיית הש"ס שפיר קאמר ר"ש דלר"י דלא ס"ל מזהירין מן הדין איצטריך קרא וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש לגופיה בשביל האזהרה דולא יטמאו את מחניהם, והש"ס דלא תירץ לה הכי איכא למימר דה"ה דהוה מצי לתרץ הכי. ואחרי הודיע אלהים אותנו דברי ר"ש בברייתא הלזו דנראה בפירוש דס"ל מזהירין מן הדין קשה טובא לסתמא דש"ס מכות דף י"ז ע"ב דהקשו על דברי ר"ש וכי מזהירין מן הדין אפילו למ"ד עונשין מן הדין אין מזהירין מן הדין ומאי קושיא הא ר"ש הוא דס"ל מזהירין מן הדין ולו יהי דלא היה ר"ש התנא דמכות עדיין קשה דאיך אומר וכי מזהירין מן הדין אפי' וכו' ומאי קושיא אימא דס"ל כר"ש וצ"ע.
ושוב נדפס ס' שער המלך וראיתי לו נתקשה בהא דר"ש ממאי דס"ל אין מזהירין מן הדין ואדרבה על הש"ס דמכות ראוי לתמוה דכיון דחזינן דברי ר"ש דהכא ודהתם נראה ברור דס"ל מזהירין מן הדין. ודרך אגב ראיתי עוד לו דעומד ומתמיה על מ"ש הרב המגיד סוף פ"ק מהל' שבת דכתב דאפי' עשה אין מזהירין מן הדין, ממאי דגרסינן במכות דף ט"ו אמר עולא ולא יאמר ולו תהיה לאשה באונס ולגמור ממוציא שם רע מק"ו ומה מוציא שם רע שלא עשה מעשה אמר קרא וכו' והשתא קשה דהא אין מזהירין מן הדין אלא ודאי משמע דבעשה מזהירין לכו"ע ולא ידע מה יענה הרה"מ לקושיא הלזו והצריך עיון. ולי אחר המחילה לק"מ לפי דאונס ומוציא שם רע הם קנס ובקנס מזהירין מן הדין וכדאיתא שם במכות דף ד' בשלמא לרבנן וכו' אלא ר"מ מ"ט אמר עולא גמר ממוציא שם רע מוציא שם רע לוקה ומשלם אף כל לוקה ומשלם מה למוציא שם רע שכן קנס סבר לה כר"ע דאמר עדים זוממין קנסא הוא הרי דכל שהוא קנס מקנס ילפינן ואף רבנן מודו בזה וכמ"ש התוס' ז"ל שם אלא דס"ל דעדים זוממין לא הוי קנס אלא ממון יעו"ש, מינה דבקנס כו"ע מודו דילפינן ולאו משום שהוא עשה דולו תהיה לאשה אלא משום דהוי קנס דהא נחזי אנן כשאמרו שם אמר עולא לא יאמר לו תהיה לאשה באונס וכי דוקא לו תהיה לאשה הוא דקאמר דלא לכתוב ולא יוכל לשלחה כל ימיו לכתוב היאך יכתוב לא יוכל וכו' בלי קדימת ולו תהיה וכו', ועוד דא"כ דכתיב לא יוכל לשלחה כל ימיו מה הכרח הוא למיגמר ממוציא שם רע שלא עשה מעשה וכו' והא מדכתיב לא יוכל לשלחה מובן דצריך לקחתה, אלא ודאי קושטא קאי דקאי לכל הכתוב ולו תהיה לאשה לא יוכל לשלחה כל ימיו דא"צ לזה דממוציא שם רע נגמר דצריך לקחתה וזה פשוט דא"כ דקאמר דגם הלאו לא לכתוב היאך קאמר דלא לכתוב באונס והא נימא דאיצטריך ליה ללאו דאין מזהירין מן הדין אלא ודאי דאינו ענין הא דאנן קיימין למזהירין מן הדין דזה הוא קנס ונלמד זה מזה לקנס מכח הק"ו ולא שייך בזה אין מזהירין מן הדין אף דהוי לאו. ואם כנים אנחנו בזה יצא כלל אמיתי דלענין קנס יליף מקנס אף דבנלמד ליכא מפורש בכתוב קנס אלא דמעיקרא הכל נלמד מכח ק"ו דלא כמו שהסכים היד מלאכי אות ק' סי' תקנ"א דכתב דכשאין הקנס מפורש רק באחד מן הנושאין ובאנו ללמוד עיקר דין הקנס לנושא האחר אם הנושאין חלוקים זה מזה אליבא דכו"ע לא ילפינן וכו' יעו"ש.
עוד לו שם בשער המלך רצה להוכיח דבעשה מזהירין מן הדין דלא כדעת הרב המגיד ז"ל מדברי התוס' בקידושין דף ל"ד ע"ב ד"ה ואנא אמינא דכתבו בלא מצה נמי נפקא ליה חיובא בהקהל מקל וחומר דטפלים חייבים נשים לא כ"ש וכו' ואי ס"ל כדעת הרה"מ דעשה נמי אין מזהירין מן הדין מאי קושיא אי לא כתיב מצה לא ילפינן חיובא בהקהל מק"ו דטפלים משום דאין מזהירין מן הדין וכו' יעו"ש. ולענ"ד אין ראיה מדבריהם אלו לזה דהתם הוי גילוי מילתא לפי דטף כולל איש ואשה קטנים ונמצא טף ונשים הוי גוף אחד דהא האשה שנתגדלה מכח הטף באה ודוגמא לזה אמרו בסנהדרין גבי בתו מאנוסתו דאמר אביי ק"ו על בת בתו ענוש על בתו לא כ"ש וכי עונשין מן הדין גילוי מילתא בעלמא הוא ופי' רש"י אין זה עונש מן הדין דהא בת בתו מקורבה דבתו הוא דאתי וכו' ע"כ, הרי דכל דבא מכח המוזהר או הענוש לא חשיב עונש ואזהרה מן הדין וה"ה הכא דבאה האשה מכח הטף דלא חשיב עונש ואזהרה מן הדין והוי כ"ש וכ"ש נידון דידן מההיא לפי דנידון דידן הוי גוף אחד ובגוף אחד לא חשיב מזהירין מן הדין דומיא דונגוע בקצהו אפי' בקצהו ק"ו בגוף ההר עצמו שהקצה וגוף ההר עצמו שניהם חד גופא וכמ"ש הרא"ם סדר תצא ד"ה ואסור ליכנס למחנה לויה והוי דומה בדומה דכונת הרא"ם שם לומר דהא דאמרינן אין מזהירין מן הדין אפי' אליבא דרבא דלא תריץ לה כאביי אלא משום דאתיא הנה הנה זמה זמה מ"מ שאני ההיא דמחנה לויה ושכינה וכו' ואין מקום למה שהקשיתי בספרי תועפות ראם יעו"ש.
ואף למה שגמגמתי שם בתועפות ראם למה שרצה ללמוד מהאי דונגוע בקצהו לההיא דמחנה לויה ומחנה שכינה לנידון דידן אין אנו צריכין לו כ"כ דבלא"ה כבר כתבתי דהוי גילוי מילתא לאביי והלכתא כוותיה וכמ"ש רבינו בס' המצוות לא תעשה של"ו ובס' היד הל' איסורי ביאה פ"ב ה"ו וכן בכמה דוכתי וכמ"ש בספרי תועפות ראם סדר אמור ד"ה ואי אפשר, ועוד דהרי נידון דידן הוי דומה בדומה למ"ש הרא"ם סדר אמור שם וז"ל א"נ האי (ק"ל) [ק"ו] גילוי מילתא בעלמא הוא דלא גרע מנגיעה דא"א לאכילה בלא נגיעה עכ"ל, ואף אנו נאמר הכא א"א להיות אשה גדולה אי לא היתה טף בתחילה ומה גם למ"ש הכנסת הגדולה מהדו"ק שם דבהאי גילוי מילתא דהוי חד גופא אפילו רבא דלא ס"ל גילוי מילתא מודה יעו"ש, ונמצא א"כ דברינו אף לדעת רבא. וגם מדברי הרב אלו מסתייע למ"ש בכונת הרא"ם סדר תצא דמה שנשא ונתן שם הוא אף לדעת רבא דלא ס"ל כאביי בבתו מאנוסתו דהוא גילוי מילתא מ"מ בההיא דמחנות דהוי כחד גופא אף רבא מודה וכל זה מוסכם.
וע"פ זה הרווחנו לתרץ מה שהקשה שם הרב שער המלך בדברי הרא"ם אלו דכתב דב' מחנות אלו של שכינה ולויה כחד חשיבי ממ"ש בספרי בסדר נשא הביאו הילקוט סי' תרצ"ו וז"ל וישלחו מן המחנה ממחנה שכינה או שומע אני ממחנה לויה וכו' עד שלא יאמר יש לי בדין אם נדחו טמאין ממחנה ארון הקל ק"ו ממחנה שכינה א"כ ענשת מן הדין לכך נאמר וישלחו מן המחנה והכי אמר שם סמוך ונראה בשם ר' יונתן ועיין בסי' ת"ש הנה מבואר היפך הרא"ם עכ"ל, דהרא"ם ז"ל לא אזלא בהא כהספרי אלא לפי ש"ס דילן דהביא בפירוש בהנך קראי דרשות אחרות דהיינו הש"ס דפסחים דף ס"ז ומה גם דכל הש"ס מלא מזה גילוי מילתא בעלמא ולפי דברי הסיפרי אלו דזה הוי עונש מן הדין א"א בעולם למצוא גילוי מילתא. וראיה לדברינו שכן נראה מדברי רש"י גבי ש"ס זו והביאו הרא"ם בתחילת דבריו וז"ל ויצא אל מחוץ למחנה זה מחנה לויה וכשבא לצאת ממנה אל יכנס למחנה שכינה ואי לא כתיבי ב' מחנות הללו הוה מוקמינן ליה בעומד במחנה שכינה וכו' ע"כ, וכונתו ודאי במ"ש ואי לא כתיבי ב' מחנות וכו' הוא לתרץ דכיון דאמר הכתוב ויצא אל מחוץ למחנה לויה כ"ש מחנה שכינה ואהא תירץ דאי לא כתב ב' מחנות הוה מוקמינא למחנה שכינה וכו' הוי דהוה נפקא מחנה שכינה ממחנה לויה וודאי משום דהוי גילוי מילתא בעלמא ועליו הוא דכתב הרא"ם כן וחיליה דרש"י הוא ממאי דכתיבנא.
ולפי"ז אין מקום ג"כ למה שהקשה עוד על הרא"ם דלמה לא תירץ ע"פ דברי הרב המגיד, שבסדר שמיני ייחס סברא הלזו לרש"י יעו"ש, דעדיפא מינה משני דכאן ליכא אזהרה מן הדין אלא גילוי מילתא בעלמא והכל חשיב חד ואיך שיהיה הדרן לקמייתא דאין הכרח מדבריהם דלא סברי כהרה"מ אלא שפיר מצו אתו כהרה"מ וכיון דאתא לידן דברי הרא"ם אלו דסדר תצא אמרתי להגיד מה שלא זכיתי להבין כעת במ"ש ושמא י"ל מכיון דחייבה תורה לא תעשה על הנכנס למחנה לויה למדנו וכו' דזה שכתב הוא הס"ד דתני תנא ויצא אל מחוץ למחנה זו מחנה שכינה ואל יבא אל תוך המחנה זו מחנה לויה דנמצא הלא תעשה הוא במחנה לויה וא"כ כ"ש במחנה שכינה ברם לקושטא דמילתא אחר דאתקיף וא"ל אכתי וכו' ואפיך וקאמר אלא אימא מחוץ למחנה זו מחנה לויה ואל יבא זו מחנה שכינה נמצא דהלא תעשה הוי במחנה שכינה וא"כ לא שייכי דבריו כלל וכלל וכן הוא בסיפרי ג"כ ויצא אל מחוץ למחנה זו מחנה לויה ויצא וכו' זו מחנה שכינה וכן העתיק הוא ג"כ לישנא דש"ס ואיך בתוך כדי דבור כתב כן ולא ידענא מאי אידון בה. ועוד בה מן הגמגום דרש"י לא פירש בתחילת דבריו הכתוב בב' מחנות של לויה ושל שכינה כדי שממנו נלמוד איסור לא תעשה ג"כ בשל שכינה. גם מה שתירץ בשנית יש בו מן הגמגום דמהיכן בא לו לרש"י דת"ק מוקי לקרא בעשה ולא תעשה ובמחנה לויה ואימא תפשת מועט תפשת ואימא דאיירי במחנה שכינה דוקא ומה גם דמדברי רש"י עצמו שהבאנו בתחילת דברינו ממ"ש בש"ס דאי לא כתיבי ב' מחנות הוה מוקמינן ליה במחנה שכינה דוקא נראה סותר לזה באופן דאין בדבריו דבר שירווה צמאוננו בדברי רש"י אלו. ובדברי הרה"מ שהיינו בם עיין בספרי תועפות ראם סדר שמיני ד"ה מבשרם, ומ"ש אח"כ בהל' מאכלות אסורות פ"ב ה"א.

ט

עיין בספרי תועפות ראם דף ע"ג ע"א.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.