אבן האזל/ביאת מקדש/ג

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

אבן האזלTriangleArrow-Left.png ביאת מקדש TriangleArrow-Left.png ג

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף

משנה תורה להרמב"ם
והשגות הראב"ד


נושאי כלים

כסף משנה
משנה למלך


מפרשי הרמב"ם

אבן האזל
אור שמח
הר המוריה
חידושים ומקורים מנחת חינוך
חידושי רבנו חיים הלוי
יצחק ירנן
מעשה רקח
מעשי למלך
ציוני מהר"ן
קרית ספר
שער המלך
שרשי הים
תשובה מיראה


לפרק זה במהדורה המנוקדת של 'משנה תורה לרמב"ם' באתר "על התורה" לדף זה באתר "תא שמע" לפרק זה במהדורה הדיגיטלית של אתר "שיתופתא"


דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


ג[עריכה]

ומשלחין זבין וזבות נדות ויולדות חוץ לשתי מחנות שהוא חוץ להר הבית מפני שהן מטמאין המשכב והמושב אפי' מתחת האבן מה שאין המת מטמא.

אפי' מתחת האבן, הכ"מ בהל' ב' הביא דברי הספרי פ' נשא גבי וישלחו מן המחנה כל שהמת מטמא הזב מטמא, חמור הזב שמטמא תחת אבן מסמא, וקשה דלמה צריך במה שהזב חמור מן המת רבותא זו שהזב מטמא תחת אבן מסמא, דהא גם בלא אבן מסמא אין המת מטמא משכב ומושב, ומטעם משא המת אין הכלים טמאים דאין טומאת משא לכלים שהטמא נישא עליהם כמבואר בפ"א מה' טומאת מת הל' ט', ונראה דאף שלשון הספרי קשה וע"כ צריך לומר דעכ"פ בזב איכא גם חומרא זו שאפי' תחת אבן מסמא מטמא, אבל הרמב"ם שכתב אפי' תחת האבן אין כונתו דוקא לדין אבן מסמא, דא"כ הי' לו לכתוב אבן גדולה, וכמו בפ"ו מהל' מטמאי משכב ומושב בדין אבן מסמא, שכתב אפי' היו אבנים גדולות, ומה שכתב כאן אבן הוא משום שהאבן אינו מקבל טומאה, דע"כ באופן זה משכחת לה שהמת אינו מטמא את הכלים שהיה עליהם דבר שאינו מקבל טומאה שהוא חוצץ בפני הטומאה דאי לא"ה הרי נטמאו הכלים משום אוהל המת, והי' אפשר לו לכתוב סתם דבר שאינו מקבל טומאה, אלא שכתב אבן דנכנס בכלל זה אפי' אבן גדולה שהוא אבן מסמא שהזב מטמא, אבל לזה לא כתב אבן גדולה בשביל שהמת אינו מטמא אפי' כלים שתחת אבן סתם.

-הערות רבנו בגיליון ספרו-

נ"ב עי' בכ"מ פ"א מהל' טומאת מת ועי' בר"ש פ"א דכלים משנה ג' וכל דבריו אינם שייכים למה שעמדתו כאן בד' הרמב"ם ועי' מה שצינתי על גליון הרמב"ם בפ"א מטו"מ. ע"כ.

ח[עריכה]

הטמא המשולח מהר הבית אם נכנס עובר בלא תעשה שנאמר ויצא אל מחוץ למחנה זה מחנה שכינה ולא יבוא אל תוך המחנה זה מחנה לויה, וכן מצורע שנכנס לירושלים לוקה, אבל נכנס לשאר ערים המוקפות חומה אע"פ שאינו רשאי לפי שנאמר בדד ישב אינו לוקה.

זה מחנה לויה, הכ"מ תמה דבפסחים פריך ע"ז רב יצחק בר אבדימי אכתי לא עיילתי' אפיקתיה אלא אימא מחוץ למחנה זה מחנה לויה, ולא יבוא אל תוך המחנה זה מחנה שכינה, וכתב הכ"מ שלא הי' כן בגירסת הרמב"ם וכן נראה בדבריו בסה"מ, אבל קשה למחוק סוגיא שלימה, והי' נראה דיותר נכון לומר דהרמב"ם גורס להיפוך דמעיקרא תני תנא ויצא אל מחוץ למחנה זה מחנה לויה לא יבוא אל תוך המחנה זה מחנה שכינה, וע"ז פריך ריב"א אכתי לא אפיקתיה עיילתיה כלשון ב', והיינו איך אתה דורש לא יבוא אל תוך המחנה זה מחנה שכינה דמוכח דבמחנה לויה מותר להיות דהא מקודם אמרת שיצא ממחנה לויה ואתה חוזר מדבריך, ולכן אמר אלא אימא ויצא לחוץ למחנה זה מחנה שכינה שיצא ממחנה שכינה, ואח"כ ולא יבוא אל תוך המחנה זה מחנה לויה דגם במחנה לויה אסור לו להיות.

אכן אח"כ ראיתי בפי' ר"ח שגירסתו הוא באופן אחר והיא מכוונה כשיטת הרמב"ם רק שהמגיה הגיה גירסתו, ולפי הגהתו סותרים דבריו זא"ז, ולפי שדבריו צריכים פירוש אביא כל דבריו וז"ל, תני תנא קמיה דרב יצחק ויצא אל מחוץ למחנה זו מחנה שכינה, לא יבוא אל תוך המחנה זו מחנה (שכינה) [לויה] אמר ליה אכתי לא אפיקתיה (אלא) אעילתיה, פי' מכדי הני קראי בבעל קרי כתיבי ובעל קרי נתרבה מזב דטומאה יוצא מגופו וחוץ לשתי מחנות משתלח כמו זב, ועדיין לא אפיקתיה אלא ממחנה שכינה, וקודם שתוציאו ממחנה לויה חזרת ואמרת לא יבוא אל תוך המחנה זו מחנה שכינה, מכלל דבמחנה לויה נכנס ואתה מזהירו שלא יכנס ממחנה לויה למחנה שכינה, עדיין לא יצא ממחנה לויה ואתה צריך להוציאו עוד, אלא כך אמור ויצא אל מחוץ למחנה זו מחנה שכינה, לא יבוא אל תוך המחנה זו מחנה לויה כלומר לא יבוא ממחנה ישראל לתוך מחנה לויה עכ"ל, והנה מה שהגיה המגיה בתחלת דבריו והקיף תיבת שכינה והעמיד במקומה לויה אינו מספיק כלל דמכל דבריו מוכח להיפוך ואין מקום להגיה שם, שמלבד שמסיים ויצא אל מחוץ למחנה זו מחנה שכינה, לא יבוא אל תוך המחנה זו מחנה לויה שהי' מקום להחליף הגירסא אבל גם זה לא יועיל דהא כתב להדיא חזרת ואמרת לא יבוא אל תוך המחנה זו מחנה שכינה, מכלל דבמחנה לויה נכנס, והמגיה לא ראה כל דבריו והגיה בחנם.

ולכן נראה דכונת הר"ח לפרש דלא כמו שפירש"י דרב יצחק הקשה על דברי התנא מדבריו עצמם, אלא דהקשה מעיקר הדין וכמו שביאר דע"כ מעיקר הדין הוא דבעל קרי משתלח חוץ לשתי מחנות, ומקודם הגירסא בהברייתא כמו שהוא בגירסת ר"ח בלא הגהה ויצא אל מחוץ למחנה זו מחנה שכינה, לא יבוא אל תוך המחנה זו מחנה שכינה, והיינו כמו דהקשה אח"כ רבינא אימא אידי ואידי למחנה שכינה ולעבור עליו בעשה ולא תעשה, וכן הי' באמת מעיקרא גירסת התנא, וע"ז הקשה לו רב יצחק דאיך אתה דורש כן דהא הוא שלא כדין, דהא מעיקר הדין הוא צריך לצאת משתי מחנות, וכשאתה בא לדרוש הפסוק צריך אתה לדרשו שיהי' כהלכה ואכתי לא אפיקתיה עיילתיה היינו שהיית צריך להוציאו ממחנה לויה ועיילתיה, ומיושב הגירסא הכתובה בר"ח "אלא" אעילתיה והיינו שלא דרשת להוציאו אלא אעילתיה, דכיון ששני הפסוקים על מחנה שכינה, מוכח דבמחנה לויה מותר לו להיות, ולכן כתב אלא כך אמור ויצא אל מחוץ למחנה זו מחנה שכינה, לא יבוא אל תוך המחנה זו מחנה לויה, וכמו שפירש ר"ח כלומר לא יבוא ממחנה ישראל למחנה לויה, וממילא מובן שאם הוא במחנה לויה צריך לצאת, ומה דפריך אח"כ רבינא ואימא אידי ואידי למחנה שכינה ולעבור עליו בעשה ולא תעשה, אין הכונה שיהי' הדין כן, אלא דבאמת מנלן לדרוש כן מקראי וע"ז משני כמבואר בגמ' דע"כ כן צריך לדרוש ועכ"פ דברי הרמב"ם מבוארים.

ט[עריכה]

נכנס המצורע להר הבית לוקה שמנים, אבל טמא מת או טבול יום שנכנס לעזרת נשים או מחוסר כפורים שנכנס לעזרת ישראל אע"פ שאינו לוקה מכין אותו מכת מרדות.

השגת הראב"ד או מחוסר כפורים, א"א זה שבוש דמחוסר כפורים שנכנס למחנה שכינה, דהיינו משער נקנור ולפנים יש בו כרת, ובתוספתא דכלים תניא כל הטמאים שנכנסו לפנים משער נקנור אפי' הם מחוסרי כפרה הרי אלו חייבין על זדונן כרת ועל שגגתן חטאת.

הכ"מ כתב דלבד התוספתא הי' להראב"ד להקשות מברייתא דתניא במנחות דף כ"ז מחוסרי כפרה שנכנסו לעזרה בשוגג חייב חטאת במזיד ענוש כרת, ובשיטת הרמב"ם כתב דזה תליא אי מחוסר כפורים דזב כזב דמי אי לא, והרמב"ם סובר כמ"ד לאו כזב דמי משום דאיתא בפ' ג' מינין דכו"ע לאו כזב דמי. וכתב עוד דבפרק י"ח מהל' פסוה"מ כתב הרמב"ם האוכל קודש אחר שטבל קודם שיעריב שמשו או קודם שיביא כפרתו לוקה ואינו חייב כרת שנאמר וטומאתו עליו, עד שתהי' כל טומאתו עליו ודרשא זו דטומאתו עליו באיזה מקום מייתי לה ועלה סמך רבינו, אח"כ כתב עוד מד' הר"י קורקוס שהוכיח ממתני' דכלים ועוד מקומות דקיי"ל לאו כזב דמי, וקשה דלפי דברי הכ"מ צריך להיות חד דינא אוכל קודש ונכנס למקדש, וכמו שכתב דהרמב"ם סמך כאן על דרשא דטומאתו עליו, א"כ למה פסק הרמב"ם באוכל קודש דלוקה וכאן פסק דגם ממלקות פטור ובאמת בל"ז קשה דהא בחד קרא כתיב בכל קודש לא תגע ואל המקדש לא תבוא, וכיון דסובר דבכל קודש לא תגע דהוא אזהרה לאוכל הוא גם עד שתביא כפרתה, א"כ ה"נ ואל המקדש לא תבוא ואמאי פסק כאן דפטור לגמרי.

עוד קשה על דברי הכ"מ דמדברי הרמב"ם שכתב טבול יום שנכנס לעזרת נשים או מחוסר כפורים שנכנס לעזרת ישראל מוכח דטבול יום שנכנס לעזרת ישראל חייב כרת, וכן פסק בפ"ד הל' ד' לענין טבול יום שעבד ומחו"כ שעבד דטבו"י חייב כרת ומחו"כ פטור, וא"כ איך אפשר לומר דהרמב"ם סמך כאן על דרשא דוטומאתו עליו גבי אוכל את הקודש דהוא בטבול יום דהא בביאת מקדש חייב כרת בטבו"י.

והנה בספרי פרשה חוקת אות מ"ד איתא ולא יתחטא רבי אומר לא יתחטא בדמים אתה אומר לא יתחטא בדמים או לא יתחטא במים כשהוא אומר מי נדה לא זורק עליו הרי מים אמורים הא מה ת"ל לא יתחטא לא יתחטא בדמים, ושם באות מ"ה דריש בספרי טבול יום מעוד טומאתו בו, ובנזיר דף מ"ה ובמכות דף ח' איתא טמא יהי' לרבות טבול יום עוד טומאתו בו לרבות מחוסר כפורים, והראב"ד הקשה מזה בפ"ד ולכן יש לומר דבהא תליא דאי דרשינן כרבי דולא יתחטא היינו בדמים, א"כ כתיב מפורש דמחוסר כפורים שנכנס למקדש חויב כרת דהא על ולא יתחטא כתיב את משכן ד' טמא ונכרתה, אבל לברייתא דנזיר דיליף מחוסר כפורים מעוד טומאתו בו, וכיון דצריך לרבות מעוד טומאתו בו ע"כ מפרש ולא יתחטא במים כפשטי' דקרא דקאי על טומאת מת דא"צ כפרה, וכיון דאינו אלא רבוי מדרשא דקרא וכידוע שיטת הרמב"ם בכמה מקומות דדבר שאינו מפורש בתורה אין בו מלקות כמבואר במל"מ פ"ה מה' יסוה"ת וכ"ש שאינו חייב כרת ואינו אלא איסור דאורייתא, אבל זה ודאי דאיסור דאורייתא איכא דהוי דרשא גמורה.

ומבואר מה דמוכח בדברי הרמב"ם בהל' בית הבחירה פרק ז' הל' י"ח שכתב עזרת ישראל מקודשת מעזרת נשים שאין מחו"כ נכנס לשם, ובהל' י"ז גבי טבול יום שאינו נכנס לעזרת נשים כתב דהוא מדרבנן, ומוכח דמחו"כ בעזרת ישראל הוא מדאורייתא, וכבר כתבנו בפ"א הל' ט"ו דהרמב"ם סובר ג"כ כהרמב"ן דאף דמעלות דאורייתא אינו אלא בחומרת המקומות לרבות קדושה למקומות שלא הוזכר בכתוב שיחול עליהם חומרת המקומות שהוזכרו, אבל לא אמרינן מעלות דאורייתא לחדש איסורים, ולכן ע"כ דאיסור מחו"כ מדאורייתא ליכנס בעזרה הוא מקרא דעוד טומאתו בו, ונמצא דאף דכאן כתב הרמב"ם בהלכה אחת טבול יום בעזרת נשים ומחו"כ בעזרת ישראל דאינו לוקה אלא מכת מרדות, אבל לא דמי דטבול יום בעזרת נשים עיקר האיסור מדרבנן ומחו"כ בעזרת ישראל האיסור מדאורייתא וכתבן ביחד רק לענין זה שאינו לוקה.

ועכשיו נוכל לומר דע"כ צריך לחלק דין אוכל קודש לנכנס למקדש דבקרא כתיב עד מלאת ימי טהרה ובמלאת ימי טהרה וגו' וכפר עליה הכהן וטהרה, וביבמות דף ע"ד איתא בגמ' אמתני' דהעריב שמשו אוכל בתרומה הביא כפרתו אוכל בקדשים מוקמינן דעד מלאת ימי טהרה קאי אתרומה וכפר עליה הכהן וטהרה קאי אקדשים, ואמר שם דא"א לאמר דעד מלאת ימי טהרה הוא אקדשים, דהא כתיב וכפר עליה הכהן וטהרה מכלל שהיא טמאה, וכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל, וא"כ יש לנו הוכחה דעד מלאת ימי טהרה לא קאי על בכל קודש לא תגע, אבל על ואל המקדש לא תבוא יש הוכחה להיפוך דאם ואל המקדש לא תבוא הוא ג"כ עד וכפר עליה הכהן וטהרה, א"כ איכא לאו מפורש ומלקות על ביאת מקדש למחוסר כיפורים, א"כ למה לן קרא דעוד טומאתו בו דאינו אלא לאיסור בעלמא, וע"כ דאל המקדש לא תבוא אינו עד אחר שתביא כפרתה ואף דלא נוכל לומר דהוא רק עד מלאת ימי טהרה, ובהערב שמש מותרת ליכנס למקדש דהא אסורה כדדרשינן מעוד טומאתו בו, מ"מ ליכא לאו מפורש על מחוסר כפורים, משום דזה לא ידעינן אלא מרבוייא וכמו שבארנו.

ואף שכתבנו דבאוכל קודש דילפינן מבכל קודש לא תגע אמרינן דהוי לאו עד אחר כפרה, חלוק גדול יש בזה דבאכילת קודש כיון דלא ניחא לגמ' לאוקמי קרא באופן שתאכל ולא תגע כגון שיתחבו לה בבית הבליעה וכמ"ש התו"י ביבמות שם, וא"כ איכא לאו מפורש וא"א כלל לומר דפשטיה דקרא דעד מלאת ימי טהרה קאי אקדשים שבמלאת ימיה תוכל לאכול קדשים, אבל בביאת מקדש הא אפשר לפרש פשטי' דקרא דרק עד מלאת לא תבוא אל המקדש, אלא דאיכא לנו דרשא דעוד טומאתו בו לרבות מחו"כ, וא"כ עכ"פ אינו אלא דרשא ולא מפורש בקרא וליכא מלקות.

ונמצא דעכשיו דאיכא לן דרשא דעוד טומאתו בו ע"כ נימא דגם לענין ביאת מקדש לא נטהר ולא אמרינן דעד מלאת ימי טהרה הוא על ביאת מקדש, וזהו שכתב הרמב"ם בהל' ז' בטעמא דאסור מחו"כ ליכנס בעזרת ישראל שעדיין לא טהר טהרה גמורה, משום דכתיב וכפר עליה הכהן וטהרה מכלל שעדיין לא גמרה טהרתה, והיינו דלענין ביאת מקדש לא נקרא טמא ולא דרשינן לזה וטהרה מכלל שהיא טמאה, אלא שלא טהרה טהרה גמורה מדרשא דעוד טומאתו בו, וידוע שהרמב"ם מביא עיקר הדרשא הפשוטה אף שנלמד ממקום אחר, ולכן מביא רק קרא דוכפר עליה הכהן וטהרה, אף שהלמוד הוא מעוד טומאתו בו, ובזה מבואר מה דמוקים הגמ' ביבמות עד מלאת ימי טהרה בתרומה, וכפר עליה וטהרה בקדשים ולא מוקים עד מלאת בביאת מקדש אלא דהגמ' לא דריש מעיקר קרא דעד מלאת, אלא מלשון טהרה כיון שמלאו ימיה טהרה ומוכח דהוי טהרה גמורה והיתר, וזה א"א על ביאת מקדש דבאמת אסורה מקרא דעוד טומאתו בו, ונמצא דלאו מפורש בביאת מקדש באמת ליכא אלא עד שימלאו ימיה והיינו בהערב שמש, אבל היתר וטהרה גמורה אינו אלא לענין תרומה.

והנה במה שכתבנו בטעמא דמחו"כ אינו חייב לא כרת ולא מלקות על ביאת מקדש משום דנלמד מרבוייא דעוד טומאתו בו, לכאורה קשה דא"כ אמאי מחייב בטבול יום כרת ומלקות הא גם זה למד בברייתא דנזיר מקרא דטמא יהי', אך באמת יש נ"מ גדולה דכל הפרשה דכתיב בה כרת בביאת מקדש מיירי בטומאת מת, ובה כתיב טמא יהי' עוד טומאתו בו, ולכן טבול יום שפיר נוכל לומר דהוי כמו פשטה דקרא דמרבה גם אחר שיטבול קודם הערב שמש, כמו דכתיב בכמה קראי ובא השמש וטהר ודרשות כאלו הרבה ולא אמרינן שהוא רק רבוייא דלא לקי עלייהו, אבל מחו"כ כיון דלא שייך להך פרשה כלל שפיר נימא דהוא רק רבוי לאיסור ולא למלקות וכרת אף דלרבי דדריש ולא יתחטא בדמים אמרינן דחייב כרת זהו פשוט דאם פי' ולא יתחטא הוא בדמים ע"כ בא קרא ללמד להדיא גם על טומאות שחייבין עליהם קרבן, ועוד יותר יש לומר דבטבול יום לא נוכל לומר דטמא יהי' לרבות טבול יום בא לרבות רק לאיסור ולא למלקות וכרת, דהא גם למלקות לא צריך רבויא דמקרא מפורש הוא ואל המקדש לא תבוא עד מלאת ימי טהרה, וא"כ אפי' נימא דאל המקדש לא תבוא הוא רק עד מלאת ימי טהרה, אבל עכ"פ איכא לאו מפורש בטבו"י וא"כ ע"כ הא דטמא יהי' הוא לרבות להאמור בפרשה דהיינו כרת, אבל מחו"כ דליכא קרא וכמו שכתבנו דאין לנו הכרח דואל המקדש לא תבוא הוא עד שתביא כפרתה, לכן שפיר כתבנו דעוד טומאתו בו אינו אלא רבוי לאיסור ולא לכרת ולמלקות וכנ"ל.

איברא דעיקר מילתא מה שכתבתי לחלק בין אוכל קודש לביאת מקדש קשה דהא בזבחים דף ל"ג ע"ב אמר בגמ' דאיתקש קודש למקדש, וילפינן מזה אזהרה לאוכל מקרא דבכל קודש לא תגע משום דאיתקש קודש למקדש, וכן פסק הרמב"ם בפי"ח מהל' פסוה"מ דמהך קרא דבכל קודש לא תגע הוי אזהרה לאוכל בשר קודש, אך כיון דהרמב"ם מחלק להדיא דגבי אוכל קודש פסק דחייב מלקות, ובביאת מקדש פסק דפטור, ע"כ צ"ל דלא איתקש אלא לענין זה דלא תגע מיירי בדבר שיש בו נטילת נשמה, אבל לא על זמן האיסור ולא אמרינן בכה"ג אין היקש למחצה כיון דפשטיה דקרא משמע דרק עד מלאת ימי טהרה אסורה, דהא בקרא כתיב בכל קודש לא תגע ואל המקדש לא תבוא עד מלאת ימי טהרה, לכן אף דבכל קודש לא תגע ע"כ גם אח"כ אסורה, אבל ואל המקדש לא תבוא הוי מפרשינן דהוא רק עד מלאת ימי טהרה, ורק מקרא דעוד טומאתו בו דרשינן דמחוסר כפורים אסור.

ובמה שכתב הרמב"ם דנכנס המצורע להר הבית לוקה שמנים ושהמקור הוא מתוספתא, כתב הכ"מ מקודם דטעמא הוא משום דכשנכנס להר הבית עבר שנית על ולא יטמאו את מחניהם, וכתב עוד א"נ שכשנכנס להר הבית עבר משום ולא יבוא אל תוך המחנה זה מחנה לויה, ואח"כ הקשה דא"כ הול"ל נמי שאם נכנס למחנה שכינה לוקה ק"כ, וכתב דאפשר דכיון דגלי לן שאם נכנס למחנה לויה לוקה פ' ממילא משמע שאם נכנס למחנה שכינה לוקה ק"כ, ואינו מיושב דהו"ל לתוספתא וכן להרמב"ם להשמיענו זאת בהדיא, ונראה פשוט דקושיית הכ"מ אינו אלא לפי' הא' דמה דלוקה שמנים הוא משום דעבר ב' פעמים על ולא יטמאו את מחניהם, אבל לפי' הב' דהמלקות הב' הוא משום ולא יבוא אל תוך המחנה, לא קשה כלל, דלפי"ז נאמר דאינו לוקה ב' פעמים על לאו אחד, אלא דלשון הכ"מ אינו מדוייק דאחר שכתב פי' הב' הקשה קושייתו.

ונראה דהעיקר הוא כפירושו הב' דלגבי מצורע לא עבר שני לאוין כשנכנס לירושלים ולהר הבית דכיון דדרשינן לר' יהודה את מחניהם ליתן מחנה לזה ומחנה לזה, א"כ ליכא בקרא שתי מחנות בלשון לאו, אלא ליתן מחנה לזב והיינו מחנה ישראל דאסור לו לטמא מחנה לויה, ומחנה לטמא מת דמותר במחנה לויה ואסור לו לטמא מחנה שכינה והמצורע צריך להיות חוץ למחנה, אבל לא הוזכר בקרא חילוק מחנות לאיסור לאו, וכמו דאינו עובר בשהייתו במחנה אחת וכשיעבור ממקום למקום, כן אינו עובר המצורע אם יכנס ממחנה ישראל למחנה לויה.

ועוד דיש להוכיח כדברינו דאי נימא דלוקה ב' על ולא יטמאו את מחניהם א"כ אמאי אינו לוקה שלש גם משום ולא יבוא אל תוך המחנה דאין לומר שהוא רק כפילת הלאו, דא"כ לא הי' לו להרמב"ם למנות לאו זה במנין המצות כמו שכתב בספר המצות בשורש ט' דלאו שהוא רק כפל אינו נחשב בהמנין, ועוד דהא לא מנה הרמב"ם למצוה הא דכתיב ביולדת ואל המקדש לא תבוא, וגם לא כתב שהיולדת לוקה משום לאו זה, וטעמא דבלאו דיולדת דליכא אלא במקדש ולא נתוסף מקום הוי כפל ללאו דולא יטמאו את מחניהם, וכן כתב הרמב"ם בסה"מ גבי לאו דולא יטמאו במל"ת ע"ז וז"ל, וכבר נכפלה האזהרה בזה הענין בלשון אחר והוא אמרו יתעלה ביולדת ואל המקדש לא תבוא עכ"ל, וכיון שמנאו ללאו דולא יבוא אל תוך המחנה בין בסה"מ בין כאן בהלכותיו ע"כ דלוקין עליו, ולכן ודאי פשוט כפי' הב' וממילא אם נכנס המצורע לעזרה אינו לוקה שלש.

אלא דבאמת צריך טעם לחלק בין הלאו דואל המקדש לא תבוא, ובין הלאו דלא יבוא אל תוך המחנה דזה נאמר רק לכפל וזה הוא לאו גמור, ונראה דזה ודאי דאין מחייבין שתי מלקות על איסור אחד, וכמו שביאר בסה"מ מל"ת קע"ט דלא אמרינן לוקה שתים או יותר בעבירה אחת, אלא אם כל א' מענין אחר וכמו באכל פוטיתא לוקה ארבע שיש בה הרבה שמות שרץ העוף ושרץ המים ושרץ הארץ, אבל משום אותו האיסור בעצמו א"א ללקות שתים, וכאן גבי ולא יטמאו את מחניהם עיקר הלאו הוא מחנה שכינה כמו שכתב בספר המצות וכמו שנבאר, רק דבמצורע נתרבתה מחנה ישראל מלשון מחניהם, ובזב נתרבתה מחנה לויה מזה, אבל כיון דלאו דלא יבוא אל תוך המחנה הוא לאו מיוחד על מחנה לויה כמו שדרשו חז"ל, לכן נקטינן דעיקר הלאו במחנה לויה הוא ולא יבוא אל תוך המחנה, ומשום זה מצורע שנכנס לירושלים דלוקה מולא יטמאו את מחניהם ואח"כ כשנכנס להר הבית לוקה מולא יבוא אל תוך המחנה, ולא משום ולא יטמאו את מחניהם דלגבי מחנה לויה אינו אלא כפלות, אבל ואל המקדש לא תבוא דאינו מוסיף כלום דעיקר פשטיה דקרא דולא יטמאו את מחניהם הוא על מחנה שכינה, לכן לא נחשב לאו מיוחד אלא לכפלות.

והנה בהל' י' כתב הרמב"ם דאם נכנסו טמאים במקדש עוברים בל"ת שנאמר ולא יטמאו את מחניהם זה מחנה שכינה, ותמה הכ"מ דהא כתב כאן דמצורע שנכנס להר הבית לוקה שמנים, וכן כתב בהל' ח' דמצורע שנכנס לירושלים לוקה, וזה ע"כ משום ולא יטמאו את מחניהם, וכתב הכ"מ דבמקדש לאו דוקא אלא מקום המקודש קאמר, והוא דוחק וגם לא ביאר מה דהרמב"ם כתב להדיא זו מחנה שכינה, ובסה"מ מל"ת ע"ז כתב הרמב"ם שהזהיר כל טמא מהכנס במקדש משכן וכל הדומה לו לדורות כל העזרה ומשער נקנור לפנים שהוא עזרת ישראל, והוא אמרו יתעלה ולא יטמאו את מחניהם רוצה לומר מחנה שכינה עכ"ל, ומבואר דמפרש פשטיה דקרא דקאי על מחנה שכינה והטעם בזה דעל קרא דוישלחו מן המחנה איתא ע"ז בספרי שם פסקא ג' שהוא מחנה שכינה, אלא דאמר שם שומע אני מחנה לויה ת"ל אל מחוץ מחנה תשלחום, ומפרש המלבי"ם דכיון דאיצטרך קרא דאל מחוץ למחנה על מחנה לויה, ע"כ דוישלחו מן המחנה זו מחנה שכינה, וא"כ אינו מפשטיה דקרא דנפרש כן גם ולא יטמאו את מחניהם, אבל בריש הפרשה איתא שם וישלחו מן המחנה למה נאמר פרשה זו לפי שהוא אומר ואיש אשר יטמא ולא יתחטא עונש שמענו אזהרה לא שמענו ת"ל צו את בני ישראל אזהרה לטמאים שלא יכנסו למקדש בטומאה, וקרא דואיש אשר יטמא ולא יתחטא הוא על מחנה שכינה כדכתיב את משכן ה' טמא, ולכן סובר הרמב"ם דפשטי' דקרא דולא יטמאו את מחניהם הוא ג"כ על מחנה שכינה דקאי על וישלחו מן המחנה, וי"ל ג"כ כמש"כ הכ"מ מקודם מדכתיב אשר אני שוכן בתוכם, ורק מדכתיב מחניהם מרבינן כל המחנות, והרמב"ם שכותב בפרק זה כסדר כל מעלות מקומות הקודש וכתב מקודם ירושלים לשילוח מצורע, ואח"כ דיני הר הבית והחיל ועזרת נשים, ולכן כשכתב דין המקדש כתב דטמאים שנכנסו למקדש עוברים בל"ת מקרא דולא יטמאו את מחניהם זו מחנה שכינה, והיינו דפשטיה דקרא קאי על מחנה שכינה.

יג[עריכה]

ואיזהו הטמא שחייב כרת על המקדש כל שנטמא בטומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה שכבר נתפרש בנזירות או שיגע באדם או בכלים שנטמאו באותן הטומאות שהנזיר מגלח עליהם שהרי הוא שני לראשון שנגע במת או שנטמא בשאר אבות הטומאות של תורה שיתפרשו במקומן. כללו של דבר כל הטעון ביאת מים מן התורה חייב כרת על ביאת המקדש ואפי' אחר שטבל עד שיעריב שמשו, אבל המתטמא בטומאות מן המת שאין הנזיר מגלח עליהן אע"פ שהוא טמא טומאת שבעה הרי זה פטור על ביאת המקדש. וכן הנוגע בכלים שנגעו באדם שנגע במת אע"פ שהוא טמא ראשון לענין תרומה ולטמא בשר קדשים הרי זה פטור על ביאת המקדש שדברים אלו הלכה מפי הקבלה, ואע"פ שהוא פטור מכין אותו מכת מרדות.

השגת הראב"ד או שיגע באדם א"א שבוש הוא זה שאין הנזיר מגלח על מגע כלים שנגעו במת ואפי' של חרב, וכן אינו חייב על מגען על ביאת מקדש.

כל הטעון ביאת מים א"א דבריו סותרין זה את זה.

הכ"מ הביא כאן ד' הירוש' בנזיר פ' כה"ג ולבאר שיטות הרמב"ם והראב"ד נביא בזה ד' הירוש' עם פי' הר"ש בריש אהלות ופי' הכ"מ ומה שנראה לומר בזה, וז"ל הירוש' על מתני' פ"א דאהלות דחשיב שם שנים טמאים במת ושלשה וארבעה, אמר שם ר' יוחנן בשם ר' ינאי וכולהון תורה אצל תרומה, אבל על ביאת מקדש אינו חייב אלא על שני שנגע בראשון, מה טעם איש אשר יטמא ולא יתחטא הטעון חטוי חייב על ביאת מקדש, ושאינו טעון חטוי אינו חייב על ביאת מקדש התיבון הרי אדם הנוגע בכלים ונוגעין במת טעון חטוי והוא שני אמר ר' אבין בר חייה בטומאת איש באיש לא בטומאת איש בכלים מלתיה דר' אבין בר חייה אינו חייב אלא על הראשון בלבד מאחר שאילו אדם באדם אינו חייב אלא על הראשון לבד וכא אינו חייב אלא על הראשון בלבד, אמר ר' יוסי והוא שטבל אבל אם לא טבל הדא הוא דרבי, דרבי אמר כל הטמאים בטומאתן עד שיבואו במים, אמר ר' אילא הוא עצמו שנגע במת חייב, אמרה ואמר טעמא אשר יטמא בטומאת איש הוא, והוא שלישי כדאמר רבי אבין בר חייא בטומאת איש באיש ולא בטומאת איש בכלים, ר' זריקא בשם רב המנונא תני תניי תמן פליג על ר' אילא כלי שחציו מן האדמה (הר"ש גורס החלמא) וחציו מן הגללים אין חייבין עליו על ביאת מקדש מפני שחציו מן האדמה וחציו מן הגללים, אבל אם הי' כולו מן האדמה חייב, מנו חייב לא שני שנגע בראשון הוא אמר ר' פנחס קומי ר' יוסי תיפתר בשזרקו, אמר ליה אי בשזרקו בדא תני על רחיצת גופו ענוש כרת, ועל כבוס בגדיו בארבעים משום מכניס כלים טמאים במקדש, א"ר לעזר בי ר' יוסי קומי ר' יוסי אוף אנן תנינן הדא מסייעא להדין תנייא קדמייא דתני ר' אלעזר אמר משום ר' יהושע כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה חייבין על ביאת מקדש, וכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה אין חייבין עליה על ביאת מקדש, ראשון שהנזיר מגלח עליו חייבין עליו על ביאת מקדש שני שאין הנזיר מגלח עליו אין חייבין עליו על ביאת מקדש, אמר ר' יוחנן לטמאות הפורשות מן המת נצרכה, עכ"ל הירושלמי.

-הערות רבנו בגיליון ספרו-

לעיל בל' הירושל' אמר ר' אילא הוא עצמו שנגע במת, הגיה רבנו וז"ל גירסת הגר"א שנגע בכלים הנוגעים במת.

והנה הכ"מ פי' לשיטת הרמב"ם דעל שני שנגע בראשון היינו אדם שנגע באדם שנגע במת ומפרש הא דיליף מאיש אשר יטמא ולא יתחטא הטעון חטוי חייב על ביאת מקדש היינו דהטעון חטוי חייב הנוגע בו על ביאת מקדש, ומפרש קרא ואיש אשר יטמא במי שטעון חטוי ודוחק גדול לפרש כן דהא לא הוזכר הנוגע בו והר"ש בפ"א דאהלות הביא ד' הירוש' ומדבריו מוכח שהוא גורס דאינו חייב אלא על הראשון ולא על שני שנגע בראשון, ואף דבנוסח הירוש' שהביא הר"ש הוא כמו בגירסתנו, אבל כבר הגיה הגר"א שם בד' הירוש' שהביא הר"ש שכן צ"ל, ומפרש הר"ש כפשוטו דדוקא הטעון חטוי חייב על ביאת מקדש. ובמה דאמר אח"כ ר' אבין בטומאת איש באיש צריך לפרש לפי"ז דהיינו בטומאת איש שנגע באיש המת ולא כשנגע בכלים שנגעו במת וכן מבואר מדברי הק"ע. אכן במה דאמר ר' אילא הוא עצמו שנגע במת חייב. כתב הר"ש כלומר חייב אדם הנוגע בו אבל כלים הנוגעים במת פטור. ופליגא דר' יוחנן דלא חילק בכל שני דפטור כדקאמר אינו חייב אלא על הראשון בלבד, אמרה ואמר טעמא משום דכתיב ואיש אשר יטמא ולא יתחטא דדוקא באיש הנוגע במת חייב הכתוב הנוגע בו, ואע"ג דפשטיה בחיובא דראשון איירי מ"מ דריש הכי מיתורא דאיש. ונמצא דבהא דר' אילא מפרש גם הר"ש כפי' הכ"מ. רק דלהר"ש גם הא דר' אילא אינו כשיטת הרמב"ם דהא סובר דגם אדם שנגע בכלים שנגעו במת חייב כרת. אבל גם פי' הר"ש בהא דר' אילא הוא דוחק גדול דהיכן הוזכר בדברי ר' אילא על הנוגע בו. ועוד דלפי"ז מה פריך והרי כלים שנגעו במת ואדם בכלים וכלים באדם והוא שלישי. כמו שנביא לפנינו גירסת הר"ש ואמר ע"ז כדא"ר אבין וכו'. דהא זהו שחידש ר' אילא דדוקא הוא עצמו שנגע במת ולא כלים שנגעו במת והו"ל למימר רק מאי טעמא בטומאת איש באיש הוא ולא בטומאת אדם בכלים.

ונראה דמה דאמר ר' אילא קאי על מה דאמר ר' יוסי מקודם והוא שטבל. וסובר דבאדם שנגע באדם או בכלים דפטור הוא דוקא אם טבל וקמ"ל דטבול יום אינו חייב בזה. וע"ז אמר ר' אילא דהוא עצמו שנגע במת חייב היינו אפי' טבל. וכמו שמפרש הר"ש בעצמו בהא דר' יוסי זה בא ר' אילא להשמיענו ולפרש דברי ר' יוסי ומה דאמר אח"כ אמרה ואמר טעמא אשר יטמא בטומאת איש הוא. נראה דע"כ חסר כאן מימרא אחרת משום דעל מה דמביא אח"כ ר' לעזר מהא דכל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה חייבין על ביאת מקדש. וכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה אין חייבין על ביאת מקדש. אמר ע"ז ר' יוחנן לטומאות הפורשות מן המת נצרכה. וקשה הא ר' יוחנן בעצמו סבר דאינו חייב אלא הראשון שנגע במת. והר"ש כתב דר' יוחנן בעצמו דחה הראי' ומשמע דמפרש דאמר רק דאין ראי' מכאן. אבל הלשון לא משמע כן ובגמ' מצוי כן בלשון אי מהא לא תסייען אבל לשון נצרכה משמע דהכי הוא פירושא דהך כללא. ועוד דאח"כ אמר ר' ירמיה הוינן סברין מימר מה פליגין לקרבן. אבל למלקות לוקין אפי' על השלישי אפי' על הרביעי. ולפי"מ שפירשו המפרשים זהו על פלוגתא דר' יוחנן ור' אילא. ולא משמע דר' ירמיה שהי' בדורו של ר' אילא ור' יוחנן הי' רבם שיאמר על חברו ר' אילא מה פליגי והו"ל לומר כי קאמר ר' יוחנן לקרבן. וביחוד לפי"מ שבארתי לא אמר ר' אילא אלא דהראשון חייב אפי' טבול יום.

לכן נראה דבהכרח צ"ל דחסר כאן וצ"ל ר' יוחנן דיליה אמר שני שנגע בראשון חייב והיינו דאף דמקודם אמר בשם ר' ינאי דפטור, וע"ז מסיים אמרה ואמר טעמא אשר יטמא בטומאת איש הוא, והוא כפי' הר"ש דדריש מיתורא דואיש או דדריש יטמא יטמא לאחרים, ולא דריש כר' ינאי דהטעון חטוי חייב, ושאינו טעין חטוי פטור, דואיש מרבה דמי שיטמא ולא יתחטא גם אם יטמא לאחר חייב האחר על ביאת מקדש, ומה דאמר אח"כ והוא שלישי חסר כאן ובגירסת הר"ש שהביא ד' הירושלמי איתא שם עוד יותר רק דמפירושו מוכח דיש ט"ס בסדור המאמרים דהכי איתא בגירסת הר"ש והוא שלישי כדאמר ר' אבין בר חייא בטומאת איש באיש אדם חייב על ביאת מקדש התיבון הרי כלים הנוגעים במת ואדם בכלים וכלים באדם בטומאת איש באיש ולא בטומאת איש בכלים, וז"ל הר"ש בפירושו ופריך כלים ואדם וכלים דליחייב אכלים שניים אם הכניסם למקדש דמכח טומאת איש קאתו, ומשני דכיון דאותו איש מכח כלים לא מיחייב עכ"ל, ומבואר דהקושיא התיבון הרי כלים הנוגעים במת ואדם בכלים וכלים באדם צ"ל קודם מה דאמר והוא שלישי, ובין לפי' הר"ש דקאי על ר' אילא ובין לפי מש"כ על ר' יוחנן ומדוייק דמקודם אמר הירושל' והוא שני משום דקאי על ר' ינאי ופריך מאדם בכלים הנוגעים במת, וכאן דפריך על ר' אילא ולפימש"כ על ר' יוחנן דמחייבים בשני פריך משלישי, וע"ז משני כדאמר ר' אבין וכו' בטומאת איש באיש ולא בטומאת אדם בכלים כן צ"ל לפי' הר"ש וכן הוא לפימש"כ.

אכן לפימש"כ אין באור למה דאמר אח"כ ר' זריקא בשם רב המנונא תניי תמן פליג על ר' אילא דלפימש"כ לא חידש ר' אילא אלא דראשון שנגע במת חייב אפי' טבול יום, וממה דמוכח דסבר כר' יוסי דשני פטור אין קושיא דברייתא דכלי לא קתני שהי' טבול יום, והנה בירוש' השלם בלי פירושים דפוס קראטאשין איתא פליג על ר' אלעזר, אבל א"א לגרוס כן דלא נמצא מקודם ר' אלעזר בסוגיא אלא אח"כ, אם לא שנגרוס כל מאמר זה אחר מאמר ר' לעזר וכו' עד לטמאות הפורשות מן המת נצרכה, ואז הי' מיושב לפימש"כ, ויותר נראה דצ"ל ר' ינאי ולפני המעתיק הראשון הי' חסר בספרו י' בסוף תיבת ינאי ונעשה ינא וכיון דר' אילא הוזכר בסוף לפני מימרא דר' זריקא הוסיף א' בריש התיבה ול' במקום נ' שמתחלפים בכתב ונעשה אילא, ומבואר עכשיו מה דאוקים ר' יוחנן לטמאות הפורשות מן המת, דר' יוחנן תירץ כן לשיטתו, ומה דהוזכר בסוף הסוגיא גם ר' ינאי הוא ודאי ט"ס, וכן ליתא בגירסת הגר"א ומיושב מה דאמר ר' לעזר אוף אנן תנינן הדא מסייעא להדין תנייא קדמייא דקאי על ר' ינאי, והיכן הוזכר תנייא בתראה דעל ר' אילא שהיה בדורם לא שייך לשון תנייא אבל לפי מש"כ מיושב דמימרא דר' יוחנן לגבי ר' ינאי הוא תנייא בתראה ודר' ינאי תנייא קדמייא, וכן מיושב מה דאמר ר' ירמי' מה פליגן דהיינו ר' ינאי ור' יוחנן ולפי שהיו רבותיו הזכיר שניהם, ועוד דגם על ר' יוחנן מחדש, דר' יוחנן אינו מחייב אלא על השני שנגע בראשון, ומחדש ר' ירמי' דלמלקות אפי' על השלישי ורביעי.

והנה סברת ר' יוסי ור' אילא שמחלקים בדין טבול יום בין ראשון שנגע במת ובין שני שנגע בראשון צריך באור דמנ"ל מקרא לחלק כן, ונראה לפי"מ שהוכחתי מכמה מקומות דאם נתרבה דבר אחד וגם נתרבה ענין אחר דכל רבוי הוא רק על עיקר הדין ולא על מה שנתרבה ובעיקר נתעוררתי בזה מהא דאמרינן בב"ק דף כ"ו פצע תחת פצע לרבות שוגג כמזיד ואונס כרצון ומרבינן מפצע תחת פצע צער במקום נזק ומ"מ אינו חייב באונס אלא בפושע, ומוכח דמה דמרבינן צער הוא על עיקר החיוב ולא על שוגג ואונס וכן מבואר מכמה מקומות, ולכן יש לומר דר' יוסי ור' אילא סברי נמי דרשא דואיש, אלא דסברי דמה דמרבינן טבול יום לענין ביאת מקדש מקרא דובא השמש וטהר מכלל שהוא טמא, אינו אלא על גופא דקרא דמיירי באדם שנגע במת, אבל שני שנגע בראשון דנתרבה מואיש אינו חייב אלא טמא ממש, ור' יוחנן אינו סובר כן דאינו מחלק ואמר סתמא דעיקר דין חיוב דביאת מקדש הוא על שני שנגע בראשון והוא אפי' טבל משום דסובר דאף דבביאת מקדש כתיב אשר יטמא ולא יתחטא כל זמן שלא העריב שמשו הוי טמא ממש ואינו בגדר רבוי כיון דכתיב ובא השמש וטהר.

ולפי"ז נראה דא"צ לומר דהא דאמר אמרה ואמר טעמא לא קאי על מימרא דר' אילא דלפי"ז שפיר יש לומר דהוא על מימרא דר' אילא ור' יוסי, דא"א לומר דסמכי על מה דדריש אח"כ ר' יוחנן מואיש, לכן צ"ל דעל הא דר' אילא קאי דר' אילא אמר טעמא על מה שמחלק הוא ור' יוסי בין ראשון לשני לדין טבול יום משום דהא דשני ג"כ חייב כ"ז שלא טבל ילפינן מואיש וכמו שבארנו, ואח"כ צריך לגרוס הא דר' יוחנן וגם הוא סבר דרשא דואיש ומחייב לגמרי בשני שנגע בראשון אפי' טבל כמו ראשון וכנ"ל.

ועכשיו מבואר שיטתו של הרמב"ם דסבר כמסקנא דר' יוחנן דהך כללא דכל טומאה שהנזיר מגלח עלי' חייב על ביאת המקדש לא נאמרה אלא לטומאות הפורשות מן המת. ופסק כר' יוחנן לגבי ר' ינאי אף דר' ינאי רבו משום דהברייתא שהביא ר' זריקא דכלי שחציו מן האדמה וכו' אין חייבין וכו' דמוכח דכולו מן האדמה חייבין עליו מוכחא כר' יוחנן דאוקימתא כשזרקו הא פריך לה ר' יוסי. וכן מוכח מד' הכ"מ ולא כפי' הק"ע והפ"מ דמשום מכניס הוי תירוצא וצריך לומר דמה דאמר ר' יוסי והוא שטבל. והא דאמר ר' אילא ראשון שנגע במת חייב סברא דנפשייהו קאמר. אבל ר' ינאי בכל גוונא קאמר דאינו חייב אלא על הראשון. ומשו"ה פריך עלי' ר' זריקא דאילא"ה לא קשה כלל דהא בברייתא לא הוזכר בטבול יום. ומשו"ה שפיר דלא פסק הרמב"ם כר' ינאי לגבי ר' יוחנן דבכל גווני אמר דחייב על שני שנגע בראשון וכדין ראשון דהיינו אפי' בטבול יום ולא פסק כר' יוסי ור' אילא דאין הלכה כמותם לגבי ר' יוחנן.

והנה בשיטת הרמב"ם דפסק דכשנגע בכלים שנגעו במת חייב כרת על ביאת מקדש לא קשה מהא דאמר בירוש' גם אחר דאמר דשני שנגע בראשון חייב ולמד מואיש אשר יטמא דבטומאת איש באיש ולא בטומאת איש בכלים, דיש לומר דכונת הירוש' הוא כדאמר מעיקרא דלא בא לחלק בין נגע באדם לנגע בכלים אלא דלא נימא דנגע בכלים חמיר, וכמו שמפרש שם הכ"מ וכן הוא בר"ש, אלא דמ"מ דברי הרמב"ם אינו כדברי הירוש' שכתב מטעם אחר משום שטומאת כלים דחמיר לטמא אדם הנוגע טומאת שבעה אינו מד"ת אלא מדברי קבלה, אכן לפי"מ שבארתי עכשיו נוכל לומר דרק מקודם כדאמר ר' אבין על ר' ינאי דאמר דאינו חייב אלא על הראשון, וע"ז אמר ר' אבין דבטומאת איש באיש ולא בטומאת איש בכלים, בזה מפרש הירוש' דאין חלוק בין טומאת אדם לטומאת כלים, דהא כלים שנגעו במת ודאי יש בהן דין שילוח כדילפינן בספרי פ' נשא אבל לר' יוסי ור' אילא דדרשי מואיש אשר יטמא דכשלא טבל חייב גם על השני, נוכל לפרש דבזה נאמר כדר' אבין בפשוטו דמרבינן רק איש באיש ולא איש בכלים, דאפי' נגע בכלים שנגעו במת ג"כ לא נתרבה מואיש אשר יטמא, ולפי"ז ר' יוחנן דחולק על ר' ינאי ומחייב על שנגע בראשון אינו מחלק בין נגע באדם לנגע בכלים ולא דריש בטומאת איש באיש ולא בטומאת איש בכלים ובטעמא דאמאי חייב דוקא בשני ולא בשלישי לא נתפרש בירוש' אליבא דר' יוחנן, ולזה כתב הרמב"ם דטעמא הוא משום דכל מה דאפשר לאדם או לכלים להטמא אפי' שלישי ע"י כלים זהו רק מדברי קבלה, אכן זה אינו מיושב אלא לפימש"כ וע"פ גירסת הר"ש אבל לגירסת הכ"מ אינו מיושב למה הוצרך הרמב"ם להטעם שהוא מדברי קבלה כיון דבירוש' דריש לה מקרא.

והנה אמנם דמה שכתבתי דפירושו של הכ"מ בהא דר' יוחנן משום ר' ינאי הוא דחוק, ראיתי כי א"א לדחות פירושו שכן פירש הרמב"ן שהביא הירוש' בפ' לא יחפור, אכן מה נפלאתי שראיתי להכ"מ בפ"ה מהל' טומאת מת הל' ה' שכתב בדברי הרמב"ם ובהשגת הראב"ד שם וז"ל פלוגתא דר"י ור' אבין בר חייא ופסק הראב"ד כר' אבין בר חייא ורבינו פסק כר"י, והדברים תמוהים דלפי פירושו כאן אינו חולק ר' אבין בר חייא וגם הוא מחייב שני שנגע בראשון, וע"כ דכונתו לפי' הר"ש ולגירסת הגר"א, וא"כ מה דאמר דר' יוחנן מחייב ע"כ הוא כמו שכתבתי.

ובמה שכתב הרמב"ם כללו של דבר כל הטעון ביאת מים מן התורה חייב כרת על ביאת המקדש שכתב הראב"ד ע"ז שדבריו סותרין זא"ז, וכונתו כמש"כ הכ"מ דהא כתב אח"כ דהנוגע בכלים שנגעו באדם שנגע במת פטור והוא טעון ביאת מים מד"ת שבהל' י"ד דחק הכ"מ בדברי הרמב"ם, אבל בהל' ט"ו שהביא ד' הרמב"ם בפ"ה מהל' טומאת מת דדין נוגע בכלים שנגעו באדם הוא דברי קבלה ואינו דין תורה מיושב, ונראה להוסיף דמה שכתב הרמב"ם כללו של דבר בא לחזק שיטתו דקיי"ל כר' יוחנן דאפי' שני שנגע בראשון חייב על ביאת מקדש דהא טעון ביאת מים מד"ת, ולר' ינאי דסבר דאינו חייב אלא על הראשון צריך ישוב ממתני' דכל הטעון ביאת מים, ונראה דמכאן הוא דאמר ר' יוסי והוא שטבל דאינו פטור שני שנגע בראשון אלא כשטבל דכבר אינו טעון ביאת מים, אבל לר' יוחנן מפרשינן מתני' דכל הטעון ביאת מים חייב על ביאת מקדש עד שיעריב שמשו כיון דעד הערב שמש נקרא טמא; ולר' ינאי אפשר דמתני' אתי לאפוקי אדם שנגע בכלים שנגעו במת דאף שטעון חטוי מ"מ כיון דאינו מד"ת כמש"כ הרמב"ם אינו חייב על ביאת מקדש, ומכללא אין ראי' דאין למדין מן הכללות.

יד[עריכה]

ואיזהו הטמא שחייב כרת על המקדש כל שנטמא בטומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה שכבר נתפרש בנזירות או שיגע באדם או בכלים שנטמאו באותן הטומאות שהנזיר מגלח עליהם שהרי הוא שני לראשון שנגע במת או שנטמא בשאר אבות הטומאות של תורה שיתפרשו במקומן. כללו של דבר כל הטעון ביאת מים מן התורה חייב כרת על ביאת המקדש ואפי' אחר שטבל עד שיעריב שמשו, אבל המתטמא בטומאות מן המת שאין הנזיר מגלח עליהן אע"פ שהוא טמא טומאת שבעה הרי זה פטור על ביאת המקדש. וכן הנוגע בכלים שנגעו באדם שנגע במת אע"פ שהוא טמא ראשון לענין תרומה ולטמא בשר קדשים הרי זה פטור על ביאת המקדש שדברים אלו הלכה מפי הקבלה, ואע"פ שהוא פטור מכין אותו מכת מרדות.

השגת הראב"ד או שיגע באדם א"א שבוש הוא זה שאין הנזיר מגלח על מגע כלים שנגעו במת ואפי' של חרב, וכן אינו חייב על מגען על ביאת מקדש.

כל הטעון ביאת מים א"א דבריו סותרין זה את זה.

הכ"מ הביא כאן ד' הירוש' בנזיר פ' כה"ג ולבאר שיטות הרמב"ם והראב"ד נביא בזה ד' הירוש' עם פי' הר"ש בריש אהלות ופי' הכ"מ ומה שנראה לומר בזה, וז"ל הירוש' על מתני' פ"א דאהלות דחשיב שם שנים טמאים במת ושלשה וארבעה, אמר שם ר' יוחנן בשם ר' ינאי וכולהון תורה אצל תרומה, אבל על ביאת מקדש אינו חייב אלא על שני שנגע בראשון, מה טעם איש אשר יטמא ולא יתחטא הטעון חטוי חייב על ביאת מקדש, ושאינו טעון חטוי אינו חייב על ביאת מקדש התיבון הרי אדם הנוגע בכלים ונוגעין במת טעון חטוי והוא שני אמר ר' אבין בר חייה בטומאת איש באיש לא בטומאת איש בכלים מלתיה דר' אבין בר חייה אינו חייב אלא על הראשון בלבד מאחר שאילו אדם באדם אינו חייב אלא על הראשון לבד וכא אינו חייב אלא על הראשון בלבד, אמר ר' יוסי והוא שטבל אבל אם לא טבל הדא הוא דרבי, דרבי אמר כל הטמאים בטומאתן עד שיבואו במים, אמר ר' אילא הוא עצמו שנגע במת חייב, אמרה ואמר טעמא אשר יטמא בטומאת איש הוא, והוא שלישי כדאמר רבי אבין בר חייא בטומאת איש באיש ולא בטומאת איש בכלים, ר' זריקא בשם רב המנונא תני תניי תמן פליג על ר' אילא כלי שחציו מן האדמה (הר"ש גורס החלמא) וחציו מן הגללים אין חייבין עליו על ביאת מקדש מפני שחציו מן האדמה וחציו מן הגללים, אבל אם הי' כולו מן האדמה חייב, מנו חייב לא שני שנגע בראשון הוא אמר ר' פנחס קומי ר' יוסי תיפתר בשזרקו, אמר ליה אי בשזרקו בדא תני על רחיצת גופו ענוש כרת, ועל כבוס בגדיו בארבעים משום מכניס כלים טמאים במקדש, א"ר לעזר בי ר' יוסי קומי ר' יוסי אוף אנן תנינן הדא מסייעא להדין תנייא קדמייא דתני ר' אלעזר אמר משום ר' יהושע כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה חייבין על ביאת מקדש, וכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה אין חייבין עליה על ביאת מקדש, ראשון שהנזיר מגלח עליו חייבין עליו על ביאת מקדש שני שאין הנזיר מגלח עליו אין חייבין עליו על ביאת מקדש, אמר ר' יוחנן לטמאות הפורשות מן המת נצרכה, עכ"ל הירושלמי.

-הערות רבנו בגיליון ספרו-

לעיל בל' הירושל' אמר ר' אילא הוא עצמו שנגע במת, הגיה רבנו וז"ל גירסת הגר"א שנגע בכלים הנוגעים במת.

והנה הכ"מ פי' לשיטת הרמב"ם דעל שני שנגע בראשון היינו אדם שנגע באדם שנגע במת ומפרש הא דיליף מאיש אשר יטמא ולא יתחטא הטעון חטוי חייב על ביאת מקדש היינו דהטעון חטוי חייב הנוגע בו על ביאת מקדש, ומפרש קרא ואיש אשר יטמא במי שטעון חטוי ודוחק גדול לפרש כן דהא לא הוזכר הנוגע בו והר"ש בפ"א דאהלות הביא ד' הירוש' ומדבריו מוכח שהוא גורס דאינו חייב אלא על הראשון ולא על שני שנגע בראשון, ואף דבנוסח הירוש' שהביא הר"ש הוא כמו בגירסתנו, אבל כבר הגיה הגר"א שם בד' הירוש' שהביא הר"ש שכן צ"ל, ומפרש הר"ש כפשוטו דדוקא הטעון חטוי חייב על ביאת מקדש. ובמה דאמר אח"כ ר' אבין בטומאת איש באיש צריך לפרש לפי"ז דהיינו בטומאת איש שנגע באיש המת ולא כשנגע בכלים שנגעו במת וכן מבואר מדברי הק"ע. אכן במה דאמר ר' אילא הוא עצמו שנגע במת חייב. כתב הר"ש כלומר חייב אדם הנוגע בו אבל כלים הנוגעים במת פטור. ופליגא דר' יוחנן דלא חילק בכל שני דפטור כדקאמר אינו חייב אלא על הראשון בלבד, אמרה ואמר טעמא משום דכתיב ואיש אשר יטמא ולא יתחטא דדוקא באיש הנוגע במת חייב הכתוב הנוגע בו, ואע"ג דפשטיה בחיובא דראשון איירי מ"מ דריש הכי מיתורא דאיש. ונמצא דבהא דר' אילא מפרש גם הר"ש כפי' הכ"מ. רק דלהר"ש גם הא דר' אילא אינו כשיטת הרמב"ם דהא סובר דגם אדם שנגע בכלים שנגעו במת חייב כרת. אבל גם פי' הר"ש בהא דר' אילא הוא דוחק גדול דהיכן הוזכר בדברי ר' אילא על הנוגע בו. ועוד דלפי"ז מה פריך והרי כלים שנגעו במת ואדם בכלים וכלים באדם והוא שלישי. כמו שנביא לפנינו גירסת הר"ש ואמר ע"ז כדא"ר אבין וכו'. דהא זהו שחידש ר' אילא דדוקא הוא עצמו שנגע במת ולא כלים שנגעו במת והו"ל למימר רק מאי טעמא בטומאת איש באיש הוא ולא בטומאת אדם בכלים.

ונראה דמה דאמר ר' אילא קאי על מה דאמר ר' יוסי מקודם והוא שטבל. וסובר דבאדם שנגע באדם או בכלים דפטור הוא דוקא אם טבל וקמ"ל דטבול יום אינו חייב בזה. וע"ז אמר ר' אילא דהוא עצמו שנגע במת חייב היינו אפי' טבל. וכמו שמפרש הר"ש בעצמו בהא דר' יוסי זה בא ר' אילא להשמיענו ולפרש דברי ר' יוסי ומה דאמר אח"כ אמרה ואמר טעמא אשר יטמא בטומאת איש הוא. נראה דע"כ חסר כאן מימרא אחרת משום דעל מה דמביא אח"כ ר' לעזר מהא דכל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה חייבין על ביאת מקדש. וכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה אין חייבין על ביאת מקדש. אמר ע"ז ר' יוחנן לטומאות הפורשות מן המת נצרכה. וקשה הא ר' יוחנן בעצמו סבר דאינו חייב אלא הראשון שנגע במת. והר"ש כתב דר' יוחנן בעצמו דחה הראי' ומשמע דמפרש דאמר רק דאין ראי' מכאן. אבל הלשון לא משמע כן ובגמ' מצוי כן בלשון אי מהא לא תסייען אבל לשון נצרכה משמע דהכי הוא פירושא דהך כללא. ועוד דאח"כ אמר ר' ירמיה הוינן סברין מימר מה פליגין לקרבן. אבל למלקות לוקין אפי' על השלישי אפי' על הרביעי. ולפי"מ שפירשו המפרשים זהו על פלוגתא דר' יוחנן ור' אילא. ולא משמע דר' ירמיה שהי' בדורו של ר' אילא ור' יוחנן הי' רבם שיאמר על חברו ר' אילא מה פליגי והו"ל לומר כי קאמר ר' יוחנן לקרבן. וביחוד לפי"מ שבארתי לא אמר ר' אילא אלא דהראשון חייב אפי' טבול יום.

לכן נראה דבהכרח צ"ל דחסר כאן וצ"ל ר' יוחנן דיליה אמר שני שנגע בראשון חייב והיינו דאף דמקודם אמר בשם ר' ינאי דפטור, וע"ז מסיים אמרה ואמר טעמא אשר יטמא בטומאת איש הוא, והוא כפי' הר"ש דדריש מיתורא דואיש או דדריש יטמא יטמא לאחרים, ולא דריש כר' ינאי דהטעון חטוי חייב, ושאינו טעין חטוי פטור, דואיש מרבה דמי שיטמא ולא יתחטא גם אם יטמא לאחר חייב האחר על ביאת מקדש, ומה דאמר אח"כ והוא שלישי חסר כאן ובגירסת הר"ש שהביא ד' הירושלמי איתא שם עוד יותר רק דמפירושו מוכח דיש ט"ס בסדור המאמרים דהכי איתא בגירסת הר"ש והוא שלישי כדאמר ר' אבין בר חייא בטומאת איש באיש אדם חייב על ביאת מקדש התיבון הרי כלים הנוגעים במת ואדם בכלים וכלים באדם בטומאת איש באיש ולא בטומאת איש בכלים, וז"ל הר"ש בפירושו ופריך כלים ואדם וכלים דליחייב אכלים שניים אם הכניסם למקדש דמכח טומאת איש קאתו, ומשני דכיון דאותו איש מכח כלים לא מיחייב עכ"ל, ומבואר דהקושיא התיבון הרי כלים הנוגעים במת ואדם בכלים וכלים באדם צ"ל קודם מה דאמר והוא שלישי, ובין לפי' הר"ש דקאי על ר' אילא ובין לפי מש"כ על ר' יוחנן ומדוייק דמקודם אמר הירושל' והוא שני משום דקאי על ר' ינאי ופריך מאדם בכלים הנוגעים במת, וכאן דפריך על ר' אילא ולפימש"כ על ר' יוחנן דמחייבים בשני פריך משלישי, וע"ז משני כדאמר ר' אבין וכו' בטומאת איש באיש ולא בטומאת אדם בכלים כן צ"ל לפי' הר"ש וכן הוא לפימש"כ.

אכן לפימש"כ אין באור למה דאמר אח"כ ר' זריקא בשם רב המנונא תניי תמן פליג על ר' אילא דלפימש"כ לא חידש ר' אילא אלא דראשון שנגע במת חייב אפי' טבול יום, וממה דמוכח דסבר כר' יוסי דשני פטור אין קושיא דברייתא דכלי לא קתני שהי' טבול יום, והנה בירוש' השלם בלי פירושים דפוס קראטאשין איתא פליג על ר' אלעזר, אבל א"א לגרוס כן דלא נמצא מקודם ר' אלעזר בסוגיא אלא אח"כ, אם לא שנגרוס כל מאמר זה אחר מאמר ר' לעזר וכו' עד לטמאות הפורשות מן המת נצרכה, ואז הי' מיושב לפימש"כ, ויותר נראה דצ"ל ר' ינאי ולפני המעתיק הראשון הי' חסר בספרו י' בסוף תיבת ינאי ונעשה ינא וכיון דר' אילא הוזכר בסוף לפני מימרא דר' זריקא הוסיף א' בריש התיבה ול' במקום נ' שמתחלפים בכתב ונעשה אילא, ומבואר עכשיו מה דאוקים ר' יוחנן לטמאות הפורשות מן המת, דר' יוחנן תירץ כן לשיטתו, ומה דהוזכר בסוף הסוגיא גם ר' ינאי הוא ודאי ט"ס, וכן ליתא בגירסת הגר"א ומיושב מה דאמר ר' לעזר אוף אנן תנינן הדא מסייעא להדין תנייא קדמייא דקאי על ר' ינאי, והיכן הוזכר תנייא בתראה דעל ר' אילא שהיה בדורם לא שייך לשון תנייא אבל לפי מש"כ מיושב דמימרא דר' יוחנן לגבי ר' ינאי הוא תנייא בתראה ודר' ינאי תנייא קדמייא, וכן מיושב מה דאמר ר' ירמי' מה פליגן דהיינו ר' ינאי ור' יוחנן ולפי שהיו רבותיו הזכיר שניהם, ועוד דגם על ר' יוחנן מחדש, דר' יוחנן אינו מחייב אלא על השני שנגע בראשון, ומחדש ר' ירמי' דלמלקות אפי' על השלישי ורביעי.

והנה סברת ר' יוסי ור' אילא שמחלקים בדין טבול יום בין ראשון שנגע במת ובין שני שנגע בראשון צריך באור דמנ"ל מקרא לחלק כן, ונראה לפי"מ שהוכחתי מכמה מקומות דאם נתרבה דבר אחד וגם נתרבה ענין אחר דכל רבוי הוא רק על עיקר הדין ולא על מה שנתרבה ובעיקר נתעוררתי בזה מהא דאמרינן בב"ק דף כ"ו פצע תחת פצע לרבות שוגג כמזיד ואונס כרצון ומרבינן מפצע תחת פצע צער במקום נזק ומ"מ אינו חייב באונס אלא בפושע, ומוכח דמה דמרבינן צער הוא על עיקר החיוב ולא על שוגג ואונס וכן מבואר מכמה מקומות, ולכן יש לומר דר' יוסי ור' אילא סברי נמי דרשא דואיש, אלא דסברי דמה דמרבינן טבול יום לענין ביאת מקדש מקרא דובא השמש וטהר מכלל שהוא טמא, אינו אלא על גופא דקרא דמיירי באדם שנגע במת, אבל שני שנגע בראשון דנתרבה מואיש אינו חייב אלא טמא ממש, ור' יוחנן אינו סובר כן דאינו מחלק ואמר סתמא דעיקר דין חיוב דביאת מקדש הוא על שני שנגע בראשון והוא אפי' טבל משום דסובר דאף דבביאת מקדש כתיב אשר יטמא ולא יתחטא כל זמן שלא העריב שמשו הוי טמא ממש ואינו בגדר רבוי כיון דכתיב ובא השמש וטהר.

ולפי"ז נראה דא"צ לומר דהא דאמר אמרה ואמר טעמא לא קאי על מימרא דר' אילא דלפי"ז שפיר יש לומר דהוא על מימרא דר' אילא ור' יוסי, דא"א לומר דסמכי על מה דדריש אח"כ ר' יוחנן מואיש, לכן צ"ל דעל הא דר' אילא קאי דר' אילא אמר טעמא על מה שמחלק הוא ור' יוסי בין ראשון לשני לדין טבול יום משום דהא דשני ג"כ חייב כ"ז שלא טבל ילפינן מואיש וכמו שבארנו, ואח"כ צריך לגרוס הא דר' יוחנן וגם הוא סבר דרשא דואיש ומחייב לגמרי בשני שנגע בראשון אפי' טבל כמו ראשון וכנ"ל.

ועכשיו מבואר שיטתו של הרמב"ם דסבר כמסקנא דר' יוחנן דהך כללא דכל טומאה שהנזיר מגלח עלי' חייב על ביאת המקדש לא נאמרה אלא לטומאות הפורשות מן המת. ופסק כר' יוחנן לגבי ר' ינאי אף דר' ינאי רבו משום דהברייתא שהביא ר' זריקא דכלי שחציו מן האדמה וכו' אין חייבין וכו' דמוכח דכולו מן האדמה חייבין עליו מוכחא כר' יוחנן דאוקימתא כשזרקו הא פריך לה ר' יוסי. וכן מוכח מד' הכ"מ ולא כפי' הק"ע והפ"מ דמשום מכניס הוי תירוצא וצריך לומר דמה דאמר ר' יוסי והוא שטבל. והא דאמר ר' אילא ראשון שנגע במת חייב סברא דנפשייהו קאמר. אבל ר' ינאי בכל גוונא קאמר דאינו חייב אלא על הראשון. ומשו"ה פריך עלי' ר' זריקא דאילא"ה לא קשה כלל דהא בברייתא לא הוזכר בטבול יום. ומשו"ה שפיר דלא פסק הרמב"ם כר' ינאי לגבי ר' יוחנן דבכל גווני אמר דחייב על שני שנגע בראשון וכדין ראשון דהיינו אפי' בטבול יום ולא פסק כר' יוסי ור' אילא דאין הלכה כמותם לגבי ר' יוחנן.

והנה בשיטת הרמב"ם דפסק דכשנגע בכלים שנגעו במת חייב כרת על ביאת מקדש לא קשה מהא דאמר בירוש' גם אחר דאמר דשני שנגע בראשון חייב ולמד מואיש אשר יטמא דבטומאת איש באיש ולא בטומאת איש בכלים, דיש לומר דכונת הירוש' הוא כדאמר מעיקרא דלא בא לחלק בין נגע באדם לנגע בכלים אלא דלא נימא דנגע בכלים חמיר, וכמו שמפרש שם הכ"מ וכן הוא בר"ש, אלא דמ"מ דברי הרמב"ם אינו כדברי הירוש' שכתב מטעם אחר משום שטומאת כלים דחמיר לטמא אדם הנוגע טומאת שבעה אינו מד"ת אלא מדברי קבלה, אכן לפי"מ שבארתי עכשיו נוכל לומר דרק מקודם כדאמר ר' אבין על ר' ינאי דאמר דאינו חייב אלא על הראשון, וע"ז אמר ר' אבין דבטומאת איש באיש ולא בטומאת איש בכלים, בזה מפרש הירוש' דאין חלוק בין טומאת אדם לטומאת כלים, דהא כלים שנגעו במת ודאי יש בהן דין שילוח כדילפינן בספרי פ' נשא אבל לר' יוסי ור' אילא דדרשי מואיש אשר יטמא דכשלא טבל חייב גם על השני, נוכל לפרש דבזה נאמר כדר' אבין בפשוטו דמרבינן רק איש באיש ולא איש בכלים, דאפי' נגע בכלים שנגעו במת ג"כ לא נתרבה מואיש אשר יטמא, ולפי"ז ר' יוחנן דחולק על ר' ינאי ומחייב על שנגע בראשון אינו מחלק בין נגע באדם לנגע בכלים ולא דריש בטומאת איש באיש ולא בטומאת איש בכלים ובטעמא דאמאי חייב דוקא בשני ולא בשלישי לא נתפרש בירוש' אליבא דר' יוחנן, ולזה כתב הרמב"ם דטעמא הוא משום דכל מה דאפשר לאדם או לכלים להטמא אפי' שלישי ע"י כלים זהו רק מדברי קבלה, אכן זה אינו מיושב אלא לפימש"כ וע"פ גירסת הר"ש אבל לגירסת הכ"מ אינו מיושב למה הוצרך הרמב"ם להטעם שהוא מדברי קבלה כיון דבירוש' דריש לה מקרא.

והנה אמנם דמה שכתבתי דפירושו של הכ"מ בהא דר' יוחנן משום ר' ינאי הוא דחוק, ראיתי כי א"א לדחות פירושו שכן פירש הרמב"ן שהביא הירוש' בפ' לא יחפור, אכן מה נפלאתי שראיתי להכ"מ בפ"ה מהל' טומאת מת הל' ה' שכתב בדברי הרמב"ם ובהשגת הראב"ד שם וז"ל פלוגתא דר"י ור' אבין בר חייא ופסק הראב"ד כר' אבין בר חייא ורבינו פסק כר"י, והדברים תמוהים דלפי פירושו כאן אינו חולק ר' אבין בר חייא וגם הוא מחייב שני שנגע בראשון, וע"כ דכונתו לפי' הר"ש ולגירסת הגר"א, וא"כ מה דאמר דר' יוחנן מחייב ע"כ הוא כמו שכתבתי.

ובמה שכתב הרמב"ם כללו של דבר כל הטעון ביאת מים מן התורה חייב כרת על ביאת המקדש שכתב הראב"ד ע"ז שדבריו סותרין זא"ז, וכונתו כמש"כ הכ"מ דהא כתב אח"כ דהנוגע בכלים שנגעו באדם שנגע במת פטור והוא טעון ביאת מים מד"ת שבהל' י"ד דחק הכ"מ בדברי הרמב"ם, אבל בהל' ט"ו שהביא ד' הרמב"ם בפ"ה מהל' טומאת מת דדין נוגע בכלים שנגעו באדם הוא דברי קבלה ואינו דין תורה מיושב, ונראה להוסיף דמה שכתב הרמב"ם כללו של דבר בא לחזק שיטתו דקיי"ל כר' יוחנן דאפי' שני שנגע בראשון חייב על ביאת מקדש דהא טעון ביאת מים מד"ת, ולר' ינאי דסבר דאינו חייב אלא על הראשון צריך ישוב ממתני' דכל הטעון ביאת מים, ונראה דמכאן הוא דאמר ר' יוסי והוא שטבל דאינו פטור שני שנגע בראשון אלא כשטבל דכבר אינו טעון ביאת מים, אבל לר' יוחנן מפרשינן מתני' דכל הטעון ביאת מים חייב על ביאת מקדש עד שיעריב שמשו כיון דעד הערב שמש נקרא טמא; ולר' ינאי אפשר דמתני' אתי לאפוקי אדם שנגע בכלים שנגעו במת דאף שטעון חטוי מ"מ כיון דאינו מד"ת כמש"כ הרמב"ם אינו חייב על ביאת מקדש, ומכללא אין ראי' דאין למדין מן הכללות.

טו[עריכה]

ואיזהו הטמא שחייב כרת על המקדש כל שנטמא בטומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה שכבר נתפרש בנזירות או שיגע באדם או בכלים שנטמאו באותן הטומאות שהנזיר מגלח עליהם שהרי הוא שני לראשון שנגע במת או שנטמא בשאר אבות הטומאות של תורה שיתפרשו במקומן. כללו של דבר כל הטעון ביאת מים מן התורה חייב כרת על ביאת המקדש ואפי' אחר שטבל עד שיעריב שמשו, אבל המתטמא בטומאות מן המת שאין הנזיר מגלח עליהן אע"פ שהוא טמא טומאת שבעה הרי זה פטור על ביאת המקדש. וכן הנוגע בכלים שנגעו באדם שנגע במת אע"פ שהוא טמא ראשון לענין תרומה ולטמא בשר קדשים הרי זה פטור על ביאת המקדש שדברים אלו הלכה מפי הקבלה, ואע"פ שהוא פטור מכין אותו מכת מרדות.

השגת הראב"ד או שיגע באדם א"א שבוש הוא זה שאין הנזיר מגלח על מגע כלים שנגעו במת ואפי' של חרב, וכן אינו חייב על מגען על ביאת מקדש.

כל הטעון ביאת מים א"א דבריו סותרין זה את זה.

הכ"מ הביא כאן ד' הירוש' בנזיר פ' כה"ג ולבאר שיטות הרמב"ם והראב"ד נביא בזה ד' הירוש' עם פי' הר"ש בריש אהלות ופי' הכ"מ ומה שנראה לומר בזה, וז"ל הירוש' על מתני' פ"א דאהלות דחשיב שם שנים טמאים במת ושלשה וארבעה, אמר שם ר' יוחנן בשם ר' ינאי וכולהון תורה אצל תרומה, אבל על ביאת מקדש אינו חייב אלא על שני שנגע בראשון, מה טעם איש אשר יטמא ולא יתחטא הטעון חטוי חייב על ביאת מקדש, ושאינו טעון חטוי אינו חייב על ביאת מקדש התיבון הרי אדם הנוגע בכלים ונוגעין במת טעון חטוי והוא שני אמר ר' אבין בר חייה בטומאת איש באיש לא בטומאת איש בכלים מלתיה דר' אבין בר חייה אינו חייב אלא על הראשון בלבד מאחר שאילו אדם באדם אינו חייב אלא על הראשון לבד וכא אינו חייב אלא על הראשון בלבד, אמר ר' יוסי והוא שטבל אבל אם לא טבל הדא הוא דרבי, דרבי אמר כל הטמאים בטומאתן עד שיבואו במים, אמר ר' אילא הוא עצמו שנגע במת חייב, אמרה ואמר טעמא אשר יטמא בטומאת איש הוא, והוא שלישי כדאמר רבי אבין בר חייא בטומאת איש באיש ולא בטומאת איש בכלים, ר' זריקא בשם רב המנונא תני תניי תמן פליג על ר' אילא כלי שחציו מן האדמה (הר"ש גורס החלמא) וחציו מן הגללים אין חייבין עליו על ביאת מקדש מפני שחציו מן האדמה וחציו מן הגללים, אבל אם הי' כולו מן האדמה חייב, מנו חייב לא שני שנגע בראשון הוא אמר ר' פנחס קומי ר' יוסי תיפתר בשזרקו, אמר ליה אי בשזרקו בדא תני על רחיצת גופו ענוש כרת, ועל כבוס בגדיו בארבעים משום מכניס כלים טמאים במקדש, א"ר לעזר בי ר' יוסי קומי ר' יוסי אוף אנן תנינן הדא מסייעא להדין תנייא קדמייא דתני ר' אלעזר אמר משום ר' יהושע כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה חייבין על ביאת מקדש, וכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה אין חייבין עליה על ביאת מקדש, ראשון שהנזיר מגלח עליו חייבין עליו על ביאת מקדש שני שאין הנזיר מגלח עליו אין חייבין עליו על ביאת מקדש, אמר ר' יוחנן לטמאות הפורשות מן המת נצרכה, עכ"ל הירושלמי.

-הערות רבנו בגיליון ספרו-

לעיל בל' הירושל' אמר ר' אילא הוא עצמו שנגע במת, הגיה רבנו וז"ל גירסת הגר"א שנגע בכלים הנוגעים במת.

והנה הכ"מ פי' לשיטת הרמב"ם דעל שני שנגע בראשון היינו אדם שנגע באדם שנגע במת ומפרש הא דיליף מאיש אשר יטמא ולא יתחטא הטעון חטוי חייב על ביאת מקדש היינו דהטעון חטוי חייב הנוגע בו על ביאת מקדש, ומפרש קרא ואיש אשר יטמא במי שטעון חטוי ודוחק גדול לפרש כן דהא לא הוזכר הנוגע בו והר"ש בפ"א דאהלות הביא ד' הירוש' ומדבריו מוכח שהוא גורס דאינו חייב אלא על הראשון ולא על שני שנגע בראשון, ואף דבנוסח הירוש' שהביא הר"ש הוא כמו בגירסתנו, אבל כבר הגיה הגר"א שם בד' הירוש' שהביא הר"ש שכן צ"ל, ומפרש הר"ש כפשוטו דדוקא הטעון חטוי חייב על ביאת מקדש. ובמה דאמר אח"כ ר' אבין בטומאת איש באיש צריך לפרש לפי"ז דהיינו בטומאת איש שנגע באיש המת ולא כשנגע בכלים שנגעו במת וכן מבואר מדברי הק"ע. אכן במה דאמר ר' אילא הוא עצמו שנגע במת חייב. כתב הר"ש כלומר חייב אדם הנוגע בו אבל כלים הנוגעים במת פטור. ופליגא דר' יוחנן דלא חילק בכל שני דפטור כדקאמר אינו חייב אלא על הראשון בלבד, אמרה ואמר טעמא משום דכתיב ואיש אשר יטמא ולא יתחטא דדוקא באיש הנוגע במת חייב הכתוב הנוגע בו, ואע"ג דפשטיה בחיובא דראשון איירי מ"מ דריש הכי מיתורא דאיש. ונמצא דבהא דר' אילא מפרש גם הר"ש כפי' הכ"מ. רק דלהר"ש גם הא דר' אילא אינו כשיטת הרמב"ם דהא סובר דגם אדם שנגע בכלים שנגעו במת חייב כרת. אבל גם פי' הר"ש בהא דר' אילא הוא דוחק גדול דהיכן הוזכר בדברי ר' אילא על הנוגע בו. ועוד דלפי"ז מה פריך והרי כלים שנגעו במת ואדם בכלים וכלים באדם והוא שלישי. כמו שנביא לפנינו גירסת הר"ש ואמר ע"ז כדא"ר אבין וכו'. דהא זהו שחידש ר' אילא דדוקא הוא עצמו שנגע במת ולא כלים שנגעו במת והו"ל למימר רק מאי טעמא בטומאת איש באיש הוא ולא בטומאת אדם בכלים.

ונראה דמה דאמר ר' אילא קאי על מה דאמר ר' יוסי מקודם והוא שטבל. וסובר דבאדם שנגע באדם או בכלים דפטור הוא דוקא אם טבל וקמ"ל דטבול יום אינו חייב בזה. וע"ז אמר ר' אילא דהוא עצמו שנגע במת חייב היינו אפי' טבל. וכמו שמפרש הר"ש בעצמו בהא דר' יוסי זה בא ר' אילא להשמיענו ולפרש דברי ר' יוסי ומה דאמר אח"כ אמרה ואמר טעמא אשר יטמא בטומאת איש הוא. נראה דע"כ חסר כאן מימרא אחרת משום דעל מה דמביא אח"כ ר' לעזר מהא דכל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה חייבין על ביאת מקדש. וכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה אין חייבין על ביאת מקדש. אמר ע"ז ר' יוחנן לטומאות הפורשות מן המת נצרכה. וקשה הא ר' יוחנן בעצמו סבר דאינו חייב אלא הראשון שנגע במת. והר"ש כתב דר' יוחנן בעצמו דחה הראי' ומשמע דמפרש דאמר רק דאין ראי' מכאן. אבל הלשון לא משמע כן ובגמ' מצוי כן בלשון אי מהא לא תסייען אבל לשון נצרכה משמע דהכי הוא פירושא דהך כללא. ועוד דאח"כ אמר ר' ירמיה הוינן סברין מימר מה פליגין לקרבן. אבל למלקות לוקין אפי' על השלישי אפי' על הרביעי. ולפי"מ שפירשו המפרשים זהו על פלוגתא דר' יוחנן ור' אילא. ולא משמע דר' ירמיה שהי' בדורו של ר' אילא ור' יוחנן הי' רבם שיאמר על חברו ר' אילא מה פליגי והו"ל לומר כי קאמר ר' יוחנן לקרבן. וביחוד לפי"מ שבארתי לא אמר ר' אילא אלא דהראשון חייב אפי' טבול יום.

לכן נראה דבהכרח צ"ל דחסר כאן וצ"ל ר' יוחנן דיליה אמר שני שנגע בראשון חייב והיינו דאף דמקודם אמר בשם ר' ינאי דפטור, וע"ז מסיים אמרה ואמר טעמא אשר יטמא בטומאת איש הוא, והוא כפי' הר"ש דדריש מיתורא דואיש או דדריש יטמא יטמא לאחרים, ולא דריש כר' ינאי דהטעון חטוי חייב, ושאינו טעין חטוי פטור, דואיש מרבה דמי שיטמא ולא יתחטא גם אם יטמא לאחר חייב האחר על ביאת מקדש, ומה דאמר אח"כ והוא שלישי חסר כאן ובגירסת הר"ש שהביא ד' הירושלמי איתא שם עוד יותר רק דמפירושו מוכח דיש ט"ס בסדור המאמרים דהכי איתא בגירסת הר"ש והוא שלישי כדאמר ר' אבין בר חייא בטומאת איש באיש אדם חייב על ביאת מקדש התיבון הרי כלים הנוגעים במת ואדם בכלים וכלים באדם בטומאת איש באיש ולא בטומאת איש בכלים, וז"ל הר"ש בפירושו ופריך כלים ואדם וכלים דליחייב אכלים שניים אם הכניסם למקדש דמכח טומאת איש קאתו, ומשני דכיון דאותו איש מכח כלים לא מיחייב עכ"ל, ומבואר דהקושיא התיבון הרי כלים הנוגעים במת ואדם בכלים וכלים באדם צ"ל קודם מה דאמר והוא שלישי, ובין לפי' הר"ש דקאי על ר' אילא ובין לפי מש"כ על ר' יוחנן ומדוייק דמקודם אמר הירושל' והוא שני משום דקאי על ר' ינאי ופריך מאדם בכלים הנוגעים במת, וכאן דפריך על ר' אילא ולפימש"כ על ר' יוחנן דמחייבים בשני פריך משלישי, וע"ז משני כדאמר ר' אבין וכו' בטומאת איש באיש ולא בטומאת אדם בכלים כן צ"ל לפי' הר"ש וכן הוא לפימש"כ.

אכן לפימש"כ אין באור למה דאמר אח"כ ר' זריקא בשם רב המנונא תניי תמן פליג על ר' אילא דלפימש"כ לא חידש ר' אילא אלא דראשון שנגע במת חייב אפי' טבול יום, וממה דמוכח דסבר כר' יוסי דשני פטור אין קושיא דברייתא דכלי לא קתני שהי' טבול יום, והנה בירוש' השלם בלי פירושים דפוס קראטאשין איתא פליג על ר' אלעזר, אבל א"א לגרוס כן דלא נמצא מקודם ר' אלעזר בסוגיא אלא אח"כ, אם לא שנגרוס כל מאמר זה אחר מאמר ר' לעזר וכו' עד לטמאות הפורשות מן המת נצרכה, ואז הי' מיושב לפימש"כ, ויותר נראה דצ"ל ר' ינאי ולפני המעתיק הראשון הי' חסר בספרו י' בסוף תיבת ינאי ונעשה ינא וכיון דר' אילא הוזכר בסוף לפני מימרא דר' זריקא הוסיף א' בריש התיבה ול' במקום נ' שמתחלפים בכתב ונעשה אילא, ומבואר עכשיו מה דאוקים ר' יוחנן לטמאות הפורשות מן המת, דר' יוחנן תירץ כן לשיטתו, ומה דהוזכר בסוף הסוגיא גם ר' ינאי הוא ודאי ט"ס, וכן ליתא בגירסת הגר"א ומיושב מה דאמר ר' לעזר אוף אנן תנינן הדא מסייעא להדין תנייא קדמייא דקאי על ר' ינאי, והיכן הוזכר תנייא בתראה דעל ר' אילא שהיה בדורם לא שייך לשון תנייא אבל לפי מש"כ מיושב דמימרא דר' יוחנן לגבי ר' ינאי הוא תנייא בתראה ודר' ינאי תנייא קדמייא, וכן מיושב מה דאמר ר' ירמי' מה פליגן דהיינו ר' ינאי ור' יוחנן ולפי שהיו רבותיו הזכיר שניהם, ועוד דגם על ר' יוחנן מחדש, דר' יוחנן אינו מחייב אלא על השני שנגע בראשון, ומחדש ר' ירמי' דלמלקות אפי' על השלישי ורביעי.

והנה סברת ר' יוסי ור' אילא שמחלקים בדין טבול יום בין ראשון שנגע במת ובין שני שנגע בראשון צריך באור דמנ"ל מקרא לחלק כן, ונראה לפי"מ שהוכחתי מכמה מקומות דאם נתרבה דבר אחד וגם נתרבה ענין אחר דכל רבוי הוא רק על עיקר הדין ולא על מה שנתרבה ובעיקר נתעוררתי בזה מהא דאמרינן בב"ק דף כ"ו פצע תחת פצע לרבות שוגג כמזיד ואונס כרצון ומרבינן מפצע תחת פצע צער במקום נזק ומ"מ אינו חייב באונס אלא בפושע, ומוכח דמה דמרבינן צער הוא על עיקר החיוב ולא על שוגג ואונס וכן מבואר מכמה מקומות, ולכן יש לומר דר' יוסי ור' אילא סברי נמי דרשא דואיש, אלא דסברי דמה דמרבינן טבול יום לענין ביאת מקדש מקרא דובא השמש וטהר מכלל שהוא טמא, אינו אלא על גופא דקרא דמיירי באדם שנגע במת, אבל שני שנגע בראשון דנתרבה מואיש אינו חייב אלא טמא ממש, ור' יוחנן אינו סובר כן דאינו מחלק ואמר סתמא דעיקר דין חיוב דביאת מקדש הוא על שני שנגע בראשון והוא אפי' טבל משום דסובר דאף דבביאת מקדש כתיב אשר יטמא ולא יתחטא כל זמן שלא העריב שמשו הוי טמא ממש ואינו בגדר רבוי כיון דכתיב ובא השמש וטהר.

ולפי"ז נראה דא"צ לומר דהא דאמר אמרה ואמר טעמא לא קאי על מימרא דר' אילא דלפי"ז שפיר יש לומר דהוא על מימרא דר' אילא ור' יוסי, דא"א לומר דסמכי על מה דדריש אח"כ ר' יוחנן מואיש, לכן צ"ל דעל הא דר' אילא קאי דר' אילא אמר טעמא על מה שמחלק הוא ור' יוסי בין ראשון לשני לדין טבול יום משום דהא דשני ג"כ חייב כ"ז שלא טבל ילפינן מואיש וכמו שבארנו, ואח"כ צריך לגרוס הא דר' יוחנן וגם הוא סבר דרשא דואיש ומחייב לגמרי בשני שנגע בראשון אפי' טבל כמו ראשון וכנ"ל.

ועכשיו מבואר שיטתו של הרמב"ם דסבר כמסקנא דר' יוחנן דהך כללא דכל טומאה שהנזיר מגלח עלי' חייב על ביאת המקדש לא נאמרה אלא לטומאות הפורשות מן המת. ופסק כר' יוחנן לגבי ר' ינאי אף דר' ינאי רבו משום דהברייתא שהביא ר' זריקא דכלי שחציו מן האדמה וכו' אין חייבין וכו' דמוכח דכולו מן האדמה חייבין עליו מוכחא כר' יוחנן דאוקימתא כשזרקו הא פריך לה ר' יוסי. וכן מוכח מד' הכ"מ ולא כפי' הק"ע והפ"מ דמשום מכניס הוי תירוצא וצריך לומר דמה דאמר ר' יוסי והוא שטבל. והא דאמר ר' אילא ראשון שנגע במת חייב סברא דנפשייהו קאמר. אבל ר' ינאי בכל גוונא קאמר דאינו חייב אלא על הראשון. ומשו"ה פריך עלי' ר' זריקא דאילא"ה לא קשה כלל דהא בברייתא לא הוזכר בטבול יום. ומשו"ה שפיר דלא פסק הרמב"ם כר' ינאי לגבי ר' יוחנן דבכל גווני אמר דחייב על שני שנגע בראשון וכדין ראשון דהיינו אפי' בטבול יום ולא פסק כר' יוסי ור' אילא דאין הלכה כמותם לגבי ר' יוחנן.

והנה בשיטת הרמב"ם דפסק דכשנגע בכלים שנגעו במת חייב כרת על ביאת מקדש לא קשה מהא דאמר בירוש' גם אחר דאמר דשני שנגע בראשון חייב ולמד מואיש אשר יטמא דבטומאת איש באיש ולא בטומאת איש בכלים, דיש לומר דכונת הירוש' הוא כדאמר מעיקרא דלא בא לחלק בין נגע באדם לנגע בכלים אלא דלא נימא דנגע בכלים חמיר, וכמו שמפרש שם הכ"מ וכן הוא בר"ש, אלא דמ"מ דברי הרמב"ם אינו כדברי הירוש' שכתב מטעם אחר משום שטומאת כלים דחמיר לטמא אדם הנוגע טומאת שבעה אינו מד"ת אלא מדברי קבלה, אכן לפי"מ שבארתי עכשיו נוכל לומר דרק מקודם כדאמר ר' אבין על ר' ינאי דאמר דאינו חייב אלא על הראשון, וע"ז אמר ר' אבין דבטומאת איש באיש ולא בטומאת איש בכלים, בזה מפרש הירוש' דאין חלוק בין טומאת אדם לטומאת כלים, דהא כלים שנגעו במת ודאי יש בהן דין שילוח כדילפינן בספרי פ' נשא אבל לר' יוסי ור' אילא דדרשי מואיש אשר יטמא דכשלא טבל חייב גם על השני, נוכל לפרש דבזה נאמר כדר' אבין בפשוטו דמרבינן רק איש באיש ולא איש בכלים, דאפי' נגע בכלים שנגעו במת ג"כ לא נתרבה מואיש אשר יטמא, ולפי"ז ר' יוחנן דחולק על ר' ינאי ומחייב על שנגע בראשון אינו מחלק בין נגע באדם לנגע בכלים ולא דריש בטומאת איש באיש ולא בטומאת איש בכלים ובטעמא דאמאי חייב דוקא בשני ולא בשלישי לא נתפרש בירוש' אליבא דר' יוחנן, ולזה כתב הרמב"ם דטעמא הוא משום דכל מה דאפשר לאדם או לכלים להטמא אפי' שלישי ע"י כלים זהו רק מדברי קבלה, אכן זה אינו מיושב אלא לפימש"כ וע"פ גירסת הר"ש אבל לגירסת הכ"מ אינו מיושב למה הוצרך הרמב"ם להטעם שהוא מדברי קבלה כיון דבירוש' דריש לה מקרא.

והנה אמנם דמה שכתבתי דפירושו של הכ"מ בהא דר' יוחנן משום ר' ינאי הוא דחוק, ראיתי כי א"א לדחות פירושו שכן פירש הרמב"ן שהביא הירוש' בפ' לא יחפור, אכן מה נפלאתי שראיתי להכ"מ בפ"ה מהל' טומאת מת הל' ה' שכתב בדברי הרמב"ם ובהשגת הראב"ד שם וז"ל פלוגתא דר"י ור' אבין בר חייא ופסק הראב"ד כר' אבין בר חייא ורבינו פסק כר"י, והדברים תמוהים דלפי פירושו כאן אינו חולק ר' אבין בר חייא וגם הוא מחייב שני שנגע בראשון, וע"כ דכונתו לפי' הר"ש ולגירסת הגר"א, וא"כ מה דאמר דר' יוחנן מחייב ע"כ הוא כמו שכתבתי.

ובמה שכתב הרמב"ם כללו של דבר כל הטעון ביאת מים מן התורה חייב כרת על ביאת המקדש שכתב הראב"ד ע"ז שדבריו סותרין זא"ז, וכונתו כמש"כ הכ"מ דהא כתב אח"כ דהנוגע בכלים שנגעו באדם שנגע במת פטור והוא טעון ביאת מים מד"ת שבהל' י"ד דחק הכ"מ בדברי הרמב"ם, אבל בהל' ט"ו שהביא ד' הרמב"ם בפ"ה מהל' טומאת מת דדין נוגע בכלים שנגעו באדם הוא דברי קבלה ואינו דין תורה מיושב, ונראה להוסיף דמה שכתב הרמב"ם כללו של דבר בא לחזק שיטתו דקיי"ל כר' יוחנן דאפי' שני שנגע בראשון חייב על ביאת מקדש דהא טעון ביאת מים מד"ת, ולר' ינאי דסבר דאינו חייב אלא על הראשון צריך ישוב ממתני' דכל הטעון ביאת מים, ונראה דמכאן הוא דאמר ר' יוסי והוא שטבל דאינו פטור שני שנגע בראשון אלא כשטבל דכבר אינו טעון ביאת מים, אבל לר' יוחנן מפרשינן מתני' דכל הטעון ביאת מים חייב על ביאת מקדש עד שיעריב שמשו כיון דעד הערב שמש נקרא טמא; ולר' ינאי אפשר דמתני' אתי לאפוקי אדם שנגע בכלים שנגעו במת דאף שטעון חטוי מ"מ כיון דאינו מד"ת כמש"כ הרמב"ם אינו חייב על ביאת מקדש, ומכללא אין ראי' דאין למדין מן הכללות.

טז[עריכה]

המכניס שרץ וכיוצא בו במקדש או שהכניס אדם טמא למקדש הרי זה חייב כרת שהרי טמא מקדש ד', אבל הזורק כלים טמאים למקדש אפי' היו כלים שנגעו במת פטור מן הכרת, אבל חייב מלקות שנאמר ואם לא יכבס וגו' מפי השמועה למדו על רחיצת גופו ענוש כרת, ועל כיבוס בגדיו לוקה ארבעים. יראה לי שאינו לוקה אלא על בגדים שהן אב הטומאה כגון בגדים שנגע בהן זה הטמא למת שהן אב הטומאה כמו שיתבאר, אבל בגד שהוא ראשון אם הכניסו למקדש אינו לוקה עליו, אבל מכין אותו מכת מרדות.

השגת הראב"ד ועל כיבוס בגדיו לוקה ארבעים א"א ומאחר שעל כיבוס בגדיו אין בו כרת, המכניס כלי טמא למקדש למה ענוש כרת, על כן אני אומר מה שאמר שמואל במס' עירובין המכניס טמא שרץ למקדש חייב מלקות קאמר, ומה שאמר בסוף יראה לי שאינו לוקה אלא על בגדים שהן אב הטומאה והלא טמא שרץ אינו אב הטומאה וחייב, סוף דבר צריך לדקדק אחריו.

הכ"מ כתב דהרמב"ם מפרש כפירש"י דלאוקימתא דר' יוחנן דכו"ע ס"ל דהמכניס שרץ חייב, ובמה שכתב הרמב"ם מפי השמועה למדו כתב דכן מבואר בתו"כ ובמה שכתב דאינו לוקה אלא על אב הטומאה כתב דהוא מסברא, אבל דברי הרמב"ם תמוהים כמו שתמה המל"מ דהך דרשא דואם לא יכבס הא קאי באוכל נבלת עוף טהור דלא הוי אלא ראשון לטומאה, ובס' ספרי דבי רב בפ' נשא בהך פרשה דשילוח מחנות כתב דמקורו של הרמב"ם הוא ממה דממעט ריה"ג מקרא דמזכר עד נקבה פרט לכלי חרס ואמר בגמ' שם משום שאינו נעשה אב הטומאה, אך ראיה זה אינה מוכרחת כיון דילפינן זה מקרא דמזכר עד נקבה שנעשין אב הטומאה, וגבי אדם הא סובר הרמב"ם דגם על ראשון חייב כרת, וא"כ מנ"ל למילף דטעמא דמיעט כלי חרס הוא משום שאינו אב הטומאה הא בפשיטות צריך לפרש דהמיעוט הוא לכלי חרס משום דא"א לכלי חרס ליעשות אב הטומאה, ומשום זה נקט כלי חרס ולא סתם כלי ראשון לטומאה, עוד כתב שם דממה דאמר שם ר' יצחק על רחיצת גופו ענש כרת או ענש על כבוס בגדים אמרת מה טומאת מת לא ענש בו על כבוס בגדים, האוכל מנבלה קלה דין הוא שלא ענש בו על כבוס בגדים, ומדאמר לא ענש משמע דלא ענש כלל, ומה דאמר בספרא על כבוס בגדים בארבעים לא קאי על הך קרא דאוכל נבלה אלא על כיבוס בגדים דטומאת מת, ותי' זה כתב גם המלבי"ם בפ' נשא ולא ידעתי איך אפשר להוכיח מהא דאמר לא ענש, דהכונה דלא ענש כלל דהא למד זה מטמא מת דחייב מלקות.

אכן לפי המבואר בהלכה הקודמת מדברי הירוש' דמה דבאדם חייב על שני בראשון זהו משום דילפינן מקרא דואיש אשר יטמא, ובהך פרשה בספרי יליף דכלים צריכים שילוח מקרא דאל מחוץ למחנה תשלחוה, ולפי מה שבארתי למעלה דאין למדין מרבויא דקרא על רבויא דקרא, וכל רבוי אינו אלא על גופא דקרא א"כ לא מרבינן מקרא דואיש אשר יטמא דגם שני בראשון חייב אלא על אדם ולא על כלים, ולפי"ז שפיר יש לומר דמה דממעט ריה"ג מזכר עד נקבה פרט לכלי חרס. דהטעם הוא משום דכלי חרס אינו אב הטומאה, ואף דאדם חייב אפי' הוא ראשון יש לומר דזהו רק רבוי דילפינן מקרא דואיש, אבל בהך קרא דשילוח טמאים הא כתיב כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש דהוי אב הטומאה, ומה דהוצרך ללמוד מקרא דמזכר עד נקבה זהו משום דכיון דכתיב וכל טמא לנפש, וכיון דמרבינן גם כלים א"כ הו"א דגם כלי חרס בכלל וכל טמא לנפש אף שאינו נעשה אב הטומאה, ולזה יליף מקרא דמזכר עד נקבה דאדם שהוא טמא לנפש שנעשה אב הטומאה חייב בשילוח פרט לכלי חרס, ומיושב מה דאמר פרט לכלי חרס ולא פרט לכלי שהוא ראשון לטומאה משום דכל מה דהוי ס"ד לחייב על ראשון לטומאה הוא דוקא משום כלי חרס דהו"א דכיון דנתרבו כלים לשילוח גם כלי חרס שהוא טמא לנפש חייב בשילוח, ולזה ממעט מקרא דמזכר דדוקא כמו אדם שנעשה אב הטומאה, ומה דחייב אדם שהוא ראשון לטומאה זהו משום דילפינן מקרא דואיש אשר יטמא, ובזה לא נתרבו כלים שיהיו חייבין על ראשון לטומאה.

ולפי"ז ע"כ נפרש דמה דאמר בספרא פ' אחרי על רחיצת גופו ענוש כרת ועל כבוס בגדים בארבעים, לא קאי על כבוס בגדים דהך פרשה, דהכי איתא בספרא ואם לא יכבס ונשא עונו יכול על כיבוס בגדים יהי' עונש כרת ת"ל ובשרו לא ירחץ ונשא עונו הא כיצד על רחיצת גופו ענוש כרת ועל כיבוס בגדים בארבעים ובהך פרשה לא כתיב לאו דנילף דאיכא מלקות בכיבוס בגדים, אלא ונשא עונו דיליף שם בספרא דזהו כרת, וא"כ אי הוי מפרשינן דונשא עונו קאי על כיבוס בגדים הוי אמרינן דגם כיבוס בגדים דהך פרשה הוא בכרת, אבל כיון דמפרש דונשא עונו קאי רק על בשרו לא ירחץ לא נוכל למילף מלקות על כיבוס בגדים דאוכל נבלה דהא לית לן לאו לחייב מלקות, אלא מקרא דולא יטמאו את מחניהם ובזה ילפינן ממה שנתמעט כלי חרס דליכא שילוח טמאים בכלים אלא באב הטומאה וע"כ דסוף דברי הספרא קאי על כיבוס בגדים דפרשת טמא מת שהוא נעשה אב הטומאה וכנ"ל.

והנה המל"מ הביא כאן מש"כ רש"י בסנהדרין דף פ"ח אההיא דאמרינן ר' יוחנן בן אבטולמוס אומר מנין לפריחה בבגדים שהיא טהורה וכו' וכתב שם רש"י והיכי דפרח בבגד כולו והכניסו למקדש וכו' לרבנן חייב וכו', וזה הוא הפך מהתו"כ והספרי דאמרו דעל כיבוס בגדים ליכא כרת, והתם גבי זקן ממרא קאי דלא מחייב אלא בדבר שזדונו כרת, ואפשר דמאי חייב חייב מלקות קאמר עכ"ל, ודבריו תמוהים דמה שייך בגד המנוגע לדין כיבוס בגדים של טומאת מת דהא בגד המנוגע יש בו טומאת עצמו והוי כמו שרץ, והמכניס שרץ למקדש הוא חייב כרת כמו שפסק הרמב"ם בהל' זו ואין ספק שכן הוא גם אם הכניס בגד המנוגע ודברי רש"י פשוטים וברורים.

יז[עריכה]

המכניס שרץ וכיוצא בו במקדש או שהכניס אדם טמא למקדש הרי זה חייב כרת שהרי טמא מקדש ד', אבל הזורק כלים טמאים למקדש אפי' היו כלים שנגעו במת פטור מן הכרת, אבל חייב מלקות שנאמר ואם לא יכבס וגו' מפי השמועה למדו על רחיצת גופו ענוש כרת, ועל כיבוס בגדיו לוקה ארבעים. יראה לי שאינו לוקה אלא על בגדים שהן אב הטומאה כגון בגדים שנגע בהן זה הטמא למת שהן אב הטומאה כמו שיתבאר, אבל בגד שהוא ראשון אם הכניסו למקדש אינו לוקה עליו, אבל מכין אותו מכת מרדות.

השגת הראב"ד ועל כיבוס בגדיו לוקה ארבעים א"א ומאחר שעל כיבוס בגדיו אין בו כרת, המכניס כלי טמא למקדש למה ענוש כרת, על כן אני אומר מה שאמר שמואל במס' עירובין המכניס טמא שרץ למקדש חייב מלקות קאמר, ומה שאמר בסוף יראה לי שאינו לוקה אלא על בגדים שהן אב הטומאה והלא טמא שרץ אינו אב הטומאה וחייב, סוף דבר צריך לדקדק אחריו.

הכ"מ כתב דהרמב"ם מפרש כפירש"י דלאוקימתא דר' יוחנן דכו"ע ס"ל דהמכניס שרץ חייב, ובמה שכתב הרמב"ם מפי השמועה למדו כתב דכן מבואר בתו"כ ובמה שכתב דאינו לוקה אלא על אב הטומאה כתב דהוא מסברא, אבל דברי הרמב"ם תמוהים כמו שתמה המל"מ דהך דרשא דואם לא יכבס הא קאי באוכל נבלת עוף טהור דלא הוי אלא ראשון לטומאה, ובס' ספרי דבי רב בפ' נשא בהך פרשה דשילוח מחנות כתב דמקורו של הרמב"ם הוא ממה דממעט ריה"ג מקרא דמזכר עד נקבה פרט לכלי חרס ואמר בגמ' שם משום שאינו נעשה אב הטומאה, אך ראיה זה אינה מוכרחת כיון דילפינן זה מקרא דמזכר עד נקבה שנעשין אב הטומאה, וגבי אדם הא סובר הרמב"ם דגם על ראשון חייב כרת, וא"כ מנ"ל למילף דטעמא דמיעט כלי חרס הוא משום שאינו אב הטומאה הא בפשיטות צריך לפרש דהמיעוט הוא לכלי חרס משום דא"א לכלי חרס ליעשות אב הטומאה, ומשום זה נקט כלי חרס ולא סתם כלי ראשון לטומאה, עוד כתב שם דממה דאמר שם ר' יצחק על רחיצת גופו ענש כרת או ענש על כבוס בגדים אמרת מה טומאת מת לא ענש בו על כבוס בגדים, האוכל מנבלה קלה דין הוא שלא ענש בו על כבוס בגדים, ומדאמר לא ענש משמע דלא ענש כלל, ומה דאמר בספרא על כבוס בגדים בארבעים לא קאי על הך קרא דאוכל נבלה אלא על כיבוס בגדים דטומאת מת, ותי' זה כתב גם המלבי"ם בפ' נשא ולא ידעתי איך אפשר להוכיח מהא דאמר לא ענש, דהכונה דלא ענש כלל דהא למד זה מטמא מת דחייב מלקות.

אכן לפי המבואר בהלכה הקודמת מדברי הירוש' דמה דבאדם חייב על שני בראשון זהו משום דילפינן מקרא דואיש אשר יטמא, ובהך פרשה בספרי יליף דכלים צריכים שילוח מקרא דאל מחוץ למחנה תשלחוה, ולפי מה שבארתי למעלה דאין למדין מרבויא דקרא על רבויא דקרא, וכל רבוי אינו אלא על גופא דקרא א"כ לא מרבינן מקרא דואיש אשר יטמא דגם שני בראשון חייב אלא על אדם ולא על כלים, ולפי"ז שפיר יש לומר דמה דממעט ריה"ג מזכר עד נקבה פרט לכלי חרס. דהטעם הוא משום דכלי חרס אינו אב הטומאה, ואף דאדם חייב אפי' הוא ראשון יש לומר דזהו רק רבוי דילפינן מקרא דואיש, אבל בהך קרא דשילוח טמאים הא כתיב כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש דהוי אב הטומאה, ומה דהוצרך ללמוד מקרא דמזכר עד נקבה זהו משום דכיון דכתיב וכל טמא לנפש, וכיון דמרבינן גם כלים א"כ הו"א דגם כלי חרס בכלל וכל טמא לנפש אף שאינו נעשה אב הטומאה, ולזה יליף מקרא דמזכר עד נקבה דאדם שהוא טמא לנפש שנעשה אב הטומאה חייב בשילוח פרט לכלי חרס, ומיושב מה דאמר פרט לכלי חרס ולא פרט לכלי שהוא ראשון לטומאה משום דכל מה דהוי ס"ד לחייב על ראשון לטומאה הוא דוקא משום כלי חרס דהו"א דכיון דנתרבו כלים לשילוח גם כלי חרס שהוא טמא לנפש חייב בשילוח, ולזה ממעט מקרא דמזכר דדוקא כמו אדם שנעשה אב הטומאה, ומה דחייב אדם שהוא ראשון לטומאה זהו משום דילפינן מקרא דואיש אשר יטמא, ובזה לא נתרבו כלים שיהיו חייבין על ראשון לטומאה.

ולפי"ז ע"כ נפרש דמה דאמר בספרא פ' אחרי על רחיצת גופו ענוש כרת ועל כבוס בגדים בארבעים, לא קאי על כבוס בגדים דהך פרשה, דהכי איתא בספרא ואם לא יכבס ונשא עונו יכול על כיבוס בגדים יהי' עונש כרת ת"ל ובשרו לא ירחץ ונשא עונו הא כיצד על רחיצת גופו ענוש כרת ועל כיבוס בגדים בארבעים ובהך פרשה לא כתיב לאו דנילף דאיכא מלקות בכיבוס בגדים, אלא ונשא עונו דיליף שם בספרא דזהו כרת, וא"כ אי הוי מפרשינן דונשא עונו קאי על כיבוס בגדים הוי אמרינן דגם כיבוס בגדים דהך פרשה הוא בכרת, אבל כיון דמפרש דונשא עונו קאי רק על בשרו לא ירחץ לא נוכל למילף מלקות על כיבוס בגדים דאוכל נבלה דהא לית לן לאו לחייב מלקות, אלא מקרא דולא יטמאו את מחניהם ובזה ילפינן ממה שנתמעט כלי חרס דליכא שילוח טמאים בכלים אלא באב הטומאה וע"כ דסוף דברי הספרא קאי על כיבוס בגדים דפרשת טמא מת שהוא נעשה אב הטומאה וכנ"ל.

והנה המל"מ הביא כאן מש"כ רש"י בסנהדרין דף פ"ח אההיא דאמרינן ר' יוחנן בן אבטולמוס אומר מנין לפריחה בבגדים שהיא טהורה וכו' וכתב שם רש"י והיכי דפרח בבגד כולו והכניסו למקדש וכו' לרבנן חייב וכו', וזה הוא הפך מהתו"כ והספרי דאמרו דעל כיבוס בגדים ליכא כרת, והתם גבי זקן ממרא קאי דלא מחייב אלא בדבר שזדונו כרת, ואפשר דמאי חייב חייב מלקות קאמר עכ"ל, ודבריו תמוהים דמה שייך בגד המנוגע לדין כיבוס בגדים של טומאת מת דהא בגד המנוגע יש בו טומאת עצמו והוי כמו שרץ, והמכניס שרץ למקדש הוא חייב כרת כמו שפסק הרמב"ם בהל' זו ואין ספק שכן הוא גם אם הכניס בגד המנוגע ודברי רש"י פשוטים וברורים.

יח[עריכה]

וכן טמא שהכניס ידו למקדש מכין אותו מכת מרדות וכן כל טמא באב מאבות הטומאה של דבריהם או שאכל אוכלין טמאים ושתה משקין טמאין ונכנס למקדש במזיד קודם שיטבול מכין אותו מכת מרדות.

השגת הראב"ד וכן טמא שהכניס א"א שמעתא דזבחים קשיא עליה דעולא אמר ריש לקיש טמא שהכניס ידו למקדש לוקה ואמרינן התם עשה שיש בו כרת הוא ואי משום שמעתא דמס' יומא, אדרבא מהתם משמע דאפי' בטבילת מעלות אמרינן ביאה במקצת שמה ביאה דהא בעי טבילה לבהונות (ואפי' פטור מכרת מלקין אותו).

הכ"מ כתב בטעמו של הרמב"ם דכיון דאמר התם כי אתא רבין אמר ר' אבהו לענין טמא שנגע בקודש איתמר ופירש"י דלא איירי ר"ל בביאת מקדש וכיון דפלוגתא הוא אין לנו לחייבו מלקות, ונראה להוסיף על דברי הכ"מ דבזבחים שם בסוגיא בהא דאמר עולא שאני מצורע הואיל והותר לצרעתו הותר לקרויו, אמר רב יוסף לפי"מ דמתרץ אביי קסבר עולא רובן טמאי מתים ונעשו זבים הואיל והותרו לטומאתן הותרו לזיבתן, ומקשה אביי ואכתי לא דמי מצורע היתרא הוא הואיל ואישתרי אישתרי, טומאה דחויה היא להא אידחאי להא לא אידחאי אמר ליה רבא אדרבא איפכא מסתברא מצורע היתרא היא להא אישתראי להא לא אישתראי טומאה דחויה היא מה לי חד דיחוייא מה לי שתי דחיות וחזינן דרבא סבר דבמצורע דהוי היתרא לא אמרינן הואיל והותר לצרעתו הותר לקרויו.

איברא דביבמות דף ז' ע"ב אמר בגמ' אלא סד"א תיתי במה מצינו מאשת אח, מה אשת אח מייבמה אף אחות אשה תתייבם, מי דמי התם חד איסורא הכא תרי איסורי, מהו דתימא הואיל ואשתרי אשתרי ומייתי ע"ז מהא דעולא דמצורע דאמרינן הואיל ואשתרי אשתרי, ומוכח דסבר הגמ' התם כעולא וגבי אשת אח נמי היתר הוא ולא דחיה, וכמו שכתבו התוס' בדף ד' ע"א דאין ללמוד מאשת אח דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת, דשאני אשת אח דמצותו בכך, וכן בסוגיא שהבאתי אמר מקודם ה"נ ה"א אשת אח דאשתראי אשתראי שאר עריות לא, ומוכח דסבר שם הגמ' כעולא מ"מ כיון דבאמת לא קאי התם הסוגיא בהך תירוצא והוא רק הו"א אין ראי' משם לדחות הא דרבא, ואף דאפשר לומר דאביי ועולא הוו תרי לגבי רבא, אבל באמת אין ראיה דאביי סבר כעולא דאביי אתא רק לדחויי הא דרב יוסף דאמר קסבר עולא וכיון דאין ראי' דרב יוסף ואביי סברי כעולא א"כ נשאר רק עולא ורבא דבודאי הלכה כרבא, וכיון דלא קיי"ל כעולא בהא דהואיל והותר לצרעתו הותר לקרויו, א"כ ע"כ מוכח מברייתא דמצורע דביאה במקצת לא שמה ביאה כדפריך שם רב הושעיא לעולא. ולכן שפיר פסק הרמב"ם בתורת ודאי דביאה במקצת לא שמה ביאה.

והנה בשבועות דף י"ז ע"א איתא בעי רבא תלה עצמו באויר עזרה מהו כי גמירי שהיה דבת השתחואה דלאו בת השתחואה לא גמירי או דילמא בפנים גמירי שהיה ל"ש דבת השתחואה ל"ש דלאו בת השתחואה, וכתבו בתוס' אית ספרים דגרסי אויר עזרה כעזרה דמי או לא, וקשה דהא בפ' כל הפסולין אמר טמא שהכניס ידו לפנים חייב דביאה במקצת שמה ביאה והעלו כגירסתנו, אבל הרמב"ם בפי"א מהל' שגגות הל' ד' כתב וכן אם תלה עצמו באויר עזרה הדבר ספק אם אויר עזרה כעזרה, וקשה על הרמב"ם מהך דינא דביאה במקצת דמוכח דעכ"פ אויר עזרה כעזרה, אכן באמת הוא גמ' מפורשת בזבחים דף כ"ו דאויר עזרה כעזרה דמי לענין תלה וקבל, וכבר הקשה זה שם המל"מ והעלו שם הלח"מ והמל"מ דאפי' לגירסת הרמב"ם ג"כ הכונה כגירסתנו דהספק אם אויר עזרה בעזרה משום דהשהיה היא לאו בת השתחואה והוא דחוק, והנה לכאורה קשה דאפי' אי ביאה במקצת לא שמה ביאה במאי גרע ממכניס שרץ למקדש דחייב המכניס וה"נ הא ידו של הטמא ראויה לטמא כמו השרץ ולמה לא יעבור משום ולא יטמאו את מחניהם, ומוכח מזה דדין מכניס שרץ הוא ג"כ משום גדר ביאה דהא טמא הבא למקדש דרך גגין פטור, משום דדרך ביאה אסרה תורה, וא"כ איך אפשר דשרץ חמיר מטמא מת וע"כ דכיון דשרץ דרך ביאתו בכך שיכניסו או שיזרקו אותו לעזרה הוי דרך ביאה, וא"כ מיושב דאי ביאה במקצת לא שמה ביאה לא דמי מכניס ידו למכניס שרץ דמכניס שרץ הוי ביאה ומכניס ידו דהוי רק ביאה במקצת לא הוי ביאה.

-הערות רבנו בגיליון ספרו-

במש"כ בד"ה והנה בתו"ד כתב ומוכח דדין מכניס שרץ הוא ג"כ משום גדר ביאה דכיון דשרץ דרך ביאתו בכך שיכניסו או שיזרקו אותו לעזרה, ונ"ב עי' מנ"ח מצוה שס"ג שהחליט דלא כמש"כ וכתב דדין דרך ביאה אינו אלא לדין מלקות משום ולא יטמאו את מחניהם, והוכיח זה ממכניס שרץ, ולכאורה דבריו תמוהים דהא בקרא דואל המקדש לא תבא ליכא כרת והגמ' יליף מהך קרא לדין כרת דכתי' בפ' חוקת את מקדש ד' טמא ונכרתה וא"כ אם היה דין מלקות גם על שלא כדרך ביאה מנ"ל להגמ' למעט כרת מקרא דואל המקדש לא תבוא דלא כתי' שם כרת.

ונראה דאפשר לתקן דבריו דהחילוק הוא בין דין מקדש ובין דין מחנות דבדין מקדש ילפינן מקרא דואל המקדש לא תבא דדוקא דרך ביאה ומזה ילפינן לקרא דאת מקדש ד' טמא, אבל לדין מחנות דכתיב ולא יטמאו את מחניהם אין חילוק בדין דרך ביאה אלא דישאר קשה דין ביאה במקצת וכמבואר בפנים. ע"כ.

ועכשיו נראה דלא קשה מהא דביאה במקצת לדין אויר עזרה דמספקא לן אי כעזרה דמי וכן מהא דמפורש בזבחים דאויר פנים כפנים דמי דהכא עיקר הספק הוא בדין ביאה כיון דדין ולא יטמאו את מחניהם תלוי בדין ביאה, ולכן לא מיבעי דכשעומד בעזרה ע"ג הרצפה לא שייך לומר דמה שעושה בידו עבודה באויר עזרה לא הוי כעזרה, וכבר תמה בזה במל"מ בהל' שגגות שם במה שהקשו התוס' בשבועות דאי לאו כעזרה דמי א"כ כשמוליך דם ואברים יפסל ביוצא, והוכיח המל"מ זה מזבחים דף פ"ז, ולכן ה"נ יש לומר דאפי' אם הוא עומד חוץ לעזרה והושיט ידו לעזרה אם ביאה במקצת שמה ביאה ליכא ספיקא כלל אם אויר עזרה כעזרה, דהא כן הוא דרך הנכנסין שנכנס מקצתו קודם וכדאמר הגמ' בנזיר דף מ"ג דהא עייל חוטמו ברישא, אלא דצריך לומר יותר דאפי' תלה עצמו באויר עזרה ג"כ לא מיבעי לן אם אויר עזרה כעזרה דמי לענין דיני עבודה בעזרה אלא דוקא לענין דין ביאה במקדש אי מיקרי ביאה בעזרה כשבא באויר העזרה דדילמא לא הוי ביאה בעזרה כשבא רק בהאויר. ולכן אף דהתם הוא לא לדין ביאה אלא לדין שהיה דהא בעי תלה עצמו באויר עזרה מי גמירי שהיה מ"מ איסור שהיה ג"כ משום גדר ביאה הוא, לכן הוי ספק בשהה באויר עזרה אי מיקרי ביאה בעזרה ובזה הוא דמספקא לן אם אויר עזרה כעזרה דמי, אבל לכל דיני עבודות מקדש, ודאי פשיטא לן דאויר עזרה כעזרה.

-מלואים והשמטות-

עוד העירני במש"כ בפ"ג מהל' ביאת מקדש הל' י"ח בד"ה ועכשיו דלענין קדושת העזרה לגבי עבודה ודאי אויר עזרה כעזרה ומה דבעי בגמ' בתלה עצמו באויר עזרה וגורס הרמב"ם אויר עזרה כעזרה דמי או לא, הוא דוקא לדין ביאה במקדש בטומאה דבעינן דרך ביאה, ואף דמיבעי ליה מי גמירי שהי' מ"מ איסור שהייה הוא ג"כ מגדר ביאה, והקשה דא"כ לפי"ז בנכנס דרך גגין ושהה בפנים יפטר דהא לא הוי דרך ביאה, וכבר הוכיח המל"מ שם בהל' י"ט דחייב ע"ש.

ונראה דאף דבבא דרך גגין חייב בשהייה היינו דגמרינן הלכה בשהיה דמה ששוהה ואינו יוצא חייב כמו על ביאה במקדש אבל כ"ז כשעומד בעזרה על הרצפה שבאופן זה אם היה בא היה חייב, אבל בתלה עצמו באויר עזרה מספקא לגמ' בדין שהייה במקדש אם אויר עזרה כעזרה דמיא היינו אם חייב באופן זה על שהייה כיון דאינו עומד בעזרה, ובאופן זה כשבא לעזרה פטור אפשר דה"נ בשוהה באויר פטור דשהיה אינו חייב אלא דומיא דביאה ולא באויר.

כא[עריכה]

אחד טמא שנכנס למקדש טהור, או טהור שנכנס למקדש שיש בו טומאה כגון שהיה מת תחת אוהל במקדש ונכנס הוא תחת האוהל ה"ז חייב כרת שהרי ביאתו וטומאה באין כאחת, נכנס למקדש ונטמא שם אחר שנכנס אפי' טימא עצמו במזיד ימהר ויבהל ויצא דרך קצרה. ואסור לו לשהות או להשתחוות או לצאת בדרך ארוכה, ואם שהה או שיצא בארוכה אע"פ שלא שהה או שהחזיר פניו להיכל והשתחוה אע"פ שלא שהה חייב כרת, ואם הי' במזיד חייב קרבן.

אפי' טימא עצמו במזיד דברי הרמב"ם צריכים באור דהתוס' בשבועות דף י"ז בהך בעיא דרב אשי כתבו דמיירי דלא התרו בו אלא לאחר שטימא עצמו, והוכיחו זה מהא דאמר בגמ' בנזיר דף י"ז דמי שנזר כשהוא בבית הקברות אם התרו בו לא תנזור חייב מלקות, וכדברי התוס' כתבו הרמב"ן והריטב"א והר"ן, והרמב"ם סתם כאן ומפרש המל"מ דכונתו ג"כ כדברי התוס' שהתרו בו לאחר שטימא עצמו, אבל לדעתי א"א לפרש כן בדברי הרמב"ם דהא לא הזכיר הרמב"ם כלל מדין מלקות אלא מדין כרת וכיון שטימא עצמו במזיד איך כתב דאם שהה חייב כרת דמוכח דעל מה שטימא עצמו אינו חייב כרת.

ונראה דדעת הרמב"ם לחלק בין דין טמא בביאת מקדש לדין נזיר בקבר דבביאת מקדש אין האיסור מה שמטמא עצמו אלא מה שע"י זה הוא טמא ובא למקדש, אבל בנזיר האיסור הוא משום לא יטמא ואף דבביאת מקדש נמי כתיב ולא יטמאו את מחניהם אבל הא חזינן דאינו חייב אלא בדרך ביאה ובנכנס דרך גגין פטור, ומבואר דעיקר האיסור הוא ביאה למקדש, ולכן בנזיר שפיר דכשנזר והוא בביה"ק כיון דבאותה שעה שנזר טימא נזרו חייב, אבל בטימא עצמו במזיד הא האיסור הוא בזה שהוא במקדש כשהוא טמא ועיקר היותו במקדש אין בזה שום גדר מעשה, לכן אינו חייב אלא אם שהה בשיעור שהיה.

ובאופן אחר נראה דיש לחלק בין שוגג למזיד דהתם אמר בגמ' טימא עצמו במזיד מהו באונס גמירי שהיה במזיד לא גמירי שהיה, או דילמא בפנים גמירי שהיה ל"ש באונס ל"ש במזיד, ואח"כ כדבעי רב אשי בנזיר בקבר אי בעי שהיה, אמר בפנים גמר שהיה בחוץ לא גמר שהיה, או דילמא באונס גמירי שהיה ל"ש בפנים ל"ש בחוץ, ומוכח מלשון הגמ' דבמזיד ובחוץ מסתבר דלא בעי שהיה וטעמא משום דדוקא בשוגג דההלכה בשהיה באה לגלות לחומרא דבזה נוכל ללמוד נזיר בקבר מטמא במקדש משום דנזיר נמי יש בו גדר קדושה, אבל בטימא עצמו במזיד דאי צריך שהיה צריך לומר דההלכה באה גם להקל שלא נאמר דכיון דתחלת הטומאה הי' במזיד יתחייב תיכף, בזה לא נוכל ללמוד דין נזיר בקבר מדין טמא במקדש דנימא דמשום שמטמא קדושת נזירותו דליהוי דמי לביאת מקדש בטומאה, כיון דנזיר אסור באיסורים אחרים כמו תגלחת ויין א"כ אינו דין דוקא בטומאת קדושתו ושפיר יש לומר דבמזיד חייב, ובאמת מצינו כן דנזיר שנכנס לבית הקברות בשידה תיבה ומגדל ובא חברו ופרע עליו המעזיבה מדעתו חייב ובפרע שלא מדעתו פטור כמו שכתב הרמב"ם בפ"ה מהל' נזירות הל' י"ח ובפ"ו הל' ט', אח"כ ראיתי שכן כתבו התוס' בנזיר דף י"ז דבמה דאמר בגמ' ובא חבירו ופרע עליו המעזיבה כתבו התוס' דוקא באונס דאי מרצונו אי נמי אם הוא עצמו פרע כי האי גוונא לא איבעי לן אי בעי שהיה דבפ"ב דשבועות קאמר אהך בעיא דנזיר טמא, או דילמא באונס גמירי לה שהיה ל"ש בפנים ול"ש בחוץ עכ"ל, איברא שהתוס' בעצמם הא אין סוברים לחלק בין מקדש לנזיר, אבל לדעת הרמב"ם צריך לחלק כמו שכתבנו דבחוץ ודאי דבמזיד לא גמירי שהיה וא"כ מיושב דבטימא עצמו במזיד במקדש בעי שהיה דמפרש הרמב"ם כפשוטו דבמקדש בכל גוונא בעי שהיה גם במזיד, אבל בנזר והוא בביה"ק כיון דהוא מזיד לא בעי שהיה.

-מלואים והשמטות-

בפ"ג הל' כ"א אחר שכבר נדפסו דברי ראיתי שכיונתי בזה לדברי אדמו"ר בספרו חדושי רבנו חיים הלוי אלא שביאר בהרחבה ובהסבר אחר קצת ע"ש.

כב[עריכה]

אחד טמא שנכנס למקדש טהור, או טהור שנכנס למקדש שיש בו טומאה כגון שהיה מת תחת אוהל במקדש ונכנס הוא תחת האוהל ה"ז חייב כרת שהרי ביאתו וטומאה באין כאחת, נכנס למקדש ונטמא שם אחר שנכנס אפי' טימא עצמו במזיד ימהר ויבהל ויצא דרך קצרה. ואסור לו לשהות או להשתחוות או לצאת בדרך ארוכה, ואם שהה או שיצא בארוכה אע"פ שלא שהה או שהחזיר פניו להיכל והשתחוה אע"פ שלא שהה חייב כרת, ואם הי' במזיד חייב קרבן.

אפי' טימא עצמו במזיד דברי הרמב"ם צריכים באור דהתוס' בשבועות דף י"ז בהך בעיא דרב אשי כתבו דמיירי דלא התרו בו אלא לאחר שטימא עצמו, והוכיחו זה מהא דאמר בגמ' בנזיר דף י"ז דמי שנזר כשהוא בבית הקברות אם התרו בו לא תנזור חייב מלקות, וכדברי התוס' כתבו הרמב"ן והריטב"א והר"ן, והרמב"ם סתם כאן ומפרש המל"מ דכונתו ג"כ כדברי התוס' שהתרו בו לאחר שטימא עצמו, אבל לדעתי א"א לפרש כן בדברי הרמב"ם דהא לא הזכיר הרמב"ם כלל מדין מלקות אלא מדין כרת וכיון שטימא עצמו במזיד איך כתב דאם שהה חייב כרת דמוכח דעל מה שטימא עצמו אינו חייב כרת.

ונראה דדעת הרמב"ם לחלק בין דין טמא בביאת מקדש לדין נזיר בקבר דבביאת מקדש אין האיסור מה שמטמא עצמו אלא מה שע"י זה הוא טמא ובא למקדש, אבל בנזיר האיסור הוא משום לא יטמא ואף דבביאת מקדש נמי כתיב ולא יטמאו את מחניהם אבל הא חזינן דאינו חייב אלא בדרך ביאה ובנכנס דרך גגין פטור, ומבואר דעיקר האיסור הוא ביאה למקדש, ולכן בנזיר שפיר דכשנזר והוא בביה"ק כיון דבאותה שעה שנזר טימא נזרו חייב, אבל בטימא עצמו במזיד הא האיסור הוא בזה שהוא במקדש כשהוא טמא ועיקר היותו במקדש אין בזה שום גדר מעשה, לכן אינו חייב אלא אם שהה בשיעור שהיה.

ובאופן אחר נראה דיש לחלק בין שוגג למזיד דהתם אמר בגמ' טימא עצמו במזיד מהו באונס גמירי שהיה במזיד לא גמירי שהיה, או דילמא בפנים גמירי שהיה ל"ש באונס ל"ש במזיד, ואח"כ כדבעי רב אשי בנזיר בקבר אי בעי שהיה, אמר בפנים גמר שהיה בחוץ לא גמר שהיה, או דילמא באונס גמירי שהיה ל"ש בפנים ל"ש בחוץ, ומוכח מלשון הגמ' דבמזיד ובחוץ מסתבר דלא בעי שהיה וטעמא משום דדוקא בשוגג דההלכה בשהיה באה לגלות לחומרא דבזה נוכל ללמוד נזיר בקבר מטמא במקדש משום דנזיר נמי יש בו גדר קדושה, אבל בטימא עצמו במזיד דאי צריך שהיה צריך לומר דההלכה באה גם להקל שלא נאמר דכיון דתחלת הטומאה הי' במזיד יתחייב תיכף, בזה לא נוכל ללמוד דין נזיר בקבר מדין טמא במקדש דנימא דמשום שמטמא קדושת נזירותו דליהוי דמי לביאת מקדש בטומאה, כיון דנזיר אסור באיסורים אחרים כמו תגלחת ויין א"כ אינו דין דוקא בטומאת קדושתו ושפיר יש לומר דבמזיד חייב, ובאמת מצינו כן דנזיר שנכנס לבית הקברות בשידה תיבה ומגדל ובא חברו ופרע עליו המעזיבה מדעתו חייב ובפרע שלא מדעתו פטור כמו שכתב הרמב"ם בפ"ה מהל' נזירות הל' י"ח ובפ"ו הל' ט', אח"כ ראיתי שכן כתבו התוס' בנזיר דף י"ז דבמה דאמר בגמ' ובא חבירו ופרע עליו המעזיבה כתבו התוס' דוקא באונס דאי מרצונו אי נמי אם הוא עצמו פרע כי האי גוונא לא איבעי לן אי בעי שהיה דבפ"ב דשבועות קאמר אהך בעיא דנזיר טמא, או דילמא באונס גמירי לה שהיה ל"ש בפנים ול"ש בחוץ עכ"ל, איברא שהתוס' בעצמם הא אין סוברים לחלק בין מקדש לנזיר, אבל לדעת הרמב"ם צריך לחלק כמו שכתבנו דבחוץ ודאי דבמזיד לא גמירי שהיה וא"כ מיושב דבטימא עצמו במזיד במקדש בעי שהיה דמפרש הרמב"ם כפשוטו דבמקדש בכל גוונא בעי שהיה גם במזיד, אבל בנזר והוא בביה"ק כיון דהוא מזיד לא בעי שהיה.

-מלואים והשמטות-

בפ"ג הל' כ"א אחר שכבר נדפסו דברי ראיתי שכיונתי בזה לדברי אדמו"ר בספרו חדושי רבנו חיים הלוי אלא שביאר בהרחבה ובהסבר אחר קצת ע"ש.


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.