חק יעקב/אורח חיים/תסז
| < הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
טור ומפרשיו שו"ע ומפרשיו שולחן ערוך
|
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
(א) או שנפל עליהם. וז"ל הר"ן פרק כל שעה דאפי' נתבקע שהתימוץ ניכר בהם אפ"ה אסור למכור לעכו"ם דחיישי' שמא יטחן אותם ואחר כך ימכור לישראל. עכ"ל. אכן הטור כתב ואין החמץ ניכר בהן משמע לכאורה דאם החמץ ניכר בהן לא חיישינן כלום וקשה דהא אכתי איכא חששא דהר"ן. וכה"ג הרגיש בקושיא זו על הטור בעולת שבת ע"ש והמ"א תירץ וז"ל ולא חיישינן שמא יטחנם וימכרם לישראל כיון שאין לוקחין קמח מן השוק אלא בשעת הדחק כמ"ש בסי' תנ"ג ודלא כע"ש עכ"ל ובאמת לא תיקן כלום בתירוץ זו דהא דאין לוקחין אלא בשעת הדחק היינו למצה של מצוה דוקא כמ"ש לעיל סימן תנ"ג ס"ק ט"ו ואף לדידן שנהגו לעשות שימור בכל המצות מ"מ כשיקח ישראל אוחו קמח קודם פסח ויקיימו בביתו קא עבר על בל יראה כיון שהחמץ היה ניכר בהם וזה פשוט דעת הר"ן. לכן נ"ל עיקר כוונת הטור במ"ש ואין החמץ ניכר היינו לרבותא דאע"ג שאין החמץ ניכר וידוע בה רק שיש חשש חימוץ בעלמא (כמ"ש הטור להדיא) אפי' הכי חיישינן לתקלה בענין המכיר' ומכ"ש בחמץ ידוע וניכר בודאי דחיישי' לתקלה וק"ל:
(ב) אסור לקיימו אם עבר וקיומו וזרען בקרקע וצמחו גידולין מותרין כמש"ל ס"ס תמ"ג:
(ג) ומודיע. כן הוא לשון הרמב"ם והשיג הטור עליו דכיון דגירסת הש"ס שלנו נזבינוהו קבא קבא לישראל כי היכא דכליא קמי פסחא וכיון דלא שריא אלא דבר מועט שאם מודיע אפי' טובא נמי ועיין בב"י ושאר אחרונים במה שמתרצי' דברי הרמב"ם והטור והעלו על ידי זה כמה דינים ובאמת כבר נשאל שאלה זו לפני הרשב"א בתשובה סימן שנ"ד והשיב דמיירי בהודיע ולא קשה אפי' טובא נמי לפי שאין ישראל קונה הרבה כיון שאסור לקיימו בפסח (הפוכי מטרתי למה לי שיהא מוכרח למכור לעכו"ם מעט מעט סמוך לפסח כי לאו ובכל עת בכל מקום מצוי עכו"ם המכירו שיחזור לו אחר פסח כדאיתא לעיל סי' תמ"ח ע"ש) וכדאמרי' בנדרים שאין ישראל נהנין לו לוקח בפחות ומוכר ביתר אלא שאין שומעין לו ה"ה הכא עכ"ל נמצא דדברי הרמב"ם נכונים בלי פקפוק ואין צריך לשבש גירסות שלפנינו כמ"ש המ"מ ומהתימא על הב"י ושאר אחרוני' שאשתמיטתו להו דברי הרשב"א וכן עיקר דכשהודיע אפי' הרבה מותר למכור לישראל דלא כמשמעות מקצת אחרונים ואפי' מעט מעט אם מוכר לישראל צריך להודיע וכן הסכמת אחרונים:
(ד) כדי שיכל' קודם פסח. פי' אף את"ל דגם אותו המעט ימכרנו לישראל מ"מ אותו המעט יאכל הישראל קודם פסח ולפי"ז משמע דבע"פ בשעה ה' בענין שאי אפשר שיכל' קודם פסח אסו' למכור לעכו"ם אפילו מעט מעט מחשש דאולי ימכור לישראל וכן משמעות לשון הש"ס ורמב"ם ושאר פוסקים אף לדעת ההמ"מ כפי הגירסא שלו לדעת הרמב"ם בש"ס דילן וכן הסכמת המ"א דלא ככ"מ וכן משמעות המחבר נאן. ומ"מ נלע"ד דאם נתחמץ לישראל דגן הרבה בע"פ והוא בענין שא"א לו למכור לעכו"ם שיכלה קודם פסח ואיכא הפסד מרובה מותר למכור לעכו"ם שיודע בו ומכירו שלא יגע בו כלל אלא ישמרנו לו עד לאחר הפסח ורשאי לומר לו עד שאתה לוקח כו' כמבואר לעיל סי' תמ"ח סעיף ג' וד' ואז ליכא למיחש למידי. ומ"ש המ"א דהמכירה דמעט מעט אסור בשאר אסורים רק הכא גבי חמץ דאיכא הרבה ספיקות הקילו דבריו נכונים וכיון בזה למ"ש גם כן בספרי מנחת יעקב כלל מ"ו ס"ק ל"ד ודלא כהש"ך והט"ז שם גם בספר פר"ח סי' פ"ד ס"ק י"ז כיון לדעתי ע"ש:
(ה) וימכרנו לישראל. ואם העכו"ם אמר לישראל אפי' מל"ת אחר שמכר לו חטים שחטים אלו לתותים דמי למ"ש בי"ד סי' רי"ו דאין העכו"ם נאמן במה שאמר לאחר שמכרם ויצאו מתחת ידו מיהו אי מהימן כו' אסור עכ"ל מ"א משמע דקודם שמכרם כיון שהוא בידו נאמן וזה אינו דכיון שי"ל שנתכוין להשביח מקחו אינו נאמן כדאי' ביבמות דף כ"ב וכ"פ בי"ד סי' י"ו והש"ך וט"ז וכן העלתי בספרי מנחת יעקב כלל נ"ט ס"ק ז' ע"ש ואפשר דאין זה שבח המקח דאדר"א יותר שבח הוא לחטים אם עדיין אינם לתותין והם נקיים בעצמן לכן הוא נאמן אם הוא בידו וצ"ע:
(ו) דגן זה שנטבע בנהר. ואם מותר לבטל דגן זה ברוב או בס' קודם פסח כיון שעדיין שעת היתר הוא האריכו האחרונים בזה ועמ"ש לעיל סי' תמ"ב ס"ק י"ח ובסי' תמ"ז ס"ק ט"ו העול' מדבריהם לדינא:
(ז) דכיון דמינח נייחי אתו לידי חימוץ כ"כ הרא"ש והטור בשם הר"ר אפרים וכפי מה דפסק הטור והרא"ש בכל חטים לתותים אף דלא נייחו דלמיכל חטה בעיינהו אפי' לא נתבקעו ממש אלא שקרובים ליבקע גם כן אסורות וכמ"ע אם כן צריכין כאן לטעם דמונח נייחו אפי' לא נתרככה החטה גם כן אסור אבל לאותן הפוסקים דפסקו כשמואל דבעינן נתבקע ממש בלתותה אם כן אפשר דהיכא דמינח נייחו הוא רק חמור בחד צד ובעינן עכ"פ קרובות להתבקע ובלא"ה מותרין. והמחבר ס"ל דלמיכל החטה בעינייהו ספק דאורייתא ולהחמיר כמבואר בסעיף ט' לכן פסק כאן היכי דמינח נייחו אפי' לא נתרככה ואינה קרובה להתבקע גם כן אסור כדעת הטור והרא"ש. וזה שדקדק המחבר וכת' כאן אע"פ שלא נתבקע אסור בסתם. ולא כ' כמ"ש לקמן סעיף ט' אפי' לא נתבקע ממש אלא להראות דאע"ג שאינה קרובה להתבקע ג"כ אסורות כאן למיכל החטה בעינייהו אבל בנמצא תוך התבשיל פסק המחבר לקמן סעיף ט' דאם לא נתבקע ממש אע"ג שקרובות להתבקע גם כן מותר אע"ג דמונח נייחו תוך התבשיל מכל מקום י"ל כיון דתבשיל רותח הוי כחלוט דאינו מחמץ לדעת הטור סי' תס"א ותס"ז יע"ש רק שיש לחוש שהיה במים קודם רתיחה לכן לא מחמרינן כולי האי ועמ"ש לעיל בסי' תנ"ד ועי"ל והוא עיקר דבתבשיל שהוא רק תערובת משהו דרבנן לא מחמרינן כולי האי כמ"ש המ"א בס"ק י"ב ע"ש: ולפי מ"ש הרמב"ם בפ"ה מהלכות חמץ נ"ל הטעם פשוט לפי שדגן שנבלל או נתבשל ולא נתבקע ממש אינו חמץ של תורה וגם משהו דרבנן לא אסרינן תרי דרבנן וכה"ג פי' הל"מ שם דברי הרמב"ם ובדרך זה י"ל דברי הרי"ף להרמב"ם בלי פקפוק ודלא כב"י שמדחיק מאד בכוונת דברי הרמב"ם בזה לפי טעם זה נתערב דגן זה מין במינו אפי' בפחות מס' הוא רק איסור דרבנן גם כן יש להקל לדעת המחבר והארכתי בכל זה לישב דעת הפוסקים והמחבר בטעמים נכונים אבל לדינא כבר מסיק רמ"א בסעי' ט' בהג"ה דנוהגין לאסור בכל ענין ועמ"ש שם. ומבואר מדברי המחבר בסעיף א' וסעיף זה דאפי' לא נתבקעו אסור למכור לעכו"ם קודם פסח אא"כ מוכרו מעט מעט דלא כא"ז שבמרדכי פ' כ"ש שמתיר בזה מטעם ס"ס וע' בש"ך לי"ד ס"ס נ"ז:
(ח) אתו לידי חימוץ. ואם לא שהה עדיין שיעור מיל כת' המ"א דאפי' נעשה בפסח מותר למכרו לעכו"ם קודם שנתחמץ:
(ט) אבל לאכלן בפסח אסור. אפי' נאכל מקצתן קודם פסח גם כן אין להתיר לאכול השאר כמו שמסיק הב"ח בזה דלא כראבי"ה דדוקא יבש ביבש ונאכל א' מהם או בג' תערובות יש להתיר לאכול שתים כמבואר ביורה דעה סי' ק"י משא"כ לח בלח אין לו היתר בזה וכ"כ המ"א: (וע' לעיל סי' תנ"ג נתבאר דקמח בקמח מיקרי לח בלח) וכן העלתי ג"כ בספרי בקונטרס הספיקות בס"ק י"ט דלא כהש"ך ע"ש:
(י) ולא מהני ספק ספיקא. באמת בסי' זה ובכמה מקומות מבואר דסומכין על ס"ס אף באכילה ע' בט"ז ובש"ך כת' הטעם דכיון דלמר עוקבא אפי' לא נתבקע אסור הוי רק ספק ספיקא דפלוגתא ולא במציאת הדבר לא מקילין כולי האי בספק כזה וע' בקונטרס הספיקות שלי מחודש ב' ס"ק ב' נתבאר דאדרבא ספיקא דפלוגתא עדיף מספקא דגוף המעשה וגם ליכא למימר דלכן מחמיר הרב בספק כזו משום דכלהו חדא ספיקא הוא אם נתחמצו חטים אלו מחמת המים או לא דכבר דחיתי גם כן סברא זו בקונטרס הספיקות סי' ק"ך וע' בע"ש מ"ש הרבה טעמים בזה והעיקר נ"ל כמסקנת הט"ז דכאן משום הכי החמירו לפי שאין הפסד בשהייתו אבל באמת במקום הפסד או מניעת שמחת י"ט וכה"ג יש להתיר אף באכילה:
(יא) יבשות וקשות. מיהו אם בא עליהם מים יש לאסור החטה עצמו אף שלא נשתנה כלל כמ"ש בס"ק ז' ואפי' בחטי קרדניתא כדאיתא בפסחים בהא דרב גידל וע"ש בפרש"י:
(יב) ולא נשתנה מראיתן. אבל אי נשתנה מראיתן או שהם לחות אסור אפי' להשהותן טור בשם בה"ג:
(יג) אין חוששין לסתם חטים. וכת' בשכ"ג הלכה למעשה שהתיר לקנות חטים לפסח אף שהיו נעצרים בבורות כל שלא ראינו בהם שינוי במראיתן ואינם לחות ע"ש שהאריך ואם יש בהן חטים שצמחו ע"ל סי' תנ"ג:
(יד) עליונות הגדיש ותחתיתו. כתב הרוקח בסי' רס"ג וז"ל ואם מעט טל או מים ושלג על תבואתו יגרוף אותן החטים ויקח תחתיהם כדאיתא פרק כל שעה בירושלמי עכ"ל:
(טו) חטים מבוקעים. אבל אם אינם מבוקעים אין להחמיר כאן כלל משום דאף מבוקעים אין כאן חימוץ גמור רק עיפוש והפסד כמ"ש הרשב"א בתשובה וע"ל סי' תל"ו ומש"ש ועסי' תס"ו מדין זיעת החימה:
(טז) אין מחזיקין בו איסור לומר מזויף הוא כן הוא לשון הטור ומשמע דאם ידעינן שמעורב בו סולת צריכין לבער כדאיכא להדיא בירושלמי ס"פ כל שעה ואין לסמוך אהיתר שכתב הרא"ש בשם הר"ר יונה וז"ל ואם באנו לאסור הדבש משום חשש תערובת נאסר אותו כל השנה די"א שנותנין לתוכו בשר נבילה ומתהפך לדבש והר"ר יונה כתב שאפי' שנותנין בו בשר נבילה כיון דנימוח ונתהפך לדבש מותר דבתר השתא אזלינן עכ"ל. ממילא לפי דבריו אף שידעינן בודאי שמעורב בו סולת יש להתירו מ"מ אין לסמוך אהיתר זה נגד הירושלמי המחמירין נגד דעת הר"ר יונה שהרי הרא"ש עצמו בפרק כיצד מברכין מפקפק על הא דר' יונה וגם בשכ"ג כ' דעל היתר זו אין לסמוך דאולי חוזר וניעור תוך הפסח ע"ש שהאריך ומ"מ נ"ל דכל זה אי ידעינן בודאי שנתערב בתוכו סולת אבל מן הסתם אע"פ שנוהגים בו איסור לאכלם בעין מ"מ אם נתערב תוך התבשיל יש להתירו דיעבד אפי' בפחות מס' או אפי' ידעינן שנתערב בתוכו סולת מותר לקיימו בביתו או אם נתערב תוך התבשיל אם הוא הפסד מרובה או מניעת שמחת י"ט אפי' בפחות מס' הסומך על דברי הר"ר יונה לא הפסיד וכמ"ש גם כן במעדני מלך פ' כיצד מברכין דף נ"ג ע"ב לקיים דברי הר"ר יונה ע"ש וכן משמע בשכה"ג עצמו ואף שדעתו להחמיר לענין הדבש לאכלו בעינא ולהשתמש אותו לכתחלה ע"ש ואף שבד"מ משמע שיש לאסור בדיעבד התבשיל אי ליכא ס' נגד הדבש והסכים עמו במ"א ס"ק י"א נראה משום דאזיל לשיטתו לפי שהניח דברי הר"ר יונה בצ"ע וע' בדבריו סי' רט"ז סק"ג ועיקר הקושיא הוא מהא דאמרינן בבכורות דף ט"ז דחלב בהמה חידוש הוא כיון דדם נעכר ונעשה חלב ה"ל לאוסרו ש"מ דבתר מעיקרא אזלינן דלא כדעת הר"ר יונה וכ"ת נילף מחלב הא קי"ל דמחידוש לא ילפינן עכ"ל ואי משום הא לא אריא ומדבש לא קשה מידי דשאני התם בחלב דה"א דלא יהיה לשום חלב שום היתר כיון דכל חלב נתהוה מאיסור דם באיסורא קמא קאי אף שנשתנה במראה לא נשתנה לדבר היתר על כן אמרי' דחידוש הוא שחידשה התורה. משא"כ בדבש שהדבש עצמו הוא היתר אם כן אם שמו בתוכו דבר איסור שחוזר ונהפך לעשות דבש א"כ אזלינן בתר השתא שהוא נעשה לדבר היתר שהוא דבש ומה"ת לאיסרו משאר דבש כיון שטעמו ומראה שוה ונשתנה לדבר היתר וק"ל. נמצא דאין סתירה כלל מהאי דחלב לדברי הר"ר יונה לענין הדבש גם לענין המוסק (פי' שקורין בל"א פיזו"ם) שכ' שם הר"ר יונה אפשר לדחוק ולחלק כה"ג אך דמשם בלא"ה לק"מ כמ"ש המ"א בעצמו בסי' רט"ו ומדבש שהניע בצ"ע לק"מ וכמ"ש ודוק:
(יז) רק אותו שמביאין בחביות. משמעות דברי הרב דאפי' לאכלו כך בעין מותר כה"ג וכן הכריח הט"ז מלשון דברי הרב דלא כמ"א שכ' דדעת הרב כדעת מקצת אחרונים דאף אותו דבש שמביאים בחביות ג"כ אסור לאכלו כך בעין רק לעשות ממנו משקה קודם פסח התירו וזה אינו להמעין היטב ולענין דינא מסיק גיסי הרב בסא"ז שדין זה משתנה לפי המקומו' והמדינות וכן שמעתי שדבש של מדינות פיהם שהוא טוב ומובחר ואין בו חשש זיוף אך מה שמביאין ממקומות אחרים כגון ארץ הגר וברונא או מארץ פולין נוהגין בו איסור אלא אותן שמביאין בחביות בעודו עם השעוה על כן נהרא נהרא ופשטיה וזה ג"כ כוונת הרב שכ' והמנהג במדינות אלו ובשכה"ג האריך מאד והחמיר בענין הדבש לפי שחקר במדינות שמערבין בו הרבה קמח ומים עד שאין ס' נגד הקמח שמערבין בו ועמ"ש בס"ק ט"ז: וכ' עוד שם שנתברר לו ודאי כשמוציאין הדבש מן השעוה אי אפשר שאין נותנין בו מעט מים ועל כן אין ללוש בו כלל דהוי כמי פירות עם מים עכ"ל וכל זה אזיל לשיטתו ושיטת שאר אחרוני' דלעיל סי' תס"ב אכן לפי מ"ש שם דבמעט מים לית כאן בית מיחוש אי עביד שימור אך אין אנו נוהגין כלל במצה עשירה כאשר נתבאר כמה פעמים:
(יח) וענבים יבשים. וכ' המ"א בשם מהרי"ל אם רוצה לקיים פתח הסמדר יכול לקיים בענבים דידן עכ"ל:
(יט) שום פירות יבשום. אבל נהגו לעשות מהם משקה והיינו ששופכין עליהם מים קרים ושור' אותם עד שנעשה משקה וכן העיד המ"א שכן המנהג בק"ק קאליש אבל אין לבשל בהם וע"ש שהאריך בטעם המנהג:
(כ) בדרך שאין לחוש לחמץ. ולא גזרינן הא אטו הא וכן בדבש בכורות דמותר ולא גזרינן לפי שאלו דברים מצוים להביא דבש מכוורת וכן בפירו' שישראל מייבש בביתו נזהר מחימוץ משא"כ בכרכום דאינו מצוי לגדל בגינתו על כן אסור אף הגדל בגינתו כ"כ הלבוש:
(כא) אפילו להשתותו אסור. וכ' גיסי הרב בסא"ז וראיתי שבא שאלה לפני זקני הגאון מהר"ש ז"ל אחר פסח ששהה הו"ט צוקר והורה למכרו לעכו"ם עכ"ל. ובט"ז והמ"א כתבו דאין איסור בהו"ט צוק"ר או מה שאנו קורין קלארי צוקר מותר להשהותה בביתו מ"מ נהגו למכרו לכתחלה ובדעבד מותר ושזה כוונת הרב בהג"ה צוקר קנדיל ולא מה שאנו קורין עכשיו צוקר קנדיל וכ"ש מיני בלילות צוקר שמחפין בהם מיני פירות ובשמים שזה יש בה חימוץ גמור ע"כ תוכן דבריהם. ובאמת דאף לכתחלה ראוי ליזהר לענין להשהותה בדברים אלו מ"מ אם עבר ושהה אותם או תערובות ואיכא הפסד מרובה או מניעת שמחת יום טוב אפשר דאין לאסור דהרי בת"ה עצמו משמע דהוא רק איסור לכתחלה וכתב וז"ל וכדומה דלא נהיגי עלמא לאסו' עכ"ל גם מהרי"ל הלכות פסח משמע דהוא רק חששא רחוקה ובתשו' סי' כ"ה כ' וז"ל וצוקר רגילין ליזהר אם אינו צורך גדול לרפואה כי רוכלים מערבין בו כמה מינים עכ"ל והטעם נ"ל דאיכא ספיקא וחששי טובא דלמא לא נתערב בו ואת"ל נתערב בו דלמא נתבטל קודם פסח ואת"ל לא נתבטל דלמא לא ערבו סולת מחטים לתותים ומי פירות אינו מחמיץ ואת"ל לתותי דלמא לא נתחמץ ע"י לתית' זו ומ"מ קודם שיורה המורה צריך חקירת חכם איך ומה נעשה כי דבר זה משתנה לפי המקום ולפי הזמן ולכתחלה נוהגין להחמיר בכל ענין אך מה שאנו קורין עכשיו צוק"ר קנד"ל רבים מעמי הארץ מקילין ונמשך להם טעות זו מלשון הרב בהג"ה וכבר הסכימו האחרונים שטעות הוא בידם. וע' בשכ"ג שכתב דגם צוקר שהוא דק דק היטב יש ג"כ חשש חימוץ וגם המשקה הנעשה מן צוקר שקורין שיאופי או לאטווריג נוהגין האשכנזים להחמיר וע"ל ר"ס תמ"ו ס"ק א' וב': ובי"ט אחרון אוכלין וכו'. וע' מהרי"ל די"ל מעשה שהיה כך היה אבל אין להוכיח דיש חלוק בין י"ט אחרון לראשון:
(כב) שקורין זאפרי"ן. וע' בי"ד ס"ק קי"ד מדין כרכום של כל השנה וכתב במ"א וטוב"ק דרך לשרותו בשכר וצריך לסגרו בחדר או לעשות מחיצה לפניו ואם כן ה"ה כרכום עכ"ל וע"ל ס"ס תנ"א מדין כלים הצבועים בכרכום שאין להשתמש בו בפסח:
(כג) מיהו אין אוסרין תערובתן. משמע דאפילו בפחות מס' ג"כ שרי וע' בס"ק ט"ז מדין הדבש ובצוקר גם כן אין לאסור התערובות אפילו במיני בלילות צוקר בה"מ ובכה"ג יש להקל וכמ"ש בס"ק כ"ח ע"ש:
(כד) ואם לא נתבקע ממש. אף שנתרככה עד שקרובה להתבקע גם כן מותר ועמ"ש לעיל ס"ק ז' מילתא בטעמו יע"ש:
(כה) התבשיל מותר. וכתב המ"א וז"ל וכתב הב"י בשם הכל בו דאם נמצאו ג' שעורים בתבשיל חזקה דאיכא טובא ושמא נתבקעו והא דהשמיטו המחבר בש"ע משום דלא קי"ל הכי דהא כתב הט"ז בי"ד סי' פ"ד סעיף ט' בשם מהרש"ל דלא אמרינן חזקה אלא בתולעים דמיניה קא רבו אבל במלתא דאתי מעלמא לא עכ"ל המ"א הנה מ"ש דלכך השמיטו המחבר משום דלא קי"ל הכי יפה כיון בזה כהילכתא שהרי הרי"ף והרא"ש והמרדכי פרק כל שעה בשם בה"ג והאגודה בשם הרבה גאונים כתבו להדיא ולא אסרינן להאי בישולא דמשתכח ביה תרי או תלתא שערי ולא נתבקעו וה"ה יותר רק שיהא בתבשיל ס' יע"ש לכן השמיט המחבר דעת הכל בו בשם הראב"ד שהוא יחיד נגד כל הני רבוותא. אך מה שמסתייעא מדברי הט"ז בשם מהרש"ל הנה באמת דברי מהרש"ל בזה אינם מוכרחי' כלל ולא נמצא חילוק זו בשום פוסק דסתמא אמרינן תלתא זימנא הוי חזקה דאע"ג דהוא דבר דאתי מעלמא מ"מ מוחזק תבשיל זו שנפל בתוכו חטים או שעורי' וכן יש קצת ראיה לזו מהא דאמרינן שלשה הרי זה שכונת קברות אף שהוא דבר דאתי מעלמא וע' בפ"ט בנזיר סוגיא זו ובפרש"י ע"ש והא דדעת הפוסקי' שכתבתי להקל כאן י"ל דכיון שנמצא תרי או תלתא ולא נתבקעו אמרינן אף אם יהיה יותר גם כן לא נתבקע ולא החמירו באיסור משהו דרבנן כולי האי כל זה נ"ל פשוט דעת הפוסקי' והמחבר ולדעת הרב בהג"ה אין נפקותא בכל זה:
(כו) אלא אוסרין הכל במשהו. מדלא כתב הרב הג"ה זו אחר מ"ש המחבר ואותם חטים או שעורי' שורפין אותן הוי ליה לכתוב שורפין הכל כמ"ש בסמוך סעיף י' בהג"ה אלא ודאי נראה דדעת הרב היכא דלא נתבקעו ממש דדעת כל גדולי פוסקי' להתיר התבשיל אפילו באכילה אם כן די בחומרא זו לאסור באכילה ולא בהנאה וע"ל ריש סי' תמ"ז ואפילו במבוקעת ממש דעת כמה פוסקים למכור לעכו"ם כדעת המחבר בסעיף י' על כן עכ"פ אין להחמיר כולי האי באינה מבוקעת. ועוד דעיקר טעם המנהג להחמיר הוא ע"פ מ"ש המרדכי פרק כל שעה והוא מחמיר מטעם דשיל"מ וכבר נתבאר לעיל סי' תמ"ז דקי"ל דחמץ לא מיקרי דשיל"מ גם מ"ש עוד במרדכי שם וז"ל וכ"פ בס"מ דיש להחמיר כיון שאין אנו בקיאים מה נקרא ראוי להתבקע ומפני המנהג אינו אוסר בספק והמיקל משום שמחת י"ט לא הפסיד עכ"ל נראה שדעתו לפסוק כמר עיקבח דקרובה להתבקע ג"כ אסור בתבשיל אבל באמת הרי"ף והרמב"ם ובה"ג והרא"ש והטור והראב"ד והאגודה והרוקח והכל בו כלם מתירים התבשיל כל שלא נתבקעו ממש ובזה אין צורך לבקיאות דהכל בקיאין בזה לראות אם נתבקע ממש או לא לכן נראה דכדאי המה לסמוך עליהם ולהתיר בהנאה עכ"פ וכה"ג כתב הט"ז ס"ס זה אכן בט"ז ס"ק ט"ו משמע דאסור בהנאה ולענ"ד דבמקום הפסד מרובה וכה"ג יש להתיר עכ"פ בהנאה ובפרט שהמרדכי עצמו סיים דהמיקל משום שמחת י"ט לא הפסיד משמע דאפילו באכילה יש להתירו אך הב"ח כ' דהאידנא אף משום שמחת י"ט אין נוהגין להקל ושכ"כ רבינו ירוחם מ"מ לענין היתר הנאה נ"ל כמ"ש ועמ"ש סי' תמ"ז סק"א וב'. וכ' הב"ח דעכ"פ נתרככה החטה בעינן דאם ל"כ אין לאסור כלל:
(כז) הכל במשהו. וגם הכלים שנשתמשו בהם והתבשילין שהשתמשו עם אותן כלים גם כן אוסרין אף על גב דאיכא תרי משהו כן כתב המ"א ודלא כט"ז כמ"ש לעיל בסי' תמ"ז ס"ק ה': גם מה שהשיג עוד המ"א על נה"כ כבר כתבתי כן בספרי מנחת יעקב כלל ל"ט והבאתי דבריו בקצרה ס"ס תמ"ו ע"ש:
(כח) מותר למכרה לעכו"ם. כ"כ הב"י בשם המרדכי פרק כל שעה שכתב כן בשם מהר"י מפריש וכ"כ במהרי"ל בשם הר"ש אכן המרדכי עצמו השיג ע"ז ואוסר וכ"פ באגודה וכדעת הרב בסג"ה ועמ"ש לעיל ר"ס תמ"ז סק"ב וג' וכל זה דוקא בחטה בקיעה כמ"ש בס"ק כ"ו:
(כט) ואם נמצאת ביום הח'. משמע אף שהתערובת נעשה תוך הפסח (ואפילו עבר ושיהה במזיד כמבואר לעיל ס"ס תמ"ז) מקילין בתערובת משהו ביום אחרון דרבנן להשהותה לכתחלה ודוקא אם נמצא ביום ח' אבל אם נמצאת תוך הפסח צריך לשרוף ולבער הכל בח"ה ואם נמצא בשביעי של פסח עמ"ש לעיל ריש סי' תמ"ו כיצד ינהג עצמו וע"ש משמעות האחרוני' כמ"ש כאן:
(ל) מותר להשהותה. דהיינו בתערובת משהו נטל"פ אבל בדבר שהוא חמץ גמור דאסור מדאורייתא אף בי"ט אחרון אסור עכ"פ מדרבנן כן הסכמת האחרוני' והוא פשוט:
(לא) וכן נוהגין תוך הפסח. הלבוש האריך להשיג על הרב בזה ודעתו להתיר בעיס' בכל ענין שאינו נ"ט בצונן וכתב המג"א ס"ק י"ט וז"ל ומצאתי כתוב שהגאון מהר"ל מפראג הורה להתיר אבל מהר"ש מאסטרא כתב להר"ש מלובלין לאסור וכן נוהגים רוב העולם ובקראקא ונ"ל דתלוי במנהג עכ"ל ובאמת אף שהלבוש יישב דברי הטור שלא לאסור בצונן מ"מ הרי המרדכי אוסר בשריית בשר אפילו נמצא חטה אחר השריה ע"ש ואפשר דאסר ליה משום שהיו בו פילי וכמ"ש ס"ס תס"ה וכ"כ ב"י כאן בשם הגאוני' ובסי' תמ"ב בשם א"ח לכן ז"ל דבבשר דאית ביה פילי דאסור מדינא בצונן וכן בספק אי נשרה מע"ל ג"כ אסור מדינא עכ"ל המ"א ועדיין לא יצא ידי חובת ביאור דכיון שאוסר בבשר כיון דאית בה פילי מכלל דאמרינן שהחטה נותנת טעם משהו בצונן ונכנס לבקעים שבבשר א"כ כ"ש שיש לאסור במים צוננים או בעיסה יותר מבקעים שבבשר ואין שייך חילוק זה אלא לענין שאר דבר גוש כמו בשר שאין בו בקעים ואינו דבר רך וצליל. והט"ז מסיק דאף דלענין שאר צונן יש להתיר כדעת הלבוש מ"מ בעיסה שעל ידי התעסקות בעיסה ממעך החטה ומתחמץ ואוסר כל העיסה תוך הפסח אם נתרככה (וכן בלחם חמץ יש להחמיר אף בצונן שיש לחוש לפרורין) וכן העלה גיסי הרב בסא"ז כן נראה מסקנת המ"א וכן מסקנת הב"ח ומהרש"ל. ומ"מ נ"ל לפי מ"ש לעיל ס"ק י"ח דאם החטה אינה בקועה דיש להתיר בהנאה בה"מ אם כן כ"ש כאן בצונן דדעת הרבה פוסקים להתיר בכל ענין ואפשר דגם הרב שכ' כאן וכן נוהגין קאי ג"כ אחטה בקועה דוקא כמו שהזכיר המחבר דאם ל"כ ה"ל להגיה כאן ג"כ דאפילו אינה בקיעה כמו בסעיף ט' אלא צ"ל דכיון דהוא דבר צונן דעתו שאין להחמיר כלל אם אינה בקועה כיון דאיכא עוד צד להקל אכן דעח הב"ח ושאר אחרוני' שכתבו אין לאסור אא"כ כשנתרככה החטה מכלל דס"ל דגם כאן אסור אפילו לא נתבקע ממש ואפשר דגם דעת הרב בהג"ה כן הוא ולא הגיה כאן לפי שסומך עצמו על מה שהגיה בסעיף ט' וה"ה לכולהו ומ"מ היינו דוקא לאסור באכילה ולא בהנא' כמ"ש לעיל ס"ק כ"ו והמיקל אף באכילה לא הפסיד דאפשר דאף בנתבקע יש להקל בצונן בה"מ די"ל דאף מ"ש הרב בהג"ה וכן נוהגין קאי אדברי המחבר דהיינו דיש להקל בה"מ או שעת הדחק וכן נ"ל עיקר:
(לב) כאן נמצא וכאן הית'. וכתב המ"א דאם החטה היא מלאה מים ומלוחלח מעבר אל עבר אם כן נראה שהיה במים ובעיסה יש לאסור כל העיסה: ומ"מ אי איכא למתלי שהיתה בלועה ממקום אחר ממים ונפלה לתוך המצה מותר והכל לפי הענין כי תולין במצוי בין להקל בין להחמיר ולא מקרי ספק כלל עכ"ל ועיין בקונטרס הספקות שלי וכתב עוד במ"א דהא דאמרינן כאן היה משום דלא מחזקינן איסור היינו דוקא ממקום למקום או מחתיכה לחתיכה אבל מזמן לזמן בחדא חתיכה מחזקינן איסורא (וכ"כ הפרי חדש ביורה דעה סי' מ"א ס"ק י"ח) כגון אם יש בידו עיסה וחתך ממנו ונשאר בידו חתיכה עיסה ונמצא עליה חטה אסורים כלם דאמרינן שמא היתה מקודם (וגם אין לומר דהוי ספק ספיקא דשמא לא נתחמצה משום דהוי ספק חסרון ידיעה וכן הסכמת הט"ז בס"ק י"ד) ועיין בתשובת מ"ב סי' סט מה שמחלק גם כן בענין הדין דכאן נמצא וכאי היה ובתשובת צ"צ סי' מ"ג. כת' בתשו' מהר"מ מלובלין סי' ע"ח מעשה באחד שלקח כרוב מהחביות בקערה והוליכו למקום אחר ושם נמצא חטה עליו והתיר הכרוב שבחביו' דאמרינן כאן נמצא כאן היה. אבל אם נמצא אחר כך חטה בחביות אף הכרוב שבקערה אסור דאמרינן שמא היתה החטה מקודם לכן בחביות עכ"ל:
(לג) אם מלגו התרנגולת. ברוקח סי' רצ"א וכן הוא במרדכי פ' כ"ש וז"ל מעשה אירע שמלגו תרנגול' ע"פ עם נוצתה ברותחין בקערה של חמץ והוא כלי שני ואסרוהו לאכול כדאמרינן פרק דם חטאת עירה לתוכו רותח עכ"ל לכן כ' הט"ז כאן דאפי' בכ"ש אסור וזה ג"כ דעת הרב לעיל סי' תמ"ו סעיף ג' בהג"ה שכ' שני דיעות לענין כלי שני דיש מחמירין בפסח ע"ש. אכן לע"ד נראה דאין כאן מחלוקת כלל דמדהביא ראיה מהא דעירי לתוכו רותח משמע דמדין עירוי מיירי ומ"מ מיקרי כלי שני ע"ש הקערה וכמ"ש ג"כ לעיל סי' תנ"א ס"ק ח' ושכן דעת ומשמעות גדולי פוסקים בלשונם ע"ש וכן מוכרח דהא משמע מדבריהם דלא מחמירינן מטעם חומרא דחמץ שהרי למדו מהא דפ' דם חטאת והרוקח סי' תל"א פסק לענין שאר איסורים להתיר בכלי שני אלא ודאי דמיירי מדין עירוי ומ"מ לדינא ראוי להחמיר כאשר הכריע רמ"א לעיל סימן תמ"ז דיש להחמיר אם היד סולדת בו בחמץ דדעת קצת פוסקים לאסור אפי' בצונן גם כתבתי לעיל סי' תנ"א ס"ק ח' שדעת קצת הפוסקים לאסור בכלי שני גם דברי הרוקח והמרדכי יש ליישב בדוחק דמיירי בכלי שני לכן אין להקל כלל כנ"ל:
(לד) חטה בקועה. אפשר מדלא הגיה הרב כאן כדלעיל סעיף ט' לאסור אפי' אינה בקועה משום דהכא כיון דאיכא עוד ספיקא שמא אח"כ נפלה לא מחמרינן כולי האי אכן הט"ז כת' דהרב לשיטתו אזיל לאסור אפי' אינה בקועה כל שנתרככה אך דמותר למכור עכ"ל ועמ"ש לעיל ס"ק י"ח וכ"ב וע"ש:
(לה) אסורה התרנגולת. הסכמת הראשונים ואחרונים דלא אמרינן בתרנגולת כאן נמצא כאן היה ועתה נפלה והמ"א כ' לחלק דלא אמרינן השתא הוא דאיתרע היכא דליכא חזקה דהיתר מקודם כדאיתא בפ"ק דחולין ונדה וכ"כ הט"ז דאדרבא כל הטומאות כשעת מציאתן (ועיין בתשו' מ"ב וצ"צ שרמזתי לעיל ס"ק ל"ב) ואף לב"ש דפ"ק דנידה גם כן יש להחמיר כאן כיון דאיכא תרתי לריעותא היינו חטים דגופא וחטים שנפלו מעלמא כדמשני הש"ס כה"ג שם דף ג' ע"א גבי שרץ שנמצא במבוי ע"ש ועיין ברמב"ם פט"ו ופי"ח מהל' אבות הטומאות ועמ"ש בספרי תורת השלמים:
(לו) ויש מי שאוסר. עמ"ש לעיל ס"ק ל"א:
(לז) דאמרינן שמא אח"כ נפלה לשם. וז"ל הב"י ורי"ו כת' בשם הרשב"א אם נמצא חטה בכלי שהדיחו התרנגולת אמרי' כאן נמצא וכאן היתה כמו במומין ולא אמרי' שבאתה מן התרנגולת וכן הורה הלכה למעשה עכ"ל וע' במ"א שהקשה ע"ז מדברי הרשב"א עצמו שפסק דאם נמצא חטה במצה אוסרין העיסה כמ"ש בס"ק י"א ולא אמרי' השתא נפלה והאריך עוד להקשות ע"ז הרבה קושיות ומסיק דמיירי שמלחו התרנגולת ואח"כ הדיחו בכלי בצונן ואחר כך נמצא בכלי חטה ויש לחוש שהיתה בתרנגולת ונמלחה עמה לזה כ' דלא חיישינן לכך דכיון שנמצא החטה בכלי לא אמרינן שהיתה בתרנגולת דלא מחזקינן איסור ממקום למקום אבל במצה דהוי מזמן לזמן כמש"ל ואין כאן מחלוקת כלל דלא כדעת רמ"א ע"כ תוכן דבריו שם אף שדבריו לכאורה נכונים ואזיל לשיטתו דמזמן לזמן אליבא דכ"ע מחזקינן איסורא כמ"ש בשמו בס"ק ל"ב אך במה שסיים דבמצה הוי מזמן לזמן כמש"ל ודעתו לפרש כן דעת הרשב"א זה לכאורה תמוה דאדרבה במצה הוי ממקום למקום אם לא דמיירי שנשאר בידו עיסה וכמש"ל ס"ק ל"ב בשמו וזה הוא נגד לשון ומשמעות הרשב"א שם וגיסי הרב בסא"ז כתב בשם הד"מ הרבה סמוכות לדעה זו וע"ש:
(לח) מכח ספק ספיקא. עמ"ש לעיל סק"י:
(לט) או בחטה שלמה. הטור כתב כאן וא"א הרא"ש הסכים דלא ילפינן איסור מטומאה והוי כמעוכל ובטי"ד ס"ס פ"ג כתב וטהור שבלע דג טמא אסור דלא חשיב כמעוכל כיון שהוא שלם עד כאן לשונו מכלל דכשהוא אינו שלם סובר הטור דהוי כמעוכל והא דכתב כאן דלא ילפינן איסור מטומאה דהוי כמעוכל היינו דוקא כשהוא לפנינו שלם משאין כן כשהיא שבורה חזינן דנתעכלה לפנינו דמן הסתם כשאכלה התרנגולת החטה היתה שלמה כמה שכתב האגודה פ"ק דבכורות וכן פירש הש"ך בי"ד שם דברי הטור (דלא כמקצת האחרונים שם דפירשו דברי הטור ע"ד הר"מ מפונטייז"א) ופי' זה הוא נכון ועיקר וכן מבואר להדי' מפסקי תוס' פ"ק דבכורות אע"ג שתפסו בפשיטות דאין ללמוד איסור מטומאה לענין עיכול מ"מ כתב שם בקיצור פסקי תוס' שאין לאסור אלא בנמצא חטה שלימה ונמצא יפה הכריע כאן הרב להקל מכח עיכול באם החטה אינה שלמה וע"ש בפר"ח:
(מ) ושרו שם תרנגולים כתב המ"א לאו דוקא תרנגולים אלא ה"ה בשר דהא מיירי כאן בחטה שלימה דליכא עיכול עכ"ל. ובע"ש כתב דלרבותא נקט תרנגולים אף דמצוין בו חטים אפ"ה מידי ספיקא לא נפקא ואמרינן שמא אח"כ נפלה גם איכא עוד ספק שמא ס"ל כמ"ד דאינו נ"ט כלל בצונן שהוי כמו ספק ספיקא והב"ח מחמיר בדינים אלו והשיג על הרב ועיקר כדברי הרב וכן הסכמת גיסי הרב בסא"ז והט"ז בפרט אם החטה אינה מבוקעת פשיטא דאין להחמיר כמ"ש לעיל ס"ק ל"א ובלא נתרככה החטה יש להקל בכל ענין וכן הסכמת הב"ח והאחרונים.
(מא) בספיקות איסור דרבנן. עיין בב"ח מ"ש בזה ועיין מ"ש בסמוך ס"ק מ' וכתב הנ"י פרק הערל והוא כש"ך בי"ד ר"ס קי"א בדין ב' קדרות א' של היתר וא' של איסור ולפניו ב' חתיכות א' של היתר וא' של איסור ונפל זו לתוך זו אם האיסור הוא איסור דרבנן מותר שאני אומר היתר לתוך היתר נפל אפילו אין היתר שבקדרה רובא וע"ז כתב הנ"י דאפשר דלענין איסורי משהות החמורים לא אמרינן שאני אומר אפי' באיסורי דרבנן בפחות מרובה עכ"ל ובפרי חדש שם השיג עליו בריש סי' קי"א בלי ראיה וכתב דכיון שאיסור משהו דרבנן הולכין להקל כמו בכל ספיקא דרבנן ואין דבריו מוכרחים להקל נגד דעת הנ"י בפרט שמצינו הרבה חומרות שהחמירו בפסח אף בתערובות משהו אפי' בספיקא: וכתב במ"א במי שנטל לתוך פיו חתיכת מצה וחתיכת תרנגול ואכל שניהם יחד דיש להתיר התרנגולת או הבשר דלא מחזקינן איסור ממקום למקום ואמרינן דהשתא בצונן נפל עליו וכן המצה יש להתיר אבל אם הבשר מונח בקערה ואכל הבשר מתוכו אסור דמזמן לזמן מחזקינן איסורא דשמא היה בקערה בשעה שעירה הבשר לתוכו (מ"מ ע"פ הרוב ניכר אם נתבשלה החטה או נאפה עמה או לא) מיהו אם טלטלו הקערה ממקום למקום כשנצטנן תלינן להקל דלא מחזקינן איסור ממקום למקום ע"כ:
(מב) שנשרה במים. וכתב המ"א פי' אע"פ שנמצא החטה בתוכו בעוד שהבשר שרוי אפ"ה הוי ספיקא דרבנן דהא יש מתירין בצונן ואין דבריו מוכרחים לפרש כן דעת הרב ע' בס"ק ל"ח: או נמלג פי' ואחר כך נמצא החטה דאיכא למימר עתה נפל. והא דפסק לעיל רמ"א בס"ב דלא מהני ס"ס היינו לאכול החטים עצמם אבל התערובות שרי. וב"ח כתב בחד ספיקא אפילו להשהותה אסור ואפילו בהפ"מ ובס"ס מותר להשהות' וכ"ש שמותר למוכרם לעכו"ם ולא באכילה דההוא ספק שמא נתעכל לא הוי ספק גמור די"א דלא מהני עיכול באיסור כמש"ל. ודוקא בחמץ גמור כגון לחם או עיסה אבל חטה שנמצאת במים מותר התבשיל שבשלו בה קודם לכן דהוי ס"ס שמא עתה נפל ואת"ל קודם לכן נפל שמא לא נתרככה עד עתה ובלא נתרככה אין לאסור כלל אפילו לפי מנהגינו ע"כ. ומשמע מדברי הב"ח דאפי' בחמין אין לאסור בלא נתרככה ע"ש עכ"ל מ"א:
(מג) בת יומא. אבל אם אינה ב"י אף המי הגעלה עצמן מותרין בפסח כיון שהגעילו קודם פסח והם אינם ב"י כמבואר לעיל סי' תנ"א ואפי' שומן שהתיך אותו קודם פסח בכלי חמץ שאינו ב"י מותר בפסח כמו שפסק בסי' תמ"ז סעיף ה' בהג"ה אף שהכריע הרב לעיל דנט"ל אסור בפסח וכל זה פשוט ובחנם טרח בזה הע"ש ע"ש:
(מד) בתוך הפסח והב"ח כתב דאף אם נתערבו קודם פסח בענין שנתבטל בס' (אע"ג דהוי ג"כ נ"ט בר נ"ט דהיתיר') מ"מ אין להשתמש באותן מים לכתחלה כיון דאפשר למצוא בקל מים אחרים ול"ד לתבשיל דהוי כדעבד ואי אסרינן למיכלה בפסח עכ"ל והמ"א לא העתיק לשונו על נכון והט"ז כתב דלפעמים אף בדיעבד אסור כה"ג אם המים המחומצים נשארו למעלה ולא נתערבו כי הם קוו וקיימו וכאילו הם בעין דמי אא"כ ששאב ממנה מקודם כמה פעמים שעל ידי כך מתערב עכ"ל. ולע"ד נראה דאין לאסור דיעבד אף ע"ג דלא נתבטל מ"מ כיון שנעשה קודם פסח הוי נ"ט בר נ"ט דהתיר' ואין לאסור בדיעבד וע"ל סי' תמ"ז בהג"ה ומ"ש שם ובסי' תכ"א ותכ"ב ע"ש:
(מה) בשביל שנתערבו. נעשין גוש אחד אם כן אפילו להמתירין בצונן הכא אסור כיון שגוף החימוץ נתערב ואם נמצא חטה או שאר חמץ בבור זה תלוי בפלוגתא שכתב המחבר לעיל סעיף י"ב אם אוסר בצונן תוך הפסח ועמ"ש לעיל ס"ק ל"א ועיין בסי' תמ"ז ס"ק י"ב ועיין בט"ז וב"י ובמרדכי פרק כל שעה וברוקח סי' רפ"ו ובש"ל ס"ס ס"ג דאוסרין אם נמצא חמץ בבאר ונראה דמיירי בענין שיש לחוש לפירורין וכמ"ש לעיל וכן הוא בתשובת הרשב"א סי' קע"ו ע"ש וכתב הב"י ס"ס זה בשם מהרי"ל שיש ליזהר למי שהשתמש בפסח מבארות של גוים או משאר בארות שאין נזהרים בהם כל השנה שיש לסנן המים בבגד נקי בכל פעם ששואב עכ"ל וע"ל סי' תמ"ז מדין הסינן גבי חומץ יין וע"ל בסי' תנ"ה מדין שאיבת המים:
(מו) די בשטיפה. בעלמא דצונן בלי רוטב לכ"ע אינו אוסר עכ"ל מ"א אף שבתרנגולת אי אפשר בלא לחלוחית קצת כ"מ בצונן אינו מבליע אליבא דכ"ע אלא ע"י שריה קצת או ע"י התעסקות בעיסה וכה"ג: כתב בתשובת צ"צ שאלה ל' דאם נשאר מעט שכר בכלי ונטלו בתוכו מים והדיחו בו בשר אחר מליחה בפסח דאמיקר ליה בלע ויש לו דין חטה שנמלח עם התרנגולת לכל א' מן הדעות שבסעיף זה. וכבר השגתי עליו בספרי מנחת יעקב כלל ו' ס"ק כ"ג לפי שבנה בנין קבוע על יסוד רעוע כי המים מבטלין כח המלח ואין לו רק דין צונן ואינו נאסר ע"י שטיפה בעלמא אפי' אית ביה פילי דפסק הרב לעיל סי' תסה לאסור באווז היינו דוקא התם שמשפשף היטב במורסן או כשרה בתוכו כמ"ש לעיל ס"ק ל"א בשם המרדכי וע"ל סי' תסה ס"ק ו' משא"כ בשטיפה בעלמא (ובזה י"ל ג"כ מה שמקשה הב"ח ס"ס זה על הרא"ש ע"ש) ותערובת משהו מ"מ משום חומרא דחמץ העלתי שם דיש לקלוף מעט הבשר שהדיחו והוא חומרא בעלמא:
(מז) אחר מליח' וכ' המ"א פי' בעודו במלחו אבל אם נמצא לאחר שנמלח והודח אמרינן השתא נפל דאם אי' שהיתה עליה קודם לכן היתה נופל' בהדחה כשהדיחו ודוקא שנמצאו על התרנגולת אבל אם נמצא תוך התרנגולת ודאי היתה קודם וע' בנדה דף ג' קופה שיש לה שולים עכ"ל וע' בסי' תמ"ז ס"ק ו' כתבתי דטהור מלוח וטמא תפל גם בפסח יש להתיר והכא מיירי שגם החטה נמלח עם התרנגולת וע"ש וראיתי מדקדקים נזהרים בפסח קודם ההבהוב ומליחה לפתוח התרנגולת היטב או לחתכו לשנים ולבדוק היטב שלא ימצא בתוכו חטה וכת' בשכ"ג מי שעושה כן הרי זה זריז ונשכר עכ"ל:
(מח) ולהתיר האחרות ע"י קליפה. ואם עבר ונתבשל בלא קליפה ע"ל סי' תמ"ז ס"ק ט' וע' במ"א שכת' כאן חילוקים שונים בדין זה ועיקר כמ"ש שם ולענין עיקר הדין רבו בזה דעות האחרונים בתשובותיהם כי מקצת פסקו לשרוף הכל וקצת אחרונים מתירין שאר החתיכות לגמרי וכן פסק הרב עצמו בתשובה סי' ק"ח ועיקר נ"ל כמסקנת הט"ז וז"ל ולענ"ד לנהוג הלכה למעשה בדרך זה דאם נמצא חטה על בשר מלוח ביבש בלא ציר יש להתיר לשהות הכל רק מקום שנמצא יקלוף והשאר מותר להשהות עד אחר פסח אבל אם נמצא החטה בתוך הציר אז חשוב כמבושל דבשיעור מועט הוי כבוש בציר אז כל מה שמונח בציר יש לאסור אבל מה שמונח למעלה מן הציר ישהנו גם כן עד אחר פסח או יעשה כמ"ש רמ"א בסיפא דימכור לעכו"ם מה שאינו בתוך הציר עכ"ל ודבריו נראים נכונים וכ"ש אם החטה אינה מבוקעת דאין להחמיר במליחה כלל וכמ"ש לעיל בס"ק כ"ו דגדולי הפוסקים מתירין אפי' התבשיל לגמרי ואפשר דגם דעת הרב בהג"ה שאין להחמיר אלא בחטה בקועה שהזכיר המחבר אף שהט"ז אזיל לשיטתו דמיירי אף שלא נתבקע וע' מ"ש ס"ק כ"ו ול"א וע' בתשובת מהר"מ מלובלין סי' צ"א נראה מדעתו ג"כ שיש להקל בענין המליחה אף תוך הפסח וע"ש:
(מט) חטה מבוקעת. וכ' בשכ"ג מדלא הגיה הרב גם כאן אפי' אינה מבוקעת נראה דס"ל דאם אינה מבוקעת אין לאסור בצלי רק כדי נטילה עכ"ל אכן דעת שאר אחרונים אינו כן עמ"ש לעיל ס"ק כ"ו ומ"ח:
(נ) מקום פיעפוע. ומיירי בתרנגולת כחושה דאם ל"כ מפעפע ואסור כולו כמבואר לעיל ר"ס תמ"ז יע"ש:
(נא) לפי כשמהפכין השפוד. ע' בספרי מנחת יעקב כלל כ"ח ס"ק ב' מה שהשגתי על הפרישה וכתבתי דוקא לענין איסור משהו חיישינן לזה משא"כ בשאר איסורים ע"ש וראיתי במ"א שכיון גם כן לחילוק זה ממש כמ"ש שם:
(נב) כשמהפכין השפוד. כתב גיסי הרב בסא"ז אם אינו מתהפך השפוד נראה מדעת רמ"א דדין צליה כדין מליחה עכ"ל:
(נג) הנוגעת זו בזו. וכת' המ"א דאם התרנגולת שמינה אפי' אינה נוגעת אוסרת הכל עכ"ל ומ"מ באינה מבוקעת נ"ל דאין להחמיר כמ"ש לעיל:
(נד) העוף מותר. ואפי' קליפה א"צ דהזפק הוא במקום קליפה והב"ח פסק להחמיר לאסור כולה וגיסי הרב בסא"ז מכריע לאסור באכילה ולהתיר בהנאה ושאר אחרונים מסכימים להתיר לגמרי בהבהוב:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |