מחצית השקל/אורח חיים/תסז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מחצית השקל ‏ אורח חיים תסז

(א) בטור כ' כו' ול"א שמא יטחנם כו' שאין לוקחין קמח מ"ה כו' והר"ן שכ' דאפי' ניכר הביקוע אסור למכרן לגוי שמא ימכרם לישראל וישראל לאו אדעתיה לעיין בהם. או שמא יטחנם הגוי ויחזור וימכרם לישראל היינו משום שכתב הר"ן לפני זה ע"ד הרי"ף בענין שימור משעת קצירה בד"ה ומבעי ליה לאינש לנטורי כו' בשם גאון דאין לוקחים קמח מן השוק אלא בשעת הדחק. וה"מ מצה דמצוה אבל שאר הלחם שאדם אוכל בפסח כו' משמע דמותר ליקח קמח מן השוק לשאר מצות אבל הטור אפשר ס"ל דאפי' לשאר מצות אין לוקחים מן השוק דעכשיו דרך הגוים ללתות החטין קודם טחינה ובזה א"ש מה שהקשה בח"י דאכתי א"ל שהישראל יקח הקמח וישהה אותו בביתו ועביד אסורא במה שמשהה חמץ בביתו ואפי' ביטל מ"מ איסורא דרבנן איכא לא קשה מידי כאן דאסור לעשות מהן מצות והוא חשש רחוק שישראל יקנה קמח שיש בו חשש חימוץ דהא מהאי טעמא אין רשאי לעשות מהן כיון שדרכן ללתתן ומה"ת יקנה קמח זה וישהנו ללא צורך ואפשר לפי מאי דאסור לעשות מהן מצות לכל ימי הפסח הואיל ודרכן ללתות אפשר שגם לשהות בביתו אסור עכ"פ חשש רחוק הוא:

(ב) (ס"ק ב) כדי כו' יאכלנו ישראל ק"פ. וא"כ בערב פסח בשעה ה' אסור דאי ימכרנו אז לישראל לא יכלה קודם פסח:

ואותבי' רבה ב"ל מדתני' בגד שאבד בו כלאים הרי זה לא ימכרנו לגוי שמא ימכרנו לישראל כיון דאין הכלאים ניכרים וה"ה דיש לחוש כן בהני חטים:

דאין לוקחים פת כו' ולדידן ע' לקמן בס"ק זה:

בעובד' דפסחים ד' מ' ע"ב בספינ' של חטין שטבעה בנהר דתחלה אורי רבא ג"כ למוכרן לגוי ואותביה רבה ב"ל מהאי ברייתא דכלאים והדר ביה והתיר לזבוני מעט מעט כמו שכתוב בש"ע א"כ כבר ידע מברייתא דכלאים איך טעה שנית בעובדא דיין נסך:

וא"כ קשה למה הטריח' כו' בשלמא אי לא באו שני המעשים לפני רבא בפעם א' לק"מ למה לא התיר בהאי דיין נסך למכרן מעט מעט דאפשר באותו פעם לא אסיק אדעתיה האי התירה ולא עלה על לבו. כי כן דרך בני אדם שכמה פעמים ישכיל דברים אשר מאז לא עלה על דעתו. אבל לפמ"ש התוס' דבפעם א' הורה על שני המעשים. וכיון דהורה בהאי דחמץ למכרן מעט מעט ולמה הטריחן בהאי דיין נסך ולא הורה להם ג"כ למכור מעט מעט:

ומשמע כו' אפי' ביצה אחת דהכי ל' הגמ' ופוסקים אין מוכרים ביצת נבילה וטרפה לגוי נקטו ביצת ל' יחיד ולא בצים ל' רבים. משמע דאין לו תקנה למכרן מעט מעט והא דלא נתן תקנ' למטחינהו ולאפותן. אפשר במקומו נהוג לאכול פת גוים. ואז אין תקנה כי אם למכור לגוי פרוסת לחם כמו שכתוב רמ"א סוף סי' קל"ד בי"ד ואפשר היו חטין מרובין ולא היה אפשר למכור כל כך הרבה פרוסות כי לא בקלות ימצא קונים על פרוסת לחם ולהשהותן זמן מרובה אסור משום תקלה:

ומ"ש רמ"א כו' ביין נסך שנתערב במים דסתם יינם בטל בששה חלקי מים ואז מותר אפי' בשתיה ואם נתערב במים ואין בהם כדי לבטל היין ימכרם לגוי חוץ מדמי יין נסך שבו וסיים רמ"א מיהו לא ימכור הרבה ביחד כו' משמע דמעט לית ליה א"כ מוכח דאפי' בשאר איסורים מעט מעט מותר:

מרגישים טעם היין. ואע"ג דעכ"פ אם יטעמנו ישראל יעשה ישראל איסור. זה אינו דליכא למימר שהגוי ימכרנו לישראל דידע הגוי אם יטעמנו הישראל ירגיש טעם היין ויחזור לו המים כי יטעון שהוא מקח טעות. ואפי' תימא דמ"מ ניחוש מ"מ הא טעימה אינה אסורה אלא מדרבנן לא הוי ליה למיחש חשש רחוק כזה באיסור דרבנן:

אלא כוונתו כו' דשני תקנות יש בדבר א' תקנת ר' שמעון בן גמליאל המוזכר במסכת ע"ז דף ע"ד שימכור כולו לגוי חוץ מדמי יין נסך שבו. והשני תקנת ר' אליעזר המבואר דף מ"ט ע"ב שיוליך הנאה לים המלח וע"ש בי"ד סי' קל"ד בטור ובית יוסף וחילוק בין שני תקנות הללו. דאם מוכרן חוץ מדמי יין נסך שבו צריך למכור הכל בפעם א'. אבל ע"י תקנת יוליך הנאה לים המלח יכול למכרן מעט מעט ולזה כיון רי"ו מיהו לא ימכור ביחד ומה שסיים רמ"א שם שמא יחזור וימכרנו לישראל אינו מל' רי"ו אלא שרמ"א הוסיף כן מדעתו לפי הבנת רמ"א אבל המגן אברהם ס"ל דמ"ש רי"ו מיהו לא ימכור ביחד. ר"ל דלא הותר כי אם ע"י שיוליך הנאה לים המלח. וע"י זה מותר למכור מעט מעט. אבל תקנה למכור דוקא הכל יחד והיינו למכרו חוץ מדמי יין נסך שבו לא דלא קיי"ל האי היתרא (ולפי ל' רי"ו שהביא הרב"י שם סי' קל"ד א"א לכוין כן וס' רי"ו אינו ת"י) אבל גם דבריו צריך עיון דהתוס' ספ"ג דע"ז כו' ר"ל דרי"ו כ' כן בשם התוס' ואין כוונת התוס' כפי מה שהבין הרי"ו דאי' בע"ז דף מ"ט ע"ב האי גברא דאיתערב ליה חביתא דיין נסך בחמרי' אתי לקמיה דר"ח א"ל שקול לארב' זוזי ושדי בנהרא ולשתרי לך. וכתבו התוס' וזה לשונו שקול כו' ולמכרן כ"א בפני עצמו אמר לו כן כדפרישית עכ"ל והבין רי"ו דכוונת התוס' דוקא למכרן כ"א בפ"ע דהיינו ע"י תקנת שישליך דמי יין נסך דהיינו ד' זוזי הותר לו אבל לא הותר לו למכרן בפעם א' ע"י תקנת חוץ מדמי יי"נ שבו וע"ז כ' מ"א דאדרבה כוונת התוס' להיפוך דודאי אם ירצה למכרן בפעם א' חוץ מיי"נ מותר. אלא דר"ח בא להקל עליו וא"ל דלשדי ד' זוזי בנהרא ועי"ז רשאי למכרן מעט מעט כ"א בפ"ע. אבל בדבר וכו' ר"ל לפי מאי שפי' מ"א דברי רי"י דלא כרמ"א. א"כ אין מדברי רי"ו ראיה להתיר בשארי איסורים למכור מעט מעט שמא ימכרנו לישראל אלא דיי"נ שאני דשום ישראל לא יקנה יין מגוי אלא בחמץ ודלא כש"ך בי"ד סי' פ"ד ס"ק י"ז שהתיר גם בשאר איסורים למוכרו לגוי מעט מעט וע ש בפר"ח. ועבי"ד סי' קי"ב סי"א שכ' פת של ישראל שאפה גוי בלי סיוע ישראל אסור ואפי' למכרו לגוי אסור במקום שנוהגים לאכול פת גוי שמא יחזור וימכרנו לישראל אא"כ חותכו לחתיכות דחתיכות פת אסור לקנות מגוי. משמע דאפי' מעט מעט אסור למכור לגוי בשאר איסורים מדהוצרך לתת תקנה לחתוך הפת לחתיכות ולא כ' למכור מעט מעט:

דהוה ס"ס הנעשה בידים ר"ל כיון דהוא גורס שיהיה ס"ס הוי כעין מבטל איסור לכתחלה:

וצ"ע דהא מיירי בחמץ הרבה. דהא מעט מעט באמת מותר וע"כ מה שמקשה הא הוי ס"ס היינו להתיר למכור הרבה ביחד. וא"כ נקט ספק שמא יאכלנו ישראל קודם פסח כיון דהוא הרבה אינו יכלה קודם פסח. דאם אפשר שיכלה קודם פסח אז נקרא מעט מעט משמע לכאורה דס"ל כפי' הכ"מ דאי ס"ל כמ"ש מ"א דמעט מעט מותר דאפי' ימכרנו לישראל יכלה קודם פסח א"כ אפי' מעט מעט אינו מותר אלא מטעס ס"ס שמא לא ימכרנו לישראל ואפי' ימכרנו שמא הישראל יכלה אותו קודס פסח והא ס"ל דאין לעשות ס"ס בידים א"ו ס"ל כפי' הכ"מ דמעט מעט מותר דאמרי' לצורך עצמו קנאו ולא ימכרנו כלל ולפ"ז לשיטת מ"א דס"ל מעט מעט מותר משוס ס"ס ע כ צ"ל דמותר לעשות ס"ס בידים ולא חש לקושיות רי"ט דאפי' הרבה יהיה מותר שמא ימכור הגוי לישראלים הרבה מעט מעט דאפשר דאין זה ספק הרגיל דמסתמא כאשר קנה הרבה ביחד כן ימכרנו. ועבי"ד ס"ס נ"ז דשם משמע כהרי"ט דאין לעשות ס"ס בידים שכ' שם ש"ך בס"ק נ"א על מ"ש רמ"א שם ספק טרפה יש מכשירים אף ע"ג דקי"ל לאסור מ"מ מותר למכרו לגוי כו' הואיל ויש מכשירים וכתב הש"ך דאין להקל בזה כ"א בדרוס' דבלא"ה איכא צדדים להתיר משמע אבל באיסור אחר אפי' איכא פלוגתא בדבר אין מתירים למוכרו לגוי והטעם אע"ג דהוי ס"ס חדא דילמא עיקר כדעת מכשירים ואת"ל כהמחמירים שמא לא ימכרנו לישראל מ"מ הוי ס"ס הנעשה בידים ואסור דל"ל משום דהוי ס"ס דפלוגת' וגרע משאר ס"ס דאדרבה ספקא דפלוגתא עדיף משאר ס"ס אלא כוונת הש"ך משום דהוה ס"ס הנעשה בידים וכמו שהוכיח הרב מנח"י בקו' הספקות במחודשים סעיף ב' ותמה עמ"ש הש"ך בסי' ס"ו ס"ק י' דמשמע מדבריו להיפך ע"ש וע' בפר"ח בקו' הספקות כלל י"ח:

(ג) (ס"ק ג) דכיון כו' דדוקא גבי כו' ע"ס ט' ובמ"א שם:

(ד) (ס"ק ד) לידי כו' אפי' לעשה בפסח מותר למוכרו לגוי כו' אע"ג דאסור למכור לגוי שמא ימכרנו לישראל וניהו דהשתא אכתי לא החמיץ מ"מ כיון דיחמיץ ניחוש שמא ימכרנו לישראל י"ל דמזה לא דיבר מ"א פה אלא אתי לאשמועינן היתר הנאה משום דקודם שיעור מיל עדיין לא החמיץ ומותר בהנאה ולענין חשש שמא ימכרנו לישראל מזה לא דיבר פה וסמך על מ"ש לפני זה דלדעת כ"מ סגי אי מוכרו לגוי מעט מעט. ולדעת מ"א דבעי' שאפילו את"ל שימכרנו לישראל יכלהו ישראל קודם פסח. וא"כ הכא דמוכרו בפסח צריך למוכרו בענין דל"ל שימכור לישראל כגון שיטחנם מיד לפני ישראל המוכר:

והא אין קוני' קמח מן השוק. או יאפה מיד ובודאי לא יקנה ישראל לחם חמץ גם בלא"ה ולדעת הטור י"ל דוקא לעיל דכבר נתחמץ ואין החמץ ניכר לכן חיישי' שמא ימכרנו לישראל. אבל הכא דעדיין לא החמיץ וא"כ הוי ס"ם. חדא שמא כשיחמיץ יהיה ניכר ועוד שמא לא ימכרנו כלל לישראל וגם עמ"ש מ"א בס"ק י"ב:

מעשה כו' דאין גוי נאמן אפי' מסיח לפי תומו:

לאחר שמכרם וכל זמן שהם ת"י הגוי נאמן אך במה שי"ל שלהשביח מקחו אומר כן הביא ש"ך שם מחלוקת הפוסקים בזה אי נאמן. אך ח"י כתב פה דצ"ע אי מה שאומר שכבר רחצן י"ל להשביח מקחו דאדרבה י"ל בזה מגרע גרע מקחו:

דהא אחר הרחיצה הם יותר יפים מקודם רחיצה אם כן אם הוה אמר שעדיין לא רחצן אעפ"כ הם יפים מצד עצמן כך בזה היה משבח מקחו:

כ הב"ח כו' אסור להשהותן אפי' איכא ס' דחמץ בפסח במשהו ואפילו עבר והשהן אסורים משום דעבר על ב"י ניהו דאיסור משהו אינו אלא מדרבנן היינו לענין אפילה אבל לענין שהיה עבר על ב"י דהא עכ"פ החמץ ברשותי' כ"ה בב"ח אבל לא קיי"ל הכי וכמבואר לעיל סי' תמ"ז וכן כתב מ"א בסס"ק זה ומ"א לא הביא כל דבריו כ"א ללמוד מדבריו דין א'. והוא מ"ש סס"ק זה ויש ללמוד דאם כו' כמ"ש ביו"ד סי' ק"י דברים שאין מתבטלים מחמת חשיבות' מכל מקום אי נאבד או נאכל א' מהן מותר לאכול הנשארים שנים שנים דאיכא תרי צדדים להתיר חדא שמא אותו שנאבד היה האיסור וליכא איסור כלל ואת"ל שהאיסור נשאר פה מ"מ כיון דאוכל שנים שנים א"כ בכל אכילה יש אחד מהן ודאי מותר וכמו שא' מהן דהתירא ה"ה גם השני:

וע"מ ס"ס תמ"ז בשם הרשב"א דמ"מ הוי כמבטל איסור לכתחילה והסכים עמו מגן אברהם שם דאפילו אינו אוסר יותר מכדי נטילה ולכן שפיר הוי שתים שתים דבכל מצה יש מן ההיתר יותר מן האיסור אף על גב שאפיית ההיתר עם האיסור באותו מצה מ"מ הוא ס"ל אפי' אינו עושה כ"א כדי נטיל' וא"כ מ"מ נשאר היתר יותר מן האיסור והוה שתים שתים משא"כ לדידן דס"ל דאפיה אוסר הכל. אם כן אתה חושש שלא נאבד האיסור והאיסור היא באותה מצה א"כ ליכ' בזתים שתים דליכא היתר כלל דהא המעט איסור אסר כל המצה. ולפמ"ש סי' תמ"ז בסעי' ד' ס"ק י"א וכן ס"ס תמ"ז כיון דכבר נתבטל ברוב ושרי לאכלו כן קודם פסח מותר להוסיף עליו עד ס' ולא מיקרי מבטל איסור. ואע"ג דבפסח חוזר וניעור. לכן כתב שיטחנם וקמח בקמח הוי לח בלח. וקי"ל בסי' תמ"ז. סעיף ד' דלח בלח אינו חוזר וניעור. והטחינה ג"כ ל"מ מבטל איסור דאין כונתו לבטל כ"א לטחון לצורך אפיה וכמ"ש לעיל ס"ס תמ"ז ועמ"ש שם עסי' תנ"ג וכ"ה בי"ד סי' ק"ט דקמח בקמח מיקרי לח בלח:

ויש ללמוד כו' יבש ביבש כו' וכ"א עומד בפני עצמו ולא נאפה יחד:

דהתערובת השלישי וע"ש בש"ך ס"ק נו"ן:

אבל בלח לא שייכי כו' דלא שייך שתים שתים דהא כיון דלח נבלל א"כ הכל אסור וליכא היתר כלל. וכן ג' תערובות לא שייך דאפי' בתערובת הג' יש בו ודאי איסור כיון דבלול וטעם היתר תערובת ג' משום ס"ס חדא שמא לא נפל שם לתוך אותו תערובת מן האיסור כלל ועוד אפי' נפל שם שמא מה שאוכל הוא היתר. הא בלח שהוא בלול ודאי נפל מן האיסור לשם וגם ודאי אוכל האיסור:

(ה) (ס"ק ה) אין חוששים שהולכים כו'. דע דמ"ש הרב"י בסעיף ה' דגן כו' וא"צ ליניקה כו' ומקבל חימוץ הם דברי רשב"א על מ"ש בפסחים דף ל"ג ע"א שאם הפריש תרומת חמץ אינה קדוש דכתיב תתן לו ולא לאורו. דהיינו דוקא שלא היתה לו שעת הכושר וכגון דאחמיץ במחובר. וקשיא ליה לרשב"א אם כן מצה לא ניכול דודאי נפל על החטים גשמים כשהיו מחוברים:

ולכן כתב דוקא כשיבשו וא"צ שוב לקרקע אז מקבלים חימוץ. ובתשובת מעיל צדקה סי' ס"ט חלק על הרשב"א בראיות וכתב דהא אמר אביי דף מ"ם ע"א האי חצבא דאבשוני (פרש"י כד שמייבשים בו קליות בתנור) סחיפא (דהיינו פי קדרה למטה) שרי דהמים שיוצאין מן הקליות אין מחמיצים דאגב מדלייהו לא מחמצי אבל זקיפא דפי הקדרה למעלה אסור דהמים נשארים בתוך הקדרה ומחמיצים. ורבא אמר אפי' זקיפא שרי דמי פירות אין מחמיצים וניהו דקי"ל כרבא מ"מ אפשר דגם רבא מודה בהא לאביי דאגב מדלייהו לא מחמצי. אלא דהוסיף להתיר אפילו זקיפ' משום דמי פירות אין מחמיצים. וא"כ י"ל דאפי' החטים עדיין צריכים לקרקע מ"מ מקבלים חימוץ אלא סתמא אמרי' אגב מדלייהו לא מחמצים. אלא א"כ היה גשם שוטף עד שכפף התבואה ומונחת על פני הארץ דל"ל אגב מדלייהו ל"מ. או ראינו שצמח או נתבקע במחובר וכה"ג מיירי בש"ס במאי דאמר דאחמיץ במחובר כגון שראינו שצמחו במחובר אבל מן הסתם אפי' א"צ ליניקת הקרקע לא חיישינן שמא החמיץ אפי' ירדו גשמים דאמרי' אגב מדלייהו ל"מ. וכתב שיש לסמוך על הוראה זו כ"ש כשהוא שעת הדחק ע"ש שהאריך:

(ז) (ס"ק ז) רק כו' דדוקא מאותו שבחביות וכתב בס' א"ר ובח"י דוקא כשהוא בחבית עם השעוה בטל בס' בשעת בישול ר"ל אע"ג דהדבש לא הוה ס' מ"מ בשעת בישול מוסיפים מים והוי ודאי ס' ולכן אין מתירים הדבש בעין אפילו הוא בחביות וכן לעשות המשקה אם לא היה הדבש בחבית והיינו אותו שמביאים בכלים קטנים ג"כ אסור דאפי' לעשות משקה דמוסיפים מים מ"מ ליכא ס' דבאותן כלים קטנים מרבים שם קמח:

ולאכול הדבש בעין בכל ענין אסור ר"ל אפילו רדהו הגוי מן הכוורת לפנינו וידענו שלא עירב בו קמח דהיה מותר מצד הדין אפ"ה אסור דאתי לאחלופי בשאר דבש כ"ה בב"ח:

ואסור לעשות המשקה בפסח. דבפסח אינו מתבטל בס' דהוי במשהו. ודוקא אם נתבשל קודם פסח ונתבטל שוב אינו חוזר וניער בפסח דלא בלח אינו חוזר וניער וע' בט"ז:

והלבוש כו' אבל דבש בפ"ע כו' אסור לאכלו כיון דלא הוסיפו מים ליכא ס'. ונ"ל שהמקיל לא הפסיד דע"פ הרוב אין מערבי' רק מעט וגם הדבש לבד איכא ס':

מיהו דבש כו' גם זה מלשון הלבוש:

דקדק כו' משום דאותו אסור כו' וראוי להחמיר וכמ"ש הלבוש לעיל מזה ונ"ל שהמקיל ל"ה והמחמיר יחמיר ותע"ב:

אלא אותו שמביאים בחררי' כו' ולהב"ח גם זה אסור משום דאתי לאחלופי כנ"ל והלבוש לא חייש לזה וע' במ"א ס"ק י':

ויש נוהגים כו' ולדברי הב"ח אסור דאתי לאחלופי והכל לפי המנהג. ובלא"ה כתבו אחרונים דאין דבש כל המדינות שוה ע' בח"י ובא"ר:

(ח) (ס"ק ח) וענבים כו' פתח הסמדר דקאי על גאולת מצרים וגם אומרים שיר השירים בפסח:

פה ק"ק קאליש כו' ואע"ג ששור' כו' לא החמירו מספק ר"ל אע"ג דלעיל סי' תמ"ז סעיף ד' בה ג' כתב בפת שנפל ליין חיישינן שמא נשארו בו פרורים כו' והוא הדין הכא שאני לעיל דהאי ספק פירורין הוי קרוב לודאי משא"כ הכא הוי ספק גמור ובאיסור משהו דרבנן הקילו בספק. וכמ"ש בסעיף ט' במ"א ס"ק י"ב ומה שנוהגים כו' ואפי' התפוחים חתוכים בסכין ויש לחוש שנחתכו בסכין חמץ ומבואר בי"ד סי' צ"ו דתפוחים הוי דבר חריף. מ"מ המים מותרין כמו שכתוב מגן אברהם לעיל סי' תמ"ז סעיף ח' לענין מי זיתים ע"ש:

(ט) (ס"ק ט) לשהותו כו' וז"ל מהרי"ל מהר"ן התיר כו' צוקר שהביא עמו מקנדי' כו' וזה כוונת רמ"א וצוקר קנדיל שאין בו חשש חימוץ ולא צוקר קנדל שלנו וכ"כ הט"ז ע"ש:

(י) (ס"ק י) כרכום כו' וכן בדבש מכוורת ר"ל שהתיר לבוש לעיל סק"ז ול"ח לאחלופי. אבל הב"ח לעיל חייש גם בדבש לאחלופי אע"ג דבשאר פירות לא חייש לאחלופי:

(יא) (ס"ק יא) אינן כו' דכדאי הוא הרא"ש כו' וכן פסק המחבר דבש של גוי אין מחזיקים כו' וכתב הרא"ש הטעם דלא שכיח שיתערב בו קמח וגם נתבטל קודם פסח עכ"ל הרא"ש:

וכמ"ש סי' תמ"ז כו' גם זה מל' הד"מ וכ"ה בש"ע לעיל סי' תמ"ז סעיף ה' מיהו אם נתערב משהו מדברים אלו כו' וע"ש במ"א:

סי' תמ"ז לענין בשר יבש ס"ק ט"ז בשם הב"ח. וביו"ד סי' ס"ט סעיף ט' בהגה דאם נמלח בשר ולא הודח הדחה אחרונה ונתייבש אפילו נתנו בכלי ראשון רותח מותר כיון דנתיבש ודאי איכא ס' נגד הדם:

(יב) (ס"ק יב) לא נתבקעו כו' די"א דשרי. והיינו שמואל ס"ל דבעי דוקא נתבקעו ממש אבל מר עוקבא ס"ל אפילו לא נתבקעו אלא אם היו נותנים ע"פי אבוב של קלוי והיו מתבקעים דהיינו קרובים להתבקע אסורים וכיון דלא אתברר הלכתא כמאן כל שלא נתבקעו ממש הוי ספיקא. משמע דאם נתערב בפחות מס' אסור דאז הוי ספק תורה דהא קי"ל טכ"ע דאורייתא. עבי"ד סי' צ"ח לענין תערובת שנשפך וידעי' דרובא דהיתרא הוי אלא שנסתפק לנו אם היה ס' אז אם היה מין במינו דמדאורייתא בטל ברוב הוי ס' דרבנן להקל ואם הוא מין בשא"מ דמן התורה בעי ס' והוי ספק תורה ולכן אזלי' מספקא לחומרא ואסור וה"ה הכא. דהא בס"ב פסק אפי' לא נתבקעו אסור כיון דמינח נייחא והא גם הכא התבשיל מינח נייחא ולמה היקל בתבשיל:

וקשה כיון כו' ר"ל עדיין מה שהקשה לא תי'. דהא כתב הט"ז בי"ד וכ"כ מ"א לעיל סי' תס"ה:

(יג) (ס"ק יג) אוסרים הכל כו' וה"ה שאר תבשילים כו' אע"ג דתבשיל הראשון לא נאסר אלא על ידי משהו מ"מ אוסר גם התבשילים אחרים ע"י משהו:

ובט"ז בי"ד כו' א"א פליטתה להבין הדברים צריך אני להציע בקיצור דבריו אי' בחולין דף ק' דרש רב כיון שנתן טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת כל החתיכות מפני שהן מינה דרב כר"י ס"ל מין במינו לא בטל ר"ל כגון שהיה קדרה מלאה רוטב בתוך הרוטב כמה חתיכות בשר כשר. ולמעלה מן הרוטב היה מונח ע"ג החתיכות חתיכה א' כשרה וע"ג אותה חתיכה היה חתיכה של נבלה וא"א לצרף החתיכות שבתוך הרוטב לא לאיסור ולא להיתר. כיון שאותה חתיכה שהנבלה עליה היא למעלה מהרוטב לכן אם החתיכות נבלה נתנו טעם באותה חתיכה כשרה נעשית נבלה ואם שוב חזר וניער כל הקדרה עד שגם החתיכה העליונה נכנס לרוטב היא אוסרת כל החתיכות אע"ג שהן ס' נגדה מפני שהן מינה ומב"מ לא בטל ופריך הש"ס מאי ארי' שנתן טעם כו' אפי' לא נתנה טעם נמי כיון שניער תאסר החתיכת נבלה גופה שאר החתיכות ומשני אביי כשקדם וסילק האיסור דהיינו חתיכת נבלה קודם שניער הקדרה. והקשו התו' דאכתי תקשי ל"ל שנתן טעם בחתיכה הא החתיכת נבלה עם אותה חתיכ' עליונה היא מין במינו ותאסר במשהו ותי' ר"ת ניהו דאמרי' גם בשאר איסורים חתיכה נ"נ מ"מ כיון שאותה חתיכה לא היתה נאסרת כ"א ע"י משהו לא היתה אוסרת שאר החתיכות שבקדרה ע"י וגם היא לא נ"נ וכן העתיק הטור בי"ד ומזה הוליד הט"ז לענין חמץ בפסח בחתיכה שנאסרה ע"י משהו אם שוב נפלה אותה החתיכה למקום אחר אינה אוסרת במשהו מק"ו דהא לר"י מב"מ מן התורה לא בטל מ"מ כה"ג אינו אוסר כ"ש חמץ בפסח דמה שאוסר במשהו היא דרבנן כ"ש דכה"ג לא יאסר. והעמיסו בלשון הטור שם ודייק הט"ז בלשונו אינה אוסרת בפליטתה ור"ל כמו שסיים הט"ז שם דוק' אם מכיר אותה חתיכה וזרקה לחוץ א"כ אינה אוסרת כ"א פליטתה לכן שרי כנ"ל. אבל אם אינו מכיר החתיכה עכ"פ צריך לבטל גוף החתיכה דהא היא נאסרה וגם לענין לח בלח ע"ש:

וכ"מ כ' כו' ואע"ג דאין החתיכה נ"נ מ"מ האיסור אוסר במשהו ר"ל משהו איסור הבלוע אוסר. והיא סברת הדרישה שהביא ט"ז שם אלא שהט"ז דחה דבריו. דאם כן הדרא קושיות התוס' לדוכת' ל"ל שנתן טעם בחתיכה. ניהו דהחתיכה לא נ"נ ע"י משהו מ"מ אותה משהו הבלוע תאסר כל הקדרה כשניער מפני שהן מינו ותי' בספ' נ"ה דלר"י כיון דדוקא מב"מ לא בטל א"כ דוק' כשהאיסור בעין אז מיקרי מב"מ ואוסר במשהו. משא"כ כשאותה משהו בלועה בחתיכה וכח אחר מעורב באותו משהו לא הוי מב"מ עם החתיכות שבקדר ולכן אין המשהו אוסר הקדרה כשניער. משא"כ לדידן בחמץ דאפי' אינו מינו במשהו אותה משהו הבלוע אוסרת ע"ש:

ויש נפקותא כו' ר"ל לדידן מה לי א"א דהחתיכה נ"נ ע"י משהו והחתיכה אוסרת שאר החתיכות או א"א דאין נ"נ והמשהו שבתוכה אוסרת וודאי לר' יודא איכא נ"מ כנ"ל אבל לדידן דלא קי"ל כר"י ג"כ איכא נ"מ:

דבר דעביד לטעמיה כו' ר"ל אם תחל' נפל לדבר דעביד לטעמיה דלא מהני ס' ונאסרה ואח"ז נפל אותה חתיכה למקום אחר שגם הבליעה לא עביד שם לטעמא אי היה החתיכה נ"נ היה צריך ס' נגד כל החתיכה אבל כיון דע"י משהו לא נ"נ א"צ ס' אלא נגד המשהו:

חמץ תוך זמנו כו' ביאר מ"א למטה כונתו בזה. אי נתערב במינו ושלא במינו דאמרי' סלק כו' ע"כ אין הכוונה כפשוטה שנפל מיד לתוך מינו ואינו מינו דאע"ג דמב"מ לא בטל לר"י מ"מ אמרי' ס"ק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו וכדאמרי' בחולין דף קו"ף דאין לדין זה שייכות פה לנפקות' אע"כ צ"ל שנפל תחלה למינו גרידא ואסרה במשהו ואח"כ נפלה החתיכה שנאסרה במשהו לאינה מינה דאי היה החתיכה נעשה נבלה היה צריך ששים נגד כל החתיכה ועכשיו דע"י משהו לא נעשה נבלה אין צריך ששים אלא נגד המשהו. ומה שסיים סלק מינו כמי שאינו צחות ל' נקט הש"ס וכוונתו דאותה חתיכה שנאסרה במשהו מצד שהיה מינו אותה אמרי' סלק דהיא אינה אוסרת בפליטת' כיון דלא נעשה נבלה ולכן לא סיים בל' הש"ס ושאינו מינו רבה עליו ומבטלה אלא דאכתי קשה ל"ל שנפל אח"כ לאינה מינו אפי' נפלה שוב למינו מ"מ כיון דע"כ ס"ל רמ"א כמ"ש הנ"ה כיון דכח אחר מעורב בו ל"מ מינו כנ"ל א"כ אפי' נפלה למינו מיקרי אינו מינו ודוחק גדול לו' דבאמת כן כוונתו במ"ש ולאינו מינו ר"ל אפי' מינו הוי אינו מינו. אלא דבלא"ה דוחק בעיני שיהיה הנ"מ כפשוט' אליב' דר"י דס"ל מב"מ לא בטל דהא לא קי"ל כוותיה לכן נלענ"ד דקאי לענין דשיל"מ דקי"ל מב"מ לא בטל ובאינו מינו בטל ועפ"ז א"ש דרמ"א אזיל לשיטתי' שכתב בת"ת הטעם דמחלקים לענין דשיל"מ בין מינו לאינו מינו הביאו הש"ך סי' ק"ב סעיף קטן ד' וז"ל דאין החשיבות מצד האיסור עצמו אלא מאחר שיהיה לו היתר אח"כ כו' וכל שנתערב שלא במינו אין ההיתר יקרא על שם דבר האיסור אלא על שם דבר שנתערב בו והוי כמו שאין לו מתירין עכ"ל. וא"כ בדשיל"מ אפי' אינו מינו לא הי' ראוי להתבטל אלא משום שהאיסור נקרא ע"ש ההיתר א"כ כה"ג אפי' המשהו בליעה וכח אחר מעורב בו ניהו דלר"י דמב"מ לא בטל מגזרת הכתוב כה"ג מיקרי אינו מינו כמ"ש נ"ה אבל לענין דשיל"מ כיון דעכ"פ נקרא ע"ש האיסור אפילו הוי אינו מינו אינו בטל ולכך הוצרך רמ"א לו' שנתערב אח"כ באינו מינו ממש והוא סברא ישרה לענ"ד. אך הנ"ה ע"כ ל"ל סברתי דהא גם הוא ס"ל כרמ"א דאותה משהו הבלועה אוסרת וכ' דנ"מ בדשיל"מ אם נפלה תחלה למינו ואסרה החתיכה במשהו ואח"כ נפלה החתיכה אפילו למינה מתבטל דבפעם שני הוי אינו מינו כיון דכח אחר מעורב בו הרי דאפי' לענין דשיל"מ ס"ל דלא נקרא מינו ובטל ואולי בנ"ה ס"ל כטעם הר"ן בנדרים הובא בט"ז שם סי' קי"ב ס"ק ה' דע"כ לא פליגי רבנן עליה דר"י וס"ל דמב"מ בטל אלא דאין לאיסור היתר דאז לא הוי מב"מ דאף ע"ג דהן מין א' מ"מ חלוקים שזה אסור וזה מותר ולכן בדשיל"מ מודים רבנן דהיכי דהוי מב"מ לא בטל דהא שוין ממש דשניהם מין אחד דגם לענין איסור והיתר שוין דהא גם האיסור יהיה לו היתר וזה הטעם דדשיל"מ לא בטל ולכן באינו מינו בטל דאע"ג דשוין לענין איסור והיתר מ"מ חלוקים במינן עכת"ד ולטעם זו שפיר יש לחלק אס כח אחר מעורב בו גם לענין דבר שיל"מ מיקרי אינו מינו ואע"ג דבש"ך העתיק טעם רמ"א שבת"ח כנ"ל מ"מ בספרו נ"ה י"ל אליבי' דנפשיה מסתבר ליה טעם הר"ן. דהא הב"ח עצמו כו' ר"ל דגם הב"ח כ' נ"מ זה שכתב בהגה' או"ה מרמ"א חמץ תוך זמנו כו':

בסי' תמ"ז ע"ש במ"א ס"ק מ"ב הביאו. מותר וכ' עוד שם בס' נ"ה כנ"ל דלא הוי דשיל"מ משום שחוזר לאיסור' לשנה הבאה וכמ"ש בש"ע י"ד ס"ס ק"ב:

לא ע' במרדכי כו' כבר השיגו בזה לעיל סי תמז ס"ק מ"ה ע"ש:

ואפי' חתיכ' הנאסרת מחמת משהו כו' כולה אסורה ר"ל דלא כנ"ה דלס' נ"ה ל"מ אם שוב נתערבו באינה מינה דבטלה דהא לדעתו הטעם משום דהוי דשיל"מ דבטל באינו מינו אלא אפי' נתערבה במינו מ"מ בטל' דלדעת ס' נ"ה דאפילו לענין דשיל"מ מ"מ אותו משהו שכח אחר מעורב בו מיקרי אינו מינו כנ"ל וא"כ בטל אבל לדעת מ"א דאפי' באינו מינו מ"מ יבש לא בטל א"כ אפי' נתערבה באינו מינו ממש לא בטלה כי המשהו הבלוע אסור:

(יד) (ס"ק י"ד) מותר כו' וגם הגמ' כו' משום דהוי דרבנן ר"ל י"ט אחרון הוא דרבנן ולא משום דהוי ס' י"ט ס' חול:

(טו) (ס"ק ט"ו) כל העיסה ז"ל הרשב"א בא ליישב כיון דאינו מפעפע יותר מכדי נטילה א"כ מ"ט די"א כל העיסה או המצה הא מבואר לעיל ר"ס תמ"ז דין תערובתו כדין שאר תערובות כו' אבל אם בשאר תערובות לא היה צריך ס' אלא קליפה או נטילה אף בחמץ כן כו' עכ"ל וכיון דהכא בצונן אינו מפעפע יותר ודאי מכדי נטילה למה אסרו הי"א הכל ע"ז הביא דברי רשב"א וא"ל בכי הא כאן נמצ' כו' ר"ל עתה נפלה ולא היתה בשעת גלגל תוך העיסה דהא מבואר סעיף י"ב ס"ק י"ח דמזמן לזמן לא אמרי' כאן נמצא כו'. אבל במקום רוטב כו' והמים אע"פ שהם צוננים ס"ל דדין רוטב יש להם דהרשב"א ס"ל דבפסח גם צונן אוסר וכמ"ש מ"א סס"ק זה:

מ"מ אין דבר מועט כו' ר"ל וא"כ אין ראוי לאסור משום טעם אחרון דהפת עצמו חימץ המצה מ"מ יש לאסור משום טעמים הראשונים שכ':

(טז) (ס"ק טז) כאן כו' עתה נפלה כו' ר"ל כיון דהוי ממקום למקום דאמרי' כיון שנמצא במצה אמרי' כאן נמצא במצה ולא היתה בעיס' מעולם:

א"כ נראה שהית' במים כו' ר"ל מסתמא היתה במים שנתגבל' בהן העיסה והב"ח כ' וז"ל שמא עתה נפלה כו' ר"ל אפי' לא נתפס סברת כאן נמצא כו' ולומר עי"ז דודאי עתה נפלה מ"מ מידי ספק לא יצא ובהצטרף לו עוד ספק הוי ס"ס ונ"מ בין ב' טעמים אי נתיר מכח ס"ס או מכח כאן נמצא כו' ביאר מ"א סס"ק זה אבל בלא נתרככה הכל שרי והיינו אפי' בחמין וכמ"ש מ"א ס"ק כ"ה דניהו דקי"ל מספק כמר עוקב' דאפי' לא נתבקעו אלא ראויה להתבקע אסור וכיון דאין אנו בקיאים מהו ראוי להתבקע אבל בלא נתרככה ודאי אין ראוי להתבקע ולכן מותר אפי' לדידן:

ומור"ם כו' והוליכו לבית אחר כו' דהוי ממקום למקום. אבל אם נמצא חטה בחבית אז הוי מזמן לזמן. ולפ"ד הב"ח כו' וזהו נ"מ בין טעם רמ"א לטעם הב"ח דהוי חסרון ידיעה צ"ב ניהו דהספק שכתב הב"ח שמא לא נתחמצה הוי חסרון ידיעה דהמבין ומכיר ידע אם נתחמץ או לא מ"מ אפי' ודאי נתחמצ' הא איכא ס' שמא עתה נתחמצ'. וכמ"ש מ"א בשם ב"ח ס"ק כ"ה דאמרי' שמא עתה נתרככה וכ"מ בס' א"ר מ"מ איכא נ"מ אי נמצאת החט' במצה שנשאר' בידו לאחר אפיה ל"ל עתה נתחמצה אבל שמא לא נתחמצ' איכא למימר. אבל זה הוי ס' חסרון ידיעה דל"מ ספק. אולם כתב הש"ך בסי' נ"ג ס"ק ט"ו בשם תשו' מ"ב דבס"ס אפי' ב' הספקות הם מחמת חסרון ידיעה מ"מ בהפס"מ סמכי' על האי ס"ס. והטעם דהש"ך כתב בכללי ס"ס בסי' ק"י דבהפס"מ ואיכא ס"ס אפי' איכא לברורי א"צ לברר וא"כ אינו מעכב במה שיש בס"ס חסרון ידיעה דהא אפי' היה לו ידיעה והיה יכול לברר ע"י טוב הבחינה א"צ לברר. אלא שהפר"ח כ' שם שהש"ך סותר דברי עצמו בסי' נ"ה ס"ק ד' ויש ליישב והפר"ח גופו' ס"ל דלא מהני ס"ס היכא דאיכא חסרון ידיעה אזיל לטעמיה דס"ל דהיכי דאיכא לברורי בס"ס צריך לברר:

(יח) (ס"ק יח) אסור' כו' דהכי אשכחן פ"ק דחולין כו' וז"ל תשו' מ"ב דכה"ג אשכחן פ"ק דחולין ובפ"ק דנדה לענין בהמה שנמצאת טרפה ולענין מקוה שנמצאת חסרה דלא אמרי' השתא הוא דנטרפ' או השתא דחסר המקוה אלא מטעם העמד מקוה על חזקתו והבהמה כיון שנשחטה בחזקת היתר עומדת הא לא הוי חזקה לא היינו אומרים השתא נטרפה או השתא דחסר' והלכך כאן דליכא חזקה חיישינן שמא בשעת מליגה כו' עכ"ל וראייתו מחולין היא דאמרי' דף ט' ע"א דבעי ר"א מר"ה בא זאב ונטל בני מעיים והחזירן כשהן מנוקבין מי אמרי' הזאב נקבן וכשרה או במקום נקב שהיה מחיים נקב הזאב וה"ה טרפה. ופשט ליה דכשרה דכיון דנשחטה בחזקת היתר עומדת ומוקמי' לה בחזקת היתר וראייתו ממסכת נדה דאמרי' דף י"ב ע"ב מקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שנעשו ע"ג למפרע טמאות הרי דלא אמרי' במקוה השתא היא דחסר':

ואפילו לב"ש שם ס"ד דהמקשן לו' די"ל השתא הוא דחסר' אע"ג דא"ל העמד טמא על חזקתו ולא טבל מ"מ איכא חזקה נגדה העמד מקוה על חזקתה. וכוונת תשוב' מ"ב על ס"ד דמקשן ובאמת זה יש לדחות וק"ל עכ"פ ראיה א' ראיה גמורה:

כמ"ש רמ"א בהג"ה ס' עתה נפלה וס' שמא נתעכלה:

ול"ש מטעם כאן נמצא כו' דהיינו בקערה ולא היתה בקדרה שחממו מי מליג' אע"כ ס"ל למ"ב דכלי שני אינו אוסר לכן אי אמרי' דהיתה בקערה היה ראוי להיתר:

כמ"ש בי"ד סי' נ"ז שתולין במצוי דאם נסתפק לן בבהמה אי דרסה ארי דיש לו דרוסה או דרסתו כלב דאין דריסתו אוסר תולין במצוי וה"נ יש לתלות במצוי ולא לו' כאן נמצא:

דהא אפי' לקולא תולין דהא אי כלב מנוי יותר תולין בכלב להקל ולהתיר ומספק לא היינו מתירים אע"כ דאינו בגדר ספק:

כמ"ש סי' פ"ד בדברים שדרכן להתליע במחובר לא מהני כשבדק הרוב ולא מצא תולעת אלא צריך לבדוק כאו"א ולא סמכי' על הרוב דהוי כמו מיעוט המצוי וכמו בדיקת הריאה ואפ"ה כ' הרשב"א אם בשלם בלי בדיקה מותרים משום ס"ס חדא שמא לא התליע ואת"ל התליע שמא ע"י בישול נימוח התולעת ובטל מטעם ברי' כיון דנימח וא"כ נתבטל התולעת בס הרי אע"ג דהוי מיעוט המצוי מ"מ צרפו לס"ס וע"כ צריך לחלק בין שכיח טוב' לשכיח קצת:

וא"כ לא הוי ליה להבי' כו' דהתם שכיח טובא וע"כ הכא לא הוי אלא שכיח קצת דאל כ אפי' ס"ס לא מהני וה"ל להביא ראיה מסי' פ"ד:

וע' בא"ע סי' וי"ו כו' זה קאי אדלעיל דהיכי דשכיח טוב' אפי' ס"ס לא הוי. דאי' בכתובות ד' ט' האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאסור אשתו עליו דהא זינתה ופריך הש"ס הא הוי ס"ס להתירא חדא שמא קודם שנתארס' זינתה דהוי אז פנויה ומותרת לבעלה ואת"ל אחר שנתארסה שמא באונס דמותרת לבעלה ומוקי לה באשת כהן דאפי' באונס אסורה לבעלה כהן וליכא רק חד ספק וכתב הרב"י בשם ה"ה דאכתי איכא ס"ס שמא קודם שנתארסה ואת"ל אחר שנתארסה שמא לא ע"י זנות פתחה פתוח אלא ע"י מוכת עץ ותי' דמוכת עץ לא שכיח ולא מיקרי ס"ס:

ול"נ כו' משום דהמרדכי ס"ל דכ"ש אוסר בפסח כמ"ש סי' תמ"ז ס"ג אע"ג דמ"א גופיה שם בס"ק ט' כ' דהמרדכי מטעם עירוי אסר לה:

צ"ל מ"ש כאן כ"ש הוא לפי הבנת רמ"א שם דס"ל דכ"ש אוסר או י"ל דעירוי קורא כ"ש וכ"כ מ"א סי' תנ"א ס"ק ג' לדעת הרמב"ם משום דאחר שיער' לתוכו הוא כ"ש קור' לו כ"ש ויהיה איך שיהיה עכ"פ צ"ב מאי דעתו דבעל מ"ב דהא ע"כ גם המ"ב ס"ל דעכ"פ עירוי אוסר דאל"כ אפי' היה בקדרה מ"מ אין התרנגולת נאסר כ"א ע"י עירוי מן הקדרה וא"כ אפי' א"א דהיה חטה בקדרה מכל מקום נאסר על ידי עירוי וצ"ל כיון דאם היה החטה בקער' א"כ קודם שעיר' על החטה עירה תחלה על התרנגולת ומשם בא על החטה ונפסק הקילוח וכה"ג אין לו דין עירוי כמ"ש רמ"א סי' ס"ח ומ"א ס"ל דדעת המרדכי לאסור אפי' נפסק הקילוח ועיין בש"ך בסי' ק"ה ס"ק ה' ואפשר דמה"ט קרי ליה מ"א כ"ש:

(יט) (ס"ק יט) ואין כו' שהחמץ מועט ואינו נ"ט כצ"ל והיינו מדכפל ואמר ואין בו כו' שהמים צוננים וכן דייק הרב"י ע"ש ואעפ"כ י"א דס"ל דעכ"פ גם צונן נותן טעם משהו אלא דבשאר איסורים אין משהו אוסר משא"כ חמץ בפסח ובאמת אף שהלבוש יישב דברי הטור ר"ל שבסעיף י"א שאסר המצה שנמצא בה חטה דמיירי שנמצא בה אחר האפיה דבלע המצה ע"י חום האש ואפשר דאסר לה שהיה בו פילי וכמ"ש סי' תמ"ז ס"ק ט' כצ"ל ור"ל כמ"ש שם כיון דיש דעות דגם בשאר איסורין היכי דאי' בי' פילי אפי' חי צונן אוסר וכמ"ש ש"ך סי' צ"א ואפשר דהמרדכי ס"ל כותייהו ואפי' אי לא ס"ל כוותייהו בשאר איסורים מ"מ בחמץ החמיר. וכ"כ הב"י כו' וסי' תמ"ב זה קאי אדלעיל דגם הרב"י הבי' גדולים שאוסרים צונן בחמץ וכן אם י"ל כו' כמ"ש בי"ד ר"ס ק"ה בספק כבוש אסור אע"ג דמבואר שם דוקא בשאר איסורים דהוי ס' דאורייתא אבל לא בב"ח כיון דדוקא דרך בישול אסרה תור' וע"י כבישה מותר מן התורה והוי ס' דרבנן ואזלי' לקולא והא חמץ דבמשהו ג"כ אסורו מדרבנן מ"מ דאסורו והכבישה הוא מן התורה רק השיעור הוא דרבנן ס"ל למ"א דיש לו דין ס' תורה להחמיר וצריך לחלק בין הכא בין מ"ש בי"ד סי' צ"ח במין במינו שנשפך וידעי' דהיה ההיתר רוב נגד האיסור אלא דלא ידעי' אי היה ס' דאזלינן בספקו להקל דהוי ס' דרבנן ע"ש:

מתחמצ' כמ"ש ס"ק י"ז בשם רשב"א:

(כ) (ס"ק כ) ויש מ"ש כו' נראה מדבריו כו' ר"ל מסוף דברי רמ"א בהג"ה שכתב ע"פ המנהג להתיר בצונן אם נמצא החטה לאחר שסלקו הבשר משמע דס"ל דהמחבר לא ס"ל ואוסר גם כה"ג וע"ז כתב מ"א דאיננו מוכרח די"ל דגם המחבר מודה לזה ומיירי שמצאו החטה כשהבשר עדיין היה שם:

(כא) (ס"ק כא) דאמרי' כו' אלא הטעם דאוקי כו' ור"ל דחשבי' ליה לוודאי:

וז"ל ב"י ורי"ו כ' כו' בא להוכיח דלא כרמ"א שכתב וי"מ גם במליגה והיינו רי"ו שבאמת ע"כ אין כוונת רי"ו כן וכמ"ש לבסוף ולא אמרי' השתא נפלה דהוי מזמן לזמן:

הל"ל ול"א כו' במים דאלו היתה במים היה ראוי יותר לאסור מאלו היתה בתרנגולת:

ול"ד למומין דהוי ממקום למקום קודם שנתארסה ויכול הבעל לו' דהיו קידושי טעות. השתא הוא דנולדו ברשות בעלה ונסתחפ' שדהו:

וא"כ אין כאן מחלוקת ולכ"ע מליגה אוסרת אם לא דאיכא ס"ס:

(כב) (ס"ק כב) מכח ס"ס כו' והחולקים ס"ל כו' וכ"מ שם בש"ע דמ"א ס"ל הא דכתב הטור פה דיש אוסרים משום דלא ילפינן איסור מטומאה מחלוקתם בחטה שבורה אבל שלמה לכ"ע אסור' והא דתנן בבכורות דף ז' ע"ב דג טהור שבלע דג טמא אסור והקשו התו' והרא"ש הא תנן באהלות כלב שבלע כזית מן המת ואחר כך מת הכלב אם שהה הכזית במעי הכלב ג' ימים ה"ה כמעוכל וטהור דשיעור עיכול במעי הכלב הוא ג"י ובעופות ודגים שיעור עיכולן כדי שתפול לאור ותשרף ואח"ז הוי פירש' בעלמא וא"כ למה תנן הכא דג טהור שבלע דג טמא אסור והלא הוא מעוכל ופרש' ותי' הרא"ש דאין למידין איסור מטומאה דלגבי איסור לא הוי כמעוכל והר"מ מפונטיז"א תי' דהתם בבשר המת מיירי שלעסו כשאכלו לכן הוי כמעוכל משא"כ הכא קתני דג טהור שבלע והי' שלם והטור י"ד סי' פ"ג כ' דג טהור שבלע דג טמא אסור כיון שהוא שלם ופי' הרב"י דס"ל להטור כהר"מ מפונטיז"א דאם לעסו ה"ה כמעוכל אפי' לגבי איסור ומסתמא לא יחלוק על אביו הרא"ש ופי' ש"כ דבריו דס"ל להטור דלענין איסור אין מחלוקת בין הרא"ש להר"מ ותרווייהו ס"ל היכי דלעסו ה"ה כמעוכל אלא דהרא"ש ס"ל דלענין טומאה אפי' בלעו שלם הוי כמעוכל וכה"ג באיסור לא הוי כמעוכל לכן הוצרך לו' דאין ללמוד איסור מטומאה אבל הר"מ ס"ל דאפילו בטומאה לא אמרינן דהוי כמעוכל אלא בלעסו ואין חילוק בין איסור לטומאה לכן מה שסיים הטור כיון שהוא שלם דמשמע אם לעסן מותר דהוי כמעוכל הוי לכ"ע ולפ"ז צ"ל הא דכתב הטור פה יש מתירים חטה כו' דחשיבי מעוכלת כו' וי"א דאין ללמוד איסור מטומאה ולזה הסכים א"א ז"ל ע"כ צ"ל דהיה שלמה דבלעסו אפי' הרא"ש מודה דמותר וא"כ צ"ל דהמתירים אפי' בשלמה חשבי לה כמעוכל ומתני' דדג טהור שבלע דג טמא צ"ל כתי' ב' שכתב התו' דאתי' כריב"ב דס"ל בדגים העיכול מעת לעת ומיירי קודם שיעור עיכול אבל מ"א נ"ל דלא כהטור אלא דהרא"ש ור"מ חולקים לענין איסור ותרוייהו ס"ל לענין טומאה לא הוי כמעוכל אלא בלעסו כמו שכתב הר"מ וס"ל הר"מ דגם באיסור הדין כן דבלעסו הוי כמעוכל ומתניתין דדג טהור מיירי כשבלע שלם והרא"ש ס"ל דאפילו לעסו באיסור לא הוי כמעוכל וא"כ להרא"ש באיסור בכל ענין לא הוי כמעוכל וא"כ הפוסקים החולקים כאן לענין חטה מיירי כשהחטה שבורה והמתירים שמחשבים למעוכל ס"ל כהר"מ והאוסרים ס"ל כהרא"ש וכ' שכ"מ בש"ע שם סי' פ"ג רצה לו' שגם הרב"י אליבי' דנפשיה מפרש מחלוקת הרא"ש ור"מ כמ"ש מ"א דהעתיק שם בש"ע דג טהור שבלע דג טמא אסור ולא סיים כיון שהוא שלם כמו שסיים הטור אלמא ס"ל אפי' אינו שלם אסור כהרא"ש ולא כהר"מ:

ובאגודה כו' משמע אפי' נשתברה כו' והוא היפך מסבר' הש"כ שם שפי' דברי הטור שכתב כיון שהוא שלם דלא כהרב"י אלא דס"ל להטור כהרא"ש (אלא ס"ל להטור) דע"כ לא ס"ל להרא"ש דגבי איסור לא הוו כמעוכל אלא בלעסו אבל בלעו שלם ועכשיו הוא מרוסק זהו עדות שנתעכל ומוד' הרא"ש לכן כ' הטור כיון שהוא שלם ולא נתרסק במעיו ובאגוד' מבואר להיפך דאם בלעו שלם אפי' עכשיו הוא מרוסק אפי' להר"מ אסור:

(כג) (ס"ק כג) ושרו שם כו' דאם נמצא החטה אחר שנטלו משם הבשר כו' ר"ל דכה"ג מתיר רמ"א בתרנגולים ה"ה דבבשר שרי. והטעם דהוי ס"ס חדא שמא עתה נפלה כשכבר ניטל הבשר מהמים:

ואת"ל דנפל' קודם שניטל הבשר דלמא קי"ל כהפוסקים דצונן אינו אוסר וכמ"ש מ"א אח"ז:

(כה) (ס"ק כה) או נמלג פי' ואח"כ נמצא החטה ר"ל לאחר המליגה אפי' היה התרנגולת במים כשהוא צונן מכל מקום מותר שמא נפל' שם כשהיה צונן וקי"ל כמ"ד דצונן אינו אוסר דהכלל דבשאר תבשילים אפי' בחד ספק מתירים לכן בצונן אפי' נמצא כשהבשר שם מותר דאיכ' ס' דלמא קי"ל כמ"ד צונן אינו אוסר. ובמליגה בעינן דוקא שנמצא כשנצטנן דאיכ' חד ספק שמא עתה נפלה:

והא דפסק לעיל סס"ב כו' והט"ז לעיל בס"ק ד' וכן פה כתב דדוק' לעיל דאפשר בשהיה ואין לו הפסד בזה לכן לא הותר לאכלו דהוי לענין אכילה כדשיל"מ משא"כ כאן והסכים עמו בס' ח"י:

מעש' בא' כו' כמ"ש בי"ד סי' קי"א ס"ס ה' באם יש בו ס' כו' ר"ל אם האיסור והיתר הם מין במינו ובקדרה א' יש רוב נגד האיסור ובשני יש ששים נגד האיסור כיון דאפי' נפל לתוך הקדר' שאין בה רק רוב נגד האיסור מותר מן התורה דמדאוריי' קי"ל במינו סגי ברוב ואין כאן אלא ספק דרבנן ולכן תוליי להקל שנפל תוך הקדרה שיש בה ס' דאפי' מדרבנן מותר:

ומ"מ כדי נטיל' כו' דלמא היה החטה באותה צד שחתך מן המצה וכיון דנטיל' אסור מן התורה מדינא לא אמרי' שאני אומר כמ"ש שם סי' קי"א ועמ"ש ר"ס תמ"ז בשם נ"י:

וזה לא אמרי' אפי' באיסור דרבנן וכיון דא"א להתיר שניהם דהוי תרתי דסתרי א"כ מאי אולמ' לאסור האי טפי מהאי ואפי' א' שוה יותר מחבירו וע' ש"כ סי' קי"א ס"ק י"א:

וע' בנדה כו' דס"ד דע"כ לא אמרי' כאן נמצא אלא בשני חתיכות וכן במומין אע"ג דהספק הוא באשה אחת מכל מקום עיקר הספק הוא על הרשויות באיזה רשות נולדו אם ברשות האב או ברשות הבעל אבל אם הספק בחתיכה אחת שטלטלה ממקום למקום ולא נודע באיזה מקום נפל עליו החטה כיון דהספק הוא בחתיכ' אחת מיקרי מזמן לזמן דבעי' דוק' שני חתיכות או ב' כלים כמו כרוב דיש ס' אם היה בחביות או בקערה וכן בעיסה אי היה בעיסה או במצה קמ"ל דגם כה"ג מיקרי ממקום למקום ואמרי' כאן נמצא כו' ואייתי ראיה ממס' נדה דאמרינן קופה שהיתה עומד בזויות בית ושמשו בה טהרות ואח"כ טלטלו הקופ' לזיות אחרת ונמצא בזיות האחרת שרץ בקופה אמר חזקיה דהטהרות טהורות דאמרי' כאן נמצא כו' ור"י פליג ומטמא הטהרות דאמרינן כל הטומאות כשעת מציאתן. הרי לחזקי' ס"ל אפי' שהספק בקופה אחת אלא שטלטלו ממקום למקום אפ"ה אמרינן כאן נמצא כו' ור"י לא פליג אלא משום דס"ל גבי טומאה לא אמרי' כאן נמצא כו' אלא כל הטומאות כשע' מציאתן אבל היכי דאמרינן כאן נמצא דהיינו באיסורים מודה ר"י לחזקיה דאפי' כה"ג אמרינן כאן נמצא:

(כו) (ס"ק כו) בת יומא כו עסי' תנ"ב ר"ל דמבואר שם ביורה גדולה שא"א להכניסה נהגעילה לתוך יורה אחרת מתוך גודל' וצריך להגעילה ע"י שמרתיחים בה מים צריך שתהיה אינה ב"י בשעת הגעלה דאל"כ לא מהני ההגעלה דהא קי"ל דאין במה שבתוך הכלים ס' נגד כל הכלים וא"כ נאסרו מי הגעלה. וא"כ לאחר שנחו המים מרתיחתן חוזר הכלי ובולע ממי הגעל' דהוי מים אסורים ולכך בעי' שהכלי בשעת הגעל' לא יהיה בן יומו דאז אע"ג דאין במים ס' מכל מקום מי הגעל' לא קבלו כ"א טעם פגום וא"כ אפי' יבלע הכלי מי הגעל' אין בכך כלום דהא אין בה רק טעם פגום ואף על גב דגם קודם הגעלה לא היה בלוע ביורה כ"א טעם פגום דהא היורה אינה ב"י ז"א דמ"מ קודם הגעל' ניהו דעכשיו טעם הבלוע היא לפגם מ"מ בשעת תחלת בליעתו היה לשבח משא"כ מי הגעל' כשנבלעו בכלי תחלת בליעתן בכלי הוי לפגם אולם אם הוא קודם זמן איסורו שרי להגעיל אפי' בן יומו ול"ל ששוב יבלע הכלי ממי הגעלה אין בכך כלום דהוי לענין זה נ"ט בר נ"ט דהתיר' כיון דאכתי לא מטי זמן אסורו וא"כ הכא דקתני אם הגעילו כו' בת יומא ע"כ הגעילוהו קודם זמן אסורו ושרי כנ"ל:

(כז) (ס"ק כז) בתוך כו' דבקל יוכל למצוא מים וכ"כ בי"ד סי' צ"ה ס"ג בהג"ה קערה של בשר שהודחו ביורה חולבת בחמין שהיד סולדת בהן ואין שומן דבוק באחד מהן ואחד מהן הקערות או היורה אינן ב"י היורה והקערות מותרים ל"מ הכלי שהיה בן יומו שמותר דהא לא קיבל טעם אלא מאינו ב"י דהוי טעם פגום:

וגם הכלי שאינו ב"י מותר אף על גב דקיבל טעם מבן יומו מ"מ הוי נ"ט בר נ"ט דהתיר' דהכלי שהוא בן יומו קיבל טעם מתבשיל והמים קבלו טעם מאותו כלי ועדיין הוא היתר ואף על גב דבה מתערב גם טעם מכלי שהיה אינו ב"י ואף על פי כן היתר הוא דהא הטעם ההוא הוי לפגם א"כ טעם שיש במים מן הכלי שהוא ב"י נשאר בהתירו לכן הכלים מותרים אבל מי הגעלה אסורים:

וכתב הש"ך הטעם וז"ל הואיל ואינו מאכל אלא מים גריד' הוי כלכתחלה ואסרינן הואיל ובלוע מאיסור פגום כו' עכ"ל ולכאורה אין טעם זה שייך כאן. מ"מ הא מבואר שם בהגהת רמ"א סעיף ב' דנוהגים לאסור לכתחלה דגים שעלו בקערה של בשר לאכלן בכותח אא"כ כבר נתנן בכותח מותרים:

ואם כן מים דהוי לכתחלה דינו כאלו רוצה עתה ליתנן בכותח דאסור וביותר בחמץ דלא לכל הדברים מיקרי נ"ט בר נ"ט כיון דעדיין שמו עליו וכמו שכתב סי' תמ"ז ס"ה. וע' במ"א ריש סי' תנ"ב:

ואפשר כו' בטל בס' ור"ל אי נתערבו מים מרובים דליכא ס' נגדן מודה הרב"י דאסורים ולא סמכי' במים על היתר דנ"ט בר נ"ט אלא דמה"ט נקט תוך הפסח דקודם הפסח היה מתבטלים בס' דע"פ הרוב המים מתערבים מועטים וקודם פסח בטל בס' ולח בלח גם לרמ"א אינו חוזר וניער בפסח אמת שהב"ח אוסר אפי' קודם הפסח אפי' איכ' ס' מה"ט כיון דבקל יוכל למצוא מים אחרים אלא מ"א כתב מסבר' דנפשיה די"ל לענין נ"ט בר נ"ט דמצינו כן לרמ"א בי"ד סי' צ"ה מודה הרב"י אבל לענין אי איכ' ס' בזה פליג הרב"י דלא מצינו כן בשום מקום וכתב הט"ז דלפעמים אפי' דיעבד אסור אפי' נתערב קודם הפסח כגון שהמים המחומצין עדיין עומדים למעלה וקוו וקיימי ולא נתערבו יחד עם מי הבור אא"כ שאבו פעמים הרבה קודם הפסח ועי"ז הוי כמו ניער וכיסה בש"ע י"ד סי' צ"ב דמתערבים ממש ומתבטלים ועיין בח"י:

(כח) (ס"ק כח) בשביל כו' פי' אף להמתירים צונן דאינו נותן טעם כלל מ"מ ע"י שנתערבו הרי גוף החמץ מעורב בו:

(ל) (ס"ק ל) אחר מליחה כו' ודאי היתה קודם לכן כו' ל' ודאי לאו דוק' אולם גם מספק אוסרי' דהוי מזמן לזמן ועיין בס"ק כ"א ובס"ק ח"י בקופ' שיש לה שוליים דאי' שם קופה שיש לה שוליים ושמשו בה טהרות ולאחר שנפלו משם הטהרות נמצ' בה שרץ בזויות אחרת שלא שמשו בה טהרות באות' זויות הטהרות טמאות מספק דשמא היה בה השרץ כששימשו בו טהרות ומה שלא ראה השרץ אז הואיל והיה מונח בזוית האחרת שלא במקום התשמיש ודאי אי לא היה לקופ' שולים דא"א לשמש בה כ"א כשמונחת על דופנ' דאז אורחה דמילת' כשרוצה ליטול ממנה דבר מערה הקופה כולה א"כ הטהרות טהורות דע"כ לא היה השרץ תוך הקופ' בשעת תשמיש דא"כ כשנטל הטהרות מתוך הקופ' ע"י עירוי היה גם השרץ נופל אבל יש לה שולים הקופה עומדת על שולים כשמשתמשים בה וכשנוטל ממנה דבר אינו מערה אותה אלא נוטלו דרך פי הקופ' ולכן י"ל דגם תחלה היה השרץ בה בזויות אחרת ולא ראוהו כנ"ל ומינה נילף לנדון דהכא:

(לא) (ס"ק לא) קולף כו' אבל אם נמצא תוך התרנגולת אין האחרות צ"ק דהא החטה הוא כחוש ובאיסור כחוש ס"ל המחבר דאין איסור בלוע יוצא מחתיכה לחתיכה בלי רוטב ואפי' ההיתר שמן וכמ"ש מ"א סי' תמ"ז ס"ק ב' וע"ש:

(לב) (ס"ק לב) ויש כו' משום דלא בקיאים כו' דבשמן מצד הדין אוסר במליחה בששים וכיון דלא בקיאים בין כחוש לשמן מחמירים בשאר איסורים אפי' בכחוש בס' וכל היכי דאוסר בשאר איסורים בס' חמץ דמשהו אסור כולו:

(לג) (ס"ק לג) אבל כו' באיסור דרבנן. ר"ל איסור משהו היא דרבנן כ"ה שם בתשו' רמ"א ע"י מליחה. ר"ל בכחוש:

ומה שמשערו בשאר איסורים בס' אפי' בכחוש ע"כ מליחה דין בישול יש לו והאיסור יוצא מחתיכה לחתיכה ומה"ט אם חלב דבוק בחתיכ' א' ושאר החתיכות לא נגעו בחלב עצמו כ"א בחתיכה שהחלב דבוק בה אפ"ה החתיכות אסורות וצריכיס ס' נגד החלב וכמבואר בי"ד סי' ק"ה ואזלי' בזה אף להקל כמ"ש בי"ד בתשובת רמ"א כ' וז"ל משום מלתא דפסיק' פסקו ג"כ דאזלינן בתר ס' אף להקל וא"צ קליפה אעפ"י שלאותם רבותינו המצריכים קליפה צריך קליפה אף על פי דאיכא ס' וא"כ רואים משום מלת' דפסיקא נהגו אף להקל וא"כ לענין משהו ג"כ לא החמירו והניחו דבר לדון בס' מאחר דמלתא דפסיק' היא בס' לא רצו להחמיר פעם א' במשהו ופעם א' בס' מאחר דעיקר דין ס' אינו אלא משום מלת' דפסיק' כו' עכ"ל ומ"ש בתשו' הנ"ל דאזלי' בזה אף לקולא דא"צ קליפה בדאיכ' ס' כן עלה גם על דעת הלבוש לפרש דברי רמ"א בי"ד סי' ק"ה אבל הש"ך וט"ז חלקו עליו דבש"ע שם ס"ל לרמ"א גופיה דאפי' באיכא ס' צריך קליפה וכמבואר שם להדי' ברמ"א וכתב דמ"מ משום מלת' דפסיקא אזלי' אף להקל בענין אחר וז"ל הש"ך שם ס"ק ל"ו ואף על פי שיש בזה קצת קול' אם היה האיסור שמן ומפעפע כלומר דבאין האיסור דבוק בחתיכה אז הכל מצטרף לבטל החלב אף על פי שאין נוגע בכולן כמו בבישול כו' עכ"ל ש"ך ור"ל דבאיסור שמן דמן הדין בעי' ס' פסק הרב"י שם דאם אין כל החתיכות נוגעות בחלב אלא נוגעות בחתיכה שנוגעות בחלב צריך שתהיה כל חתיכה לבד' ס' דאין חלב מפעפע מחתיכה לחתיכה בלי רוטב ופי' בס' נק"ה דמספק' להרב"י דאם חתיכה שמינה מפעפע מחתיכה לחתיכה ולכן מספק גם שאר החתיכות שאין נוגעות בחלב אלא בחתיכ' שנוגעת בחלב אסורות דשמ' מפעפע וצריך בכ"א ס' ואין מצטרפות דשמא אינה מפעפע (דלא כט"ז שם ס"ק כ"ב) ואנן קי"ל דכל החתיכות מצטרפות לשיעור ס' דבכחוש מן הדין סגי בקליפה אלא דאנו מחמירים להצריך ס' וא"כ די שנחמור שיהיו בין כלם ס' א"כ כדי שלא לחלק בין כחוש לשמן אמרי' דגם בשמן מצטרפת כל החתיכ' לשיעור ס" הרי משום מלת' דפסיק' אזלי' גם לקולא בשאר אסורים ולכן גם בחמץ משום מלת' דפסיק' סגי בס' במליחה כמו בשאר איסורים כמ"ש רמ"א בתשובה כנ"ל ועיין בתשובת רמ"א סקי"א. אבל לא באיסור חמץ ומה"ט כתב רמ"א בי"ד סי' ק"ה דבחמץ א"צ אפי' ס' וסגי בקליפה אלא דדבריו פה בש"ע הם מצד מנהג שמחמירים גם בחמץ ועיין בתשובת מהר"ם לובלין שהבי' מ"א סס"ק זה כמ"ש סעיף י"א לאסור אותה מצה ר"ל דשם הטעם משום פשרה דאם נמצא חטה על מצה יש אוסרין כל המנות שנאפו עמה ויש מתירין גם אותה מצה ע"ש בב"י בחבורו ואנו קי"ל לאסור אותה מצה לבד משום כאן נמצ' כו' ובחשוב' ס"ל מטעם פשרה וה"ה הכא עושין כעין פשרה לאסור אותה חתיכ' כו' ופסק אם נתבשלו כו':

בתשו' מ"ב וכמ"ש בי"ד סי' נ"א דק"ל תתאה גבר ולכן אם נפל חלב רותח על בשר צונן סגי בקליפ' וכתב רמ"א אם בשלו הבשר בלי קליפ' מותר והוא מחלוק' ר"ת וריב"א בפסחים דף ע"ו ע"א דר"ת מתיר וריב"א מצריך ס נגד הקליפה ופסק רמ"א כר"ת וכ' המ"ב דבנדון דהכא דהקליפה רק חומרא גם ריב"א מודה לר"ת דבדיעבד מותר:

ומכל מקום נ"ל דצריך החתיכה קליפה כו' דהיינו אם אפשר לאפוקי אם נפל בשר רותח לתוך חלב צונן דא"א לקלף החלב החלב מותר לגמרי כ"כ ר"ת להדי' שם:

דלא כמ"ש האחרונים דנראה לדברי הט"ז שהבין דאפי' הקליפ' מותרת לכן הקשה מהא דכ' הרא"ש אהא דקי"ל השוחט בסכין של גוי צריך לקלף מקום השחיטה וכתב הרא"ש דלכתחל' אסור לשחוט בסכין של גוי ע"ד לקלף דלמא ישכח ולא יקלף והקשה הט"ז דכ"מ שבדיעבד מותר בלי קליפה מותר לכתחלה לעשותו על סמך שיקלף וא"כ כיון דקי"ל כר"ת דאם נתבשל בלי קליפה מותר למה אסר הרא"ש לשחוט בסכין ש"ג על סמך שיקלף ולפמ"ש מ"א דמודה ר"ת דהקליפה אסורה לק"מ עוד הקשה הט"ז מהא דנתן הרא"ש טעם לקורט של חלתית דאסור הואיל והגוים חותכים אותן בסכין שלהן וכיון שחותכים אותו דק דק הקליפה קשה לקלף כ"א לכן אע"ג דאין הסכין אוסר רק כדי קליפה מ"מ אסרוהו והקשה ג"כ הט"ז הא דיעבד הקליפה מותרת ולפמ"ש מ"א לק"מ דחמץ בפסח ל"ב ברוב ר"ל אע"ג דבשאר אסורי' פסק הרב"י שם דאם ידעי' דודאי לא נגע ברובן כלן מותרים אע"ג דנגע במעוטן ולא נודע באיזה מהן מ"מ החתיכות שנגע בהן בטלים ברוב אבל בחמץ בפסח דאינו בטל ברוב גם ביבש אסורים כמ"ש בי"ד סי' ס"ט והיא קושי' הט"ז שם סי' צ"א על רמ"א דפסק כר"ת דאם נתבשל בלי קליפה מותר ובסי' ס"ט סעיף ס"ז פסק רמ"א אם מלחו הבשר בכלי שאינו מנוקב נאסר הכלי ואם נשתמש בכלי ההוא דבר רותח לח בעי' ס' נגד קליפת הקערה הרי דמצריך ס' נגד קליפת הקערה והוא לכאורה כדעת ריב"א:

וסי' צ"ח הוא קושית הש"ך שם מהא דכ' בסי' צ"ח סעיף ד' בהגה ראשונה דכלי הנאסר ע"י מליחה כדי קליפה אם נשתמשו בה צריך ס' נגד הקליפה וע"ז כ' מ"א ליישב דבכ"מ דצריך קליפה מן הדין אם לא קלפוהו צריך ס' נגד הקליפה רק בדין תתאי גבר דהקליפה אם התחתון צונן הוא רק מצד חומרא לכן מקלינין דהא מתחל ה אמרי' בגמ' דא"צ קליפ' לא ידעתי אנה מצא כן דהכי אי' שם בפסחים תניא כוותי' דשמואל(דתתאי גבר)חם לתוך חם אסור וכן צונן שנתן לתוך חם אסור חם לתוך צונן וצונן לתוך צונן מדיח ופריך הש"ס חם לתוך צונן מדיח כיון דחם הוא אדמיקר לי' א"א דלא בלע פורתא קליפה מיהו ניבעי' אלא אימא חם לתוך צונן קולף צונן לתוך צונן מדיח עכ"ל הגמ' א"כ אדרבה המקשן תמה למה אינו צריך קליפה והוצרך להגיה הברייתא כנ"ל ואולי יש לדחוק מדלא אמר' המתרץ אלא תני קולף ואמר לשון אלא אימא קולף משמע שאינו מגיה הברייתא אלא מפרש הברייתא ור"ל דברייתא דקתני מדיח ר"ל מצד הדין אך קליפה בעי מצד חומרא וברייתא דינא קתני ודוחק וגם קשה להעמיסו בלשון מ"א:

ובהכי מסולקים כל תלונות האחרונים ר"ל שני קושיות שהקשה ט"ז וש"ך שכ' מ"א לעיל מסי' ס"ט סעיף ט"ז וסי' צ"ח סעיף ד' כנ"ל עוד הקשה ש"כ מדברי התו' חולין אהא דתנן ירך שנתבשל בה גיד הנשה אם יש בה בנ"ט אסור' וכ' התו' דלאו דוקא דסגי בס' נגד הגיד דהא ע"כ נמלח כבר הירך עם גידו א"כ כבר נאסר במליחה כדי קליפה וצריך עתה בשעת בישול ס' נגד הגיד ונגד הקליפה הרי דבמקום דצריך קליפה אם לא קלפוהו צריך ס' נגדו הרי דהתו' נקטו עיקר דעת ריב"א ועוד הוסיף ראיות ולדעת מ"א דבמקום דצריך קליפה מן הדין כ"ע מודים דצריך ס' נגד הקליפה:

וכ' בתשו' מהר"מ כו' ואם אין הציר עולה ע"ג ה"ל דין מליחה ואינו אסור כ"א מקום שנמצא עליו והשאר כמ"ש רמ"א בהג' וכ' בס' ח"מ דצריך בזה חקירת חכם דהסדר דמניחים על הכרוב הכבוש דף ומניחים על הדף אבן כבד שיכבש הכרוב א"כ כשמסירים האבן והדף הכרוב נתפח ועולה א"כ אע"ג שעכשיו נראה לעין שאין הציר ע"ג מ"מ אפשר כשהיה האבן והדף מונח עליו שהיה הכרוב נכבש היה הציר עולה ע"ג הכרוב להשליך אותה שורה אפשר שהיה רגלים לדבר שהיה החטה מתגלגל על פני כל השורה דחמץ בפסח אינו אוסר אלא כ"ק כיון דל"ש בי' שמנונית ופעפוע והיינו מצד הדין אבל מצד המנהג מבואר כאן כנ"ל:

(לו) (ס"ק לו) הנוגעת כו' כבר כתבתי בע"ה ביאורו לעיל סי' תמ"ז ס"ק ב' ע"ש. וא"כ אם התרנגולת שמנה אוסרת הכל לענ"ד אין הכונה דכל א' מהתרנגולת כולה אסורה דהש"כ בי"ד סי' ק"ה סעיף כ"ג הניח בצ"ע אם כלי בלע איסור שמן אי אוסר מאכל כדי קליפה או צריך ס' ע"ש אבל מ"א לעיל סי' תנ"א ס"ק לז כ' ע"ד אפי רברבי אם הוציא מצה חמוצה במר' ואח"כ הוציא מצות אחרות אם היה במצה חמוצה שמנונית המצה ראשונה שרדו אחרים כולה אסורה ואם ליכא חשש שמנונית אסורה כדי נטילה אבל האחרות שרדו אח"ז א"ל אלא קליפה שכבר נתקנח במצה א' משמע דאתרווייהו קאי אפי' היה במצה חמוצה שמנונית אפ"ה סגי לאחרות בקליפה ומאי דמספק' להש"כ פשיטא למ"א דאפי' איסור שמן בלוע בכלי אינו אוסר רק כדי קליפה וא"כ ה"ה הכא דלא נאסרו התרנגולת האחרות כ"א מצד השפוד דאמרינן דמפעפע החטה בכל הכלי א"כ לא נאסרו כל התרנגולת שאין החטה עליהן אלא כדי קליפה ואפשר דהמ"א סי' תנ"א שמתיר האחרות בקליפה לא קאי רק אדסמיך ליה כשלא היה שומן בחמוצה אבל כשהיה בה שומן גם האחרות אסורים כלן וה"ה הכא אך א"א לו' כן וע"כ חולק על ש"כ בזה וכדמוכח מדבריו שכ' לפני זה שם ועמ"ש בע"ה שם:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.