משנה ברורה/אורח חיים/תסז

משנה ברורה ‏ אורח חיים תסז

סימן תסז
דין חטים שנפל עליהם מים ותבשיל שנמצא לתוכו חטה

(א) דגן שנטבע וכו'. בטור כתוב ואין החמץ ניכר וכו'. משמע דאם החמץ ניכר מותר בין כשמוכרו לישראל ובין כשמוכרו לעכו"ם דתו ליכא למיחש שיחזור וימכרנו לישראל ויאכלנו בפסח דהישראל יכירנו (א) ויש מן הפוסקים שמחמירין שמא יטחן העכו"ם וימכרם (ב) אכן למנהגנו שאין לוקחין קמח לפסח מן השוק מצדדים כמה אחרונים דליכא למיחש (ג) ובמקום הדחק יש להקל:

(ב) ומודיעו. אבל (ד) אין סומכין על הכרזה דאולי איכא מאן דלא שמע להכרזה. וכשמודיעו מותר למכור לו (ה) אפילו הרבה ובלא הודעה (ו) אפילו מעט אסור למכור לו שמא יבוא לאכלו בפסח:

(ג) כדי שיכלה וכו'. היינו (ז) דאף את"ל שימכרנו לישראל יאכלנו הישראל קודם פסח ולפ"ז בע"פ בשעה חמישית בענין שא"א שיכלה קודם פסח אסור למכור לנכרי אפילו מעט דשמא ימכרנו לישראל אותו המעט (ח) ומ"מ במקום הפסד מרובה הסכימו כמה אחרונים דכ"ז בסתם נכרים אבל נכרי שיודע בו שלא יגע בו רק ישמרנו עד אחר הפסח ויחזירנו לו כמו שנתבאר בסי' תמ"ח יכול הישראל למכור לו הרבה תבואה חמוצה:

(ד) קודם פסח. ובשאר איסורים שאין ניכר איסורם אסור למכור לנכרי אפילו מעט מעט רק הכא דאיכא כמה ספיקות הקילו [אחרונים]:

(ה) בנהר. ואם מותר לבטל דגן זה ברוב או בס' קודם פסח דשעת היתר הוא עיין לעיל בסימן תמ"ז סי"א במ"ב ובסי' תנ"ג ס"ג במ"ב:

(ו) שנפלו עליו מים. ואפילו (ט) מעט ועיין בבה"ל:

(ז) אע"פ שלא נתבקע. הנה בס"ט כתב המחבר אע"פ שלא נתבקע ממש דהיינו (י) אף שנתרככה שקרובות להתבקע וכאן שינה לשונו וכתב אע"פ שלא נתבקע להורות (יא) דאע"פ שלא נתרכך כלל גם כן אסור:

(ח) דכיון דמינח נייחי. ר"ל אף דלענין לתיתה יש פוסקים דס"ל דאינו אסור אא"כ נתבקעו ועכ"פ בעינן לכו"ע שיהיו קרובות להתבקע (יב) שאני התם דבעת לתיתה עסיק בה ואינו מניח כ"כ להחמיץ משא"כ הכא דמינח נייחי:

(ט) חימוץ. ודוקא (יג) בדשהה שיעור מיל אבל אם לא שהה עדיין שיעור מיל לא החמיץ עדיין וא"כ אפילו נעשה בפסח מותר למוכרו לנכרי קודם ששהה שיעור מיל ודוקא ע"מ (יד) לאכול תיכף. עכו"ם שאמר לישראל אחר שקנה ממנו החטים שהם לתותים אינו נאמן (טו) ואפילו אם הוא מסיח לפי תומו כיון שאמר זה (טז) לאחר שמכרם ויצאו מתחת ידו מיהו אם העכו"ם מוחזק לנאמן בעיניו אסור (יז) ואפילו אם לא היה מסיח לפי תומו:

(י) וירדו גשמים. היינו בכדי שיש לספק שמא נתלחלח הרבה (יח) אבל אם נפל מעט מים או שלג על התבואה קודם הטחינה ויודע מקומו יגרוף החטים העליונים והשאר מותר:

(יא) ולא מהני ספק ספיקא. ועיין באחרונים (יט) שהסכימו דאין להחמיר בזה רק במקום שאין הפסד בשהייתן אחר פסח אבל במקום הפסד או מניעת שמחת יו"ט יש להתיר אף באכילה:

(יב) יבשות וקשות. ומ"מ (כ) אם ידוע שבא עליהם מים יש לאסור החטה עצמה אף שלא נשתנה כלל:

(יג) ולא נשתנה מראיתן. אבל אם נשתנה מראיתו או שהם לחות (כא) אסור אפילו להשהותן:

(יד) לא מחזקינן. ר"ל ובודאי לא בא עליהן מים (כב) ומותר אפילו באכילה. ועיין בספר בית מאיר שכתב דכל זה מיירי באותן הספינות שהחטים מונחים על עליות שבאמצע הספינה ואין החטים באים לתוך המים מה שתחתית הספינה שואבת וגם למעלה היא מכוסה מה שאין כן בספינות (שקורין קאנין) שתחתית הספינה ידוע שתמיד הוא מלא מים והחטים שקועים בהמים וגם למעלה היא מפורעת וקרוב הדבר שבזמן שהיא על הדרך הוגשם עליהם מטר השמים וגם כשהמלחים מגביהים תמיד המשוטות מן המים להוליך הספינה בודאי ניתז עליהם מי הנהר בכל צדדי הספינה ע"כ לכתחלה בודאי אסור לקנות אותן חטים לפסח בכל גווני ובדיעבד במקום הפסד מרובה אפשר היה להקל מפני חשש גשמים מלמעלה או מה שניתז עליהם מן המשוטות דאולי הוא רק זליפה מועטת אמנם מפני שידוע שהחטים המונחים בתחתית הספינה ששם יש מים תמיד ובודאי היה שרוי בתוכם זמן רב אלא שעתה נתנגבו והם אסורים אפילו לא נתבקעו וע"כ צריך דרישה מן הסוחרים הבקיאים אם ידוע להם שיש ששים בהחטים שלמעלה נגד מה שתחתית הספינה מותר בדיעבד לאוכלם בפסח ואם לאו אסורים אפילו בדיעבד ע"ש:

(טו) אין חוששין וכו'. כל שאין רואין בהם סימן חימוץ (כג) לפי שהולכין אחר הרוב ואין הרוב מחמיצין (כד) ואף אותן ערימות שראינו שנפלו עליהן גשמים תולין להקל שמא לא נכנסו הגשמים אלא בשבלים העליונים אבל לא בבטן הערימה ואת"ל נכנסו שמא לא הספיקו להחמיץ. ומ"מ אם רואה בהחטים שהובא לפניו שיש בהם מצומחים גם המחבר מודה דצריך לבדוק אם יש שם ששים נגדם ופשיטא כשמוליכין החטים למכור והגשמים יורדין על השקים עד שהשק כמעט כולו שרוי במים וגם החטים נתלחלחו אסורים מדינא בפסח שהרי הריעותא נגלה לעינים וצריכין להזהיר ע"ז כי המוכרים אין מקפידין ע"ז כי רובן אינן בני תורה וגם צריך להזהיר להמוכרי תבואות בשנה שרבו גשמים או שירדו מים על השקין דאזי מחויבים למכור התבואות כדין מכירת חמץ ואסורים למכור מהם לנכרי אחר זמן איסורו [ח"א]:

(טז) לסתם חטים וכו'. כתב בשכנה"ג הלכה למעשה שהתיר לקנות חטים לפסח אף שהיו נעצרים בבורות כל שלא ראינו בהם שינוי במראיתן ואינם לחות והעתיקוהו האחרונים:

(יז) שנתייבש לגמרי וכו'. כתב הח"א דמטעם זה נוהגים החרדים שיהיו כל המצות שלהן משומרים משעת קצירה דלפעמים מניחין לייבשן במחובר יותר מדאי מפני שאין להם פנאי לקצור וזו שקורין שמורה קוצרין אותן בעוד שהן לחין קצת ע"ש:

(יח) אם ירדו עליו גשמים. היינו גשמים מרובין אבל ע"י זליפה מועטת שירד על השבלים (כה) לא חיישינן ומותר אפילו למצת מצוה [מאמר מרדכי בשם רבינו מנוח] ועיין בש"ת מה שכתב בשם תשובת מעיל צדקה:

(יט) אותן שאין מבוקעות וכו'. ומ"מ (כו) צריכין לברר מהן המבוקעות או שיהיה עכ"פ ששים נגדם:

(כ) מותרות. ודוקא (כז) כשאינן לחות:

(כא) ישראל וכו'. דהוי (כח) כחמץ שנפלה עליו מפולת ועוד דס"ס שמא לא נתחמצו ואת"ל נתחמצו שמא נתעפשו:

(כב) אין מחזיקין בו איסור. לומר שהוא מזויף בסולת שעירבו בו דאחזוקי איסורא לא מחזקינן ועוד דאפילו עירבו (כט) הרי דבש מי פירות הוא ואין מחמיצין:

(כג) ואוכלים אותו בפסח. יש שכתבו (ל) דהיינו דוקא לאכול הדבש בעין כמות שהוא אבל ללוש בו עיסה אסור כי מצוי הוא בעת הוצאת השעוה מהדבש להתערב שם מים והו"ל מים עם מי פירות (לא) ומחמיצין:

(כד) מיהו יש מחמירין. שרגילין לערב בו סולת לתותה:

(כה) שלא לאכול דבש רק וכו'. פי' שבדבש זה שמביאין בחבית מן הכורת (לב) שמעורב בו עדיין השעוה נוהגים לאכלו (לג) אף בעין וכן לעשות ממנו משקה מע"ד משום דאין דרך לזייף ואפילו לעשות ממנו משקה מע"ד בפסח (לד) שרי משום שמחת יו"ט אם אין לו משקה אחרת אבל מה שמביאין בכלים קטנים שמנוקה מן השעוה דרך העכו"ם לערב בהן קמח ולכן אסור לאוכלו ואף לעשות ממנו משקה בפסח (לה) ויש מהאחרונים שמחמירין בזה אף קודם פסח משום דמצוי שמערבין בהן קמח הרבה עד שלא יהיה אף בתערובות המים ששים נגד הקמח לבטלם (לו) וכן מחמירין שלא לאכול דבש בעין בפסח אף מאותן הבאין מחביות גדולות משום דאתי לאחלופי להקל בכל דבש [אם לא (לז) אותן שמביאין עם החדרים הקטנים שלם כמו שהוא מונח בכורת שעדיין לא נתרסק] ולענין מעשה בעשיית משקה מע"ד קודם הפסח משמע מדברי (לח) האחרונים דנוהגין עכשיו להקל אף מאותן שבאין בכלים קטנים דתלינן שיתבטל הקמח בששים [אם לא (לט) שידוע שבאותן מקומות הדרך לערב קמח הרבה] ומ"מ המחמיר בזה שלא לעשות משקה מע"ד כ"א מהדבש הבא בחבית עם השעוה תע"ב. ולענין לאכול בפסח דבש בעין הבא מן החביות תלוי (מ) במנהג המקומות ובמדינתינו המנהג להקל. ומ"מ צריך לחקור ולידע מנהג המקומות כי יש מקומות שנותנין לחם בכורת בשעת רדייה או שאר דברים של חמץ ובמקום שיש לחוש לזה אסור הדבש לאכלו (מא) בעין בפסח אבל מותר לעשות ממנו משקה מע"ד קודם פסח [ח"א]:

(כו) ותאנים יבשים. דיש חשש (מב) שמפזרים עליהם קמח בשעה שמיבשין אותן וענבים רגילין ליבשן בתנור אצל הפת או אחר שהוציאו הפת מן התנור ויש מקומות שאין מפזרין עליהם קמח ומיבשין אותן בשמש (מג) וזהו שכתב שתלוי במנהג המקומות:

(כז) שלא לאכול שום פירות וכו'. היינו מטעם הנ"ל. ומ"מ נוהגין (מד) היתר לעשות מהם משקה בפסח דהיינו ששורין אותם במים עד שנקלט טעמן בתוך המים ושותין המים בפסח דכיון שאין בהם אלא חשש בעלמא אין מחמירין כ"כ לאסור אף מי שרייתן אבל אין מקילין כ"כ לבשל אותם בפסח כדי לשתות מי בישולם בפסח לפי שע"י הבישול נקלט טעמם במים יותר מע"י שריה ובקצת מקומות נוהגין להחמיר במי שרייתן כמו במי בישולם [אא"כ שראן ובישלן (מה) קודם פסח] וכן בשע"ת בשם הנודע ביהודה מסכים שלכתחלה נכון להחמיר וע"כ טוב לסנן הרוטב מן הפירות בע"פ קודם (מו) הלילה דאז אפילו היה מעט קמח נדבק על הפירות ונתערב בתוך הרוטב (מז) בטל בששים:

(כח) בדרך שאין לחוש לחמץ. כגון שידוע לו שנתייבש בשמש או בתנור לאחר הכשירו:

(כט) ואפילו להשהותו אסור. כי יש חשש שמערבין בו קמח (מח) והאחרונים הסכימו דאותו שאנו קורין הו"ט צוקער שעשוי ככובע נתברר ע"פ חקירת האומנים שאין מערבין בו קמח ומ"מ נהגו למכרו לכתחלה [ובדיעבד מותר לאחר הפסח וגם ביו"ט האחרון (מט) אוכלין אותו] ואותו שיש לו כתב הכשר מהרב ממקום עשייתו נוהגין לאכלו לכתחלה אכן הצוקער (נ) שעשוי דק דק יש בו יותר חשש חמץ מתערובות קמח ואסור להשהותו ומ"מ בדיעבד שעבר והשהה אותם (נא) משמע מאחרונים דאין לאסור גם בזה ועיין בשע"ת אופני ההכשר בזה לענין לאכלו לכתחלה. ודע דמיני בלילות צוקער שמחפין בהם מיני פירות ובשמים וכ"ש אותן העשויין כמין חררות קטנות מבלילות צוקער הסכימו האחרונים דודאי יש לחוש שמא יש בהם תערובת חמץ ואסור להשהות מדינא וכ"ש לאכלם אפילו ביו"ט האחרון של גליות:

(ל) וביו"ט האחרון. של גליות כיון שהוא דרבנן לא מחמרינן בדבר שאין בו רק חשש בעלמא:

(לא) וצוק"ר קנדי"ל שאין בו וכו'. אין זה (נב) הצוקר המבושל הנחתך לחתיכות שאנו קורין צוק"ר קנדי"ל (נג) דאותו יש בהם חשש חימוץ יותר ואסור להשהותם ואין לאכלם אפי' ביו"ט האחרון אלא הוא צוקער הבא ממדינת קנדי"א והוא כעין (נד) הו"ט צוקע"ר שלנו והיה ברור להם שאין בו שום חשש חימוץ ומ"מ בשאר ימים אין לאכלם כ"א ע"י הכשר כדי שלא יבואו (נה) להקל גם בבלילות צוקער. וכתבו האחרונים דאף לכתחלה בודאי יש ליזהר שלא להשהות צוקע"ר קנדי"ל שלנו ובלילות צוקע"ר מ"מ אם עבר והשהה אותן אין לאסרו אחר הפסח דיש כמה ספיקות בזה עיין בח"י:

(לב) והמנהג במדינות אלו שלא לאכול וכו'. אבל לשהותן מותר:

(לג) כרכום. שמזייפין אותן (נו) בסלת להעמיד מראיתו וכן מניחין עליו שאור לחזור למראיתו וכתבו האחרונים דאף כרכום הגדל בגינת ביתו ונזהר בו מחמץ נוהגין בו איסור מפני מראית העין שהכרכום אינו מצוי במדינות אלו ויסברו שהוא כרכום הבא ממרחקים משא"כ שאר כל הפירות שנתייבשו על ידי ישראל ונזהר בהם מחמץ שאין חוששים בהם למראית העין לפי שהן מצויין והכל יודעין שלפעמים מייבשין אותם ע"י ישראל עוד כתבו כי הטאב"ק דרך לשרותו בשכר בקצת מקומות וצריך לסוגרו בחדר או לעשות מחיצה לפניו וכן הכרכום במקומות שנוהגין בו איסור וכתב הח"א שחקר אצל האומנין שעושין שנו"ף טבא"ק (דהיינו ששואפין בחוטם) מלחלחים הפעקיל טבא"ק ביי"נ וידוע שיי"נ אסור בהנאה (נז) מדינא וא"כ ראוי ליזהר שלא לשאוף אותו טבא"ק אף כל השנה. והנה כ"ז כתב הח"א בזמנו אבל עתה יש לחקור אצל האומנין אם עושין כן:

(לד) או נעגעלי"ך. מפני ששורין אותן במי שעורין קודם שמייבשין אותן [ד"מ]:

(לה) מיהו אינן אוסרין תערובתן. מדסתם (נח) משמע אפילו בפחות מס' (נט) וקאי על כל הנ"ל בהג"ה זו והטעם דלא מחמרינן כ"כ מחמת חשש בעלמא (ס) מיהו לענין דבש (סא) ובלילת צוקער יש מחמירין לאסור אם לא היה ששים בתבשיל נגדו (סב) ומ"מ במקום הפסד מרובה או מניעת שמחת יו"ט יש להקל:

(לו) אם נתבקעו ממש. הנה בגמרא איכא פלוגתא לענין לתיתת שעורין במים דיש שסוברין דלא הוי חמץ עד שיתבקעו ממנו ויש שסוברין דאם הם נפוחים כ"כ עד שקרובין להתבקע ג"כ אסורין (סג) ונקטינן לחומרא לענין למיכל אותם בעינייהו דאסור אפילו לא נתבקעו ממש אבל לענין לאסור התבשיל שנמצאו בו הגרעינין שהוא רק איסור משהו דרבנן נקטינן לקולא דאין אוסרין עד שיתבקעו ממש זהו ביאור דעת המחבר:

(לז) אסור. אפילו (סד) בהנאה. וגם כל (סה) הכלים שנשתמשו בם לתבשיל זה בעודו חם שהיד סולדת בו אסורין להשתמש בהן בפסח אלא צריך להצניען עד אחר הפסח כמו שנתבאר בריש סימן תמ"ז. ואם נתערב מעט מתבשיל זה לתבשיל אחר (סו) גם אותו התבשיל אסור וכן אם נשתמש בו בכף שהגיס בו בקדרה זו לקדרה אחרת בעודה רותח (סז) ג"כ נאסר הכל דכיון דאיסורו במשהו אמרינן דגם כאן פולט משהו:

(לח) אלא אוסרים הכל. היינו (סח) התבשיל וגם כל הכלים שנשתמשו להתבשיל וכנ"ל לדעת המחבר בנתבקעו. והנה דעת הט"ז בס"ק ט"ו דאסור התבשיל אף בהנאה אכן הח"י ועוד כמה (סט) אחרונים הסכימו דבמקום הפסד מרובה יש לסמוך להתיר עכ"פ בהנאה:

(לט) אפילו לא נתבקעו. מדסתם הרמ"א (ע) משמע דלא מחלקינן בין אם היא קרובה לביקוע או לא משום דאין אנו בקיאין בזה מ"מ הסכימו (עא) כמה אחרונים דעכ"פ נתרככה בעינן דאם לא נתרכך אפילו נמצא בחמין אין לאסור. עוד כתבו (עב) האחרונים דאפילו אם נמצא בתבשיל ג' גרעינים שלא נתרככו לא אמרינן דמסתמא יש יותר ושמא הם מרוככים:

(מ) שורפים אותם. עיין לעיל סימן תמ"ו ס"א:

(מא) מותר למוכרה לנכרי. אחרי (עג) שהסיר החטה ממנה ולא נשאר אלא טעם החמץ שהפליטה החטה בהתרנגולת ולא ישהנה בביתו דילמא אתי למיכלה:

(מב) ובמדינות אלו וכו'. ובמקום שיש הפסד מרובה מאוד (עד) הסכימו האחרונים להקל כדעת המחבר כמש"כ לעיל בראש סימן תמ"ז:

(מג) ואם נמצאת וכו'. היינו אפילו (עה) נעשה התערובות מקודם יום השמיני וה"ה אף אם עבר ושהה עד יום זה:

(מד) מותר להשהותה. משום דהוי ספק יו"ט ספק חול ותערובת משהו הוי דרבנן לכן מקילינן להשהותה עד אחר פסח ואז מותר אפי' באכילה [וי"א שאף בשביעי של פסח אם נמצא חטה בקועה בתבשיל או בתרנגולת כופה עליהם כלי עד מוצאי יו"ט ואז אוכל התבשיל או התרנגולת ושורף את החטה ובמקום הפסד יש לסמוך ע"ז] וה"ה לענין (עז) נותן טעם לפגם אף דאנו מחמירין בפסח כמבואר בסימן תמ"ז מ"מ מותר לשהותו (עח) אבל בחמץ גמור דאסור מדאורייתא אף ביום אחרון אסור לשהותו:

(מה) בקועה. ולדידן (עט) אם נתרככה אע"פ שלא נתבקע ודוקא לענין אכילה (פ) אבל בהנאה יש להקל בהפסד מרובה בלא נתבקע אף בלא נטילת מקום:

(מו) כדי נטילת מקום. דאפיה דינה כצלי דאוסר כדי נטילה ובעיסה אף דצונן הוא מ"מ אמרינן (פא) דע"י דוחק הלישה נפלט ממנה משהו סביב מקומה:

(מז) כל העיסה. דע"י הלישה (פב) מתחממת קצת והמים שבעיסה מוליכין את פליטת החטה שנפלט ע"י דוחק הלישה בכל העיסה:

(מח) לאסור אותה מצה וכו'. ואף דמסתימת הרמ"א (פג) משמע דאוסר כולה אפילו בהפסד מרובה מ"מ בנתרככה ולא נתבקע (פד) אפשר שיש להקל בהפסד מרובה ע"י נטילת מקום:

(מט) שנמצא בה החטה. שנמצא בה כשהיא אפויה כצ"ל. והיינו בין שנמצאת החטה במצה לאחר אפייתה או כשהיא עדיין בצק לאחר שנערכה או בחתיכת עיסה ולא אמרינן שהיתה החטה מתחלה בעיסה הגדולה ונאסרה כולה אלא כאן נמצא כאן היה דהיינו שכאן נמצאת החטה עכשיו במצה זו או בחתיכת עיסה זו כאן היתה בתחלה כשנפלה (דהיינו לאחר שנחתכה ממנה המצה נפלה החטה לתוכה) ולא נפלה מעולם לתוך עיסה הגדולה שאין מחזיקין איסור ממקום למקום. ואם החטה היא מלאה מים ומלוחלח מעבר אל עבר א"כ ניכר שהיה במים ובעיסה (פה) יש לאסור כל העיסה ומ"מ אי איכא למיתלי שהיתה בלועה ממקום אחר ממים ונפלה לתוך המצה הכל לפי הענין כי תולין במצוי בין להקל בין להחמיר ולא מקרי ספק כלל. ומי שהיה בידו עיסה וחתך ממנה כמה מצות ונתן לאחרים ונשארה מצה אחת בידו ונמצאת עליה חטה כל המצות שמאותה עיסה אסורות דאמרינן שמא היתה באותה עיסה קודם שחתכה לחתיכות דאף דלא מחזקינן איסורא ממקום למקום ואמרינן כאן נמצא וכו' ולא מחתיכה לחתיכה מזמן לזמן מחזקינן איסורא ואמרינן שמא היתה בעיסה זו מקודם שנחתכה [מ"א וש"א] (פו) ויש מאחרונים דס"ל דאף בכאן יש להקל בשאר מצות משום ס"ס שמא עתה נפלה ואת"ל מקודם שמא לא נתחמצה עד עתה (פז) ובמקום הפסד מרובה יש לסמוך להקל וכתב מ"א הנ"ל שכן הדין באחד שלקח מחבית כרוב בקערה והוליכו לבית אחר או למקום אחר ושם נמצא חטה בקועה הכרוב שבחבית מותר דאין מחזיקין ממקום למקום ואמרינן כאן נמצא כאן היה ר"ל השתא בקערה נפל אבל אם נמצא החטה בחבית אז אף מה שבקערה בבית אחר אסור דזה הוא (פח) מזמן לזמן ומחזקינן למפרע. ומכל מקום במקום הפסד מרובה (פט) יש להקל אפילו אם נמצא בחבית לאותן הבע"ב שלקחו מקודם דיש ספק ספיקא שמא עכשיו נפל בחבית ואם תמצא לומר מקודם שמא לא נתחמצה החטה עד עכשיו אם לא כשלקחו תיכף נמצא בחבית שלא היה שהות להתחמץ בזה הזמן (צ) ויש מאחרונים שכתבו דכל זה כשהחטה בקועה אבל אם לא נתבקעה רק כשנתרככה יש להתיר אפילו הכרוב שבחבית אם יש שם הפסד מרובה (צא) מכח ספק ספיקא. ואם אין הציר עולה ע"ג הכרוב (צב) בלא"ה יש להתיר הכרוב שבחבית (צג) דלא הוי עלה שם כבוש רק דין מלוח ואינו אסור רק מקום שנמצא עליו והשאר מותר כמ"ש רמ"א בהג"ה בסי"ד. כתב הח"א דיגעדע"ס קווא"ס שנוהגין במדינתנו לעשות על פסח יש ליזהר לברור היגדעס קודם נתינת המים דמצוי להמצא בהם גרעינין:

(נ) ודוקא תוך הפסח. שאז חמץ בפסח במשהו אבל קודם הפסח נתבטל טעם החטה בששים ואפ"ה כדי נטילה צריך ליטול ממנה דילמא לא פלטה רק בסביבותיה:

(נא) רק כדי נטילה. אפילו נמצאת במצה אפויה די (צד) בכדי נטילה:

(נב) אם מלגו וכו'. אף דנתבאר ביו"ד סימן ס"ח סי"א דאין למלוג אפילו בכלי שני הכא מיירי שנמלח מקודם ע"ג הנוצה [פמ"ג]:

(נג) אסורה התרנגולת. דאמרינן שמא היתה החטה במים בשעת מליגה דלא אמרינן כאן נמצא וכאן היה אלא לענין ממקום למקום או מחתיכה לחתיכה וכנ"ל בסי"א אבל במקום אחד כגון דיש לספק בזמן ולומר שמא היתה החטה במים קודם לכן לא אמרינן השתא נפלה והנה המחבר כתב כאן חטה בקועה והרמ"א לא הגיה ע"ז כלום כמו שהגיה לעיל בס"ט (צה) יש אומרים דכאן מודה להמחבר דדוקא בקועה ולא בנתרככה משום דיש עוד ספק שמא עכשיו נפל (צו) ויש אומרים דהרמ"א סמך אהגהתו לעיל בס"ט וכן משמע בט"ז דלא התיר בעניננו בנתרככו רק בהנאה ולא באכילה אכן מצאתי בבית מאיר דדין זה שסתם המחבר (צז) במחלוקת שנויה (לבד הדעה שמוזכר בהרמ"א) וע"כ נראה לענ"ד דהסומך להתיר בזה בנתרככה (צח) בכלי שני אף לאכילה לא הפסיד. ואם לא נתרככה אפילו אם היתה המליגה בכלי ראשון ג"כ מותר:

(נד) ואין בו וכו' שהמים צוננים. ר"ל (צט) והמים צוננים דתרתי בעי שהחמץ מועט שאין בו שיעור ליתן טעם במים שיש ששים במים כנגדו וגם שהמים צוננים ולכן מקילינן אפילו תוך הפסח דכיון דמשהו מדרבנן לא מחמרינן בצונן:

(נה) מותר. ואם ידוע (ק) שנשרה החטה מעל"ע במים אסור דכבוש כמבושל. ואפילו אם יש לספק שמא נשרה מעל"ע במים ג"כ דעת (קא) איזה אחרונים להחמיר ומ"מ בחטה שאינה בקועה רק נתרככה (קב) אין להחמיר בספיקא. ואפילו בחטה בקועה דוקא כשנמצאה החטה ואח"כ בשלו באותן מים אבל אם נמצאת החטה במים אחר שבישלו (קג) יש להקל באיסור משהו דס"ס הוא שמא נפלה החטה אח"כ ואת"ל מקודם שמא לא נשרה מעל"ע במים ולא הוי כבוש דמותר לדעה זו בצונן ואפילו לדעת היש מי שאומר דאוסר דבצונן תוך הפסח עכ"פ במקום הדחק או הפסד מרובה אין להחמיר וכדלקמיה:

(נו) אם הוא בתוך הפסח. דס"ל דאף בצונן אינו נותן טעם מ"מ משהו מיהו איכא ולכן תוך הפסח דאיסורו במשהו אסור (קד) ודוקא כשנמצא החטה ואח"כ בישלו באותן המים אבל אם נמצא אחר שבישלו אין להחמיר בצונן מספיקא:

(נז) דאמרינן שמא וכו'. ר"ל כיון (קה) דמשהו מדרבנן מקילינן בספיקו ותלינן שאח"כ נפלה וה"ה אם התרנגולת עדיין במים אלא שהמים נצטנן (קו) תלינן שנפלה בעת שנצטנן המים ומותר לדעת המתירין בצונן:

(נח) בשאר בשר. בכה"ג שהניחוה בחמין אחר המליחה וההדחה ואחר שלקחוה משם נמצא שם חטה בקועה מחזיקין מזמן לזמן ואמרינן שהיתה שם החטה מקודם שלקחו הבשר:

(נט) מכח ספק ספיקא. שמא היתה בתרנגולת עצמה וכבר נתעכלה ואין שייך בה חימוץ ואת"ל שאיננה מתרנגולת שמא עתה נפלה ודעה ראשונה של המחבר ס"ל דאף בחטה שהיא מתרנגולת שייך בה חימוץ:

(ס) שלימה. דבשלמה נקטינן דיש בה חימוץ מפני שניכר שלא נתעכל:

(סא) ושרו שם התרנגולים. ולאחר שנלקחו משם התרנגולים מצאו שם חטה בקועה אפילו שלמה ולאו דוקא נקט תרנגולים (קז) דה"ה שאר בשר ג"כ אין לאסור מספיקא ותלינן שאחר לקיחת הבשר משם נפל החטה כיון שהמים היו צוננין ויש מתירין לגמרי בצונן:

(סב) אין לאסור מספיקא. אבל אם בודאי היתה החטה בשעה שנשרה הבשר במים דעתו דיש לנהוג כדעת היש מי שאוסר בצונן בתוך הפסח ועיין בלבוש וט"ז ועוד (קח) אחרונים שדעתם כדעה ראשונה המוזכר במחבר דאין לאסור בצונן בכל גווני (קט) וע"כ בשעת הדחק או בהפסד מרובה יש לסמוך להקל כדעתם ובפרט אם החטה אינה בקועה רק נתרככה בודאי אין להחמיר. וכ"ז בחטה אבל (קי) פרוסת לחם או עיסה שנמצאת בתוך המים (קיא) כתבו האחרונים לאסור אף בצונן כי טבע פרוסת הלחם והעיסה להתפרר ולהיות נמס בתוך המים:

(סג) ויש להתיר שאר תבשילין וכו'. משמע הא אותו תבשיל אף בהפסד מרובה ומניעת שמחת יו"ט אסור בספק אחד דרבנן [ועיין בה"ל] אכן בספק ספיקא הנזכר לעיל מותר אף בלא הפסד מרובה (קיב) וכ"ז בס"ס דאיסור משהו שהוא דרבנן הא בס"ס דאיסור תורה יש להתיר רק בשהיה ומכ"ש למוכרה לנכרי אבל לא באכילה ודוקא היכא דאפשר בשהיה אבל אם א"א בשהיה שיתקלקל עי"ז מותר אף באכילה ובפרט היכא דאיכא ה"מ בודאי אין להחמיר:

(סד) שנשרה במים או נמלג. לאו בחדא גוונא (קיג) הוא דנשרה הבשר בצונן אף אם מצאו הגרעין בעוד הבשר שם ג"כ מותר דיש ספק דרבנן דשמא צונן אין מפליט ומבליע כלל ונמלג שהוא בחמין מיירי שמצאו אח"כ חטה במים לאחר שהסירו הבשר או התרנגולת משם ומותר (קיד) אפילו נמלג בכלי ראשון ומטעם דיש ספק שמא עתה נפלה והוא איסור משהו שהוא דרבנן לכך מתירין בה"מ:

(סה) בת יומא. (קטו) ומיירי שהגעילו קודם זמן איסורו דאל"ה אין להגעיל כלי שהוא בן יומו כמבואר לעיל בסימן תנ"ב ונקט המחבר בן יומו דאם היורה לא היתה בת יומא (קטז) אף המי הגעלה עצמן מותרין בפסח כיון שהגעילו קודם פסח והם אינם ב"י כמבואר לעיל בסי' תנ"א וסימן תמ"ז ס"ה בהג"ה ע"ש. ודע דאם ההגעלה היה בתוך הפסח אז אפילו אם היורה אינה בת יומא (קיז) אסור המים שבבור לדעת רמ"א לעיל בסימן תמ"ז ס"י בהג"ה:

(סו) וירדו וכו' בתוך הפסח. היינו הירידה היה בתוך הפסח אבל ההגעלה היה קודם פסח (קיח) ואם הירידה היה ג"כ קודם הפסח נתבטלו המים בששים במים שבבור (קיט) ויש מחמירין דאפילו אם יש ששים נגדם אין להשתמש באותן מים לכתחלה כיון דאפשר בקל למצוא מים אחרים. אסור לשתות מימיו. ואם עבר ובישל מהם תבשיל כתב הפמ"ג דיש להתיר (קכ) אם הוא הפסד מרובה כיון (קכא) דההגעלה היה קודם פסח:

(סז) בשביל שנתערבו. פי' אף להמתירין צונן לעיל משום דאינו נותן טעם כלל מ"מ הכא אסור דע"י שנתערבו הרי גוף החמץ מעורב בו. אם נמצא גרעיני תבואה בבאר מים בפסח (קכב) כתבו האחרונים שראוי ליזהר בכל מה דאפשר שלא להשתמש באותן מים בפסח אפילו להמתירין בצונן דשמא נכבש בתוכו מעל"ע והוי כבוש ומ"מ אם אין לו מים אחרים כיון שחייו תלוים בו יש להתיר (קכג) מטעם ס"ס שמא עכשיו נפלה ואת"ל שנפלה מעל"ע מקודם שמא לא נתבקעה ונתרככה עד תוך מעל"ע ולא נעשה כבוש משעה שנעשה חמץ וסמכינן על הפוסקים דצונן אינו אוסר בלי כבישה. ופרוסת לחם שנמצא בבאר עיין לעיל בסקס"ב. מי שרוצה (קכד) לשאוב בפסח מבארות של עכו"ם או מבארות של ישראל שלא נזהר בהן מחמץ כל השנה נכון שיסנן המים בבגד נקי בכל פעם ששואב:

(סח) חטה מבוקעת. עיין בביאור הלכה דלדידן שייך זה הסעיף אפילו בנתרככה לבד:

(סט) די בשטיפה. דצונן בלי רוטב (קכה) לכו"ע אינו אוסר (קכו) ואפילו אם הודח התרנגולת מ"מ כיון שלא היתה שרויה החטה במים אינה אוסרת (קכז) ומ"מ הדחה בעי ואין לו לסמוך על ההדחה שמדיחו אחר המליחה:

(ע) די בקליפה. ומ"מ קליפה בעי אף שהוא צונן דקי"ל מליח הרי הוא כרותח ונבלע לחלוחית החטה בתוך הבשר כדי קליפה. ומ"מ כל זה כשנמצא בעוד שמלח עליו (קכח) אבל אם נמצא לאחר שנמלח והודח אמרינן השתא נפל ודי בשטיפה בעלמא דאם איתא שהיתה עליה קודם לכן היתה נופלת בהדחה כשהדיחו הבשר במים ודוקא כשנמצא על התרנגולת מבחוץ (קכט) אבל אם נמצא בתוך התרנגולת מסתמא היתה קודם לכן אף בשעת מליחה ומה שלא נפלה בהדחה שעכבוה שולי התרנגולת:

(עא) ויש מחמירים לומר שמעמיק. ר"ל דלא כדעה ראשונה דסגי לקלוף הבשר ונגד מקום החטה בלבד אלא שמעמיק בכל סביבותיה וחותך (קל) והטעם דהואיל בפסח איסורו במשהו אמרינן שמתפשט משהו בכל סביבותיה של מקום החטה:

(עב) קולף את כולם. ומיירי (קלא) כשנמצא החטה על התרנגולת דיש לספק שמא נגעה החטה בכולם אבל אם נמצא תוך התרנגולת אין האחרות צריכין קליפה:

(עג) ויש מחמירים לאסור כל וכו'. משום דאנן מחמירינן לאסור בכל איסורין במליחה בששים [משום (קלב) דלא בקיאים בין איסור כחוש לשמן] אלמא דנתפשט בכולו א"כ ממילא בחמץ דאיסורו במשהו נמי (קלג) אוסר בכולן:

(עד) אבל העיקר. משום (קלד) דס"ל דלא אמרינן באיסור משהו שהוא דרבנן שיהא יוצא מחתיכה לחתיכה ע"י מליחה בחמץ שהוא כחוש ורק בשיעור ס' החמירו לאסור מחתיכה לחתיכה אף בכחוש ולא במשהו ועוד דדוקא באיסור ששייך בו שמנונית משערינן בכחוש אף בס' משום דאין אנו בקיאים בין כחוש לשמן ואמרינן דמפעפע עד ס' משא"כ באיסור חמץ דלא שייך בו פעפוע כלל ודיינו אם נחמיר לאסור אותה חתיכה כולה:

(עה) ע"י קליפה קצת. והיינו (קלה) באופן שיש לספק שמא נגעה החטה גם בהן וכנ"ל בס"ק ע"ב ואף אם ידעינן בודאי שלא נגע אלא באחד מהם ולא ידעינן באיזה נגע כולן טעונין קליפה דחמץ בפסח לא בטיל ברוב כמ"ש סי' תמ"ז ס"ט ואם נתבשלו בלי קליפה אוסרת תערובתן:

(עו) למכור הכל וכו'. עיין בא"ר שדעתו דהרמ"א לא קאי רק אשאר חתיכות אבל אותה החתיכה שנמצאת עליה החטה אין להתיר למוכרה לדעת ההג"ה לעיל בסק"י (קלו) ומשארי אחרונים משמע דכאן שהוא רק ע"י מליחה מקילינן למכור אפי' אותה חתיכה (קלז) ורק שיקלוף תחלה מן הבשר במקום שנמצאת עליו החטה:

(עז) לנכרי. עיין בט"ז שכתב שהורה למעשה דה"ה (קלח) דמותר להשהות שאר החתיכות עד אחר הפסח כיון שאינן אלא ספק נגיעה וגם אותה החתיכה יוכל להשהות אותה רק שבה צריך לקלוף מתחלה מקום החטה ומדברי המ"א משמע דדעתו כדעת הרמ"א דאותה החתיכה אסורה להשהות ונראה דבנתרככה ולא נתבקעה יש לסמוך אדברי הט"ז וכן הח"י מסכים לדברי הט"ז:

(עח) כמש"נ סי' תמ"ז וכו'. ט"ס הוא (קלט) וצ"ל אע"ג דאין נוהגין כן בשאר תערובות חמץ כמש"כ סימן תמ"ז ס"א ופירושו דשם מבואר דבבליעת משהו חמץ אינו יכול למכור לעכו"ם אף אחר שיפדה דמי החמץ כאן במליחה מקילינן בזה. ודע דכל זה דמקיל הרמ"א בחתיכות האחרות ע"י קליפה או ע"י מכירה לעכו"ם (קמ) דוקא כשנמצא החטה על בשר מלוח בעת המליחה או אחר מליחה והדחה ומלחו פעם שנית לקדרה ומצאו החטה על הבשר בלא ציר אבל אם נמצא החטה בתוך הציר אז חשיב הכל כמבושל דבשיעור מועט הוי כבוש ע"י ציר ואז כל מה שמונח בציר יש לאסור וצריך בעור אבל מה שמונח למעלה מן הציר יעשה כמו שכתב הרמ"א דבציר אין אומרים שמפעפע למעלה או שישהנו עד אחר הפסח וכמו שכתבנו למעלה בדעת הט"ז וכן אם נמצא חטה (קמא) מונחת בחבית של כרוב מלוח אסור כל החבית דכבוש כמבושל ודוקא כשהציר עולה ע"ג דאם אין הציר עולה ע"ג הו"ל דין מליחה בעלמא ודינו כנ"ל בס"ק ע"ו וע"ז. אם נשאר מעט שכר בכלי ונטלו בתוכו מים והדיחו בהן בשר אחר מליחתו בפסח דעת הח"י דיש להתיר הבשר אף בלא קליפה מעיקר הדין שאף שהמים נאסרו מחמת השכר שנתערב בתוכם מכל מקום הבשר לא בלע כלום ממים הללו כיון שהוא צונן ואף על פי שהבשר היה מלוח עדיין בשעה שהדיחו והמליח הוא כרותח מכל מקום לא בלע כלום מן המים לפי שהמים שהדיחו בהם מבטלים כח המלח ואין לו כח להבליע המים בבשר אכן מחמת חומרת חמץ בפסח יש לקלוף מעט הבשר במקום שנגעו בו המים הללו ודעת הח"א דמדינא צריך הבשר קליפה כיון דאית ביה פילי ואפילו לא נמלח הבשר כלל:

(עט) שנמצאת בה וכו'. כתב הח"א דר"ל דוקא שנמצאת בתוכה דיש לפרש שנתחמצה במים שהודחה בו אבל אם נמצאת על התרנגולת א"כ אם איתא דהוי בשעת הדחה היה נופל וע"כ עכשיו נפל ושומן התרנגולת הוי כמו פירות ואינו מחמיץ:

(פ) חטה מבוקעת. ולפי דברי הרמ"א לעיל בס"ט (קמב) ה"ה אפילו לא נתבקעה רק נתרככה אבל לא נתרככה א"צ כלום:

(פא) חותך מקום פעפועו וכו'. היינו (קמג) כמו שכתב לעיל שמעמיק כל סביבותיה דבצלי לכו"ע יש להחמיר יותר ודוקא אם היה התרנגולת כחושה (קמד) אבל אם הוא שמן במקום מגעו של החטה כולו אסור דאזיל ההיתר ומפטם להחטה ואח"כ מפעפע החטה משהו בכל התרנגולת:

(פב) לפי שכשמהפכין וכו'. ודוקא (קמה) באיסור חמץ שהוא במשהו חיישינן לזה משא"כ בשאר איסורים:

(פג) השפוד. משמע דאם נצלה ע"ג גחלים אין לאסור יותר מכדי פעפועו ולדעת הרב בהג"ה הנ"ל ודאי דאין להקל בצלי יותר ממליחה [אחרונים]:

(פד) הנוגעות זו בזו. ואם אינן נוגעות אינן אסורות ולא אמרינן דהבליעת משהו הולך ומתפשט מזו לזו ע"י השפוד ואם התרנגולת שמינה אוסרת (קמו) הכל אפילו אינן נוגעות [מ"א] והמקור חיים מיקל בדבר ואפילו לדעת המ"א אין להחמיר בזה אלא במבוקעת (קמז) ולא בנתרככה:

(פה) כי ע"י היפוך וכו'. ובלא היפוך מותרות האחרות אפילו בלי קליפה וכתב הפמ"ג דלפי דעת הרב לעיל יש להורות דצלי לא גרע ממליחה ואף כשהתרנגולת כחוש לגמרי אסורה כולה ואפילו בלא היפוך השפוד אבל אחרות יש להתיר בהפ"מ בידע שלא היפך השפוד:

(פו) העוף מותר. דאין צלי אוסר יותר מכדי קליפה והזפק הוא במקום הקליפה ומשליכין אותו (קמח) ואפילו לדידן דאוסרין בצלי עד ששים מ"מ אין להחמיר בזה יותר מכדי קליפה כי ההבהוב אינו דומה כלל לצלי הואיל ואינו מהבהבו הרבה במקום אחד אלא מעבירו תמיד הנה והנה כמו שמבואר ביו"ד סימן ס"ח ואם נמצאת החטה חוץ לזפק לאחר ההבהוב (קמט) לכתחלה צריך לקלוף באותו מקום ובדיעבד אם בישל כך בלי קליפה מותר. המדקדקים נזהרים בפסח קודם ההבהוב וקודם המליחה לפתוח התרנגולת היטב או לחתכו לשנים ולבדוק היטב שלא ימצא בתוכו חטה ומי שעושה כן הרי זה זריז ונשכר [שכנה"ג]:

(פז) צריך לשורפם. דתלינן שנתחמצו מלחות שנמצא בזפק [לבוש]:

(פח) דלא חשיבי כמעוכלים. דאף דלענין טומאה חשיבי כמעוכלים לענין איסור שאני ועיין בביאור הגר"א שכתב דלפ"ז אין חילוק בין שלמה או שבורה אבל בעיקר הדין מצדד לבסוף דאין לחלק בין איסור לטומאה ואפילו שלמין חשובין כמעוכלין. כתב בספר תניא כל עניני הפסח לא יעשה ע"י עכו"ם וכן ראוי שלא יעשה על ידי קטנים [פמ"ג]:

מעבר לתחילת הדף
< הקודם · הבא >

---

---

שולי הגליון

---

---