חק יעקב/אורח חיים/תמב
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
(א) תערובת חמץ. הסכמת האחרונים כדעת הפוסקים אפי' דלית ביה כזית בכדי אכילת פרס עובר בבל יראה ודוקא מין בשאינו מינו דאינו בטל מדאורייתא ברוב' לדעת הסוברים דטעם כעיקר מדאורייתא אבל מין במינו דמדאורייתא ברוב' בטל ומותר לאכלו מכ"ש שמותר לשהותו מדאורייתא אך מדרבנן אסור לשהותו דילמא יבא לאכול ממנו בפסח וצריך לבערו ע"מ עבר ושהה מותר לאחר פסח כיון דלא עבר על בל יראה ובל ימצא (כמבואר לקמן סי' תמ"ז ותס"ו ע"ש בדברי האחרוני') וכן היכא דאיכא ס' אף מין בשאינו מינו דינא הכי והיכא דליכא שום ממשות חמץ רק טעם חמץ בלבד כת' בע"ש ג"כ דעובר בבל יראה ובל ימצא. ולדעתי ראוי להסתפק בדין זה מאד דמשמעות הפוסקים אינו כן וכ"כ במנחת כהן ספר תערובות דף ס"ג ע"ב ונ"ל דאף למ"ד דטעם כעיקר אף בלא ממשות דאורייתא היינו דוקא לענין אכילה דילפינן ממשרת אבל לעבור בבל יראה כיון שאין כאן צורת חמץ כלל ואע"ג דבית הלל יליף ביעור מאכילה בריש ביצה דף ז' ע"ב מ"מ לאו לכל מילי הושוה ועיין בתשובת הרשב"א סי' ל' דרוצה להתיר השואל כה"ג על ידי ששים אפי' באכילה וכן מבואר מדברי הרב נטרונאי שהובא בטור בסימן זה (כן משמע בתשובת מהרי"ט חלק א"ח סי' א') ומ"ש הטור אבל אם יש בו טעם חמץ מחוייבין עליו דטעם כעיקר דאורייתא עכ"ל האי מחוייבין עליו אאכילה קאי ולא לענין להשהותה ועי"ל דקאי אכל הני שגוף החמץ מעורב בהן ולית בהן כזית בכדי אכילת פרס דלא כמ"ש הב"ח בזה וכ"כ הב"ח וראש יוסף ודברי הב"י תמוהים (ומה שיש לתמוה בדברי הטור וב"י בר"ס זה עיין בדברי אחרונים שהאריכו בזה כבר העליתי מה שעולה מדבריהם לדינא) גדולה מזו כ' בע"ש דגם בנתבשל בכלי ב"י יש להחמיר שלא להשהותה ולא ידעתי מאין יצא לו חומרא זו ואדרבה האגודה ריש פסחים כ' בפירוש דמשום פליטת כלים א"צ ביעור ובפרט דלדעת הרבה פוסקים בכל תערובות חמץ אין עוברין בב"י וב"י וגם לדעת רש"י וסייעתו טעם כעיקר לאו דאורייתא וגם י"א דקודם פסח שהוא שעת היתר מקרי נ"ט בר נ"ט לענין פליטת כלים וכ"ש לפי מה שמבואר לקמן סי' תמ"ז דלדעת רש"י ותוס' דפ' כל שעה דפליטת כלים לא מיקרי רק איסור משהו שנתבטל קודם פסח וא"כ אף נימא בטעמא ולאו ממשו דעובר בב"י וב"י מ"מ בפליטת כלים אין להחמיר כלל ומותר להשהותו. ונשאר טעמו ולא ממשו נ"ל דעכ"פ אסור להשהותו מדרבנן וצריך ביעור בנמצא תוך פסח אבל אם עבר ושהה אין לאסור ועכ"פ יש להתירו בהנאה ואיסור אכילה בזה אינו אלא חומרא בעלמא וכן הדין בכל הני שמותרין מדאורייתא להשהותה רק מדרבנן נאסר להשהותה לכתחלה וישרוף תוך פסח מדרבנן ואם עבר ושהה מותר כמבואר לקמן סימן תמ"ז וכ"כ המ"א ומה"ט הורה הגאון המפורסם חמי זקני ז"ל הובא בדברי גיסי הרב בספרו א"ז סימן תמ"ז ס"ק כ"א בחמאה ששרה בו פת וקמח ועבר ושהה תוך הפסח יוליך הנאת הפת או הקמח לים והחמאה התיר בהנאה ונ"ל דמיירי שהקמח היה סולת או שנתער' מים עם החמאה דאל"כ בלא"ה מי פירות אינו מחמיץ ושכר שלנו דעוברין עליה בב"י וב"י כמ"ש הרא"ש היינו לפי שעיקרו משעורי' דהוי טעמו וממשו וגם לטעמיה עבידי וכמ"ש הרא"ש כלל ב' לענין איסור חדש יע"ש:
(ב) עוברין עליו. לשון הש"ע הוא כלשון הרמב"ם דפסק כר' אליעזר דעל תערובות חמץ בלאו ועל חמץ נוקשה בלא כלום לכן לא כת' גם כן דעוברין על חמץ נוקשה כסתם מתני' דפ' אלו עוברין וכן מבואר לקמן סי' תמ"ז סעיף י"א ולכתחלה מ"מ אסור להשהות ועיין מ"ש שם:
(ג) ושכר המדי. וכולם ע"י תערובות מים דאל"כ מי פירות אינו מחמיץ כ"ה בירושלמי וכ"כ הרא"ש ואע"ג דמים עם מי פירות הוי חמץ נוקשה כבר הרגישו תוס' בזה בפ' כל שעה (פסחים דף ל"ה ע"ב) ד"ה מי פירות ותרצו ששורין החטים או שעורים תחלה במים שמחמיצין ע"ש ואשתמיט תוס' אלו להראש יוסף:
(ד) וכל כיוצא בדברים אלו היינו חומץ האדומי וזיתים המצרי כל הני דקחשיב במתני' ר"פ אלו עוברים וגם יין שרף הנעשה מתבוא' חמוצה שקורין מאלץ כת' בתשובת מ"ב סי' נ"ח דהוי חמץ גמור וגרע מתערובת חמץ ע"ש מילתא בטעמו וכ"כ הר"מ בטיקטין בתשובה נדפסת ריש הרי"ף דפוס קראקא בסדר נשים ע"ש ואין חילוק בין הנעשה מתבואה חמוצה או הנעשית משמרי שכר ודלא כמו שעלה על דמת חכם אחד כמו שאעתיק בשמו שאלתו אלי. וז"ל השאלה אחת שאלתי ואותו אבקש ממעלתו דמר להשיבני על מעשה שבא לידי בהיותי במדינת אשכנז נשאלתי על ראובן שהיה לו יין שרף הנעשה משמרים של שכר שעורים ושכח מלמכור קודם פסח ובתוך המועד הוזכר שלא מכרו והיין שרף היה בבית עכו"ם שישראל הנ"ל היה לו חדר בבית העכו"ם ונשאלתי מה דינו של היין שרף שהוא הפסד מרובה לערך שני מאות ר"ט והנה לפום ריהטא הוא דין פשוט לאסור דה"ל חמץ שעבר עליו הפסח וצריך לבער מהא דתנן בגמ' דף מ"ב ואלו עוברין בפסח כותח הבבלי ושכר המדי וכו' ופירש"י אלו עוברין בב"י וב"י וכן פי' ריב"א וכ' הרא"ש בשם ר"ת דוקא שכר המדי דרמו ביה שערי אבל שכר שלנו העושים באשכנז שעיקרו משעורים הוא חמץ גמור ויש כזית בכא"פ וכ"כ הטור וכל האחרונים וה"ה ביין שרף העשויה מתבואה הוא איסור חמץ גמור שיש בהם כזית בכא"פ וכן פסקו כל האחרונים והכי קיי"ל שהיין שרף הוא חמץ ולא כמ"ד דהוי זיעה בעלמא ולפ"ז בנ"ד ה"ל חמץ שעבר עליו הפסח ואסור בהנאה אכן נ"ל לצדד אי זה היתר ולהציל ממון של ישראל ונ"ל לחלק בין הי"ש הנעשה מתבואה ובין הי"ש הנעשה מן השמרים מאחר דקי"ל כר"ת דפ' אלו עוברין היינו מן השלחן דלאו בני מיכל נינהו אבל בב"י וב"י ליכא גבי תערובת חמץ ובטור סי' תמ"ב איתא כל אלו לר"א הן בלאו ואין בהן כרת ולדבריו אסור להשהותה ולרבנן אפילו לאו אין בהם אלא איסור בעלמא ולדבריהם מותר להשהותו וכ"פ הרי"ף והרא"ש והכי קי"ל ולפי מה דאיתא בגמ' דב"ב דף צ"ו ע"ב ת"ר א' שכר תמרים ואחד של שעורין ואחד שמרי יין מברכין עליהן שהכל נ"ב אחרים אומרים שמרים שיש בהם טעם יין מברכין עליהם ב"פ הגפן וקי"ל דהלכתא כת"ק עוד התם בעי מניה ר"נ מר' חייא שמרים שיש בהם טעם יין מאי פרש"י לברכת היין קא מבעי ליה וברייתא לא הוי שמיע' ליה דאלת"ה הל"ל הלכה כאחרים או לא עכ"ל פירש"י. והשיב לו מי סברת חמר' הוא קיוה' בעלמ' הוא ע"כ וכתבו תוספת מי סברת חמר' הוא קיוה' בעלמא הוא מכאן הורה ר"ח בדיעבד אם רחץ גוי חביות של שמר ייין דשרי לאו חמרא הוא אלא קיוהא בעלמא הוא עכ"ל וכן פי' תוס' בד"ה שמרים של מעשר דלכל מילי הוי רק קיוה' בעלמא רק בהקדש החמירו ע"ש וכן אית' באשר"י בשם הר"ר יונה ע"ש א"כ ה"ה גבי חמץ דיש להקל כיון שהוא רק קיוה' בעלמ'. ואין לומר דיש להחמיר בשמרים יותר מבתבואה משום דה"ל דבר המעמיד ומחמיץ אפילו באלף לא בטיל. זה אינו ה"מ אם נותן השמרים בעין לתוך העיסה או לתוך הדבש לעשות משקה מע"ד להחמיץ הוא דאסור וכדאיתא בתשובת מהר"ם לובלין לאפוקי הכא דלא העמידו בהשמרים שום דבר רק יוה' בעלמ' שיצא מהשמרים הוא ממש רק זיעה בעלמ' וכדאית' בתוס' פרק המוכר דף ס"ב בד"ה אחד שכר תמרים ע"ש. ולא עדיפ' שמרים שהם רק קיוה' בעלמ' מהמעמיד בשרף העלין והעיקרן דמותר כדאיתא בפ"ק דערלה וכדאיתא בש"ס דעכו"ם דף ל"ד ול"ה ובודאי אין להם כזית בכא"פ וכת' הטור בשם הרא"ש בסי' תמ"ב דכל דבר שאין נוהגין בו אלא לקיוהא בעלמא שרי להשהותו עד לאחר פסח ואף ע"ג דקי"ל שמברכין על שמרי יין בפה"ג כדאיתא בא"ח ע"ש בב"י תירץ על סוגיא ז' דב"ב הא איתא התם בב"י דאיירי דוקא ביינות שלהם שהיו חזקים לאפוקי יינות שלנו מכ"ש שמרי שכר וע"ש ועוד מאחר שהבע"ד היה שוגג ושכח מלמכור אין לקנסו כר"ש דקנס לאחר הפסח וכדאיתא בהר"ן סברא זו גבי תערובת חמץ ועוד נראה לצדד היתר מאחר שביטל חמצו והפקר מועיל בשוגג כדאיתא בע"ש בשם מהר"ם מראקאנטי ואע"ג דכבר השיג ע"ז בתשובת מ"ב ע"ש אמת שדינא הכי שאינו מועיל הביטול הנ"ל כשאמר כל חמיר' כי לבו בל עמו אפילו הכי בנ"ד בשוגג נראה דמועיל וכדאיתא בטור סי' תל"א מדאורייתא בביטול בעלמא סגי וכנ"ל אלא שחכמים הצריכו להוציא מהבית וכו' ואף שהרמב"ם ז"ל כת' שהוא מדאורייתא כבר השיג עליו הב"י ואסיקנן דמדרבנן הוא ושרי להשהותה בפסח ומכ"ש הי"ש הנ"ל לא היה בבית ישראל. ואע"ג דקי"ל המפקיד חמצו אצל העכו"ם הישראל עובר בב"י וב"י שאני הכא שביטל חמצו וגם הוא רק קיוה' בעלמ' לכן היה נ"ל מכל הלין טעמי להתירו בהנאה עכ"פ ואח"כ הראה לי חכם אחד תשובת מהר"מ מטיקטין הנדפסת בריש סדר נשים להרי"ף ז"ל ושם נאמר לאיסור בין הנעשים מתבואה חמוצה או שנעשה משמרי שכר אך יש לחלק בנדון דידן דשם היה במעשה שהחכם הורה לכתחלה להשהות היין שרף בביתו לאפוקי בנדון דידן היה הדבר בשוגג ועוד שלא היה בבית ישראל לכן נ"ל שהוא מותר וכן הסכים עמי הרב הגדול מוהר"ר שמואל אב"ד דק"ק פירדא מפני קצת צדדי היתר שכתבתי והפסד מרובה ובתנאי כפול שיסכים עוד עמו א' מהמורים ובאם לאו יהיו דבריו בטלים בכן יורינו מר דעתו בזה נאם ה"ק מאיר בן א"א מוהר"ר משה הנקרא ר' מאיר ר' קאפלס מפוזנא: תשובה אף שאין דעתי מכרעת. ובפרט בדין החמור שבאיסור חמץ ואנכי יעקב תולעת. ואיך אפתח פה במקום גדילים כלי יקר שפתי דעת אשר כבר עלה אל ההרים וירד בקעות. אל בית פמיאל הרמתה והסכים עמו בטעם ודעת אך כדי שלא להשיב פניה ריקם אמרתי להסיר מסוה בושה מעל פני והאל לנו אל למושעות ותתן אמת ליעקב ושלא לבא ח"ו לידי טעות. וזה יצא ראשונה. הנה מ"ש מכ"ת צד להיתר מאחר דקי"ל כר"ת דב"י וב"י ליכא גבי תערובת חמץ וכו' לא ידעתי איך פשוט לו דבר זכי' דהרי בש"ע ר"ס תמ"ב פסק להדיא דעוברין בלאו על תערובת חמץ אפי' לית ביה כזית בכא"פ דהרי קחשיב כותח הבבלי דלית ביה כזית בכא"פ כדאיתא בש"ס להדיא הנח לכותח הבבלי דלית ביה כזית בכא"פ ואי דקא שריף ואכל (פי' שאכלו יחד בלי טיבול) בטלה דעתו אצל כל אדם ואף דאיכ' למימר דמ"מ מיירי באכילתו בבת א' כדי אכילת פרס לכן חייב לבערו והא דקאמר בש"ס אי דקשריף ואכל בטלה דעתו אצל כל אדם ה"ק בטלה דעתו ולא מיירי התנא מזה אבל אם אירע שאכל כך חייבין עליו וכ"כ בתשובת מהר"מ מטראני סי' רמ"ו בשם הר"י בי רב ותמצא ג"כ פי' זה בתוס' דמס' נזיר יע"ש מ"מ סתימות לשון הש"ע משמע דעיקר דבכל ענין חייבין על תערובת חמץ אף דליכ' כזית בכא"פ וכן הסכמות כל האחרונים (וכאשר עיינתי בדין זה בדברי ראשונים ואחרונים שהאריכו מאד בדינים אלו ראיתי תמיה' קיימת וגדולה בדברי הט"ז בר"ס רמ"ב במה שמתמיה על הב"י שכת' דלרבנן אף שאין עוברין בתערובת חמץ בלאו דבל יראה מ"מ אסור להשהות' עכ"פ מדאו' וכת' הט"ז וז"ל ותו תימא גדולה עליו דאמאי מוקמי למתני' דאלו עוברין כר"א דס"ל דיש לאו בזה אמאי לא מוקים להמתני' אפילו כרבנן הא מתני' לא קתני לוקה אלא עוברין ופרש"י עוברין מן העולם ואתי שפיר כרבנן דיש בה עכ"פ איסור' כשישנן בעולם אף על פי שאין בו מלקות עכ"ל הט"ז ולא ידעתי איך נעלם ממנו המתני' דקתני להדי' הרי אלו באזהרה מוכח שיש לאו בביעורו ולא אתי' כרבנן כלל וע"ז קאמר הש"ס שם ואין בזה אפילו קצת קושיא על הב"י) . ותו דאפילו אי נימ' דבתערובת חמץ בעינן כזית בכא"פ מ"מ הכא בי"ש לא מיקרי תערובת חמץ רק חמץ ממש כמו השמרים עצמם דזיעה היוצא מן המשקה כמשקה כדמוכח מכמה משניות דפ"ב ופ"ה דמכשירין ופכ"ה וכמבואר בתשובת הרא"ש כלל כ' סי' כ"ו ובריב"ש בסי' רצ"ה יע"ש וכ"כ בפשיטות בתשו' מ"ב סי' נ"ח די"ש שנעשה מחמץ הוי חמץ ממש ולא תערוב' חמץ עיין שם וכ"כ בתשו' מהר"מ מטיקטין דקחשי' כאיסור בעיני' והוי דבר המעמיד ולא לזיעה בעלמ' ע"ש. אך מה שהעלה מכ"ת לחלק ולו' דדוק' אותו י"ש הנעש' מתבוא' חמוצ' יש חשש איסור משא"כ הנעש' משמרים לפי שהשמרים עצמם קיוה' בעלמ' הם כדאית' להדי' בש"ס דב"ב הנה אף דלכאורה חילוק זה נכון אף שיש בו חומר' לענין יין נסך גם לענין ברכה מ"מ אפשר לחלק ולומר לענין נ"ד הוה רק קיוה' כמשמעו' הש"ס ותו' שם ד"ה ה"ה בירר מכדי מדתו וכו' ובד"ה מי סברת יע"ש: איבר' מעיקר' דדינ' פירכ' מאין יצא לו לדמות שמרי שכר לשמרי יין שאין ענין זה לזה כלל כאשר יעיד החוש והשכל דודאי שמרי יין שהיין בעצמו הוא הדבר הצלול והשמרים הם באים רק ע"י פסולת החרצנים והזגים שנצללו למטה ואין בהם טעם רק קיוה' בעלמ' מה שא"כ בשמרי שכר שמיד שקבלו טעם החמץ הם צלולין והשמרים הם באים על ידי הכישות והחטים והשעורים שנטחנו ונצלל למטה והם הם עיקר החמץ בטעם ומראה ומחמיצין בהם רוב העיסות ואין בהם רק קיוה' של השכר אבל הן הן עיקר החמץ והקמח. ואף גם מה שמצדד מכ"ת להקל מכח שהיה בבית העכו"ם דלדעת כמה פוסקים אין עוברין בב"י וב"י הנה מלשון השאלה שכת' מכ"ת משמע שהיהודי היה לו חדר מושכר בבית העכו"ם וא"כ הוי כשלו ועוד דהא דדעת קצת פוסקים דאין עוברין בב"י וב"י אם הוא בבית העכו"ם היינו אם העכו"ם קבל עליו אחריות מה שא"כ בלא קבל עליו אחריות והוא פשוט כמבואר בב"י ס"ס ת"מ יע"ש ומכ"ת מסתם קא סתים בלשונו אי קיבל עליו אחריות. ומשום שהיה בשוגג אין להקל כלל דחמץ שעבר עליו הפסח בין בשוגג בין באונס אסור בהנאה כמבואר בסי' קמ"ח. ומ"ש מכ"ת בדין הביטול בפני עדים לא רציתי לכתו' מזה כאשר כבר ביארתי דין זה בספר תורת השלמים הנדפס בשאלה וי"ו ומה לי לכפול הדברים כי נתבאר שם כל חלקי התשובה בזה כה דברי הקטן יעקב:
(ה) ואינו ראוי לאכילה מותר לקיימו. ולא גזרינן דלמא אתי למיכל כיון שאינו ראוי לאכילה כלל משא"כ בחמץ נוקשה דאסור ליה להשהותה לכתחלה אף על פי שאונו מאכל אדם מ"מ ראוי לאכילה ע"י הדחק אחרונים בשם הפוסקים:
(ו) נפסד צורת החמץ. ובכל בו כתב זה דעת הרמב"ם אבל הראב"ד חולק דמותר אף לאוכלו תוך הפסח כיון שכבר נתבטל קודם זמנו עכ"ל וזה כוונת הראב"ד בהשגותיו בפ"ה מהלכות חמץ אלא שלשונו מגומגם מכח איזה טעות שנפל בדפוס והמ"מ והלחם משנה לא ירדו לשוף כונ' דעתו בהשג' זו ואין ספק שכוונתו כמ"ש הכל בו להדיא בשמו וילמוד הסתום מן המפורש וא"כ מ"ש הרב בסמוך סעיף ד' בהג"ה המתתלת ולקמן וכו' קאי ג"כ אכל הני שהורו כאן וק"ל:
(ז) ומלוגמא פירש תחבושת עשויה מקמח ותאנים וכיוצא בהם שאדם לועס ונותן ע"ג מכה והרמב"ם בפי' המשניות פ"ח דשביעית משנה א' ובפ' כ"ד דכלים משנה ג' פי' מלוגמא הוא מלא לוגמא שלועס חטין ע"ג מכתו וע"ל ר"ס תס"ו:
(ח) שנסרחה. ודוקא בנסרחה קודם פסח או נסרחה ואח"כ נתחמצה וכן הדין בחמץ שעיפשה כמבואר בסעיף ט':
(ט) שכבסו אותם. וכתב הרוקח סי' רמ"ו בגדים ששורין בסובין לאחר כיבוסן מותר ללבשן:
(י) וכן ניירות. ז"ל המ"מ זה אינו מה שנזכר בגמרא קולן של סופרים דאסור לקיימו והוא קודם שדבקו בו הניירות שהוא נוקשי בעיני' ואסור לקיימו אלא דברי רבינו הם אחר שדבקו בו הניירות דה"ל כעריבה שנתן לתוכו עורות עכ"ל. והטור כתב בשם הראבי"ה חילוק אחר וז"ל קולן של סופרים נ"ל שהנייר בעצמו מיתקן בכך כגון עיבוד וניכר החמץ אבל אנו מדבקין בו הקלף על הטבלה ואינו ניכר שרי עכ"ל ובדברי המחבר שהוא כלשון הרמב"ם ג"כ יתפרשו כ"א משני הפירושים מה שמחולקים המ"מ עם הראיב"ה (ודלא כב"ח שכ' בשם הב"י שהרמב"ם עצמו מחולק עם הראבי"ה) והט"ז ס"ק ב' כ' וז"ל ולע"ד תמוה חילוק של הראבי"ה דאם יש כאן איסור חמץ מה מועיל מה שמכסין אותו בנייר והלא איסור בל יראה שייך אפי' מטמינו בבור שאינו נראה ושוב מתמיה כן על ת"ה שנמשך לדעת הראבי"ה והעלה כמה דינים דלא כותייהו עיין דבריו באורך ולע"ד אין כאן אפי' קצת תימא דודאי קולן של סופרים דהוי חמץ נוקשה אף שניכר החמץ מ"מ אינו עובר בב"י כמ"ש לעיל מסקנת הפוסקים דנוקשה בעיניה ולא כלום אלא דמ"מ אסור לקיימו דדילמא יבא לאכלו ממנו וזה דוקא היכי דניכר החמץ משא"כ בקלף הנדבק על גבי טבלא כיון שאינו ניכר החמץ תו ליכא למיחש שיבא לאכלו ממנו כיון דליכא אסור בב"י וזה פשוט כוונת הראבי"יה והט"ז לפי שהבין דיש אסור בל יראה לדעת הראבי"ה לכן נתקשה לו דאפילו מטמין בבור קעבר ובאמת זה אינו:
(יא) מותר לקיימן. וכתב המ"א ומ"מ אסור להציע אותן הבגדים המכובסין בחלב חטה (שקורין בל"א שקראפף) על השלחן או לשום בתוכם קמחא דפסחא וגם צעיפי נשים שרגילין לתקנם עם קמח יש להסירן בשעת אכילה דשמא יפרד קצת מהן לתוך המאכל עכ"ל ונוהגין באותן בגדים שמכבסין בחלב חטה ללבשן בשעת אכילה ואין קפידא כי אין דרך לפרור מהן שום דבר והמ"א מיירי בענין שמתקנין אותם עם קמח עד שהוא עב קצת שדרך לפרור כמבואר בלשונו:
(יב) ויש מחמירין אם נראה מבחוץ. ולא נעשה קודם שלשים יום וסיים בת"ח שם המחמיר לטוחן טיט מבחוץ תע"ב והמדקדקים נוהגים להסיר כל הבצק ולתקן החלונות קודם פסח:
(יג) אסור לאכלו ומותר בהנאה:
(יד) והכי קיימא לן. הטורי זהב כתב וצ"ל דאפי' להיש חולקים יש לאסור באכילה בזה דשמא החומץ מעמידו דלא מהני הביטול קודם פסח עכ"ל וכל זה גרם לו שלא ראה דברי הראב"ד הבאתי לעיליי ס"ק ו' ואין ספיקו של הט"ז מוציא מידי ודאי של הראב"ד ורמ"א:
(טו) חייבים לבערו. ואית בו כרת ובל יראה ואם נתערב בדבר אחר אסור כמו שאר תערובת חמץ. מהרי"ל סי' צ"ז:
(טז) אם העמיד גבינות בחלא. וה"ה אם שופכין לתוכו חמץ או שכר או יין שרף כדי להעמידו הוי ג"כ דבר המעמיד ובתשובת נחלת שבעה סי' ל"ה כתב ג"כ אם לא מכרו קודם פסח הגבינה ששפכו לתוכו יין שרף יש לאסרו משום דלטעמיה עבידי ולא בטילי וכן פסק בתשובת מהר"מ מלובלין בעיס' שנתחמצ' בשמרי שכר שעבר עליו פסח וכן הסכמות אחרונים סי' תמ"ז סעיף י"א ע"ש וכ"ה בגליון הנ"ץ בסי' זה בשם הרב מהר"ן כ"ץ במי דבש שהועמד בשמרי שכר וכ"כ בתשו' הרשב"א סי' תת"ן אפי' אם העמיד מי דבש בשמרי מי דבש שכבר הועמד בשמרי שכר ועיין בט"ז שהאריך בדין מי דבש כיצד לנהוג ומסקנא דמלתא דיש מקילין לשתות בי"ט אחרון של פסח מע"ד של כל השנה וכמ"ש רמ"א סי' תמ"ז ה"ה בכל דבר שמבשלים ככלי חמץ שיש להקל בי"ט אחרון. ונראה דזהו משום דהוה ספק אם היה בן יומא בשבשלו בו ואנן קימ"ל סתם כלים אינן ב"י ובי"ט אחרון אמרינן כן אבל אם ספק שמא החמיצוהו בשמרי שכר אין מקום להקל בו וכ"ש במקומות שמבשלין המע"ד בכל השנה ביורות שעושין בו יין שרף דהוי דבר חריף וחזק ונ"ט לשבח במע"ד כידוע לא מהני מה שאינו ב"י וא"כ אין כאן ספק כלל ע"כ שומר נפשו ירחק מזה אפי' בי"ט אחרון וכ"ש מליקח המע"ד מעכו"ם בי"ט אחרון דשמא מערב בו שכר עכ"ל. ואף ע"ג דדבר המעמיד ומילתא דלטעמיה עבידי דלא בטיל היא רק מדרבנן כמ"ש התוס' פ' כל הזבחים והאו"ה מ"מ כיון דדבר המעמיד הוה כמו בעין לכן נאסר אפי' בדיעבד אם השהה אותו עד לאחר פסח ואפשר שזה דעת הטור והמ"א כתב דדעת הטור דדבר המעמיד מדאורייתא לא בטיל ואין דבריו מוכרחים וכ' בספר בית הילל וז"ל פעם אחת שאלתי על הכלי שקורין בל"א מרו"ג (או טשישי) שמיוחד ללוש בו עיסה ונותן בעיסה שאור ואופין פת קודם פסח ונשאר בה דבוק מעט עיסה ושכחו ולא רחצו יפה וגם לא מכרו ועבר עליו פסח ואחר הפסח שכחו ולשו בו עיסה ואפו מהעיסה פת מה דינו משום שהדבק מחמץ את העיסה והוא חמץ שעבר עליו פסח. והשבתי יראה שהפת מותרת באכילה כמבואר בא"ח סי' תמ"ז סעיף יח וא"כ גם כאן בטיל בס' ואם הדבק בדפנות הוא פחות מס' ישליך דמיו לנהר אע"ג דשאור לטעמיה עבידי ואפי' באלף לא בטיל אע"פ דהעיסה מבטל השאור כדאי' בת"ה סי' ק' וז"ל אע"ג דשאור לטעמיה עבידא לא בטיל העיסה לגבי שאור עכ"ל א"כ משמע בהדי' שהשאור בטל אע"ג דלטעמיה עבידא והא דאי' בחולין דף לט שאני שאור דחימוצו קשה היינו בק"א אבל באלף בטיל ואין חימוצו קשה כ"כ שלא לבטל באלף ע"כ תוכן דברי ב"ה שם בקצת אריכות לשון ע"ש וכל דבריו בזה תמוהים מאוד חדא דדבריו בעצמם סותרים דמתחלה כ' לבטל בס' ואח"כ חזר וכ' דבאלף בטיל ועוד דמייתי ראיה מת"ה והוא נגד הש"ס וכל הפוסקים דמחמץ ומתבל אוסר בכל שהוא כמ"ש הרמב"ם בר"פ ט"ז מהמ"א והוא הסכמת כל הפוסקים ראשונים ואחרונים ואף באיסורי דרבנן כמבואר בב"י ר"ס קי"ב והסכמת אחרונים בסי' צ"ט וע' שם בפר"ח בס"ק ז' וסק"ח. ומה שהביא ראיה מת"ה הוא ממילא נפרך דהוא לא כ' רק דעיסה לא בטיל לגבי השאור דחייב בחלה משא"כ השאור ודאי לא בטיל וכמ"ש לעיל הסכמת הפוסקים אך אם לא היה בהשאור כדי להחמיץ דבטיל כמבואר להדי' בי"ד סי' צ"ח סעיף א' ובס"ס פ"ז דזה וזה גורם מותר כל שאין באיסור לבד כדי להחמיץ וכן הסכמות אחרונים כמבואר שם בט"ז ובש"כ ופר"ח ע"ש וכן בהני דלטעמיה עבידי שאוסרין היינו כל זמן שמרגישין טעמו ע' בי"ד סי' צ"ח סעיף ח' ובפר"ח ס"ס ך"ד ומ"מ נ"ל דאפשר דכל הני דאמרינן מידי דלטעמיה עבידי לא בטילי או משים דבר המעמיד לא גרעו מנתערב פחות מס' שעבר עליו הפסח דסגי בהשלכת הנאת האיסור לים המלח כמבואר לקמן סי' תמ"ז סעיף י"א בהגה אכן מדברי קצת אחרונים שהבאתי מבואר דכולו אסור דהוו כמו בעיניה וכמ"ש הרמב"ן בסי' ח' הובא במ"א סי' ה' וק"א ע"ש ומ"מ במקום הפסד מרובה אפשר להתירו בהנאה ע"י השלכת הנאת המעמיד לים המלח וכתבו האחרונים בשם תשובת רדב"ז דגבינה שהעמיד מקיבה שבלוע מכלי חמץ אסור לאכלו ומותר להשהותו:
(יז) ואם לאו חייב לבערו. והיינו שיש ע"י צירוף כזית דאם לא כן אינו חייב בבעורו וכן משמע מדברי המחבר בסעיף ח' וכ"כ בפשיטות בפסקי מהרא"י סי' קס"ד דפחות מכזית א"צ ביעור אכן באמת יש מחלוקת בין הפוסקים בזה דדעת הרבה פוסקים דאפי' פחות מכזית צריך ביעור וע' בב"י וב"ח (ועמ"ש לעיל ס"ס תל"ח סק"י) שהאריכו בזה גם הט"ז כתב דלטעם דחיישינן שמא יבא לאכלו א"כ אפילו פחות מכזית חייב אפי' היכ' דליכא ב"י מחומרת חכמים וכמ"ש תוספת ריש פסחים בשם הרשב"א ואין להאריך בדינים אלו כמ"ש הרא"ש שא"צ לבאר דינים אלו לפי שישראל קדושים הם וגוררין כל החמץ הנמצא אפי' הדבק בכותלי בית וע' סעיף י"א בהג"ה:
(יח) או ששרפו באש וכתב הרא"ש ואלמודי שעושין מורייס ומשימין בו לחם קלוי י"א שמותר אחר פסח שחמץ ע"י תערובת שעבר עליו הפסח מותר ועוד שהרי חרכו קודם זמנו ומותר בהנא' לאחר זמנו ויש מרבוות' אומרים דלא קי"ל הכי דלא שרי ר"ש אלא כגון דערוב שלא בכוונ' אבל לערובי ולשהוי' לא ומשום שחרכו נמי אימר לא נחרכו יפה יפה דלא אסיק אדעתיה פסח בשעת עשייתו עוד דלא אמרו חרכו קודם זמנו מותר באכילתו לאחר זמנו אלא מותר בהנא' קאמר דלאו אורחי' למיכל פת חרוך כל צרכו אבל גבי מורייס אורחיה למיכל הכי אסור עכ"ל הרא"ש ומתמיה המ"א על הטור שמשמע מדבריו שפסק כדעת היש אומרים ובאמת לדעת היש אומרים שכתב הרא"ש אסור אפילו בהנא' ולמה פסק הטור דאסור באכילה והניח בתימה ולי יותר תימא לדעתיה בכוונת הטור דפסק כי"א דאסור לערובי ולשהויי דהרי הטור דפסק להדיא להיפך בב' מקומות דלא כוותיה חדא שבסי' זה כתב להדיא שאין לאו בתערובת חמץ רק איסור דרבנן ולפ"ז מותר לערבו לכתחל' לפני פסח ולשהותה (אף שהטור סיים ודוק' שאין בתערובת טעם חמץ כגון אלו שאין נותנים בו אלא לקיוה' בעלמא אבל אם יש בו טעם חמץ מחויבין עליו דטעם כעיקר דאורייתא וכן אם יש בו כזית בכדי אכילת פרס מ"מ ע"כ צריך לומר דהאי מורייס לית ביה טעם כעיקר ולא כזית בכדא"פ דאל"כ אפילו נתערב ממילא ג"כ אסור לדעת הטור כמ"ש להדיא בס"ס תמ"ז) ועוד שבס"ס תמ"ז חולק הטור להדיא אמאן דפסק דאסור לערב לכתחלה כדי להשהותה לכן נ"ל דבחדא מתרצה חבירתה דדעת הטור לפסוק כדעה ראשונה דמותר בהנאה ואסור לאכול וכן משמע מדבריו בקיצור פסקי הרא"ש ע"ש ריש פ' כל שעה אך קשה דלמא באמת לדעה ראשונה אסור באכילה דהא חמץ ע"י תערובת מותר אף באכילה לאחר פסח כמו שפסק הטור עצמו ס"ס תמ"ז ואפשר לומר דאף דעה ראשונה עצמו מסתפק אי מיקרי חמץ ע"י תערובת דלמ' יש בו טעם כעיקר או כזית בכדי אכילת פרס. והש"ע השמיט לגמרי דין זה ואפשר לפי שסובר הרא"ש וסייעתו אזלי לשיטתייהו שפסקו דתערובת חמץ אין עוברין בבל יראה. אכן המחבר בש"ע סתם בר"ס זה לשון הרמב"ם דמורייס הוא בכלל תערובת' חמץ דעוברין עליה בב"י וב"י וזה המורייס ג"כ בכלל והוי כשאר חמץ שעבר עליו פסח וע' מ"ש ר"ס זה כל הדינים אלו:
(יט) מותר לכתוב בו וכ' שם בת"ה סי' קנ"ט ולא חיישינן שיתן קולמסו לתוך פיו וחמץ שנפסל מאכילת כלב אסור באכילה עכ"פ כיון שנותן שלא בכוונה ליכא קפידא דדוקא לאכלו בכוונה אסור דאחשביה לאכילה עכ"ל ונ"ל לפ"ז פשוט דאם נפל דיו או שאר חמץ שנפסל מאכילת כלב לתוך המאכל אפי' ברובא בעלמא בטל כיון דעפרא בעלמא הוא ולא אחשביה באכילתו בזה כי אין כוונתו רק לאכול המאכל וזו פגום לגמרי הוא מעיקרו וע"ל סי' תמ"ז. נראה דה"ה לדיו שמדפיסין בו שנעשית ע"י פתיתי חמץ ופגום מאוד הוא ודיו שבישל עכו"ם בפסח אסור לכתוב בו כיון שלא נפסל מאכילת לכלב קודם זמנו כ"כ בת"ה שם וע' בי"ד סי' קל"ד:
(כ) כי א"א לנקרן. לכאורה משמע דדוקא רחיצה בחמין וניקור לא מהני אבל גרירה מהני ובזה אפשר ליישב ג"כ מה שהקשה הט"ז דברי הטור אהדדי וכן מבואר ומשמע מלשון הטור אף מסוף לשונו שסיים כלשון המחבר וצריך ליתנם במתנ' לעכו"ם וכו' ולא כ' תקנה דגרירה משמע קצת דלא מהני וכן מבואר לקמן סי' תנ"א לענין הגעלה וע' בט"ז והמ"א מחלק בין העריבות שלשין בהן פת שיש חריצין בין נסר לנסר אבל עריבות קטנות שעושין מחתיכה אחת ואין בהם שום סדק פשיטא דיכולין לנקרן וכ' מהרי"ו סי' קכ"ג ובמהרי"ל הל' פסח דכן המנהג לעשות לדפי מוליית' ועצים מגלגלין וכל הכלים ששמשו בעיסה למכור לעכו"ם או לטוחן בטיט וסיים מהרי"ו ויש להטמינם בחדר שא"צ בפסח וכ' מ"א לא שיאמר לעכו"ם כן אלא יתנם לו במתנה גמורה ואחר הפסח יחזור ויטלם ממנו (ע' סי' תע"ח):
(כא) כבוס. וכ' במ"א דהיינו בחמין ואפר וחביטה וע"ל סי' תנ"א מדין השקים לקמחא דפסח ומ"ש שם:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |