הר המוריה/מעשה הקרבנות/ג

הר המוריה ‏ מעשה הקרבנות ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

בשותפות

וכו' בנדר וכו'. הא דכתב בין בנדר בין בנדבה משום דכתיב לכל נדריהם ולכל נדבותם ועיין זבחים ד' ב' ובמנחות ה' א' וצ"ג ב' וק"ד ב' וערכין ב' א' ותמורה ב' א' ובתוספתא דתמורה פ"א ובתו"כ ויקרא פ"ח פרשה ו' ופ"י פרשה ח' ובאמור פ"ו פרשה ז' ויקרא פ"ג פרשה ב' ופ"ז פרשה ו' ופ"י פרשה ח' פט"ז פ' י"ג יעו"ש. ומשמע מכאן דאין חטאת ואשם בא בשותפות ועיין יומא נ' א' הוריות ו' ב' תמורה ט"ז ב' דיש חטאת של שותפות י"ל דמיירי התם בפר דיוה"כ או בפר העלם דבר של צבור אבל לא בשארי חטאות ועיין ב"ק מ' א' תוס' ד"ה כופר וכו' ועיין מג"א סי' תר"ה וביאור הגר"א שם וע"ע לקמן פי"ד ה"ב יעו"ש.

ב

מביאין

כל וכו'. בתו"כ פרשת אמור פ"ו פרשה ז' בישראל לרבות נשים ועבדים עכ"ל וע"ע קדושין ל"ה א' ב"ק ט"ו א' ובכוליה הש"ס ליכא נפק"מ בין קרבן איש לקרבן אשה רק בשני דברים בסמיכה ובתנופה כאשר יבואר במקומו אי"ה ועיין ספרי נשא פיסקא ב'.

העכו"ם

אין וכו'. כן הוא בתו"כ אמור פ"ז פרשה ז' יעו"ש וז"ל מנין שאין מקבלין שקלים מן העכו"ם ת"ל ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם מכל אלה אין לי אלא תמידים שהם קרוים לחם שנאמר את קרבני לחמי לאישי שאר כל הקרבנות ציבור מניין ת"ל מכל אלה עכ"ל וכתב הקרבן אהרן שקאי על תמימים ובע"מ יעו"ש היטיב והנה שם פרשה ז' פ"ו איתא וז"ל א"כ מה ת"ל איש איש להביא את העכו"ם שנודרין נדרים ונדבות כישראל עכ"ל (וכ"ה במנחות ע"ג ב' חולין י"ג ב' תמורה ב' ב' נזיר ס"ב א') ולפ"ז צ"ל דהא דמרבה היינו קרבנות יחיד וכמוש"כ הק"א. ובהכי מיושב קושיית התוס' במנחות שם ד"ה איש וכו' שהקשו ל"ל קרא דאיש איש תיפוק לי מדממעטינן בע"מ בעכו"ם כמו דאיתא בתמורה ז' א' יעו"ש וכן הקשו שם בתמורה ז' א' ובחולין שם יעו"ש היטיב ובזה ניחא בפשיטות דהאי מכל אלה קאי בין אתמימים ובין אבעלי מומין ולכן איצטריך איש איש לרבויי קרבנות יחיד ואי לאו איש איש הו"א דכל קרבנות אסור לקבל מעכו"ם קמ"ל איש איש ובזה מיושב הכל בפשיטות וא"צ למש"כ התוס' במנחות ובחולין ובתמורה שם וכתב זה רבינו להורות שכל קרבנות ציבור אין מקבלין ממנו. מ"מ איך שיהיה דאפילו אם נימא דס"ל לרבינו כתירוץ התוס' נמי אתי שפיר וכמש"כ הלח"מ. ופשוט.

עולת

העוף וכו'. דע דאיתא פלוגתא במנחות ע"ג שם דר' יוסי הגלילי ס"ל דמביא אפילו עופות ויין ולבונה ועצים ולר"ע לא מרבה אלא עולה (ובתו"כ אמור פ"ו פרשה ז' איתא שם איפכא דלר"ע מייתי עופות ומנחות יין ולבונה ועצים ולר"י הגלילי לא מייתי רק עולה) והנה אף דפסק כר"ע מ"מ עוף לא ממעט דהוא ג"כ בכלל עולה כדאיתא זבחים פ"ג ב'. ועיין מרן.

אע"פ

שהוא וכו'. עיין חולין ה' א' עירובין ס"ט ב'.

שלמים. שם במנחות ע"ג ב' וכר"ע דרב הונא ור"י ס"ל כוותיה יעו"ש היטיב וכמש"כ מרן.

ולא

מנחות. והא דאיתא שם נ"ט א' ס' א' ע"ב ב' אתיא הכל כר"י הגלילי והנה בתוס' מנחות ס"א ב' ד"ה בישראל וכו'. כתבו דלמ"ד דאין מביא רק עולות ולא שלמים מ"מ מנחת נסכים דכולה כליל יכול לאתויי יעו"ש היטיב ולכאורה משמע קצת כן מהא דשם ע"ג ב' דמקשה על רב הונא דס"ל דלא מייתי שלמים רק עולות מדהא דנקיט מנחת עכו"ם דנקמצת ושיריהם נאכלים לכהן יעו"ש מבואר מזה הא אילו לא הוי נקמצות והוי כולה כליל לא הי' קשה כלל ואמאי לא מקשה מהא מתניתין דשם נ"ט א' וס' א' אלא ודאי דזה כו"ע מודו דשפיר מייתי מנחה שאינה נאכלת אבל באמת זה אינו דאכתי אמאי לא מקשה מהך דס' א' דמבואר שם דמנחת עכו"ם טעונה הגשה ולא תנופה ומדטעונה הגשה ע"כ נאכלת לכהנים וכמש"כ התוס' שם ס"א ב' בד"ה הנ"ל ואכתי הו"ל לאקשויי מזה אלא ודאי דנקט מחד דמפורש בהדיא דנקמצות ונאכלות השאר וה"ה מאינך וכדמשני הא ר"ע הא ריה"ג וכו' א"כ לר"ע אין שום מנחה בעכו"ם אפילו אותה שכולה כליל וכן מוכח מהא דאיתא התם ע"ג ב' דאף נסכים לא מייתי וכדאיתא לקמן הלכה ה' יעו"ש היטיב אלא ודאי דלא מייתי שום מנחה ולכן סתם רבינו דאין מביא מנחות כלל והבן. ועיין רש"י שם ד"ה שלמי העכו"ם וכו' דדעתו דמנחת כליל מביא יעו"ש.

ולא

חטאות וכו'. שם מנחות ע"ג ב' דלא מייתי קרבן נזירות יעו"ש ועיין בפ"ק דשקלים ועיין בלח"מ מה שהביא פי' רבינו לשקלים שם ועיין תוס' יו"ט שם ועיין ירושלמי שם היטיב מה שנדחקו בזה המפרשים (וכתב דמ"ד דכותי כישראל אין מקבלין ממנו שקלים ומ"ד דהרי הוא כנכרי מקבלין מהם יעו"ש היטיב ונראה לענ"ד דאיפכא משמע כמ"ד כנכרים אין מקבלין מהם ומ"ד כישראל מקבלין מהם שקלים ומה שהקשה הקרבן העדה דאמאי לא מקבלין מעכו"ם שקלים יעו"ש אישתמיטתיה מה שהבאתי לעיל בס"ק ג' בשם הת"כ דאמור יעו"ש היטיב ומה שהביא הוא מפסוק דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה יעו"ש אותם שקלים מיירי לבדק הבית ולעשות משכן משא"כ בשקלים דמתניתין דמיירי לקרבנות ציבור ופשוט. וכוונת הירושלמי בקצרה מדמרבה גרים לכל הקרבנות וע"כ ג"כ לאותם קרבנות דליכא בעכו"ם דאל"כ ל"ל קרא ולא גריעי מעכו"ם אלא ודאי דהם כישראל לכל דבר ומ"מ אכתי צ"ע אמאי לא הביא מהמשנה גופה דשקלים דממשכנין גרים על השקלים. וע"כ צ"ל דמייתי אף שחזרו לסורם מ"מ מקבלים מהם והיינו כותים וכמש"כ הקרבן העדה יעו"ש היטיב).

ג

מקריבין

אותן וכו'. שם מימרא דרב הונא יעו"ש.

בהן

לישראל וכו'. ט"ס וצ"ל ע"מ שיתכפר בהן ישראל וכ"ה שם בש"ס ע"ג ב' יעו"ש.

אין

מקבלין וכו'. כ"ה בחולין ה' א' יעו"ש ובעירובין ס"ט ב'.

בין

להכעיס וכו'. כל הענין. עיין מרן שכתב שפסק כת"ק וכדאוקמא רבא בהוריות י"א א' דבמומר לחלב ואכל דם לכו"ע לא הוי מומר וכי פליגי רק במומר לחלב ונתחלף לו שומן בחלב ואכלו דלת"ק הוי מומר ולר' שמעון הוי שב מידיעתו יעו"ש היטיב אמנם הלח"מ כתב לקמן פ"ב מהל' שגגות ה"ב דפסק כר"ש מטעם דהא דאיתא בשבת ס"ט א' ופסק כאוקימתא דרב המנונא יעו"ש היטיב. ודע דהא דס"ל לת"ק דמומר לאכול חלב אינו מביא קרבן על הדם דווקא בחלב ודם אבל בדבר אחר לגמרי כו"ע מודו דמביא על ד"א דאל"כ קשה הסוגיא דחולין כמש"כ התוס' בחולין שם בד"ה מעם וכו' יעו"ש היטיב וכן משמע קצת מדברי רבינו. והנה לפי' הלח"מ א"כ י"ל דפסיקא ליה להש"ס דהלכה כר"ש והקושייא דשם היא לר"ש דס"ל דמומר לאותו דבר לא מייתי קרבן ילפינן לה מקרא דהשב מידיעתו. ודע דיש לעיין לכאורה על מה דאיתא שם בחולין ה' א' דהא דנקט חוץ מן המומר ומנסך את היין ומחלל שבת בפרהסיא ומוקמה לה התם דמיירי במומר לנסך את היין דחדא קתני יעו"ש ולמה לא מוקמי במומר לאותו דבר וא"כ מילי מילי נקט מומר היינו מומר לאותו דבר ומנסך את היין היינו מומר לע"ז אבל באמת לק"מ דבשלמא בחטאת שמביא על חטא שייך לומר דהוא מומר לאותו דבר אבל בעולה דהוא דורון בעלמא לא שייך ביה מומר לאותו דבר כלל כיון דלאו על חטא בא לכן א"א להיות רק או במומר לכל התורה כולה או במומר לע"ז או לחלל שבת דהוי כמומר לכל התורה כולה ופשוט. ולכאורה יש לעיין מאי קושיא כלל דהא אי הוי ילפינן מפסוק אשר לא תעשינה וכו' השב מידיעתו וכו' הו"א דדווקא חטאת לא מייתי כעכו"ם אבל הבא בנדר ונדבה דעכו"ם נמי מייתי אימא דלא גריע מעכו"ם ואי אשמעינן בעולה הו"א דדווקא מומר לכל התורה או לעכו"ם או לחלל שבת דהוי כמומר לכל התורה כולה לא מייתי אבל מומר לתיאבון דלא הוי כמומר לכל התורה כולה לענין שאר דברים אימא מייתי לכן קמ"ל דלא ול"ל להש"ס לחדש שם צריכותא אחריתא. והנה מצאתי בחי' הרשב"א שם שכתב דזה פשיטא ליה דמומר לכל התורה כולה ומומר לאותו דבר שוים המה יעו"ש היטיב (וכ"כ מהר"ם לובלין) ובזה מתורץ קושייתי היטיב אולם מה שראיתי שם שהקשה קושייתי הראשונה דאמאי לא מוקי לה דמומר דנקט היינו לאותו דבר יעו"ש מה שנדחק בזה ולענ"ד אין צורך לזה כי לענ"ד כבר נתיישב זה בטוב טעם ודעת. בעזרת החונן לאדם דעת (ועיין תו"כ ויקרא בדבורא דחטאת פ"ט פרשה ז') שוב מצאתי במל"מ פ"ג משגגות ה"ז ושוב מצאתי בריטב"א לחולין שם יעו"ש.

ה

אין

מביאין וכו'. לכאורה משמע דס"ל דעכו"ם המביא קרבן א"צ כלל להביא נסכים משלו רק הציבור מייתו נסכים בשביל קרבנו וכמש"כ רש"י בתמורה ג' א' בד"ה אזרח וכו' יעו"ש היטיב דמביא בזה שתי לשונות ועיי"ש ב' ב' ד"ה אין מביאין וכו' דס"ל לרש"י דהוא מביא נסכים בשביל זבחו יעו"ש היטיב ובתוס' שם ד"ה אין מביאין וכו' ועיין תוס' מנחות ע"ג ב' בד"ה אי וכו' יעו"ש היטיב ועיי"ש במנחות ק"ד א' ד"ה אזרח וכו' יעו"ש ועיין זבחים מ"ה א' ד"ה ואין מביאין וכו' דלא ס"ל דאין מביא כלל נסכים רק דצריך להביא נסכים ואם לא הביא יביא משל ציבור. והנה יפה הקשה הלח"מ דהא בפ"ד דשקלים פסק רבינו בעצמו דמקבלין ממנו דמי נסכים יעו"ש. ולכאורה יש לחלק בין דמי נסכים לנסכים בעצמם כי נסכים בעצמן אין מקבלין ממנו אבל דמי נסכים והוא מוסרן לציבור שפיר מקבלין ממנו ועיין ברש"י תמורה שם דלא ס"ל חילוק זה יעו"ש היטיב ומשמע שם דלמ"ד אין מקריב נסכין עם עולתו אף דמים אינו נותן מ"מ י"ל דרבינו ס"ל שפיר להאי חילוקא. אבל אינו מוכרח די"ל דלהכי נקט שם רבינו דמי נסכים כיון דהוא מחו"ל א"כ הנסכים טמאים מטעם טומאת ארץ העמים לכן נקט דמי נסכים. א"נ לפי שהנסכים אסורים במגע הגוי לכן נקט דמי נסכים א"נ לפי שהיה אחד מספק הנסכים והמביא קרבן היו נותן דמיו כמו שמבואר לעיל פ"ז מהל' כלי המקדש הי"ב לכן נקט דמי נסכים.

אבל דע כי בפ"ד דשקלים הנוסחא ברבינו וז"ל וכן מי (עכו"ם) ששלח עולתו ממדינה אחרת ולא שלח עמה דמי נסכים יביאו נסכיהם מתרומת הלשכה עכ"ל והנה לפ"ז אם נימא דהיתה גירסא במשנה דשקלים מי ששלח עולתו וכו' וקאי על ישראל א"כ ניחא הכל דרבינו ס"ל דגוי אין נותן דמי נסכים רק בישראל שנוייה תקנה זו וא"כ דברי רבינו מתפרשין כפשטן בלי שום דוחק ולהכי אתי שפיר דנקט ממדינת הים והא דנקט עולתו ולא נקט שאר קרבנות י"ל אורחא דמילתא נקט ועל כרחך צ"ל כן דהא לפי גירסתינו במנחות ע"ג ב' דקאמר כמאן אזלא הא דתנן א"ר שמעון שבעה דברים התקינו בי"ד וזה אחד מהן עכו"ם ששלח עולתו ממדינת הים וכו' לימא ר' יוסי הגלילי הוא ולא ר' עקיבא וכו' ולכאורה קשה א"כ אמאי נקט עולתו דווקא דהא לריה"ג יכול לשלח שאר קרבנות נמי (וזה דלא כמש"כ התוס' יו"ט בשקלים) וצ"ל לפ"ז דהיו לרבינו גי' אחרת במנחות שם. אבל בספרי שלח לך פיסקא ק"ז וז"ל כל האזרח יעשה ככה למה נאמר לפי שהוא נאמר ומעוך וכתות ונתוק וכרות אלה אי אתה מקבל אבל אתה מקבל מהם עולות (ובספרים ישנים כתוב תמידים ונ"ל להגיה שצ"ל תמימים ועיין מש"כ בהלכה ב' והבן) אחר שלמדנו שהגוי מביא עולה זכיתי לדין כבתחלה ישראל מביא עולה והגוי מביא עולה אי מה ישראל מביא נסכים אף גוי מביא נסכים ת"ל כל האזרח יעשה ככה את אלה ישראל מביא נסכים ואין גוי מביא נסכים מיכן אמרו גוי ששלח עולותיו ממדינת הים ולא שלח עמה נסכים יקרבו משל ציבור עכ"ל והנה לפ"ז מבואר דגוי מביא דמי נסכיו בעצמו וא"כ אזרח ממעט רק דאינו מביא נסכים בפ"ע אבל מביא עם זולתו וא"כ יקשה מאד על רבינו כאן. הן אמת דמרן ז"ל אזיל לשיטתו דלא חייש לפסקא דרבינו בשקלים כמש"כ שם בפ"ד דשקלים ה"ג יעו"ש היטיב וכ"כ התוס' יו"ט יעו"ש אמנם זה דחוק מאד ועיין לקמן פ"ג מהל' תמידין ומוספין הכ"ב בלח"מ ושם יבואר אי"ה לכן באין מנוס לכאורה מוכרחין אנו לתירוץ הלח"מ כאן שה"ק דאין נסכי הגוי מעכב אם לא שלח רק שהציבור נותנין נסכים משלהם ויש לעיין עוד בזה.

ואינן

טעונות וכו'. עיין מנחות צ"ג א' עירובין צ"ו ב' ר"ה ל"ג א' חגיגה ט"ז ב' קדושין ל"ו א' חולין פ"ה א' ערכין ב' א' תמורה ב' א' גיטין כ"ח ב' ועיין תו"כ ויקרא פ"ב פרשה ב'.

ו

בין

חובה וכו'. עיין מנחות צ"ב א' צ"ג ב' ביצה כ' א' ותו"כ ויקרא פ"ד פרשה ג'. ואף עולת ראיה טעון סמיכה עיין לקמן פ"א מהל' חגיגה ה"ט ועיין תוס' שבת קל"ו ב' וגליון הש"ס שם יעו"ש היטיב וכ"כ בס' שער המלך לקמן הלכה י"ג.

כשהן

חיין וכו'. מנחות ס"א א' ס"ב ב' צ"ד א' תו"כ ויקרא פ"ב פרשה ב' ופי"ז פ' י"ג יעו"ש.

כן

הבכור וכו'. עיין מנחות צ"ב א' ב' ובתו"כ ויקרא פי"ז פרשה י"ג יעו"ש ועיין פסחים פ"ט א' וזבחים י"א ב' ופ"ט א' ועיין ב"ק י"ג א' וזבחים מ"ט א' (ויש שם בב"ק צ"ע שם והארכתי שם בחי' יעו"ש היטיב). ומבואר מכאן שגם אשם טעון סמיכה עיין זבחים י"א א' ועיי"ש תוס' ד"ה (ה' א') מה לשלמים וכו' ועיין יומא ל"ו א' ובתוספתא מנחות פ"י ולקמן הלכה י"ד יעו"ש ועיין תוס' נדה ע' ב' ד"ה וסמיכה וכו' ותוס' קדושין נ"ה ב' ד"ה ודילמא וכו' וצ"ע איך לא הביאו הש"ס דיומא הנ"ל (וע"ע בתוס' זבחים ל"ג א' ד"ה סמיכת וכו' וד"ה איפוך וכו' יעו"ש היטיב) וי"ל דהש"ס דיומא מיירי לענין ווידוי לבד ולא לענין סמיכה אף דדוחק לפרש כן לישנא דש"ס מ"מ בתוספתא דמנחות שם יש לפרש כן יעו"ש וע"ע רש"י זבחים ל"ג א' ד"ה סמיכת אשם מצורע וכו' וברש"י זבחים ד' ב' ד"ה שכן טעונין וכו'.

ז

העוף

וכו'. עיין גיטין כ"ח ב' ובתו"כ ויקרא פ"ד פרשה ג' יעו"ש.

בהלכות

שקלים וכו'. שם פ"ב ה"ג.

סומך

על וכו'. תמורה כ' ב' ועיי"ש כ' א' דרבי ס"ל הכי יעו"ש היטיב ומתוך כך צ"ע על מש"כ התוס' שם י"ג ב' בד"ה רבי וכו' דס"ל לרבי דעולות מותרות לנדבת יחיד אזיל וכו' יעו"ש והא הוא נגד ש"ס מפורש ובדוחק י"ל דכוונתם שם מהך לא תידוק מינה דלנדבת ציבור אזיל דאפילו אי תימא דלנדבת יחיד אזיל ג"כ אתי שפיר. ושוב ראיתי הג"ה שם כתובה על הגליון לעיין בס' ברכת הזבח. והספר ההוא אינו תחת ידי לעיין בו.

עבודתה

ועורה וכו'. שם בתמורה.

ח

חוץ

מחש"ו וכו'. עיין מנחות צ"ג א' ב' ועיין תו"כ ויקרא פ"ד פרשה ג' ופי"ז פרשה י"ג. והא דסומא לא עיי"ש במנחות דיליף לה או מפר העלם או מעולת ראייה יעו"ש היטיב וסומא באחת מעיניו חייב בסמיכה כמו שמוכח מתוס' שם ד"ה אתיא וכו' ויש לעיין לכאורה א"כ ל"ל למעט עבד ואשה ונכרי מדכתיב ידו ליליף מהתם כמו דהתם אשם ועבד ונכרי לא אף ה"נ. שוב ראיתי בתוס' שהקשו מנשים יעו"ש וע"ע בתוס' יו"ט.

ט

זה

אחר וכו'. עיין מנחות צ"ג ב' צ"ד א' ערכין ב' א' תמורה ב' א' תו"כ ויקרא פ"ב פרשה ב' פי"ז פרשה י"ג יעו"ש ופרשת צו פי"ד פרשה י"א. ומש"כ זה אחר זה וכו' כ"ה בתוספתא דמנחות פ"י ועיין תו"כ ויקרא דבורא דחטאת פ"ו פרשה ד' יעו"ש.

יורשו

מביאו וכו'. עיין מנחות צ"ב א' וצ"ג א' תמורה ב' א' ערכין ב' א'. ועיין תו"כ ויקרא פי"ז פרשה י"ג וע"ע שם בחוקותי פ"ט פרשה ג' יעו"ש היטיב.

י

חוץ

משתי וכו'. מנחות ס"ב ב' פ"ח א' צ"ב ב'.

על

שעיר וכו'. שם צ"ב א' ועיין תו"כ ויקרא דבורא דחטאת פ"ו פרשה ד' יעו"ש ובתוספתא פ"י דמנחות.

ושלשה

מן וכו'. עיין סנהדרין ב' א' וי"ג ב' ובתו"כ שם פ"ו פרשה ד' יעו"ש ודע דבריש סנהדרין פסק רבינו בפי' המשנה דהלכה כר' יהודה יעו"ש והכא חזר בו ומטעם שכתב הלח"מ יעו"ש ועיין תוס' יו"ט ריש סנהדרין יעו"ש היטיב ועיין תוספתא פ"א דסנהדרין ופ"י דמנחות.

ודבר

זה וכו'. עיי"ש במנחות צ"ג ב' תוס' בד"ה גירסא וכו' יעו"ש היטיב.

יא

אלא

בעזרה וכו'. היינו מדכתיב יקריב אותו לרצונו לפני ה' וסמך ידו כן הוא ברש"י זבחים קי"ט ב' יעו"ש היטיב ודלא כמו שפירש"י שם ל"ב ב' ועיי"ש א' תוס' ד"ה מאי שנא וכו' ומש"כ שם בשם רש"י דסוף מכלתין דנפקא לה מפר כהן משיח יעו"ש ליתא כן ברש"י שלפנינו רק כנ"ל ועיין בתו"כ ויקרא פ"ד פרשה ג' יעו"ש היטיב.

חוזר

וסומך וכו'. מרן לא הערה מקורו. והוא מהתו"כ שם וז"ל לפני ה' וסמך אע"פ שסמך מבחוץ יחזור ויסמוך מבפנים עכ"ל ועיין בפי' רבינו למשניות צ"ג א' ושם ברע"ב.

סמיכתו

כשרה. הכי מוכח מזבחים ל"ב א' דאמר שם וטמא דיעבד שפיר דמי ורמינהי וסמך ושחט מה סמיכה בטהורים אף שחיטה בטהורים. מדרבנן. מאי שנא סמיכה דכתיב לפני ה' שחיטה נמי הכתיב לפני ה' אפשר דעביד סכין ארוכה ושחיט סמיכה נמי אפשר דמעייל ידיו וסמיך קסבר ביאה במקצת שמיה ביאה (ממילא לדידן דס"ל דביאה במקצת לא שמיה ביאה א"כ אפשר דמעייל ידיו וסמיך (עיין לעיל פ"ג מהל' ביאת מקדש הי"ח) רב חסדא מתני איפכא וסמך ושחט מה שחיטה בטהורין אף סמיכה בטהורין מאי שנא שחיטה דכתיב לפני ה' סמיכה נמי כתיב לפני ה' אפשר דמעייל ידיו וסמך (דאף דילפינן משחיטה דבעי טהורין דווקא מ"מ לא עדיף משחיטה דכשר בטמא וכ"כ הלח"מ דלא כמש"כ מרן בזה יעו"ש היטיב) והנה חזינן דבטהור שהכניס ידו לפנים לכו"ע מהני וליכא מאן דפליג בזה והכי משמע שם ל"ג א' יעו"ש.

והוא

שיסמוך וכו'. כן איתא בחגיגה ט"ז ב' ועיין בביצה י"ט א' ברש"י במשנה ושם כ' א' ברש"י שם ומשמע שם דאם הכניס ידו וסמך בכל כחו די בזה וכ"מ בזבחים ל"ב א' שהבאתי לעיל בד"ה סמיכתו כשרה. ומה דאיתא שם ל"ג א' כל הסומך ראשו ורובו הוא מכניס מ"ט סמיכה בכל כחו בעינן י"ל דרגילות הוא לעשות כן אע"ג דאם סומך בכל כחו בידו לבד סגי. ודע כי יש לי מקום עיון קצת לפי מאי דמסיק שמה דסמיכת אשם מצורע לאו דאורייתא וא"כ על כרחך מיירי דהסמיכה היא בהקפת הידים א"כ תיקשי אמאי לא הוי תיכף לסמיכה שחיטה ליטול ידיו ולסמוך לרבי דס"ל דמקרב צפון מאי אמרת דבעינן סמיכה בכל כחו ומעייל ראשו ורובו הא בסמיכה זו אסור בכל כחו. וצ"ל דזה קאי אליבא דמ"ד מרחק צפון וכן משמע קצת ממש"כ התוס' ל"ב א' בד"ה מאי שנא וכו' יעו"ש היטיב אבל אליבא דמ"ד מקרב צפון והא דלא אפשר לעייל ידיו משום דסמיכה בכל כחו בעינן א"כ צ"ל הטעם שמא ירבה בפסיעות. אבל יש לעיין ברש"י שם ד"ה מיתיבי וסמך וכו' דמשמע דהקושיא היא למ"ד דס"ל דראשו ורובו הוא מכניס יעו"ש ויש ליישב דאליבא דהמקשה דס"ל להקשות למ"ד דסמיכת אשם מצורע דאורייתא דאליביה על כרחך ישנו לטעם דכל הסומך ראשו ורובו הוא מכניס כיון דהסמיכה ישנה מדאורייתא משא"כ למאי דמסיק דסמיכת אשם מצורע לאו דאורייתא א"כ על כרחך ע"י אקופי ידייהו סמיך א"כ על כרחך הברייתא דס"ל דלא היה תיכף לסמיכה שחיטה על כרחך משום דמרחוק צפון ולמ"ד דהיה מקרבא צפון אה"נ דהוי תיכף לסמיכה שחיטה או משום שמא ירבה בפסיעות (ויש לעיין עוד בזה) ונ"ל כי הטעם דירבה בפסיעות לא שייך במעייל ידיו רק בנכנס כל גופו וא"כ אכתי קשה לעיל ראשו ורובו לסמוך אלא ודאי הקושיא קאי למ"ד מרחק צפון ודוק. וי"ל עוד דהכי פירושו דכל הסומך ראשו ורובו הוא מכניס מן הסתם כי היכי דלסמוך בכל כחו לכן גזרו רבנן בכל הסומך אפילו היכא דאינו סומך בכל כחו כי לאו כו"ע דינא גמירי ומתוך שיצטרך לסמוך יכניס ראשו ורובו ויעבור על איסור מה"ת. אבל א"א לומר כן דמשמע דמן התורה הוא כן דעיין רש"י ד"ה מיתיבי וסמך וכו' דמשמע התם דמה"ת בעינן שיכניס ראשו ורובו וכו'.

ולכן יותר נ"ל לומר דרבינו ס"ל כהסוגייא דלעיל ל"ב א' אפשר דמעייל ידיו וסמך יעו"ש וס"ל כתירוץ קמא דש"ס דמרחק צפון כדי להעמיד הדין על תילו דביאה במקצת לא שמיה ביאה אבל משום המכניס ראשו ורובו בזה לא פסק כן. וביותר נ"ל דרבינו ס"ל דבעי להכניס ראשו ורובו ומטעם זה אין לטמא לסמוך דטעם אחר ליכא בזה אחר דס"ל דמקרבא צפון כמו שיתבאר לעיל הל' בית הבחירה פ"ה הט"ו יעו"ש גם ס"ל דביאה במקצת לא שמיה ביאה. אלא ודאי מטעם דהסומך מכניס ראשו ורובו ומ"מ בדיעבד מהני סמיכה אם עייל ידיו לפנים וסמך בכל כחו אף דלא הכניס ראשו ורובו מטעם דשמא לא בעינן ראשו ורובו וכלישנא קמא דרב יוסף וכ"מ קצת מסתמא דש"ס שם ל"ב א' דמשני דקסבר ביאה במקצת לא שמיה ביאה. ובשלמא הא דלא תירץ דס"ל מרחק צפון י"ל משום דהלכה כרבי דכוליה עזרה צפון אבל אמאי לא שני דמשום דבעינן ראשו ורובו אלא ודאי ס"ל דלזה לא חיישינן ולכן בדיעבד עלתה לו סמיכה ובר מן דין י"ל אפילו עבר טמא ונכנס לעזרה וסמך י"ל דמהני ליה סמיכה בדיעבד דבכל מקום בעינן בקדשים שנה עליו הכתוב לעכב וכאן לא מצינו דשנה עליו (ועיין תוס' זבחים ד' ב' ד"ה אימא וכו' ותוס' פסחים י"א א' ד"ה קוצרין וכו' יעו"ש) והא דפריך שם ל"ב א' וטמא דיעבד שפיר דמי ורמינהי וסמך ושחט מה סמיכה בטהורים אף שחיטה בטהורים י"ל דהוי כמו שנה עליו הכתוב לעכב דהא כתיב לפני ה' וממילא משמע דבעינן טהור ומדאיתקש לסמיכה הוי כמו שנה עליו הכתוב לעכב א"נ י"ל דקאי אהא דמשני דלכתחלה לא ישחוט שמא יגע בבשר משמע דבעצם השחיטה אין שום איסור בטמא רק מחמת דנוגע בבשר אסרו לכתחלה ולכן בדיעבד אם שחט ולא נגע אין בזה שום עון אשר חטא והא מ"מ עבר אאיסור דאורייתא והבן.

ואף דטמא שסמך הויא מצוה הבאה בעבירה י"ל דלא הוי רק מדרבנן ועיין פ"ה מהל' איסורי מזבח ה"ז בזה ובפרט דכאן יכול להיות בלי שום איסור כלל דלעיל ידיו לעזרה דרך גגות ושם יסמוך ולא ישהה כדי שיעור השתחווייה כמו שנתבאר לעיל פ"ג מהל' ביאת מקדש יעו"ש היטיב. ועוד י"ל דרבינו ס"ל כר"ח דמהפך הברייתא ונקט מה שחיטה בטהורים אף סמיכה בטהורים והוי זה רק מדרבנן ועיין קרבן אהרן בתו"כ פ"ד פרשה ד' יעו"ש אות א'. ועוד יש לעיין בזה ולא רציתי להאריך עוד בזה וע"ע תוספתא פ"י דמנחות (שוב מצאתי בפני יהושע בביצה כ' א' שכתב מזה יעו"ש). והנה אחרי כותבי כל זה מצאתי בנוב"י מהדורא תנינא חיו"ד סי' י"א כמה דברים ממש"כ יעו"ש היטיב ונהניתי.

יב

שסומכין

שוחטין וכו'. לפי שכתב בהלכה י"א דהסמיכה יהי' בעזרה קמ"ל הכא דלא בכל מקום בעזרה היתה הסמיכה רק במקום השחיטה והיינו במקום הטבעות וקמ"ל עוד דבעינן תיכף לסמיכה שחיטה והנה בש"ס שם צ"ג ב' דמקשה מאי קאמר י"ל דה"ק לשמעינן דתיכף לסמיכה שחיטה וממילא ידעינן דבמקום שסומכין שוחטין לכן משני דאה"נ דטעמא קאמר דמה טעם במקום שסומכין שוחטין משום דבעינן תיכף לסמיכה שחיטה אמנם רבינו דיני נקט ובהכי מיושב קושיית מרן יעו"ש היטיב ודו"ק ועי' תו"כ ויקרא פ"ד פרשה ד' ובתוספתא פ"י דמנחות הגירסא להיפך תיכף לסמיכה שחיטה במקום שסומכין שוחטין יעו"ש. ועיין תוס' סוטה ל"ט א' ד"ה כל כהן וכו' שהוכיחו מזה דשיעור תכיפות הוא כ"ב אמה יעו"ש וכן פסק הרמ"א באו"ח סי' קס"ו וכבר הקשה המגן אברהם שם והחכם צבי בהגהותיו סוף ח"א בחו"מ והחוות יאיר סי' רכ"ז יעו"ש היטיב ועיי"ש בבאור הגר"א באו"ח מש"כ בזה יעו"ש היטיב.

שחיטתו

כשרה. דהסמיכה אינה מעכבת כלל כבסמוך וכ"כ מרן.

לפיכך

אם וכו'. יומא ה' א' זבחים ז' א' מנחות צ"ג ב' ובתו"כ ויקרא פ"ד פרשה ג'.

יג

בכל

כחו וכו'. עיין מש"כ לעיל בהי"א ועיין תוספות פסחים פ"ט א' ד"ה ואילו וכו' וביבמות ק"א א' תוס' ד"ה ואין בי"ד וכו' ובשער המלך האריך בזה ועיין בס' שיח יצחק בחגיגה שם מש"כ בזה.

בשתי ידיו. עיין מנחות צ"ג א' ב' יומא ל"ה ב' ל"ו א' ותוספתא פ"י דמנחות ותו"כ ויקרא דבורא דחטאת פ"ו פרשה ד' ופרשת אחרי פרשה ד'. ועיין בתרגום יונתן ויקרא א' ד' וצ"ע ושם ט"ז כ"א וצ"ע.

על

ראש וכו'. עיין מנחות צ"ג ב' ובתו"כ ויקרא פ"ד פרשה ג' ופי"ז פרשה י"ג.

ולא

על וכו'. שם במנחות צ"ג ב' בעיא דאיפשיטא. וכעין זה שמעתי לפרש הא דאיתא בחגיגה ט"ז ב' אמר רב פפא ש"מ צדדין אסורים דאי ס"ד צדדים מותרין לסמוך אצדדין אלא לאו ש"מ צדדים אסורים רב אשי אמר אפילו תימא צדדים מותרים כל דבהדי גבה כגבה דמי והנה התוס' שם ד"ה רב אשי וכו' הרגישו בזה שרב אשי החליף שיטתו למה דס"ל בשבת קנ"ה א' דצדדים אסורין יעו"ש וע"ע בתוס' שבת שם ד"ה אמר ר"פ וכו' שהרגישו התם דתרווייהו החליפו שיטתם ר"פ ורב אשי יעו"ש אמנם י"ל דכוונת הש"ס דחגיגה לא משום שבות דשבת ויו"ט רק משום איסור סמיכה וה"ק ר"פ שם ש"מ צדדים אסור לסמוך אפילו בחול דאל"כ נסמוך אצדדים ואי ס"ל דבצדדים מותר לסמוך ביו"ט ורב אשי דחי ליה אפילו לשיטתו דר"פ דצדדים מותרים משום שבות מ"מ כל דלהדי גבה כגבה דמי וא"כ יש בזה משום שבות ביו"ט אבל בחול מותר לסמוך אצדדים והבן. וכן משמע בעין משפט אות ו' שהראה מקום לכאן ודו"ק (ושוב ראיתי בס' שיח יצחק על חגיגה שהביא זה יעו"ש מש"כ בזה.

ולא

יהיו וכו'. שם בעיא דאיפשיטא ובתו"כ ויקרא פ"ד פרשה ג' איתא וז"ל ידו על ראש ולא על גב ידו על ראש ולא על הצואר על ראש ולא על הגביים אוציא את כולם ולא אוציא את החזה ודין הוא ומה אם הראש שאינו טעון תנופה טעון סמיכה החזה שטעון תנופה אינו דין שטעון סמיכה ת"ל על ראש ולא על החזה וכתב בקרבן אהרן שיש גורסים ידו על ראש ולא גב ור"ל בגב ידו אסור לסמוך ושוב כתב עוד דה"ק דידו יהיו ע"ג ראשו ולא ע"ג ידו שהיינו דידו חוצץ יעו"ש היטיב ועיי"ש פי"ז פרשה י"ג. והנה מבואר מזה לפי' הק"א דידו חוצץ וצ"ע בזה עיין מש"כ לעיל פ"ה מהל' ביאת מקדש הי"ז יעו"ש היטיב ועוד דא"כ מאי קמיבעיא ליה בש"ס מטלית מהו שיחוץ אם ידו חוצץ מטלית לא כ"ש. ובפי"ז שם איתא בהדיא וז"ל ידו על ראש ולא על גב ידו על ראש ולא על הצואר. שוב ראיתי בתוספתא פ"י דמנחות וז"ל ולא היו מניח ידו ע"ג זבח ולא היו מניח ידיו זו ע"ג זו ולא היה דבר חוצץ בין ידים לקרנות (והיינו שהתוספתא אזלא לשיטתה דס"ל דעל הקרנות היו סומך) א"כ הדין עם הק"א. ודע כי בש"ס שם מביא ברייתא וז"ל ידו על הראש ולא ידו על הצואר ידו על הראש ולא ידו על הגביים ידו על הראש ולא ידו על החזה עכ"ל והך ידו על הראש ולא על גב ליתא ואולי כן עיקר הגי' בתו"כ.

יד

מעמידו

בצפון וכו'. כן הוא ביומא ל"ו א' ובתוספתא דמנחות פ"י איתא וז"ל סומך במערב עכ"ל וט"ס הוא וצ"ל סומך במזרח ופניו במערב וכ"כ המפרש שם.

עון

עשה וכו'. וכר"ע שם ולאו דלקט שכחה ופאה נמי בכלל וכמש"כ הלח"מ על פי פי' התוס' דשם יעו"ש היטיב ולא היה מתודה על לאו שבכללות ולא על לאו שאין בו מעשה וכמש"כ תוס' שם בד"ה על עשה וכו' יעו"ש היטיב.

טו

חטאתי

עויתי וכו'. יומא ל"ו ב' ומש"כ ועשיתי כך וכך משום שצריך לוודות אותו עון שחטא וכמש"כ למעלה בהל' י"ד ועיי"ש ביומא פ"ו ב' ומתוך כך מיושב מש"כ רבינו בפ"ב מהל' תשובה שצריך לפרט החטא כי אף ר' עקיבא מודה בזה שצריך לפרט בלחש ולא פליג עם ר' יהודה בן בבא שם פ"ו ב' רק אם צריך לפרט בקול רם והשתא מיושב כל הסוגייא שם ודו"ק היטיב ועיין באו"ח סי' תר"ז יעו"ש היטיב ועיי"ש בב"י ובכ"מ ומה שנראה לענ"ד כתבתי.

וחזרתי

בתשובה וכו'. עיין סוף יומא בירושלמי.

וזו

כפרתי. אולי יצא לו כן מהך דסנהדרין מ"ג ב' יעו"ש היטיב.

סומך

בכל מקום וכו'. זה פשוט ממה שנתבאר הלכה י"ב.

שאינו

מתודה וכו'. זה פשוט כי אינו בא על שום חטא כלל משא"כ העולה דמכפר על עשה כמו שמבואר בזבחים ה' ב' ו' א' ז' ב' ובתו"כ ויקרא פ"ד פרשה ג' יעו"ש היטיב. והנה בהשלימי פרק זה אמרתי להעיר בדבר אחד והוא כי בגליון הש"ס בביצה כ"א ברש"י ד"ה ב"ש היא וכו' על מש"כ רש"י וז"ל הלכך לא דחיא סמיכה דידהו יו"ט וכו' כתב ע"ז בגי' הש"ס וז"ל וקשה לי לפי מאי דקיימינן עתה דבית שמאי ל"ל סמיכה כלל בשלמי חובה גם בחול אסור דהוי עבודה בקדשים דהא גם ביו"ט לא מיקרי משתמש בבע"ח רק אי סמיכה בכל כחו כמש"כ רש"י במתניתין וצ"ע עכ"ל והנה בקושיא זו כבר קדמוהו הפני יהושע ועיין בצל"ח מש"כ בזה. והנה לפי מש"כ השיח יצחק בחגיגה דהא דבעינן בכל כחו היינו דווקא למ"ד דפליגי בשבות אבל למ"ד דפליגי אי בעינן סמיכה כלל באמת לא מוכח מזה דבעינן סמיכה בכל כחו יעו"ש וצ"ל דלפ"ז אפילו בהקפות הידים אסור לסמוך והיינו טעמא דמיחזי כעבודה בקדשים וכמש"כ הטורי אבן בחגיגה י"ד א' במשנה שם דעד כאן לא שרי בהקפת ידים רק משום נחת רוח לנשים אבל בלא"ה גם זה אסור יעו"ש וכן משמע מהשער המלך בריש דבריו יעו"ש היטיב. אבל לפ"ז אכתי יקשה למה כתב רש"י הילכך לא דחיא סמיכה דידהו יו"ט וכו' דכך לי חול כך לי יו"ט ומטעם דמיחזי כעבודה בקדשים. אבל עיין בשער המלך בדרך השניה שכתב דלעולם מיירי בכל כחו ואפ"ה מישרא שרי בחול דלר"י דס"ל דסמיכת אשה רשות אף בכל כחה (יעו"ש שהאריך להוכיח כן דכן הוא דעת רש"י וכמש"כ הקרבן אהרן בפרשת ויקרא פ' ב' פרשה ב' יעו"ש) ה"נ דבר שאין טעון סמיכה שרי לסמוך עליו מתורת רשות רק משום יו"ט הוא דלא דחי יעו"ש או י"ל דכוונת רש"י דאי בעי סמיכה ורק האיסור משום שבות א"כ כל דעושה בהקפת ידים שרי אבל אי לא בעי סמיכה כלל גזרו אף בלי כל כחו רק בהקפת ידים ומשום שמא יבא לידי כל כחו. ויש לעיין עוד בזה. והתימה שלא נזכר בדברי שער המלך אחר שהזכירו בגליון הש"ס בפסחים פ"ט א'.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.