שרשי הים/מעשה הקרבנות/ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שרשי הים ‏ מעשה הקרבנות ג

ו

שורש אי בעינן סמיכה בכל כחו

כל קרבנות בהמה שיקריב היחיד בין חובה בין נדבה סומך עליהם כו'. הנה בפ"ב דביצה ד"ך ע"ב גרסינן תני תנא קמיה דר' יצחק ויקרב את העולה כו' למד על עולת חובה שטעונה סמיכה וכתבו התוספות ותימא כו' ולפי' רש"י שפי' דהכא מיירי בקרבן של אהרן שהוא קרבן יחיד ניחא עכ"ל עיין במ"ש הרא"ם בפרשת שמיני ע"פ ויעשה כמשפט שכתב שהכריחו לרש"י לפרש ויקרב את העולה דקאי אעולת אהרן כקושית התוספות בפ"ב דביצה שלא מצינו סמיכה בצבור כי אם בשתי סמיכות לבד ושוב הוקשה לו וז"ל וא"ת ומנ"ל דכמשפט המפורש בעולת נדבה בויקרא קאמר אימא דכמשפט המפורש בעולה דלעיל מיניה לענין זריקת דמים על המזבח סביב ולענין נתוח אבריו ורחיצת קרבו וכרעיו הכתובים ותירץ לזה דמילת כמשפט דייק הכי דאל"כ הול"ל כראשונה כדכתיב וישחטהו ויחטאהו כראשון וכתב שלזה כיוין רש"י בפ"ב דביצה ד"ך במ"ש מה משפט האמור להלן חובה וכו' יע"ש. וראיתי להרב נחלת יעקב שתמה על דבריו דלפום מאי דמשמע ליה לרש"י דהאי קרא דויקרב את העולה בעולה של אהרן הוא והיא הכתובה קודם אלא שחזר הכתוב להשמיענו ענין הסמיכה מאי קא ק"ל להרב דאימא כמשפט המפורש בעולה דלעיל מיניה דכיון שהיא היא מה בא הכתוב להשמיענו הרי כתיב קודם שזרק את הדם ונתח את הדם ורחץ קרבו וכרעיו אלא ודאי להשמיענו ענין הסמיכה שסמך ידיו עליו כמשפט עולת נדבה ואין לומר שקושיית הרב היתה לפי' התוספות שפירשו קרא דויקרב את העולה בעולת העם וא"כ מה זה שסיים וכתב שלזה כיוין רש"י יע"ש ועיין בס' תועפות ראם.
ולע"ד לא עמדו יפה על כונת הרא"ם בזה דשפיר הוקשה לו ז"ל לשיטת רש"י ז"ל דמאחר שהמכריחו לרש"י לפרש קרא דויקרב את העולה דמיירי בעולת אהרן אינו אלא דאם בעולת העם הא קי"ל שאין סמיכה בקרבן ציבור וכמ"ש הרא"ם קודם לכן א"כ ק"ל שפיר דמנא לן דקרא דכמשפט אתא לומר דבעי סמיכה כי היכי דנימא מאחר שאין סמיכה בקרבן צבור ע"כ בקרבן אהרן מיירי אימא דלעולם קרא בקרבן צבור איירי וכמשפט שאמר הכתוב אין הכונה כמשפט עולת נדבה דהיינו סמיכה אלא כמשפט עולת אהרן הכתובה לעיל מיניה לענין זריקת דמים ומיחוי קרביו וע"ז ישב שפיר הרא"ם דמילת כמשפט אינו מורה כן וכיון דע"כ למדרש כמשפט על האמור בעולת נדבה לענין סמיכה מעתה ע"כ למדרש קרא בעולתו של אהרן ולזה כיוין רש"י בפ"ב דביצה ודברי הרא"ם ז"ל ראוים אליו.
תו אמרינן שם בגמ' עלה דאמר ר' יצחק דעולת חובה טעונה סמיכה בעי שם בגמרא דאמר לך מני ב"ש היא וכו' כתב הר"ב בש"מ וז"ל פי' דאמרי במתניתין מביאין שלמים של י"ט שהן חובה ואין סומכין עליהן ואמרו בתוס' דלאו דוקא בי"ט דאפי' בחול נמי לב"ש אין סומכין והא דפליגי בי"ט להודיעך כחן דב"ה דאפי' בי"ט סברי ב"ה דסומכין אבל רש"י שפי' במתני' דאין סומכין לב"ש משום שבות דמשמע דאלו בחול סומכין פירש ז"ל כן אליבא דמ"ד דב"ש ילפי שלמי חובה משלמי נדבה עכ"ל וק"ל שהרי רש"י ז"ל בהא דרבי יצחק דס"ל דב"ש לא ילפי ש"ח מש"נ וקאמר הא מני ב"ש היא דאמרי במתני' כו' וקסברי לא גמרינן ש"ח כו' הילכך לא דחייא סמיכה דידהו י"ט עכ"ל. הרי שדקדק וכתב דלא דחי י"ט משמע דבחול סומכין אפילו דלא יליף ש"ח מנדבה איברא שזה צריך טעם דלרבי יצחק דתלי פלוגת' דב"ש וב"ה בעיקר הסמיכה אי ילפי' ש"ח מש"נ ודאי דלא שנא י"ט ולא שנא חול לב"ש דלא ילפי מהת' לא בעו סמיכה ומה איסור יש בי"ט טפי מבחול ואי משום דבי"ט איכא נמי איסור שבות הרי בפ' אין דורשין מבואר דלר' יצחק לא בעינן סמיכה בכל כחו דעלה דקאמר ר"י אל תהי שבות קלה בעיניך קאמר רבא ש"מ סמיכה בכל כחו בעינן יע"ש משמע דלמאן דמפרש פלוגתייהו בעיקר הסמיכה לא בעינן סמיכה בכל כחו ומבואר שם דליכא משום שבות בסמיכה אלא למ"ד דבעינן סמיכה בכל כחו. והנלע"ד בדעת רש"י דמשמע ליה דבתר דדייק רבא מדברי רבי יוחנן דסמיכה בכל כחו בעינן אף רבי יצחק נמי אית לן למימר שמודה בה דלא אשכחן דפליגי בהכי אלא דרבא לא מצי לדיוקי הכי אלא מדר"י דתלי פלוגתייהו דב"ש וב"ה בשבות ומשמע ליה לרש"י דאף לרבי יצחק כי פליגי ב"ש וב"ה דוקא בי"ט פליגי ומשום שבות אלא דלר' יצחק אע"ג דב"ש לא ילפי שלמי חובה מש"נ ולא בעו סמיכה היינו דוקא מדאורייתא אבל מדרבנן מצוה לסמוך ובי"ט אסרו משום שבות ואע"ג דבפרק אין דורשין עלה דקאמר ר"י אל תהי שבות קלה בעיניך אמרינן דהא קמ"ל ר"י דבשבות הוא דפליגי ב"ש וב"ה ולאפוקי ממ"ד בסמיכה גופה פליגי דמשמע בהדיא דלרבי יצחק לא פליגי בשבות משמע ליה לרש"י דודאי אף לר' יצחק בהכי פליגי ב"ש וב"ה דאל"כ לא הו"ל לאפלוגי בי"ט אלא בחול אלא דלר' יצחק דס"ל דב"ש לא ילפי שלמי חובה מש"נ וליכא מצוה מן התורה לסמוך בשלמי חובה כי פליגי בי"ט וס"ל לב"ש דמשום איסור שבות אין לו לסמוך לא הוי שבות דמצוה אלא שבות דעלמא כיון דליכא מצוה בסמיכה זו אבל לר' יוחנן דס"ל דב"ש ילפי שלמי חובה מש"נ ואיכא מצוה מן התורה בסמיכה אפ"ה אסרו בי"ט משום שבות נמצא דאפי' שבות דמצוה עקרו ב"ש והיינו דאיכא בין ר' יצחק לר"יוח ותלמודא כלפי מאי דקאמר מעיקרא הא קמ"ל רבי יוחנן דאפי' שבות דמצוה אל תהי קלה ואקשינן עליה הא נמי פשיטא לאפוקי ממ"ד בסמיכ' גופה פליגי קמ"ל דבשבות הוא דפליגי כלומר וקא מפלגי בשבות דמצוה משא"כ למ"ד דבסמיכה גופה פליגי דלדידיה לא הוי שבות דמצוה והשת' ניח' דלא קאמר תלמודא אלא לאפוקי כו' דלא הדר ממאי דקאמר מעיקרא דהא קמ"ל רבי יוחנן דאפי' שבות דמצוה לא דחינן.
ובכן מ"ש רש"י בפי' המשנה דטעמא דב"ש משום שבות ומ"ש כאן עליה דר' יצחק אזל אליבא דכ"ע דאף לרבי יצחק נמי בשבות הוא דפליגי אלא דלר' יצחק הוי שבות שאינה של מצוה ולהכי לא דחי לב"ש ולר' יוחנן אפי' שבות של מצוה הוא ואפ"ה לא דחי לב"ש ואין ספק אצלי דלזה כיוונו התוס' בד"ה דלא גמירי שכתבו וז"ל השתא אית ליה לר' יצחק כו' ורש"י פי' במתני' טעמא משו' שבות ויפה פירש דבפרק אין דורשין משמ' דבהכי פליגי לר' יוחנן עכ"ל ויש לדקדק לכאורה במ"ש השתא אית ליה כו' כאלו לפום קושטא לא ס"ל הכי לר' יצחק וליתא דלפום קושטא נמי הכי ס"ל כדאמרינן וסברי ב"ש כו' ואי לשון השתא שכתבו לאו דוקא מה בא ללמדינו ועוד למה הביאו פי' רש"י הכא ולא במתני' כי שם ביתו ועוד במ"ש ויפה פירש כו' דמה יופי יש בפי' רש"י אליבא דר' יוחנן דליתיה בגמ' ותו במ"ש דבפרק אין דורשין משמע דבהכי פליגי שאין זה משמעות שהדבר מפורש דבהכי פליגי לר' יוחנן ואולם ע"פ מ"ש בדעת רש"י הנה דברי התוס' מבוארין מאליהם דלכך כתבו השתא אית ליה לר' יצחק לרמוז דלפום קושטא לא פליגי בהכי אלא בשבות וכדמפרש רבי יוחנן בפרק אין דורשין דבהכי פליגי ופליגי דוקא ביו"ט דלפום מאי דס"ד דפליגי בעיקר הסמיכה הוה צרכינן מימר דל"פ ביו"ט דוקא אלא אף בחול וי"ט שנקטו במתני' לאו דוקא כמ"ש בש"מ להר"ב ז"ל וע"ז הביאו הכא פי' רש"י שפי' במתני' טעם פלוגתייהו בשבות לומר דפי' זה אף לרבי יצחק אמרו רש"י וכמו שהכרחנו מלשון רש"י שפי' בסוגייא דר' יצחק וע"ז סיימו וכתבו ויפה פירש כלומר אף שלכאו' משמע דלרבי יצחק ל"פ בהכי זה אינו ויפה פי' אליבא דכ"ע ואפי' לדעת ר' יצחק שכן משמע בפרק אין דורשין דבהכי פליגי לר' יוחנן כלומר דמהתם משמע דבהכי פליגי לרבי יוחנן אליבא דכולהו תנאי בין למאן דאמר דעיקר פלוגתייהו דב"ש וב"ה בעיקר הסמיכה כדאמר רבי יצחק ובין למ"ד דפלוגתייהו אי בעינן תכף לסמיכ' שחיטה דאע"ג דפשט השמועה התם מוכח דלמ"ד דפליגי בעיקר הסמיכה ל"פ בשבות מדקאמר ולאפוקי ממ"ד דבסמיכה גופה פליגי קמ"ל ר"י דבשבות פליגי מ"מ מדלא קאמר אלא משמע דאף למ"ד בסמיכה עצמה פליגי פלוגתייהו דב"ש וב"ה גבי י"ט בשבות הוא דפליגי כדקאמר ר' יוחנן וליכא בין ר' יצחק לר' יוחנן אלא שבות שלא במקום מצוה ודוק.
וכי תאמר אלי דהיאך אפשר לומר דלר' יצחק דפליגי ב"ש וב"ה בעיקר הסמיכה אי ילפינן עולת חובה מעולת נדבה ס"ל דלב"ש אע"ג דלא ילפי מעול' נדבה מ"מ במצוה דרבנן איכא לסמוך בעולת חובה דאיך הפה יכולה לדבר דרבנן שרו לעבוד עבודה בקדשים וכדפריך הש"ס בפרק אין דורשין די"ו ע"ב ואי ס"ד סמיכה בכל כחו בעינן משום נחת רוח דנשים עבדינן עבודה בקדשים. ועיין בזבחים דל"ג דאמרינן התם סמיכת אשם מצורע לאו דאורייתא כמ"ש התוס' שם ואם נאמר דה"נ לר' יצחק לא היו סומכין בכל כחם א"כ למה אסרו ב"ש לסמוך בי"ט משום שבות שמשתמש בבעלי חיים דכיון דליכא סמיכה בכל כחו אין כאן משום שבות כדקאמרינן התם ש"מ סמיכה בכל כחו בעינן דאי לא מאי קא עביד לסמוך ופי' רש"י מדאוקי ר"י טעמא משום שבות סמיכה דקדשים בכל כחו בעינן והוה ליה משתמש בבעלי חיים יע"ש הרי דכי לא סמך בכל כחו ליכא משום שבות הא ל"ק שכבר כתב הרב קרבן אהרן בדמ"ג ע"ב דרש"י ז"ל בפרק כס"ה דפ"ה ע"א סובר שלדעת ר' יוסי שאמר נשים סומכות רשות אפילו סמיכה בכל כחו שרי והא דפריך בפרק אין דורשין דאי ס"ד סמיכה בכל כחו בעינן משום נחת רוח דנשים עבדינן עבודה בקדשים א"ל דהתם דוקא פריך הכי משו' שלא היו הקרבן שלהן אלא משל בעליהן ומש"ה קא מתמא דהיאך אפשר שמשום נחת רוח שרו לעשות עבודה בקדשים שכיון שלא היה הקרבן שלהן הו"ל עבודה בקדשים אבל אם היה שלהן יכולות לסמוך ואין כאן עבודה בקדשים יע"ש.
וכתב עוד הרב הנז' שם בע"ד שאעפ"י שמדברי התוספות בחולין דפ"ה מבואר דס"ל דאף ר' יוסי לא התיר לנשים לסמוך רשות אלא לאקופי ידייהו ולא לסמוך בכל כחם מיהו מדבריהם בפרק בתרא דר"ה דל"ג ובעירובין דצ"ו ע"ב ושם בפרק אין דורשין משמע דס"ל כמ"ש רש"י בחולין דלר' יוסי סומכות רשות אפי' בכל כחם יע"ש וא"כ אפשר ג"כ שזו היא שיטת רש"י והתוס' הכא בפ"ב דביצה דלר' יצחק לב"ש ס"ל דבעולת חובה אע"ג דלא ילפי מעולת נדבה מ"מ מדרבנן סומכים בכל כחם ומה"ט אסרו לסמוך בי"ט משום שבות כמדובר.
ועפ"י דברי הרב ק"א הללו בין תבין מ"ש התוספות בפסחים דפ"ט ד"ה ואלו פסח יע"ש ועיין בס' שע"ה בהל' מע"הק בפרקין הי"ג ועיין בס' אור יקרות בחי' לפסחים יע"ש. תו אמרינן שם בגמרא וממאי דב"ה כו' דלמא מעולת חובה גמירי כו' וכתבו התוס' וא"ת דבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בבנין אב כו' הנה הר"ב בש"מ תירץ לזה ע"ש הריטב"א דכיון דכתיב בעולת חובה כמשפט הרי הוא כאלו נכתבו הלכותיו בו וכאלו כתיב סמיכה בה בהדייא עכ"ל וכיוצא לזה ראיתי להתוס' ביומא דנ"א ע"א ד"ה דוחה את השבת גבי דבר הלמד בג"ש אינו חוזר ומלמד בהיקש שכתבו וז"ל וי"ל כיון דכתיב ככל חקת הפסח יעשו אותו צריכין אנו ללמוד כמו כן ממנו דבר שלמדנו בו בג"ש שאל"כ אינך מקיים ככל חוקת הפסח כו' יע"ש וקשה מההיא דאיזהו מקומן ד"ן עלה דאיבעיא לן אי דבר הלמד בהקש חוזר ומלמד בבנין אב ואמר ר' ירמיה לא נכתוב רחמנא צפונה באשם ותיתי מבנין אב מחטאת למאי הלכתא כתביה לאו למימרא שדבר הלמד בהקש אינו חוזר ומלמד בבנין אב יע"ש והרי עיקר ילפותא דצפונה בחטאת מקרא דכאשר תשחט העולה תשחט החטאת הוא וקרי ליה תלמודא היקש ואינו חוזר ומלמד אשם בבנין אב ולפי דבריהם ז"ל זה אינו נקרא הקש כיון דכתיב בחטאת גופיה כאשר תשחט העולה הו"ל כאלו כתי' צפונה בחטאת בהדיא ועיין בספר צאן קדשים שם בפרק איזהו מקומן בתוס' ד"ה לא נכתוב רחמנא וצ"ע.

· מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.