מעשי למלך/מעשה הקרבנות/ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מעשי למלך מעשה הקרבנות ג

ב

ואחד

אנשים וכו'. בגמרא איתא איש איש מלמד שנודרים נדבות כישראל ויש לדקדק הלשון כישראל ונראה שכונתם למה שכ' בשמ"ק תמורה ז' ליישב קו' תוס' הא משמע כן כבר מקרא דבן נכר ותי' דהו"א דוקא דיעבד קמ"ל איש איש לכתחלה והיינו כישראל לכתחלה והנה במדרש איתא איש איש כי ידור נדר לרבות נכרי שנודרים נדרים ונדבות כישראל יכול אף גוי בבל יחל דברו ת"ל בני ישראל בנ"י בבל יחל דברו ואין גוי בבל יחל דברו ובירושלמי בפ' בתרא דנזיר משנה א' פליגי בה אמוראי דר' יונה מפרש דהיינו דאין להם היתר חכם ור"י קאמר דא"צ היתר חכם אמנם לאידך מ"ד דא"צ כלל היתר א"כ לפי"ז גרע מהקדש ישראל בע"מ כיון דצריך שאלה לחכם לעקר נדר מעיקרא שפיר גם בהקדיש שייך בדיבורא עביד מעשה אבל אי אמרינן דא"צ היתר יש לפרש דהיינו דא"צ פתח לעקור נדר מעיקרא אבל עכ"פ בעינן חרטה שנעקר ההקדש מכאן ולהבא [ואפשר דזה באמת פליגי מה שכתבתי במק"א אי צריך שאלה בפתח וחרטה או סגי לעקור ההקדש בחרטה בעלמא מכאן ולהבא דמ"ד דאין לו היתר ס"ל דכל שאלה היינו בחרטה בעלמא ול"ש בנכרי ואידך ס"ל שאלה רק בפתח ונכרי א"צ פתח] ולכאורה ההמשך דברים צריך ביאור איך נמשך להא דקאמר דנודרים נדרים ונדבות כישראל דיכול דיהא עובר בבל יחל ת"ל בנ"י בנ"י בבל יחל ובנכרי אין בבל יחל דמפרש הגמרא בנזיר דף ס"א דישראל אינו עובר בבל יחל בקדשי נכרים ולפמש"כ בפ"א מאמ"ז דאחר שהקדשו אין עוד הנכרים בעלים א"כ הכי פירושו נדונ"ד כישראל והו"א דהם בעלים ויהא מוכח דיש שליחות קמ"ל בנ"י דאין עובר בבל יחל על הקדישו של נכרים משום דאחר ההקדש באמת ל"ה בעלים עוד ולירושלמי הנ"ל ניחא ההמשך בפשיטות דהו"א דהוא בבל יחל שיכול לשאול על נדרו קמ"ל דאין יכול לשאול והיינו כמש"כ דבאמת ל"ה בעלים כלל ואידך מ"ד דס"ל דאין צריך היתר יש לומר דהיינו טעמא משום דישראל א"ע בבל יחל דברו משום שלא הי' בעלים וכמו שכתבתי ולכן ס"ל דא"צ היתר כלל:

אבל

נכרי אין מקבלין רק עולה. נראה בטעמא דמילתא דאיתא בירושלמי פרק בתרא דרה"ש בכל קרבנות כתיב חטא ובעצרת אין כתיב חטא א"ל הקב"ה מכיון שקבלתם עליכם עול תורה מעלה אני עליכם כאלו לא חטאתם מימיכם הרי ראוים להקריב שלמים בו ביום ולפי"ז באוה"ע דהקב"ה החזיר עליהם התורה ולא רצו לקבלם ע"כ אין מקריבין שלמים:
ונראה בטעמא דמילתא דמנכרי מקבלין עולה ומישראל אין מקבלין עולה דבכם חלקתי ולא באומת העולם דהנה כתיב בקרא האוכל בשר אבירים ודם עתודים אשתה זבח לאלקים תודה ושלם לעליון נדריך וכ' בת"ס בחי' בסוג' דריחא מילתא דבודאי אי הו' הקרבנות בבחינת אכילה למעלה א"כ אפי' חטא כל ימיו מביא קרבנות להקריבו במזבח הו' כביכול בבחינת מתעסק בחלבים ועריות דע"כ נהנה אף שאין לרצונו אבל באמת אינו כן דהאוכל בשר אבירים ודם עתודים אשתה דאינו אלא בבחינת ריח ניחוח וכו' ולא אריח בריח ניחוחכם א"כ אם הוא שלא לרצון לא יתואר נהנה ב"כ ע"כ פירש"י ריח ניחוח נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני דאל"ה אינו ריח ולא נחת רוח לכן מסיים הכתוב זבח לאלקים תודה וזה יהי' לרצון ואז אריח בריח ניחוחכם:
וכ' לפרש בזה הכתובים עולותיכם ספו על זבחיכם ואכלו בשר וקשה מה רצה בעצה זו ואכלו בשר ועוד הא גם שלמים לגבוה סלקי וכתיב זבח רשעים תעבה וזבח היינו שלמים להנ"ל יש לומר דרשע הביא שלמים והכהנים אוכלים מהם וההוא אכילה מעליותא הוא נמצא ע"כ מתכפר במקצת בפועל אכילת כהנים שכן נהנין לכן נתן להם עצה עולתיכם ספו על זבחכם כי עולת שהם כולו לגבוה לריח ניחוח לא יועילו לכם כי לא אריח בריח ניחוחכם אך עשו מהם זבחים שלמים שיאכלו הכהנים ואכילה מועיל לעולם והתועלת הוא ואכלו בשר שע"י נתינה לכהנים יתברך הבשר ותוכלו גם אתם לאכול בשר כדאיתא ביבמות דף ס"ג אכילת בשר לישראל תליא במתנות כהונה לכהנים א"כ נכרי דאין יכול להביא שלמים וגם אינו חייב במתנות כהונה ע"כ מקבלין ממנו עולות שיגן עליהם אבל בישראל שיש להם תקנה במתנות כהונה דמגין עליהם ע"כ אין מקבלין ממנו:

אבל

העכו"ם אין מקבלין מהן אלא עולות שנאמר מיד בן נכר וכו'. הנה בפ"א מה' אימ"ז כ' ולא קרבנות ישראל בלבד אלא אף קרבנות עכו"ם אם הקריבן והן בע"מ לוקה שנאמר ומיד בן נכר ולכאו' יש בזה סתירה דדריש שני דרשות מקרא דבן נכר אך הדבר נכון דהנה דרשא זו שכ' רבינו כאן דאתי לומר שלא לקבל מבן נכר אפי' ק"צ הוא מספרא פ' אמור והיינו מסיפא דקרא דכתיב את אלקיכם מכל אלה וכמו שפי' במלבים שם וז"ל דפשטות הקרא שגם מבן נכר לא נקבל בע"מ וממש"כ כאן את אלקיכם שמורה על ק"צ דהלא בלא זה לא ריבה מן איש איש רק עולה לר"ע ונדו"נ לריוה"ג וכן קשה קו' תוס' מנחות וחולין ל"ל איש להתיר תיפק לי' מדאמר בע"מ לא תקבל מכלל תמימים שרי וע"כ דריש מכל אלה שמלת כל מוסב על כל הנזכר בפרשה בין תמים בבקר ובכבשים ובעזים מזה מוכח ג"כ לא רק ק"צ כי תמידין לא משכחת רק בכשבים והלא אמר מכל אלה וכו'.

שנאמר

מיד בן נכר וכו'. למעט שאר קרבנות הנה רבינו הוציא כן דתוס' הקשו דל"ל איש איש הא מדכתב ומיד בן נכר לא תקריבו משמע הא תמימים יקריבו ותי' דהו"א בע"מ בלאו אבל תמימים ג"כ אין מקריבין ולרבינו לא ניחא לי' בהא דהא אי גם תמימים אין מקריבין ל"ש לאו בבע"מ דא"ר לפנים ואין אלא חולין בעזרה דהא אזהרה דבע"מ לא נאמר אלא בראוי להקרבה וכן בספר קרבן אהרן הרבה להקשות לתירוצם זה וע"כ לומר דהאי קרא דאיש איש איצטריך לכל חד כדאית לי' לריוה"ג לרבות כל הקרבנות אתי קרא דלא יקריבו אלא עולה לחוד ולכן שפיר כתב רבינו דאתי למעט שאר קרבנות.
אמנם ליישב קו' הנ"ל על תוס' נראה לי לפמש"כ רבינו בפ"א מאימ"ז דלאו דע"מ היינו בשחט להדיא לשם הקדש והנה בנכרי כהא"ג ג"כ בשחט לשם גבוה איירא א"כ יש לומר דאין הקרבן מתיחס לבעליו הנכרי כלל לכן שפיר איכא לאו דהא דתמימים ס"ד דאין מקריבין היינו בשחט סתם אבל בשחט לשם הקדש בפירוש שפיר מקריבין משום דאין הקרבן מתיחס לשם הבעלים הנכרים כלל וא"ש.
בהא דאין מביאין אלא עולות נראה הטעם משום דעולה אינו אלא דורן אף דעולה מכפר אעשה היינו מכח דדרשו חכז"ל דהא דכתיב ונרצה לו לכפר עליו היינו דמכפר אעשה אבל אין מקרא יוצא מידי פשוטה לכפר עליו היינו אין אלא לשון רצון וקבלת פנים כמוש"כ הרמב"ן וכדכ' בפ' וישלח אכפרה פניו במנחה ע"ש ברמב"ן [וכ"כ בחס"ו או"ח סי' קע"א לענין אחר] ובהא ניחא לי לפרש הא דאיתא ב"ב דף מ"ח דפריך הש"ס מיקריב אותו לרצונו ומשני דניחא לי' בכפרה ואח"כ פריך מגיטין דחובטין אותו ומשני משום מצוה לשמוע דברי חכמים וקשה דלעיל גבי עולה הו' לי' לשנויי משום דמצוה לקיים דברי תורה ומה צורך לתלות בניחא לי' לכפרה וכן הקשה בחס"ו או"ח סי' קפ"ה להנ"ל ניחא דאי לאו דניחא לי' בכפרה אלא משום דמצוה היינו כפשטי' דקרא דעולה לא אתיא לכפרה אלא לדורן בעלמא וכיון דל"ה אלא דורן בעלמא ל"ש לכפותו שיהא רצונו להביא דורן כיון דסוף כל סוף בא ע"י כפי' אין זה דורן לכן משני דניחא בכפרה דלפי הדרשה עולה דבא ג"כ לכפר לא לדורן בעלמא בודאי ניחא לי'.
הנה במה שהעלה בחס"ו דהא דמרבינן מאיש איש שנודרין נדבות כישראל היינו דדינם לענין קרבן כמו בישראל ממש דאף דאין שיעורן לב"נ לענין קרבן אין נדרו נדר אלא בגדול כמו ישראל וקשה לי מהא דאיתא בחגיגה דף י"א איש איש אשר יתן מבנו למולך וכן איש איש אשר אל כל שאר בשרו אתי לרבות את הנכרים שמוזהרים ע"ז ועל העריות כישראל והא לענין עריות אין דינם ממש כישראל דלא כל מה שהוא עריות בישראל הו' עריות בב"נ וכן לענין שיעור בר חיובא הא בב"נ דלא נאמר שיעורן חייב אפי' אינו גדול בישראל וכן בע"ז אין הנכרי מצוה על השיתוף ואפ"ה אמרו שמוזהרין כישראל אמנם בטו"א הקשה הא בלא"ה נכרי מצוה על ע"ז ולהנ"ל ניחא דצריך לרבות שעובר על השיתוף כישראל ויקשה לשיטת הפוסקים דס"ל דאין מצוה על השיתוף.
והנה הרמב"ן בפ' כי תשא כתב אקרא וישכימו ממחרת ויעלו עולת ויגשו שלמים משמע שהי' מכונין לח' והקשה דלהלן כתיב וישתחו לו ויזבחו לו וכ' דאהרן הי' המקריב קרבנות לכן אמר סתם ויעשו עולת ויגישו שלמים כי הוא מכוון לשם ד' והם דעתם אל העגל אשר עשו והי' הבעלים מפגלין לפי"ז קשה איך משכחת הא דנודרין נדבות ניחוש שכונתם לע"ז ומפגלין.
הנה רבינו פ"ד מה' שקלים כתב דעכו"ם שהתנדב מעות לדברים אלו אין מקבלין ממנו ואפי' גר תושב וכתב הכ"מ דלמד כן מדאין מקבלין מכותי דג"כ לא הי' באותו זמן עובדין ע"ז ותמוה הא אמרינן כותים כעכו"ם והיינו עע"ז וכתב בשלום ירושלים פ"ק דשקלים דנפקא ליה מהכא מדאין מקבלין מנכרי רק עולת הה"ד דלבדה"ב אין מקבלין ממנו.

אפי'

עולת עוף מקבלין ממנו אעפ"י שעע"ז. ויש לדקדק מאי אפי' עע"ז דלענין קרבנות מאי נפ"מ אם עע"ז וראיתי בשו"ת מרמ"ש סי' כ"א שכתב ליישב עפמש"כ החס"ו סי' שכ"א להוכיח מדילפינן דגוי מביא קרבנות כישראל ע"כ דבר שחיטה היא כשאין עע"ז ורק כשעע"ז לאו בר שחיטה הוא אי דבר אחר גרע לו לפסול לכן הו' בר שחיטה ומוכח כהגי' ברבינו פ"ב משחיטה דגוי עע"ז לאו בר זביחה הוא א"כ היינו דכתב רבינו אפי' גוי עע"ז דלא תימא דקרא רק מרבה כשאין עע"ז דבר זביחה הוא אבל בעע"ז דשחיטה פסולה לאו בר זביחה הוא ולא נקבל ממנו קמל"ן אפי' עע"ז שפיר מקבלין דדבר אחר גרם לו לפסול שפיר הו' בר זביחה ואי דנכרי לאו בר שליחות הוא הא שאני קדשים דכל מעשיהם ע"י שליח כמוש"כ החס"ו שם.

ומיד

בן נכר שאין מקבלין אלא עולות וכו'. נראה דרבינו פסק כר"ע ובס' מנ"ח כ' ע"ז הנה תוס' מנחות דף ע"ג הביאו תו"כ דאין מקבלין ממנו ק"צ וכ' לפרש דאפי' בא עכו"ם ומסרו לציבור אין מקבלין ממנו וכ"כ הסמ"ג ולכאורה מנ"ל דמצד הסברא אם מסרו לציבור ה"ל כאלו נתן מתנה לציבור והרי הוא של הציבור ונראה דיצא להם כן ממשנה פ"א דשקלים דמבואר שם אעפ"י שאמרו אין ממשכנין נשים ועבדים וקטנים אם שקלו מקבלין מידם העכו"ם והכותי ששקלו אין מקבלין מידם והנה ברישא הא איירי במסרו לציבור דהא אין ק"צ קרב משל יחיד א"כ סיפא דאין מקבלין אף במסרו לציבור אמנם בדברי רבינו בה' שקלים לא כתב דצריך מסירה לציבור וכבר עמד ע"ז בשעה"מ ה' שקלים וכן יש לתמוה על דברי רבינו כאן שכ' שאין מקבלין מהם ולא כתב דיהא המקריב עובר בלאו ונראה דטעמו כיון דבתמורה בהא דפריך האי ומיד בן נכר ל"ל משני סד"א כיון דבמזבח דידהו שרי משמע דקרא אתי רק ללמד זה דבע"מ אין מקבלין את"ד ול"נ דמהא גופי' מוכח דלא מהני מסירה לציבור דאי איתא דמהני מסירה לציבור א"כ אפי' לא מסרו לציבור במתנה כגון בקי עכ"פ מיד שהביאו ליד כהן נסתלק הנכרי א"כ למה צריך קרא בבע"מ דעובר במזבח דידן הא כיון שמסרו לכהן אין זה כלל קרבן של נכרי אלא של גזא דרחמנא אע"כ דמסירה בפירוש ג"כ לא מהני לכן גם בק"י אף שהביאו ליד כהן לא הוי כנסתלק מקרבן דידי' לכן הו"א בדידי' לא הזהירה תורה שלא להקריב בע"מ וא"כ צריך טעם אמאי לא מהני באמת מסירה לציבור ע"כ משום דהאי קרא דבן נכר אתי נמי לזה דעובר אלאו דלא תקריבו וכיון דרחמנא אזהר עלה אף אי עבר ועבד לא מהני וא"ש:

אבל

וכו' ולא מנחות וכו'. הנה כן משמע לקמן דף ע"ג דלכ"ע א"י להביא מנחת נסכים בפ"ע או לא דמביא זבח אז יכול להביא עמו נסכים משום דעולה וכל חבירתה ומשמע שם דיין בפ"ע אף לריה"ג א"י להביא משום דאזרח מביא נסכים ולא העו"כ ואמנם תוס' מנחות כ"א ע"ב בישראל כ' וז"ל ולמ"ד דשלמי העו"כ עולות במנחות נמי אינו מתנדב אלא מנחות נסכים דכולה כליל מבואר דמנחת נסכים יכול להביא אך נראה דהנה לעיל דף ס' ע"ב דאמר ר"ש דאת המנחה אתי לרבות מנחת עו"כ להגשה אלמא דלר"ש יכול לנדב אפי' סתם מנחה ור"ש הא סבר לה כר"ע דשלמי עו"כ עולות ור"ש בעצמו סובר לקמן דמנחת נסכים אינה טעונה הגשה משום דאין ממנה לכהנים א"כ ע"כ דסובר דמנחת עו"כ נאכלת לכהנים כמו מנחת ישראל:
אך כבר עמדו ע"ז בתוס' זבחים דף מ"ה ד"ה והשוחטן שהק' כעין זה על ר"ש דס"ל שם דאין חייבין עליהם משום פיגול ונותר וטמא וכתבו דס"ל כריוה"ג וקשה דהא מבואר לקמן דף ע"ג דס"ל לר"ש כר"ע:
ובהא דאין מביאין מנחה נראה לי לפרש הא דאיתא בחולין דף ס' א"ל קיסר לריהו"ש ב"ח בעינא דאיצבת לי' נהמא לאלהיכו א"ל לא מצית אמאי נפישי חילותי' א"ל איברא א"ל פוק צבית לגידא דרביתא דרוויחא עלמא טרח שיתא ירחי קייטא אתא זיקא כנשי' לימא טרח שיתא ירחי דסיתווא אתא מיטרא טבעי' בימא א"ל מאי האי א"ל הכי כנושאי זלוחאי דאתו קמי' א"ל אי הכי לא מצינא ובח"ס בחי' כ' שרצה להקריב קרבן דב"נ מותר בזה"ז ורצה גם לנסות שלא יביא אש מביתו אך יערוך מזבחו ויבוא אש מלמעלה ויאכל קרבנו והיינו איצבית נהמא לאלקיכו ע"ד לחמי לאשי וזה א"א אפי' ע"י תפלה כי חו"ל מלאה קלופות ורוחין והיינו א"א דנפיש חילי' וכן הו' לבסוף אתי רוחא ומטרא היינו הרוח רעות הנ"ל וקלקלו ופגמו קרבנו ולא נתקבל וכ' ליישב בזה מה דקשיא לי משבור מלכא דרבא למדו להקריב במקום שמעלה הים שרטון ומשמע דנתקבל קרבנו ע"י רבא שהתפלל עליו להנ"ל ניחא דשבור מלכא לא רצה לנסות את ד' אלא הקריב קרבנו והביא אש מהדיוט אולי יקבלו ד' לריח ניחוח ול"נ דשבור מלכא הביא זבחים ע"כ הי' קרבנו ראוי לגבוה אבל ההוא קיסר אמר בעינא דאיצבא נהמא לאלקיכו היינו קרבן מנחה וזה אין ראוי לגבוה דבשלמא הקרבן זבח מתקבל מנכרים ג"כ אם מחשבתו בהבאת קרבנו במחשבה טהורה שראוי הי' להקריב נפשו וגופו לגבוה שע"ז מרמז קרבן זבח ועי"ז ראוי שפיר לגבוה אבל קרבן מנחה דל"ש מחשבה זו דהאי קיסר לא רצה להכניע עצמו במחשבה כזו לבוא לפני ד' רק רצה להביא קרבן מנחה שהקב"ה מקבל רק מעני יען דמעני גם עשירית האיפה הו' מסירת נפשו וזה ל"ש בקיסר א"כ אין ראוי כלל לגבוה ע"כ ידע ריב"ח דלא יתקבל ע"כ אמר לי' לא מצית וכמו שהי' בקרבנו של הבל וקין שקרבן הבל נתקבל יען שהי' בע"ח ואית בי' מחשבה גדולה דמסור גופו ונפשו לאלקים וקין הביא מצמחים שהוא בחינת קרבן אין מתקבל שזה מתקבל רק מעני:
איתא במדרש פ' אמור על פסוק איש איש אשר ישחט עולה או זבח הה"ד ויתרון ארץ בכל הוא אפי' מה שאתה רואה יתרון בעולם הקב"ה עושה בהם שלוחותו וכו' מלך לשדה נעבד לפי שהי' שוחטין לע"ז והנה יש לדקדק בקרא דכ' למען אשר יביאו בנ"י את זבחיהם וזבחו זבחי שלמים לד' אותם הנה תיבה אותם מיותר כמובן וכן הא דכ' וזרק הכהן את הדם והקטיר החלב המזבחה זה הכל כמיותר כאן דכל אלו העבודות הא כתובין כל אחד במקומו ונראה דהנה רבינו במורה כתב דהטעם של קרבנות הוא כדי להרחיק את ישראל מע"ז והרמב"ן בנימוקיו הקשה עליו ונראה ליישב דעת רבינו דכאן כתיב איש איש ע"כ אתי לרבות נכרים כדאמרינן איש איש כי יקריב לרבות נכרים והנה הא דבאמת התירה תורה שיביא נכרים קרבנות בכם חלקתי ולא באומות נראה דבאמת הא"ט כדי להרחיקם מע"ז דגם ב"נ הא מצוה ע"ז וכיון שהקב"ה כלל אותם במצוה זו ע"כ שגם בישראל עכ"פ שייך הא"ט נמי שלא יבוא לעבוד ע"ז אבל בודאי איכא נמי טעם זה שנתן הרמב"ן דצריך לחשוב האדם דכל מעשה הקרבנות הו' נעשין בו כדי לכפר על עונותיו וזה מפורש בכתוב למען אשר יביאו בנ"י את זבחיהם וכו' וזבחו זבחי שלמים לד' ולא לע"ז כמו בב"נ שזה עיקר הטעם אבל בישראל גופי' הנה איכא עוד טעם אחר שיקריבו קרבן דהו' בי' עבודת הקרבנות הזריקה והקטרה וזה צריך שיחשוב האדם דצריך להעלות בדידי' גופי' וע"כ אמר כאן וזרק הכהן את הדם וכו' והקטיר החלב המזבח זהו עיקר העבודה וצריך האדם לחשוב שאלו המעשים נעשים לכפרה בבהמה תחת האדם ומבואר המדרש מלך לשדה נעבד לפי שהיו שוחטין לע"ז דקאי אנכרים דג"כ מביאין קרבנות ובטעם זה נכלל גם בנ"י רק שבישראל יש עוד טעם אחר שכ' הרמב"ן כנ"ל ועמש"כ בפ"ד מה' אלו פי' אחר בזה:

אפי'

עולת העוף מקבלן מן העכו"ם וכו'. ע"כמ דרבינו סובר עוף בכלל עולה וכיוצא בזה כתב רבינו בפ"א מ"ה חגיגה דמביא עוף וכתב הכ"מ דעוף בכלל זבחים ובמל"מ תמה מזבחים דף קי"ח דעופות לאו בכלל זבח ועיי' טו"א שעה"מ שהאריכו בזה ולי נראה דמבואר במנחות ע"ג דעוף בכלל עולה ומוכח שם כיון דבכלל עולה הו' אף דכתיב זבח עוף בכלל ופליגי בהא תנאי א"כ א"ש דברי רבינו כיון דעכ"פ עוף עולה מיקרי אף דכתיב זבח הוא בכלל וכש"כ דא"ש כאן דעוף בכלל עולה ומקבלין מן העכו"ם דו"ק.
ועוד יש ליישב דבאמת קו' המל"מ לכאו' תמוה דהרי ת"ק חולק וסובר דעוף בכלל זבח רק ע"כ עיקר הקו' משום דמנחה אין בכלל ועוף בכלל ולת"ק גם מנחה בכלל ולפי"ז שוב יש לומר הרי בפסחים ס"ג מבואר דמנחה אין בכלל זבח ומליקה בכלל דעכ"פ זהו שחיטתו ושוב א"ש דלת"ק עוף בכלל זבח ואפי"ה מנחה אין בכלל זבח אמנם היותר נכון בזה דרק היכא דהוא שלמים אין עוף בכלל דזבח שלמים לא מיקרי אבל עולה אף דכתיב זבח הוא בכלל עוף ולכן ל"ק מדף קי"ח דזבחים ולא עוף משום דכתיב שלמים ולפי"ז א"ש כיון דמגוי אין מקבלין רק עולה עוף בכלל וכן בדף קט"ו דעד שלא הוקם המשכן מקריבין עופות בבמה משום דאיתא שם רק עולה [ודלא כדברי הטה"ק מנחות דף ה' קודם הקמת המשכן כמו דמקריבין עופות הה"ד מנחות דז"א דו"ק] וכמ"ד לא קרבו ב"נ שלמים שפיר אפי' עוף בכלל ודו"ק:
בענין קרבן עכו"ם הנה קשה לי בת"כ ריש פ' ויקרא איתא כל מקום שנאמר קרבן אמור בי' ה"א שלא ליתן פ"פ למינית לרדות בו וכ"כ בהקדמת ספרי חלק ראשון דברי הרמב"ן דבעינן זביחה לשם ד' לבדו תקן כל העבודות כולו לשם המיוחד א"כ ב"נ שהביא קרבן אף דכונתו לשמים אמאי לא חיישינן שכונתו לשם האלקים לא לשם המיוחד.
והנה בזבחים דף מ"ה איתא למי שאמר והי' העולם הכונה דמי שאמר והי' העולם הי' במדה"ר שמרצונו הטוב והטיב לברואיו ברא עולם וזה ל"ש בנכרי וקשיא כנ"ל אולם יקשה לאידך גיסא הא תנן במשנה בעשרה מאמרות נברא העולם והלא במאמר יכול להבראות אלא כדי ליתן שכר טוב למי שמקיים העולם שנברא בעשרה מאמרות וליתן עונש למי שמאביד העולם שנברא בי' מאמרות א"כ זהו שנאמר והי' העולם הוא ג"כ משתתף במדה"ד והא בקרבנות צריך לשם לבדו ויש ליישב עפ"י מה שאמרו שעלה במחשבתו לברוא במדה"ד ושיתף מדה"ר ודו"ק היטב.
בטעם דאין ב"נ מקריב שלמים הנה מתבאר הדבר במדרש תנחומא פ' צו זאת תורת זבח השלמים זה שאמר הכתוב אשמעה מה ידבר האל כי ידבר שלום אל עמו ואל חסידיו אמרו אוה"ע לבלעם אמר הקב"ה לישראל שיהא מקריבין לפניו קרבנות ולנו לא אמר כלום אמר להם בלעם הקרבנות אינן אלא שלום ומי שקבל התורה צריך שיקרב קרבנות אתם מתחילה פסלתם אותה ועכשיו אתם מבקשים קרבנות שנאמר ד' יברך את עמו בשלום וכו' אשמעה מה ידבר וכו' ומה דיבר וזאת תורת זבח השלמים והיינו דעל חטאת לא שאלו דהא ל"ש בדידהו קרבנות חטאת ועולה הא מקריבין לכן רק שאלו על שלמים והשיבן להם כי כן מי שקיבל התורה שהוא שלום קריב שלמים.
הנה איתא בירושלמי בפ"ג דסוכה עכו"ם שבירך עם השם עונין אחריו אמן בשם אין עונין אחריו אמן ופי' בק"ע כיון דנודרין נדרים ונדבות כישראל שפיר עונין אחריו אמן אבל בירך בשם דהו' ברכת הודאה שהוא מצוה לישראל א"כ אסור לנכרי לקיימה כשאר מצות שאסור לנכרי לקיימן לכן אין עונין אחריו אמן ובתוי"ט כתב דאחר כותי אין עונין דגרע מעכו"ם ובס' לחם שמים חלק עליו וכתב וז"ל דאפי' תימא מין הוא וכונתו לע"ז דברים שבלב אינם דברים ואפי' אמר בפיו וכו' דאפשר לאו כלום הוא דאין השם נתפס במחשבה זכה דא"א להתחלל בשום כונה שבקדושתו עומד ואינו מקבל ביאור אחר רק לבורא עולם אחד ואין שני עלת כל העלת יתברך וישתבח שמו לנצח נצחים קדוש קדושת עצמות מכל מקום אפשר יזכור אותן המברך בין ישראל בין עכו"ם ואין הברות אותן תנעות נתפסות בשום כונה רעה ח"ו אתד"ק וכדברים אלו כתב מהרמ"ק בפרדס דאין הברת השם י"ת כלל בשם המפורש יוצאת בהתכת לשון בנ"א אלא יוצאת מעצמו מפי כה"ג ועייש"ה.

ג

עכו"ם

שהביא שלמים מקריבין עולות וכו'. וקשה עכ"פ איך נעשה משלמים עולות דנהי דשוחט לשם עולה הרי בריש מנחות וזבחים אמרינן דבקדושתייהו קיימי ושלמים הו' ונראה לפמש"כ תוס' דף מ"ח בשלא לשמו עוקר שם הקרבן ה"נ נעשה ע"י שחיטה שלא לשמו עולה ובזה נראה לי לפרש הא דאמרינן איבעית אימא סברא לבו לשמים ואיבעית אימא קרא אשר יקריבו לד' לעולה יהי' והיינו דלעיל אמרינן דבקדושתייהו קיימי' חדא דסברא הוא אטו לישני וליזל ועוד מוצא שפתיך תשמור נדבה תהי' ונדבה מי שרי לשנויי בי' והנה לפי סברת התוס' לעיל דע"י שלא לשמו עוקר שם הקרבן לכאו' ליכא סברא דמי שרי לשנויי בי' ומוכח מדלעיל דל"א סברא זו א"כ הדרה קו' לדוכתי' וליישב זה אמרו בגמ' אי בעית אימא דלבו לשמים א"כ ל"ד לדלעיל דאמרינן דמסברא אסור לשנויי וליזל ול"א ע"י שחיטה שלא לשמו עוקר שם הקרבן הכא יש סברא להיפוך דלבו לשמים א"כ נהי דהוא אמר והוציא בפיו שלמים שפיר אית לן לומר ע"י שחיטה שלא לשמו נעקר שם קרבן והו' עולה שכולה לשמים:
וכן לדרשא דנדבה הו' ונדבה מי שרי לשנותו בי' הכא יש דרשא אחריתי דכ' אשר יקריבו לד' לעולה יהא והבן:
עוד יש לומר עפ"י הא דנזיר כו' בהפיר לה בעל דאמרינן דזורק שלא לשמו לכתחלה ופי' התוס' כיון דהפר לה בעל ל"ח למילתא דלא קאי סתמא לשמה ושוב זורק סתמא לשם קרבן אחר וא"צ לזרוק בפירוש שלא לשמו ולפ"ז י"ל כאן לא דהותר לזרוק בפירוש לשם עולה אלא כיון דלבו לשמים לא חזו למילתי' לשלמים לא קאי סתמא לשמו א"כ כשזורק לשם עולה סתמא הו' ג"כ עולה אבל לא צריך לזרוק בפירוש שלא לשמו ובהא ניחא לי דלא יקשה איך שרי לזרוק שלא לשמו דהזורק שלא לשמו עובר בלאו כמש"כ פח"י מפהמ"ק להנ"ל ניחא דבאמת רק זורק סתמא כהאי דנזיר ודו"ק:
והנה תמהו על רבינו דהשמיט הדרשא דדרשינן דאין מביאין רק עולות ורבינו כתב טעמא דנכרי לבו לשמים ונראה ליישב דבזבחים קי"ז פליגי אי ב"נ קרבו שלמים ומייתא מקרא דחלביהן דקרבו שלמים ואידך דחי דמחלביהן המובחר והנה מסברא נראה אי ב"נ הקריב שלמים צריך למעוטי אבל אי לא הקריב שלמים א"צ למעט ול"ק דלמאי צריך זה הסברא זה אינו דמאותו סברא עצמו הוא דלא קרב שלמים ע"כ דלבם לשמים לא לאכילת אדם והנה רבינו סוף אמ"ז כתב דמקרא דמחלביהן מוכח המובחר שבהן וע"כ סובר לא הקריבו שלמים [ואולם קשה דבפ"א דחגיגה פסק כב"ה חגיגה בשתי כסף משום דישנו לפני הדיבור א"כ מוכח דסובר קרבו ב"נ שלמים וצ"ע וקצת יש ליישב עפמש"כ בטו"א בחגיגה ליישב דאתיא גם כמ"ד דלא קרבו רק כאן שאני דבזה נכנסו לברית אך בטו"א הקשה ע"ז דא"כ למה מסיק דע"כ סובר מ"ד יתרו לפני מ"ת דב"נ קרבו שלמים וא"כ חזרה הקו' לדוכתי' ועיי' טה"ק דמצי לאוקים דהך דויזבחו שלמים לפני מ"ת הי' ומיושב בזה קו' הטו"א דלא מקשו בש"ס מויזבחו שלמים] וכן מוכח בפי"ט מ"ה אלו דכתב נכרי בחוץ ג"כ רק עולה וכיון דבבמה רק עולה ל"צ קרא למעוטי ורק למ"ד קרבו שלמים א"כ מוכח דבבמה שלמים ג"כ כדמוכח מזבחים דהא בהא תליא וא"כ הו"א גם במזבח כן כדאמרינן בתמורה בדף ז' לענין בע"מ כיון דבדידהו שרי גם בדידן נקבל לכן צריך למעט עולת נכרי מקרא אבל לרבינו ל"צ לזה קרא למעט עולה רק מסברא דלבו לשמים ונהי דרבינו הביא קרא דמבן נכר היינו כמוש"כ הלח"מ ודו"ק היטב:
והנה בדף קי"ד הקשה בטה"ק דבברייתא דקתני עולת מדבר טעונה הפשט דפרטות נאמרה בסיני א"כ אמאי שרי להקריב חי' ובע"מ דהרי אסור להקריב בע"מ בבמה אפי' בשעת היתר הבמות א"כ מ"ש מומין דנאמר דנוהגין קודם הקמת המשכן [דהרי רש"י דף ק"כ כתב חד טעמא כמו בהפשט דלא מצינו קרא למעט הה"ד בע"מ עכ"ד ט"הק ובאמת יקשה יותר הרי בבכורות י"ד יליף מקרא דאסור להקריב בבמה בע"מ וא"כ מ"ש קודם הקמת המשכן דשרי בע"מ ולפמש"כ דאיירי בשל נכרי א"ש ועמש"כ בפ"א מבית הבחירה ובגוף קו' הטה"ק יש לומר בפשוט דעיי' חגיגה דף ה' מי איכא למ"ד מעיקרא ל"ב הפשט וניתוח ואח"כ בעי הרי חזינן דזה דליבעי הפשט וניתוח מסברא אי בעי לאחר זמן מעיקרא ג"כ בעי ומעתה הא דסובר דפרטות נאמרה מסיני נוהג הפשט וניתוח משום דאל"כ נמצא מעיקרא לא נוהג הפשט ושייך מי איכא וכש"כ הוא מלמ"ד דלא נאמרה פרטות מסיני דמתמה מי איכא מידי וכו' אבל לענין בע"מ אף דנאמר מסיני אין נוהג בסיני כיון דל"ש זה הסברא דמי איכא מידי דזה לא מצינו רק לענין הפשט משום דליכא בי' חסרון ודו"ק היטב] והנה יש לומר כיון דמסקינן להלן דאיירי בשל נכרי דמקריבין עולת שלו א"כ יש לומר דמקריבין עולת שלו אף שהן בע"מ דהרי בתמורה קאמר דס"ד דאפי' במקדש מקריב של נכרי בע"מ וא"כ בבמה של נכרי מותר להקריב אם הוא בע"מ [שוב ראיתי בטה"ק בדף שאח"ז כתב כן ושמחתי שכוונתי לדעתו הגדולה]:
והנה בדף קי"ח קאמר איש להכשיר זר וכו' מה"ד ליבעי קדוש בכורות כדמעיקרא קמל"ן והנה מוכח דר"י סובר ע"כ עד הקמת המשכן הקריבו בכורות דאי אמר מ"ת בטלו הקרבת בכורות וא"כ עתה דיליף זר מותר בבמה מהיכא תיתי שיקריבו בכורות ודו"ק ולפי"ז ר"מ וחכמים ות"ק דדרשי איש וכן לר"ש דדרש איש דלא יקריב חובות ולא בעי קרא לומר דלא יקריבו חובות משום דסברי דמסיני ניקח כהונה מבכורים א"כ מהיכא תיתי דליבעיא כדמעיקרא [ועמש"כ בפ"א מ"ה בחירה מדברי ר"י נראה כסברת רבינו בפ"י במשנה דבמות הותרו משום דבטלו מחנות]:

עכו"ם

שהביא שלמים וכו' שהעכו"ם לבו לשמים. יש להקשות בגמרא אמרו עוד טעם אחר דכתיב לעולה דכל שקרב אין אלא לעולה וא"כ למה לא הביא רבינו רק הטעם דלבו לשמים ונראה דבגמ' אמר רב הונא נתן לישראל ולכהן להתכפר נאכל וכ"כ רבינו נדר נכרי ונתן לישראל להתכפר בו נאכל ופירש"י דהיינו לישראל שחייב ג"כ שלמים ויש להקשות טובא כיון דדריש דאין אלא עולה וכן מנחה אין נאכל אלא כולה כליל נמצא דבאמת קרב שלמים אלא שתורה חידשה דבשלמי נכרי ומנחתה אין נאכל כמו מנחת כהן דכליל וא"כ יקשה חדא למה בנתנה לישראל להתכפר בו נאכל כיון שגזה"כ דכולה כליל ועוד איך יוצא בו ישראל ידי נדרו כיון שגם נכרי נדר וא"כ הא כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין ועוד הא מוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום ומבואר בקצה"ח בסי' ת' משום דהוה שינוי בעלים וא"כ כאן ג"כ הוה שינוי בעלים אם מתכפר בו ישראל ויוצא בו.
ועוד דהנה יש לחקור ישראל שהפריש שלמים להתכפר בו חבירו הבשר למי ונראה כיון דמסיק בתמורה דבעלים מוסיפין חומש א"כ הבשר שלהם ויקשה כאן למה הבשר נאכל לישראל כיון דכהא"ג בישראל הו' של הבעלים המפרישין הי' לו לומר דכאן כלו כליל כיון שהוא של בעלים המפרישין שהם נכרים [ובזה י"ל הא דקאמר נתן לכהן נאכל לכהן הכונה בדרך זו ואין צ"ל זו דבכהן המתכפר בודאי נאכל לו כיון שמתכפר בו ועוד שהוא המקריב ובחטאת כהא"ג זוכה ג"כ בבשר קרבן שלו כדאיתא בב"ק דף ק"י].
ובשלמא לטעם דכונתו לשמים א"כ הכי אמרינן הוא הקדיש שלמים אבל דעתו שיהא קרב כליל א"כ ע"כ מקריבין לעולה ועוקרין שם שלמים א"כ יש כאן שינוי [עיין נזיר דכ"ה בפירש"י דנעשה עולה וכל עבודתא כליל דו"ק] קודש דלא עלו לבעלים לשם חובה והו' כאלו אין לו בעלים כידוע ונחשב כאלו א"ז כלל קרבן של הנכרי לכן כשנתנו להתכפר בלישראל ל"א דקרב כליל כיון שחזינן שאין דעתו לשמים להיות כליל וא"ש דישראל מתכפר בו והו' דבר שבחובה אין בא אלא מן החולין כיון דאי אין הישראל מתכפר בו ל"ה שלמים וכן א"ש מהא דמוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום דהוא משום שינוי בעלים וכאן דבלא"ה יש כאן שינוי קודש אין יוצא בו הנכרי והוה כאין לו בעלים לכן שרי ליתן לישראל להתכפר בו מוכח לר"ה עיקר הטעם משום דדעתו לשמים. וא"כ כיון שרבינו כתב שנאכל לישראל לכן לא כתב רק הטעם דדעתו לשמים.
אך אכתי קשה לי איך אפשר להקריב עולה הא כיון שהקדישו לשמים א"כ המעלה מבשר קדק"ל לגבוה לקי כמוש"כ רבינו פ"ג מאימ"ז ואולם על הגמרא לא קשה דיש לומר ששחטו לשם עולה יש כאן ש"ק ונעקר שם הקרבן ונעשה עולה כסברת תוס' מנחות דף מ"ז ובזה נראה לפרש הא דאמרו בגמרא סברא הוא כונתו לשמים ועוד דכתיב לעולה שיהא הכל לעולה הכונה כך דבריש זבחים ומנחות אמרינן סברא הוא אטו כיון דשני בה לישני וליזול ועוד דכתיב מוצא שפתיך תשמור נדבה תעשה אותו אטו נדבה שרי לישנוי בי' ולפי"ז אני אומר זהו דאמרינן כאן ג"כ סברא וקרא הוא כלפי נגד מה שאמר דמסברא ומקרא אסור לשינוי כאשר אבאר דהנה בטה"ק חקר בריש זבחים אהא דאמרינן עד כמה לשנוי וליזול דמאי סברא הוא לפמש"כ תוס' מנחות ז' דע"י ש"ק עוקר שם קרבן א"כ נעשה עולה ומסברא יהא שרי לשנויי ולהקריבו עולה ותי' דעתה קאי דפסול שלא לשמו אין פסול בעיקר הקרבן אלא שלא נעשית עבודתו כהוגן ולכן אין עולה לבעלים אבל אסור לשנויי דקדושתו קאי ואח"כ קאמר מקרא משום דבאמת יש סברא דנעקר שם קרבן ע"י שינוי השם ונעשה עולה ורשאי לשנותו וע"ז מייתא מקרא דע"י שה"ש נעשה נדבה ובנדבה אסור לשנויי ומעתה אומר אף כאן מסברא דכונתו לשמים והיינו כלפי מה דסבור דאסור לשנויי וליזול דל"א דנעקר שמו ע"י ש"ק אמר דה"מ דכונתו לשמים אבל היכא דמחשבתו שיהא כולו כליל שפיר מהני ש"ק לעקור שמו ונעשה עולה [והא דשרי לשנות שם עולה יש לומר כיון דמתקיים נדרו שקרב עולה כמו שהי' כונתו לשמים כהא"ג רשאי לשנות כפמש"כ בטה"ק ריש זבחים הא דאסור לשנות רק משום דע"י שינוי אין מקיימים הבעלים נדרם א"כ כאן שע"י שינוי מקיים נדרם רשאי לשנות וכן יש לומר לפמש"כ הך דנכרים לא הו' הבעלים של הקרבן א"כ בלא"ה אין כאן שינוי רשאין לשנות וכן אי אמרינן דנכרי אין חייב באחריות ג"כ רשאי לשנות לפי טה"ק הנ"ל אך זה יש לדחות כדמסיק דאף נדבה אסור לשנות אף שאין חייב באחריות ויש לפלפל בזה הרבה ועוד כיון דבאמת נדבה ונעשה קרבן אחר רשאי לשנותו ורק היכא אף שנעשה שה"ש אפ"ה קרב לשם מה שהקדיש תחילה לכן אסור לשינוי אבל כאן שנקרב למה ששינה אותו לעולה באמת רשאי לשנותו לכתחלה] וכלפי מה דאמר שם דאף דמסברא שרי לשינוי דנעשה עולה ע"י ש"ק אפ"ה אסור מקרא משום דנעשה נדבה ובנדבה ג"כ אסור לשנויי א"כ אף דכאן בודאי שייך הסברא דנעקר ונעשה עולה אפ"ה אסור כיון דיליף מקרא דנדבה תעשה דאסור לשנויי לזה אמר דכאן כתיב עולה שהכל יהא עולה מגזה"כ וא"כ לפי"ז על גמרא ל"ק אבל על רבינו יקשה דכתב רק הסברא דכונתו לשמים וא"כ יקשה דזה רק אהני דנאמר דרשאי לשנותו ולעשותו עולה דעי"ז נעקר שם שלמים ונעשה עולה ורשאי להקריבו מסברא אבל מקרא דנדבה תעשה אותו תאסר כאן לשנויי ולהקריבו עולה כולו כליל כיון דכתיב נדבה תעשה אותו.
ונראה ליישב דלכאו' קשה לי טובא דהנה בתוספתא פי"ב במנחות איתא ישראל שאמר הרי עלי מנחה ע"מ שיהא כליל כופין ומביא כדרך המתנדבין ור"ש פוטר שלא נדר כדרך המתנדבין והביא במשל"מ בפי"ז מה' אלו ופירושו דהאי תוספתא נראה לי ע"ד דמפרש גמרא מנחות דף פ"א ברייתא אחריתא דנדר תודה ולחמה מן המעשר דאתיא גם כב"ה אף דהו' נדר ופתחו עמו אפ"ה כופין דאיירא בבודקו ואמר אם הייתי יודע שאין דרך המתנדבין הייתי נודר כדרך המתנדבין ואח"כ חזר ואין רוצה להביא כופין להביא ור"ש פוטר ול"מ בדיקה אבל באמר אם הייתי יודע לא הייתי נודר פטור אף לת"ק דחולק אר"ש זולת לב"ש דסובר הקדש בטעות הקדש חייב עיי"ש במנחות ומעתה לפי"ז קשה לי טובא דלכאו' יש להבין נהי שכונתו לשמים שיהא כליל הא אין פיו ולבו שווין ודברים שבלב עוקר מה שהוציא בפיו וצריך לומר כיון שאנן סהדי שכונתו לשמים הו' דברים כאלו אמר שמביא שלמים ע"מ שיקריבו כליל דדמי למנחה שנדב ישראל שיהא כליל א"כ בודקין אותו אם אמר שלא הי' נודר א"כ הו' הקדש בטעות וחולין הוא ואם אמר הייתי נודר כדרך המתנדבין א"כ שלמים הוא כיון דאם הי' יודע הו' נודר כדרך המתנדבין דהיינו שלמים לאכילה לא להיות כליל א"כ אמאי קרב עולה נקריבהו שלמים או לא נקריבהו כך דהו' נדרו ופתחו עמו ובשלמא על הגמרא לא קשה דיש לומר דעיקר סמך דמגזה"כ שיהא כליל עולה אלא דנתן גם סברא שיהא כונתו לשמים אבל דלא הביא רק הטעם דכונתו לשמים קשה דלא עדיף מאמר בפירוש להיות כליל דל"מ כמו במנחה ואולם יש ליישב בטוב טעם דכאן אמדינן דעתו אלו אמר הייתי יודע הייתי נודר כדרך מתנדבין דהיינו עולה כיון דדעת נכרי לשמים אי ידע לא הי' נודר שלמים לאכילה אלא עולה להיות כליל ולא דמי למנחה שם א"א בישראל שיהא כליל דו"ק ואמנם כל זה לרבנן אבל לר"ש דפוטר לגמרי או לב"ש דבכל גוונא חייב ולא הו' הקדש בטעות א"כ אמאי קרב עולה אף שכונתו לשמים לא גרע מאמר בפירוש להיות כליל דלב"ש לא אמר כלום וקרב שלמים לאכילה ולר"ש דפוטר לגמרי ולא מהני בדיקה אלו הייתי יודע וצריך לומר דבאמת לדידהו אמרינן הטעם מקרא דהכל עולה בנכרי א"כ א"ש לדידן דלא קיימל"ן כר"ש ולא כב"ש רק כב"ה ות"ק לא צריך טעם דקרא כתיב לעולה אלא סגי הטעם דכונתו לשמים ואין כאן ש"ק דל"ה שלמים כלל דאלו הי' יודע הי' נודר עולה בפירוש.
ולפמש"כ א"ש דהשמיט רבינו אידך טעם דכתיב לעולה דזה רק צריך או לר"ש או לב"ש אבל לת"ק דר"ש אליבא דב"ה סגי בטעם דכונתו לשמים ואמדינן דעתו אלו ידע שאין דרך מתנדבין כך הי' נודר עולה בפירוש וכן קרב עולה ודו"ק היטב.
הנה מכאן יש להוכיח דנכרי אין חייב לקיים נדרו דבמשל"מ פ"י מה' מלכים חקר אי שייך בנכרי בל יחל והביא תוס' נזיר וע"ז דסתרו בהא ובא"מ סי' א' העלה דחייב לקיים דברו משום חיוב ושיעבוד ואמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמי גם בנכרי שייך ולדעתי א"כ יקשה איך מתכפר בו ישראל חדא אין דבר שבחובה אין בא אלא מן החולין ועוד המוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום אלא ודאי דאין צריך לקיים דברו א"כ אף שנדר הנכרי כשהפריש להתכפר בו ישראל הו' שפיר בא מן החולין כאן דהנכרי אין חייב לקיים נדרו וגם לא שייך דמוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום דכל הטעם דאין מתקיים נדרו עיי' קצה"ח שם ובנכרי א"ח לקיים דבריו.
ונראה דמוכח כן מקרא דברי הימים ויאמר ארנן אל דוד ראה נתתי הבקר לעולות והמוריגים עצים והחטים למנחה ויאמר המלך דוד לא כי קנה אקנה בכסף כי לא אשא אשר לך לה' והעלות עולות חנם ואי אמרת דנכרי חייב לקיים דברו מצד קניין ואמירה לגבוה כמסירה להדיוט א"כ כיון שאמר הבקר לעולה א"י למכור וע"כ להקריבו חנם.
ועוד יש להוכיח כן מקרא דכתיב דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה איש איש אשר ידבנו לבו ודרשינן בירושלמי פ"ק דתרומות למעט נכרי מתרומת המשכן וגם לגמרא דידן ע"כ דרשינן כן דהרי בע"ז דף כ"ד פריך לר"א אלא מעתה ויקחו בני ישראל לי תרומה א"כ לא יהא ניקח מן העכו"ם חזינן דלר"א אפי' ליקח אין לוקחין מן העכו"ם א"כ לדידן דלוקחין מעכו"ם פרה ה"ה לתרומת משכן אבל עכ"פ בחנם בודאי יש למעט מנדבה מבנ"י נכרי וגמרא דידן א"כ יקשה אמאי לא יליף רבא מזה דאין מעריך וע"כ לומר אי מהאי לא ידעינן דאין מחויב לקיים אם נדר דהיינו דכתיב אשר ידבנו לבו אף נכרי אין חייב להביא אף שנדבו לבו אבל אם הביא הו"א דקדוש לכן יליף מלא לכם לבנות דאין קדוש כלל ואין מעריך ומזה ראי' למל"מ שם שכתב דפליגי ר"מ ור"י אי העריך אי קדוש וא"מ שם כתב דפליגי רק אי חייבין לקיים הערכה שנדר ולפמש"כ מוכח כמשל"מ דפליגי אי קדוש והבן [ועיין ריטב"א קידושין דל"ה כתב מבנ"י ויקחו לי ממעט נשים אבל רק מחיוב להביא אבל אם הביא מקבלין דהרי כתיב ויבואו הנשים על האנשים ועיין מש"כ פ"ט ממעילה].

ד

מומר

לע"ז או מחלל שבת וכו'. מומר לחלל שבת כמומר לע"ז עפירש"י שכופר במעשי בראשית והדבר צריך ביאור ונראה לי דבר נכון דהנה אמרו ג"כ כל המתגאה כאלו עע"ז וכ' לפרש דכתיב נעשה אדם שהקב"ה ללמד בא שאל יעשה לבדו רק ימלוך בחבירו א"כ מי שמתגאה וסומך על חכמתו ואין ממליך בחבירו ע"כ לדידי' הא דכ' נעשה אדם כאלו ח"ו שני רשויות ומאמינים בשיתוף א"כ הו' כעע"ז כן אני אומר לענין שבת דאיקרי אות יען דהקב"ה אמר נעשה אדם וכ' המפורשים שלכן נמלך שרצה שמכל מעשה בראשית יותן מחלקם אל האדם וע"כ אם האדם שובת השבת שובתים כל העולמות א"כ מי שאינו שובת א"כ אין שובתים כל העולמות א"כ מי שמחלל שבת ע"כ אין מאמין שנתנו מחלקם לבריאת האדם א"כ הא דנמלך באלו ח"ו שני רשויות יש א"כ לכן הו' כאלו עובד ע"ז שמאמין בשיתוף ח"ו:
ולהיפוך אמרו כל השומר שבת כהלכתו אף שעע"ז כדור של אנוש מוחלין לו עונתיו הכונה דור של אנוש לא האמינו בשותף אלא שאמרו שכן רצונו של הקב"ה לחלק כבוד למשרתיו הגדולים השמש וירח אמנם זה ג"כ הו' ע"ז כי הקב"ה מלא כל הארץ כבודו א"כ אמר לחלק כבוד לעבדיו בפניו אמנם זה ששומר שבת כהלכתו א"כ מעיד הוא שהקב"ה יחיד ומיוחד ואין שותף עמו רק שעע"ז כדור של אנוש שרצון הקב"ה לחלק כבוד לעבדיו ע"ז שפיר מוחלין לו אם מתחרט על מעשיו ול"ה כמומר דל"ה כשאר עובד ע"ז המאמין בשותף דנעשה מומר ואף שמתחרט על מעשיו אין מוחלין לו ופסול לעבודה כמש"כ רבינו בסוף ה' ביאת מקדש:
הנה בהא דאיתא בשמעתין דמחלל שבת ועע"ז הוא ככופר בכל התורה כולה קשה לי מנ"ל הא דבשלמא עע"ז דהו' ככופר בכל התורה נשמע שפיר מדאמרינן בעלמא דאנכי ולא יהי' לך אין ממנין התרי"ג מצות דל"ש כלל תרי"ג מצות אם אין מודים באדון המצוה ממילא נשמע דשקולה ככל התורה אבל מחלל שבת כיון שהוא ממנין התרי"ג מצות מנ"ל דהו' ככופר בכל התורה דאף דכופר במעשה בראשית דהא אפי' עע"ז דג"כ אין מודה כלל במעשה בראשית אפ"ה ל"ה ככופר בכל התורה אי לאו דמוכח מדלא בא במנין התרי"ג א"כ שבת דבא במנין מנ"ל דהו' ככופר בכל התורה:
והנה ביבמות דף מ"ז איתא דדריש מקרא דעמך עמי שנעמי אמרה לרות מפקדינן אתרי"ג מצות אמרה עמך עמי אסור לן עכו"ם אמרה אלקיך אלקי ותמוה כבר אמרה דמפקדינן אתרי"ג מצות וכבר עמד ע"ז במהרש"א בח"א אבל לפמש"כ ניחא דעכו"ם אין ממנין התרי"ג מצות אלא דתמוה לי מנדרים דף כ"ה אישבעינהו אתרי"ג מצות להנ"ל קשה הא בהא לא סגי דעע"ז אין בכלל תרי"ג מצות:
הנה אמרו כל המחלל את השבת כאלו כופר בכל התורה כולה ובנדרים דף כ"ו אמרו כל השומר שבת כאלו מודה בכל התורה כולה ונראה לפרש לפימש"כ הריטב"א הביאו ברדב"ז חלק ה' סי' צ"ב שכ' וז"ל ולא אמרו בשאר מצות יעבור ואל יהרוג במתכוין להעביר אלא כשאומרים לו חלל שבת כדי לעבור על דתך לא שיאמרו חלל שבת שתהי' כמודה שאין תורתך אמת ולא צוה הקב"ה לשמור את השבת עכ"ל לפי"ז אם בא לאדם מעשה כזה והוא מקיים השבת הרי זה כמודה בכל התורה ובחולין איירי במחלל שבת סתם דאי במחלל שבת שאין התורה אמת ולא נצטוו ע"ז ל"ש לומר ככופר בכה"ת הרי כופר ממש:
אלא דקשיא מנ"ל דבאמת כהא"ג במחלל שבת סתם דאין מקבלין ממנו דילמא דוקא בכהא"ג אין מקבלין שאין מודה שנצטוו ישראל ע"ז אבל במחלל שבת סתם דילמא מקבלין:
ונראה ליישב הא דבנכרי אף עע"ז מקבלין קרבנות ולא מישראל עע"ז דהנה בחולין דף קמ"ב יליף מקרא דלמען תפוש את בית ישראל דנענשין על מחשבת ע"ז כמעשה ולכאורה קשה מכאן אהא דאיתא ברה"ש דף י"ז ד' ד' אני הוא קודם שיחטא ואני ד' לאחר שיחטא והקשה הרא"ש שם קודם שחטא מה צורך למדהר"ח ותי' דקודם שיחטא בע"ז ואע"ג שחשב לעובדה ואף שמחשבת ע"ז הקב"ה מצרף למעשה אפ"ה מתנהג עמו במדה"ר קודם המעשה וכשיחטא הקב"ה מצרף המחשבה עם המעשה וקשה דהא בהך דחולין מוכח דנענש מיד דגמ' פריך ודילמא מהרהר בע"ז הוי ולכן נענש אף קודם שעשה המעשה ונראה דהיינו משורת הדין נענש מיד רק שמדה"ר שלא יעניש אותו קודם שיחטא אך כשיש עליו שאר עבירות שא"ר לילך עמו במדה"ר נענש במיתה על מחשבת ע"ז מיד ואמנם כשחטא בפועל אף שאין עליו שאר חטאים נענש על המחשבה למפרע שמצטרף למעשה ואך זה בישראל אבל באומות אין מוזהרים על מחשבת ע"ז כמעשה [ואף דגם באוה"ע מוזהרים על המחשבה ומצרף מחשבה רעה למעשה היינו בעבירות שבין אדם לחבירו] וכמש"כ בקרא למען תפוש את בית ישראל אבל באוה"ע אין נענשין על המחשבת ע"ז דלא נחשב כמעשה ע"ז בעצמו וניחא דמאוה"ע מקבלין כיון שכעת מחשבתו לשמים אבל ישראל מומר דמחשב מחשבתו גופי' כמעשה לכן אף שעתה מחשבתו לשמים אין מקבלין ממנו:
אף נראה דזה תליא בפלוגתא דרי"ש ור"ע בע"ז דף נ"א אי ע"ז של נכרי נאסר מיד או של ישראל נאסר מיד דלרי"ש א"ש דאין מחשבה כמעשה ע"כ אין נאסר עד שנעבד אמנם לר"ע בשל נכרי נאסר מיד לכאורה איפכא נשמע אלא דא"כ קשיא לר"ע הא קרא כתיב למען תפוס את בית ישראל איך אפשר לומר דל"ה מחשבה כמעשה ואין נאסר עד שיתעבד אך א"ש בודאי לגבי דיני בנ"א בישראל ל"א בתר מחשבתו דאמרינן דימלוך אבל הקב"ה דיודע דלא ימלוך נענש מיד על מחשבתו אפי' לא עבד עדיין ועמש"כ בחלק א' ה' ביהב"ח דף צ"ג:
הנה בח"ס הקשה דר"ה ס"ל כיון שעבר עבירה ושנה בו נעשה לו כהיתר א"כ איך ס"ל לרבא מומר לתיאבון סמכינן אבודק סכין ונותן לו ולי תמוה יותר הא בתמורה דף כ"ו מבואר דאף במעשה אחת שעבר ג"פ לתיאבון אפ"ה מה דנוכל לתלות דלא שביק התירא ואכל איסורא תלינן א"כ בודאי תמוה כיון דבאותו מעשה עבר ג"פ איך נתלה ברביעי שלא שבק התירא ונראה ליישב לפי מה דאיתא בסי' ב' דעת רשב"א דכל עבירות שבתורה הוה מושבע ועומד מהר סיני ולכן לא חל עליו שבועה וכבר הבאתי בספרי חלק א' ארוכות בזה החקירה:
ולפי"ז י"ל נהי דנעשה לו כהיתר היינו איסור שבתורה אבל לא הו' כהיתר גמור יען דעכ"פ מושבע ועומד מהר סיני ולענין זה אף דעבר כ"פ לא נעשה לו כהיתר ואמרינן לא שביק התירא ועשה איסורא והנה מבואר שם בתמורה דבעינן ג"פ עבר עבירה עד שנאמר שנעשה לו כהיתר והסברתי הדבר עפ"י מה שדרשו שמא תאמר מי מעיד אבני ביתו וכו' נשמתו של אדם מעידה בו ולכאורה תמוה כיון דנשמתו של אדם מעידה למה צריך לעדות העצים ובס' נועם מגדים כ' לבאר דע"י החטא הנשמה מסתלקת דהיינו שנשמת האדם הם ג"ח נפש רוח ונשמה תחילה מסתלקת הנשמה ואח"כ כשחוטא הולך הרוח ובסוף הנפש וא"כ אין לו עוד מי שיעיד בו ע"כ הן עדיו אבניו וקורות ביתו והיינו דאף דעבר ג"פ אכתי אמרינן לא שביק התירא דהא אבני ביתו עדיין מעידין עליו והיינו שמעידין שעכ"פ אינו היתר שמושבע ועומד:

ישראל

שהוא מומר לע"ז וכו'. הנה במל"מ פ"ג מה' שגגות יקשה דלקמן במומר לחלב כתב רבינו דוקא שהוא רגיל בכך דאל"ה לא נעשה מומר וכאן כתב סתם משמע אפי' אינו רגיל בכך ולדעתי לק"מ דהא המשל"מ בעצמו כתב דמסברא במומר לדבר אחד מסתברא יותר דבפ"א ג"כ כיון שאין שב מידעתו אין מקבלין משא"כ מומר לחלל שבת בפ"א בודאי לא נעשה מומר א"כ לפי"ז ניחא דכאן כתב רבינו סתם מומר לע"ז או לחלל שבת דמומר משמע רגיל בכך רק במומר לאותו דבר דיש סברא בפ"א אין מקבלין ע"כ הוצרך רבינו לפרש דג"כ רק ברגיל אין מקבלין ממנו.
והנה במל"מ שם כתב דלעולם בפ"א ג"כ אין מקבלין ממנו דהא עכ"פ הו' זבח רשעים תועבה אלא דאי עשה תשובה מקבלין אף דבשעה ששגג לא עשה עדיין תשובה אבל אי רגיל בכך דנתמעט מקרא דמכם אין מקבלין אף בעשה תשובה כיון דבשעה ששגג הי' מומר ורגיל בכך מיעטה קרא בפירוש לפי"ז הא דקאמרי במומר לשאר עבירות דמקבלין הוא ג"כ בעשה תשובה א"כ תקשי הא דכתב רבינו דמקבלין כדי שיחזרו בתשובה הא בעשה תשובה איירי והכי הו' למימר כדי שלא תנעול דלת בפני תשובה אך יש לומר דרבינו מפרש הא דקאמר כדי שיחזרו בתשובה טעמא דקרא קדרש דלא כתוס' א"כ ה"נ קאמר דמקבלין דע"י הבאת הקרבן יעשה תשובה.
ונראה לי להביא ראי' למל"מ דלא מהני תשובה למפרע מהא דאיתא בקידושין דף ל"ו בנים אתם לד' אלהיכם אם נוהגין כמנהג בנים אתם בנים למקום ואם אין אתם נוהגין כמנהג בנים אין אתם בנים למקום דברי ר"י ר"מ אומר בין אתם נוהגין כמנהג בנים בין אין נוהגין כמנהג בנים בנים אתם למקום שנאמר בנים משחיתים ואומר והי' במקום שיאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי ומפרש בגמרא בנים משחיתים היינו ע"ז יכול אפי' עשו תשובה אמר קרא יאמר להם בני אל חי מוכח דר"י דפליג אדר"מ והכי קייל"ן באמת לא מהני תשובה והא קייל"ן דאין לך דבר שעומד בפני התשובה אעכ"ח דבהא פליגי דלר"י לאו בנים הם ואפי' עשו תשובה רק מכאן והלאה יקראו בנים ולר"מ אם עשו תשובה מעיקרא הם בני אל חי וא"כ תליא זה בפלוגתא דלר"מ מהני תשובה ומקבלין הקרבן אף דבשעה שחטא בשגגה לא עשו עדיין תשובה ומיעטה קרא אפ"ה אי עשו תשובה אהני למפרע דמקבלין קרבן על שגגתו ולר"י דקייל"ן כוותי' לא מהני מה דעשו תשובה למפרע שיהא מהני הבאת קרבנו על מה שחטא בעודו מומר משום דמיעטה קרא אפי' בעשה תשובה דעכ"פ אז כשחטא לא בנים איקרי ואתמעטו ממכם ולא כולכם דלא הי' אז בכלל בנים אף דעתה עשו תשובה. והנה בסוף מנחות פליגי בכהן שעבד ע"ז ועשה תשובה אי פסול לעולם ויש לתמוה טובא הא זה פלוגתא דר"מ ור"י והנה רבינו פסק שם בספ"ט מביאת המקדש דפסול לעולם והיינו כמוש"כ דהלכה כר"י נגד ר"מ.
הנה קשה לי ל"ל קרא מן הבהמה לרבות פושעי ישראל הא רבינו בפט"ו מתפלה ה"ו כתב ואין אומרים לרשע הוסיף רשע והמנע מן המצות ולעיל ה"ג כתב כהן שהרג הנפש או עע"ז פסול לכהונה א"כ נשמע דבה' ו' איירא אפי' ברשע בשאר עבירות אעפ"כ אין אומרים לו המנע מן המצות א"כ ה"נ אמאי לא נקבל ממנו שכיון שכבר נדר ונדב אי לא נקבל ממנו הרי אנו אומרים לו דעובר על בל יחל [כמוש"כ תוס' ע"ז גבי ב"נ] ואיך נאמר לו המנע מן מצות ולמה צריך קרא מן הבהמה דמקבלין ממנו קרבנות.
והנה רבינו בסוף ה' רוצח כתב דמותר לשנוא הרשע ולא עשה תשובה אעפי"כ אם מצאו נבהל במשאו מצוה לטעון ולפרוק ולא יניחנו נוטה למות והתורה הקפידה על נפשות ישראל בין רשעים בין צדיקים מאחר שנלוים אל ד' ומאמינים בעיקר הדת כמוש"כ כי לא אחפוץ במות המת כי אם בשובו רשע מדרכיו וחי' א"כ קשה כנ"ל דה"נ כיון שמאמינים בעיקר הדת פשיטא דאין אומרים המנע מן המצות כמו שמצוה לטעון עמו.
והנה רש"י בגיטין דף מ"ה פירש מין היינו יהודי שאין מודה בדברי חכז"ל אמנם בברכות דף י"ב פירש"י תרעומות המינים היינו עובדי ע"ז וכבר עמד בצל"ח שם לתמוה אפירש"י בזה ולכן נראה דלאו כללא הוא רק הוא מתפרש לפי הענין דהא שם בברכות איתא אפי' ציצית דקבעוהו מפני שיש בה טענת מינים והרהור ע"ז הרי דמינים לאו עובדי ע"ז הן ע"כ דמתפרש לפי הענין דגבי תרעומות המינים משמע לי' לפירש"י דכונתו על עובדי ע"ז יען דקאי שם שיטעו לומר שאין תורה אמת אלא פ' עשרת הדברות לכן מפרש עע"ז אף דזה מבואר בפרשה דאנכי טועים הם לומר דבשיתוף רשאין לעבדו דלא נשמע מאנכי אלא משאר דרשות שבתורה.
רבינו בפ"ג מה' תשובה כתב וז"ל הפורש מדרכי ציבור אעפ"י שלא עבר עבירה אלא נבדל מעדת ישראל ואינו עשה מצות כלל ולא נכנס בצערתן ולא התענה בתעניתם אלא הולך בדרכו כאחד מגויי הארץ וכאלו אינו מהם אין לו חלק לעוה"ב עכ"ל מעתה מנ"ל דאין מקבלין קרבן מומר לחלל שבתות ועע"ז דילמא קרא רק ממעט כהא"ג כשפורש גם מדרכי ישראל שהוא מתנהג כגויי הארץ דמנכרי מקבלין ומישראל אין מקבלין אם מתנהג כישראל אף שעע"ז ומחלל שבת הוא רק בכלל פושעי ישראל דמקבלין ממנו ואין לומר דא"כ כגויים גמורים הם ב"א דהא תנן בנדה דכתמיהן טמאין דגרים הם וטועין הם שהולכין בדתות הנכרים ועיי' במרש"א דהולכין בדת נכרים ועע"ז דאפ"ה ישראל הם וכתמיהן טמאים הרי בכלל ישראל עכ"פ [ומכאן יש ראי' דישראל מומר שקידש קידושיו קידושין] והנה תוס' בב"ק דף פ"ז נראה ג"כ שדעתם כדעת רבינו שאף שלא עבר עבירה כיון שאין מקיים המצות הו' כגוי' הארץ דכתבו דסומא חייב מדרבנן דאל"כ הו' כגויי הארץ ואף דמצוה על ל"ת כמו שתמה בנובי"ת להנ"ל ניחא דאף דלא עבר עבירה אם אין מקיים המצות הוא כגויי הארץ ונראה דמהא"ט בעשה כופין עד שתצא נפשו דא"כ נמצא מפקיע עצמו מתורת ישראל וכן יש לומר דמהא"ט עשה דוחה ל"ת דחמור דאין מקיים המצות נמצא נבדל מעדת ישראל.

אפי'

עולות שמקבלין מעכו"ם אין מקבלין ממומר. וקשה לי דהנה בב"ק דף נ"ה דריש מקרא דעמד ויתר גוים דאין חייבין במצות כיון דעובדין ע"ז. אמנם בישראל קיימ"ל דאפי' מומר חייב במצות דאעפ"י שחטא ישראל הוא כדאיתא בסנהדרין דף מ"ד והוא מוכח מקרא דבימי יחזקאל אמרו ישראל נהי' ככל הגויים דבאו בטענת בעל שגירש אשתו ועבד שמכרו רבו כלום יש לזה על זה וטענתם הי' כמו שויתר על ב"נ מפני שעבדו ע"ז ישראל ג"כ שעבדו ע"ז וגלה אותם בין האומות יש לו לוותר שלא יתחייבו במצות רק שהשי"ת אמר העולה על רוחכם הי' לא תהי' דאין רצונו לוותר על קיום המצות בישראל והיינו דלכן אמרינן אעפ"י שחטא ישראל הוא דלא ויתר עליהם הקב"ה וא"כ לכאורה נהי דילפינן דעכו"ם מביאין קרבן קודם שויתר אבל אחר שויתר בודאי גריעי דאין חייבין עוד במצות ב"נ מישראל מומר דעדיין מחוייבין במצות ואף מש"כ רש"י בע"ז דף ה' להוכיח דהא דעמד ויתר גוים היינו דאין מקבלין שכר על המצות אבל אם לא מקיימין נענשין אבל עכ"פ שכר ג"כ אין מקבלין א"כ אמאי מקבלין מהן עולות הא לא עבדי מצוה כלל וע"כ ישראל מומר אם עבד מצוה מקבלין שכר דהא אמרת אעפ"י שחטא ישראל הוא א"כ תקשה תושב בארעא וגיורא בשמי שמיא דישראל דנחשב להם קיום מצוה למצוה לא מקבלין וב"נ דלא נחשב לו קיום מצוה כלום יהא מקבלין ממנו:
אולם לפי מה שבארתי בפ"א מאימ"ז דבאמת אין מקריבין בתורת קרבן שלהם רק שמוסרין לבי גזא דרחמנא ואין להם עם הקרבן שייכות כלל ניחא דשפיר מקבלין דהכל איתא שם דגם ממונם ויתר א"כ בהקדש בודאי י"ל דויתר ממונם:

אפי'

העולה שמקבלין מן העכו"ם אין מקבלין מן המומר. נראה לי מכאן ראי' לתוס' לקמן דף י"ג שכ' דמומר שאינו אדוק חמור מעכו"ם שאינו אדוק דלפי"ז ניחא דקאמר בכם חלקתי ולא באומות אבל לפירש"י דאין חילוק בהא בין ישראל עע"ז לעכו"ם קשה להבין אמאי החמירה תורה בשל ישראל מבשל עכו"ם ואין לומר א"כ גוי האדוק בע"ז ג"כ נאמר דאין מקבלין ומקרא משמע בכם חלקתי ולא באומות משמע לכאורה בכל גונא אפי' עכו"ם האדוק בע"ז מקבלין אולם יש לומר דבאמת אין מקבלין משום דהא למ"ד זה חושב וזה עובד אמרינן א"כ יש כאן חשש שיהא מחשבתו לע"ז וכמו שהקשה באמת בשו"ת מהרי"א סי' כ"ג לר"א דס"ל דסתם מחשבת נכרי לע"ז א"כ ניחוש שמחשבתו לע"ז ובמין שאדוק בה לכו"ע סתם מחשבת מין לע"ז והעלה שם בתירוץ אחד דבאמת אין מקבלין בלא עשה תשובה ועודו אדוק בע"ז אלא דלהלכה כ' כיון דקיי"ל זה עובד וזה מחשב ל"א לכן אין לחוש ומקבלין אולם לפי האמור ניחא דבאמת אין מקבלין גם מנכרי אם אדוק בע"ז וכמו שצידד גם בשו"ת הנ"ל משום דהו' זבח רשעים ע"ש:
והנה תוס' חולין דף ל"ט בד"ה איזה מין זה העובד ע"ז הקשו ג"כ אהא דאיתא בפ"ק דחולין השתא שחיטת מין דישראל אסורה דעכו"ם מבעיא ומאי קו' הא אשכחנא דישראל עע"ז חמור דאלו ישראל מורידין ועכו"ם אעפ"י שכולם עע"ז אין מורידין ואף לענין שחיטה כיון דהו' מין תניא דשחיטתו לע"ז ואלו עכו"ם לא משכחנא דסתם מחשבתו לע"ז רק לר"א ותי' דהא דאמר שחיטת מין לע"ז היינו בכומר אבל ישראל העובד ע"ז אין שחיטתו כשחיטת מין ואין שחיטתו נאסרת:
ומכאן קשה לי אתוס' ע"ז דף ו' ע"ב שכ' דישראל כומר אסור להושיט לו תקרובת ע"ז דאסור באכילה דבודאי יאכלנו וקשה למה נקט כומר דלענין זה שבודאי יאכלנו אפי' אינו כומר אפי' ישראל מומר אסור להושיט דבודאי יאכלנו ורק לענין שחיטה שיהא מחשבתו לע"ז בעינן שיהא כומר וצריך לומר דתוס' לרובתא נקט כומר דאפ"ה אסור להושיט לו משום דעכ"פ ישראל הוא אבל באמת גם למומר ישראל אסור להושיט דבודאי יאכלנו [אולם קשה מאי רבותא שכומר ישראל הוא הא גם בב"נ דעמד הקב"ה ויתר להם פירש"י דאפי"ה עובר משום לפ"ע ל"ת מכשול דעכ"פ מוזהר הוא כש"כ ישראל כומר דישראל מיקרי וחייב עליו משום לפ"ע ובאמת תמוה לי מכאן אש"ס סנהדרין שהבאתי לעיל דאעפי' שחטא ישראל הוא הא גם בב"נ כן אף דויתר להם עדיין הם מצוים ואסור להושיט להם והא דיליף הש"ס סנהדרין מ"ד מעכן דחטא ישראל הוא והיינו דאמרי אינשי אסא דקאי ביני חילפי אסא שמי' ואסא קרו לי' דהיינו שעמדו על הר סיני וקשה לי מקידושין דף י"ז דיליף מקרא דב"נ יורש את אביו דבר תורה מדכתיב ואת הר שעיר ירושה לעשיו ודחי בגמרא ישראל מומר שאני וקשה דהכא משמע דרק בישראל שייך האי סברא אעפי' שחטא ישראל כיון דעמד על הר סיני היינו דקאי ביני חילפי אבל בעלמא דלא עמדו על הר סיני דלא קאי ביני חילפי ולא קיבל התורה א"כ כיון שנעשה מומר בודאי הוא כגוי ול"ש בי' לומר דאעפ"י שחטא ישראל כיון דלא עמדו עדיין על הר סיני ועיי' מג"א סי' תקצ"א]. אמנם קשה לי הא דדייק שם מהא דלא יושיט אמה"ח לב"נ ולא קתני לא יתן דאיירא בתרי עברי דנהרא אבל במצי לוקח מעצמו ליכא לפ"ע ורשאי ליתן לו ה"נ בנכרי באית לי' בהמה אחריתא רשאי למכור לו ומאי ראי' דילמא דוקא באמה"ח דעכ"פ אין דרך הנכרי לאכול מבע"ח ע"כ רק השטה אסור אבל נתינה מותר משום דממנ"פ אם ירצה לאכול הרי יכול ליטול מעצמו ואי אין רוצה לאכול אף אם יתנו לו ישראל יכול ליתנו לכלבו אבל בנכרי שעע"ז הרי דרכו בכך א"כ אף ליתנו לו אסור דנהי דאית לי' אחרינא כיון דעכ"פ בודאי יעבוד ע"ז שמא יעבוד בבהמה דידי' וכמו שחילקו תוס' בע"ז בין יין לנזיר דבודאי ישתה לבין ישראל שאמר שיתן לו בשר חזיר דאין דרכו בכך ה"נ יש לחלק בין אמה"ח לנכרי לבין בהמה לנכרי שיקחנו לתקרובת ע"ז וא"ל דדייק באמת מלא יושיט יין לנזיר אף דדרכו בכך אפ"ה נתינה שרי ז"א דאף דדרכו בכך כיון דהוא ישראל כשר שקיבל עליו נזירות ואסור להושיט לו אבל ליתן כשיש לו כוס אחר שרי דעכ"פ אין בודאי שיעבור כיון שקיבל עליו נזירות רק פן ישכח שהוא נזיר אבל בנכרי שעובד ע"ז שדרכו בכך ואין חייש כלל לאיסורא דע"ז אף אם יש לו לא יתן לו פן יעבוד בשלו וצ"ע:
בענין מומר לכה"ת הענין הוא דיש ב' סוגים בעוברי עבירה א' שהוא מאמין באמונה שלימה דכה"ת מה"ש מאמין בתורה שבכתב ובע"פ ואין ספק בלבו אלא שיצרו תוקפו והוא חלוש מלכבוש יצרו ועובר עבירה עד"ז עונשו קצוב בתורה יש עבירות קלות וחמורות יש שענשם חמור ויש שענשם קל לפי חומר וקלות העבירה אבל סוג הב' המה שע"ע מחמת חסרון בלבם שאינו מאמין כי התורה מה"ש בכללה או שחושב מחשבות ומפלס מעגלי המצות לפי שכלו ואת אשר יבחר בשכלו יקרב זהו גדול עונו מנשוא ועונשו חמור מאוד אפי' על עבירה קלה שבקלות עונשו יותר מעובר עבירה חמורה שתאות לבו השיאו לפי שעה וכ' רבינו על העובר עבירה מחסרון אמונה נאמר והנפש אשר תעשה ביד רמה הכרת תכרת כי דבר ד' בזה וכו' והנה דבר זה אין אדם יכול להבחין כשרואה ע"ע אם מחמת תאוה או מפני שאין אמונה אומן בלבו אך ד' בוחן לבות יודע מחשבות יודע ונותן לרשע רע כרשעתו אם מחמת תאוה או חסרון אמונה ודעה נפסדה שבקרבו:
ובשו"ת כ"ס או"ח סי' כ' העלה בזה לפרש מאמר חז"ל שאלו לחכמים ולנביאים על מה אבדה הארץ ולא פרשוהו עד שבא הקב"ה ופירשו מי האיש החכם ויבין זאת וכו' ויאמר ד' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה ומפרש רב שלא ברכו בתורה תחילה להנ"ל ניחא דהם הי' סבותם שחטאו מחמת תאוה ולא מזדון לבם ע"כ לא פירשוהו עד שבא הקב"ה ופירשוהו על שעזבו תורת ד' שלא שמעו בקול ד' רק שמשה מפי הגבורה בשמו אמרם ונפל ספק בלבם אם אמת בכולה או במקצתה והיינו דמפרש רב שלא ברכו בתורה תחלה כיון שלא האמינו בתורה בכולה או במקצתו ע"כ לא ברכו דמי שהוא עובר מחמת תאוה אבל מאמין כי כה"ת מאת ד' הלא גם הוא מברך ברכת התורה אשר בחר וכו' ונתן לנו ת"א וכו' ולכן כיון שלא שמעו בקולו שסבורין שלא צויתי בעצמי ע"כ עונשם גדול מאוד ולכן אבדה הארץ:
ועיי' בשו"ת רשב"א סי' תי"ח הביא ג"כ בשם רבינו לפ' הא דכתיב והנפש אשר תעשה ביד רמה שהענין כי יש שני מיני עונשין א' במי שעובר להנאותו או אף להכעיס רק שמאמין שהתורה צוותה כך רק שהוא אינו רוצה לקיים לתאותו או להכעיס וע"ז נתנה תורה העונשים כל אחד ואחד כפי ערך העבירה אבל מי שאינו רוצה לקיים בשביל שאינו מאמין בד' ובתורתו זה נקרא פוקר ואף על עבירה קלה נתחייב מיתה וזה הנקרא והנפש אשר תעשה ביד רמה וכהא"ג כתב ב"ה תשובה אפיקורסין שאין מאמינים בתורה מן השמים ולפי"ז קשה לי מנ"ל דמומר לכל התורה להכעיס אין מקבלין דילמא מקבלין רק אם הוא כופר בתורה אז אין מקבלין ממנו ונראה ליישב דהנה רבינו בפ"ו מה' מלכים כתב שבעת שיד ישראל תקיפה כופין כל באי עולם לקבל ז' מצות והנה זה שייך כשכופה ואין מאמין כופין אותו לקבל ואם ממאנים ממיתין אותן אבל אם מאמינים רק שאין רוצין לקבל מחמת שניחא להו בהפקירא מחמת תאוה בודאי לא שייך לומר דממיתין אותו ולפי"ז הא דדרשו בכם חלקתי ולא באומות זה שייך במאמינים אלא שאין רוצין לקיים ז' מצות שקבלו ואין מקיימין מכח תאוה או להכעיס אמנם כשאין מאמין שהקב"ה צוה ועובר על ז' מצות מחמת שכופר שמגיע לו מיתה היכא שיד ישראל תקיפה עליהן גם מאומות אין מקבלין א"כ ע"כ קרא לא איירי בכופר רק במומר בכ"ת וא"ש:
ובמש"כ מצאתי מקום ישוב למה שראיתי בשבי"ד יו"ד ס' קנ"ט שא"א מוהגזצ"ל הקשה הא דמוקי בקידושין קרא ונמכר לעקר גר וחשב עם קונהו בנכרי שכבוש ת"י והא כיון שכבוש תח"י כופין לקבל הז' מצות א"כ איך משכחת שיהא עע"ז והא בפסחים דף ה' מוקי קרא דלא ימצא בנכרי שכבשתו ומפרש רבינו בגר תושב דהיינו מהא"ט כיון שכבוש תח"י ע"כ קיבל לקיים ה"ז מצות והיינו גר תושב א"כ קשה מקידושין ודכירנא כד הוינא טליא הקשה לי כן א"א מוהגזצ"ל להנ"ל ניחא דרק בכופר כופין אותו ואם לאו הורגין אותו אבל במודה רק עע"ז מחמת עבודתם אין הורגין אותו אף שכבש תח"י א"כ ל"ק מקידושין דאיירי בכבוש תח"י אבל הוא עע"ז רק מחמת אמונתו ולא משום שאין מאמין כלל שצוה השי"ת ע"ז אז אין הורגין אותו ושפיר משכחת שנמכר ע"ע לעקר שעע"ז וא"ש:
בכם חלקתי ולא באומות רש"י פי' דכתיב אדם כי יקריב מכם אתם קרויים אדם ולא אוה"ע וקשה לי דנהי דאתם קרויים אדם ואין נכרי מטמא זה שייך לחלק כשמת אבל בעוד בחיים לא שייך לחלק דהנה לענין טומאת אדם כתיב בקרא איש כי יהי' טמא לנפש אדם והיינו משום דאדם לאחר שמת אין לו אלא נפש אחת הנקרא נפש הדוממות כח המחבר חלקיו יחד ולכן בשר המת שהופרק טהור כדאיתא בנדה דף נ"ה משום שהוסרה ממנו גם נפש הדוממות [ומהא"ט גם כל הנשרפין אפרן מותר משום שהוסר ממנו כח המחברו משא"כ בנקברין ובאמת בנקברין גופי' אחר שהופרק לעפר מותר כמו שהעלה בחס"ו ובמהר"ם שיק דאז הוסר ממנו כח המחברו] משא"כ בחייו שיש לאדם עוד ג' נפשות הנקראים הצומחות המרגשת השכלית ולכן כתיב בערכין ערכך נפשות לשון רבים וא"כ בחיים מה לי נכרי מה לי ישראל דגם נכרי יש לו נפשות אלו מנ"ל דלא מיקרי אדם [ותדע דהא בעירוכין דף ה' פליגי אי נכרי נערך ואמאי לא ממעט מדכתיב ערך נפשות ע"כ דבזה לא שייך לחלק בין נכרי לישראל] דרק לאחר מיתה שאין לאדם רק נפש אחת המחברו משום זה לא מיקרי אדם רק ישראל שגם לאחר מיתה נשאר בו נפש הצומחות עכ"פ עצם שממנו חי' לע"ל:
ובס' תורת משה כ' לפרש הא דמיעטה תורה מכם להוציא את המומר דהנה רבינו במורה כתב טעם הקרבנות משום שהיו שטופים לע"ז והמצריים היו מקריבין טלאים והכשדים עזים ושאר אומות פרים ולהוציאם מהרגילותם צוה הקב"ה להקריב קרבנות אלו ורמב"ן צווח הרי כבר אדה"ר ונח הקריבו קרבנות ואז לא היתה עדיין ע"ז בעולם אע"כ השיגו סוד נשגב בזה ומהרי"ט בצפנת פענח כ' שרבינו בעצמו סוף הלכות מעילה כ' שהקרבנות חק הוא אך כוונתו יען עשו אותם חק לע"ז הי' להקב"ה לשנוא את הקרבנות כמו ששנא המצבה שהיתה אהובה בימי האבות אלא משום שהיו ישראל שטופים לע"ז בחר הקב"ה בהקרבנות כדי להוציא מלבן חק ע"ז ונ"ל ראי' לדבריו שהרי נח הקריב מכל מין ומין טהורים והי' לריח ניחוח כדכ' וירח ד' את ריח הניחוח ש"מ זה הסוד הנשגב שייך ג"כ בכל מיני טהורים ומ"ט פסולים לדורות וכן שור כשב ועז דוקא כשר אע"כ אעפ"י שכולם היו אהובים מ"מ השניאם הקב"ה הואיל והי' חק לע"ז ורק ג' אלה שהי' להוטים אחריהם בהם צוה להקריבם לשמו הגדול ונראה שהיינו טעמא דמיעטה התורה מכם להוציא את המומר כי המומר לע"ז אם יקריב לגבוה יהי' לו מזכרת עון שהרי כל הקרבנות שנואים הם הואיל ועשאן אוה"ע חק רק כיון שעי"ז ירחקו ישראל מע"ז התירם הקב"ה וכיון שזה המומר בין כך ובין כך עובד ע"ז א"כ הקרבתו לשמים שנואה הוא לפני הקב"ה כאלו מקריב חייתו יער והיינו דהוכיחם הנביא לא קנית לי בכסף ופי' במדרש לא הטריחך להביא לי חייתו היער וע"כ מטעם שהוא שנוא להקב"ה הואיל ונעשה חק לע"ז אך העבדתני בחטאתיך אותן הקרבנות שאתה מקריב לי הוא חטאת ועון והגעתו בתשובה שלימה תחלה כיון שעובדי ע"ז המה ומקריבים גם לגבוה אם לא שישובו:
ענין בכם חלקתי נראה לבאר ולישב מה שהקשתי דהנה רבינו בפ"י מה' מלכים כ' וז"ל ב"נ שרצה לעשות מצוה משאר מצות התורה כדי לקבל שכר אין מונעין אותו לעשות כהלכתו ואם הביא עולה מקבלין ממנו נתן צדקה מקבלין ממנו ויראה לי שנותנין אותו לעניי ישראל הואיל והוא ניזון מישראל ומצוה להחיותן אבל העכו"ם שנתן צדקה מקבלין ממנו ונותנין אותו לעניי עכו"ם והנה יצא לרבינו כן מגמ' דע"ז דף ס"ד וחכ"א כל שקיבל ז' מצות ואחרים אמרו אלו לא באו לכלל גר תושב אלא איזה גר תושב שקיבל עליו לקיים כל המצות חוץ מנבילות נשמע מזה דרשאי לקבל עליו לקיים המצות [וכן הבאתי בחלק ראשון ראי' לזה מגמ' דנדרים דג"ת עולה עליות רגלים] והוסיף עוד דאם הביא עולה מקבלין ממנו ויפלא הא אפי' בעכו"ם מקבלין ממנו דהא דרשינן מכם בכם חלקתי ולא באומות אך א"ש דמב"נ מקבלין ממנו רצונו לומר ועולה לו לקרבנו והקרבן מתיחם אליו ונקרב לו לשמו אבל בעכו"ם הא דמקבלין ממנו קרבן היינו הקרבן כשר אבל אינו מתיחס אליו ונקרב כאלו אין לו בעלים [וכמו שבארתי בפ"א מאימ"ז] וע"ז קאמר אח"כ וכן בצדקה כן הוא מב"נ מקבלין ממנו ונותנין לישראל ומקבל שכר ע"ז ובעכו"ם מקבלין ונותנין לעניי עכו"ם משום דאין מקבל ע"ז שכר ואין המצוה עולה לו לשמו ולפי"ז היינו דדרשו בכם חלקתי ולא באומות דבאומות מקבלין אפי' מעכו"ם אבל אין עולה לו לשמו וכאלו אין לו בעלים אבל בכם בישראל מומר דהקרבן ע"כ יעלה לשמו דלא הפקיעה תורה קרבנו שיהא כקרבן שאין לו בעלים ע"כ אין מקבלין ממנו:
ובהא ניחא מה שהקשו תוס' מנחות דף ע"ג ל"ל איש איש שנודרים נדונ"ד כישראל הא נשמע כך מקרא דמיד בן נכר לפמש"כ ניחא בפשיטות דמקרא דמיד בן נכר הוי נשמע דמקבלין תמימים מב"נ שקיבל לקיים המצות ואין עע"ז אבל בעכו"ם הו"א דאין מקבלין אפי' תמימים קמ"ל איש איש דמקבלין ממנו אבל אין עולה לו לקרבן והו' כקרבן שאין לו בעלים [וכן מוכח מתוס' חולין דף י"ג דגם בנכרי יש לחלק בין ב"נ לעכו"ם]:
ולפי"ז לכאורה יש ליישב קו' הפמ"א הא דילפינן מאיש איש דמקבלין נדונ"ד הא אין שליחות לנכרי דהא לפמש"כ אין עולה הקרבן כלל לשמו וכאלו אין לו בעלים אך אכתי תקשי הא בב"נ שאין עכו"ם אמרנו דקרבנו עולה לו וקשה הא עכ"פ אין לו דין שליחות לזה י"ל כיון דאין מפורש בתורה רק דנלמד מדיוקא דמיד בן נכר הא תמימים יקרבו שפיר י"ל דהא"ט דבעינן שליחות בקרבנות משום דכתיב לרצון להם אבל בעכו"ם הא איתא בזבחים דף מ"ה דעכו"ם לאו בני הרצאה נינהו לכן ל"א דין שליחות:
אמנם תוס' במנחות שם הביאו דברי ת"כ דיליף מהאי קרא דבן נכר לא תקריבו דאין נכרי מביא ק"צ א"כ ליכא תרי קראי אב"נ שקיבל לקיים המצות ואנכרי עכו"ם רק דמקרא האיש איש לפי"ז הא דממעט דאין נכרי מביא ק"צ ס"ל דרק עכו"ם נתמעט אבל נכרי שקיבל עליו לקיים המצות לא נשמע שאין לקבל ממנו אפי' לק"צ ויקשה הא במשנה פ"א דשקלים קתני סתמא דאין מקבלין שקלים מנכרי ולא חילק המשנה בין אם הוא ב"נ או עכו"ם וצריך לומר דהא"ט משום דלא הוי נידר ונידב אין מקבלין:
והנה הא דמומר לחלל שבת כמומר לע"ז הנה רש"י פי' הטעם כיון דכופר במעשה בראשית הו' כעע"ז אמנם בספרי מפיק לי' מדסמיך מקושש לפ' ע"ז וביאר בחס"ו ח"ו סי' פ"ג דמהא"ט בעינן בפרהסיא דמקושש פרהסיא הוה אך לא בעינן שיהא בפניהם דוקא רק כיון שנודע לרבים הו' פרהסיא והעלה בח"ס דבר חדש דמומר לע"ז ולחלל שבת דהו' כמומר לכל התורה אבל אין חשוד לכל התורה כל שאינו מאותו מין ולכאורה הוא דבר תמוה אם הוא מומר לכל התורה מה נפ"מ דאין חשוד לכל התורה ונראה לפרש דהנה בקדושין דף מ' איתא אמר מר חמורה ע"ז שכל הכופר בה כמודה בכל התורה ובבכור שור הביא דהרא"ם פ' ראה תמה דאיפכא הו' לי' למימר דחמורה שכל המודה בה ככופר בכל התורה וכדאיתא בספרי דהא לא ילפינן למודה בע"ז מכופר בה כי אם איפכא וכדפירש"י בריש חולין דילפינן לה מוכי תשגו ולא תעשו [אמנם בת"כ איתא באמת דבר והיפוכו] וכ' דבספרי יש לפרש בב' דרכים הא דתני כל המודה בע"ז הדרך האחד דקמ"ל דמומר לע"ז הו' מומר לכל התורה ולא כדס"ד ריש חולין דיצרא דע"ז הוא דתקיף לי' ומ"מ לא חשדינן לי' בשאר עבירות קמ"ל כיון דהודה בע"ז ונכרתה האמונה מפיו א"כ ודאי שלא יחוש למצות הקב"ה וסופו לעבור על כל מה שיבא לידו וה"פ דקרא וכי תשגו בע"ז סופו לעבור את כל המצות אשר צוה ד' אבל לא למימרא דבשעה שעבד ע"ז יש בידו עונש כל תרי"ג מצות ונפ"מ אם מת תיכף ולא בא לידו שום עבירה אח"כ מוצל הוא מעונות אחרים ולא גרע ממי שחישב לעשות עבירה ולא בא לידו שאין הקב"ה מענישו ויש לפרש בדרך אחר כל המודה היינו בשעה שעובד ע"ז כאלו עבר כל התורה ויש בידו עון הכל דאפי' מת תיכף יש בידו עונת כל התרי"ג מצות ולכן נקטו חכז"ל כל הכופר בע"ז כמודה בכל התורה דהיינו שבא לידו דבר ע"ז וכופר בה מעלה עליו כאלו קיים אותה שעה כל התרי"ג מצות מזה נלמד דמה שנאמר כל המודה בה כאלו כופר בכל התורה דהיינו שנחשב כאלו עבר כל עבירות שבתורה דאי נאמר דל"ה רק מומר לכל התורה מטעם דסופו לעבור ל"ש לומר להיפוך דכל הכופר בה כאלו מודה בכל התורה דהיינו דסופו לקיים כל התורה דהא חזינן דלאו הכי הוא דכמעט כל ישראל כופרים בע"ז ומ"מ אמרינן רוב בגזל ומיעוט בעריות אדפח"ח. מעתה אני אומר דזה כונת הח"ס בודאי אי אמרינן דמודה בע"ז ככופר בכל התורה דסופו לעבור אכל התורה אז בודאי היינו מוכרחים לפרש דגם חשוד הוא אכל התורה אבל כיון דמוכח דהכי פירושו כל המודה בע"ז כאלו עבר ממש על כל התורה ונענש עליהם אז שפיר אמרינן דהו' רק כמומר לכל התורה אבל ל"א דסופו שיעבור באמת אכל התורה א"כ ל"ה חשוד רק מומר ונפ"מ היכא דחזינן דפורש מע"ז ואין עובר עוד א"כ נאמן הוא אמה שאין מסוג ע"ז וחילול שבת דהא מעולם לא הי' חשוד דלא אמרינן שסופו לעבור אכל התורה רק דנענש כאלו עבר אכל התורה א"כ היכא דחזינן דפירש ולא עבד עוד אף דלא עשה תשובה להתחרט על מעשיו הראשונים אינו כמומר לע"ז. אבל לפירוש הראשון דסופו לעבור חשוד אף דכעת לא עבר חשוד לעבור כיון שלא עשה תשובה וכיון שהוכחנו דע"כ הכונה דהו' מומר לע"ז לענין עונש אבל ל"א דחשוד וסופו לעבור עכה"ת א"כ כיון דכעת פירש מלעבוד ע"ז נאמן הוא אשאר איסורין דהא מעולם לא הי' עובר אכל התורה ובהא ניחא מה דהוק' בפ"ק דחולין דמכם להוציא המומר לכה"ת דאין מקבלין ממנו קרבן דתיפוק לי' כיון דהוא מומר לכל התורה א"כ תיפוק לי' דהו' מומר לע"ז ושבת וכתב הרי"ו דהכי קאמר דהו' מומר לכה"ת חוץ מע"ז ושבת עש"ך רסי"ב להנ"ל ניחא דלעולם איירא דהוא מומר גם לע"ז ושבת אלא דאי משום דמומר לע"ז ושבת ל"ה אלא כמומר לכה"ת אבל אינו חשוד לכה"ת אבל מומר לכה"ת הרי הוא חשוד לכה"ת א"כ אף דפירש מעבירות כיון דלא עשה תשובה עדיין חשוד הוא לכה"ת וא"ש:
והנה במה שכתבתי דאם חישב בלבו כבר הוא צדיק ונראה עוד להביא ראי' ממש"כ רבינו פ"ב מתשובה איזה תשובה גמורה זה שבא לידו דבר עבירה כיצד הרי שבא על האשה בעבירה ולאחר זמן נתיחד עמה והוא עומד באהבתו בה בכל גופו ולכאורה תמוה הא עובר אאיסור יחוד וע"כ לומר דבתרי איירי דבתרי ופרוצי איכא משום יחוד ואין פורש מעבירה, אמנם אי הרהרו בלבם תשובה ל"ה פרוצי וליכא איסור יחוד ורשאי ליחד. ועיין בא"ע סי' ז' באשה אחת אי חשידה שנבעלה לנכרי יעויש"ה:
והנה בספר תורת חיים שבועות דף ו' ד"ה א"ל ר"פ לאביי הקשה דהא איכא כמה ע"ה שלא קראו ושנו ותי' דמי שלא למד הוי רשע ומסתמא לא יחדה התורה לאדם כזה קרבן ובמהרמ"ש פ' שמיני כתב הסבר הדברים עפ"י שיטת רבינו בספר המצות דמ"ע שלא יטמא עצמו בדברים הטמאים דזה מ"ע מצד עצמו שילמוד האדם לידע איזה הם הדברים המטמאים ואיזה מהם אינם מטמאים ולא משום שלא יבוא ליכנס למקדש דמסתמא מי שרוצה ליקרב לדברים הקדושים יחקור וידע אם הי' באפשרות שנטמא אלא הלימוד מצד קדושה וטהרה ואפי' אינו רוצה ליכנס למקדש או לאכול קודש ולכן מי שלא למד הוי רשע את"ד וקשה לי הא עכ"פ ל"ה אלא כמי שעבר על מ"ע והרי מי שעבר על מ"ע ל"ה זבח רשעים א"כ אמאי פשיטא לי' דהו' רשע ושלכן לא יחדה לו התורה קרבן והוא פלא:
והנה בחגיגה ו' איתא עו"ת העשויה בהר סיני ר"ע אומר קרבה ומה אני מקיים הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר שבטו של לוי שלא עבדו ע"ז הן הקריבו אותה ובטו"א הקשה הא מומר לע"ז כששב בתשובה מקבלין ממנו קרבן וא"כ ה"נ הא ישראל עשו תשובה ואמאי לא הקריבו קרבן ונראה ליישב כיון דבני לוי לא עבדו ע"ז לא הי' יכולין להתכפר בשל ישראל אם ישראל הי' מביאין קרבן משלהם אף שעשו תשובה [עכהא"ג זבחים דף כ"ב לענין כהן המכפר ל"מ עשה תשובה משום דמתחילה לא הי' לבו לשמים] ואף שבודאי גם ישראל נתנו שקליהם לתמידין היינו שהי' צריכין למסור לציבור כמש"כ הרמב"ן פ' תשא דנצטוו ליתן מחהש"ק לקרבנות ציבור ובהרא"ם תמה עליו שהוא נגד גמ' דחגיגה הנ"ל לפימש"כ ניחא דישראל הי' צריכין למסור שקליהם לציבור שלא נשאר להם חלק וזכות בהקרבנות ולא חיישי שלא ימסרו יפה יפה:
ובהא ניחא מה שהקשה במשל"מ פ"א בתומ"ס סתירת הסוג' דבמו"ק איתא דישראל שלחו קרבנותיהן דמנודין הי' הרי דהקריבו קרבנותיהן להנ"ל ניחא דרק עו"ת לא הקריבו דלא הי' יכולין לכפר על ישראל בתמידין שלהם אם לא הי' מוסרין חלקם לציבור אבל קרבנותיהן הו' קרב דק"י שפיר מקבלין אף דעבדו ע"ז אלא דעכ"פ הו' ניזופין ע"כ לא יכלו להקריב בעצמן להביאן ולסמוך עליהן או לעמוד על קרבנם לכן הצריכו לשלוח ע"י שליח:
והנה בהא דפירש"י דמחלל שבת חמירא להאי תנא כעע"ז דכופר במעשה בראשית קשה לי מהא דאיתא בכריתות דף ט' דפליגי רי"ש ורע"ק ועוד תנאי אחרינא דלרי"ש גר תושב אין מצוה על שבת ולרע"ק גר תושב מצוה על שבת כיון דקיבל עליו ז' מצות כמו שמקיים אותו ישראל וכיון דבישראל מחלל שבת הי' כעע"ז צריך לקיים שבת דבכלל ע"ז הוא וע"ז קאי קרא דוינפש בן אמתך אבל אין מוזהר על מלאכת אונ"פ דלכן כתיב וינפש ולא כתיב שבותה וכן איתא ביבמות דף מ"ח דגר תושב מוזהר שלא לחלל שבת וכמו שביאר דבריו יפה בספר ערוך לנר ואני עשיתי סמוכין לזה מהא דאיתא במכילתא דעביד קו"ח דיהא מקצת מלאכה מותר בשבת כגון מלאכת אונ"פ כיון דעבודה דוחה שבת מקצת מלאכת כאונ"פ ג"כ ידחה שבת ורק דכתיב מיעוט דרק ביו"ט הותר מלאכת אונ"פ ולא בשבת עיי"ש והבאתי דברי המכילתא בספרי ח"א דף ז' ודברי הרמב"ן פ' אמור הביאו ג"כ א"כ שפיר י"ל זהו רק בישראל אבל בגר תושב לא מוזהר אלא אשאר מלאכות לא אמלאכת אונ"פ מעתה קשה לפירש"י לשיטתו א"כ מחלל שבת במלאכת אונ"פ לא יהא חמור כעע"ז ויקבלו ממנו קרבן וכן לשאר דברים לא יהא חמור כעע"ז וצע"ג:

מקבלין

קרבנות מפושעי ישראל וכו'. הנה בגמ' יליף לה מדכתיב מבהמה מלמד שמקבלין מפושעי ישראל הדומין לבהמה ומכם רק למעט מומר לע"ז וקשה לי דהנה ברה"ש דף י"ז מחלק הגמרא בין פושעי ישראל בגופן דהיינו קרקפתא דלא מנח תפילין ובין עכו"ם דמיקרי פושעין בעבירה דהיינו בעריות והנה פשיטא דישראל פושעין בעבירה דמיקרי פושעין בגופן א"כ לפ"ז לכאו' יש לפרש קרא הכי מכם בכם חלקתי ולא באומות דמאומות מקבלין מפושעי דפושעי בעבירה דעריות ומישראל אין מקבלין אבל מפושעי ישראל בגופן דהיינו דדמיא לבהמה מקבלין כדי שיחזרו בתשובה דתשובה ודאי אהני כמש"כ תוס' שם אבל מפושעי ישראל

ה

עולת

העכו"ם וכו'. והנה בשקלים פ"ז משנה ג' עכו"ם ששלח עולתו ממדה"י ושלח עמה נסכים קריבים משלו ואם לאו קרב משל ציבור והנה במנחות דף ע"ג איתא אזרח מביא נסכים ואין הגוי מביא נסכים ע"כ דמשנה איירי בדמי נסכים וכן הוא בדברי רבינו בפ"ד משקלים ה' ג' אבל אם הביא נסכים עצמו אין מקבלין ממנו להקריבן עם עולתו וגזה"כ הוא כך אלא הנסכים קריבין משל ציבור כדמסיק התם לר"ע וכדקאמר ר"ע עולה וכל חבירתה והיינו עולה קריבה היא עצמה וכל חבירתה שהן הנסכים קריבין משל ציבור וכדיליף התם מקרא ודברי רבינו מבוארים:

עולות

עכו"ם אין מביאין עמהם נסכים וכו'. עיי' לח"מ מה שהקשה מפ"ד דשקלים דכ' דאם שלח עולתו ממדה"י אם הביא דמי נסכים יקרבו משלו ואם לאו יקרבו משל ציבור אלמא דמביא נסכים ותי' דרק אימעט דאין מחויב להביא נסכים אבל אם הביא הביא וקשה א"כ מאי קתני דהתקינו דיקרבו משל ציבור כיון דד"ת הוא כן דקרבין משל ציבור מריבוייא דככה אמנם הנה ראיתי בספר אלי' רבה פ"ו דגריס מי ששלח עולתו ממדה"י אם שלח עמו נסכים קרבים עמו ואם לאו קרבין משל ציבור א"כ לא קאי כלל על עכו"ם ולא על ישראל וגי' זו מדוייקת דע"כ נקט ממדה"י ובודאי כן הי' הגי' רבינו במשנה דנכרי באמת אין מביא עמו נסכים אלא דקרבין בפ"ע מצד התקנה.

שאין

סמיכה אלא בישראל באנשים ולא בנשים. הנה בגמרא פליגי דר"י ס"ל נשים סומכות רשות ובחגיגה איתא א"ר יוסי סח לי אבא אלעזר פ"א הי' לנו עגל של זבחי שלמים והביאנוהו לעזרת נשים וסמכו עליו נשים לא מפני שסמיכה בנשים אלא כדי לעשות נחת רוח לנשים וכתב בתוס' דבקרבן שלהם איירי וקשה אמאי לא אמר עדיפא דהא בשעת סמיכה מתודין ע"כ התירו להם שיסמכו באקפי ידייהו כדי להתודות והנה הראב"ד בפירושו לת"כ פ"ב כתב טעם אחר דנחת רוח לנשים שנראית כמו שיש להם חלק בנכסי בעליהן ע"כ התירו להם לסמוך אבל בקרבן דידהו לר' יוסי שרי באמת לסמוך סמיכה גמורה כיון שהן בעליהן של הקרבן אמנם קשה לי מהא דגיטין דף מ"ח דמייתא ברייתא דדריש מולביתך מלמד שבעל מביא וקורא בנכסי אשתו מנ"ל דילמא אדרבא קרא איירי בנסכים דידי' רק שבנשים ג"כ יכולת להביא יען שנחת רוח להם שנראה כמי שיש להם חלק בנכסי בעל כדמצינו במצות שמחה דבעלה משמחה עוד קשה לי דבגמרא שם מסיק דמהאי מקרא יליף רי"ו דק"פ כקה"ג דמי מנ"ל דהא בב"ב דף נ' איתא דאשה יכולת לומר נחת רוח עשיתי לבעלי א"כ אם מביא בנכסי אשתו בודאי נחת רוח הוא לו שנראה כאלו יש לו חלק בנכסי אשתו ע"כ אמר קרא דיכול הוא להביא בנכסי אשתו משום דנחת רוח הוא לו והיא ג"כ רוצית בזה לעשות נחת לבעלה לכן ק"פ דידי' אלים אבל בעלמא ק"פ לא כקה"ג דמי וכן יש להקשות הא דדרשינן בסוכה דף כ"ז תשבו כעין תדורו איש ואשתו דבעינן שיהא הסוכה ראוי' לדור איש ואשתו ואם לאו פטור משום דצער הוא כמבואר בסי' תרל"ט דילמא משום לתא דידה אמרה תורה תדורו איש ואשתו דנחת רוח הוא לה שתדור עמו בסוכה וא"כ באין ראוי' לדור עם אשתו ג"כ חייב וכן קשה מערכין דף ג' דס"ד דכהנים פטורים משום תשבו כעין תדורו דילמא רק משום נחת דידי':
והנה הראב"ד שם הוכיח דלא קייל"ן כר' יוסי מסוכה דף מ"ב דמקבלת אשה מיד בעלה ופריך פשיטא מה"ד כיון דלא בר חובה הוא בנטילה נמי תתסר ואי כר' יוסי סבירא לן והא איהו נמי שייכי בנטילתו כאנשים וקשה לי הא לפי סברת דנחת רוח לבעלה א"כ בלולב דבעינן לכם וא"י בשל שותפות א"כ אדרבא אם תטול היא יהא נראה משום דזה לה לנחת רוח שנראית כאלו יש לה חלק בנכסי בעל א"כ אינה לכם וא"י הבעל לצאת בו:

ו

כל

קרבנות בהמה שהיחיד מביא בין נדבה בין חובה סומך עליהן וכו'. וכתב הרמ"א בס' תורת העולה כי תכלית העולם ומציאותו הוא האדם השלם וכל העולם שהוא כדוגמת קרבן הנסמך לא נברא אלא לצות לזה וכבר קיימו וקבלו עליהם דבר זה החכמים האחרונים גם הראשונים ולזה הי' קרבן יחיד נסמך כי הפרט הוא העיקר וצדיק יס"ע והוא בהיפך דעת הפילוסופים שאמרו שהקדוש ב"ה משגיח על פרט בדרך כלל וידע הכל בדרך כלל ולזה קרבן יחיד נסמך כי הסמיכה וההשפעה הוא מצד הפרטים שהם אישים ולא מצד כללי שהם בדמות ק"צ וכו' ובהיות כי עניני הסמיכה באו להורות על דבר זה נפטרים ג' מיני קרבן מן הסמיכה הבכור והפסח והמעשר וכו' ולא הי' סמיכה בק"צ ולא בשעיר המשלח ופר העלם דבר שבא על חטאת הקהל שהוצרכו לסמוך על חסדי השי"ת שסומך לכל הנופלים בחטא כמו באלו הקרבנות שרוב הקהל היו חוטאים אעפי"כ היו מתקיימין בענין סמיכה הנזכרת והעלה דהא"ט דאין סמיכה אלא בבעלים לא ע"י שליח להורות כי עיקר הסמיכה הוא באדון הכל יתעלה שהוא סומך לכל הנופלים וע"כ אינו נוהג אלא באיש ולא באשה כי איש הוא המשפיע והאשה המקבלת שח"ו מרמז על תש כחו כנקיבה וענין סמיכה הוא כדמות נתינת השפע מן הסומך על הנסמך שנוהג במניית סמיכת הזקנים והחכמים וכמו שמצינו במשה שסמך ידו על ראש יהושע ע"כ הי' המקריב סמך ידו על ראש ההקרבה כי השם יתעלה מחובר באדם כמו שנאמר ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם מלמעלה והוא הנותן השפע לכל העולם את"ד:

חוץ

מן הבכור ומעשר והפסח שנאמר וסמך ידו על ראש קרבנו וכו'. וקשה לי חדא בביצה מוכח דיליף מדכתיב ויעשה כמשפט ועוד פסח ומעשר ובכור דיליף דנתמעט מקרבנו ובמנחות צ"ג מסיק גמרא דלא צריך קרבנו לזה רק לדרשא אחריתא ונראה ליישב דתוס' כ' נילף מהיקש דוזאת התורה וטה"ק הקשה גם בחטאת ועולה לא נכתב דנילף מהקישא וע"כ דאין לילף דליתא בציבור ואין היקש שוב בכל וע"כ לא מסמכינן לענין סמיכה והביא תוס' דף פ"ב שכתבו כן לענין מילתא אחריתא ותמהני שלא הביא תוס' חולין שכתבו כן בדף כ"ב להדיא דלענין סמיכה לא נילף מהיקש דליתא בבכור ומעשר אלא דאפ"ה הוקשה כן שפיר נילף מהיקש דאי ישנו בבכור ומעשר א"כ שוב שייך ההיקש אכל מילי והא דכתב בטה"ק דאין בציבור א"כ יפלא יותר על תוס' חולין שכתבו משום דאין במעשר הא גם אין בשל ציבור ואולם בלא"ה תוס' תמוהים שכתבו מקרבנו נתמעט הא במסקנא ליתא וכבר עמד בזה בפנ"י ביצה וליישב נאמר דלפי הך הקישא באמת צריך קרבנו דלא כגמרא דמנחות [ואי דרשינן זה ההיקש הוא בפלוגתא דתנאי ור"א בדף פ"ב לית לי' האי היקש ועתוס' ריש מנחות גם עוד תנאי דהיינו ר"י דהוא סתם ספרא דת"כ ותנאי דכמשפט לית לי' דרשא דהקישא זו עיי"ש אבל לדידן קייל"ן כהקישא באמת ל"צ קרבנו ודו"ק] והא דיקשה הא אין בציבור ליכא הקישא לק"מ יש לומר כיון דזה דליתא בציבור רק מהלכתא שייך שפיר היקש ויותר יש לומר יען דעכ"פ בקרבנות יחיד שייך בכולהו סמיכה שייך היקש אף דלא שייך בציבור דכהא"ג כתבו תוס' חולין לענין מילתא אחריתא אף דליכא בנדבה כיון דיש בחובה ונדר שייך הקישא לענין חולין עיי"ש ומעתה זה גם דעת רבינו דנקט דרשא דקרבנו:
ולפי"ז כיון דמקרבנו רק ממעט בכור ומעשר לא צריך לרבות חובה דחובה בכלל קרבנו והא דביצה צריך קרא רק לב"ש אבל לב"ה לא צריך כמשפט באמת ואף דרש"י פי' בביצה גם לב"ה למסקנא מהקישא כבר ביאר בצל"ח פי' אחר לפי הגי' דל"ג אלא דהכל לב"ש קאי וזה גם דעת רבינו ובלא"ה למסקנא א"א דקיימא לב"ה הא דכמשפט דהרי התוס' הקשו הא דבר הלמד בהיקש אין חוזר ומלמד ותי' דהו' בעיא בגמרא וא"כ להלכה ע"כ לא קיימא ולכן נקט רבינו דרשא דקרבנו [אך לפמש"כ הצל"ח דף ע"א דיוכיח עושין מדבר הלמד בהיקש אפשר להלכה קיימא הך ועכ"פ מדברי רש"י כאן מוכח להדיא שכן דעת רש"י דעושין יוכיח מדבר הלמד בהיקש כדברי הצל"ח ופלא שלא הרגיש בזה] ובפרט דא"ש לדרכו של צל"ח דגמרא קאי לתנא דמנחות דסובר גמירי סמיכה בציבור בשעיר של ע"ז ופר העלם דבר ואנן לא קייל"ן כר"י וכמוש"כ בפרקין ולכך הוכרח רבינו לדרשא דקרבנו ואולי הא בהא תליא למ"ד דיליף מכמשפט לא דריש קרבנו וזה רק כמסקנת גמרא דמנחות וא"כ לכן גם פסח מעשר בכור לא נתמעט מקרבנו אבל לדידן דלא דרשינן כמשפט רק חובה חייב בסמיכה מקרבנו יש למעט בכור ומעשר ג"כ מקרבנו ודו"ק:

ח

שאין

סמיכה אלא בבעלים וכו'. תוס' במנחות צ"ג הקשו הא דאיתא במשנה דתמורה דף ז' מה קודש אינה אלא בבית בעלים אף תמורה אינה אלא בבית בעלים ל"ל קרא ע"ז תיפוק לי' תחילת הקדש מסוף הקדש מסמיכה דאין סמיכה בשל חבירו ולי נראה דהנה אדם מקדיש קרבן כדי לכפר חבירו כדאיתא עירוכין דף כ"א והמתכפר הא סומך עליו א"כ חזינן דשפיר סומך בשל חבירו א"כ אף כהן בבכור יכול להמיר לכן צריך ללמוד מוהי' הוא ותמורתו יהי' קודש מה קודש בבית בעלים אף תמורה בבית בעלים אלא דיש לתמוה הא דבעי בגמרא אי מקדיש מומר או מכפר מומר וקשה נילף תחלת הקדש מסוף הקדש מסמיכה דמכפר סומך אף מומר מכפר סומך [ותוס' תמורה דף ז' הקשה מהא דמכפר מומר ותי' דלא לאפוקי בעלים קאמר אבל אכתי תקשה כמו שהקשתי]:

ולא

יד עבדו. לכאור' קשה דהנה בב"מ ממעט יד שליח ויד עבדו יען דס"ד דיד עבד כיד רבו דמי אבל כאן כיון דממעט יד שלוחו כש"כ יד עבדו כיון דעבד לאו בר סמיכה הוא דהא נשים ג"כ לאו בר סמיכה נינהו א"כ ל"ש מטעם יד עבדו כיד רבו דכיון דצוהו לסמוך שהוא מילתא דאיסורא משום עבודה בקדשים מסתמא הוציא לחירות כדאמרי' בגיטין דף מ' בהניחו רבו תפילין א"כ ל"ה עבדו וממנ"פ אין צריך קרא למעט עבדו.

ולא

שלוחו. עיי' תוס' יבמות ק"א שהקשו נילוף מהכא דלא אמרינן ששא"כ ותי' דיש כמה כתובים והקשו א"כ אמאי איצטריך קרא בקידושין אתם גם אתם ובגירושין דששא"כ נילוף מכאן דגלי הכא דלאו כמותו ש"מ דבעלמא ששא"כ ותי' דהוי מוקמינן קרא על מילתא אחריתא עיי"ש.
בענין שליחות הנה במה שהקשו על רבינו בפ"ב משותפין דהביא דגם אתם ותמהו עליו דלשליחות א"צ גם אתם נראה ליישב דהנה בטו"א חגיגה דף י"א העלה אם עשה שליח להקדים מעשר לתרומה אשל"ע ובאמרי ברוך הקשה אמאי לא יליף ממעילה דישל"ע ונראה דזה תליא בפלוגתא בירושלמי פ"ג אי עובר משעה שהקדישם למעשר או משעה שתרם התרומה אח"כ כשכבר הפריש המעשר ולפי"ז יש לומר בהקדים כבר המעשר ועשה שליח להפריש התרומה א"כ להאי מ"ד דמשעה שמפריש התרומה עובר א"כ אשל"ע דהא עשאו השליח לדבר עבירה אבל למ"ד משעה שהפריש מעשר אם עשה שליח להפריש התרומה אחר שכבר הפריש המעשר א"כ העבירה כבר עברה כהא"ג לא שייך אשל"ע דעבירה כבר עברה א"כ הקושיא רק למ"ד משעת תרומה עובר וממילא ניחא דלא מצי למילף ממעילה דישל"ע דהא כיון שכבר הפריש המעשר ע"כ לתרום עתה התרומה א"כ הו' מזיד ואין לילף ממעילה דהו' בשוגג [דבמעילה גופי' לא דמי מעילה דשוגג למעילה דמזיד דחייב ואין מתחלל] ומעתה ניחא אי לאו קרא דאתם גם אתם הו' ילפינן אדרבא תרומה ממעילה דבתרומה אשל"ע והפריש תרומה אחר מעשר א"כ שוב גם לתרום כדרכו ע"כ דא"י לעשות שליח לכן צריך גם אתם והא דיקשה אמאי לא קמשני כן בגמרא דצריך לזה אתם גם אתם יש לומר דגמרא ס"ל כאידך מ"ד דעבירה בשעת הקדמת מעשר א"כ בתרומה לא משכחת עבירה א"כ אין לילף תרומה ממעילה דהו' דבר עבירה א"כ א"צ גם אתם וא"ש.
ובהא דמסיק שם הש"ס דאתם גם אתם ל"ל מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית ופריך מדר"ש נפקא דאין נכרי נעשה שליח לגרש יען דלא בני התירא נינהו ומשני הכא איתא בדנפשי' דתנן העכו"ם והכותי שתרמו תרומתן תרומה ולר"ש דס"ל דאין תרומתו תרומה גם אתם ל"ל ומשני הו"א כיון דדריש אתם ולא שותפין ולא אירוסין אף שליח לא מצי משוי קמל"ן והקשה בעצמות יוסף דבודאי דחוק לומר דלא ידע ממשנה דמסתמא ידע המקשן ג"כ מהמשנה וא"כ מדר"ח נפקא הא איתא בתרומה דנפשי' וגם דוחק לומר דמעיקרא הי' כונתו להקשות מדר"ש ולי נראה ליישב דכ"כ בפ"א דברי הרא"ש בנדרים דתרומה הוא בעודו בטבלו והוא איסור תורה ורק ע"י קריאת שם תרומה מתברר חלקו של כהן והותר השירים לכן לא הו' דבר הנדור רק תלה בדבר האסור והנה זה ניחא בישראל אבל בגוי אף דתרומתו תרומה אין זה איסור תורה רק דבר הנדור כמו שנכרים נודרים נדרים ונדבות כישראל והקדישן הקדש כן נמי חל תרומתן וזהו באמת טעמא דר"ש וסובר דלא חל תרומתן ואמאי גרע מהא דנכרים נודרים נדרים ונדבות להנ"ל ניחא בודאי אי תרומה הו' בישראל ג"כ דבר הנדור גם ר"ש מודה בנכרי ג"כ חלה תרומתן כשאר דבר הנדור אבל כאן דהוא איסור תורה סובר דבנכרי דליכא חיוב תרומה ואין תרומתן מצד שאסרה תורה רק מצד הקדישו סובר ר"ש דמצד הקדישו ג"כ לא חלה דהא דנודרין כישראל היינו מידו דהקדש דבישראל ג"כ הו' דבר הנדור מעתה א"ש דבודאי ידע דנכרי שתרם תרומתו תרומה אבל משום זה לא הו' איתא בדנפשי' כיון שאיסור שאסרה תורה בשל ישראל הא ליתא בדנכרי א"כ לא מצי עביד רק הגמרא משני דאפ"ה צריך קרא דעכ"פ איתא בדנפשי' אף דהו' רק דבר הנדור שפיר הו' מצי' למהוי' שליח לכך צריך למעט מאתם גם אתם בני ברית.
ובהכי ניחא מה שהעירותי במק"א הא דבעי למילף שליחות מתרומה והא תרומה הוא ע"י דיבורא של אדם שקורא שם על תבואה שלו ומסתברא דאדם יכול לעשות בשלו ע"י שליח ומנ"ל למילף גירושין דהדבר נוגע לאדם אחר להאשה להנ"ל ניחא דבאמת מה שקורא שם תרומה הוא רק לברר האיסור תורה וחלק זה של כהן הוא בעודו בטבלו רק ע"י קריאת שם חלק הכהן ולא הו' כעושה בשלו הו' ס"ד דבאמת אין יכול לעשות ויליף מגם אתם דמצי לעשות שליח ושפיר פריך נילוף מיני' לגירושין אף דגירושין מידי דנוגע לאחריתא הא תרומה ג"כ מידי דנוגע לאחריתא לחלק הכהן [בפרט אי אמרינן מתנות שלא הורמו כהורמו דמיא דא"ש דהו' נוגע לדאחריתא] ובזה תבין דברי הפנ"י שכ' דתרומה הו' ג"כ בע"כ דתורם מה שרוצה ואו"ח תמה בעכ"ח רק שייך בדעת אחרת מעכב כמו בגירושין אבל בתרומה אין מי שיעכוב כדאמרינן קידושין דף ו' התם בהמה והכא דעת אחרת מעכב להנ"ל ניחא דכיון דכמו שהורמו דמיא והו' חלק של כהן ואפ"ה תורם ואין צריך לשאול ברצון הכהן שפיר מיקרי בע"כ ודו"ק.
והנה קשה לי דרש"י בפסחים מפרש דמצוה בבעלים מדכתיב וסמך ושחט וקשיא מרש"י חולין דף י' דמפרש דע"א תורה האמינתו מדכ' ושחט וכהנים אוכלין להנ"ל קשה דשאני התם דבעלים שוחטין או שלוחן שהן כמותן ובודאי בעלים נאמנים על שלהן אבל שאר ע"א מנ"ל דנאמן וגם מקרא דוזבחת מבקרך דהביא רש"י אין ראי' דיש לומר בבעלים איירא.

ט

חמשה שהביאו וכו' עיי' תוי"ט פ"ט דמנחות משנה ט' הביא בשם התוספתא שהקשו למה אין שותפין סומכין ביחד מכח חציצה ולמה הכהן מניח ידו תחת יד הבעלים ומניף ובחכמת שלמה סי' תרכ"א כתב לתרץ דניהו דגבי שותפין נחשב חציצה ולא אמרינן מין במינו אינו חוצץ היינו דעכ"פ אפשר לזה בלא זה דהרי אפשר להביא הקרבן בלי שותפות לכן נחשבו גופן מחולקין והו' חציצה אבל בכהן ובעלים דהדין כן תמיד והם צריכין זה לזה דהרי אפי' מין בא"מ כתבו התוס' בביצה ל"ח גבי מים ומלח בעיסה כיון דהו' לתקן הו' כמין במינו וא"כ מכש"כ אם הם מין במינו בעצם וגם צריכין זה לזה וא"א לזה בלא זה ודאי הו' מין במינו ממש ואינו חוצץ והקשה לזה מתוי"ט כלים פ"ח מ"א במה שכ' בשם התוס' בזבחים מוכח שם להיפוך דמב"מ חוצץ טפי ונחשב תוך תוכו וכלי שטף דהו' א"מ זה הו' ס"ד דאינו חוצץ והו' רק תוכו ועיי' בריש זבחים שמסיק בגמרא הטעם דמינו מחריב בו גרע והקשה להנ"ל מחציצה מוכח מה דמינו יותר ל"ה חציצה וצ"ע לחלק ויבואר במק"א:
בענין קרבן בשותפות ברש"י עה"ת בפ' ויקרא כתב לפרש הפסוק תקריבו את קרבנכם מלמד ששנים מתנדבים עולת בשותפות קרבנכם מלמד שהוא באה נדבת ציבור הוא עולת קיץ המזבח הבאה מן המותרת וכ' הרמב"ן דכונתו לומר שאם יתנדבו רבים להביא עולה עולת השותפין הוא מה בין שנים המשתתפין בקרבן ובין עשרה ואלף שנשתתפו בו אבל קיץ המזבח הבאים מן המותרות לב ב"ד מתנה עליהן לפיכך הוא עולת הציבור והנה לדעתי כל עולה שיביאו רבים חוץ מן המותרת דינה כדין השותפין וטעונה סמיכה ונסכים קרבין משלהן ואולי לדעתי עולת העוף שהוא בא נדבת שנים ואינה באה נדבת ציבור וכן השלמים שאמרו בהם שהשותפין מביאין אותה נדבה ואין הציבור מביאין אותם נדבה בכולן יכולין הרבים להתנדב להם בתחלה דעולת השותפין הוא נקראת ושלמי שותפין הם נקראים לא ימעטו אלא שלא יביאו אותן מן הקופות ואפשר כך אמר שאם רצו ציבור להפריש בתחלה לנדבה ויגבו אותה כאשר יגבו השקלים לתמידין ומוספין שתהי' נדבת ציבור כעולת בהמה ואין בה סמיכה שנתרבה מן הכתב הזה לכל זמן שיתנדבו בו רוב ישראל הוא נדבת ציבור ואינה בעולת העוף ולא שלמים ומיעוטן נידונין כרובים והוא העיקר עכ"ל.

י

אין

סמיכה וכו' ושלשה מן הסנהדרין סומכין וכו'. ובלח"מ הקשה דגבי עגלה ערופה ס"ל כרי"ו דמודדין בחמשה והיינו כר"י והכא ס"ל כר"ש ונראה לישב על נכון דבסנהדרין דף י"ג מפרש טעמייהו דר"י ס"ל וסמכו שנים זקני שנים ואין ב"ד שקול מוסיפין אחד הרי כאן חמשה ר"ש אומר זקני שנים ואין ב"ד שקול מוסיפין אחד הרי כאן שלשה ור"ש הכתיב וסמכו מבעי' לי' לגופי' ור"י לגופי' לא צריך דלא אתי וסמכו לדרש לכתוב זקני העדה ידיהם על ראש הפר ור"ש אי כתיב הכי הו"א מאי על בסמוך ור"י גמר ראש ראש מעולה ור"ש לא גמר ראש ראש מעולה והיינו דלא גמר גז"ש וקשיא עכ"פ לילף במה מצינו מכל סמיכה דהו' על ראש ממש ונראה דזה תליא אי בעינן סמיכה בכל כחו וכיון דלא כתיב וסמך לא בעי' סמיכה בכל כחו אף דכתיב על ראש אבל לא סמיכה בכל כחו ולכן גם זה דעל ראשו א"א ללמוד בבנין אב רק מפרשינן על בסמוך ור"י ס"ל דל"ב בכל כחו או עד"ז דמדקאמר ר"ש דהו"א על בסמוך ולא קאמר דהו"א דל"ב בכל כחו בעינן וסמך בכל כחו ור"י יליף ראש ראש מעולה דבכל כחו נראה דתרווייהו ס"ל דל"ב סמיכה בכל כחו א"כ לדידן דבעינן סמיכה בכל כחו כמש"כ רבינו להלן א"כ צריך למכתב וסמך ללמד דבעינן סמיכה בכל כחו א"כ לא צריך לגופי' ולא נשמע דבעינן שנים לכן פסק רבינו בהא כר"ש דסמיכה בשלשה:

יא

אין

סומכין אלא בעזרה וכו' והוא שסמך בכל כחו ואין סומך אלא טהור ואם סמך הטמא סמך. ובכ"מ כ' משום דבזבחים דף ל"ב אהא דתנן שחיטה כשרה בטמאים ורמינהו וסמך ושחט מה סמיכה בטהורים אף שחיטה בטהורים ומשני מדרבנן ומפרש ד"ה סמיכה נמי קאי ומשום הכי אם סמך סמך ואפי' א"ת שסובר דסמיכה בטהורים דאורייתא כשסמכו הטמאים אפי' אם נאמר דלא הוי סמיכה הא אמרו אם לא סמך כפר ובלח"מ הקשה עליו דשם פריך מ"ש סמיכה דכתיב לפני ד' ושחיטה נמי כתיב לפני ד' ופירש"י מ"ש סמיכה בטהורים מדאורייתא דכ' לפני ה' משמע דסמיכה מדאורייתא בטהורים גם מה שתי' עוד דאם לא סמך כיפר קשה דהא אמרינן מעלה עליו הכתוב כאלו לא כיפר והנה על קו' הלח"מ השני' י"ל פשוט דהני מילי בטהור ששיירי מצוה לא נחשבו בעיניו ולא עשאה בזה הוא דלא כיפר לכן בקום ועשה וסמוך הוא עומד אבל טמא שאין בידו לסמוך דא"י לכנס כ"ז שהם מחוכ"פ בודאי כיפר אפי' אם לא סמך שהרי התורה חייבתה להביא קרבנותיו גם מצינו בהדיא דרחמנא אמר וכיפר עליו גבי טמאים ומצורעים ואם איתא דאם לא יסמוך הטמא לא הי' מתכפר איך כתב קרא לגבי טמאים דכיפר ולכן אף דס"ל לרבינו בפ"ב מביאת מקדש ה"ט דמחכ"פ שנכנס לעזרה אין בו לאו ולא כרת א"כ מה"ת בקום וסמוך מ"מ הואיל וגזרו רבנן שלא יכנס לעזרה עד שזורק עליו הוי אין בידו לסמוך ולא דמי לטהור וכן העלה בספר עיני אברהם ובהא ניחא לי לישב מה שהקשו תוס' בגיטין דף כ"ט הא כל שא"ר לבילה בילה מעכבת בו וכיון דטמא א"ר לסמוך א"כ סמיכה מעכב להנ"ל ניחא כיון דכתיב בי' להדיא כפרה במחכ"פ א"כ גלי קרא דאין מעכב אלא הא קשיא כיון דרבינו ס"ל בפ"ג מביאת מקדש ה"י דביאה במקצת ל"ש ביאה מ"מ מדרבנן א"כ ס"ל דל"ה ביאה א"כ גם טמא באמת סומך דהא בגמ' מוקי הא דאין סמיכה אלא בטהורים כמ"ד ביאה במקצת ש"ב ועוד קשה ממה דאמרינן לקמן באותה סוג' מיתבי וסמך ושחט מה סמיכה בטהורים ואי אמרת דסמיכה במצורע דאורייתא בטמאים נמי משכחת לה ומשנינן איפוך סמיכה במצורע לאו דאורייתא תיכף לסמיכה שחיטה דאורייתא ויקשה לפמש"כ הכ"מ דזה רק מדרבנן אמאי לא משני הכא דזה מדרבנן ואנא דאמרי סמיכה בטמאים דאורייתא מוכח דסבירא לי' לסתמא דתלמודא דהאי דברייתא דסמיכה בטהורים מדאורייתא קאמר ועוד קשה לשינויא בתרא דכ' הכ"מ דלעולם דאורייתא אלא דס"ל אם סמך כיפר א"כ אמאי לא מסייע לי' לעולא מהאי ברייתא דסמיכה בטהורים יען דביאה במקצת ש"ב עוד קשה אם איתא דסובר רבינו דסמיכה בטהורים מה"ת א"כ אמאי פסק דביאה במקצת ל"ש ביאה דהא בשמעתין מוכח דהא בהא תליא דאי סמיכה בטהורים אז ע"כ ס"ל דביאה במקצת ש"ב:
ולישב בזה העלה בספר עיני אברהם דרבינו סובר דהא דמשני קסבר ביאה במקצת ש"ב אין זה עיקר אלא אשינויא אחרינא סמוך דאמרינן בתר הכי איכא דאמרי אר"י הסומך בכל כחו בעינן גזירה שמא יכנס ראשו ורובו ולפי איכא דאמרי יצא לנו דאפי' אי לש"ב גזרינן שתהא סמיכה בטהורים ולא בטמאים משום שמא יכנס ראשו ורובו כדי לקיים מצות סמיכה בכל כחו ולכן גזרו דאין סומך הטמא כלל דאפשר דיבוא לידי חיוב כרת בהכנסת ראשו ורובו ולכך כ' רבינו דאין סומך אלא הטהור כיון דכ' דצריך סמיכה בכל כחו גזרינן שיבוא להכניס ראשו ורובו וניחא נמי דלא יקשה אמאי לא מסייע לי' לעולא מהך ברייתא משם דאפשר לדחות לעולם ביאה במקצת לש"ב והא דקתני סמיכה בטהורים הוא משום גזירה שמא יכניס ראשו ורובו יעוש"ה שהאריך ועוד תי' לקושיא זו דסובר אפי' אם נאמר ביאה במקצת ל"ש ביאה אפי"ה סמיכה בטהורים דאורייתא היינו סמיכה כדינא בכל כחו זהו דוקא בטהורים ולכן לא מצי לסיועי לדעולא די"ל דסמיכה בכל כחו רק בטהורים דלא אתי עשה דסמיכה ודחי ל"ת דאל המקדש לא תבוא דהו' ל"ת שיש בו כרת ואולם שני התירוצים דחוקים לומר דבתי' קמא ידע ג"כ מגזירה שמא יכניס ראשו ורובו וכן תי' השני דהכונה סמיכה בכל כחו דא"א רק שיכנס כולו זהו דאורייתא דחוק דהא משמע בסוג' דמשום סמיכה בכל כחו א"צ דוקא לכנס לכן אומר לפמש"כ בפ"ג מביאת מקדש דבהא דביאה במקצת ש"ב יש שני טעמים חדא דמיחשב כאלו נכנס כולו או דבאמת גם אמקצתו חייב וא"כ לפי"ז י"ל דהכי קאמר גם לתירוץ קמייתא דמשני קסבר ביאה במקצת ש"ב היינו דהו' ס"ל דטעמא משום דס"ל סמיכה בכל כחו בעינן א"כ כניסה כזו הו' כנכנס כולו והא דס"ל לרבינו דל"ש ביאה היינו דל"א דחייב אמקצתו דהא ל"א אבל היכא דסומך בכל כחו דאיכא סברא לומר דהו' כנכנס כולו בזה שפיר הו' שמה ביאה והא דגמ' משני אח"כ דסמיכה בכל כחו ומשום גזירה הכונה דאפי' תאמר דהא דביאה במקצת ש"ב היינו דנחשב כאלו נכנס כולו א"כ למ"ד ל"ש ביאה לית לי' האי סברא אפ"ה כיון דסומך בכל כחו איכא גזירה שמא יכנס באמת ראשו ורובו וא"כ ניחא דלא מצי לסיוע לעולא די"ל דביאה במקצת ל"ש ביאה דלא חייבה תורה אביאה במקצת אבל היכא דסומך בכל כחו אף דלא נכנס כולו ממש חשוב כנכנס כולו ובהא שפיר חייב אמקצתו וא"כ שיטת רבינו בין אי נאמר כתי' קמא של תוס' דהא דכ' רבינו דאין סומך אלא טהור היינו מדרבנן בין אי נאמר דתי' שני של כ"מ דסמיכה בטהורים דאורייתא היינו מהא"ט דסמיכה דבכל כחו בהא שפיר ביאה במקצת משום דהו' כנכנס כולו דהא דקיימ"ל דל"ש ביאה היינו היכא דליכא בביאתו כל כחו דאין לאסור ולחייב משום ביאה במקצת אלא מטעמא דגם אמקצתו איכא חיובא ובהא קיי"ל דל"ה דאורייתא אבל היכא דהו' ביאה בכל כחו שפיר הו' כנכנס כולו שפיר י"ל דהו' דאורייתא דהו' כנכנס כולו אף שלא נכנס כולו ממש:
ואמנם כ"כ לעיל די"ל דבאמת דרבינו ס"ל ביאה במקצת שמה ביאה מדאורייתא א"כ לא קשיא קו' העיני אברהם רק דאפ"ה אנו צריכין לחילוק זה שאמרנו דבכל כחו שאני כדי לישב קו' העיני אברהם דעכ"פ תקשי דתסייע מהכא לעולא דביאה במקצת ש"ב אע"כ דיש לחלק ולומר דאין ראי' משום דאף דנאמר דל"ש ביאה דלא חייבה תורה אמקצת ביאה אבל היכא דסמך בכל כחו דאיכא סברא לומר דהו' כנכנס כולו שפיר י"ל דביאה במקצת כהא"ג ש"ב דהו' כנכנס כולו ודו"ק והוא נכון:

אין

סומכין אלא בעזרה וכו'. הנה בביצה בההוא עובדא דהלל דהביאו קרבן לסמוך ולזבחי שלמים וכו' כתב בספר חכמת מנוח שם דיש לומר שהי' להם מקום מיוחד בעזרה לסמוך שם כמו שיש מקום מיוחד לשחיטה בצפון בקצת הקרבנות ובזה ידעו תלמידי שמאי שרוצה לסמוך ומשמע דלא הקפידו אלא על הסמיכה ולא על ההקרבה עיי' תוס' חגיגה ז' ע"ב אע"ג דפליגי ב"ש במתניתין אהקרבת עולה ג"כ יש לומר דכבר הוקבעה הלכה בהקרבה כב"ה אבל בסמיכה עדיין לא הוקבעה וקשה דבסמוך אמר נקבה הוא וזבחי שלמים והרי בסמיכת שלמים נמי פליגי במתניתין ובברייתא תרווייהו דאין סמיכה ביו"ט אפי' בשלמי חובה וכש"כ בשלמי נדבה דנדרים ונדבות אין קריבין ביו"ט אפי' למ"ד קריבין אין סמיכה לב"ש ביו"ט וצריך להיות מערב יו"ט ודוחק לומר דאתיא כמ"ד קריבין וסבר דסומכין אפי' לב"ש ביו"ט דלא אשכחן שום תנא דפליג בזה וגם דוחק לומר דלסמוך עלי' לאו דוקא דב"ש ידעו שבא לסמוך שב"ש לא ידעו שבא לסמוך אלא להקריב ידעו והא דנקט לסמוך האמת נקט דהלל כוון לסמוך ג"כ ובשלמים סברו תלמידי ב"ש שסמך מאתמול או סברו שאין צריך סמיכה כחד תנא דברייתא וכל זה דוחק אלא נראה שיש ג' מיני שלמים (א) שלמי חובה כגון שלמי חגיגה (ב) שלמי נדבה שכבר התנדב בהם קודם יו"ט שלא לצורך יו"ט (ג) שלמי נדבה שהם לצורך יו"ט לצורך אונ"פ שצריך לאכול בשר ביו"ט והנה (הא') לשחוט ביו"ט ולהקריב ממנו אבל הסמיכה צריך לעשות מאתמול לחד ברייתא כיון דמאתמול ידע שחייב להקריב במועד (הב') שלמי נדבה אין קריבין ביו"ט כלל ואפי' למ"ד קריבין אין סומכין אלא מעיו"ט כיון דידע מאתמול שחייב בנדבה (הג') שלמי נדבה שהתנדב ביו"ט משום שצריך לאכול בשר ובירושלים לא הי' רשאין לשחוט שום בהמה לחולין אלא לשלמים בבהמ"ק משום שנאמר כי ירחק ממך המקום וכו' כי ירחיב ודרשו חז"ל בריחוק מקום אתה זובח חולין ולא בקירוב מקום כמו בהיותם במדבר ואלו השלמים יכול לסמוך ולהקריב מהם ביו"ט כיון שלא ידע מאתמול שיצטרך להם את"ד.

סמך

חוץ לעזרה חוזר וסומך מבפנים. והנה הכ"מ לא מצא מקור לדברי רבינו ובאמת הוא ת"כ הובא בתוס' יומא דף מ"ה ד"ה הו' שחוזר וסומך מבפנים.
בענין תשובה הנה בתה"ד וכ"כ בב"ש סי' מ"ב דהא דאם הרהר בלבו הו' צדיק משום דאמר ע"מ שאני צדיק אבל לענין עדות לא מתכשר עד דחזינן דעשה תשובה ואמנם הנה ראיתי באו"ז בשו"ת סי' קי"ב דלא מחלק כן וס"ל דגם לעדות הו' כשר מיד כשהרהר בלבו וז"ל האו"ז וכן קבלתי מרבינו שמחה שכל בעלי תשובה צריכין טבילה וכו' אעפי"כ אין הטבילה מעכב דמי שהרהר בתשובה הרי הוא כצדיק גמור לכל התורה כולה אלא שצריך לצער עצמו ולסגף גופו להתכפר לו מה שכבר עשה וראי' לדבר מקידושין על מנת שאני צדיק אפי' רשע מקודשת שמא הרהר בלבו תשובה ואעפ"י שעדיין לא עשה שום דין וכו' והקב"ה נותן לו שלום דכתיב שלום שלום לרחוק ולקרוב שזה שהי' רחוק ונתקרב וההיא דזה בורר דאמר ר"נ החשוד על העריות כשר לעדות א"ל ר' ששת עני מרי ארבעים בכתפי וכשר לעדות אין לפרש דה"ק שהי' חשוד ועתה אינו חשוד אלא שלא קיבל דין עדיין פסול התם אין הפירוש רק אלא החשוד דקאמר שעדיין חשוד אבל אם לא הי' עדיין חשוד הי' לכו"ע כשר אעפ"י שלא קיבל דין עדיין הואיל שרוצה לקבל ולדברי תה"ד מאי קשיא מהך דפ' זה בורר דרק דהיכא דאמר ע"מ שאני צדיק לכך מתכשר אבל בעדות דלא עשה מידי דלא קיבל דין עדיין פסול באמת ונראה דתליא בפלוגתא ראשונים דהנה בכתובות דף י"ח איתא במשנה אם אמרו פסולי עדות היינו נאמנים ופירש"י משחק בקוביא אמנם הר"י מיגאש כ' דאפי' בגזלן נאמנים שעשו תשובה ונראה דתליא זה בפלוגתא דא דלשיטת האו"ז דאפי' בפסולי דאורייתא כל שאמרו פסולי עדות היינו אבל עתה כבר עשינו תשובה אף שלא קבלו דין עדיין כשר לעדות אבל רש"י דמפרש רק במשחק בקוביא נראה להדיא דס"ל בפסולי דאורייתא אף שאמרו פסולי עדות היינו אבל עתה כבר חזרנו בתשובה לא מהני עד שיקבלו דין וזה דלא כא"ז רק כמוש"כ בתה"ד.
הנה בתומים סי' ל"ד סקכ"ח הקשה א"כ באמר רבעתי ועשיתי תשובה יהא ג"כ נאמן שעשה תשובה ויהא כשר לעדות ונראה ליישב עפמש"כ רבינו אהא דאמרו חכז"ל אל יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר רק אפשי ותורה אסרה מהא דכתיב נפש רשע אותה רע ותי' בדבר שהשכל מחייב הו' רשע אם מתאוה לרע אבל בדבר שהוא ממצות שמעיות לא מיקרי אם רוצה הי' לעבור את"ד וא"כ ה"נ אף אי עשה תשובה עכ"פ מיקרי נפש רשע אותה רע א"כ אין נאמנים שעשו תשובה אבל בלאו דגזילה דכתיב בתורה דמהני תשובה והשיב את הגזילה שפיר יש לומר דאם עשו תשובה א"כ מעיקרא לאו רשע מיקרי ולכן נאמנים שעשו תשובה אמנם לשיטת רש"י דס"ל דרק איירא בגזלן דרבנן יש לומר דנמי הא"ט דבגזלן כתיב חבול רשע גזילה ישלם דאף אם משלם רשע מיקרי וכבר הקשה במרי"ט חחו"מ סי' מ"ט מ"ט יהא מיקרי רשע כיון דעשה תשובה וקרא כתיב והשיב את הגזילה לפמש"כ ניחא דכיון דעכ"פ מעיקרא נפש רשע אותה רע מיקרי לכן אף דמשלם מיקרי רשע [אם לא היכי דמעצמו נתעורר להשיב דזה מיקרי קיבל דין דבודאי נתחרט מעיקרא על גוף המעשה] משא"כ בשאר עבירות שהם ממצות שמעיות מיד שהרהר בלבו לעשות תשובה צדיק מיקרי.
והנה בשו"ת חס"ו או"ח סי' קע"ח כתב מדידי' ככל דברי האו"ז דתשובה רק מהני על להבא וסיגופים רק לכפר על מה שעבר להנצל מפרעניות ומעונשי שמים רק דזה שייך גבי קב"ה הבוחן לבבות אבל לגבי בי"ד אין אנו מאמינים עד שנראה בו סימני תשובה כגון אילך למקום שאין מכירים ויהא נראה ממעשיו הטובים שעשה תשובה לפי"ז מה קשיא לי' לאו"ז מסנהדרין דלגבי עדות בי"ד בודאי אצל בני אדם עדיין חשוד מיקרי ופסול לעדות וכן ניחא קו' התה"ד מכל עדות אמאי לא נאמר דילמא עשה תשובה דלגבי בני אדם עדיין חשוד מיקרי אף אם אמר לעשות תשובה כל זמן שאין אנו רואים ממעשיו שהתחרט ועשה תשובה אמנם לענין אח מומר דעת האו"ז סי' תכ"ד דאין זוקק ליבום דל"א דילמא עשה תשובה כיון דלא עשה מעשה וכ"כ בתה"ד סי' קכ"ג דאח מומר אין לו זיקה מה"ת דל"א דילמא עשה תשובה אף דאמרינן דמומר שקידש קידושיו קידושין היינו כיון דקאעביד מעשה בידים אמרינן שמא הרהר תשובה בלבו משא"כ לענין זיקה אך דעת רש"י בתשובה הובא בתשו' מיימוני ה' אישות סי' י"ד דמומר אעפ"י שחטא ישראל וקידושיו קידושין ובשו"ת חס"ו ח"ב סי' ע"ד הקשה אטו מי שיש לו בן שהמיר ר"ל ואין לו זרע קיימא זולתו תהא אשתו זקוקה ליבום לעולם כי אם לא הרהר הבן המומר תשובה לא הו' לו זרע וזקוקה ליבום ומ"מ אסורה ליבם דילמא הרהר בתשובה והו' בנו ואסורה ליבם וחולצת ולא מתייבמת ודין זה חדש לא נזכר בשום פוסק אמנם לי נראה דבר חדש דהנה בהא דאיתא בסנהדרין דף מ"ד דאעפ"י שחטא ישראל הוא לכאו' מאי רבותא דהא בעכו"ם הוא ג"כ כן כמו שפירש"י בע"ז דף ו' דכיון דעכו"ם מצוה על אמה"ח אסור להושיט דב"נ מצוה על זה דאף דעמד ויתר גוים היינו דלא מקבלי שכר על מצוה אבל מיענשי אי עברין על ז' מצות לכן אסור להושיט לו הרי אף דחטא לא פקעי ממצות שלהן אבל ניחא דזה גופא החילוק דבישראל אף שעבד ע"ז אי מקיים המצוה אין לו שכר דמעשה קוף בעלמא קעביד ולפי"ז ניחא מומר שקידש מצוה אין לו שכר דמעשה קוף בעלמא קאעביד ולפי"ז ניחא מומר שקידש מצוה מקבל שכר ובנכרי עמד ויתר גוים אף אי מקיים קידושיו קידושין דהכא דעשה מעשה שיש בו מצוה הרי מקבל שכר עליו ונחשב למעשה טוב אמנם לענין אח מומר שנאמר דמיקרי אח בהא גם בישראל לא אמרינן אעפ"י שחטא ישראל הוא וממילא אחי' הוא משום דאף אי עביד מעשה מצוה הו' מצוה משום זה לא הו' אחיו במצות כיון דקעבר על שאר מצות שבתורה דהא חיוב המצות מוטלת עליו דאי הו' מקיים הו' מקבל שכר א"כ אינו אחיו במצות ולא יקשה כקו' התה"ד דעכ"פ אח הוא מלידה ומבטן ולענין יבום אזלינן אי הוא אחיו מבטן ומלידה דהא כתיב כי ישבו אחים יחדיו והיינו דבעינן כשאר אחוה בישראל דלא מיקרי אחיך כשאינו מעשה עמך דהא גם עתה מצוה על מעשה המצות אמנם בהניח בן מומר אדרבא אמרינן מהא"ט גופי' כיון דחייב עדיין במצות ואי מיקרי ועביד מצוה מקבל שכר עליו לכן מיקרי זרע פן יקיים מצוה אחת בימיו דנהי דלא מהני ולא חיישינן שמא הרהר תשובה בו אבל להא חיישינן שמא יעשה מצוה אחת ועי"ז אותה מצוה לא פקע מיני' שם זרע כיון דהמצוה נחשב למצוה.
אמנם מה שהקשה שם בחס"ו מעשיו דכתיב כי אחיכם בני עשיו וכתיב לא תתעב אדומי כי אחיך הוא וכמוש"כ רמב"ן פ' דברים הרי דמומר מקרא אחיך ובישמעאל אדרבא דרשינן שאינו באחוה מן הכתוב כי ביצחק יקרא לך זרע וזה יקשה לכאו' גם לדרכי דהרי חזינן עכ"פ דיותר מיקרי אחוה משנקרא זרע אמנם יש לומר דא"ש דישמעאל שנתמעט שאינו מזרע אברהם הוא משום דאינו משרה אמנו וכיון דלא מיקרי זרע כש"כ דלא מיקרי אחוה אבל עשיו דעמד ויתר גוים דהו' עשיו בכלל זרע כמו ישראל מומר דהא אי הו' מקיימין מצות הו' מקבלין שכר ולכן גם אחיך מיקרי דמתולדה אח הוא ליעקב כדכתיב בקרא כי אח הוא ליעקב דבעשיו דלא בעינן בעשיו שיהא עושה מעשה עמך ולא כתיב בדידי' כי ישבו אחים יחדיו אדרבא אסור לדור יחדיו פן ילמוד ממעשיו לכן מיקרי שפיר אחיו וגם זרע יצחק אמנם אחר שבאמת עמד ויתר גוים באמת לא מיקרי בני עשיו זרע יצחק דאף אי מקיימין מצוה אין מקבלין שכר ובהא מיושב הא דכתבו המפרשים דלא צריכין לומר לזרע יעקב תזכור דעשיו אין זרע אברהם משום דעתה דעבר עמד ויתר גוים אין מיקרי זרע יצחק ומכש"כ דלא מיקרי אחיך והוא דבר חדש.
והנה בספר כתורה הזאת שהוצאתי לאור בימי חורפי בארתי מטעם אחר לא מיקר זרע יען שנשאו נשים נכרים משאר עמים.
והנה במרי"ק כתב דמומר שיצא מדת ונתדבק לאומות לא חשוב אח דגרע משאר מומר וע"ז ול"א אעפ"י שחטא ישראל הוא לפימש"כ מוכח מפירש"י דאין לחלק דאפי' בב"נ דאי לאו דעמד ויתר גוים ל"ה פקע מיני' חיוב המצוה א"כ כש"כ בישראל שנדבק לאומות עדיין שם ישראל עליו דאי עביד מצוה מקבל שכר עליו.

סמך

הטמא סמך. הקשה בכ"מ בגמרא אמרו מה סמיכה בטהורים ואפי' בדיעבד לא הו' סמיכה ותי' מדרבנן ולח"מ השיג דבודאי מה"ת משום דכתיב לפני ד' ולכן תי' כיון דפסק ביאה במקצת ל"ש ביאה א"כ אפשר בהכנס ידיו לסמוך אלא מדרבנן גזירה דיבוא למשוך וקשה לי על דבריו הרי רבינו כתב להלן דבעינן סמיכה בכל כחו וגמרא דקאמר קסבר ביאה במקצת היינו משום דסובר דל"ב בכל כחו ועוד קשה בפ"ד ממחכ"פ כתב רבינו דמצורע סומך ונכנס ידו לעזרה וסומך וכאן כתב דאין סומך אלא הטמא ולכן נראה דבאמת הרי סמיכה בכל כחו בעינן ולכן כתב רבינו דאין סומך הטמא ובדיעבד סמך בין אי נכנס בפנים וסמך נהי דעביד איסורא שנכנס בטומאה הסמיכה הו' סמיכה דהיינו אי רק בידיו דבדיעבד ל"ב כחו ולכן במצורע סומך לכתחלה בשתי ידיו וגמרא קאי למ"ד שמה ביאה א"כ נהי דכל כחו לא בעי בדיעבד עכ"פ הביאה במקצת הוא באיסור לכן אף בדיעבד ליכא סמיכה בטמא אבל רבינו סובר דל"ש ביאה וכל כחו רק לכתחלה הו' [דאל"כ דגם דיעבד יקשה למה מוקי כמ"ד ביאה במקצת תיפוק לי' דבעי בכל כחו] ולכן כתב בדיעבד סמך דהיינו בידיו ולכן גם במצורע סומך בידיו ודו"ק:
והנה עוד יש לומר דל"ל בדיעבד ל"מ סמיכה כיון דסמיכה בטמאים רק משום דאסור ליכנס בטומאה א"כ בעבר ונדחק ונכנס הו' סמיכה ורק בס"ד הי' סבור כיון דבלא"ה הרי אסור ליכנס וא"כ למה צריך קרא דאין סמיכה רק בטהורים ע"כ דעיכוב מצד עצמו דסמיכה רק בטהורים לכן ס"ד אף בדיעבד ל"ה סמיכה וע"ז משני מדרבנן וקשה מ"ש מסמיכה דכתיב לפני ד' ומשני דיעבד בסכין ארוכה ומקשה לעיל ידיו ולסמוך דעתה סבור דסמיכה ל"ב בכל כחו רק לכתחילה ומשני ביאה במקצת ש"ב ולעולם כיון דאיסור סמיכה רק משום כניסה בטומאה מהני בדיעבד ודו"ק. וראיתי בנוב"י תנינא כתב ג"כ לתרץ באופן כזה רק הקשה לו הרי עכ"ח המקשן ג"כ ידע דביאה במקצת שמה ביאה ולפמש"כ נכון דמקשן סבור דל"ש ביאה והמתרץ סבור דביאה במקצת שמה ביאה ולכן לא משכחת בטמאים ודו"ק:
הנה כבר כתבתי ליישב קו' התוס' לר"ש דרשינן מה סמיכה אף בזרים אף שחיטה בזרים ונראה רק לר"ש שייך האי דרשא דהנה בגמ' יש ברייתא דדרש מה סמיכה בטהורים אף שחיטה בטהורים והנה אי דרשינן הכי א"א לדרוש מה שחיטה בזרים דכיון דאיכא למוקים לטהורים א"כ אין ללמוד מזה זרים די"ל כסברת תוס' דהו"א דקרא דתשמרו כהונתכם בא ללמוד שחיטה בכהנים אולם אי סמיכה אף בטמאים למ"ד סמיכה אשם מצורע דאורייתא ליכא למדרש דשחיטה בטהורים ע"כ קרא לזרים א"כ י"ל להוכיח ר"ש סובר סמיכת מצורע דאורייתא א"כ לכן לשיטתו שפיר יליף מהיקש לזרים דהנה תוס' דף ל"ג הוק' ממנחות מר"ש דאמר ג' מצות טעונין סמיכה וכתבו דהכונה כשהוא שחוט אולם י"ל דלעולם מחיים וס"ל דבאמת סמיכת מצורע מה"ת כאשר אוכיח דהנה תוס' הוק' דלמה סמיכה לד' משום דהוא להכשיר הא בדף מ"ט אמרינן דאהדרי קרא אשם מצורע לכל מילי א"כ נאמר דאהדרי קרא אף לסמיכה ובדל"צ דרושו תי' דהרי איתא שם בגמ' דלשחיטה בצפון לא אהדרי רק מקרא דכחטאת האשם יהיו כשאר אשמות יהי' וכיון דשאר אשמות דבעי סמיכה מחטאת ילפינן בזבחים בדף י"א והלא דבר הלמד בהיקש אין חוזר ומלמד בהיקש אך ר"ש אמר שם דבר הלמד בהיקש אין חוזר בגז"ש דלא יאמר צפונה באשם ותיתי בגז"ש והק' בתוס' תימה אי יליף בגז"ש למה לן היקשא דלעיל בחטאת ואשם נמצא דשאר אשמות לסמיכה א"צ ללמוד בהיקש מחטאת רק בגז"ש דקדשי קדשים מחטאת ובדבר הלמד בגז"ש חוזר ומלמד בהיקש פליגי בדף נ' לר"פ דאזיל בתר למד מוכח מתודה דלמד בגז"ש חוזר ומלמד בהיקש א"כ אם אמרינן דאזלינן בתר למד דבר הלמד בגז"ש חוזר ומלמד בהיקש א"כ סמיכה שפיר שייך במצורע מהיקשא דחטאת האשם כשאר אשמות יהיו ושאר אשמות ידעינן בגז"ש מחטאת א"כ סמיכת אשם מצורע דאורייתא את"ד והנה נראה לי להוכיח דר"ש סובר דאזלינן בתר למד והוא מתי' התוס' זבחים דף י"א שכתבו כן דר"ש דיליף דאי בעי ביד ממצורע משום דמצורע חולין הוא ואזלינן בתר למד והוק' למ"ד דל"א בתר למד וא"כ י"ל דבאמת ר"ש סובר דאזלינן בתר למד א"כ סמיכת אשם מצורע באמת מה"ת א"כ יש סמיכה בטמאים וא"כ ר"ש לשיטתו ע"כ מוקי ההיקש לזרים וא"א ליליף מקרא דתשמרו שאסור זרים דא"כ היקש למאי אתי וע"כ לזרים ודו"ק:
ועוד י"ל עד"א קצת דר"ש ע"כ סובר סמיכת מצורע מה"ת דהנה תוס' דף מ"ט כתבו אי ל"ה כתיב באשם שחיטה בצפון ל"ה שייך לדרוש חטאת האשם הוא כשאר אשמות יהי' דאשם גופי' לא כתיב צפון בגופי' והנה לפי"ז ניחא ג"כ קו' התוס' דהוק' דנימא אהדרי קרא גם לסמיכה כיון דסמיכה לא כתיב באשמות בגופי' אלא מחטאת אתיא לא אהדרי קרא כיון דסמיכה אין בכהן ואמנם לר"ש ל"ש לומר כן דאהדרי' רק לענין שחיטה בצפון לא לענין סמיכה דהנה הא דס"ד דלשחיטה לא אהדרי' היינו משום דכתיב האשם הוא לכהן ושחיטה אין בכהן והנה לר"ש הא דשחיטה בזרים רק מסמיכה יליף א"כ כיון דאהדרי' קרא לשחיטה בצפון אף דאין בכהן ה"ה דאהדרי' לסמיכה אף שאין בכהן א"כ לר"ש שפיר סמיכה בטמאים והיקש שחיטה לסמיכה רק לזרים ודו"ק:
והנה בהאי ענינא דיצא לידון בדבר החדש שכתבו תוס' דלא קרי דבר החדש אלא כשסותר כללו כי הכא דשאר אשמות כל הדם למזבח ובמצורע דמו גם לבהונות אבל מה שחטאת מצורע טעונה נסכים אין סותר כללו אלא תוספות הוא על קרבן ובבה"ז הקשה מת"כ שהביא רש"י בדף נ"ז לפי שיצאת תודה לידון בדבר החדש שטעונה לחם וכן דריש בת"כ לענין איל נזיר הרי אף דהו' תוספת חשוב יצא לידון בדבר החדש ול"נ לישב על נכון לפמש"כ תוס' מנחות דף פ"ט דלכן בתודה שלא לשמו ואיל נזיר שלא לשמו אינה טעונה לחם ול"א א"כ פסולה כמו בנסכים באשם מצורע ותי' התוס' דנסכים מגופו של קרבן הוא אבל לחם שאין על המזבח ממנה כלום לא נפסל הקרבן וא"כ י"ל דלחמי תודה ונזיר לכך חשוב יצא לידון בדבר חדש דל"ה תוספת על הקרבן שהרי אין ממנה על המזבח כלום וזה דבר חדש להביא מה שאין ממנה על המזבח א"כ נסכים יש ממנו על המזבח ל"ח דבר חדש רק תוספת על הקרבן למזבח והוא נכון:
והנה בהאי ענינא קשיא לי בדף מ"ח פריך ולר"י מי ניחא למאי דאיתרבי איתרבי ולמאי דלא איתרבי לא איתרבי וכ"ת אי לא מעטי קרא הו"א תיתי מבנ"א אלא מדורות לא גמרינן הכי נמי לדורות ל"ג ויקשה דילמא הא דסמיכה צריך לרבוי אין משום דמדורות לא ילפינן אלא כיון דחזינן דאשם מצורע שבא להכשיר אין טעון סמיכה כפירש"י בדף ל"ג א"כ חטאת נחשון דג"כ לא לכפרה אתי אין טעון סמיכה ולא אתי מבנין אב משאר חטאת אבל שחיטת צפון דאמרינן אהדרי' קרא אף באשם מצורע אף שאין לכפר ה"ה חטאת נחשון שפיר ילפי' בבנין אב משאר חטאת ג"כ דבעי צפון ובשלמא אי סמיכת מצורע מה"ת ניחא דאז ע"כ הא דצריך קרא לרבוי סמיכה בחטאת נחשון משום דלא אתיא בב"א קדשי שעה מדורות א"כ גם שחיטת צפון לא אתיא אבל אי סובר סמיכת מצורע מה"ת קשה וצ"ע:

יב

מקום

שסומכין שוחטין ותיכף לסמיכה שחיטה. עכ"מ ותוי"ט תי' דלרבינו רק לפרושי קאתי אבל לעולם תרי מילי נינהו ולי נראה לבאר יותר דלכאורה יש להבין כיון דממקום למקום א"א בלי שהייה א"כ למה כתב אח"כ אם שחט במקום אחר ונראה דרבינו רמז לנו בזה הדין המבואר באו"ח סי' קס"ו דשיעור שהייה כמו הילוך כ"ב אמה ומבואר במג"א שזה מקור מדברי תוס' סוטה שהעלו כך מהך דזבחים ל"ג דמוקי כריב"י דמרחק צפון כ"ב אמה והנה כבר צווח במג"א וחכ"צ סי' קכ"ח דמס"ד וכן מאיכא דאמרי מוכח דאפי' מן חוץ לפתח לפנים מקרי הפסק ונראה דלק"מ דהנה במג"א סיים וכן משמע פ' שתי מידות במקום ששוחטין סומכין שתיכף לסמיכה שוחטין משמע אפי' הפסק קטן לא ואני אומר בודאי לפי פי' רש"י משמע כן אבל יש פי' אחר בגמ' והוא פירושו של רבינו ולפי זה לא יהא ראי' מכאן וגם עפ"י פי' זה אזלה קו' מג"א הראשונה כאשר יבואר כי הנה רש"י פי' הא דפריך מאי קאמר דס"ד במקום שסומכין בבהמה שוחטין הא אין שחיטה אלא בצוואר ומשני הכ"ק מקום שסומכין שוחטין שתיכף לסמיכה שחיטה ופי' ב' פירושים במקום ששוחטין בעזרה במקום הטבעת שם שוחטין ופי' השני כלומר דלאחר שסומכין שוחטין לאלתר שתיכף לסמיכה שחיטה כן גרס הצ"ק והנה אף לפי גי' צ"ק יש נפ"מ בין ב' פירושים אלו דאי פרשינן כפי' האחרון עיקר תי' הגמ' דחדא קתני מקום ששוחטין סומכין אבל לפי' הראשון נקט שסומכין במקום הטבעת דבשעת סמיכה היו רשאין ליכנס לשם אז רק פי' מפרש דלכך יסמוך במקום השחיטה במקום טבעת שיש טבעת קבועין בארץ לשחיטה כמבואר בפ"ו דזבחים א"כ לפי' זה שפיר הא דקתני שיהא תיכף לסמיכה שחיטה מילתא אחריתא:
אמנם יש לפרש פי' אחר דלכאורה יש להקשות דמשני במקום שסומכין שוחטין במקום טבעת הרי עיקר מקום קבוע הוא לשחיטה בטבעת לא לסמיכה א"כ איפכא ליתני במקום ששוחטין שיש מקום קבוע בטבעת שם סומכין דלסמיכה ליכא מקום קבוע ותלי תניא בדלא תניא ונראה דבאמת זה קו' גמ' מאי קאמר הא אדרבא לשחיטה יש מקום קבוע יותר מלשחיטה וע"ז משני יען דקפידא שישחוט במקום שסמך משום תיכף לסמיכה שחיטה לכן תלי שחיטה בסמיכה ולפי"ז שפיר הך ותיכף לסמיכה שחיטה מילתא אחריתא אלא הא דקתני במקום שסומכין שוחטין היינו משום דקפידא דיהא תיכף לסמיכה לכן נקט במקום שסומכין שוחטין וממילא נדע כיון דלשחיטה מקום קבוע בטבעת שוב ממילא גם הסמיכה שם רק תנא נקט איפכא יען דעיקר הקפידא שיהא סמיכה במקום שחיטה משום תיכף לסמיכה שחיטה לכך נקט תנא איפכא במקום שסומכין שוחטין וזה ברור [והנה יש לפרש עוד בד"א ועיי' זבחים ל"ב תנא כשם שסמיכה לפני ד' כך שחיטה ואידך ברייתא קתני כשחיטה לפני ד' כך סמיכה לפני ד' וזה דפריך מאי קאמר דמשמע דיליף שחיטה מלפני ד' מסמיכה וזה אינו דבגופו כתיב וע"ז משני דרק לכן תלי בסמיכה יען דתיכף לסמיכה שחיטה ודו"ק וכעין זה פי' בכתנות אור פ' ויקרא ולפי"ז ג"כ הך ותיכף לסמיכה מילתא אחריתא וכפי' של רבינו]:
ומעתה לפי"ז ידעינן מכאן תרי מילתא חדא בקפידא באותו מקום אף דליכא שיעור שהייה ובאותו מקום בעינן תיכף שלא יהא שיעור שהייה והיינו לכל היותר כ"ב אמה כדמוכח מזבחים ל"ג ומעתה אין כאן הוכחה משתי מידות די"ל כיון דעיקר בא לאשמעינן שיהא במקום טבעת לאפוקי אם יסמוך סמוך אצל הפתח לכתחלה יצטרך אח"כ להוליכו למקום הטבעת הקבועין אצל המזבח וזהו שיעור גדול ושפיר הו' הפסק:
והנה לפי' השני שכתבתי י"ל כך דאשמעינן דאם סמך בחוץ לעזרה כאשר פי' באמת הרע"ב ושחט ע"כ בפנים ל"ה תיכף לסמיכה שחיטה ובעי גם סמיכה בפנים ולפי"ז בשחט אצל הפתח אף דליכא אלא מעט ל"ח תיכף כיון דהו' ממקום למקום אבל בסמך בפנים כיון דל"ה ממקום למקום דהכל בית אחד אז בעי הפסק שיעור כ"ב אמה ושפיר הו' תרי מילי:
ומעתה לק"מ קו' חכ"צ ומג"א דבודאי לס"ד דסמך בשער ניקנור א"כ במכניסו לפנים ממקום למקום הו' הפסק גם במעט אבל לפי תי' הגמ' דסומך בפנים ומעייל ידיו רק דהרחק צפון שפיר הו' הפסק כ"ב אמה. ולפי דרך הראשון שכתבתי י"ל כך כיון דע"כ לכתחלה צריך להוליכו למקום הטבעת א"כ הו' הפסק גדול:
וחוץ מזה פשוט י"ל כיון דסומך בשער דאין ראוי לשחיטה א"כ ע"כ מכניסו לפנים וכיון שאין שוחט במקום שסומך שוב מוליכו למקום שצריך לכתחלה לפני המזבח כמש"כ הפנ"י עוד א"כ הו' שפיר הפסק גדול:
ומעתה עכ"פ יצא לנו דזה שכ' רבינו ותיכף לסמיכה דהו' מילתא אחריתא דכהא"ג שיעור שהייה צריך וזה שכ' ואם שחט במק"א או ששהה דלענין שינוי מקום אפי' ליכא שיעור שהיי' והיינו כיון שמג"א הביא ראי' משתי מידות דמשני מקום שסומכין וכו' שתיכף לסמיכה וכו' משמע דהפסק כ"ד ומינה רבינו דמפרש דמילתא אחריתא הו' א"כ ע"כ דלא כמג"א אלא דצריך שיעור שהי' ודו"ק היטב:
והנה קו' המג"א הנ"ל בסי' קס"ו נראה ליישב דמבואר בירושלמי פ"ק דברכות אר' יוסי בר בון כל מי שהוא תוכף סמיכה לשחיטה אין פסול נוגע באותו קרבן והנה מסתברא דלענין הגנה שהסמיכה מגין שלא יהא פסול נוגע באותו קרבן ל"ש למתלי' בשיעור כ"ב אמות אלא דבעי תיכף ממש רק שאם הלך כ"ב אמות הו' כאלו לא סמך כלל ע"ז הוכיחו התוס' דעד כ"ב אמות עכ"פ לא הו' כאלו לא סמך כלל וכן לענין נט"י הו' הפסק אבל אה"נ דגם פחות מכ"ב אמה אין להרחיק משום דאז אין הסמיכה מגינה שלא יארע פסול בקרבן וכן לענין סעודה דאיתא שם בירושלמי וכל מי שתוכף לנט"י ברכה אין השטן מקטרג באותה סעודה וזה בודאי צריך להסמיך דאם הלך אף פחות מכ"ב אמה אין מגינה שלא יקטרג השטן:

ותכף לסמיכה שחיטה וכו'. עיי' בתוס' סוטה שהוכיחו מזבחים דבכ"ב אמות הוה הפסק נראה דראיות התוס' מקו' הגמ' אי אמרת לאו דאורייתא בטמאין נמי משכחת לה ופירוש התוס' לעיל דף ל"ב דהכי פריך אף דבעינן לפני ד' לסגי בכניסת ידיו אי לא ש"ב אע"כ דתיכף לס"ש וכיון דמרחק צפון ל"ה תיכף לסמיכה שחיטה וא"כ שפיר יש הוכחה דכ"ב אמה הוה הפסק אבל לס"ד דפריך לעייל ידיו ולסמוך הכונה משום דיהא לפני ד' אבל מקו' הגמ' שכתבתי מוכח שפיר דאי משום לפני ד' לסגי בכניסת ידיו ומדמוכיח דאשם לד' מוכח דל"ה תיכף לסמיכה שחיטה אי מרחק צפון כ"ב אמה:
והנה יש להוכיח דכ"ב אמה הפסק אבל לא פחות ממשנה פ"א תמיד העלו ע"ג רחוק מן הכבש ג"ט וכתב התויו"ט בד"ה הלך למזבחו של כבש הא בעינן ושמו אצל מזבח ואמר לי' רבי והשלך כתיב ואין השלכה פחות מכ"ב אמה וא"כ אכתי קשה איך מקיים ושמו אצל מזבח אלא מוכח עד כ"ב הוה אצל מזבח א"כ ה"ה דקרינן כהא"ג תיכף לסמיכה שחיטה:
בענין תיכף לסמיכה שחיטה, הנה במג"א סי' תקס"ו הקשה לס"ד דקיימ"ל כרבי דלכל העזרה כשרה לשחיטה אמאי פריך למ"ד ביאה במקצת ל"ש ביאה אפי' למ"ד שמי' ביאה ג"כ קשה לסמוך בחוץ לפני הפתח ולעיילי' ולשחטי' בפנים אצל הפתח דהו' פחות מכ"ב אמות והו' תיכף לסמיכה שחיטה אלא דייק דהילוך ממקום למקום אפי' להליכה מועטת חשוב הפסק ולי נראה דהנה בחולין דף ס"ט איתא בגמרא דמחיצת עזרה הו' כמו מחיצת גוף הבהמה שלא מיחשב לאבר היוצא כאלו יצא לחוץ הרי דמחיצת העזרה הו' כאלו הי' סמוך אצל הבהמה לכן לא מיחשב ההליכה הפסק דהו' כאלו לא צריך לילך ממקום למקום בשער ניקנור דל"ה כאלו סמוך לבית מטבחים לכן הו' כאלו מהלך מרשות אחרת לכן הו' ההליכה הפסק כמבואר בסי' רע"ו לענין קידוש. ובזה מיושב קו' מחצית השקל דרק מוכח דכ"ב אמה הו' הפסק מדהו' הפסק במצורע דלא מיקרי תיכף אבל אה"נ אפשר שאם הי' פחות מכ"ב הו' ג"כ הפסק להנ"ל ניחא דמסתברא כל שהוא בפנים ל"ה הפסק כיון דחומת עזרה חשבינן כאלו מגיע עד מקום בית המטבחיים רק שבכ"ב אמה ע"כ מוכח דלא מיקרי תיכף ע"כ הו' הפסק אבל בפחות דלא מצינו דל"ה תיכף לא הוי הפסק ה"ה לנט"י דתיקנו תיכף רק תיקנו כעין תיכף דשחיטה לסמיכה דאף דל"ד לשם דלא נחשב כלל כאלו פתח העזרה רחוק מבית מטבחיים כנ"ל וזה ל"ש בנט"י אבל חכמים לא תיקנו רק כעין תיכף לסמיכה שחיטה.
בענין סמיכה של נשים שהתירו לסמוך משום להניח דעתו, עיי' (רש"י) [פי' הרא"ש] נדרים דף כ"ג ד"ה ועלתה לרגל שכתב ואף הנשים הי' נוהגת מצוה לבוא שמה לראות בכבודה של תורה והנה בפנ"י רה"ש דף ט"ו אהא דחייב אדם לקבל פני רבו ברגל מדוע את הולכת היום לא חודש ולא שבת והקשה הא הו' מעשהז"ג ולדברי הרא"ש ניחא דעכ"פ נהגו וכן הנשים כמו שנהגו לקיים כל מ"ע שהז"ג ובפנ"י תי' דבאמת ל"ה ז"ג דהמצוה בכל יום אלא דא"א מפני ביטול מלאכה לכן ל"ה ז"ג ומזה ראי' לסברא שכתבתי במעשי למלך חלק ראשון דזכור את יום השבת ל"ה מעשהז"ג דהא צריך להזכיר בכל יום בשר זה לכבוד השבת.
הנה בזבחים דף ט"ו מסיק רבא דאשה בסמיכה שאני דכל כמה דלא שחט בעומד סמוך קאי אימת הו' עשה לאחר שחיטה לאחר שחיטה לא קמבעיא לי' וקשה לי דהנה רבינו בפ"ב ממילה כתב דאין חייב כרת עד שימות דבעמוד ומל קאי ופי' בטו"א בר"ה דף ה' דהיינו דא"ח כרת בחיים רק באמר שאין רוצה למול עצמו א"כ ה"נ הא משכחת עשה כסמיכה באמר שא"ח לסמוך עובר מיד קודם שחיטה דאף בעמוד סמוך קאי היינו בסתמא אבל לא באומר דא"צ לסמוך וצ"ע אך יש לומר כיון דתניא בברייתא שאם עשה לסמיכה שירי מצוה ופי' רש"י שלא נחשבה בעיניו ולא עשאה א"כ מוכח דלא איירי באמר שא"ר כלל לסמוך אלא דלא קיימה א"כ לא משכחת רק עד אחר שחיטה א"כ אדרבא מכאן ראי' לשיטת רבינו דכרת דמילה לא משכחת עד שימות כיון דבעמוד ומל קאי.
בתוס' גיטין דף מ"ט הקשו ערל וטמא נימא נמי כל שאינו ראוי' לבילה אין בילה מעכבת בו ותי' מדדרשינן מזובו ולא מנגעו ותמוה א"כ נילף דל"ב ראוי' לבילה וכבר הקשה כן בפנ"י נראה ליישב דהנה בפ"ג מביאת המקדש העלתי דהיכא דדבר אחר גרם לו ליפסל מיקרי שפיר ראוי' לבילה עייש"ה שהבאתי דברי הדל"צ מעתה יש לומר ה"נ הא דבר אחר גרם לו ליפסל שהוא טמא ואין העיכוב מצד עצמו מיקרי שפיר ראוי' לביאה כיון דבאמת יש לטומאה היתר בציבור וכן הוכחתי מהא דאיתא בפסחים דף מ"ח דקאמר לאפוקי מוקצה דדבר אחר גרם לו ליפסל אי אמרת דאורייתא מאי נפ"מ ולכאו' קשה מכאן על דברת תוס' חולין דף מ"א דכתב דהיכא דתליא בזמן מיקרי ראוי' לפתח אוה"מ דבדיעבד הורצה וקשה הא בפסחים אמרי' אי הו' דאורייתא אין חילוק בין דבר אחר גרם לו לפסול אך להנ"ל ניחא דשאני שבת דהותרה אצל ק"צ וא"כ בטמא נמי דהותרה אצל ק"צ שפיר מיקרי ראוי' כיון דטומאה הוא דגרם לו.

לא סמך, כאלו לא כיפר וכיפר. הנה בגמרא דמנחות דף צ"ג איתא לא סמך ולא הניף כאלו לא כיפר וכיפר יש לתמוה דרבינו כתב כן רק לענין סמיכה ולא כתב כן גבי תנופה דכאלו לא כיפר וכיפר ושו"מ מהד"ת ח"ב סי' נ"ו הביא ליישב דהא פליגי שם במנחות ב"ע ור"י ב"נ לענין מתנות הראש א"כ יש לומר דש"ס דקחשיב גם תנופה דכאלו לא כיפר וכיפר אתיא כרב"נ דס"ל במתנות הראש אף דכתיב לכפר אפ"ה הו' שירי מצוה וכיפר ה"ה בתנופה אינו מכפר ובשו"מ דחה זה דהא סתם גמרא דתנופה אין מכפר ולכן העלה דרבינו סמך אמש"כ כאן הדין בסמיכה דהה"ד בתנופה דכיפר.

יג

ולא

יהא דבר חוצץ וכו'. והנה במנחות דך צ"ג בעי ר' ירמי' סמיכה בטלית מהו שתחוץ ופשוט מדתני בברייתא ובלבד שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין המזבח וקשה טובא מאי קמספקא לי' הא כתב וסמך ידו על ראש העולה פשיטא דמבא"מ חוצץ כמו בטבילה דכתיב על בשרו דא"מ חוצץ וביותר קשה דהא ר' ירמי' אסיק לעיל דף י"א בהא דפריך ות"ל משום חציצה ומשני ר' ירמי' מן הצד הרי דפשיטא דמבא"מ חוצץ וא"ל דבעי דר' ירמי' הוא אי אמרינן על ממש או על בסמוך ואז ס"ל דא"ח א"כ אמאי לא מייתא פלוגתא דתנאי דפליגי לקמן דף צ"ח אי הוה ממש או על בסמוך עוד קשה מלעיל דף י"א דמצריך קרא על דם האשם חד להכשיר צדדין ופירש"י דדרשינן על בסמוך א"כ מאי קאמר בתר הכי דאי כתב רחמנא על מקום דם האשם הו"א עד שנתקנח ואי לא הוי חציצה והרי איך הוי חציצה והא על בסמוך דריש וא"כ בוודאי דלא חייץ אע"כ לומר דאפי' דקיימ"ל על בסמוך אפ"ה אי איכא מידי דחייץ חוצץ עוד קשה ממנחות דף כ"ו דבעי חזקי' אברים שסידרן וסודר עליהן המערכה מהו על העצים אמר רחמנא דוקא על העצים א"ד כיון דכתיב קרא אשר שתאכל האש על המזבח אי בעי עביד הכי ואי בעי לא עביד הכי תיקו והנה טעמא דבעינן על ממש הוא מדכתיב על העצים וא"כ גבי סידור המערכה נמי כתיב וערכו עצים על האש וא"כ כיון דאי לא כתיב אשר תאכל האש הו"א על העצים ממש א"כ במערכה נמי בעינן על האש וא"כ הא הוי חציצה בין אש לעצים מה שנותן האברים למעלה וקיימ"ל במבא"מ דאפי' חציצה במקצת הוה חציצה כדמוכח בזבחים דף נ"ט:
אך להא י"ל דהא איתא בעירובין דף ק"ד עלה דתנן בודקין מלח ע"ג כבש בשבת בשביל שלא יחלוקו ופריך בגמ' האי מלח היכא דמי אי דמבטלה קמוסיף על הבנין אי דלא מבטלה הוי חציצה ומשני לעולם דלא מבטלה ומיירי בהלכת עצים דלאו עבודה א"כ י"ל הכא נמי כיון דמניח על האש מסתמא מבטלה שיהא נעשה לחמו של מזבח לכן מסתפקא לי' דס"ל דכאה"ג לא הו' חציצה רק מסתפק בדרשא דקרא אי בעינן עצים על האש ממש:
והכי יש להוכיח ממש"כ רבינו בפ"ו מה' חומ"צ בכרך מצה בחזרת דיצא ידי מצה משום שהמרור טפילה למצה ה"נ יש לומר דהאברים הם טפילה להאש דנעשה לחמו של מזבח לכן ל"ה חציצה:
אולם קשה מזבחים דף ק"י גבי מקריב אימורים ע"ג בשר דהוי הקרבה ופריך הא הוי חציצה דהא כתיב וערך הכהן אותם על העצים ומשני מב"מ א"ח ויקשה דתיפוק לי' כיון דהו' טפילה א"ח אפי' בלא טעמא דמב"מ א"ח אך י"ל דבאמת היינו מהאי טעמא דהו' טפילה קאמר דהא לכאורה יקשה דכאן מסיק דמב"מ א"ח ולכן אף דכתיב על האש קרינן בי' שפיר על האש וקשה הא ביבמות דף ק"ב מסיק כיון דכתיב מעל רגלו בעינן מעל רגלו ממש לא על דעל והרי שם קאי לענין רצועות המנעל כפירש"י והא זה הו' מב"מ אפ"ה ממעטינן מדכתיב על דהו' על דעל א"כ ה"נ נפרש על האש ולא על דעל האש להנ"ל י"ל דבאמת הא"ט לא סגי דבעינן על ממש אלא משום דהו' הבשר טפילה לגבי האש לכן כיון דהו' מב"מ א"ח וקרינן בי' העצים על האש:
אך קשה לאידך גיסא אי אמרת דהיינו טעמא דהו' טפילה א"כ למה צריך לטעמא דמב"מ א"ח הא מטעמא דטפילה אפי' א"מ ג"כ א"ח דהא מרור עם מצה הו' א"מ אך לזה י"ל דשפיר חשוב מב"מ כיון דהו' מין מאכל כדמשמע לכאורה מדבריו בפ"ב מה' שאר אבות הטומאה דכ' הכורך כזית מבשר עוף הטהור בחזרת אפי' שלא נגע בגרונו טמא כמו שהוכיח מזה בפ"ח או"ח סי' תע"ה [ואף דלעיל כתבתי דהו' מבא"מ מיהו יש לומר דבשר עם חזרת מב"מ דאורחא בהכי כדמצינו ברבי שלא חסר צנון וחזרת מעל שולחנו אבל פת או מצה עם חזרת הו' שפיר א"מ דלאו אורחא בהכי בעלמא רק כאן שהוא מעין המצוה כמש"כ בלח"מ שם בה' חומ"צ] אך יקשה מהא דאיתא בירושלמי הביא בתוס' יומא דף מ"ד ד"ה עושין נרתק של עור סביב יד המחתה דפריך וא"ח ומשני קובעו במסמר וכ' התוס' דהיינו דלכן מתבטל לגבי הכלי הרי היכא דהו' טפילה אפי' א"מ א"ח וכן מוכח ממה שמבואר בס"י קס"ט בשם הרא"ש דאם תפור בגד בפנים המנעל כשר והיינו ע"כ משום דהו' טפילה לגבי מנעל א"כ הדרה קו' לדוכתי' וצ"ע לכאורה וצריכין לומר דלא דמי להך דירושלמי דקבעו במסמרים הו' חיבור גמור ועדיף מטפילה ולכך א"ח ובהאי דנתי על דבר מה שנשאלתי ממע"כ מחו' הרב המאה"ג מו"ה יקותיאל זלמן נ"י גרו"ו רב בק"ק יארע אודות אשר עושין לנשים נגד כאב שניים בלאמבע שקורין קראנע דלכאורה גרע משאר בלאמבע יען שאין תחוב כולו בשניים רק חופף עליו על השן מבחוץ להנ"ל יש ללמוד מירושלמי להתיר כיון דזה מעשה קראנע ג"כ מחובר במסמר שנכנס אל תוך השן כדי שיעמוד ימים רבים ולא יפול הו' חיבור ובטל לגבי השן:

וצריך

הסומך לסמוך בכל כחו. והנה בירושלמי פ"ב דחגיגה איתא דהא"ט דב"ש דאסרו לסמוך ביו"ט משום דסמיכה צריך לכבוש את כבדו דהיינו סמיכה בכל כחו ולפי"ז קשה הנה דעת הירושלמי בפ"ב דביצה דהא דאין רוכבין ע"ג בהמה בשבת ויו"ט הוא משום שביתות בהמתו דהוא אסור מה"ת מקרא דלמען יניח לפי"ז ירושלמי לשיטתו שפיר ס"ל דהא"ט דב"ש כיון דצריך לכבוש את כבדו א"כ איכא איסור משום שביתת בהמתו ולכן אף דסמיכה מצוה אסור אבל לדידן דלית לן האי טעמא כמבואר בבלי ביצה דף ל"ו הטעם דאין רוכבין ע"ג בהמה שמא יחתוך זמורה ומהא"ט נמי אין משתמשין בבע"ח משום שלא יחתוך זמורה כמוש"כ תוס' מביא במג"א סי' ש"ה סק"ז וסק"י א"כ אף אי סמיכה בכל כחו בעינן אמאי אין סומכין ביו"ט כיון דלא הו' אלא שבות ובמקום מצוה לא גזרינן דאי אמרת דגם במקום מצוה גזרינן א"כ אף אי ל"ב סמיכה בכל כחו אכתי נגזור שמא יכבוד ידיו ומשתמש בבע"ח כדמוכח בשבת פרק בהמה יוצאה דאסור ליתן עליו מרדעת מפני שיבוא להשתמש בבע"ח וכמוש"כ שם הרא"ש וע"כ דבמקום מצוה ל"ג משום שבות א"כ גם אי סומך בכל כחו לדידן דאין אלא משום גזירה דיחתוך זמורה לא נגזר לבטל מצות סמיכה אך יש לומר לפמש"כ החס"ו בחי' על שבת אנן לא קיימל"ן כירושלמי דהא לירושלמי מוכח דגם קשירה אסור משום דמשתמש בבע"ח דהרי פריך שם מהא דקושרין החבל בפרה בשבת ומשני דאתיא כמ"ד צדדים מותר והנה אנן קיימל"ן גם צדדים אסור כדאיתא בשבת דף קכ"ה ואפ"ה קיימל"ן כהך דשבת דף קי"ג דחבל גרדין קושרין בפרה ע"כ דלא קיימל"ן כירושלמי והא דהביא הרא"ש שם דברי הירושלמי רק ללמד מזה דכשניתן הרסן בראש הבהמה יזהר שלא יטען שהטעינה זו אינה להכרח נתינת האפסר ואינה לצורך הבהמה אבל בקשירה ל"ח שיבוא להשתמש בב"ח וכן כתב בא"ר סי' ש"ה סק"ו דש"ס דידן ס"ל דאפשר להשמר לקשור ולא ישתמש א"כ מיושב קושייתנו דבודאי אי לא בעי בכל כחו לא גזרינן דאפי' במידי דרשות ל"ג שיבוא להשתמש בבע"ח אבל אי סמיכה בכל כחו אף דאיסור שימוש בבע"ח ג"כ רק משום גזירה דשמא יחתוך זמורה אפ"ה גזרו נמי במקום מצוה ודו"ק.
הנה בהא דפליגי אי נשים סומכות קשה לי תיפק לי' דצריכין לברך על הסמיכה א"כ מצי לפרש דפליגי רבנן ור"י אי נשים רשאין לברך במ"ע שהז"ג ובסמיכה הא בודאי נמי צריכין לברך כמו בכל מצות וכן הוא להדיא ברש"י עירובין דף כ' דעל ספק אי צריכא סמיכה אין לברך נשמע דבודאי צריכין לברך וכ"כ האבודרהם בשם הר"י אבן פלא"ט.

והוא

שיסמוך בכל כחו וכו'. לכאו' קשה כיון דכ' דמכניס ידו לפנים א"כ איך שייך לומר דסומך בכל כחו ונראה דרבינו הוכיח דגם בידו ג"כ שייך סמיכה בכל כחו דהא בשמעתין מדפריך בפשיטות סמיכה נמי אפשר למעייל ידיו וסומך משמע דשייך סמיכה בכל כחו ובהא ניחא מה שהקשה דרבינו פסק דטמא אינו סומך לכתחלה והא פסק בה' ביאת המקדש דביאה במקצת ל"ש ביאה להנ"ל י"ל דכיון דסמיכה בכל כחו בעינן ולכן צריך להכניס ראשו ורובו אבל בדיעבד אם סמך בכל כחו אפי' בהכנסת ידו לבד סגי ולכן טמא אינו סומך לכתחלה דילמא לא יסמך בכל כחו דאפי' טהורים נמי לכתחלה לא יסמכו בהכנסת ידיהם.

יד

כיצד

סומך וכו' והסומך עומד (בצפון) [במזרח]. וראי' לזה מיומא דף ל"ו כיצד סומך הזבח עומד בצפון והסומך עומד במזרח וה"נ מסתברא דקיימ"ל במקום שסומכין שוחטין וא"כ קדק"ד ששוחטין בצפון הה"ד דסמיכה לפני ד' דוקא היינו במזרח אבל קדק"ל ששחיטתן בכ"מ הה"ד סמיכתן כמש"כ רבינו כאן שלמים סומך בכל מקום שירצה:
אולם בתוס' יומא דף מ"ה כתבו כיון דסמיכה שיירי מצוה הו' כשלמים וסמיכה בכ"מ וכן הביאו ראי' מת"כ דדריש אעפ"י שסמך בחוץ חוזר וסומך בפנים וכונתם דאם נפרש לפני ד' לקבוע מקום במזרח מהיכי תיתי דסמיכת חוץ כשירה אפי' דיעבד דאיצטריך למיעוטי וראיתי בשיח יצחק שם כתב דהא דכ' תוס' דשיירי מצוה ילפינן קו"ח רק בא לומר אם לא סמך כפר אבל לכתח' בעינן במזרח ומת"כ ל"ק דיש לומר דהתם מדכתיב וסמך ולא כתיב יסמוך דריש כמו שפי' בק"א ואיצטריך כיון דסמיכה שיירי מצוה דאם לא סמך כפר הו"א דהה"ד אם סמך בחוץ כפר קמ"ל אבל לעולם דלפני ד' מזרח דוקא וכ"ת כיון דאיצטריך לגופי' מנין לדרוש הא דקאמר התם בסוף זבחים לפני ד' וסמך אין סמיכה בבמה יש לומר דהא נמי דריש מדלא כתיב וסמך ידו על ראש העולה לפני ד' כדכתיב בתרי' ושחט בן הבקר לפני ד' מדשני הכא קרא בדיבורי' דריש נמי לפני ד' דוקא וסמך לאפוקי במה ועיי' תוס' ר"ש כל הפסולין ד"ה מ"ש סמיכה ועי"ל דתרתי שמעית מיני' כי היכא דדריש התם בסוף זבחים דאין תנופה והגשה בבמה מדכתיב בהו לפני ד' והגם דלגופייהו איצטריך להצריכם מזרח ומקו"ח דשחיטת שלמים ליכא למילף לסמיכת עולה דכשירה בכ"מ דהא אפי' בסמיכת שלמים גופייהו יש צד לומר דסמיכה עדיפא משחיטה כדאיתא בת"כ שם עכ"ד:

על

העולה מתודה על עשה ול"ת הניתק לעשה. וכ' הכ"מ דפסק כר"ע ובמעיי"ח קדושים תמה הא ביומא מבואר דלר"ע תעזוב מעיקרא משמע ורבינו הא פסק בפ"א ממת"ע דלקט ופיאה הו' ניתק לעשה וזה דלא כר"ע ונראה לישב דגם לר"ע שפיר הו' ניתק לעשה וכמו שביארתי בפי"ד מה' אלו כיון דאעל"מ א"כ צריך להשיב ועובר בב"ת שוב הו' ניתק לעשה אבל מצד העשה דתעזוב ל"ה ניתק לעשה ולכן ל"ש דעולה יכפר דתעזוב מעיקרא משמע ושפיר פסק בהא כר"ע דאין עולה מכפר רק על ניתק לעשה ממש:
כעת ראיתי בשו"ת דברי חיים סי' ל' דלכאורה קשה למה ילקה על לאו דפיאה כיון דצריך לשלם הו"ל לאו הניתן לתשלומין כמו במשכונו של גר דאפי' נשרף ואח"כ מת הגר פטור מלשלם מ"מ הו' לאו הניתן לתשלומין ונ"ל לחלק דהתם כבר נתחייב ממון לגר שפיר הו"ל לאו הניתק לתשלומין דמה שמת הגר וזכה הוא בחובו מ"מ הוי כאלו שילם לו וזכה בחובו מטעם ירושת הגר שזכה בו אבל הכא גבי לקט אין מחוייב כלל לתת לעניים הלקט וכן לעזבה בשדה ורק אם עבר בעה"ב ולקטה עבר על לאו דלא תכלה ומחוייב מלקות ורק שהוא ניתק לעשה דתעזוב אבל אינו מחוייב ממון רק לקיים העשה או ללקות וא"כ אם נשרף הגורן וא"י לקיים העשה לוקה דלא הוי כלל הניתן לתשלומין דהא מעולם לא נתחייב ליתן לעניים רק לקיים המצוה הניתק לעשה ומשו"ה חייב מלקות:
ובמאי דפליגי ריוה"ג ור"ע בלאו דנבילה אי הו' ניתק לעשה נראה לי דשפיר הו' ניתק גמור אי אמרינן כרי"ו בסוף פג"ה דבהנאת גרונו תליא ואם הקיאו חייב ומבואר בתי"ש יומא דף פ"א כשהקיאו הו' ראוי' לאכילת אדם א"כ שייך לומר אם אכלו בהנאת גרון וקיים העשה ליתן לגר לאחר הקאה ורק למ"ד בהנאת מעיו תליא מילתא א"כ אין חייב על הקאה א"כ הו' נתינה לגר לאו שקדמו עשה ולא הו' ניתק לעשה אלא דלפי"ז קשה לי מנ"ל לילף מדכתיב לגר תתננה דאתי לומר דא"ר אין מקרי נבילה הא צריך קרא לגר תתננה שאף שאכלו אם הקיאו ונתנו לגר ניתק הלאו לעשה ואינו לוקה עליו ודוחק לומר דלריוה"ג לית לי' באמת דאתי ללמוד דא"ר לגר ל"ה נבילה ונוטלפ"ג אסור אמנם היכא דביטלו לעשה כגון שנתנו לכלבו ביטל העשה בידים אז הו' כמו כל ניתק לעשה דאם ביטלו לוקה:
ומעתה יש ליישב בזה קו' חמורה שהקשה באו"ח בפסחים מחולין ק"א דדייק ריוה"ג דאין לוקה שתים משום גיד ומשום נבילה דלית לי' איסור כולל הא לריוה"ג לא לקי כלל אנבילה לפמש"כ ניחא היכא דביטלו לעשה עכ"פ לקי גם לריוה"ג א"כ אמאי לא קאמר דלוקה שתים כגון שאכלו והקיאו דצריך לקיים לנתק העשה ליתן לגר ונתנו לכלבו דחייב מלקות אנבילה ודו"ק:

ועל

העולה מתודה עון עשה ול"ת הנל"ע וכו'. וכתב הכ"מ דפוסק כר"ע כדאיתא בתוספתא וביומא דף ל"ו ובמעיין חכמה תמה הא ביומא מבואר דר"ע סובר דלקט שכחה ופיאה ל"ה נל"ע דמעיקרא משמע ורבינו הא כתב בסהמ"צ דהו' נל"ע א"כ לית לי' כר"ע ולי נראה ליישב דרבינו מפרש דתליא זה אי אמרינן דהני לאווי הו' רק כשאר לאווי שבתורה דלא זכו בי' עניים כלל א"כ הו' עשה דתעזוב ניתוק גמור שמנתק הלאו לכן אף דלקט ופיאה הו' תרי לאווי מנתק הלאו שפיר כמוש"כ תוס' ר"פ איזהו נשך ובחולין דף פ' אבל אי אמרינן דכר זכו בי' עניים כמו שהוכחנו בפ"ז מבהב"ח א"כ לא הו' ניתן לעשה דהא במאי מקיים אח"כ עשה דתעזוב איך מנתק הלאו ממש דהא אותן העניים אפשר דאזלי והני אחרינא נינהו א"כ אין עשה כזה מנתק תרי לאווי א"כ לפי"ז דפליגי בהא ריוה"ג סובר דמנתק תרי לאווי דהו' ניתוק גמור ור"ע סבר דמעיקרא משמע דהיינו דאחר שעבר אין עשה מנתק תרי לאווי ולכן סובר דרק מתודה על עון ל"ת הנל"ע ופסק רבינו כר"ע אבל בהא דהו' נל"ע גם ר"ע מודה רק הני תרתי אין יכול לנתק לכן על עון לקט שכחה ופיאה כאחת אין מכפר ודו"ק.
והנה בהא דפליגי ר"י ור"ע בלאו דנבילה דלריוה"ג הו' להנל"ע דקדמו עשה דלגר אשר בשעריך ותוס' הקשו למה לא מוקי דפליגי בלאו דטריפה דכתב לכלב תשליכון אותו ועוד הקשו בתוי"ש מה סברא איכא לפטרו ממלקות ע"י שקדמו עשה דלגר בשעריך נראה לפרש דהנה קייל"ן דאסור לעשות סחורה בדברים האסורים דהיינו ליקח נבילות וטריפות למכור לנכרי פן יבוא לאכלו אבל רק מדרבנן וא"כ אי באמת ע"י שעשה סחורה בדברים האסורים עבר ואכלה לא שייך לחייבו מלקות דהרי אמרה תורה שיתננו לגר ומותר הוא לקנות נבילות כדי לתנו לגר ולא למכרם לנכרי כדי שלא יבוא לאכלו בעצמו א"כ הו' שפיר קדמו עשה כמו תשביתו כדי שלא יבוא לעבור בב"י כן הכא יתננו לגר ולא למכרם לגוי דעי"ז יבוא לאכול ואם לא נתנה לגר ואכלה הו' שפיר נל"ע ואף דמה"ת מותר למוכרה אבל אמת הוא שעי"ז בקל יבוא לידי אכילה כיון דמתעסק בו תמיד ע"כ אמרה תורה שיתננו לגר עכ"פ דע"י מכירה יש חשש שיבוא לידי אכילה.
הנה המפרשים הקשו כל לאו הו' נל"ע דתשובה ותי' דתשובה לחודי' הא לא מהני רק יוהכ"פ עם תשובה מכפר על ל"ת כדאיתא סוף יומא רק על עשה לא זז משם עד שמוחל והנה הטעם דתשובה לא מהני רק בעשה ולא בל"ת ע"כ משום דל"ת חמורא כמוש"כ הרמב"ן פ' יתרו דכשעובר בל"ת דעבר על ציוו האדון חמורה מעשה דל"ה רק מניעת וחסרון אהבה שלא קיים דברי האדון ולכן ל"ה ניתק לעשה אמנם אכתי תיקשי לרבא דס"ל בתמורה דף ד' דכל מילתא דאמר רחמנא ל"ת אעל"מ והאי דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנא וקשה כיון דל"מ א"כ ניתן הלאו לעשה למיהדר מעשיו א"כ אמאי לקי משום דעבר אמימרא דרחמנא וקשה הא גופי' כיון דמיהדר מעשיו ואיכא עזיבת חטא דעושה תשובה א"כ ממילא מינתק הלאו לגבי עשה דתשובה בשלמא לאביי יש לומר דבאמת מהא"ט ניתק כיון שמעשיו קיימין לא הו' ניתק לעשה וע"כ באמת ל"מ תשובה כיון דהמעשים קיימים אבל לרבא קשיא.
אך יש לומר דבהא פליגי אביי ורבא דאביי אמר מהני דאי ל"מ אמאי לקי והקשה בבית מאיר בתשובה הא גופי' קשיא באמת היכא דשייך לומר דל"מ לא ילקה דל"ה דומי' דלאווי דחסימה להנ"ל הכי קאמר א"כ אי ל"מ ממילא מינתק לעשה בתשובה א"כ אמאי לקי הא הו' ניתק לעשה א"כ למה צריך תורה כלל בכמה ל"ת לנתוקי הלאו הא בלא"ה כיון דל"מ איכא עזיבת חטא מינתק להעשה דתשובה לא לקי אעכ"ח מדלקי הכונה אי לאו דמינתקה לעשה מוכח דאי עביד מהני ע"כ הצריכה התורה למינתק לעשה ומיושב קו' הבית מאיר על נכון מעתה רבא דקאמר דלא מהני והאי דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנא בא לדחות ראיות אביי מדלקי בנל"ע אי לאו דגלי קרא דמינתק לעשה ס"ל לרבא דאי לאו דהצריכה התורה לנתוקי לעשה הו' לקי משום דל"ה כלל נל"ע דתשובה דעשה דתשובה לא מהני רק לגבי עשה אבל בל"ת ל"מ תשובה בלא יוהכ"פ דהא עבר אמימרא דרחמנא והיינו כסברת הרמב"ן דלאו חמורא היכא דעבר אציוו של אדון יותר מבעשה דרק איכא מניעת קיום דברי האדון ולכן לקי ובהא ניחא מה שהקשה בתוס' בשמעתין דקאמר אי אין קדוש נשיאת חטא למה דילמא משום דעבר אמימרא דרחמנא להנ"ל ניחא דבעשה דמהני תשובה א"כ אי אמרת לא מהני ואיכא עזיבת חטא ועושה תשובה א"כ ליכא נשיאת חטא כלל דלא זז משם עד שמוחלין לו וא"ש.

טו

כיצד

מתודה וכו'. אציג כאן מה שהוקשה לי קו' עצומה כבוד ידידי הרב הגאון הגדול כקש"ת מו"ה יעקב קאפל אב"ד דקה"י פעסט נ"י אהא דפירש"י בתמורה חטאת שמתו בעלי' למיתה אזלא דאין כפרה למתים דמיתה מכפרת והא איתא בספרי אקרא דכפר לעמך ישראל אשר פדית מלמד שאף המתים צריכין כפרה ונראה דלכאורה לרש"י א"כ היינו חטאת שכיפרו בעלי' ולמה חשבו ה' חטאות המתים ע"כ נראה דזה קודם וידוי וזה לאחר וידוי אם מת אחר שכבר התודה על הקרבן אז מיתה מכפרת ואין צריך כפרה עוד כמבואר בדברי רבינו בפ"א מה' תשובה אבל אם מת קודם שהתודה אז מיתה אינה מכפרת וצריכין כפרה אף לאחר שמתו בעלי' וחטאת אין יכולין להקריב רק לשם בעלים וכיון שאין יכולין להקריב לכן למיתה אזלא ודו"ק היטב:
ובהא ניחא דבגיטין דף כ"ז איתא דחטאת שמתו בעלי' הו' חולין בעזרה ובשעה"מ הלכות פסהמ"ק הקשה הא הללמ"ס דלמיתה אזלא משמע דקרבן פסול הו' להנ"ל ניחא דיש לומר דהיכא דהתודה כבר דהו' חטאת שכיפרו בעלי' א"כ נעשה כפרה ע"י הקרבן אז הו' רק קרבן פסול ולא הו' חולין בעזרה אבל היכא דמת קודם שהתודה כהאי דגיטין דהאי וידוי בעינן סמוך להקרבה א"כ לא עשה הקרבן שום כפרה הו' חולין בעזרה וא"ש:

ויראה

לי שאינו מתודה. הנה הכ"מ לא כתב מקור לדברי רבינו ולכאו' קשה מהא דאיתא בתענית דף כ"ב גבי חוני המעגל שאמר הביאו לי פר הודאה ופירש"י להתוודות עליו ועשה לו סמיכה והביאו שלמים אולם יש לומר דרבינו אין מפרש כפירש"י הודאה לשון ווידוי אלא לשון תודה כדרך שאמרו ארבעה צריכין להודות דלאו דוקא הני ארבעה דקחשיב בברכות דף נ"ד דצריכין להודות אלא על כל צרה גדולה שעברה חייבים להודות משום הכי כשירדו הגשמים ע"י תפלת חוני המעגל הביא קרבן פרה זה לתודה בשביל כל ישראל אח"ז ראיתי בגבורת ארי שהעלה כן דלשון הודאה היינו לשון תודה ודברי שבח כלשון רבינו.
אין לך אדם שאין חייב עולה ופירשתי עפ"י גמרא דיומא דף י"ט דהשח שיחת חולין עובר בעשה דכתיב ודברת בם וכונת שיחת חולין פירש"י שיחת הילדים וקלות ראש אמנם בסוכה דף כ"ח מפרש דברי הבאי ושחוק והיינו כיון דמספר בשבח ר"א עכ"ח דל"ה דיבור של גנאי דאל"כ תיפק לי' דאיכא עשה וכ"כ במג"א סי' קנ"ו להלכה אמנם לפי פירושי דאין לך אדם שאין עובר בעשה משום דשח שיחת חולין ע"כ פירושו דבר של הבאי דאי של גנאי וקלות ראש בודאי הרבה בני אדם שאין עוברים בעשה [כמו שאמרו באבות שיחת הילדים מוציאין את האדם מן העולם וכן הוא בפירוש הר' יונה ברכות רפ"ב וז"ל ודברת בם עשה אותם קבע שיהי' כל דבריך בזה וכן אמרו בירושלמי מכאן שהשח שיחת חולין עובר בעשה ושיחת חולין מיקרי כשמדבר דברי הבאי אבל כשמדבר בעסקיו לצורך פרנסתו אעפ"י שאינה של תורה מותר א"כ ניחא דמזה אין אדם ניצול [ועיי' יור"ד סי' רמ"ו סעי' כ"ה ברמ"א] אמנם לפי"ז יקשה באמת אר"י מאי חידושי' דר"א דלא שח שיחת חולין וכן ביומא אמרו בשבח של ריב"ז ומאי חידושי' כיון דעובר בעשה ונראה דכונתו דלא שח שיחת חולין מעסקי פרנסתו אלא שהוא לצורך ג"כ לא שח.
הנה המג"א תר"י סק"ג הביא דברי המרי"ל ומרי"ו שכתבו דאשה לאו בת תורה הוא ולכן אין עושין נר לאשה נר בגמטריא נגד רמ"ח מ"ע ושני לאו הניתק לעשה כמוש"כ המחהש"ק בשם אלי' רבה ואע"ג דהו' טובא לאו הניתק לעשה הכונה דמשכחת בהו מלקות קיימו ולא קיימו ביטלו ולא ביטלו אולם בבית אפרים שם כתב דחשוב לאו הניתק לעשה ולאו הבא מכלל עשה א"כ נשמע דלאו הבא מכלל עשה הו' עשה ממש לא כמו שנסתפק בחס"ו אי הו' כדין ל"ת ולי נראה שהוא פלוגתת רש"י ורמב"ן בפ' כי תצא עיש"ה:
ועיי' ירושלמי שבועות דף ה' ר' תנחומא בשם ר"ל כשאמר הקב"ה למשה התודה עליו חטאתו התחיל ואמר מזמור לתודה על שם והתודה עליו חטאתו דיש תקנה לאדם שאי"צ להביא על כל ספק עבירה אלא יתודה והקב"ה מקבלו ועיי' או"ח סי' נ"א בהטעם שכתבו הפוסקים למה נתקן מזמור לתודה בתפלה:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.