הפלאה/כתובות/ע/א
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
תוס' ד"ה המדיר וכו' משמע מתוך פירושו וכו' וקשה דפריך וכו' הנה ע"כ צ"ל הא דלא מפרשי רש"י ותוס' ז"ל דמתניתין איירי באשה שעונתה יותר משלשים יום כדאיתא במתניתין לעיל דף ס"א ע"ב היינו משום דאמר לעיל דף ס"ב דאפילו באשה שעונתה גדולה אפ"ה בשבת א' יוצא כדמקשה שם רבא בר חנן לאביי אכפל תנא לאשמעינן טייל ופועל אמר ליה לפי שאינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו לפ"ז ע"כ צ"ל דמשום האי טעמא דאין דומה מי שיש לו וכו' משועבד לה ואין הנדר חל על תשמיש דאל"כ תקשה על מנתי' דידן וכי מיירי דוקא בטייל ופועל א"כ אין כל כך קושיא על רש"י דלא מקשה מגופא דמתניתין כיון דלא הוי מצי להקשות אלא מחמת הקושיא דלעיל דאיכפל תנא וכו' דאי לאו הכי הוי מצי לאוקמי בעונה גדולה. ובל"ז מוכרח לומר כן דלא ניחא ליה להש"ס להקשות מכח סברא דאיכפל תנא כמו שנבאר לקמן בתוס' ד"ה ה"נ. מיהו לשיטת התוס' ע"כ צ"ל הא דקשיא להו דהוי ליה להוכיח מגופא דמתניתין היינו ע"כ משום דאפילו בעונה גדולה קשה משום סברא דאיכפל תנא. ולפ"ז מתורץ קושית מהרש"א ז"ל על התוס' דאיך מצי להוכיח משיעבוד עונה דאורייתא על שיעבוד מזונות דרבנן דלפי מ"ש דהקושיא הוא משום איכפל תנא נראה דשיעבוד עונה דאורייתא היינו משום דכתיב ועונתה לא יגרע והיינו שיעור עונה האמורה בתורה וכו' כמפורש במתניתין לעיל דף ס"א ע"ב אבל הא דאינו דומה למי שיש לו וכו' לאו שיעבוד דאורייתא היא ועמ"ש לעיל דף ס"ג במתניתין. א"כ שפיר הוי מצי להקשות מגופא דמתניתין דמיירי אפילו בעונה גדולה דכי איכפל תנא וכו' ע"כ דלא חל הנדר אפילו בשיעבוד דרבנן וא"ל כיון דקושית הש"ס כיון דמשועבד לה וכו' אינו אלא לשמואל דס"ל אפילו במדיר סתם ג"כ ימתין שמא ימצא פתח כמ"ש התוס' ד"ה ה"נ וכו' דלרב יש לומר בתולה בתשמיש ואם כן אכתי קשה קושית מהרש"א דאפילו מעונה גדולה אין ראיה לשיעבוד מזונות דרבנן דכיון דמיירי דנדר בסתם ואינו חל מן התורה על יתר מהעונה ה"נ לא חל על פחות מעונה מדאורייתא דנדר שבטל מקצתו בטל כולו כמו שיבואר לקמן. זה אינו דע"כ ל"ל לרש הך סברא דאל"כ במזונות נמי נימא הואיל ונדר הנאה והוא כולל לפירש"י הנאת תשמיש ומזונות א"כ כי היכא דאינו חל על תשמיש אינו חל נמי על מזונות אלא ע"כ דלא ס"ל בזה נדר שבטל מקצתו כו'. דמה שמשועבד לה אינו יכול לאסור. אבל מה שיכול לאסור נאסור. ולא דמי לבטל מקצתו מחמת טעות כדאיתא בנדרים דף כ"ה ע"ב וכו' אף דיש לדחוק בפירש"י דס"ל ג"כ דנדר שבטל מקצתו כ"כ ומיירי שלא נדר בלשון הנאה סתם והא דקתני מלהנות לו הוא לשון המתניתין שנדר מכל הנאה ולא לשון הנודר אלא שנדר בפירוש מתשמיש ומזונות וקמ"ל מתניתין דעל תשמיש אינו חל אבל אין לשון רש"י ז"ל משמע כלל לפרש הכי והיינו שכתבו התוס' משמע מתוך פירושו שיש בלשון הזה וכו' דלכאורה מפורש הוא ברש"י אלא דכוונתם דמשמע דס"ל דבלשון הנודר מליהנות נכלל בלשונו הנאת תשמיש ומזונות ולפמ"ש אתיא שפיר והוא הכרח לקושיותם אח"כ כנ"ל מיהו יש לומר אכתי כנ"ל דס"ל לרש"י דאפ" "פ דף ס"ה ע"ב דאפילו בגמל וספן אם משרה אותה ע"יי שליש חזר עונתה בכל שבת ועמ"ש בתוס' ד"ה רב אשי וכו' א"כ ה"נ כיון דאינו יכול לזונה אלא ע"י פרנס חזר עונתה דאורייתא בכל שבת ואינו חל על שיעבוד עונה דאורייתא ואין ראיה לשיעבוד דרבנן. אך יש לומר דסברת התוס' הוא דבגמל וספן כיון דבשעת הנדר אכתי לא היה משועבד מן התורה שפיר חל הנדר כמ"ש התוס' לקמן ע"ב ד"ה והאידנא וכו' וע"כ אפילו בשיעבוד דרבנן דפת בסלו נמי אינו חל ועיין מה שכתבנו לקמן בזה. ודוק היטב:
בא"ד ועוד כי מוקי לה בגמרא וכו'. הנה אם נפרש קושיותם על הא דמשני לקמן הגיע זמן ולא נישאו דס"ל דבהגיע זמן משועבד לישא אותה ולקיים עונתה יש לפרש שיטת רש"י ז"ל דפירש לקמן ע"ב ד"ה שהגיע זמן ולא נשאו דמדאורייתא לא משועבד לה וכו'. דהיינו שנתרצית לו להמתין הנשואין איזה זמן וכן משמע מהא דקאמר לקמן ומאי שנא עד שלשים יום דמשמע דלא שייך טעמא דזילא בה מילתא כל זמן שלא נשאו נמצא אפילו אי נימא דאין בכלל איסור הנאת תשמיש נימא נמי הא יכולה לכופו שישא אותה אלא ע"כ דמיירי שכבר נתרצית לו להמתין זמן ואין שייך בזה לומר דאינו דומה מי שיש לו פת בסלו כיון דעדיין לא נישאת לו עדיין אין פת בסלו. ועוד נראה לפמ"ש לקמן דלפי משנה אחרונה דאסור לאכול בתרומה משום סימפון ה"נ אסור בנודר לפרנסה ע"י עצמו שמא ימצא בה מום ויתבטל שיעבודו ואע"ג דאפילו אם ימצא בה מום צריכה גט מדבריהם וכמ"ש התוס' לקמן דף ע"ב ע"ב בד"ה ע"מ וכו' וז"ל ועוד יש לומר נהי דשייך בה סימפון אפילו בקידשה סתם ולא תאכל בתרומה מ"מ צריכה גט מדבריהם וכו' ואפילו אם נימא דכל זמן דאגידא ביה ומעכבה מלינשא חייב במזונותיה כדקי"ל בכל מגורשת ואינה מגורשת מ"מ אין כח בחיוב זה לבטל נדר דאורייתא אם כן ממילא לא קשה מידי קושית התוספות מעונה. כיון דאין האיסור אלא משום סימפון וזה לא שייך בעונה דשפיר יכולה להינשא לו כדאמר לעיל בתרומה דכשנשאה מסתמא בודק אותה וליכא למיחש לסימפון. ודוק:
מיהו אין אנו צריכין לכל זה דס"ל לרש"י ז"ל דבהגיע זמן עדיין אינו משועבד לתשמיש כלל כדקי"ל לעיל דף ס"ד דאין כותבין אגרת מרד לארוסה כי אם בבאה מחמת טענה וכ"כ המגיני שלמה ועיין בספר פני יהושע שתמה עליו וכתב דנתחלף לו בין מורד למורדת ובאמת אין כוונת המגיני שלמה שבמורד מתשמיש באשה גמורה שתצטרך להמתין רק בארוס כתב כן דבמורד דלא הצריכו לה להמתין הטעם הוא משום חיוב עונה דידה אבל משום שבאה מחמת טענה לא עדיפא מיניה. ואם נפרש קושיותם למאי דבעי לשנוי בהדירה כשהיא ארוסה וניסת כמו שנסתפק בכוונתם בספר מגיני שלמה. יש לדקדק דאם כן יותר הוי להו להקשות דאיך ניסת לו הא אסורה בתשמישו. ואי בנכנסה לחופה לבד. הא ה"ל חופה שאינה ראויה לביאה וכ"ש לפמ"ש התוס' לקמן ד"ה ה"נ וכו' דקושית הש"ס הוא לשמואל ושמואל ס"ל ביבמות דף נ"ז דאין חופה לפסולות. וצ"ל דנהי דאין חופה קונה. מ"מ מתחייב במזונות דלא גרע ממסר האב. מ"מ אינו מתחייב בעונה כיון דאין חופה קונה וליכא לאקשוי מתשמיש. ועיין מה שכתבתי לקמן בסוגיא. ודוק:
פירש"י ד"ה ובכהן וכו' ושמא סופו יתחרט וכו'. היינו לשמואל דמפרש למתניתין בסתם שמא ימצא פתח. אבל לרב דמיירי במפרש לא שייך שמא יתחרט אלא שיכלה זמן הנדר. מיהו אכתי הלשון שמא יתחרט משמע דסגי בחרטה וכמ"ד פותחין בחרטה ולא נקט לשון הש"ס שמא ימצא פתח דמשמע דמתחרט אלא שלא מצא עדיין פתח להתיר. ולכאורה מוכרח לומר כן לפמ"ש התוס' לעיל דף ס"ג ע"ב ד"ה אינו דומה וכו' משום דמדיר הוי טפי פת בסלו ממודר שמא ימצא פתח לנדרו. תדע דבמודר מוסיפין אבל לא במדיר עכ"ל א"כ צ"ל לכאורה דמתחרט אלא שלא מצא פתח. דאי באינו מתחרט ופת בסלו דהנודר הוא משום שמא יתחרט. אם כן במורד נמי נימא שמא יתחרט דעדיפא מיניה דהא כיון דיתחרט א"צ שאלה. א"כ לכאורה לפי מה שפירש"י דמיירי באינו מתחרט קשה דלמה אין מוסיפין במדיר כמו במורד ונ"ל בדוחק דלא קשיא להו להתוס' הא דאין מוסיפין במדיר היינו במדי' מתשמיש. אבל במדיר ממזונות כיון דע"כ צריך להעמיד פרנס לא החמירו להוסיף. אלא דזה אינו דהא למ"ד מורד ממזונות כתבו התוס' לעיל דאף דכופין אותו לזונה אפ"ה מוסיפין ועוד יש לומר כיון דלפירש"י בנודר מליהנות כל הנאות במשמע. יש לומר נהי דגובה כתובתה משום דלא חשיבי הנאה גביית הכתובה משום דנתחייב כבר או משום דאלמוה לשיעבודא כמו שיבואר לקמן בס"ד. אבל אין תקנה להוסיף כיון שהדירה אסורה ליהנות ממנו. ואיך תהנה ממנו בהוספה מחדש וביותר נראה דס"ל לרש"י נהי דמיירי דמתחרט מ"מ אי אפשר להתיר לו. אלא א"כ יתחרט בעיקר הנדר לעקור את הנדר מעיקרו אבל אם אינו מתחרט אלא להבא אינו יכול להתיר לו. ונלפענ"ד דיש לומר כוונת רש"י בזה דנדחק לפרש שמא יתחרט דקשה למה היא צריכה בכהנת להמתין ולסבול יותר הא יכול לגרש על תנאי דאם ימצא פתח יתבטל הגט. ואין לומר דחיישינן לקלקולא שמא תנשא לאחר ואח"כ ימצא פתח כענין שאמרו במוציא את אשתו משום נדר וכמו שנבאר לקמן בסוגיא בס"ד. זה אינו דהא ר' יהודה לא חייש לקלקולא כדאיתא בגיטין דף ל"ה. ותו דהיה יכול להתנות אם יתחרט תוך שנים או שלשה חדשים דבל"ז אסורה להנשא עד ג' חדשים וצ"ל דר' יהודה לשיטתיה דס"ל בר"פ כל הגט דאין ברירה בתולה בדעת עצמה. א"כ יש לומר כי היכי דקאמר שם באומר ע"מ שירצה אבא למ"ד דאין ברירה אפילו רצה האב אינה מקודשת. ה"ה לר"י בתולה בדעת עצמה א"כ כיון דהטעם הוא שמא יתחרט בעצמו אינו יכול להתנות ע"מ שלא יתחרט דהוי ליה תולה בדעת עצמו אבל אם כבר נתחרט ומתנה שמא ימצא פתח לא הוי תולה בדעת עצמו. אבל אכתי לא אתי שפיר בזה למ"ד בר"פ כל הגט דר"י אית ליה ברירה אפילו בתולה בדעת עצמו. ודוק:
והנראה בישוב קושיא זו דהצריכו בכהן להמתין ולא לגרש על תנאי יש לומר לפמ"ש התוספות לקמן בסיפא דמתניתין דמיירי שהנדר היה כ"ז שהיא תחתיו דוקא ויבואר בסוגיא לקמן (דיש להוכיח דגם רישא מיירי בהכי) א"כ יש לומר דהיינו טעמא דכהן שאינו יכול לגרש על תנאי. דממ"נ אימתי יתיר הנדר. אי לאחר גירושין הא קי"ל דאינו יכול להתיר כי אם כשהנדר חל וכיון שגרשה ואינה תחתיו אינו יכול להתיר עד שיחזירנה ויחול הנדר. וא"א להחזירה תחלה דהא היא אסורה לו כל זמן לא הותר הנדר משום איסור גרושה לכהן. לא מיבעיא אי מיירי שהתנה כל זמן שהיא תחתיו בנשואין דפשיטא דאסורה להנשא אליו ואפילו בחופה לבד א"א דס"ל דאין חופה לפסולות (ועמ"ש לעיל דף ז' ע"ב) ואפילו אי נימא דקידושין לבד מקרי תחתיו מ"מ הא ר"י ד"ל כר"ע דאין קידושין תופסין בחייבי לאוין א"כ אינן קדושין כל זמן שלא התיר וכ"ש לאביי דס"ל בסוף קידושין דאפילו קידשה לבד לוקה. אבל בישראל אם יתחרט וימצא פתח יכול הוא לישא אותה ואח"כ יתיר. אלא דלפ"ז יש להקשות דאפילו בישראל לפירש"י דתשמיש בכלל נדר אלא דאינו חל. הא אמרינן לעיל דף נ"ט ר' יוחנן בן נורי אומר יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור לו הרי דאף דאינו חל השתא דמשועבדת לו מ"מ כשמגרשה ופקע שעבודא חל הנדר וה"נ הכא כשמגרשה חל הנדר על תשמיש אם כן קשה דאימתי יתיר. הא קודם שיחזירנה אינו חל ואינו יכול להחזירה תחלה דהא אסורה בתשמיש משום הנדר כשיחזירנה ותהא תחתיו אפילו אם נימא דבקידושין לבד מיקרי תחתיו ויכול לקדשה תחלה. זה אינו דבמה יוכל לקדשה לא מבעיא בכסף וביאה דהא אסורה בהנאתו ואפילו בשטר הא כתב הרשב"א והביאו הפוסקים באה"ע סימן כ"ח סעיף כ"א דבנודרת הנאה ממנו וקידשה בשטר הוי כאלו קידשה בשטר שכתבו על איסורי הנאה דאינה מקודשת כמ"ש הרשב"א בתשובה בשם הירושלמי כמבואר באה"ע סימן ל"ב ומכ"ש דקשה לרבא דס"ל דקידושין דאינן מסורין לביאה לא הוי קידושין והיינו היכא שהביאה נאסרת מחמת הקידושין כמ"ש התוס' דף נ"א א"כ ה"נ כיון שלא היה הנדר רק כשהיא תחתיו. א"כ הביאה נאסרת ע"י קידושין ולא תפסו הקידושין כלל וכיון דלא תפסי אינה תחתיו ואינו חל הנדר. והיה נלענ"ד דבאמת יש לומר דמזה הוכיח המקשה לקמן כמ"ש הר"ן דמתניתין לא אתי כר"י בן נורי דחל נדר התשמיש לאחר הגירושין. אלא כת"ק דריב"נ דכיון דמשועבד לה ואינו חל השתא. אינו חל אפילו לאחר גירושין ועמ"ש לקמן. ומיהו העיקר נראה דאפ"ה בישראל יכול להתיר קודם הנשואין. כיון דע"י הנדר אסורה לחזור אליו. זה גופיה מקרי חלות הנדר דאסורה לו משום דכשיקדשה יחול הנדר. ועכ"פ אסור לקדשה. ודוק היטב:
בגמרא וכיון דמשועבד לה וכו' והא תנן וכו'. כתב הר"ן דהקושיא אינה אלא לת"ק דר"י ב"נ דס"ל דאין קונם מפקיע מידי שיעבוד כלל אבל לר"י ב"נ לעיל דף נ"ט דס"ל במעשה ידיה יפר משום שמא יגרשנה וכו' דס"ל קונמות מפקיע מידי שיעבוד אלא דאלמוה רבנן שיעבודא כ"ז שהיא תחתיו לא שייך הכא אלמוה לשיעבודא דאשה כיון דכופין אותו להוציא וליתן כתובה ובל"ז ביד הבעל לגרשה בע"כ כשנותן כתובה ומתורץ בזה שיטת הרמב"ם ז"ל דלא הביא שנויא באומר צאי וכו' משום דלמאי דקי"ל דקונמות מפקיע מידי שיעבוד א"צ לאוקימתות אלו ולכאורה נלענ"ד ראיה לדבריו דקשה לפמ"ש התוס' דהקושיא לשמואל דמוקי למתניתין בסתם וכן משמע פירש"י לעיל דשמואל מוקי למתניתין בסתם אם כן איך קאמר דיוציא ויתן כתובה הא קונמות מפקיע מידי שיעבוד וכתבו התוס' לעיל דף נ"ט ע"ב ד"ה קונמות וכו'. דקונמות מפקיע נמי משיעבוד הבע"ח אלא דאלמוה רבנן לשיעבודא דבעלי חובות א"כ ל"ל למימר והתנן וכו' הא הוי מצי להוכיח ממתניתין עצמו וכ"ש למ"ש הרא"ש בשמעתין דבכתובה לא אלמוה לשיעבודא דידה כדמוכח פרק אלמנה באצטלא דפרסוה אמיתנא ע"ש וצ"ל דנהי דבכל כתובה לא אלמוה מ"מ הכא במדיר אלמוה טפי לשיעבודא אפילו למ"ש המהרש"א ז"ל לשיטת רש"י דלא מצי להוכיח מתשמיש משום דעונה דאורייתא מ"מ הוי מצי להוכיח מכתובה דהא לר"י דמתניתין ס"ל לעיל דף נ"ו כתובה דרבנן ואף שכתבנו לעיל דף נ"ט דקושיות התוס' שם דכל ב"ח דקונמות מפקיע אינה אלא כשאוסר נכסיו בקונם אבל כשאוסר הנאתו אין תשלומי החוב נקראת הנאה מ"מ בחיוב תשלומי הכתובה לא שייך זה דאל"כ נימא נמי דחיוב המזונות הוא תנאי כתובה דאין זה הנאה כיון דמחויב הוא בתקנתא דרבנן ע"כ צ"ל דעכ"פ הנאה היא ה"נ הכתובה עצמו ודוחק לחלק דמזונות נקרא הנאה כיון דיכול לגרשה בע"כ אבל כתובה אע"ג דאם לא יוציא אינו חייב בתשלומי כתובה מ"מ מסתמא ניחא לה טפי במזונות תחתיו משיוציא ויתן כתובה ולכך מזונות חשיב הנאה טפי מכתובה אלא דאם נאמר כן נימא נמי דלא משועבד לה כיון שיכול להוציאה אלא ודאי דכל זמן שאין מוציאה הוא שיעבוד גמור א"כ ה"נ דאין זה הנאה אלא ודאי דתקנתא דרבנן שאני דאע"פ שחייבוהו רבנן כתובה ותנאי כתובה מ"מ הנאה היא אבל לשיטת הר"ן אתי שפיר דממתניתין לא הוי מצי להוכיח מכתובה דהמ"ל דאלמוה רבנן לשיעבודא דכתובה ודוקא במזונות לא אלמוה כסברת הר"ן דכיון שכופין אותו להוציא וליתן כתובה דהא בל"ז יכול לגרש בע"כ וליתן כתובה משא"כ אם לא יתן כתובה ודוק:
אך דאכתי לא אתיא שפיר לפי הס"ד דאכתי קשה במתניתין עצמו דמאי חזו רבנן דאלמוה לשיעבוד דכתובה יותר משיעבוד דמזונות כיון דעכ"פ הוצרכו לאלומי ולהפקיע נדרו גבי כתובה יותר היה להם להפקיע שיתן מזונות. אלא נראה דהא דלא הוכיח הש"ס מכתובה דאפילו לשמואל דמשמע ליה מתניתין בסתם מ"מ יש לומר שלא הדירה כי אם בעודה תחתיו וכמ"ש התוס' לקמן בד"ה שנדרה וכו'. ובזה מתורץ מה שדקדקנו בגיטין דף כ' למ"ד שם דגט שכתבו על איסורי הנאה פסול א"כ הכא במדיר הנאה דקתני יוציא הא הוי האי גט איסורי הנאה אצלה ולפמ"ש שלא נדר ממנה הנאה אלא בעודה תחתיו לא קשה מידי א"כ אין ראיה לסברת הר"ן. ותו קשה לי על סברתו דע"כ אין זה סברא דהא למאי דקי"ל דיכולה אשה לומר איני ניזונת ואיני עושה א"כ למה אלמוה רבנן לשיעבודא דבעל במעשה ידיה הא ודאי כיון דאינה נותנת מעשה ידיה פטור מלזונה וזה יכולה לעשות בע"כ דבעל וצ"ל דהר"ן אזיל לשיטתיה דס"ל דאפילו באומרת איני ניזונת ואיני עושה חייבת במלאכות כמ"ש בשמו לעיל דף נ"ט וא"כ כיון דאלמוה רבנן לשיעבוד דמלאכות אלמוה נמי לכל מעשה ידיה והא דפריך לקמן ואם איתיה להא דרב הונא אמר רב וכו' נימא מתוך שיכולה לומר איני ניזונת וכו' היינו לת"ק דס"ל דא"צ להפר משום דס"ל דקונם אינו מפקיע מידי שיעבוד דאין הנדר חל שפיר מקשה עכ"פ נימא נעשה כמי שאמרה לו א"נ ואיני עושה ויחול על מעשה ידיה א"כ הר"ן ז"ל אזיל לשיטתיה אבל לפי מ"ש התוס' לעיל דף ס"ג דהאומרת איני ניזונת ואיני עושה פטורה אף ממלאכות ע"כ א"א לומר סברתו הכא ותו דמנ"ל להש"ס לדחוקי ולאוקמי מתניתין כת"ק ועיין מ"ש קצת ישוב בזה והנלע"ד בשיטת הרמב"ם יבואר לקמן בס"ד. ודוק:
תוס' ד"ה ה"נ וכו' וליכא למימר כגון דאמר יאסר וכו'. לכאורה קשה דא"כ איכפל תנא לאשמעינן טייל ופועל כמו שהקשה הש"ס לעיל דף ס"ב דאף למ"ש לעיל דאף בעונה גדולה אינו דומה למי שיש לו פת בסלו וכו' מ"מ הכא דמותר לשמש עמה כל זמן שאינה נהנת ממנו א"כ הרי פת בסלו וכיון דהעונה גדולה ולא ישמש אף לאחר ל' יום שתהנה ותהא אסורה בתשמיש ולא יהיה פת בסלו מ"מ קשה דתמתין ל' יום ואח"כ שבת אחד וצ"ל דלא ניחא להו למימר דקושית הש"ס משום דאיכפל תנא לאשמעינן טייל ופועל וכ"כ לעיל בשיטת רש"י ז"ל דתשמיש נמי בכלל הנאות הנדר הא דלא מוכיח מתשמיש עצמה כמו שהקשו התוס' משום דהוי מצי למימר דמתניתין מיירי בעונה גדולה ולא ניחא להקשות משום איכפל תנא וכו'. והנה לפירש"י ז"ל דתשמיש בכלל הנאה הוא לק"מ קושית התוספות דאס"ד דאמר יאסר הנאת תשמישך עלי מעכשיו א"כ חל על תשמיש ג"כ ויוציא בשבת א'. ואף לפמ"ש דע"כ לפירש"י לא ניחא ליה להקשות משום איכפל תנא. והוי מצי לאוקמי בעונה גדולה. אלא דלפ"ז מהך טעמא גופא מתורץ בשיטת רש"י דממ"נ א"א לאוקמי באומר יאסר הנאת תשמישך עלי מעכשיו דאי מיירי בעונה קטנה כמו טייל ופועל לשיטת רש"י בשבת א' יוציא דהא נאסר מיד בתשמיש ואי מיירי בעונה גדולה יותר מל' יום ולא אמרינן סברת פת בסלו א"כ קשה תמתין עד העונה ותהנה במזונות מיד ולא תשמיש. ודוק:
בא"ד ויש לומר דא"כ לשמואל דאמר לקמן אפילו בסתם ימתין וכו': לכאורה קשה כיון דהקושיא אינה אלא לשמואל א"כ כי היכי דמוקמינן לקמן בסיפא דמתניתין לשמואל בנדרה היא וקיים לה איהו דהוא נותן בין שיניו ה"נ נימא הכא דמיירי בנדרה היא וקיים לה איהו ומיירי מתניתין במפרשת ל' יום. ולכאורה היה נראה לומר לפי שיטת התוס' דהמדיר מליהנות אינו כולל כל הנאות אלא מזונות דאי כולל נמי תשמיש א"כ בשבת אחת יוציא א"כ כיון דע"כ לא נדרה בתשמיש אלא במזונות יש לומר כיון דאפשר בפרנס לא הוי ליה ענוי נפש ואינו יכול להפר דנהי דקי"ל דהנאות אדם אחד נמי ה"ל עינוי נפש מ"מ הכא דצ"ל דלא נדרה בסתם הנאה אלא ממזונות הרי הוא יכול לזונה ע"י פרנס יש לומר דלא ה"ל עינוי נפש מיהו זה אינו דהא אמרינן במתניתין דריש פרק בתרא דנדרים דאפילו אם נדרה בפירות אדם א' אפילו אינו חנווני יכול להפר וכ"ש לפמ"ש בשיטת רש"י דהנאה כולל אף תשמיש אלא דלא פסיקא בעונה גדולה יותר מל' יום א"כ שפיר ה"מ לאוקמי בנדרה היא ובעונה גדולה דליכא משום תשמיש ובזה ודאי יכול להפר משום איסור תשמיש דהא שמואל ס"ל בנדרים שם בנודרת משתי ככרות א' מתענה וא' אינה מתענה מתוך שמיפר למתענה מיפר נמי לשאינה מתענה א"כ שפיר ה"מ לאוקמי בנדרה היא. ונראה כיון דלשמואל משמע ליה דמתניתין מיירי בסתם כמ"ש לקמן בתוס' ד"ה שלא תטעום והיינו נמי טעמא לפירש"י דבסיפא בפירות ס"ל לת"ק דיוציא מיד משום דמיירי בסתם א"כ אי ס"ד דמיירי בנדרה היא קשה דיוציא מיד דהא לא שייך שמא תמצא פתח כמ"ש רש"י לקמן וכמו שיבואר לקמן ואע"ג דאכתי לא מתוקמא רישא וסיפא בחדא מילתא דרישא מיירי בנודר הוא וסיפא בנדרה היא. מ"מ אלימא ליה לשמואל לאוקמי הכל בסתם. ודוק:
ועיין לעיל בדף ס"א ע"ב שכתבנו שם דמהאי טעמא לא מפרש רש"י ז"ל שם בנדרה היא אך לפי שיטת הדרישה והש"כ בי"ד סימן רל"ד והביאו הב"ש בסימן ע"ד דס"ל דלא שייך סברא דמסני סני לה ולא תבקש פתח אלא בתלתה בתשמיש אבל בשאר נדרי ענוי נפש צריכה להמתין. אכתי קשה הכא דאפילו בסתם ה"מ לאוקמי בנדרה היא. אמנם יבואר לקמן דלשיטת רש"י לקמן בנדרה מפירות דטעמא דת"ק משום שלא תמצא פתח ע"כ א"א לפרש כשיטת הדרישה וש"ך. אלא דבריהם לשיטת התוס' דטעמא דת"ק בפירות משום שאינה יכולה לסבול אפילו יום אחד. וכ"ז יבואר בסוגיא דלקמן. ודוק:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |