גליוני הש"ס/כתובות/ע/א
וכיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה. נ"ב עיין שו"ת הרדב"ז ח"א סי' ס"ח דכ' דהאונס אשה דמתחייב לכונסה אזי אם אסר הנאתה עליו בנדר אין הנדר חל הואיל ומשועבד לה לכונסה וכ' ע"ז וז"ל וא"ת הא תנן המדיר את אשתו יוציא ויתן כתובה ואמאי כיון דמשועבד לה לימא לא יחול הנדר לא קשיא דהתם אפשר ע"י גירושין ואשה דעלמא מתגרשת בעל כרחה אבל באונס מתחייב לכונסה ושוב אין יכול להוציאה בעל כרחה הילכך לא חל האיסור להפקיע זכותה עכ"ל וצע"ג ומצוה ליישב וע"ע שו"ת מהרי"ו סי' קע"ב לעניין הנשבע שלא תבא אשתו אצלו אי הוי שבועת שוא וא"צ התרה ע"ש ושוב ראיתי דתי' הרדב"ז הנ"ל על קישית הגמ' דכאן הוא מבואר בירושלמי כאן ועכ"ז חידוש עדיין שכ' כן בפשיטות אחרי שבש"ס דידן לא אמרו כן וע"ע שו"ת הרא"ש כלל ח' אות י"ח בעניין מי שנשבע לתת לחבירו חצי מה שירויח ואין החצי הנשאר לו מספיק למזונות אשתו כו' וכ' וז"ל וכתבת שיש אומרים דכיון שהי' משועבד לאשתו לזונה לא הי' יכול לישבע ליתן חצי מה שירויח לאחר והוא שבועה לבטלה ובטילה וילקה על השבועה אין בדבריהם כלום ואפי' אם מכר אדם נכסיו אין מוציאין למזון אשתו כ"ש אם שיעבד גופו לאחר דאין שיעבוד חל על גופו של אדם בשום ממון שהוא חייב עכ"ל ונ' כוונתו דשיעבוד המזונות הוא רק על ממונו ואילו השבועה חלה על גופו ולכן שפיר יש לה לחול דוגמת נדר דחל ע"ד מצוה הואיל ונדר חל על החפץ ואין החפץ משועבד למצוה ולפי"ז הא דאמר כאן וכיון דמשועבד לה כו' היינו דווקא בנדר דחל על החפץ והוי כאילו אמר יאסרו נכסי עליך מליהנות לך ולכן אינו חל כיון דממונו משועבד לה למזונות משא"כ אילו נשבע שלא ליהנות לה הית' השבועה חלה ואולי הטעם בשו"ת הרא"ש שם רק הואיל ולא נשבע על גוף המזונות שלא לזון רק הית' השבועה לתת לאחר אלא שממילא בגרמתה יבא המנע מזונותי' וע"כ בכה"ג שפיר חלה השבועה ועיין כזה בשו"ת מהרנ"ח סי' סמ"ך עש"ה בכל התשובה כי דיבר הרבה בסוגי' דידן וגם הוא דן שם מדוע לא אמרי' כאן דכיון דבידו לגרשה יחול הנדר ולא הביא שכן תי' הירושלמי באמת עש"ה במהראנ"ח וי"ל עוד כוונת הרא"ש דהשבועה חלה מטעם כולל דכיון דאילו הי' החצי הנשאר מספיק למזונות אשתו הית' השבועה לכן גם אאם לא יספיק חלה מטעם כולל כנשבע שלא לאכול מצה כל השנה וכירושלמי שבועות וע"כ גם למ"ד דמזונות דאוריתא מקרא דשארה וגו' לא יגרע וה"ל מצות ל"ת מ"מ השבועה חלה לבטל מצוה זו מטעם כולל ואולם כל כי האי ה"ל לפרושי וגם מ"ש דאין שיעבוד על גופו של אדם בכל מה שהוא חייב הוא לכאורה דלא כסברת ר"ת במכירת שטרות דיש ב' שיעבודים שיעבוד ממון ושיעבוד הגוף כו' כנודע ויש לחלק בין פריעת בע"ח שלוה בעצמו לבין חיוב מזונות אשה דהוא רק מתנאי ב"ד או מקרא דשארה וגו' ודו"ק ולדעת רבינו אליהו לעיל ס"ג א' תוד"ה באומר דמחויב להשכיר עצמו למזונות אשתו משמע לכאורה דהגוף משועבד לזה ולא שהשיעבוד על הממון לבד:
תוד"ה הכא כ' דא"כ אפי' שמואל. נ"ב עיין שו"ת חות יאיר סי' ל"ב מקיים תיבת אפי' ע"ש:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |