חידושי הרי"מ/כתובות/ע/א

חידושי הרי"מ כתובות ע א

דף ע' ע"א פרק המדיר

רש"י ד"ה המדיר כו' אהנאת תשמיש לא חל דמשועבד כו'. וקשה דהא קונמת מפקיע כו' רק דאלמוה רבנן לשיעבודי' לעיל נ"ט ע"ב ובשלמא לענין ממון י"ל כיון דהפקר ב"ד הפקר מיקרי שאינו נהנה כלל משלו רק משל עצמו. אבל תשמיש נהי דאנמהו כו' הא אין כח ביד חכמים כו' בקום ועשה וכיון דמה"ת מפקיע ואסורה איך יועיל מה דאלמהו להתיר כו'. ולהר"ן נדרים ט"ו י"ל דנדר זה אין בו ממש שאינו חל מה"ת דלא הזכיר גופו לתשמיש רק מדרבנן ע"ש ושפיר יש כח כו'. אך מרש"י ז"ל [לקמן] גבי הגיע זמן כו' שפי' מזונות דרבנן והנדר דאורייתא משמע שסובר דנדר דהנאתי עליך הוי יש בו ממש ומה"ת:

אך הא גם במזונות קשה כנ"ל דמ"ש ליתא דנאמר דלא חשיב נהנה משלו דאטו תקנו שאין הנכסים שלו הא הוי רק שיעבוד רק דאלמהו אבל מ"מ של הלוה או הבעל הוא רק אלמוה לשיעבוד שלא יפקיעו הקונם אבל מ"מ נהנה משל הנודר ואיך יש כח כו' כיון שמה"ת אסור. וצ"ל דהא לכאורה למה אמר שהקונם מפקיע השיעבוד וכן הקדש חמץ כו' מפקיע ולא אמר כפשטי' דחל וממילא א"א לזה לגבות וע"כ דהא אמר פסחים פרק כ"ש (ד' ל' ע"ב) גם למ"ד מכאן ולהבא גובה מ"מ אקדיש לוה וזבין לוה אתי מלוה ופריק וטריף כו'. ופירש"י הטעם דהוי דבר שאינו ברשותו כיון דמשועבד לזה כו' ע"ש שהוא תמוה דמשמע דלא חל ההקדש והמכר והא פשוט דחל כמבואר ב"מ ד' י"ד ע"ב סוגיא דשבח דאינו רבית דהמכר חל עד דטריף ובכמה דוכתי ומה זה שכתב רש"י שאינו ברשותו. אולם הפי' דהא אי חל המכר למה יגבה המלוה מהלוקח מה בכך דנכסי ערבין בי' מקודם כמו אי פקע שיעבוד הגוף מלוה פקע הערבות של הנכסים דמנה אין כאן כו' כן נגד הלוקח שאין עלי' שיעבוד הגוף והנכסים שלו איך יגבה בשביל ערבות של המוכר הא על מי שהנכסים שלו אין שיעבוד הגוף ולכך פירש"י הטעם דהא ממון שאינו יכול להוציא בדיינים הקדישה אינה מקודשת דהא אינו ברשותו והיינו כיון שאין לו כח זה להחזיקו כשלו א"י למכור ולהקדיש פ"ק דב"מ (דף ו' ע"ב) גבי מסותא האי אמר דידי כו'. ולא מהני ההקדש להפקיע זכות השני מספק דגם בעצמו לא הי' כח זה ואף אם הוא שלו מ"מ אינו ברשותו גם בקרקע ע"ש. וא"כ כיון דנכסי' משועבדים וערבין א"כ אין לו זכות זה בנכסי' לענין שלא יגבה מהם הבע"ח כשלא ישלם. א"כ לא מהני כלל מכירתו לענין זה להפקיע זכות הבע"ח שלא יגבה מנכסים אלו כשלא ישלם הוא דלענין זה הוי אינו ברשותו שבעצמו לא היה לו כח זה בנכסים אלו. ולכך שפיר גובה הב"ח מן הלוקח דלא שייך שאין לו שיעבוד הגוף על הלוקח דלענין זה להפקיע זכותו לטרוף בתורת טרפא לא הועיל כלל מכירתו דאינו ברשותו. ואעפ"כ שפיר מהני המכירה עד הטירפא דזה הי' ברשותו. וכמו [בחו"מ סי' שי"ב סעי' א'] בית מושכר דמכירת גופו מהני ולא לבטל זכות השוכר כנ"ל. ופירש"י ז"ל שפיר דמה"ט טריף דאינו ברשותו כנ"ל דאם הי' המכירה מועיל לגמרי לא הי' יכול לטרוף כלל וכן בהקדש דפריק ג"כ מה"ט דלענין זה לא הועיל הקדש כלל להפקיע זכותו דאינו ברשותו כו' רק מוסיף דינר מדרבנן שלא יאמרו כו':

אמנם א"כ קשה למה פירש"י שם דהא דהקדש מפקיע מידי שיעבוד היינו בקדושת הגוף מה חילוק הא בשלמא אם היה חל לגמרי רק דגובה מכאן ואילך שפיר יש חילוק דקדושת הגוף כיון דחד לא פקע בכדי. אבל כיון דאינו חל לענין להפקיע זכות הבע"ח והא גם קדושת הגוף א"י להקדיש דבר שאינו ברשותו. א"כ הא אינו חל כלל ולמה לא טריף כנ"ל. אך כיון דאי חל ההקדש שוב א"א לו לטרוף דקדושת הגוף אין לו פדיון וא"כ כיון דענין השיעבוד הוא רק הזכות לטרוף משעת גוביינא ואילך וא"כ גוף הדבר מהני הקדישו ושוב כיון שחל לא יוכל כלל לטרוף. והא אף במקדיש מחצה פשטה קדושה בכולה רק בשל ב' שותפים דדעת אחרת כו' א"א לפשוט ע"ש פ"ק דקדושין ד' ז' ע"א וכאן שבאמת שלו ורק משום שאינו ברשותו ואם יפשוט ההקדש בכולו לא יהי' לו שיעבוד כלל שפיר מפקיע מידי שיעבוד ויכול לחול לגמרי דגם בבהמה מושכרת והקדישה קדושת הגוף הדין כן דאין השוכר רשאי לעבוד בה כנ"ל. וא"ש דהוצרך לומר שמפקיע מידי שיעבוד דאי לא הי' פקע השיעבוד לא הי' חל לגמרי כלל רק משום דמפקיע כנ"ל. ובקונמות ג"כ רק משום דמפקיע השיעבוד דכיון דהאיסור יחול לא יוכל לגבות ואין כאן שיעבוד שפיר מהני הקונם ולא חשיב דבר שאינו שלו וברשותו דהא ש הקונם חשיב ברשותו כיון דפקע. וא"כ שייך שפיר דאלמוה רבנן לשיעבוד שלא יפקע ועדיין חיוב חכמים עליו לקיים לזונה או לתשמיש. ושוב אינו חל כלל מה"ת דאינו ברשותו דאף שהוא קדושת הגוף לא חל כלל להפקיע כיון שאינו ברשותו להפקיע השיעבוד ועדיין לא פקע. וזה יש כח ביד חכמים דכמו דבשב וא"ת הטעם שאין החכמים מניחין אותו והוי אונס ולא יעבור כלל כן כאן אחר שחייבוה עדיין אין כאן חלות מה"ת כלל. דמה שהוא דרבנן הוי אינו ברשותו מה"ת כדאמר בחמץ ריש פסחים (דף ז' ע"א):

אך מ"מ אינו מיושב כראוי. דמשאר פ' משמע דלא חשיב אינו ברשותו דבר שבידו רק יש לחבירו זכות עליו ורק באין מוחזק. ועוד דהא קשה למה לא נאמר נדר שהותר מקצת בטל כולו [להר"ן נדרים כ"ז ע"א] גם בניתר ע"י חרטה מ"מ לא מקיים ככל היוצא מפיו יעשה כיון שאין כל הדיבור חל. וגם בזה כיון דנכלל גם תשמיש ולא חל משום דמשועבד והוי דבר שא"ב יהי' בטל גם לענין מזונות דאין כאן ככל היוצא מפיו כו'. וי"ל בזה למאי דאמר לעיל פ' אע"פ (ד' נ"ט ע"ב) דפריך כיון דקונם מפקיע יקדשו מהשתא כשאמרה יקדשו ידי לעושיהן כו' ומשני אלמהו רבנן כו'. ותמהו דהדרא קושיא לדוכתי' דהא דבר שלב"ל דא"א להקדישו עתה דאלמהו כו' ופירש"י ותוס' נדרים (ד' פ"ו ע"ב) דכיון דמדינא חל רק דאלמוה כו' לא אלמוה רק על גוף הדבר שמשועבד אבל לענין אחר גירושין דיינין ליה כאלו הי' חל גם עכשיו וכאלו לא אלמהו כלל ע"ש. ואף דהא בהא תלי' דממילא כיון דכשהוא תחתיו אלמוה ואינו חל שוב ממילא הוי דבר שלב"ל דא"א לחול עתה כו' מ"מ לענין הדבר שאינו משועבד היינו אחר גירושין דנין אותו כאלו לא אלמוה רבנן גם קודם גירושין כיון דמדינא חל ע"ש. וא"כ גם לענין זה שנאמר נדר שבטל מקצתו לענין תשמיש יהי' בטל כולו גם למזונות שאינו משועבד כיון דאמר צאי וכה"ג כנ"ל. דז"א דלענין הדבר שאינו משועבד דנין כאלו הנדר קיים גם אתשמיש כיון דמדינא קונם מפקיע וחל גם אתשמיש רק דאלמוה רבנן כו' וא"כ לענין לבטל הנדר גם על מה שאינו משועבד דנין כאלו הי' קיים גם אתשמיש ולא בטל כלל דלענין שיהי' בטל על מה שאינו משועבד לא אלמוה כלל אף על מה שמשועבד שעי"ז יתבטל גם מה שאינו משועבד אף דהא בהא תליא הוי ממש כמו לענין דבר שלא ב"ל דחל על אחר גירושין כנ"ל:

אך גם שם אינו מובן היטב הטעם כיון דמ"מ א"א לחול עכשיו דאלמוה הוי דבר שלב"ל וכן בהנ"ל כיון דהא בהא תליא וכיון שבטל כנ"ל. ולזאת נראה עיקר יותר כמ"ש לעיל דגם שיעבוד חשוב דבר שאינו שלו. דעכ"פ הוי השיעבוד איזה זכות בנכסים כיון שיכול לגבות בע"כ וכמו דקל לפירות ועבדו לקנס וכה"ג חשיב שלו זכות זה בגוף הקרקע לענין אותו דבר שיש לו בו. וכן הנכסים של לוה שמשועבד למלוה יש למלוה זכות בהם לענין הערבות לגבות מהם כיון דענין שיעבוד מה"ת או דרבנן והוי כדקל לפירות וזה שקורא רש"י פסחים אינו ברשותו היינו דאין ברשותו להפקיע זכותו של זה והיינו משום שאינו שלו ואינו מועיל המכירה לבטל כמו מכר דקל לפירות ואח"כ מכר סתם גוף הדקל דזכות שהיה לזה לא הועיל המכירה ב' ואעפ"כ על הגוף הועיל כנ"ל:

ומיושב הכל דהא הר"ן ז"ל נדרים ריש פ' השותפין כ' דבחצר מושכר לאחר ואסרו המשכיר בקונם על השוכר אסור וכשאסרו על אחר והוא מושכר מותר לאחר לכנוס בו ע"ש (מ"ז ע"א) וכ' הטעם דאין האחר אסור דהא לשל השוכר נכנס ואין זה שש משא"כ באסרו על השוכר כיון דקונם מפקיע מדי שיעבוד א"כ פקע שיעבודו ונאסר עליו משא"כ כשלא אסר על השוכר דלא פקע שיעבודו שוב זה האחר אינו נכנס לתוך שלו רק לשל השוכר ע"ש ומבואר להדיא כנ"ל משום דהשיעבוד חשיב ג"כ כאינו שלו דלענין זה הדבר אינו של זה. וזה החילוק עצמו גם לגבי המלוה בין קדושת הגוף לקדושת דמים לרש"י ז"ל דקדושת דמים שאינו מפקיע מידי שיעבוד שוב יכול המלוה לגבות דלא משל הלוה מתהני רק מדידי' דלענין זה לגבות בתורת טירפא הי' הנכסים שלו ולא חל האיסור שאינו שלו ואינו בכלל האיסור כלל דלאו הנאת המלוה הוא כנ"ל משא"כ קדושת הגוף דמפקיע כו' ממילא שפיר חל דלא מיקרי כלל של המלוה דהא פקע שיעבודי' וממילא אסור המלוה להנות דשפיר חל וממש כחילוק הר"ן ז"ל הנ"ל:

וממילא מיושב הא דאלמוה רבנן כו' דזה יש כח שישאר השיעבוד ולא יהי' פקע. וא"כ ממילא אינו אסור מה"ת כלל מחמת נדרו דלאו מדידי' מתהני רק משל עצמו דשפיר מה ששלו מדרבנן חשיב מה"ת ואף דלא עשו לגמרי שלו רק דאלמוה לשיעבודא מ"מ השיעבוד עצמו חשיב שלו כשלא פקע מחמת ההקדש כדברי הר"ן הנ"ל. וממילא משל עצמו מתהני ואינו בכלל האיסור ואין כאן עקירת דבר מה"ת כלל כיון שלא פקע שיעבודו אינו אסור ואינו בכלל הנאתו כנ"ל. ומיושב שאינו דבר שלב"ל כלל דכיון דקונם מפקיע כו' רק דאלמוה והא אין כח ביד חכמים כו' רק דממילא כיון שלא פקע שוב אינו נכלל בלשון הנדר כלל ידי לעושיהן דרק מה ששלה אסרה ולענין כשהיא תחתיו אינו ידי שהן של בעל למעשה ידי' ולענין מה שהוא שלה היינו על אחר הגירושין שפיר מהני דהא זה בכלל הקונם בודאי דשלה רק דנאמר דהוי דבר שלב"ל כיון דלא מהני עתה והא מה"ת מהני גם עכשיו דקונם מפקיע כו' ואינו מה"ת דשלב"ל כלל וחל על אחר גירושין מה"ת. ושוב מצד דאלמוה לא יחול על אח"כ והא זה קום ועשה דאין כח כיון שנכלל ומדידי' מיתהני שנכלל כנ"ל דהא באמת חל מה"ת גם עתה רק שאינו נכלל כנ"ל. וגם בהנאתי עליך לענין תשמיש ג"כ כנ"ל כיון דמשועבד לא חשיב הנאתו כלל דאינו שלו לענין לאסור עלי' ומאחר דאלמוה שעדיין שיעבודה קיים ואין הקונם מפקיע שפיר מדידה מיתהנית כנ"ל. וממילא לא שייך נדר שבטל מקצתה שיבטל כולה דהא רק משום שאינו בכלל הנאתו שאינו שלו. וגוף התשמיש אין בו ממש רק גופו לתשמיש ואינו שלו אבל לא בטל כלל דלמה שהוא שלו חייל כנ"ל. ולכך הנאת תשמישך עלי שפיר חל דאף דאינו שלו מ"מ פירות חבירו עלי חל על גופו וכדאמר להדיא בש"ס פ' אע"פ (ד' נ"ט) על שיעבוד שכן אוסר פירות חבירו עלי' כו':

ובב"י א"ח סי' תי"ח אהא די"ט דאיכא במ"ת אם גזירתנו קודם לנדרו תבטל הגזירה את נדרו הקשה דהוי קום ועשה ואין כח כו' ותירץ דמשום מגדר מלתא יש כח אף בקום ועשה ע"ש. אולם זה שייך בתקנה הכוללת כנ"ל:

תוס' הקשו מהא דמוקי בהדירה כשהיא ארוסה וניסת דא"כ חל גם אתשמיש ויוציא בב' שבת. וי"ל דהא לכאורה להרמב"ם (בפ' י' מהלכות אשות) דחופה שאינו ראוי לביאה לא מהני איך משכחת לרש"י הדירה ארוסה וניסת הא א"א לינשא כיון דגם תשמיש אסור אבל יש לומר דהא קשה אך יוציא ויתן כתובה כיון דהדירה ארוסה ולית לה כתובה רק כשניסת וחל קודם ומפקיע גם מחיוב כתובה ובשלמא לאוקימתא דארוסה והגיע זמן יצא נישאו א"ש דמיירי בכתב לה כיון דתני סתם יוציא ויתן כתובה היינו אם מגיע לה כתובה והיינו בכתב לה אי ארוסה לית לה כתובה ושפיר אלמוה כו' כיון דע"כ כתב לה מן אירוסין אבל למאי דמוקי בהדירה ארוסה וניסת דעכשיו שיש לה כתובה אף שלא כתב לה ותני יוציא ויתן כתובה סתם ולמה הא כבר חל הקונם קודם החיוב. אך למ"ש המפ' דנד מאוקימתא דהגיע זמן משום דתנן מדיר את אשתו משמע נשואה. ולכך י"ל שהדירה רק כשהיא אשתו ושפיר יוציא ויתן כתובה וא"כ י"ל שהדירה רק כשתנשא לו תאסר הנאתו עלי' והדירה כשהיא ארוסה שיחול כשתנשא. וממינא אעפ"כ חל דהא בא החיוב מזונות ביחד עם הנדר ומצי חייל כמו שכ' התוס' כאן בדברים קטנים שבשעת הנדר משתעבד אעפ"כ חייל כנ"ל:

וא"כ י"ל למ"ש הר"ן גיטין ריש פ' המגרש בע"מ שלא תנשא לפלוני כו' עברה וניסת דאיך ניסת הא בטל הגט ואין קדושין בא"א ותוס' פי' לאח"מ והר"ן פי' כיון דא"א בענין אחר הוי כפירש שברגע זו יחול ושלענין זה שיוכל לחול הנשואין לא יבטל כיון דבל"ז א"א התנאי ע"ש ומתחיל הביטול רגע אח"כ ע"ש ומשמע גם במקדש ע"מ שתנשא לפלוני ג"כ אף דכשניסת מקודשת למפרע ואין נשואין בא"א מ"מ חל רגע זו ע"ש. כן י"ל גם בהנ"ל אם מדירה הנאה כשתנשא וכשיהי' איסור הנאה א"א הנשואין דחופה שא"ר לביאה ושוב מותר שפיר הוי כפירוש שרגע אחר הנשואין יחול האיסור הנאה דאל"כ לא יהי' אפשר הנשואין והא מתנה כשתנשא מניח רווחא שיחולו. ואף דמ"מ א"ר לביאה ז"א דגם שם היא א"א ומ"מ חל וכש"כ בזה כיון שלא יהי' אפשר הפי' באמת שיתחיל רגע אחר הנשואין. ובזה י"ל גם תוס' מודה דשם היא א"א למפרע ולא שייך שיתחיל אח"כ דמ"מ בטל הגט למפרע אח"כ משא"כ כאן מתחיל אח"כ. וא"כ מיושב שוב דלענין תשמיש לא חל כיון דאחר הנשואין משועבד ואינו יכול לחול רק משום דהדירה כשהיא ארוסה כו' ולמ"ש דהדירה רק כשתנשא לו ואז משועבד רק דבא בב"א עם הנשואין השיעבוד וחלות הלדר שפיר יכול לחול וא"כ כיון דאם יחול האיסור תשמיש מיד ברגע הנשואין א"א שתנשא דיהי' חופה שא"ר לביאה רק דאמרינן כיון דא"כ לא יהי' אפשר להתקיים חל האיסור הנאה רגע אחר הנשואין וא"כ שוב אז לא יכול לחול דכבר משועבד כיון שא"א בב"א ושפיר לא חל כלל כמ"ש רש"י אעפ"כ על מזונות חל דאפשר לחיל מיד בב"א עם הנשואין כנ"ל. דהא באמת פירש מיד רק דלענין תשמיש א"א לחול האיסור ממ"נ בב"א אם יחול הא אין הנשואין כלום דא"ר לביאה ועדיין מותרת בהנאתו ורגע אח"כ א"א לחול דכבר משועבד משא"כ למזונות ממילא חל מיד כנ"ל. ולהר"ן ז"ל י"ל גם אם אסר מיד כשהיא ארוסה ע"ת כשתנשא יהי' האיסור למפרע דאז דמי ממש להך דע"מ שלא תנשא כו' ג"כ א"ש דלענין תשמיש לא חל שא"א לחול האיסור רק אם יהי' נתרוקן האיסור בשעת נשואין ושוב א"א לחול אז דמשועבד אינו חל גם על למפרע משא"כ על מזונות. ויש לדחות דמ"מ חל למפרע גם אתשמיש. אך מ"מ שוב אמרינן דאינו נכלל כלל תשמיש כיון דלא יהא אפשר לחול כנ"ל:

גמרא וכיון דמשועבד לה כו' והתנן קונם שאני עושה לכאורה מאי ראי' התם דגוף המעשה ידי' שלו שפיר הפקר ב"ד הפקר וחשיב שלו מה"ת ולא חל דא"א אוסר דבר שאינו שלו משא"כ מזונות דרך שיעבוד ושפיר קונם מפקיע מי"ש. וע"כ ראית הש"ס לר"ה ברי' דר"י דמוקי לה פ' אע"פ באומרת יקדשו ידי לעושיהן דבלא"ה בנ"ז הוי דבר שלב"ל ולא חייל רק יקדשו ידי כו' ושוב אז אינו רק שיעבוד לעשות דמשעבדא ליה ושפיר הי' ראוי להיות קונם מפקיע רק דאלמוה כו' כדאמר התם ושפיר מייתי ראי' גם אמזונות כו'. אמנם עדיין אינו מובן דהא ידים לעושיהן הוי רק כדקל לפירותיו דעל גוף הידים אין חלות וא"כ נהי דהוי כדקל לפירותיו מ"מ אם מכר לא' דקל לפירותיו ואח"כ מקדיש דקל לפירותיו איננו חל דמה שהקדיש כבר אינו שלו דבשלמא לר"מ דאדם מקנה דבר שלב"ל ומכר פירות דקל ואח"כ הקדיש דקל לפירות שפיר חל ההקדש קודם הקנין שחל רק על הפירות שאח"כ משא"כ לדידן דהקנין ג"כ מיד בגוף הדקל שוב בשלמא כשמקדיש הדקל לגמרי אפשר דפקע זכות של זה שיש לו לפירות משא"כ כשמקדיש רק דבר זה שמכר לא מהני דאינו שלו ולמה יועיל יקדשו ידי לעושיהן ממ"נ אי לא חשיב דשלב"ל משום דידיה בעולם ויש בהם כח זה שוב כבר יש לבעל זכות זה ואינו שלה ולמה צריך הש"ס להא דאלמוה רבנן לשיעבודי' בל"ז לא מהני וכמ"ש תוס' לעיל נ"ט ע"ב ד"ה שדה ע"ש. ואי"ל דהבעל אין לו כלל בידים למעשיהן רק המעשה ידי' כשכבר בעולם ולכך הי' מהני ההקדש והקונם שחל מקודם על הידים למ"י ז"א דהא אמר התם (נ"ח ע"ב) דגם הבעל יכול להקדיש ידי' לעושיהן אף אי אין אדם מקדיש דשלב"ל ומוכח דיש לו הזכות בידים למ"י ושוב איך תוכל להקדיש כנ"ל. אך שם אמר ר"ל מתוך שיכול לכופה למעשה ידי' והיינו לר"ל דמ"י עיקר יש לו זכות בידים למעשה ידי' משא"כ לדידן דיכולה לומר איני נזונית וא"ע אין לו זכות כלל בידים דהא גטין פ' השולח (דף מ"ב ע"ב) בעי' דלא איפשטא במוכר עבדו לקנס דלא עבידא דאתי לא דמי לדקל לפירותיו וא"כ דוקא לר"ל דיכול לכופה חשיב עבידא דאתי וחשיב זכות בגוף הידים ומצי מקדיש משא"כ לדידן דמצי אמרה א"נ וא"ע והוי נגדו לא עבידי דאתי ולא חשיב זכות בידים רק כשבא המ"י לעולם ושוב מהני הקדש וקונם שלה דחל מיד דנגדה הוי שפיר המעשה ידי' עבידא דאתי דבידה לעשות וכל שבידה חשיב עבידא דאתי ושפיר חל הקדשה מיד ידים למ"י ושוב כשבא המ"י אסור עלי' כנ"ל. רק דהידים משועבדים לעשות כל שלא אמרה א"נ וא"ע ושוב קונם מפקיע וצריך לאלמוה רבנן כו' כנ"ל. אך הא השתא קאי לר"ל כמ"ש התוס' והר"ן דהא אח"כ פריך אם איתא להא דר"ה דיכולה אשה לומר א"נ וא"ע וא"כ השתא איך דייק מהא דקונם שאני עושה כו' דאלמוה לשיעבוד הא שם אינו שלה כנ"ל ובלא אלמוה לא חל כנ"ל. אך י"ל דהא כ' תוס' פ' אע"פ דהגירסא קונם שאיני עושה לפיך ג"כ א"ש דמהני. וגם להרמב"ם (נדרים ד' ט"ו ע"א בר"ן) דהאוסר בקונם על חבירו עובר בלאו כשמהנה לו דלא יחל כו' ממילא כיון שנעשה המ"י שלו אסורה לעשות דבידים מהנית לו והחיוב לעשות הוי רק שיעבוד ושפיר מפקיע ואמאי א"צ להפר ומוכח דאלמוה כו'. ועוד דכיון שפקע החיוב לעשות ושוב א"י לכופה ושוב לא עבידי דאתי גם לר"ל ושוב פקע זכותו בידים ושוב חל לגמרי גם כשעושית וע"כ דאלמוה כו'. אך נדר זה שתהיה אסורה לעשות הוי דבר שאין בו ממש דחל רק מדרבנן וא"כ י"ל דרק בנדר דרבנן אלמוה שלא יפקע משא"כ כאן דהנדר דאורייתא ומאי מוכיח הש"ס דאלמוה. אך י"ל דהא גם השיעבוד למעשי ידי' הוא רק חיוב דרבנן ומייתי ראי' כמו שאינו מפקיע הנדר דרבנן כן החיוב מ"י דרבנן אינו מפקיע נדר דאורייתא לחיוב מזונות דאורייתא כנ"ל. ומיושב פירש"י שפי' אהא דמשני בהגיע זמן ולא נשאו דמשום דחיוב מזונות דרבנן והנדר דאורייתא שפיר חל ותמהו תוס' והר"ן דהא מעשה ידי' לכ"ע דרבנן ולמה א"צ להפר ולהנ"ל מיושב דכל הראי' הוא רק דנדר דרבנן אינו מפקיע החיוב דרבנן כנ"ל. אבל בנדר דאורייתא והחיוב דרבנן שפיר י"ל דלא אלמוה כלל. די"ל דחשיב תקנתא לתקנתא לא עבדינן דכל השיעבוד דרבנן ומה"ת קונם מפקיע ויהי' עוד תקנה דאלמוה כנ"ל. ומיושב דהרי"ף לא הביא אוקימתא דהגיע זמן כו' דלמאי דקי"ל כר"ה דיכולה לומר א"נ כו' א"כ גם שם אין לו בידים רק שיעבוד ונדרה על ידים למעשיהן הוי מה"ת כדקל לפירותיו ומפקיע וע"כ דגם בדרבנן ונדר דאורייתא אלמוה כנ"ל וכ"כ תוס' גיטין פרק הזורק (ד' ע"ז ע"ב) דאמר ידים מי קני ליה לבעל וכ' דתלי' בין ר"ל לר"ה אי מצי אמרה א"נ וא"ע ע"ש לחד תירוצא כו':

תוס' יוציא כו' הוכיחו דכופין בשוטי כדמצינו ביבום לא רצו חוזרין אצל גדול למכפי' ע"ש. ולע"ד אינו מובן דהא פשיטא במצות עשה שבידו לקיים מכין אותו עד שתצא נפשו כדאמר פ' הכותב (דף פ"ו ע"א) פריעת בע"ח מצוה כו' עשה סוכה לולב כו' וע"כ הספק כאן אף דחייב לה מזונות מ"מ הא אנוס הוא שא"י ליתן מחמת הנדר ואף שבידו לגרשה ולא יהי' עליו חיוב מ"מ לא מצינו כה"ג שנכוף לגרש כדי שיפקע החיוב כיון דעתה א"א לו לקיים כנ"ל. וא"כ מה ראי' מהא דיבום דהא מצות עשה ליבם כל זמן שאינו חולץ דהא דאי ל"ת רק כשחולץ פקע המצוה וא"כ אין אנו כופין אותו לחלוץ רק ליבם בלי שאינו חולץ וככל מ"ע שבידו לקיים דמכין אותו כו' וזה מדויק לשון הש"ס דמצוה עלי' רמיא ואם חולץ באמת נפטר ושפיר כופין. וכן מה שהביא ראי' מהא דהאומר איני זן ואיני מפרנס דאמר שמואל עד שכופין להוציא יכפוהו לזון ומוכח דכופין ע"ש. והא ודאי דלא גרע משאר פריעת בע"ת דאי אומר לא בעינא דמכין אותו כו' וכיון שאינו רוצה לזון כופין בשוטי ולאו נמי איכא דשארה כסותה לא יגרע כיון שאינו רוצה ויכול לזונה ושפיר מכין וכופין או לזון או לגרש ויהי' פקע החיוב אמר שמואל שפיר עד שכופין להוציא יכפוהו לזון. משא"כ כאן במדיר דעתה אנוס שא"א לו לזונה ומנ"ל שנכוף לגרש. וכמבואר (במג"א סי' י"ג ס"ק ח') בטלית אי חובת מנא בשבת שא"י להטיל ציצית אינו מחויב להפקיר כדי שלא יעבור וכן כתב המרדכי גבי מזוזה בבית בשבת שא"י לעשות דאינו עובר וא"צ לצאת מלדור ולא יהי' חיוב עלי' כיון שעתה אונס רק לעשות פעולה שיפקע החיוב ואף דכאן הביא על עצמו אונס זה במה שהדירה מ"מ מה בכך כיון שכבר ביטל העשה לא אמרינן מכין כו' רק כשבידו לקיים ומה שבידו לגרש ולהפקיע לא מיקרי בידו לקיים שיהי' הדין מכין כו'. ונראה דתוס' לא דייקו רק מהלשון אף דתני חוזרין אצל גדול מפרש הש"ס למיכפי' וכן שמואל דאמר עד שכופין להוציא כו' אף דרב אמר סתם יוציא כו' ומשמע דלשון יוציא היינו כפי' כו'. אך אינו מיושב אח"כ שהוצרכו לחלק בין שמונע ממנה כל עניני אישות כופין כו'. ולמ"ש א"ש בפשיטות ודברי הר"ח דקרינן ליה עבריין. נראה דאף לא משמתינן ליה לקיים דברי חכמים כדאמר פרק ש"ה (דף מ"א ע"א) דהאי לינקטי' בכובסי' כו':

גמרא וכיון דמשעבד כו'. הא דלא מוקי בנדרה היא וקיים לה הוא למ"ד הוא נתן כו' שוב ראיתי שהש"מ הקשה כן ותירץ בדוחק. ולרש"י ז"ל לא קשה כלל דא"כ הוי נדרה הנאתך עלי דחל גם אתשמיש [לקמן ד' ע"א ע"ב] ובב' שבתות יוציא כיון דהוא נותן כו'. רק לשיטת תוס' בפירשה מזונות. וי"ל בפשיטות דא"כ למה יעמיד פרנס הא הוי בנדר כאיני ניזונית ואיני עושה דנראה הטעם דלא אמרינן נעשה כאומר כו' למסקנא. ואף דהא כשנודר שלא ליתן מזונות ממילא הוי צאי כמ"ש תוס' (ד"ה נעשה). דז"א דלהיפוך צריך למחול ולהפקיע זכות שיש לו לא להיפוך דכשאומר איני רוצה ליתן מזונות לא הוי כלל כאומר א"א בתקנת חכמים כו' דהוי כאומר שאיני רוצה ליתן מזונות ומ"מ יהיה מעשה ידי' שלו ולכך לא אמרינן נעשה וכן כשאומרת קונם שאני עושה כו' הוי כאומרת איני רוצה ליתן מעשה ידי ומ"מ לא מחלה כלל מזונות. אבל כשאומרת איני נזונית כו' הוי אי אפשי בתקנת חכמים של טובתי וממילא המ"י שלה כיון דתקנו מ"י תחת מזונות. וא"כ בנדרה היא שפיר אמרינן נעשה כיון שאסרה הנאתו עליו כאלו אמר' איני נזונית דממילא מ"י שלה ולמה לי' פרנס:

ובזה מיושב הרמב"ם ז"ל שלא הביא כלל באומר צאי מ"י כו' ותמוה כמ"ש הר"ן הא דחי דלא אמרינן נעשה כו' רק באומר דוקא ע"ש. ולמ"ש י"ל דהא קשה מאי דייק מקונם שאני עושה דלא אמרינן נעשה כו' הא כיון דקי"ל מזוני עיקר ומ"י תחת מזונות. וא"כ בשלמא אומרת איני עושה שפיר לא מהני דהא אף כשאינה עוש' מגיע לה מזונות רק בתורת כפי' כופין אותה או פוחתין מכתובה אבל לא פקע החיוב מזונות ולכך בקונם שאני עושה כו' אף דהוי כאמרה איני עושה מ"מ לא הוי מחילה על המזונות ושוב כיון שמגיע לה מזונות מ"י ממילא שלו ולא חייל הקונם משא"כ באומר הוא איני נותן מזונות דאז ממילא אין המ"י שלו כלל כיון דמעשה ידי' תחת מזונות שפיר הוי כמפרש צאי מ"י למזונותיך ושפיר בקונם על מזונות הוי כאומר צאי כו'. אמנם הש"ס פריך שפיר לר"ל דמ"י עיקר ואף דבאינה ניזונית אמר פ' אע"פ [ד' נ"ח ע"ב] פשיטא דלא גרע מע"ע היינו דודאי יכולה לתפוס המ"י על מזונות דעכ"פ משכון הוי ולא מצי מקדיש לה. אבל מ"מ לא פקע התקנה במה שאומר שאינו רוצה ליתן מזונות ומ"מ מ"י שלו כשיהיה מותר כה"ג ממילא לא הוי כמוחל המ"י ושוב חייב מזונות ולא חל הנדר ופריך רק לר"ל דמשני נעשה ופריך אם איתא לדר"ה כו' דיכול' לומר א"נ וא"ע קונם שאני עושה נימא נעשה וע"כ כיון דמזוני עיקר לא אמרינן אצלה נעשה במה שאומרת איני עושה כן ממילא לר"ל דמ"י עיקר שוב לא אמרינן נעשה במה שאומר איני נותן מזונות שיהי' כצאי דבסברא זו לא פליגי ר"ל ור"ה ופריך שפיר לר"ל. ולכך דייק הש"ס א"א לדר"ה כו' דמזה דייק דקשה לר"ל דמ"י עיקר לא אמרינן אצלו נעשה כמו לר"ה לגבי דידה כנ"ל. והוצרך לשנויי באומר צאי כו'. אבל לדידן דקי"ל באמת כר"ה דמזוני עיקר ממילא לא קשה כלל דשפיר כאן אמרינן נעשה דכשאומר א"נ מזונות ממילא פקע שאין מ"י שלו והוי כאומר צאי כו' ופסק רמב"ם ז"ל שפיר אף שאינו אומר חל דנעשה כנ"ל:

עוד י"ל דברי הרמב"ם דהא קשה באמת כיון דקונם מפקיע מה"ת רק דאלמוה ולמה הוצרכו חכמים לאלמוה בשלמא התקנה כדי שלא יאסר ויפקיע ל' אבל כאן אם תפקיע מעשה ידי' בקונם לא יתן לה מזונות והא בל"ז יכולה לומר וכן לגבי דידי' אם יאסר מזונות לא יהי' מ"י שלו. אך נראה דהוצרכו שפיר דאי לא אלמוה א"כ אם תאסר מ"י בקונם עדיין יתחייב ליתן לה מזונות כיון דמזוני עיקר ומה בכך שהקונם מפקיע שיעבוד מ"י מ"מ מגיע לה מזונות דהא זה גובה כו' ומכ"ש כיון שפקע שיעבודו. וא"כ יתחייב מזונות ולא יהי' לו מ"י והוצרכו לאלמוה כו'. אך להיפוך בדידי' למה הוצרכו הא כשיפקעו בקונם מזונות לא יהיה כלל מ"י שלו. אך לר"ל כיון דלא פקע התקנה ועדיין מ"י שלו רק מ"מ באינו נותן לה מזונות יכולה להחזיק מ"י בשביל מזונות א"כ אם יאסור עליו הנאתו בקונם לא תוכל כלל להחזיק מ"י בשביל מזונות כיון דמעשה ידה שלו עדיין נהנית משלו מן המ"י בשביל שיעבוד מזונות והא קונם מפקיע כו' ותהי' אסורה להחזיק המ"י והוא לא יתן לה מזונות והוצרכו לאלמוה לשיעבוד שלא יפקיע כנ"ל ופריך שפיר לר"ל. אבל למאי דקי"ל כר"ה דמזוני עיקר א"כ לגבי דידי' כשיאסור בקונם ולא יתן מזונות פקע תקנות המ"י ואינם שלו כלל ושפיר תחזיק המ"י שלה. ואין צורך לאלמוה כלל ושפיר קונם מפקיע וחל אף שלא אמר צאי כו'. ובשביל שמא לא יספיק לא אלמוה רבנן כו' ולכך יעמיד פרנס שמא לא יספיק כמ"ש הרמב"ם ולא הוצרך לחלק בין דברים גדולים לקטנים כנ"ל:

נעשה כו'. הקשו תוס' דלר"מ דאין אדם כו' ראוי לומר נעשה ולוקי כר"מ ע"ש. וי"ל דהא תוס' פ' (נערה ד' מ"ז) כתבו דא"י לומר איני נפדית כו' משום דמפקעת התקנה לעולם ודוקא א"נ וא"ע דלמחר תוכל לחזור שיתן לה כו' אבל א"נ לעולם ג"כ לא הי' מהני ע"ש וא"כ לא שייך בקונם שאני עושה דנימא נעשה כאומר' א"נ וא"ע הא ע"י אמירה זו דא"נ וא"ע יחול הקונם ושוב לא יועיל חזרה ותפקע התקנה לעולם כיון דחל הקונם ושוב לא מהני כלל אמירתה א"נ וא"ע. ובשלמא כשאמר' מקודם א"נ וא"ע דהועיל כיון שאינו נפקע לעולם ושוב י"ל דחל אח"כ כשאמרה קונם כיון דעכ"פ חל עכשיו לא פקע ואף שעי"ז יהיה בטל. אבל דנימא נעשה כו' דבשעת הקונם יהיה כאמרה א"נ כו' שיחול הקונם שוב לא מהני כלל אמירה זו דא"נ כיון דביטל התקנה לגמרי ומיושב ג"כ מה דאלמוה מ"ש לעיל דאף דיכולה בל"ז לומר א"נ וא"ע היינו משום שלא נפקע לעולם דע"ז שיפקע לעולם באמת תיקנו שלא יועיל כמ"ש תוס' ולכך אלמוה דבקונם יהי' פקע לגמרי כנ"ל. אמנם מ"מ מייתי הגמרא שפיר ראי' גם לגבי דידיה דלא אמרינן נעשה דכמו לגבי דידה דלא אמרינן נעשה מטעם הנ"ל. כן לגבי דידי' כיון דמזוני עיקר א"כ נהי דבספקה רשאי לומר צאי מ"י היינו כשאומר שאם לא יספיק ישלים לה כמבואר בש"ע (סי' ס"ט סעיף ד') וא"כ עכ"פ לא עדיף ממנה. וממ"נ אי נימא דבאומר צאי פקע התקנה והא כשיפקע לגמרי לא מהני וא"כ כיון שע"י הקונם שיהי' כאומר צאי יפקע לגמרי ולא יועיל חזרתו וגם חזרה שלה כיון שכבר חל הקונם ממילא לא מהני כלל ואם מה שאמר צאי אינו בתורת שמפקיע התקנה רק דאף שמעשה ידי' שלו נותן לה בשביל מזונות כמו אם היה נותן לה שאר שוה כסף כו' א"כ ודאי אסור בקונם הנאתו עלי' דהא פורע חובו מאיסורי הנאה שנותן לה מ"י שלו בשביל מזונות והלוה עצמו לכ"ע אסור גם לחנן [לקמן ק"ח] ושפיר א"א לומר כלל נעשה גם לר"מ כנ"ל. ומשני באומר צאי כו'. והיינו כיון שאמר צאי קודם הנדר שפיר אז לא היה הפקעת התקנה לגמרי וחל הנדר ושוב לא פקע וגם אם בתורת נתינה ג"כ א"ש כיון שנתן מ"י של לעולם תחת מזונות שלעולם ופרע לה חובה כבר שפיר גם אח"כ שנדר ואסר בקונם לא נאסר המ"י שכבר שלה שהקנה לה מ"י של לעולם קודם הנדר ואינו שלו כלל כנ"ל משא"כ שנאמר נעשה שזה בשעת הנדר ואז כבר אסור ואינו מועיל כלל כנ"ל:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף