חתם סופר/כתובות/ע/א

חתם סופר כתובות ע א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

יהי ה' אלהינו עמנו תדיר. בחי' פרק המדיר:

המדיר את אשתו מליהנות לו פירש"י דבכלל זה הנאת גוף ונכסי' עיי' ירושלמי. ולפע"ד לדעת זו לאו דוקא תשמיש אלא כל הנאות הגוף בכלל. ומפני זה יש להסתפק אי שרי לישן עמה בקילעא ולדבר עמה דברי יחוד ומכ"ש שארי קריבות. דהרי אמרי' בעירובין ס"ג ע"ב ואת נשי עמי תגרשון מבית תענוגיהם זה הישן בקילעא שאיש ואשתו ישינים שם ואמר ר' יוסף אפי' באשתו נדה שהיא מתענגת מהיחוד ודבוריהם זא"ז ומכ"ש כשהיא טהורה ואיכא שארי קריבות דפשיטא דאיכא הנאת הגוף והכל בכלל מליהנות לו. ולא דמי להמדיר אשתו מתשמיש המטה שפירש להדי' תשמיש המטה. אבל במליהנות לו יש לספק. ואת"ל הכל בכלל איסורו יש לעיין אם נימא דאינו חל דמשועבד גם לזה אע"ג שאינו מעיקר התשמיש כמו דפשיט להש"ס דפרנסה ע"י פרנס אינו יוצא י"ח מזונותיו כיון שאינו נותן לה בעין יפה ע"י עצמו דמשועבד למזונות וכל אביזרייהו. וה"נ תשמיש וכל אביזרייהו או דלמא נהי אתשמיש אינו חל אהא חל וישמש עמה בעונתה כמי שכפאו שד ואת"ל אינו משועבד והנדר חל איכא למיבעי אם תוכל למיטען שיוציאנה דמיסני סני לה ואז נ"ל דאפי' שבת א' לא ימתין דמהיכי מייתית לי' מנדה שטמאה ז' ימי' הא בנדה עכ"פ ישנה עמו בקילעא משא"כ במדיר. או דלמא לא תוכל לטעון. וכן משמע משיטת רש"י וק"ל:

ועיין לעיל ס"א ע"ב פירש"י ד"ה מליהנות לו. דיש מפרשים מוקי' בגמלי' וספנים ורש"י הקשה עליהם מש"ס ערוך שם דאיכפל תנא לאשמועי' טייל ופועל ומסיק הש"ס אפי' גמל וספן אינו דומה מי שיש לו פת בסלו כו' ע"ש. נ"ל שיטת היש מפרשי' דמודים בודאי דלענין תשמיש גופי' אין לחלק בין טייל לספן כשיטת הש"ס אלא אינהו קאי אמשנתינו המדיר מליהנות וס"ל כרש"י דהנאת הגוף בכלל והתשמיש אינו חל אך על שאר הנאות הגוף חל וס"ל דמחוייב להוציא מיד ומ"ט להמתין שלשי' יום. ע"כ מוקי לי' בגמל וספן וס"ל כיון דבלא"ה אינו רגיל לישן עמה בקילעא זמן ארוך לא מצית למיטעי' משום פת בסלו דוקא בעיקר התשמיש שייך הא ולא בשאר קריבות ועדיין צ"ע:

ולכאורה יש להבי' ראי' דאם חל הנדר על שארי קריבות ע"כ לא תוכל לטעון עליו מיסני סני לי ויגרשנה. דאלת"ה תיקשי לאוקמי' מתני' דתלה מזונות בקריבות ואמר הנאת גופי אסור עליך אם אזונך דהשתא יעמיד פרנס עד יום שלשי' ועד אז תהנה מגופה. וביום שלשי' כשיזונה ותאסר בהנאת גופו יוציא מיד. אע"כ אינה יכולה לטעון על זה דאי היתה יכולה לטעון אין לחלק בין שבוע א' ליום א' כמ"ש לעיל דהא גם בנדה ישן עמה בקילעא. ועדיין צ"ע. מיהו לשיטת ר' יוסף שבתוס' דלשון מליהנות לו לא משמע דמיירי בתולה בדבר אחר א"כ אין התחלה להנ"ל:

והנה במה שהקשו תוס' אפירש"י דתיקשי מתני' מיני' ובי' מ"ש תשמיש דלא חל ואמזונות דחייל קונם. והמרש"א תמה דתשמיש דאוריי' ומזונות דרבנן. ונראה אפי' למאי דבעי' ש"ס למימר לקמן דסתם מתני' דשמעתין ר"מ גבי הוא נתן אצבע בין שיני' ור"מ הא ס"ל מזונות דאורייתא גבי ע"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה מ"מ מקשה מהרש"א שפיר דכיון דעכ"פ יהיב לה מזונות ע"י פרנס. רק שאינה ניזונית בסבר פנים יפות והיכי רמיזא באורייתא שיהי' משועבד לזה. וע"כ אין אותו השעבוד אלא מדרבנן משא"כ תשמיש הוא דאורייתא ממש ויפה הקשה מהרש"א. אמנם אי ס"ל להתוס' דבנדר נכלל איסור גם על קריבות וס"ל שהאשה יכולה לטעון אלא שאינו חל. וזה השיעבוד ג"כ לא רמיזא באורייתא שפיר הקשו וק"ל:

ובאמת צל"ע מה דמקשה ש"ס בפשיטות ומי מצי מדיר לה ומייתי ראי' מקונם שאני עושה לפיך מה ראי' הוא זה התם מפקיע לי' מגוף שיעבוד מעשה ידי' משא"כ הכא הרי נותן לה עיקר מזונותי' ע"י פרנס. מנ"ל דשיעבוד קל כזה אלים להפקיע קונם. מיהו אפשר לומר דהש"ס ס"ל דסתם מתני' ר"מ דגוף מזונות דאורייתא וא"כ שיעבוד דרבנן שיזונה אצלו ולא ע"י פרנס אלים כ"כ כמו גוף שיעבוד דמעשה ידי'. וא"כ להך שינוי' דר"מ ס"ל היא נתנה אצבע ב"ש וסתמא דלא כר"מ לק"מ קו' ש"ס:

א"נ כיון דתנן אינו צריך להפר משמע אפי' מציאתה אינה יכולה להפקיע ע"י קונם שלה וס"ל דמציאה לגבי מעשה ידי' לא עדיף משיעבוד שיתן לה מזונות אצלו ממש וא"כ לפי סוגיא דיבמות צ' ע"ב דמציאה משום איבה וע"ש תוס' ד"ה טעמא וכו' לק"מ קו' ש"ס:

והרווחנו בזה מה שצל"ע לפמ"ש ר"ן לעיל ס"פ אעפ"י דאין הבעל יכול לומר בע"כ של אשה צאי מעשה ידיך למזונותיך כיון שגם האשה יכולה לומר איני ניזוני' ואיני עושה א"כ מה הועילו חכמי' בתקנתן אלא אם אמר הבעל כן והיא שתקה ע"ש וצ"ע א"כ מאי משני נעשה כאומר צאי מ"י למזונותיך. הא אילו נמי א"ל כן והיא אינה רוצה לא מצי למימר הכי. בשלמא למסקנא דמיירי באומר באמת צאי מעשי ידיך למזונותיך י"ל ששתקה וסברה וקבילת קודם שהדירה זמן מה. ואחר שכבר קבלה עלי' הדירה. אבל להס"ד דע"י זה הנדר בעצמו נעשה כאומר לה. והרי היא אינה מרוצית לכך ומה יועיל אמירתו. מיהו י"ל דע"כ לא אמר הר"ן כן אלא למאי דקיי"ל יכולה אשה שתאמר וכו' א"כ אם גם הבעל יכול לומר כן מה הועילו חכמי'. אבל הש"ס דמשני נעשה כאומר קאי לר"ל דמעשה ידי' עיקר י"ל הבעל יכול לומר כן שלא לרצונה. אבל א"כ מאי צריך להקשות אם איתא לדר"ה ממתני' דשאיני עושה לפיך. הא לר"ה משנתינו קשי' מיהו למ"ש תוס' דקו' הש"ס אינה לרב אלא לשמואל לא הו"מ להקשות בכח אדר"ה ממשנתינו. אבל לר' יוסף שבתוס' דקו' הש"ס ממתני' קאי לכ"ע קשה כנ"ל. ולהנ"ל ניחא דאפשר דר"ה יאמר דסתמא דלא כר"מ או מציאה משום איבה ולק"מ קו' ש"ס משו"ה הקשה ממתני' דקונם שאיני עושה לפיך דבסברא זו דנעשה כאומר וכו' לא יחלקו ר"ל ור"ה:

אבל אין ליישב בזה קו' הר"ן אפסק הרמב"ם ולמימר דס"ל לרמב"ם סתמא דלא כר"מ או ס"ל מציאה משום איבה ולק"מ קו' ש"ס דא"כ נניח למונח דשיעבוד דמזונות מפקיע הקונם ורק שאינו יכול לפרנסה בעצמה שזה השיעבוד הקל מופקע ע"י קונם שלו א"כ הי' יכול להעמיד פרנס להדי' והרמב"ם התנה שיאמר כל הזן אינו מפסיד. ועוד הא הרמב"ם ס"ל באמת מזונות דאורייתא וא"כ השיעבוד דרבנן של מזונות דהיינו שיאכילנה בסבר פנים יפות עדיף כעיקר השיעבוד של מעשי ידי' וקשה קו' הש"ס לרמב"ן וה"ל לומר דמיירי באומר לה צאי:

והנה הר"ן כ' דרמב"ם ס"ל אלים שיעבודא דבעל ולא דאשה והש"ס קאי לסתם מתני' דלעיל דלית דריב"נ. ועיי' רע"ב ותוי"ט. ונ"ל להוסיף נופך באופן אפי' אי לעיל סתם מתני' כריב"נ וכרע"ב מ"מ א"ש עפ"י מ"ש משנה למלך דשיעבוד דשוה בשניהם א"כ כי היכא דאלימא שיעבודא דבעל ה"נ אלימא שיעבודא דאשה. מה שאין כן מעשה ידי' ומזונות דתרי מילי נינהו נימא שיעבודא דבעל אלים ולא דאשה. ואני אומר למ"ד דמזונות ומ"י תרויי' תקנתא דרבנן זה תחת זה אלא לחד מ"ד מזונות עיקר ולאידך מ"י עיקר מיהו בין למר ובין למר תרוייהו רבנן תקנוהו זה תחת זה. וא"כ הרי זה דומה למי שניזון מחברו בשכר דמי מזונות שאין ליפות כחו של א' משל חברו ועל כן כי היכי דבשיעבוד דתשמיש כיון דשניהם שוים בו לא גרע כח האשה מכח הבעל א"כ הש"ס מקשה בכח משיעבוד מ"י לשיעבוד מזונות לפום סוגי' הש"ס הנ"ל דתרויי' דרבנן ותקנו מזונות תחת מ"י או בהיפוך. אבל הרמב"ם הוא ס"ל מזונות דאוריי' ומ"י תקנתא דרבנן בפ"ע ושוב נמנו ב"ד ותקנו שיהי' מ"י תחת מזונות כדי שתוכל לומר איני ניזונית ואיני עושה. וכבר ביארתי שיטה זו יפה לעיל נ"ח ע"ב בלשון רמב"ם פי"ב מאישות ולשון הרע"ב ע"ש א"כ י"ל כח הבעל אלים ולא כח האשה וא"ש. ופשוט דלשיטת רמב"ם הנ"ל מיושב קו' תוס' על רש"י הנ"ל דלא הו"מ למיבעי מ"ש תשמיש ממזונות. די"ל שאני תשמיש מתוך דאלים כחא דבעל אלים נמי כח האשה ומה ענין מזונות לתשמיש. משו"ה מייתי ממעשה ידי' וס"ל מעשה ידי' ומזונות שייכי אהדדי כנ"ל ושפיר הקשה. והנה לפ"ז קאי קו' הש"ס דוקא אי סתמא דלא כר"מ ומזונות דרבנן כמו מעשה ידי' אבל אי סתמא כר"מ לק"מ ודלא כמ"ש לעיל. ודוק בכל זה:

יוציא ויתן כתובה. עיי' הגהו' מיי' פכ"ה מאישות אות ד' דכ' בשם רבו מהר"מ מר"ב וז"ל עובר על דת או אפי' משומד אין כופין להוציא ותדע מדלא מנה שכופי' להוציא וטעמא דטב למיתב טן דו מלמיתב ארמלתא כו'. וצ"ל דס"ל דהמרת דת לא מיקרי בא ע"י פשיעתו כיון דאינו עושה. להכעיס האשה כ"א שרירות לבו הרע השיאו כמו בורסי ומצרף. והנה לפ"ז מוכח דמומר עדיף בזה ממוכה שחין דשייך בי' טב למיתב כו' וצע"ג במרדכי פ' החולץ סי' למ"ד שם כ' מהר"ם מר"ב ראי' להגאוני' דמומר אינו זוקק לחליצה מדפריך פ' הגוזל אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה ומשני מינח נייחא לה משום טב למיתב טן דו א"כ לגבי מומר דלא שייך למימר הכי דאנן סהדי דלא ניחא לה להתייבם לו כי יעבירנה על דת לבוא עלי' בכותיות בזמן שהיא נדה ודאי אנן סהדי דלא ניחא לה עכ"ל. הרי דס"ל אפי' לגבי בעלה ישראל לא ניחא לה משום שסופה ליפול לפני מומר. ק"ו איך נאמר דטב למיתב עם המומר עצמו וצ"ע. ועל צד הדוחק י"ל דודאי לסברתו התם ה"נ דבעל מומר כופין להוציא והא דלא חשיב במתני' משום דהוה ק"ו ממוכה שחין כיון שסופו להעבירה על דת א"כ גדול המחטיא יותר מן ההורגו. אבל הואיל וסיים שם דלא מלאו לבו לפוטרה מן חליצה וחייש לדעת רש"י שם א"כ לפי אותה סברא אמרי' גבי מומר טב למיתב ולא הוה ק"ו ממוכה שחין. א"כ הו"ל למיחשב במתני' ומדלא חשיב ש"מ אין כופין:

ובאמת י"ל אם הוא באופן דליכא למיחש שיעבירנה על דת ולא יהי' לו עמה בנים שיטמעו בין עכו"ם וכי האי גוונא. אין הכרח בדבריו שבפ' החולץ. והיינו דדקדק בהגהו' מיי' דמתחיל במומר ומסיים מדלא חשיב משנה רשע ועובר על דת ושביק מומר דפתיח בי'. אע"כ דעכ"פ ה"ל למתני' למיחשבי' ישראל רשע ועובר על דת שאינו מומר. אע"כ גבי' שייך טב למיתב. ונהי דבמומר גרע משום שמטומע בין עכו"ם ואיכא למיחש מ"מ היכי דליכא למיחש אין כופין והכל לפי הענין. ובתשובה א' הארכתי בזה:

ויתן כתובה מ"ו בהפלאה הקשה הא נכסיו נאסרו בקונם עלי' ואיך ישלם כתובה וע"כ משום דאלים שיעבודא א"כ ה"ל לש"ס להקשות מגופי' דמתני' מ"ש כתובה ממזונות. ולע"ד משום הא לא אירי' די"ל שאני כתובה דגבי' ממשעבדי ומהקדש גמור. משא"כ מזונות דלא גבי' ממשעבדי י"ל דקונמות מפקיע משו"ה פריך ממעשה ידי'. אבל עוד הקשה במה יגרשנה כיון דנאסרה בהנאתו ה"ל כגט שנכתב על איסורי הנאה וכוונתו להפוסקי' דס"ל הכי בא"ע סי' כ"ח וב"ש סקנ"ו ע"ש. ותי' דמיירי בנדר כל זמן שהיא תחתיו. הנה לא הי' צריך לומר דמיירי באומר כן להדי' אלא באומר קונם אשתי נהני' לי ממילא אם אינה אשתו מותרת כמו בבית ראובן שאני נכנס ומכרו לשמעון שמותר לכנוס לבית. אבל הדין צ"ע א"כ כל שכופי' להוציא שלא לרצונו. יערים וידירה הנאה מנכסיו לעולם. ולא נוכל לכופו להוציא דהכל איסורי הנאה אצלה. אע"כ פשוט כיון שמחויב להוציא מן הדין ומשו"ה כופין ולא הוה גט מעושה משום שמצוה לשמוע דברי חכמי' כמבואר בפ' חזקת הבתים. א"כ עדיף משארי שיעבודי' אפי' אם קונמות מפקיע שארי שיעבודי' מ"מ אינו יכול להפקיע זה השיעבוד שמשועבד שאם ימצא בו דבר שיהי' הדין כופין להוציא שיוציא בגט כשר וראוי ואינו יכול לאסור זה על האשה בשום אופן זה נלע"ד ברור לדינא. והנה למ"ד שם שטר קידושי' וגט שנכתב על איסורי הנאה דרבנן מקודשת ומגורשת י"ל דמתני' מיירי שתלה הנדר אם תלך לבית אביך יאסר הנאתי עליך דהשתא נאסרה בהנאתו מיד מדרבנן משום דבתנאי לא מזדהרי אינשי כמבואר בש"ס נדרי' דמייתי תוס'. ומשו"ה כופין להוציא אחר שלשי' יום. והיא תשמר עצמה לילך בית אבי' כל ימי' שלא יאסר הגט עלי' למפרע אי' דאורייתא ויתבטלו הגירושי' אבל עכ"פ כל זמן שלא תכנס לבית אבי' אין בו אלא איסור דרבנן ומגורשת שפיר בגט שנכתב על אי' דרבנן. אלא לדינא לא נ"ל שיהיו כופין אותו להוציא בכי האי גוונא כלל דטעמא מאי אסרו רבנן ליהנות ממנו מיד משום דבתנאי לא מזדהרי אינשי. וחיישי' שתכנס לבית אבי' מה בכך הלא תוכל היא ליאסר על עצמה מליכנס בית אבי'. ואז יהי' בית אבי' אסור עלי' מן התורה ולא משום תנאי ותהי' נזהרת בו ומותרת ליהנות מבעלה כל ימי' ואמאי נכוף להוציא. ולא דמי למ"ש תוס' דמשו"ה לא מתוקם מתני' באוסר תשמיש מעכשיו אם אזונך משום דנאסרה בתשמיש מיד וה"ל לכוף בתר שבת א' משום דבתנאי לא מזדהר. ולא נימא שהיא תיאסר מזונותיו עלי' ותשמיש ז"א דאיך נכוף אותה שתיאסר על עצמה מה שהוא משועבד ליתן לה. כי היכי דפרכי' היכי מצי מדיר לה ה"נ היכי מצי לגרום לה שתיאסר על עצמה והא נקטי בכובסי' דלשבקי' לגלומא הוא. ועוד אפי' נימא דתוכל לעשות כן. מ"מ אכתי איכא תי' ק' תוס' קמא דתמתין שלשי' ושבת א'. ועוד תקנה זו דתיאסר על עצמה מזונות חסר מן המשנה וכי האי גונא לא הוה שתיק מיני':

ובגוף הדין אני מסופק נמי. אי נאסרה מדרבנן ליהנות משום שמא תלך לבית אבי' אפי' נימא דאחר שהלכה נאסרה מליהנות לו. דאע"ג דהשתא קיימי' דקונמות אינו מפקיע שיעבוד. מ"מ הוא לא הפקיע השיעבוד אלא היא הפקיעה במה שהלכה. מ"מ כל זה אחר שהלכה כבר ונאסרה בהנאתו. איך תאכל ממנו. אע"ג דמשלה היא אוכלת במה שחייב לה מ"מ כל זמן שלא גבתה מזונותי' אינו שלה אלא שיעבוד בעלמא וזה נאסר. אבל אחר שכבר אכלה משל בעלה בהיתר וכיון שגבתה הרי הוא שלה ממש. אם אח"כ תלך לבית אבי' לא שייך שתיאסר למפרע שנהנה משל בעלה זה אינו שהרי לא נהנתה משלו מעולם שהרי שלה אכלה. ולא דמי לאינש דעלמא שאין לו חוב עליו והדירו מנכסיו אם תעשה כך וכך שזה ודאי אסור ליהנות מיד שמא יעבור על התנאי ונמצא נהנה מאיסורא למפרע שהרי משל חבירו אכל. אבל האשה בשעה שהיא אוכלת אינה נהנית משל בעלה כלום אלא משלה. אלא שאם קדים האיסור לא תוכל לגבות מנכסיו שכל זמן שלא גבתה הנכסי' הם שלו וחל קונם עלי'. אבל משגבתה לא שייך לומר שיחול איסור למפרע על שלה. ולפ"ז הא דפריך בנדרים ט"ו ע"א הלכה לפני הפסח אסורה לא הלכה לא. הו"מ לשנויי אשה שאני דמשלה נהנית. אלא משום דמיירי התם נמי באומר תשמישך עלי אם תלכי לבית אביך וכמ"ש תוס' שם. ועכ"פ הו"ל למתני' לפרש. דאם אוסר תשמישה עליו אסורה מיד ומדלא פירש כן הקשה. אלא לפ"ז הומ"ל ולטעמיך אדמקשת למ"ד בתנאי לא מזדהר תיקשי לכ"ע דודאי כיון שהיא לא נדרה וגם היא לא עבדה איסורא למפרע אלא הבעל שהוא נאסר בהנאתה ולא היא.. בודאי לא תזהר בהתנאי. בשלמא אי מיירי בנאסרה היא בהנאתו איכא למימר למ"ד בתנאי נמי מיזדהר הכא נמי נזהרת אעפ"י שהיא לא נדרה כיון שהאיסור עלי' מה לי נדרה היא ומה לי נדר הוא. אבל אי מיירי הקושי' מהנאת תשמישך עלי נמצא היא לא נדרה וגם לא עבדה איסורא בהא ודאי כע"מ שהוא נאסר בהנאתה מיד שמא לא תחוש לו ותלך לבית אבי'. והמ"ל ולטעמיך:

ובלאה"נ נ"ל דמתני' לא מיתוקמא בתולה איסור הנאתו באם תלך דע"כ לא כ' תוס' דמתוקם מתני' אלא באוסר דבר אחר כגון תשמיש ותולה במזונות ועל זה מורה שפיר לשון המשנה המדיר את אשתו שום נדר הגורם איסור מליהנות ומ"ם ולמ"ד מליהנות מורה על זה דאי הנדר הי' ההנאה הו"ל למימר המדיר אשתו הנאה. ומ"מ אומר ר' יוסף בתוס' דדוקא בסיפא מפרשי' כך. וה"ה במציעתא דתנן שלא תאכל פירות ושלא תתקשט דהו"ל למימר מפירות ומקישוט ולא ברישא. אבל לומר שיהי' עיקר הנדר איסור ההנאה נמצא כשאמרה מתני' המדיר את אשתו מליהנות לו כבר נגמר הדבור מענין זה. והיכי רמיזא אם תלך לבית אביך. וצ"ל כעין חסורי מיחסרא וזה לא עלה על דעת. ע"כ מחורתא כדשנינן מעיקרא:

היכי מצי מדיר לה. כ' תוס' דמצי מנקט לי' באומר הנאת תשמישך עלי אם אזונך. והטעם דחל כי האי גונא אמזונות. משום דהוא אינו מפקיעה ממזונות כלל שיאמר הרי מזונות לפניך קום אכול. ואם עי"ז תגרום לי איסור לשמשך מה לי ולך הרי שיעבודי מוכן לפניך. ואם תבחר שלא לזונך כדי שתשמשני. אתה בחרת. אבל אם אומר תשמישך עלי אם תהני משימושי נמצא א"א בשום עולם שתבחר ליהנות משימושו הרי אינו יכול לומר הריני לפניך בואי ושמשי שהרי א"א לזה בלא זה הדר הו"ל נקט בכובסי' דלישבקי' לגלימא ולא מצי אסר עלי' ועיי' לשון תוס' לקמן ד"ה שלא תטעום כו' כיון דאפשר לה לאכול וכו' ע"ש כן נ"ל ברור אע"ג שמדברי מורי ז"ל בהפלאה לא משמע כן הנלע"ד כתבתי:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף