פני יהושע/כתובות/ע/א

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to: navigation, search

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


פני יהושע TriangleArrow-Left.svg כתובות TriangleArrow-Left.svg ע TriangleArrow-Left.svg א

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף


לדף הבבלי

צורת הדף


מפרשי הדף

רש"י
רשב"א
ריטב"א
חי' הלכות מהרש"א
מהר"ם שיף
פני יהושע
הפלאה



לדף זה באתר "על התורה"מידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society


דפים מקושרים

תוספות בד"ה הא קי"ל מלד"ה. כבר כתבתי בזה באריכות בפ"ק דגיטין דף י"ג ודף ט"ו ע"ש:

בגמרא אמר רפרם לא שנו כו' ממאי מדקתני אין מעשה קטנה כלום כו'. פי' דמשמע אפילו במטלטלין והיינו לפמ"ש במשנתינו דהמשליש מעות היינו לשדה או נדוניא ומהדר ליה ר"י לענין שדה מיהת ובתר הכי קתני בד"א בגדולה אבל בקטנה לא מיבעיא דבשדה אין מעשיה כלום אלא אפילו בנדוניא כן נ"ל לפי שיטת רש"י אלא דלפ"ז לא הוי מקשה לעיל מידי הא מרישא שמעת מינה הא איצטריך סיפא משום הא כמו שהקשה מהרש"א ז"ל לעיל בלשון קצת קשה והיינו משום דמשמע ליה דהאי דיוקא דהכא לאו בפירוש מיתניא אלא מיתורא בעלמא וא"כ אפשר דלא משמע לתלמודא לאוקמי עיקר בבא דבד"א להאי דיוקא לחוד דלא שייכא במשנה משא"כ למאי דפרישית דמתניתין איירי נמי בנדוניא דהוי מטלטלים א"כ קשיא טפי מיהו למאי דפרישית בסמוך דבלא"ה לשיטת רש"י אפשר דלמסקנא ליתא להאי שקלא וטריא דדייקינן לעיל דמרישא שמעת מינה ואפשר דר"י גופא מסיק לה א"כ תו לא קשה מידי והתמיה קיימת על כל המפרשים הקדמונים שלא דקדקו כלל לפרש לשון נדוניא דכתב רש"י ז"ל ואף שרובן העתיקו לשונו וצ"ע ועיין עוד בל' הר"ן ז"ל ובל' מהרש"א ז"ל ואין להאריך יותר:

סליק פרק מציאת האשה

תוספות בד"ה המדיר כו' פי' בקונטרס כו' וקשה כו' מגופה דמתניתין הו"מ למיפרך כו' עכ"ל. באמת שאין דבריהם מוכרחים בזה כמ"ש מהרש"א ז"ל דמתשמיש לא מצי למיפרך דנהי דאין הנדר חל לענין תשמיש כיון דמשועבד לה היינו משום דשיעבוד דתשמיש מדאורייתא. משא"כ שיעבוד דמזונות מדרבנן. מש"ה איצטריך לאתויי מההיא דקונם שאני עושה לפיך דהוי נמי מדרבנן אלא דבהא איכא למימר דאכתי מקשו התוס' שפיר לשיטת רש"י דהא לפירושו לקמן בשמעתין משמע דלמאי דס"ד דאיירי כשהדירה כשהיא נשואה ע"כ הוי סבר דמזונות דאורייתא. ומה שהוצרכו התוספות לפרש דלשון מליהנות לו לא משמע אלא הנאת מזונות ולא ניחא להו לפרש דלשון מליהנות משמע נמי תשמיש ואפ"ה א"ש דלא מצי למיפרך מתשמיש אמזונות דהא לשיטת התוספות מזונות נמי מדרבנן כמ"ש לקמן בד"ה שהגיע זמן. אלא משום דאכתי קשיא להו קושיא השנייה אמסקנא דמוקי לה כשהדירה כשהיא ארוסה הו"מ למיתני יוציא בשבת א' לב"ה. מיהו בלא"ה נ"ל דלא שייך להקשות כלל מתשמיש אמזונות דהא אסקינן לעיל דף נ"ח ע"ב דקונמות מפקיע מידי שיעבוד ובהכי אזלא כל השקלא וטריא דשמעתין כמו שאבאר וזה לא שייך אלא לענין חיוב ממון כמ"ש התוספות פ' השולח דף מ' מטעמא דב"ח מכאן ולהבא גובה ע"ש וכל זה לא שייך כלל לענין תשמיש דגופו משועבד לה בשיעבוד גמור מדאורייתא ודברי התוספות בזה צ"ע ודו"ק. ובירושלמי מקשה להדיא קושית התוספות אמאי לא קתני יוציא בשבת א' לב"ה ומשני דלא הדירה אלא ממזונות אלא דאין בזה הכרע דאפשר לפרש נמי כשיטת רש"י דאין הנדר חל אתשמיש אלא אמזונות משום דמשועבד לה ודו"ק:

בא"ד ועוד כי מוקי לה בגמרא בהדירה כשהיא ארוסה כו' עכ"ל. וכתב מורי זקיני זצ"ל בס' מג"ש דלא ידע לפרש כוונתן דאי אשינויא קמא דלקמן כתבו כן הא לא אשכחן דמשועבד לה לתשמיש בעודה ארוסה אפילו בהגיע זמנה ואמאי יוציא ואי אשינויא בתרא דאיירי בניסת הא בלא"ה מקשה שפיר טפי דסברה וקיבלה. ולענ"ד נראה ברור דכוונתם אשינויא קמא שהדירה בהגיע זמנה וסברי דבהגיע זמנה משועבד לה מדאורייתא וכדפרישית לעיל דף מ"ז ע"ב דלאו דשארה כסותה ועונתה לא יגרע למ"ד מדאורייתא היינו דמשהגיע זמנה עובר וסברי התוס' דמהאי שעתא הו"ל כמורד מתשמיש דכופין אותו להוציא מיד כמ"ש הטור וש"ע וכ"כ התוס' להדיא דף ס"ג בד"ה והאמר רב דאע"ג שמוסיפין על כתובתה היינו בעוד שכופין אותו דודאי כופין אותו דאטו תתעגן כל ימיה וא"כ מה"ט גופא משמע דאפילו בהגיע זמנה נמי כופין להוציא דאטו תתעגן כל ימיה. ואחר המחילה מכבוד תורתו של מורי זקיני זצ"ל כשגגה יצאה מלפני השליט במה שכתב דבמורד מתשמיש מוסיפין על כתובתה זמן רב ואח"כ כופין להוציא והוא נגד כל הפוסקים ובין מורד למורדת נתחלף לו דבמורד תשמיש ודאי לכ"ע כופין מיד ומינה דבמדיר מתשמיש נמי בהגיע זמנה סברי התוספות דבשבת א' לב"ה יוציא כן נ"ל ברור:

קונטרס אחרון
בתוספות ד"ה פי' בקונטרס וכו' משמע מתוך פי' וכו' ועוד כי מוקי לה בהדירה כשהיא ארוסה א"כ מתשמיש נמי חל הנדר וליתני יוציא בשבת אחת ע"כ ותמה מורי זקיני ז"ל על דברי תוספות בזה דבעודה ארוסה ודאי לא משתעבד לה לתשמיש ולענ"ד למאי דפרישית לעיל בדף מ"ז ע"ב דאה"נ דהכי הוא דבהגיע זמנה עובר על שארה כסותה ועונתה לא יגרע וא"כ סברי התוס' דמהאי שעתא הוי כמורד מתשמיש כמ"ש בפנים:

בד"ה יוציא ויתן כתובה נראה לר"י שכופין כו' כדאשכחן בהחולץ כו' עכ"ל. ולא ידענא מאי קשיא להו מההיא דהחולץ דהתם פשיטא דאע"ג דקתני סתמא חוזרין אצל גדול אפ"ה ממילא שמעינן דכופין דכיון דחליצה ויבום מצות עשה נינהו ורמיא עליה דגדול א"כ לא גרע משאר מצות עשה דכופין ומכין עד שתצא נפשו. משא"כ ההיא דהכא אפילו למ"ד מזונות דאורייתא אפ"ה לא שייך הכפיה על הגט אלא לזון. ובההיא נמי יש ליישב קושיא השנייה דאע"ג דלרב כופין באומר איני זן כו' אפשר דהכא אין כופין כיון דאפשר בפרנס מיהו בהא נראה דשפיר קשיא מצד הלשון דשמעינא מיהא דלשון יוציא משמע כופין. אבל מההיא דהחולץ לא קשיא כלל ויש ליישב שיטת התוספות בדוחק. מ"מ לפירוש ר"ח שכתבו התוספות דס"ל דאין כופין וקשיא להו מההוא דהחולץ והוצרכו לדחוק ולחלק בין כל עניני אישות ובין חד מינייהו. ולמאי דפרישית אין צורך דלר"ח ודאי מצינן ליישב כדפרישית:

בא"ד וי"ל משום דקתני סיפא כו' ולא שייך לומר סבורה הייתי כו' עכ"ל. והקשה מהרש"א ז"ל דלפ"ז מאי מקשה בסוף פירקין ליתני שהה עמה עשר שנים ולא ילדה הא לא שייך לומר סבורה הייתי כו' עכ"ל. וכה"ג יש להקשות אהא דקאמר התם בשלמא לר' אסי דאורייתא לא קתני. והנראה בזה דבודאי בהנך שכופין אותו משום לתא דידיה פשיטא דליכא למיטעי שתוכל לומר סבורה הייתי כיון שאין כופין אותו מחמתה וא"כ שפיר הו"ל למיתני פסולות ושהה עמה י' שנים כיון דליכא למיטעי משא"כ בההיא דבאה מחמת טענה דכופין אותו משום לתא דידה שפיר כתבו דלא תני לה בהדי הנך דלא תימא דהכא נמי מצית למימר סבורה הייתי כו' וק"ל:

בא"ד ולקמן גבי האומר איני זן ואיני מפרנס לר"ח גרסינן בהדיא כופין כו' עכ"ל. פי' דהשתא א"ש לשון הגמרא דקאמר עד שכופין אותו כו' משא"כ מעיקר הדין ודאי לא קשיא מידי לר"ח דנהי דרב ס"ל בההיא דאינו זן דכופין מיהו ר"ח פוסק כשמואל דאמר עד שכופין להוציא יכפוהו לזון ואזיל לשיטתיה דהא שמואל הוא דקאמר אין מעשין אלא לפסולות השתא פסיק ר"ח לגמרי כשמואל בכולהו וכ"כ הר"ן ז"ל להדיא סוף פרקין דר"ח פסיק כשמואל בההיא דאיני זן ואיני מפרנס ובחנם נדחק מהרש"א ז"ל גם דבריו אינן עולין יפה דהא מסקו התוספות להדיא אליבא דר"ח דמתשמיש לחוד וכן ממזונות לחוד אין כופין וא"כ אע"ג דהוי מורד בחדא אפ"ה ס"ל דאין כופין אלא שאומרים לו דמיקרי עבריינא אם לא יוציא. וכמ"ש נראה ברור בכוונת התוספות אליבא דר"ח אבל כבר כתבתי בסמוך דבלא"ה אין כופין לגרש כלל לר"ח אפילו במונע כל עניני אישות אלא דמיקרי עבריינא וכופין אותו לזון ולשמש ואם שונאה ישלח ממילא ואפ"ה א"ש ההיא דהחולץ שכופין אותו לחלוץ או לייבם כיון דמצות עשה כך היא לייבם או לחלוץ כן נ"ל ודו"ק:

גמרא וכיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר כו' והתנן קונם שאני עושה לפיך אינו צריך להפר כו'. ויש לדקדק דהא אסקינן לעיל פ' אע"פ ד' נ"ט דקונמות קדושת הגוף נינהו ומפקיע מידי שעבוד אלא דבמעשה ידיה אלמוה רבנן לשיעבודא דבעל. ואע"ג שהתוספות הרגישו בזה לעיל וכתבו דה"ה דאלמוה לשיעבודא דאשה. אכתי היא גופא תיקשי מנ"ל לתלמודא להקשות בפשיטות. ואע"ג דמעשה ידיה תחת מזונות מ"מ איכא למימר דדוקא במעשה ידיה אלמוה רבנן דאל"כ לא הועילו בתקנתן דכל אשה תאסור מעשה ידיה על בעלה כמ"ש התוס' לעיל דמה"ט אלמוה לשיעבודא דב"ח. משא"כ לענין מזונות לא שייך לומר כן שכל אדם יאסור נכסיו על אשתו דהא כופין אותו להוציא וליתן כתובה ושפיר הועילו בתקנתן. מיהו לפר"ח דבסמוך א"ש דאכתי לא הועילו אם ירצה להיות עבריינא. כי היכי דחששו להכי בכל בע"ח אע"ג דהוי לוה רשע. משא"כ לפי' ר"י קשיא טובא מיהו למאי דפרישית לעיל דף נ"ט דבבע"ח גמור לא שייך כלל לומר דקונם מפקיע מידי שיעבוד דלא מיקרי הנאה מה שפורע חובו דבלא"ה ב"ד יורדין לנכסיו ומוכרין ופורעין וא"כ מקשה הכא שפיר היכי חייל נדרא לענין מזונות דהו"ל כמו חוב גמור. לא מיבעיא למ"ד מזונות דאורייתא אלא אפילו למ"ד מדרבנן. כיון דתנאי ב"ד הוא ואדעתא דהכי נשאה. הו"ל חוב גמור ואשתעבדו נכסים והכי מקשינן להדיא בירושלמי דמקשה אמתני' וכי אדם נודר שלא לפרוע חובו. וע"כ א"א לפרש קושיית הירושלמי משום דהו"ל כנשבע ונודר לבטל המצוה דהא ודאי חייל בכולל דברים המותרים וה"נ דכוותיה. אלא ע"כ דקושיית הירושלמי כדפרישית דאשתעבדו נכסיו ונהי דהירושלמי משני דלמ"ד מזונות דרבנן א"ש מ"מ תלמודא דידן ודאי לא ס"ל. כמ"ש התוספות לקמן וכמו שאבאר. והא דאיצטריך המקשה דהכא לאתויי ראיה מההיא דקונם שאיני עושה היינו משום דבלא"ה היה אפשר לומר דנהי דבשאר ב"ח גמור לא יכול לאסור בקונם מעיקר הדין היינו משום דחוב קדים ואפי' למ"ד מכאן ולהבא גובה אפ"ה היכא שאין יכול לגבות משאר נכסים לכ"ע אתי וטריף כדאיתא פ' כל שעה וכדפרישית לעיל דף נ"ט. משא"כ הכא לענין מזונות איכא למימר דנדרא קדים. שהחיוב מזונות אינן אלא דבר יום ביומו. וכיון שזנה קודם הנדר א"כ מכאן ואילך נדרא קודם. ע"ז מייתי שפיר ראייה מקונם שאיני עושה לפיך דאע"ג דהתם נמי עדיין אין לו זכות במעשה ידיה בשעת הנדר דהא אכתי ליתנהו. דנהי דאלמוה רבנן לשעבודא דבעל מהשתא אכתי היא גופא תיקשי היאך מתקנו רבנן מילתא דלא מהני אפילו בדאורייתא אע"כ דכיון שנשאה ע"מ כן שיהיו מעשה ידיה שלו שפיר חל שעבודא מהשתא. ואם כן כ"ש לענין חיוב מזונות אית לן למימר דחייל שעבודא מהשתא. כיון שע"מ כן נשאה. וכן הוא מעיקר הדין כדאשכחן במחייב לזון בת אשתו שטורפת ממשועבדים משעת הנישואין. כמו שאבאר לקמן ר"פ הנושא בעזה"י כן נראה לי נכון ועוד יישוב אחר יבואר בסמוך:

קונטרס אחרון
בגמרא וכיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה והתנן קונם כו' והקשיתי לשאול דלמאי דמסקינן לעיל דף נ"ט בפרק אע"פ קונמות קדושת הגוף נינהו ומפקיע מידי שיעבוד אלא דלענין מעשה ידיה אלמוה רבנן לשיעבודא דבעל א"כ לא הוי מקשה הכא מידי ואף שהתוספות בפרק אע"פ כתבו דה"ה דאלמוה לשיעבודא דאשה לענין מזונות אפ"ה היא גופא קשיא מנ"ל לתלמודא להקשות בפשיטות דאטו כולהו בחדא מחתא מחתינהו הא טעמא רבה איכא לחלק ביניהם כדפרישית בפנים. אמנם כן אגב שיטפי לא עיינתי בלשון הר"ן ז"ל בשמעתין דנחית ג"כ לסברא זו לחלק ביניהם ובכך מיושב לשון הרמב"ם ז"ל שהשמיט הא דמוקמינן לדינא דמתניתין באומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך דוקא והיינו משום דכל השקלא והטריא בשמעתין היינו דוקא למאי דבעי לאוקמי מתני' כתנא קמא דקונם שאני עושה לפיך דלא ס"ל הא דקונם מפקיע מידי שעבוד וממילא דלא צריך למימר דאלמוה לשעבודא משא"כ לדידן דקיי"ל הלכה כר' יוחנן בן נורי לעיל פ' אע"פ והיינו ע"כ כדמסקינן התם בטעמא דריב"ן דקונמות מפקיע מידי שעבוד אלא דאלמוה לשעבודא דבעל א"כ אין מקום לכל השקלא וטריא בשמעתין אלא דבכל ענין במדיר את אשתו חייל נדרא דקונם מפקיע ולא דמי לקונם שאני עושה לפיך דהתם אלמוה לשעבודא והבית יוסף הביא כל לשון הר"ן בא"ע סי' ע' ובכסף משנה. אמנם לענ"ד אחר המחילה מכבוד תורתם דברים תמוהים הן דמלבד שנראה דוחק לומר דבכל השקלא וטריא דהכא והמסקנא דמסקינן אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא הוי דלא כהלכתא אלא דבעיקר דברי הר"ן ז"ל יש לתמוה יותר דסוף סוף כיון דלר"י בן נורי ע"כ צריך לומר דאלמוה לשעבודא דבעל א"כ כ"ש דלת"ק נמי מצינן למימר דאית ליה האי סברא ומנ"ל לתלמודא להקשות ולאפושי פלוגתא. והנלע"ד ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל בחד מתרי ותלת טעמי חדא דבלא"ה קשיא לי מאי מקשה הש"ס כיון דמשועבד לה האיך מצי מדיר לה ומאי קושיא דילמא אה"נ דלא חייל נדרא לענין מזונות הצריכין לה אלא דאפ"ה יוציא ויתן כתובה דאי אפשר לה לצמצם וליזהר ליקח מעט יותר מכדי צרכה כמ"ש התוספות לעיל דף נ"ט לענין קונם שאני עושה לפיך דמה"ט הוי דברים שבינו לבינה דא"א לו לצמצם וליזהר כ"ש דיש לומר כן לענין מזונות אשה אע"כ דעיקר קושיית המקשה דקס"ד דעיקר העמדת פרנס היינו בשביל כך דע"י פרנס אפשר לצמצם א"כ מקשה דלאחר שלשים יום נמי אמאי יוציא משא"כ למסקנא דאחר שלשים יום זילא בהעמדת פרנס א"כ בכל ענין חייל נדר לענין יותר מכדי פרנסתה ומש"ה יוציא דא"א לה לצמצם וליזהר כן נ"ל נכון. הדרך השני דהרמב"ם ס"ל דסברת התוס' דכי היכי דאלמוה רבנן לשיעבודא דבעל כן נמי אלמוה לשעבודא דאשה כיון שתקנו מעשה ידיה תחת מזונות ולא נחית לסברא זו שכוונתי בה לדעת הר"ן ז"ל לחלק ביניהם אלא דסבר הרמב"ם ז"ל דלא שייך לומר דאלמוה רבנן לשיעבודיה להפקיע מידי קונם אלא בעיקר המזונות מדינא משא"כ למאי דמסקינן דעיקר מילתא דקתני מתני' יוציא היינו משום דברים קטנים דאורחא דידה ולאו אורחא דידיה שפיר מצינן למימר דלהא מילתא לא שייך לומר דאלמוה רבנן לאפקועי מידי קונם ומש"ה יוציא וכן נראה לי מלשון הרמב"ם ז"ל שם וגם זה נכון. הדרך השלישי דהרמב"ם ז"ל לשיטתו דמזונות האשה מדאורייתא והיינו כדפרישית לעיל בפ' אע"פ דף נ"ח ע"ב דהיינו דוקא לענין עיקר חיוב המזונות היכא שאין לה להתפרנס ולפ"ז בפשיטות איכא למימר דחייל נדרא דהו"ל כאומר צאי מעשה ידיך במזונותיך כיון דלא סגי בלא"ה ותו לא שייך להקשות ואי איתא לדרב הונא בקונם נמי נימא הכי דנעשה כאומר דודאי לא דמי דכיון דמעשה ידיה לכ"ע מדרבנן לא שייך לומר דנעשה כאומרת איני ניזונית ואיני עושה. והא דמקשה הש"ס הכא ואי איתא לדרב הונא היינו למאי דמוקמינן לעיל פרק אע"פ טעמא דרב הונא דקסבר מזונות דרבנן כן נראה לי אלא דקמייתא עדיפא לי ואין להאריך יותר ודוק היטב:

קונטרס אחרון
והואיל ואתא לידן לשון הר"ן ז"ל עיינתי בספר משנה למלך שם בפי"ב מהלכות אישות שהקשה לשיטת הר"ן ז"ל בדעת הרמב"ם ז"ל א"כ קשה מה שכתב הרמב"ם ז"ל בהדירה מתשמיש דלא חל הנדר משום דמשועבד לה ואמאי לא נימא נמי דקונם מפקיע מידי שיעבוד והביא שם כמה פירושים שונים בשם כמה גדולים לחלק בין שעבוד עונה לשעבוד ממון ולא ישרו בעיניו ולענ"ד יש לתמוה עליו ועל כל גדולי המפרשים שהוצרכו לאהדורי אטעמים לחלק ולא עיינו בדברי התוספות שכתבו בכמה דוכתי דהא דקונם מפקיע מידי שעבוד היינו משום דב"ח מכאן ולהבא גובה או משום דמצי לסלוקי בזוזי וא"כ פשיטא דלא שייך לומר כן לענין תשמיש ועיין מה שכתבתי בזה לעיל פרק אע"פ בחדושינו ובק"א סי' קמ"ז:


< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.