אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/כתובות/ע

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

יום רביעי יח אלול תשפ"ב - מסכת כתובות דף ע[עריכה]

'מצוה לקיים דברי המת' קנין או מצוה[עריכה]

מצוה לקיים דברי המת

בגמרא במסכת כתובות (סט:) מובא מעשה באילפא שתלה עצמו על תורן ספינה, ואמר: כל מאן דאתי דאמר לי מילתא דבי רבי חייא ורבי אושעיא, ולא פשיטנא ליה ממתניתין, נפילא מאסקריא וטבענא [- אם יבוא מישהו ויאמר לי ברייתא ולא אוכל למצוא מקורה במשניות שסידר רבי, אפול מהתורן ואטבע. וראה תענית (כא.) הטעם שעשה כן, ובמק"א הארכנו מדוע לא חשש מאיסור מאבד עצמו לדעת].

וממשיכה הגמרא בסיפור המעשה: אתא ההוא סבא, תנא ליה: האומר תנו שקל לבני בשבת [- בכל שבוע], וראוין ליתן להם סלע, נותנין להם סלע [משום שאומדים דעתו שאילו היה יודע שיתייקרו המזונות ויצטרכו לסלע, לא היה אומר שיקבלו רק שקל]. ואם אמר אל תתנו להם אלא שקל, אין נותנין להם אלא שקל [ופירש רש"י: שהרי מיחה בידם ולא עשאן יורשים אלא בענין זה]. ואם אמר אם מתו יירשו אחרים תחתיהם, בין שאמר 'תנו [שקל]' בין שאמר 'אל תתנו [אלא שקל]' - אין נותנים להם אלא שקל [- שאין לנו להפסיד את הבאים אחריהם, והואיל ועשה את האחרים יורשים אחריהם, ודאי דוקא שקל קאמר, כדי שתיפול ירושה אחריהם לאותן אחרים].

על דברי ברייתא אלו השיב אילפא, כי דברי הברייתא מקורם בדעת רבי מאיר במשנה בכתובות (שם) הסובר ש'מצוה לקיים דברי המת'. ומשום כך אם אמר האב שלא יתנו לבניו אלא שקל, אין נותנים להם אלא שקל והשאר יזונו מן הצדקה.

וכתב רש"י: ואע"ג דסוף סוף כולהו נכסי דידהו נינהו, לא יהבינן להו בקוטנן אלא שקל בשבת, והמותר יזונו מן הצדקה. ומוסיף רש"י, שאין להקשות על דין זה מהמבואר בגמרא בכתובות (מח.) שאם ציווה שלא יקברוהו מנכסיו, אין שומעים לו ו"לאו כל כמיניה שיעשיר את בניו ויפיל עצמו על הציבור". כיון ש"התם הוא דאמר אל תקברוהו מנכסיו, ונכסי דידיה נינהו - הילכך לא צייתינן ליה לקוברו מן הצדקה כדי להעשיר את בניו. אבל הכא, נכסי לאו דיתמי נינהו כי אם לפי צוואתו". וכיון שאמר שלא יתנו להם אלא שקל בלבד, אין נותנים להם אלא שקל בשבת.


קושיית התוספות למה נצרכת תקנת דברי שכיב מרע ככתובים ומסורים

והקשו התוספות (ע. ד"ה הא): יש מקשין, כיון דמצוה לקיים דברי המת, אם כן מאי אהני הא דדברי שכיב מרע ככתובים וכמסורין דמו. דהיינו שמקשים התוספות לשם מה צריך לחדש דין זה ש'דברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים' ואם נתן במתנה וכיו"ב לאחר דברים קיימים אף שלא עשה קנין ולא כתב שטר, הלא בלאו הכי יש לנו לנהוג בהתאם לציוויו מכח ה'מצוה לקיים דברי המת'.

ויישב רבינו תם בשני דרכים: א' שאין אומרים מצוה לקיים דברי המת, אלא באופן שהושלש מתחילה לכך, אבל אם לא הושלש אין אומרים מצוה לקיים דברי המת ולכן צריך לדין 'דברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמו'.

ב' דין 'מצוה לקיים דברי המת' הוא רק באופן שהנותן מת בחיי המקבל. משא"כ דין 'דברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמו' הם אף כשמת מקבל בחיי נותן, כיון שמתנתו התקיימה מיד עוד בחיי הנותן.


חקירה בגדר דין מצוה לקיים דברי המת אם פועל קנין או לא

והנה יש לדון בעיקר דין 'מצוה לקיים דברי המת' האם גדרו שמאחר ומצוה לקיים דברי המת ממילא לא ירשו היורשים סך כזה וכזה כפי שציווה המת, ואם בציוויו ציווה לתת הממון לאחר - הרי מדין מצוה לקיים דברי המת כבר זכה אותו אחר בממון ואין צריך קנין. או שמא אין קיום דברי המת אלא בתורת 'מצוה', דהיינו שיש חובה לקיים רצונו, אבל אין ביאורו שכבר חל זכות כפי רצונו, וצריכים לעשות קנין כדי לקיים דברי המת.

ובגמרא במסכת גיטין (לח.) איתא: ההיא אמתא דהות בפומבדיתא דהוו קא מעבדי בה אינשי איסורא. אמר אביי, אי לאו דאמר רב יהודה אמר שמואל, כל המשחרר עבדו עובר בעשה הוה כייפנא ליה למרה וכתיב לה גיטא דחירותא. רבינא אמר, כי הא מודה רב יהודה, משום מילתא דאיסורא.

והקשו התוספות (ד"ה כל) מאי שנא מהמבואר עוד בגמרא בגיטין (מ.) במי שאמר בשעת מיתתו, פלונית שפחתי אל ישתעבדו בה, ומסיקה הגמרא שאם אמר בלשון שחרור, דהיינו שציווה שישחררוה - כופים את היורשים לכתוב לה גט שחרור. ולכאורה כיצד כופים אותם הלא כל המשחרר עבדו עובר בעשה.

וחילקו התוספות, שגבי אמר פלונית שפחתי אל ישתעבדו בה, הרי אין היורשין רשאין להשתעבד בה משום ש'מצוה לקיים דברי אמת' - וכיון שכן שוב אין קורא בה 'לעולם בהם תעבודו', ושוב אין איסור לשחררה, ולכן כופים אותם לכתוב לה גט שחרור. משא"כ שפחה זו שעשו בה איסורא, שפחה גמורה היתה ומדין 'לעולם בהם תעבודו' היו אסורים - לדעת אביי - לשחררה.

והנה יש לבאר את דבריהם בשנים אופנים, לפי שני הצדדים הנזכרים בביאור דין 'מצוה לקיים דברי המת'. כי אם נפרש ש'מצוה לקיים דברי המת' יוצרת חלות זכיה, הרי מיד כשציווה האב לשחרר את עבדו הרי הוא משוחרר בחלקו הממוני, ורק חלקו האיסורי נשאר ולכן מחוייבים היורשים לתת לו גט שחרור, כדין מעוכב גט שחרור שכופין את רבו וכותב לו גט שחרור.

ואם ננקוט ש'מצוה לקיים דברי המת' היא רק מצוה בעלמא אך אינה פועלת חלות זכיה, אם כן נצטרך לבאר כוונת התוספות שמכל מקום כיון שסוף סוף אין יכולת ביד היורשים להשתעבד בה - כיון שמצוה זו אוסרת עליהם להשתעבד בשפחתם - ממילא אין אני קורא בה 'לעולם בהם תעבודו' ואין בה איסור משחרר עבדו.


הוכחת המחנה אפרים בדעת תוספות שמצוה לקיים פועל חלות זכיה

ובמחנה אפרים (הל' זכיה ומתנה סימן כט) כתב להוכיח שדעת התוספות שאכן ציווי האב יוצר חלות זכיה. וזאת מדברי התוספות בגיטין (מ. ד"ה אותו) שם כתבו בתוך דבריהם בדחיית פירוש רש"י בסוגיא שם, שאדם שאמר לבניו שישחררו את עבדו - מאותה שעה נאסר העבד בשפחה כנענית. והפני יהושע תמה, שהרי מה שאין היורשים יכולים להשתעבד בו הוא משום 'מצוה לקיים דברי המת', אך מצד 'דין עבד' הרי ודאי שהוא עבד גמור, ומדוע ייאסר בשפחה כנענית.

ומכח זה הכריח המחנה אפרים שהתוספות אכן סוברים ש'מצוה לקיים דברי המת' פועל חלות זכיה, וממילא נשתחרר העבד, וכיון שאינו עבד פשוט שיהיה אסור מעתה בשפחה כנענית. ולפי זה יש לומר שרש"י החולק שם על דעת התוספות יסבור ש'מצוה לקיים דברי המת' אינה אלא מצוה בעלמא ואינה פועלת זכיה, ובאמת עבד זה מותר בשפחה כנענית.

ומדברי רש"י בכתובות שהבאנו בתחילת הדברים, שכתב "אבל הכא נכסי לאו דיתמי נינהו כי אם לפי צוואתו", יש שרצו לדקדק שכוונתו שאכן דין 'מצוה לקיים דברי המת' פועל זכיה ממש ולכן אינם יורשים אלא לפי צוואתו - ואם כן אי אפשר ליישב בכך את דעת רש"י בגיטין.


הוכחת הקובץ שיעורים מקושיית התוספות בכתובות שמצוה לקיים פועל קנין

והנה כקושיית התוספות בכתובות כן הקשו גם בבבא בתרא (קמט. ד"ה דקא מגמרי): הא דקיימא לן... דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו, תיפוק ליה דמצוה לקיים דברי המת.

ובקובץ שיעורים (שם אות תקמא) כתב: מקושייתם מוכח דסבירא להו, דמצוה לקיים דברי המת עושה קנין, דאי נימא דאינה אלא מצוה לא הקשו כלום, ע"כ. דהיינו שאם מצוה לקיים דברי המת אינה אלא מצוה בעלמא ללא חלות קנין, אם כן יש נפקא מינה טובא במה שדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו, ששם הרי חל קנין גמור לפי דבריו.

כ"כ גם בספר בית אהרן (כתובות שם) אחר שכתב שם שלדעת האומרים שמצוה לקיים דברי המת אינו מועיל מטעם קנין, ועדיין לא זכה בה המקבל שתהיה כשלו לשום דבר, ואינו אלא מצוה על הירושים לקיים דברי המת, ואף בית דין יכולים לכוף את היורשים על כך, אך לא חל שום קנין בפועל, לא קשה כלל קושיית התוספות שם כי שפיר הוצרכו לתקן דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו, שבזה יחול קנין למקבל, ותהיה הרשות בידו לקדש בו ולמוכרו וכיו"ב. וכ"כ באבן ישראל להגרי"י פישר זצ"ל (שם), באור לציון להגרב"צ אבא שאול זצ"ל (שם), ובספר פשט ועיון להגר"מ שטרנבוך זצ"ל (שם) ועוד אחרונים. ונמצא שהתוספות הלכו בזה לשיטתם בגיטין.


קושיית האור לציון בסתירת פסקי הרמ"א בדין זה

ובאור לציון העיר שלפי זה תעלה בידנו סתירה בדברי הרמ"א, שכן מכח קושיתם זו העלו התוספות שאין דין מצוה לקיים דברי המת אלא באופן שהושלש לכך אצל אחר. וכך פסק השו"ע (חו"מ סימן רנב ס"ב): מצוה לקיים דברי המת... והוא שנתנו עכשיו לשליש לשם כך. ובביאור הגר"א (סק"ח) הביא כחלק מהראיות לדין זה, דאל"כ "למאי נ"מ אמרינן דברי שכיב מרע ככתובים ומסורים דמי" והיינו הכרח התוספות לדין זה.

והרמ"א לא השיג בזה על דברי השו"ע, אלא אדרבה הוסיף שאם באו ליד השליש קודם ולא לשם כך אין בזה משום מצוה לקיים דברי המת. ומשמע שאף הוא מודה לזה. ואם כן בפשטות נראה שהרמ"א מסכים להכרח התוספות, וכיון שנתבאר שכל קושיית התוספות אינה אלא אם ננקוט שמצוה לקיים דברי המת עושה קנין, אם כן מוכח שאף הרמ"א סובר כן.

אמנם מאידך אנו מוצאים בדברי הרמ"א שהוא סובר שמצוה לקיים דברי המת אינה אלא מצוה בעלמא ואינה עושה קנין. וזאת, במה שפסק בהמשך ההלכה שחלוק דין מתנת שכיב מרע מדין מצוה לקיים דברי המת: כל דבר שנקנה במתנת שכיב מרע, אם קדמו היורשין ומכרו - המקבל יכול להוציאו מן הלוקח. אבל דבר שלא ניתן במתנה רק שמצוה לקיים דברי המת, אם קדמו היורשין ומכרו - מה שעשו עשו.


חילוק הפוסקים בין מצוה לקיים לדברי שכיב מרע באופן שנתנו היתומים לאחר

ודבר זה מבואר במרדכי (ב"ב סימן תרס"ו) שהביא תשובה ארוכה בשם הריצב"א, ומובא גם בדרכי משה (שם ס"ב), שכתב וזה לשונו: חילוק גדול יש בין דברי שכיב מרע ככתובין ומסורים ובין מצוה לקיים דברי המת. כי מטעם דמצוה לקיים דברי המת, אין זוכה כלל, אלא שכופין היורשין לקיים מצות אביהם. ונפקא מינה, אם אמר תנו חפץ זה לפלוני, ובאו היורשין ונתנוהו או מכרוהו לאחר, אין לו טענה על הלוקח או על מהקבל מתנה אפילו יהא אותו חפץ בעין... שהרי לא זכה באותו חפץ מעולם. אבל מטעם דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו, זכה באותו חפץ לגמרי כדמשמע הלשון...

ואם כן כיון שהעתיק הרמ"א חילוק זה להלכה, על כרחך שהוא מודה שאין דין מצוה לקיים דברי אמת פועל זכיה ואינו אלא מצוה בעלמא, ואם כן סתרו דברי הרמ"א לאהדדי.

ובאמת יש להעיר שבדרוש וחידוש לרבי עקיבא איגר, כתב ליישב קושיית התוספות למה צריך לדין דברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמי, הלא סגי בדין מצוה לקיים דברי אמת, בשני דרכים. ובדרכו השניה כתב, וזה לשונו: עוד יש לומר, דנפקא מינה באם קדמו היתומים ומכרו, דמטעם מצוה מהני מכירתן, אבל מטעם מתנת שכיב מרע מוציאין מהלוקח.

ויש להעיר, הלא כפי שנתבאר בדברי הרמ"א והפוסקים, הטעם לחלק בזה בין דין מצוה לקיים דברי המת ובין דין דברי שכיב מרע ככתובים ומסורים, הוא משום שאין דין מצוה לקיים דברי המת אלא מצוה ולא קנין. ואם כבר נחתינן לחילוק זה, למה הוצרך רע"א למצוא נפקא מינה באופן שחזרו בהם דוקא הלא עיקר החילוק הוא שמדין מצוה לקיים דברי המת לא פעל כלל קנין, ונפקא מינה לכל דיני קניינים, לקידושי אשה, ולחזרה ולמכירה ולכל שאר עניינים, ויל"ע.


הוכחת התוספות שכופין אף על מצוה דרבנן מכפייה על דין 'מצוה לקיים דברי המת'

והתוספות בכתובות (פו. ד"ה פריעת) הביאו מה שכתב רש"י בענין אחד שכיון שאין בו מצוה אלא מדרבנן אין כופים את היתומים על זה. והקשו התוספות: ואין נראה, דאשכחן דכופין במצות דרבנן, כגון מצוה לקיים דברי המת, דאמרינן בהשולח (גיטין מ.) דכופין את הירושים.

והקובץ שיעורים (כתובות שטו) הקשה שמדבריהם אלו משמע שהם סוברים שאין דין 'מצוה לקיים דברי המת' אלא מצוה בעלמא, ולכן יכולים התוספות להוכיח מכפיית הירושים על כך שכופין על מצוה דרבנן. משא"כ אם מצוה לקיים דברי המת פועל קנין, אם כן הכפייה היא מחמת הקנין שנעשה, ומה שייך לדון מזה שכופין בכל מקום על מצוה דרבנן, וא"כ סתרו התוספות דבריהם.

ואמנם בעיקר ראיית האחרונים מקושיית התוספות בכתובות ובבא בתרא, למה נצרכה תקנת 'דברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמו' אחר שבלא"ה 'מצוה לקיים דברי אמת', שעל כרחך אין קושייתם קשה רק אם נסבור שמצוה לקיים דברי המת פועל קנין, כתב הגר"מ שטרנבוך שליט"א בספרו פשט ועיון (כתובות שם) שאינו ראיה. וזאת משום שיתכן שקושיית התוספות היא מדוע הוצרכו חז"ל לתקן שדברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמי עד שיהיו כקנין ממש, וטעם תקנתם שלא תטרף דעתו עליו, הלא בלאו הכי אין לו לחשוש, כי מאחר שציווה הרי מצוה לקיים דברי המת ובודאי יקיימו את ציוויו לאחר מותו. ואם כן אין קושיית התוספות ששני הדינים פועלים באותו האופן, אלא שאין צורך בתקנה אחת אחרי שהחשש שגרם לתקנה זו בטל מכח הדין השני.


מיצוע המחנה אפרים בין תלה דבריו ביורשים לנתן לשליח להוליך למקבל

ובמחנה אפרים הביא סתירות בדין זה, ורצה להכריע בין השיטות, שאם המצוה היא ליורשים שתולה בהם שיתנו לאחר - בכה"ג לא חל קנין ואינו אלא בגדר מצוה המוטלת על היורשים. ובאופן שאין היתומים בני מעבד מצוה, כגון שהם קטנים, אין בהם דין מצוה לקיים דברי המת. אבל כשאינו תולה הדבר ביורשים אלא שהוא נתן לשליח להוליך למקבל - בכה"ג פועל קנין בדבריו, וזכה זה השליח בעד המקבל מכחו של מת.

ואולי אפשר להציע לפי זה שלזה גם כן נתכוון רבינו תם ביישובו שאין אומרים מצוה לקיים דברי המת אלא כשהושלש מתחילה לכך. וכבר הערנו שלכאורה כל הכרח התוספות לכך הוא רק מכח קושייתם, ואם ננקוט שמצוה לקיים דברי המת אינו אלא מצוה ולא קנין, אם כן לא קשה כלל קושייתם וממילא אין הכרח להעמיד דין מצוה לקיים דברי המת רק כשהושלש.

ונראה שאף התוספות מודים לכל זה, וכל קושיית התוספות היתה משום שהכריחו מאיזה מקום שיש מציאות של קנין מכח מצוה לקיים דברי המת, ועל כך הקשו שכיון שסו"ס מצוה לקיים דברי המת פועל קנין, אם כן למה נצרכה תקנת 'דברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמו'.

ועל זה יישבו התוספות שדין מצוה לקיים דברי המת שממנו קושייתנו, היינו שפועל קנין ואינו מצוה בעלמא, הוא אינו אלא באופן שהושלש אצל אחר ולא תלה ביד היורשים - ואילו באופן שתלה ביד היורשים אף שודאי מחוייבים לקיים דברי המת מדין 'מצוה לקיים דברי המת' אך אינו פועל קנין, וממילא בעינן לתקנת 'דברי שכיב מרע' באופן זה.